טוב, ובכן, רבותיי האיכרים, אנחנו ממשיכים בלימודנו המרתק
בספרו הקדוש של רבנו אור האורות, הרב קוק זצ"ל,
לנבוכי הדור, ואנחנו הגענו לעמוד 100. 104 כמובן, זו שאלה, פשוט.
אז כאן אנחנו בסוף הפרק שעוסק בעניינים של דתות,
כן?
ומצד אחד יש סימפתיה לדתות,
לכל מדרגותיהן בתור,
בתור מדרגות-מדרגות המובילות אל הקודש, אהלן,
ויחד עם זה,
יש לנו ריחוק מעשי, כן?
אסור ליהנות מעבודה זרה,
אסור כמובן לעבוד עבודה זרה,
וגם בארץ ישראל התורה ציפתה עלינו לכלות עבודה זרה מן הארץ.
זאת אומרת שיש פה הבדל בין היחס המעשי לבין ההכרה השכלית.
ההכרה השכלית מכירה בערך של כל הדתות, כולל עובדי עבודה זרה,
ובמעשה יש התרחקות.
למשל, בספר מלאכי נאמר,
כי ממזרח שמש ועד מבואו
גדול שמי בגויים,
ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי
ומנחה טהורה,
כי גדול שמי בגויים, אמר השם צבאות,
ואתם מחללים אותו.
זה עולם הפוך.
כלומר, הנביא בא בטענות אל עם ישראל שהוא מחלל שם שמיים, ואומר, יישר כוח לגויים שהם עובדים את השם.
במציאות, בימי מלאכי,
האומה המונותאיסטית היחידה זה היה עם ישראל.
אז איך הוא אומר? בכל מקום.
זאת אומרת שיש הבנה שדרך כל העבודות הזרות יש כוונה טהורה שמסתתרת בתוך מעמקי הלב של עבודת השם.
לעומת עם ישראל, שלמרות ההכרה הזאת, למרות ההכרה שלנו שהכל מכוון לעבודת השם,
יש ריחוק מעשי, הלכתי.
בואו נראה מה אומר הרב הזה.
את השמירה וההרחקה שראוי לכל אדם מישראל בייחוד להיות מרחיק עצמו
מכל קירוב של נימוסי דתות אחרות במנהגים ומוסרים דתיים.
כלומר, זה לא רק שאסור לעבוד עבודה זרה,
אסור להיות חקיין של עבודה זרה.
למרות שהלכה למעשה ראינו שבהרבה דברים חיכינו את עובדי האלילים.
הרבה חיכויים אפילו בתוך הקודש פנימה.
מה זה אכול? כן, כן, בדיוק. דברים שעוברים, כדי כך... לא, זה מה שאסור, אסור. למשל,
אם אתה תאמר, תראה, אני ראיתי בכנסייה שעשו ויטראז'ים.
מוצא חן בעיניי. נעשה ויטראז'ים לשם שמיים.
פשוט דברים כאלה, כן? אז זה לא פשוט, שזה מותר. "איכה יעבדו הגויים האלה את אלוהיהם, ואעשה כן גם אני.
לא תלמד לעשות ככל תועבותם, כי גם את בניהם
ואת בנותיהם ישרפו באש לאלוהיהם". אז מה, זה תועבת השם אשר עשו?
לכן יש פה תמיד איזה בעיה.
למשל, האם מותר להשתמש במנגינות של עבודה זרה?
אז למשל,
היה רבי יהודה אריה ממודנה,
אחד מגדולי ישראל באיטליה,
שהיה הולך לשמוע מאחורי הכנסייה את המנגינות שלהם,
כדי לעשות מזה פיוטים.
רוב גדולי ישראל לא הלכו עם הכיוון הזה,
כן?
אבל היה גם מחשבה כזאת.
מה, רוב המה...
יש כנסיות, סליחה, יש בתי כנסת באירופה שהם נראים כמו כנסיות?
זה בדיוק העניין, זה בדיוק השאלה.
למשל, אם תיכנס לבית הכנסת הגדול ברומא,
אתה תרגיש שאתה בכנסייה, כן?
בסדר, אין מה לעשות, יש לזה השפעה דיפוסיבית לדברים פועלים.
עקידת יצחק זה חיקוי?
עקידת יצחק זה חיקוי של מה?
ודאי.
הרי זה ניסיון לאברהם. הקב"ה אומר לו, לך תשחט את הבן שלך.
אה, עבדתי עליך.
בסדר, נכון? בסוף הוא אומר לו, לא לעשות את זה, כן.
אגב, מי ניסה את אברהם? ויהי אחר הדברים האלה, מי ניסה את אברהם?
לא, לא כתוב אלוהים.
והאלוהים ניסה את אברהם.
יש הבדל בין אלוהים לבין האלוהים.
כשאתה אומר אלוהים, זה קדוש ברוך הוא.
כשאתה אומר האלוהים, זה עבודה זרה.
כלומר, יש תמיד ריח של עבודה זרה שמתלווה לביטוי האלוהים.
כמו שכתוב,
דווח לאלוהים יחורם. מה זה לאלוהים? הקמץ.
שמה שמתחת ללמד זה במקום ה הידיעה.
כן? בלתי להשם לבדו. טוב.
אין משמעות לוו.
נו באמת. יש אות בתורה שאין לה משמעות?
אה, זה לא ידע, טוב, לא ידע.
טוב,
לכן הוא אומר, את השמירה וההרחקה שראוי לכל אדם מישראל בייחוד,
להיות מרחיק עצמו מכל קירוב של נימוסי דתות אחרות ומנהגים ומוסרים דתיים,
ראוי לשקול תמיד,
כערך ההרחקה
של הצניעות מאשת רעהו,
שאינה באה מתוך קנאה וצרות עין חלילה,
כי מתוך טהרת הנפש וקדושת המידות והמעשים.
כלומר,
זה שאדם נמנע מלהביט באשת רעהו, למשל,
זה לא בגלל שהוא מזלזל באשת רעהו, יד רבה, זה בגלל שהוא מכבד אותה.
רק הוא מבין שהיא לא בשבילו, היא בשביל בעלה.
אז אותו דבר,
יש דברים שיש אצל עובדי עבודה זרה,
נימוסים מסוימים,
שייתכן שהם טובים להם.
לא מדובר על תועבת השם כגון שרפת ילדים, שזה דבר באמת לא בסדר.
אבל יכול להיות שיש דברים אצלם שלהם זה מתאים.
לא הבנתי מה זה קשור לסנהדרין, מה יש בסנהדרין?
שהכיבוד וה...
כיבוד והעבודה, יש חיוב, יש עבודה, עבודה, נסכלים, כן, אבל לא, לכבד,
זה אסור, אמנם,
זה אסור לכבד עבודה זרה,
אבל זה לא מהעבודות האסור, שנסכלים עליהם. בסדר, זה כמו לכל דבר.
כמו שבהלכות שבת, יש דבר שחייבים עליו סקילה, יש דברים שזה רק מדרבנן, לא?
