טוב, מוריי ורבותיי, שלום לכולם.
היום,
מעבר ללימוד הקבוע שלנו בסוד הישראלי,
אני מגשים חלום,
ואתם תעזרו לי להגשים את החלום הזה. כמו החלום הקודם על הגבריות,
אנחנו בעזרת השם נצא היום,
כמו שחילקנו את הסדנאות שלנו על הגבריות,
לשני חלקים.
הסוד הישראלי זה החלק הראשון של השיעור,
והחלק השני,
יהיה בנושא יהדות ופוסט-מודרניזם.
זה מה שאנחנו נעסוק בו.
אנחנו נעשה שיעורים קצרים,
כמו השיעור על הגבריות,
על הפוסט-מודרניזם, ואנחנו נראה את זה דרך
ההגות או דרך הספר המאוד מאוד חשוב של אחד ממוריי,
דוקטור דניאל שליט, ספר הקניון.
תודה רבה.
אז בשיעור השני אנחנו נדבר על זה שוב אבל אנחנו בעזרת השם נתחיל את המסע הזה היום יהדות ופוסט-מודרניזם סדרה חדשה שבעזרת השם אני מקווה שתהיה לתועלת הציבור
אז אנחנו נמצאים בסוד הישראלי ונמצאים לקראת סוף הפרק השלישי
שכותרתו היא הקמת מדינת ישראל אז בפרק הקודם
בלימוד הקודם שלנו אנחנו עסקנו בעמוד 64 עד 66. לבני כותב על דלותה הרוחנית של הציונות החילונית.
ועסקנו בהגדרות שלו שהוא חוזר עליהן לאורך כל הספר.
באופן תמציתי אפשר להגיד ככה,
הטענה המרכזית של אברהם לבני היא שהציונות החילונית
לוקה במחלת הפשטנות.
זאת אומרת,
היא מסבירה את הסיפור של העם היהודי ממקום מאוד מאוחר בהיסטוריה, ולכן מפשטת אותו ועושה אותו מאוד מאוד חסר עומק.
היא מאבדת את העומק שיש בתוך הסיפור היהודי.
בעמוד 66,
כדי לנמק את העיקרון שלו,
או יותר נכון, להציג את הבעיה מהזווית השנייה,
אני חייב להגיד כאן איזו אמירה בנימה אישית.
בריאיון שהיה לי אצל תמיר דורטל בפודקאסט על המשמעות,
הוא שאל אותי שהוא ביקש ממני לתאר את הביקורת שיש לאברהם לבני על העולם הדתי,
על עולם הישיבות.
ואני באלגנטיות, או שלא באלגנטיות, התחמקתי מזה.
אני ידעתי שהוא כותב על הדבר הזה,
אבל חשבתי שהביקורת הנוקבת שלו על הציונות החילונית היא יותר
ראויה למרכזיות מאשר הביקורת הנקרא לזה היותר צדדית שלו על העולם הדתי.
אבל אליבא דה אמת יש לו ביקורת חריפה מאוד על העולם הנקרא לזה העולם הדתי.
נכון שיותר נוח לנו להגדיר את הביקורת הזו כביקורת על העולם החרדי,
אבל אני רוצה שנעמיק קצת בביקורת שלו ואז נוכל
אולי להסביר לעצמנו למה הוא מתכוון.
אז בעמוד 67, מה?
נכון, נכון, נכון, נכון, נכון, נכון, אמת.
בכל אופן, בעמוד 66 יש לו כותרת שנקראת תשובתו של הרש"ר הירש.
הרש"ר הירש, אחד מגדולי ישראל,
כאן כתוב, נולד ב-1808,
נפטר ב-1888,
תכסך תרמת, תודה רבה, תבורך,
ברוך תהיה,
לכולם יש מים בחוץ, כולם יכולים לשתות, תודה רבה שהבאת לי.
ברוך אתה, אדוני, אלוהינו, מלך העולם, שהכל נהיה בדברו.