אגב. לא, לכבד, לכבד,
לכבד אין הכוונה לתת כבוד.
לא,
לא,
לא.
לכבד, הכוונה לטאטא.
לטאטא לפני עבודה זרה, שיהיה נקי,
כן?
טוב,
אז איפה היינו?
איפה היינו? מפני,
שכשם שהקירוב שבפועל
ואותות האהבה
הם ענאים ויפים לענאים ולשכלל חיי המשפחה,
זאת אומרת, בין בעל לאשתו, למשל,
כן, כשהם מפקים מצד איש זר,
יכולים הם לעכור חיי המשפחה וטהרתה.
ואם התרחקותנו מאישה זרה,
הננו אוהבים אותה בתור אדם ומשתדלים בטובתה.
כן, כלומר, זה שמי שהיא, אתה צריך להתרחק ממנה, זה לא אומר שאתה לא תיטיב עימה.
כן, אורחות המוסר והדרכים שהמידות הטובות ששורשם הוא יירת שמיים,
נקנים בהם.
הם מחולקים בכל אומה, על פי מקריאה, על פי גזעה, הרצאה,
והעוברות עליה בין בנייניה החומריים, בין בנייניה הרוחניים.
אומה שמרשם אור,
הוד אור השם וכבוד שמיים באומה זו,
אינו פועל על אחרת.
כן, למשל, המוסלמים,
כשהם רוצים לכבד את האלוה, הם נופלים על הארץ.
אנחנו, כשאנחנו מתפללים, התפילה המרכזית, תפילת העמידה.
אנחנו לא משתחווים.
זאת אומרת שיש מה שטוב להם, שלא טוב לנו, ולהפך.
ויש משמעות לדבר הזה. זאת אומרת שהם משתחווים ונופלים על הארץ כי הם מאמינים שהקשר עם האלוהות הוא יחס של הכנעה,
בעוד שאנחנו יודעים שהקשר הוא יחס של עמידה. הקדוש ברוך הוא לא רוצה עבדים, הוא רוצה בני חורין שיעמדו לפניו.
נכון, אפשר להגיד כן, זה כדי להתנבא.
אופן ההתנבאות של מילם שונה משלנו.
על כן מחולקים המה נימוסי הדתות.
לא, הם לקחו את זה מהמקדש,
אבל עיין בהגדת חורבן מפורש,
ששם לא משתחווים כדרכם של המוסלמים,
אלא השתתכות מלאה, כן? זה משהו אחר.
על כן מחולקים המה נימוסי הדתות,
אפילו כשהם פונים לתכלית אחת,
ליראת השם ולמידות טובות.
ואם האדם יבעל לסור ממסורת אבותיו
לרעוד בכרמי זרים,
מלשון נואל,
נואל, מקולקל,
אז יבעל לסור ממסורת אבותיו לרעוד בכרמי זרים,
יהפכו בו למים זדונים אותם המנהגים שהם קבועים לו על פי הדרך הראוי לפי נפשו המוטבעת בתיבה עם אחר,
ושקיבלה השפעה מענייני עמו ההיסטוריים והגזע המיוחד וכל ענייניו,
עד שמפני כך אסרו
חז"ל על הנוכרי לעסוק בתורת ישראל.
כן? יש גוי שלמד תורה, חייו מיתה,
מה הכוונה של הדבר הזה? זה לא מתאים לו.
גם גרים לא היו להם לרצון ואמרו קשים גרים לישראל כספחת,
אלא שמה,
שיש בדת ישראל
יתרון שאי אפשר לכחד, שהיא המבוע של אור השם בעולם.
על כן, עם כל ההתייחדות שיש לכל אומה במנהגיה ותוכן מוסרה,
יש בה גם כן ערך כללי שכבר אפשר ליחידים ושרידים מאומות העולם,
שיהיו מרגישים יפה את הערך הכללי שיש באור תורת ישראל ועד כל האדם אשר על פני האדמה,
ולכן מקבלים גרים.
על כן, אי אפשר לנו שלא לקבל אותם המתאמצים באמת להיכנס תחת כנפי השכינה,
להיות עוזרים לתהודה הכללית של אחדות האור ה' בעולם,
שממנה ימלא כל העולם כולו אורה,
על ידי הרבות כוחם הם באומה הישראלית.
אבל מצד הערך הפרטי,
על זה ראוי להיות כל איש שמח בדתו ומחזיק ומעוזה,
ומרחיק עצמו מכל תערובות של קירוב מעשי מנהגי דת אחרת שאינה נחלת אבותיו,
כדי שלא ייגרע כוח המוסר הטוב שפריו יימצא דווקא אם יתנהל על פי דרך שנפלו לגורל מיד השם,
על פי מולדתו וגזעו. שימו לב מה שהרב אומר.
האיסור שלנו לדמוד מדרכי הגויים,
גם בין גוי לגוי, לא ראוי שאומה תחכה את מה שטוב אצל אומה אחרת.
כן?
כך שלמשל,
עבור האירופאים,
הריקודים האינדיאנים,
כדי להוריד את הגשם, כנראה לא מתאימים להם.
אבל האינדיאנים זה מצוין.
זה אכפת לנו במובן הזה שא',
גיליתי שהקדוש ברוך הוא ברא את הגויים. אתה יודע את זה?
גיליתי.
דבר נוסף שהתברר לי זה שהוא שם את היהודים ואת הגויים באותו כוכב לכת.
זה גם תמוה מאוד.
היה אפשר לשים את הגויים בכוכב אחר, ואותנו בכוכב אחר.
אבל כנראה שאם הוא שם אותנו ביחד, כנראה שיש לזה איזשהו תפקיד,
ועל זה נאמר ונברחו בך כל משפחות האדמה,
כלומר, שאנחנו נותנים הדרכה גם לאנושות.
דבר נוסף,
זה טוב לנו כדי להבין מדוע אנחנו מתרחקים מחוקות הגויים.
לא, השאלה היא דייקה.
בגלל שאכפת לנו מהם.
אנחנו מבינים שזה לא טוב לו,
לגוי.
למשל, תאר לעצמך שאני יודע באירופה הקתולית יתחילו לעשות את הריקוד האינדיאני עם
הגרזן, כן?
עם הטו מהוק.
כן? בתוך הכנסייה. זה לא מתאים.
קסנישט.
לא מתאים.
כן? זה מתאים לאווירה תרבותית אחרת.
כן, מה? לא ראינו אבל בשום...
אני לא ראיתי פה. או תגיד שמנהיגי השפים האינדיאנים יתחילו לשים עניבה.
לא מתאים. כן. לא יודע, אולי יש.
תנ"ך זה דודיאני.
כן.
יש לזה איזשהו מקור בתנ"ך או... שמה?
כשעם ישראל הולך לגויים ואומר להם לא להתנהג כמו גויים אחרים?
לא, מנה זה מקור.
הגוף הערב יביא את המקור. מסברה.
בסדר? גם סברות זה מקור.
כן, כן, כן, כן, ברור. כן.
כן, והמה לא אלוהי?
אה, טוב, בסדר.
זה כדמות מקור, כן.
טוב, עד כאן פרק י"ד 1. עכשיו אנחנו עוברים לפרק ט"ו.
כן, מה שאלתך, אדוני?
יפה.
מה שאתה אומר זה דבר מעניין. כלומר, אם רוצים לתקן את העולם,
צריך לעמוד על האופי של כל אומה,
כדי שנוכל לדעת איך להדריך אותה.
נכון?
אכן.
מה?
לא יודע מה, איפה האומה מתחילה ואיפה האומה מסתכלת. אז תלמד.
לא.
תלמד, יש מדע שנקרא אנתרופולוגיה, שמעת על זה?
כן, אגב, מי המציא אותו?
מה?
מה?
יהודים כמובן, קלוד לוי שטראוס, כן.
מעניין שקלוד לוי שטראוס,
אבי האנתרופולוגיה,
חקר כמויות אדירות של תרבויות,
חוץ מאחת,
את היהדות, כן?
כן, זה, זה,
זה לא,
כן.
זה מספיק טוב, אתה אומר, הוא ידע שיש הרב קוק כזה.
כן, בבקשה, טוב, אפשר להמשיך?
בפרק ט"ו,
והלאה.
אף על פי
שכל דברי תורה חביבים וקדושים הם.
אתה לומד תורה,
מה זה משנה מה אתה לומד?
זה תורה, זה טוב.
וכל עסק של חידוש והוספה,
והוספת הפרחה בתורה,
הוא דבר טוב, הוא מביא עוז לישראל.
כן, יש בתי מדרש, למשל, הנה,
בדור מסוים מופיעה חסידות.
בדור אחר
הופיעו הפלפולים,
ויש כל מיני חידושים.
והרחבת התורה זה דבר טוב, בסדר?
"מכל מקום,
עלינו להבחין את המדרגות, כי יש דבר גדול ודבר קטן.
ואם יהיו דורות רבים,
תקועים רק בחלקי תורה,
אותם הנקראים דבר קטן,
יהיה מורגש מאוד חיסרון של הדבר הגדול".
אז יש בתורה דבר גדול ודבר קטן.
איפה למדנו את זה?
אצל רבן יוחנן בן זכאי.
שרבן יוחנן בן זכאי
לא הניח לא דבר גדול ולא דבר קטן.
למה קוראים דבר גדול?
מעשה מרכבה.
מה זה דבר קטן?
הוויות אבייה ורבה.
זה חשוב לעסוק בהוויות אבייה ורבה?
כן, זה חשוב מאוד.
והאם זה חשוב לעסוק בדבר גדול?
גם.
אם הדור או כמה דורות יתעסקו אך ורק בדבר הקטן,
התורה תצא בצורה קריקטורה.
למרות שתגיד מה אתה רוצה ממני, למדתי דבר טוב.
כן, אבל לא למדת את הדבר השני.
לא מדובר על האדם הפרטי,
מדובר על הדור.
האם בדור שגור העסק
בדבר גדול או לא.
אומר הרב, אם שוכחים לעסוק בדבר גדול,
התורה נראית קריקטורית ומגוחכת.
כל התורה כולה מתנקזת בצלחת,
במקווה,
בסידור התפילה,
ובצדקה לנצרכים.
בזה פחות או יותר מסתכמת התורה כולה,
וזה סקנדל.
מה עם ההפך?
גם כן, חמור מאוד.
אם עוסקים רק בדבר הגדול,
אז יש נפילה של כל העולם המעשי,
ואז מגיעים לכל מיני קטסטרופות רוחניות כפי שהיה במהלך הדורות.
כמו השבתאות, למשל.
אז בואו נראה.
ביותר הוא ניכר לעניין התעסקות החידוש וההרחבה.
ההרחבה של חקירות בהלכה ובפלפול.
יש להם ערך לפי עניינם.
במדינת ישראל בערך כל שנה יוצאים ארבעה ספרים חדשים על הלכות שבת.
עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד.
הלכות שבת זה חשוב?
כן, חשוב מאוד.
השאלה היא, איפה אתה משקיע את כל הכוחות, כל האנרגיות?
כן? אז זאת השאלה.
אז זה אומר, אם אתה מתחיל, או ספרי פלפול.
פלפול זה חשוב.
כמה פלפול, לא צריך להגזים.
אז זה מה שאומר,
ההרחבה של החקירות בהלכה ובפלפול, יש להם ערך לפי עניינם,
ומכל שכן הרחבת ענייני אגדה ודרך דרוש,
שהם נערכים רק לפי עניינם. כלומר, יש לפעמים דרשות.
אתה נכנס לבית כנסת שכונתי בינוני ומטה,
ואתה שומע דברי מוסר, דרוש.
כן, הוא דייק איזה פסוק,
והוא יראה איזה סיפור עם התנאים,
ותראו מוריי ורבותיי,
עד היכן הדברים מגיעים?
וזה, טוב.
אתה שואל האם הרב קוק כתב ספרי הלכות?
זאת אומרת, לכל 15 ספרי הלכה של הרב קוק אתה לא קורא ספר הלכה.
לא למשפט כהן, ולא לדעת כהן, ולא לעזרת כהן, ולא לבאר אליהו,
ולא לאורך משפט,
ולא לכבש באר,
ולא
לעיטור סופרים,
ולא לזבחי ראייה,
ולא לטוב ראייה. כל זה, אצלך, זה לא ספרי הלכה.
תסביר לי למה.
זה חמור,
צריך להכיר, הרב קוק כתב המון ספרי הלכה חשובים ביותר,
כן?
שנחשבים אגב מליסודות ההלכה בהרבה מאוד פוסקים בימינו.
טוב, בשבת הארץ
הוא כתב מה שצריך,
כן? כלומר, כשיש צורך, למשל, כשנושא השמיטה,
כן? הלכות התלויות בארץ. ההלכות האלה לא מבוררות מספיק, לפחות בימיו לא עסקו בזה כראוי,
אז הרב קוק כתב ספר שלם, שבת הארץ.
בסדר?
הוא ראה שיש צורך להסביר מדוע אתרוג המורכב פסול, ומדוע אתרוגי ארץ ישראל הרצויים יותר, הוא כתב ספר שלם על זה.
כן, לפי הצורך של הדור.
בסדר?
אני חוזר על שאלתך היפה. האם הספרים שהזכרתי הם הלכה עם הגות, או שהם הלכה נטו?
אין דבר כזה הלכה נטו, זה לא קיים.
מאחורי כל פסיקת הלכה מונחת ביסוד איזושהי השקפת עולם, בסדר?
לכן השאלה המפורסמת,
אני לא פחות ציוני ממך אם אני לא מברך על ההלל בראש חודש, ביום העצמאות.
כן?
זה לא נכון.
בוודאי שאתה פחות ציוני אם אתה לא מברך על ההלל ביום העצמאות.
ברור, זה הולך ביחד.
כן.
טוב.
איפה היינו?
אבל הדבר,
אז הוא אומר, זה דברים האלה הם טובים. דרשות פה ושם.
בן אדם, זה עושה לו טוב. הוא שמע דרשה בבית הכנסת,
נותן לו עכשיו זהירות יותר גדולה בשלום בית,
וזה, כלומר,
הרב אומר, מוריי ורבותיי, זה חשוב לכבד את אשתו,
וכו', בסדר, אז הוא חוזר הביתה,
מכבד את אשתו, יפה, כן?
אבל הדבר שצריך ביותר לחזק את יסודי התורה, הוא לדרוש
בעומק דברי תורה, בדברים הגדולים שבתורה,
בעיקרי האמונות ובעמקי הדעות,
ובטעמי מצוות.
יפה, למה אתה מתכוון? שימו את הזוהר בדבריכם, כן?
כי אם לא, אז אתם נופלים לגלות. הרי שם, כתוב, וחכמים יזהרו בדבריכם, שימת החוב הוא חובת גלות.
לכן הזוהר אומר,
בהדן ספרא דאיהו ספר הזוהר,
ייבכון ישראל מן גלותא ברחמי.
כן?
לכן אומר הרב, צריך מה שנקרא רוחב דעת.
רוחב אופקים.
לא להתיירא.
כן.
פגשתי לאחרונה תלמיד חכם,
דיברתי איתו על ספינוזה,
ואז הוא אומר, הוא היה יהודי,
טוב, בסדר. ביותר נחוצות,
למה שזה לא יהיה רלוונטי? התורה משתנה? לא הבנתי.
אני שואל אותך אם התורה השתנתה.
הרי למה היהדות היום בזויה?
כן? למה אנשים מדטלשים, מה שנקרא?
אתה רוצה יהדות מתקדמת? אל תגזים.
אלא בגלל שהיהדות לא רלוונטית.
כלומר, זה מאוד נחמד, הפולקלור היהודי,
כן?
אבל זה לא משנה שום דבר בעולם,
כן? את תסביר לי איך הנחת תפילין פותרת את בעיית הרעב בעולם,
או את משבר האקלים,
שזה השאלות האמיתיות,
כן?
היום את אומרת, כדאי תשמור יהדות. תשמע, סבתא שלך הדליקה נרות שבת,
גם את צריכה להדליק נרות שבת.
נחמד, נכון? אדם אוהב שורשים,
אבל זה לא,
אבל כשהוא רוצה לתקן את העולם, הוא חושב במונחים הרבה יותר גדולים.
אז היהדות הקטנה, מה?
ריקוד הגשם, הם מוכנים לקבל שבהפסקת צהריים
בבית ספר חילוני בתל אביב, שיעשו ריקוד הגשם, זה בסדר.
כן, הנחת תפילין לא, אל תגזר.
כן, טוב.
אז זה מה, ודאי שזה שייך גם ימינו.
שיטה.
מה? זה לא במקרה שאני הקמתי בעצמי בית ספר לזה, בית ספר
הגבוה לחוכמת האמונה.
כן, זה פשוט חשוב מאוד. אם לא לומדים את הדברים האלה, אז אנחנו נשארים כאלה בינוניים,
לא מסוגלים להתמודד עם שום מחשבה ושום השקפת עולם.
בסדר?
זאת אומרת, אתה חולק על פירוש המשפט הזה שהרמב״ם נותן בהקדמת המשנה.
הרמב״ם בהקדמת המשנה אומר שהמשפט הזה, מה זה ארבע אמות של הלכה?
מעשה מרכבה.
ככה הוא אומר.
זה מאוד מעניין.
כן? כי אומר הרמב״ם, תראו את הטיעון של הרמב״ם, הוא אומר
כי בימי שם ועבר
איזו הלכה הייתה בעולם?
ואף על פי כן אתה אומר שהעולם עומד על ארבע אמות של הלכה,
אם כן מדובר במדעי האלוהות.
כן?
מה? לא זה אחד.
הלאה.
אם אתה תעסוק במעשה מרכבה,
אתה תעסוק בכוונת הבורא בעולמו,
אתה גם תעסוק במהות האלוהות,
ואז אתה גם לא תעשה טעויות.
כי כל שיבושי הדעות
נובעים מזה שהמחשבה הראשית לא מבוררת.
ברגע שהמחשבה הראשית לא מבוררת,
כל השטויות שבעולם מסוגלים להגיע.
ברגע שאתה מבין את מהות העניין האלוהי,
ממילא כל הדברים שתעשה מתיישרים,
ואז הם גם מועילים,
וזה יפתור גם את בעיית האקלים.
המחשבה על האלוהות,
כן, זה בדיוק מעשה מרכבה, עוסק בזה.
אני אתן לך דוגמה.
האם האלוהים הוא חופשי או לא?
שאלה טובה? לא.
מה התשובה שלך?
דוגמא למעבר.
אתה תבין מיד.
אני שאלתי האם אלוהים הוא חופשי או לא?
מה אתה אומר?
מן הסתם או בטוח?
לפי היהדות... איך אפשר להגיד שהוא לא חופשי?
אם אתה אריסטוטלי או ספינוזיסטי, אתה תגיד שאלוהים הוא לא חופשי.
כי לפי התפיסה של ספינוזה, האלוהות
כבולה בתוך החוקיות הלוגית שלי, בסדר?
אלוהים הוא לא חופשי לפי שפינוזה.
עכשיו, יש לזה השלכה עצומה.
אם אלוהים הוא לא חופשי,
האם אני, האדם,
שאני כג'וק קטן בתוך הקוסמוס,
האם אני יכול להגיד שאני חופשי? סביר שלא.
הוא משועבד לכל מיני חוקים של הלוגיקה השפינוזיסטית,
נכון?
כמו שאלוהים הוא מוכרח המציאות, אז הוא בכלל מוכרח בכל הנהגתו,
וכל ההוויה כולה נגזרת ממנו, בעל כורחו, אפשר לומר, בסדר?
עכשיו, לפי זה, הבחירה החופשית, דווקא שפינוזה כן האמין בבחירה החופשית, אבל אין לה היגיון.
הרבה יותר הגיוני לומר מה שאומר רבי עובדיה ספורנו,
אם אני בן חורין,
זה נובע מהחירות האלוהית.
אם אני מתאר לעצמי חירות אלוהית,
הגיוני גם שהאדם הוא יהיה בן חורין,
נכון או לא?
אם האדם הוא בן חורין,
אז הוא לא משועבד ליצרים שלו.
יש לו יצרים, אבל הוא יכול לגבור עליהם.
אם הוא יכול לגבור עליהם,
אז היצר הטוב יכול לגבור על היצר הרע.
אם היצר הטוב הוא גבוה על היצר הרע,
אז בני אדם ישקיעו את המשאבים של העולם בפתרון בעיית הרעב בעולם,
ולא בעשיית מלחמה אחד נגד השני.
כך שהמחשבה הראשית,
כלומר, מה אני חושב על אלוהים,
זה משפיע גם על האופן שבו אני מטפל בענייני העולם הזה.
ברור?
טוב, אתה נכנס פה לרזולוציות מסובכות בשבילי.
אבל מה שאני רוצה לומר,
זה ששאלת פתרון בעיית האקלים,
למשל, ובעיית הרעב בעולם,
זה נובע ישירות מהתפיסה שלי את האלוהות כחופשית.
עכשיו,
איך אני יודע שהחופש
זה דבר אמיתי ולא בלוף?
נדמה לי שאני בן חורין, אולי זה אני עובד על עצמי,
צריך איזשהו מאורע היסטורי שבו יתברר שהחירות איננה הבלוף,
ואז זה נותן מקום לתיקון העולם.
יציאת מצרים.
זאת אומרת, ואיך אני זוכר את יציאת מצרים?
אני מניח תפילין, ברור.
אז הנחת התפילין היא הפתרון למשבר האקלים, פשוט מאוד.
רק צריך קצת לחשוב על זה, כן?
כן, והם לא מצליחים.
כן.
ולמה הם לא מצליחים,
אלה שמנסים לפתור בעיית האקלים בלי אלוהים?
כי בסופו של דבר, מה שגובר בעולם זה הקנאה והשנאה והתחרות.
מה אכפת לי ממשבר האקלים אם אני ארוויח המון כסף ממפעל מזהם?
אני מבין שבעצם הדורות הראשונים היו עסוקים בדברים גדולים,
ועם הזמן האנושות הלכה והולכת ומתעסקת בדברים קטנים, והיא הניחה את הדברים הגדולים. נוצר פער בשכחה.
נשאלת השאלה, איך מתגברים על השכחה מהדברים הגדולים?
כי המון ספרי הלכה נכתבים, אבל ספרי מעשה מריקבה אני לא כל כך מבין חדשים.
אני חוזר על שאלתך הנפלאה.
אתה הרוב שואל, מה ישמר את העיסוק בדברים הגדולים?
מסורת העיסוק בדברים הגדולים.
טוב, מה?
אלוהים הוא כבר לא בן חורים בנוגעיות שלי.
כי הוא אומר, בגלל שאני באמת נמצאתי אלוהות לפי המחשבה שלי,
ואז אני אוהב אותו ל...
לפי שפינוזה אפשר להסביר את הכל, כולל את אלוהים.
אז אלוהים כלוא בראש של שפינוזה.
כן, מה עוד?
אם אני אומר שאני לא יכול להתמל,
שאלוהים שובים. אתה נותן מקום לחירות.
יפה.
שזה דבר כאילו...
על ידי שאני מכיר את המוגבלות של השכל שלי,
אני נותן מקום של חירות עצומה במושגים האלוהיים.
בסדר?
טוב.
אני חייב שכל,
רק שהשכל הוא לא מקיף את הכול.
בסדר?
הלאה, כן.
אפשר להמשיך או לא?
אה, ריבוע מעגל. טוב, יאללה.
על כן, לכן אומר,
ביותר נחוצות דרישות של טעמי מצוות בדרך רחבה,
כדי לקרב את המצוות בפועל,
אותם שנתרחקו מהם לרגלי דעות רעות שהביאו אותם למעשה של תורה. הוא מתכוון, כן, לחילונים שבימיו,
שעזבו את קיום המצוות.
כלומר, מדובר בדרך כלל, האפיקורסים בימי הרב קוק,
הם אנשים שעזבו את המצוות לפני לא זמן רב.
כן, זמן לא רב.
כן, כלומר, הם היו משפחות דתיות, וזהו, והתרחקו בגלל כל מיני דעות,
ואז הפגיעה המיידית הייתה בקיום המצוות המעשיות.
אומר הרב, אם אנחנו נחשוב בגדול, אז גם המצוות המעשיות
תחזורנה אל מקומן.
על כן,
צריך מאוד להתחזק,
להרחיב את הדרישות בספרים טובים, הנה, זה בונה על השאלה שלך, מאיפה הוא יודע?
נערכים מחכמי לב צדיקים וגדולים בתורה ודעת
שימצאו לנו על ידי התרחבות הדרישה של פנימיות התורה.
כלומר קבלה,
שתרומם את העוסקים בה למעלה רוממה להיות נוטים אל החסידות, אל הטוב והצדק,
עלינו להתחזק לעשות את ההערות והתביעות הנפוצות
בספרי המוסר ובחקירות התורה לגדולי קדמוננו ז"ל לדברים של פועל.
כלומר,
הקדמונים כבר צעקו על זה שצריך לעסוק בדברים האלה, אבל מדי פעם שוכחים את דברי הקדמונים.
אז אומר הרב, מה שהקדמונים אמרו לנו צריך לממש הלכה למעשה.
כבר ישנה נערות רבות בדברי הראשונים, עד כמה נכבד הוא הערך של הדרישה בטעמי מצוות.
זה אחד מהענפים.
כן, אתה רוצה לעסוק בגודל, מעשה מרכבה, אחד מהענפים החשובים של מעשה מרכבה זה טעמי המצוות.
מי לא אוהב טעמי מצוות?
הדתיים.
הדתיים, קשה להם עם טעמי המצוות,
זה נראה להם הקטנה של הערך של המצוות,
בעוד שהאמת היא בדיוק ההפך.
ומכל מקום,
כבר ישנה נערות רבות בדברי הראשונים, עד כמה נכבד הוא הערך של הדרישה בטעמי מצוות,
לרומם את הנפש לאהבת תורה וליראת השם האמיתית.
ומכל מקום, בפועל,
רק מעטים נמצאו ששמו להם דרישה זאת
למידה
והדבר בה,
מפני המכשולים הרבים שיש על דרך זה,
שאנו מוכרחים להתגבר עליהם.
כלומר, נשארת השאלה, למה רוב גדולי ישראל לא עוסקים בטעמי מצווה?
לכאורה זה אחד העסקים הנכבדים ביותר שצריכים להיות.
אז יש כנראה מכשולים.
אז מה זה המכשולים האלה?
יש אומנם מקום להיאמר
שאין ראוי לגלות טעמי תורה,
כדברי חז"ל,
שהרי שני דברים נתגלה טעמה ונכשל בהם גדול הדור.
זה נאמר על
שלמה המלך.
זהו אומנם מצויר
רק בטעמים נחשבים לעיקריים לגמרי, דהיינו האמורים מפורש בתורה.
אבל להוסיף דרישה מצידנו בטעמי מצוות,
לא יבוא הדבר לידי פרצה.
בייחוד כשניזהר מההחלטה שאת אשר חקרנו הוא הטעם היסודי למצווה.
כלומר,
אתה יכול להגיד זה טעם מצווה,
אולי זה לא הטעם היחיד,
אולי יש טעם אחר.
כי אם יהיו דברינו רק להראות כאשר נוכל את תקרת הערך של המצוות לעמנו בכלל ובפרט,
בהווה ובנצח, למען יושרש
כוח
המשרים העובר על כל דרכי הטוב, המושג במושכל הראשון,
גם על כל דרכי התורה ושמיעת כל המצוות, עד שנבוא למעלה זו,
שכל בני עמנו יכירו וידעו בידיעה נאמנה שאין לנו דרך ואופן אחר
איך לבוא לכל משאת נפשנו
בטובות הכלל והפרט,
כי אם כשנשוב לחיי התורה והמצוות,
ובסורנו מהם את נפשנו ואת נפש עמנו, אנחנו קוראים.
אז לכן, אומר הרב, זה רק יועיל, זה יעשה טוב יותר.
שאנשים יבינו בשביל מה הם מקיימים מצוות, אז הם יקיימו מצוות.
מה הם? לא ירבה לו נשים ולא יסורו את לבבו, ולא ירבה לו כסף וזהב,
וכולי. ולא ירבה לו סוסים וישיב את המצרימה.
נכון?
מה?
לא, אני אמרתי נשים וסוסים.
אז שני הדברים האלה,
שלמה אמר, אני יודע את הטעם, לכן אני יכול להתגבר.
ואז התבלבל,
זה הזיק לו.
נכון.
בפסקה הזאת, כן.
בפסקה הקודמת, לא.
מה?
ידיע את הטעם?
כן, כי לפעמים האדם ישפוט את המצווה על פי שכלו.
ואז הוא לפעמים יטעה בזה.
כי הוא יקיים או לא יקיים, על פי השגתו הוא.
לא.
אם אתה אומר, מה שמזיק
זה שאתה משמש בטעם המפורש בתורה.
כי אז יש לך הרגשה שאתה יודע למה התורה אסרה.
לעומת זה, כשזה בא רק מהסברה שלך,
אז אתה לא בטוח
שזאת הסיבה האמיתית שהתורה אסרה, ולכן לא תטעה בזה.
לא, לא, לא.
אם הייתי יודע באמת את הטעם שהתורה אסרה,
אז באמת הייתי רשאי לא לקיים כשזה לא שייך.
נכון, מסיבה פשוטה.
ברגע שהתורה אמרה טעם, סימן שזה לא הטעם.
הרי כתוב ככה: לא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו.
אז אפשר להגיד שלא יסור לבבו,
זה הטעם של האיסור.
תודה רבה.
זה הטעם של האיסור. למה לא ירבה לו נשים? כדי שלא יסור לבבו.
או אפשר להגיד לא, זה שני דברים,
יש
לא ירבה לו נשים, מטעם אחר לגמרי,
ולא יאסור לבבו אפילו על ידי אחת.
בסדר?
מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון.
רבי שמעון אומר,
אפילו אחת ומסירה את ליבו אסורה.
מה אתה רוצה?
זה בסנהדרין. זה בסנהדרין.
אגב, איפה בסנהדרין?
אני אגיד,
מה שאמרתי על הבנה זה סנהדרין.
נו, ואז מה?
וגם פה זה כתוב.
כן, כ"א, עמוד ב',
בסדר?
טוב.
ביותר בדורנו,
שרבו הדעות המקולקלות והן מתפשטות מאוד,
עד שרבו הבנים שאיבדו את היתרון הפשוט של תמימות האמונה.
על כן, אין לנו דרך אחר,
כי אם להשיבם באופן מדעי מבורר, לברר את צד חיוב היושר הטבעי,
המורגש ללב כל אדם ישר, שיש בחיוב שמירת התורה.
וזה באמת אי אפשר,
אם כשיצורף לזה,
המון לימודים,
בעומק
והרחבה לעיקרי תורה ויסודות האמונה והדעות.
אנו צריכים להישמר בזה
מסתפק בערך מדעי שניתן על ענייני התורה והמצוות, אם תהיה תכונתו דבר שאפשר לדון שעבר זמנו,
או שעל כל פנים אין בו כעת הכרח.
וזהו באמת אי אפשר כלל להימצא בעיקרי התורה שעם האוזן של ישראל עד.
כלומר, מה הוא אומר כאן?
יכול להיות שאתה תיתן טעם לאחת המצוות,
והטעם הזה שייך
לתרבות העתיקה, לא שייך לימינו.
אז לכן, אומר הרב,
פעמי מצוות
צריכים להיות מופנים כלפי העתיד יותר מאשר כלפי העבר.
זאת אומרת, למשל, הרמב״ם,
במורה נבוכים, מסביר
חלק גדול מאוד מהמצוות
על פי כתגובה למנהגי עובדי עבודה זרה בימי קדם.
ויכול להיות שהוא צודק מבחינה היסטורית,
אבל אז תהיה בעיה,
התרבות העתיקה כבר לא קיימת.
כדי לדעת למה התורה אסרה דבר מסוים,
אני צריך לעשות מחקר היסטורי.
ואם אני לא יודע את המחקר ההיסטורי, אה? מה יהיה?
אז לכן, אומר הרב, עדיף
שהטעמים של המצוות יהיו מופנים אל העתיד יותר מאשר אל העבר.
כך הוא כותב יותר בהרחבה במאמר טללי אורות שבמאמרי ראייה.
למשל,
למה התורה צוותה לכסות את הדם של חיה ועוף?
אדם שוחט חיה עוף,
צריך לכסות בעפר את הדם.
למה? אז הרמב״ם אומר,
במורה דיווחים,
כי הקדמונים היו, כשהם רצו לדבר עם השדים,
היו, מה?
איך?
לא.
לא.
לא. זה לא מה שאמר הרמב״ם.
הוא אומר, הקדמונים, כשהם רצו לדבר עם השדים,
היו חופרים גומה באדמה,
היו שוחטים על גבי הגומה הזאת, חיה ועוף,
ולא מכסים.
ואז היו עושים סעודה מסביב לדם,
ומזמינים את השדים לדבר איתם.
אומר הרמב״ם שהתורה רצתה לבטל את המנהג הזה, ועל זה נאמר לא תאכלו על הדם,
שהיו אוכלים מסביב לדם.
אז אומר הרמב״ם, התורה רצתה לבטל את המנהג הנואל הזה,
ולכן אמרה,
לכסות את הדם, ואז אי אפשר להזמין את השדים.
בסדר?
אומר הרב קוק, זה נחמד,
אבל אם אני לא יודע על המנהג הקדמון הזה, מה זה יועיל לי?
אומר הרב קוק, לכן, למה אני צריך לכסות את הדם?
כדי להעלים ראיות.
אני רוצח.
שחטתי חיה.
זה לא יפה.
בשביל לאכול סטייק?
אני שחטתי צבי?
צבי במבי, ממש כזה נחמד.
כן, וולט דיסני.
כן, ואני לקחתי את היצור הכל כך יפה והכל כך חופשי הזה בשביל לאכול סטייק,
תפחות תתבייש, תכסה את הדם, בסדר?
אז זאת אומרת, זה מופנה כלפי העתיד,
לאותו עידן שבו עתידה האנושות להיות צמחונית.
בינתיים היא לא,
אבל היא מחנכת אותך לקראת זה.
אז זה טעם עתידי. מה אתה אומר?
יש הרבה, על זה דיברנו בפרקים הקודמים.
אתה בוודאי שמעת את ההקלטות.
טוב, הלאה.
מה?
נו,
לא יכסו את הדם, כי לא ישחטו.
לא יהיה מצווה.
המצווה תתבטל, מטבע הדברים.
בגלל שלא ישחטו.
בניילון.
כן.
עצם הידיעה שיש לי
שמכסים את הדם של זה,
זה כבר משריש בתוכי את הבושה.
בסדר? אני לא צריך לראות את זה בפועל.
זה איך שדרשו את זה אחר כך בגמרא.
לא תאכלו על אדם שאסור לאכול לפני תפילה.
בסדר.
אתה תוכל להשתמש בפסוק, אבל זה כבר לא יהיה המצווה.
המצווה הזאת בטלה.
כן?
ברור. למה אין בושה?
אז זה הרב הסבר על זה בפרקים הקודמים. בוודאי שמעת את ההקלטות.
וגם אני חושד בך שהיית בשיעור הזה.
הלאה.
על כן צריך שיהיה בה העבר, ההווה והעתיד.
על כן נמצא בצדק בטעמי התורה היחס החזק והנאמן אל העבר וההווה וגם אל העתיד.
שימו לב, יש פה הערה מספר 6. מאמרי הראייה עמודים 18-19 שזה מאמר
טללי אורות על טעמי המצוות.
באופן שיהיה מובן לכל חוקר ומשכיל בעמנו
את ערך התכלית הגדולה והמטרה העליונה שאנו הולכים ומתקרבים אליה כשנלך בדרך של אוצר חיים דתורתנו הקדושה ולא נסבול עוד
חרפות מחרפנו,
האומרים שאפסה כל מטרה כבר לתכונת כלל התורה בפרטי המצוות כולם.
וכשנסתכל, יפה,
נמצא שאין הפרש כלל.
בין חיובי
המוסר המוסמכים, המוסכמים, שהאדם מרגיש שם בטבע נפשו,
לחיובי התורה יותר חוקיים.
כלומר, זה דבר מאוד מעניין.
אם אתה אדם מוסרי, לא ייתכן שלא תניח תפילין.
איך? מה הקשר?
לא, אבל זה בגלל שאתה לא רואה את הקשר, כי המעשה של הנחת תפילין נראה לך איזה מעשה פולחני,
שטעמו הגלוי איננו לפניך.
לעומת זה, לתת צדקה לעניים, אתה מייד מבין את זה.
זה ההבדל בין המצוות השכליות או המוסריות לבין המצוות השמעיות.
אבל ככל שהדעת תתפשט ותתרחב,
הגדר,
המיסוך הזה שבין מצוות שמיות לשכליות, ילך ויתמסמס.
זה מניח הרבה אמון בבני אדם,
ואתה אומר אין לי אמון בבני אדם.
בן אדם שמי.
לא, אבל אני אומר לך אי אפשר לסמוך על בני אדם.
כלומר לפחות לפי דעת רוב המלאכים אי אפשר לסמוך על האדם.
ובראשית רבה כתוב
שכשהקדוש ברוך הוא שאל את המלאכים אם לברוא את האדם, הם אמרו לא, לא.
למה הקדוש ברוך הוא ברא?
כי הוא נתן אמון באדם יותר מהמלאכים.
בסדר? אבל זה לא פשוט.
כשאתה מסתכל על איך העולם מתנהל,
אתה שואל את עצמך, אם אי פעם בני אדם יהיו בני אדם.
כן, איך אמרו חז"ל, לעולם יהיה אדם.
צריך קודם כל להיות אדם,
לפני ירא שמיים ורודה על האמת.
אז אומרים, וכשנסתכל יפה, מה זה נסתכל בסין?
ראשון שכל,
שאנחנו נשכיל,
נמצא שאין הפרש כלל בין חיובי המוסר המוסכמים שהאדם מרגישם בתיבת נפשו,
לחיובי התורה יותר חוקיים, אלא
בין הכמות, דהיינו ביסוד החיוב,
הוא הצדק והיושר. אמנם האדם לא יוכל להרגיש חובת יושר כי אם על החוג הצר שלו,
אבל הצפייה האלוהית היא מקפת את היושר הכללי בכל הדורות ובכל הזמנים,
ועל פיו נבנו כל חיובי התורה שהם לפי השקפה חוקים.
כן, יש דברים שכעת אתה לא מבין עדיין לאן זה מוביל,
אבל ההשגחה העליונה מסדרת את זה. מה שאני אביא לכם דוגמה,
התווכחתי עם איזה פרופסור ידוע במדינת ישראל,
שאמר לי כדלהלן.
הוא אמר לי, אני אוכל חמץ בפסח,
כי אני לא צריך קביים כדי לדעת שיצאתי ממצרים, הייתי שם.
אז אני חושב שעל זה שני דברים.
א',
זה האדם הראשון שאוכל חמץ זכר ליציאת מצרים.
כן.
אבל אם נעמיק יותר,
בזכות מה הוא במצב שהוא לא זקוק לקביים?
בזכות אבותיו שנמנעו מאכילת חמץ במשך כל הדורות.
כי אם לא, אז הוא לא היה מגיע לזה.
כן, מה אתה אומר?
יש פה סוגריים ביסוד החיום.
סוגריים הוא ש...
זה השערות של המו"ל. צריך לבדוק איך זה בכתב יד.
"אומנם האדם לא יוכל להרגיש חובת יושר" אה, זה איפה היינו?
וקרוב הדבר שאפילו במצוות היושר הפשוט
נמצא גם כן עסקי השקפות שמתאימות ליושר העמוק,
שאין לו דרך
כי אם על ידי הצפייה העלוית הכוללת.
כלומר,
אתה אומר יש דברים מוסריים אבל גם שם הפרטים לא נראים לי.
יש לי קושיות על הפרטים של מצוות הנובעות מהיושר.
לא, זה בגלל שאתה מסתכל על ההווה ועל העתיד המיידי, אתה לא מסתכל על העתיד הכללי.
ובשביל כך נמצאים פרטים חוקיים גם כן בתוך כללי המשפטים.
למשל, כולם מבינים שאסור לרצוח.
האם אסור להרוג גוסס, מה שנקרא אמתת חסד?
יש מקום לומר, אולי הרחמנות
היא כזאת שאנחנו צריכים דווקא לעזור, להרוג אותו.
אולי צריך, כן? זה לא רצח, אדרבה, אני עזרתי לו,
שחררתי אותו מהייסויים.
ההלכה אומרת שזה אסור,
נכון?
השאלה למה?
אז כי התורה צפתה למרחוק
שההיתר הזה יוביל בכלל להריגת בני אדם שלא עשו לך שום דבר,
וגם אנשים שהם בריאים בנפשם וכו' ובגופם,
ולכן התורה מעדיפה את הסבל הפרטי של אותו אדם על פני הנזק הכללי של האנושות,
למשל, כן?
רגע, רגע, רגע נכונה, רגע נכונה, רגע נכונה שההריגה של אותו זקן
תהיה בגרמה.
אה, בגרמה. יפה, יפה. טוב,
השאלה היא למה?
השאלה היא למה?
לכאורה היה מקום הגיוני לומר, תשמע, זה כל כך כואב לי שעדיף למות.
יש, היה מקום לומר את זה.
עכשיו, יכול להיות שאם היה מדובר רק על החיים של אדם אחד, התורה הייתה מכירה את זה.
אבל מאחר והתורה צופה לכל הדורות,
אז היא קובעת באופן מוחלט את ערך החיים אפילו בסבל.
זה הכול.
הכי צריך היגיון בדבר הזה, כן?
מי אמר?
בסדר, אפשר להתווכח, בסדר. אבל אני אומר,
יש בהחלט, היום יש מדינות שמתירים את זה,
כן? מתירות המתת חסד, ואפילו מעודדים את זה, כן? אגב, זה הרבה פעמים משיקולים כלכליים, כי הבן אדם מתחיל לעלות הרבה כסף לקופת המדינה, כן? בסדר.
אז הרי...
כן, הבאתי את הדוגמה של המתת חסד, אפשר להגיד גם על הפלות, אפשר... כל מיני דברים.
אה, מן הפרק ט״ז, רבותיי, אנחנו הולכים ומתקדמים בצעדי ענק.
מן היסוד המוסרי הפשוט שאדם אינו רשאי לפטור את עצמו מלפעול כל הטוב שיהיה לאל ידו, אל כלל המציאות,
בין שיהיה הטוב במייד, בין שיבוא אחר עתיד גדול וארוך מאוד,
בא מצוות פרייה וריבייה.
כן, לכאורה,
למה אתה מצווה עליי להביא ילדים לעולם?
זה עולה לי כסף,
צריך לקחת את הילד לגן ולקחת אותו מהגן ולהחליף לו חיתולים ולגייץ לו מדים וכולי,
כן? למה?
למה אתה מחייב אותי לדבר הזה?
טוב, כי אדם צריך להיטיב.
להיטיב זה להיטיב גם לטווח הארוך. מה, אבל הילד שלי מתנהג לא יפה. כן, אבל הילד של הילד שלך התנהג אולי יפה.
אז זה מה שאומר כאן, בא מצוות פרייה ורבייה מתוך ההטבה.
ברשמילין,
הרב אומר בשורש אב.
אתם יודעים, בסוף רשמילין, במהדורות החדשות, יש גם
על שורשים.
אז יש השורש אב, א', ב'.
מה פירוש המילה אב בעברית?
מי שיש לו ילד, נכון? אב, זה מי שיש לו ילדים, נקרא אב.
אבל מה השורש? הפועל אבוה, מה הוא?
אבוה בב',
לרצות, נכון?
לא אבוה יבמין.
ולא עבה השם אלוהיך לשמואל בלעם, זה בבית.
אז אב זה גם רצון.
אז רצון ואבהות.
אומר הרב קוק,
כי הרצון השורשי של האדם איננו החפץ לחיות
כי אם החפץ להחיות.
כן? כלומר, לא האגואיזם שיש בקיום שלי, אני דואג לקיומי,
אלא אני דואג להוסיף קיום.
כן?
ולכן אב זה אב.
רצון זה החייאה.
אבהות.
כן, אברהם, יצחק ויעקב, הם חיו בשבילנו.
כן, אז זה מה שאומר כאן.
חוץ מה שהעומק המוסרי מחייב שראוי להרבות את הדמות,
הרי כתוב שמי שלא עוסק בבריאה ורבייה ממעט את הדמות.
מציאות אנשים מרגישים ומשכילים, החיים חיי אנשים
מלאים בכל ערכם בגשם ורוח,
הוא דבר טוב וחפץ נעלה מאוד,
שהמונה הטוב זה בהיות לאל ידו, הוא ודאי חוטא ועושה נגד הצדק והיושר היותר מחויב.
או זה מרב מיכאלי,
שאמרה שהיא לא רוצה להביא ילדים לעולם,
ובסוף הייתה התגברות מוסרית אצלה והיא הביאה ילד לעולם.
כן?
להרבות. מה? להרבות?
הדמות זה שבצלם אלוהים עשה את האדם.
אז אתה מגדיל את הצלם אלוהים בעולם.
עוד, חוץ מההשקפה הקרובה של מציאות הנולדים מיד,
עלינו לדעת שהעתיד של האנושות ודאי הוא טוב, הוא מאושר מאוד.
כן, יש כאלה שיגידו, מה, אני אביא ילדים לעולם כל כך דפוק?
נכון, העולם כפי שאתה מכיר אותו, הוא רע.
אבל הוא עתיד להיות טוב.
אז צריך שמישהו שיחיה בעולם שסוף סוף יהיה טוב.
אז תביא ילדים לעולם, ועוד אלפיים שנה יהיה טוב.
אם כן, מה?
נכון.
ולכן הברכה של נוח הייתה,
על כן זיכרונו בא לפניך להרבות זרעו כעפרות תבל וצאצאיו ככל הים.
נכון? במוסף של ראש השנה.
אם כן,
בהתרבות החיים עלול יימשך הדבר שיגיעו מהם רבים לתקופה המאושרה,
שאז יתענג כל המין האנושי על השם ועל טובו, שהוא אושר גדול ועונג של חיים טובים,
שראוי לחמוד אותם מאוד,
ואיך לו תהיה חובה מוסרית אלוהית שלא למנוע מהרבות גורמים להיות מקבלים מהטוב האלוהים המאושר.
אגב, זה מעניין שמדינת ישראל היא בין המדינות של העולם החופשי,
זו שבה הדמוגרפיה רק עולה כל הזמן.
זאת אומרת שעם כל הצרות שיש במדינת ישראל,
החברה הישראלית היא אופטימית.
היא חפצה בלהוסיף חיים.
נכון, נכון.
וכמה אבירות לב יש בזה, אם בשביל תואנה של מצב שעה,
ישמיט האדם עצמו מהשפיעה את הטוב הגדול הזה בעולם,
לבד מה שיסוד כל תעודה ותכלית טובה יבוא מריבוי העובדים,
בין בגשמיות, בין ברוחניות.
אם כן, ריבוי העובדים עצמו יביא לקרב ולהגדיל את הצלחת החיים. כלומר, זה לא שסתם העתיד יהיה יותר טוב,
העתיד יהיה יותר טוב כי יש יותר אנשים שעובדים בשביל הטוב הזה.
על כן אין ספק, גדול מאוד הוא ערכו של היושר
להרבות החיים.
זאתי, אבל מכאן אנחנו נעצור שלום.