אז אברהם לבני בעצם כותב כאן ביקורת מאוד חריפה על העיוורון שאפיין את ההנהגה
של הקהילה היהודית בגרמניה,
שלמרות שהשנאה הגרמנית כבר החלה להתפרץ,
הם העדיפו בעצם לחכות לגאולה שתבוא ולא לפעול באופן אקטיבי לקידום הגאולה.
הרב קלישר
כותב לרש"ר הירש איגרת בנושא של מצוות יישוב הארץ, עלייה לארץ,
והרש"ר עונה לו: מה שאתם רואים כמצווה גדולה, אני חושב לחטא לא קטן.
ככה הרש"ר הירש כותב לו.
ואברהם לבני מתאר את זה כטרגדיה, סוג של טרגדיה.
ואפשר להסביר את זה בהרבה מאוד דרכים,
אבל שוב,
זה לא מפחית מגדולתו של הרש"ר הירש. הרש"ר הירש היה גדול מאוד,
בוודאי גדול בתורה,
ומחנך דגול וכולי אבל בנושא הזה של זיהוי הסכנה ממשמשת ובה הייתה שם איזו בעיה איזה עיוורון קורא לזה עיוורון.
בעמוד 67 אנחנו נמשיך מהפסקה השנייה.
אמנם לא היו עיוורון זה ואנטי ציונות זו מנת חלקה של כל היהדות הדתית.
נראה באחד הפרקים הבאים שחכמיו ומוריו האמיתיים של עם ישראל
עודדו את היהודים היראים לעלות לארץ ולהשתתף במפעל הציוני.
אפילו בלבושו החילוני.
ידעו החכמים לקרוא את רמזי הזמן,
להבין את הסיכויים ואת הסכנות
שמולידה ההתפתחות ההיסטורית.
עבורם הייתה העת החדשה בשלה לשיבת ציון הגדולה.
כי לפי הציונות הדתית,
אין אפשרות לגאולה רוחנית ולהשבת הזהות העמוקה של העם,
ללא שחרור פיזי תחילה.
השבת העצמאות הלאומית בארץ,
פרץ האבטחה היא תנאי הכרחי לתחייה הרוחנית.
פסח קודם בהכרח לשבועות.
צריך לצאת ממצרים כדי לקבל את התורה.
כלומר,
העיוורון אפשר להגיד שאברהם לבני מצביע עליו
זה שהזהות
של עם ישראל בעצם התפצלה בגלות לשתיים,
וחלק אחד של הזהות היהודית אימץ את שבועות, נקרא לזה ככה,
והחלק השני אימץ את פסח.
כלומר,
חלק מהיהדות אימץ את השחרור הפיזי,
שזה העצמאות,
והחלק השני דיבר על שחרור רוחני.
אבל בסופו של דבר, הפירוד הזה בין מה שהרב קוק מכנה גם כשתי האידאות,
האידאה הלאומית,
האידאה האלוהית, במאמר למהלך האידאות,
אז הפירוד בין שתי האידאות האלה הוביל בסופו של דבר לטרגדיה כפולה.
פשטנות
של הציונות החילונית
וחוסר תשומת לב לגילוי האלוהי של הגאולה הממשמשת ובאה.
זה היה בעצם הטרגדיה שהוא מתאר.
רק הסתכלותם, אני ממשיך, של חכמים גדולים אלה
מסוגלת לחבוק את כלליות ההיסטוריה של העם היהודי ולצפות,
לצפות עליה בשלמותה דרך ארבע אלפי שנות תולדותיו.
מאז יציאת אור כסדים ועד מדינת ישראל.
אין סדק בהיסטוריה הזאת,
והציונות המודרנית מהווה אחד הפרקים האחרונים של ההמשכיות ההיסטורית המקראית.
זוכרים מה שאמרתי לכם בשם האישה שפנתה אליי ואמרה,
הספר הזה לוקח ברצינות את התנ"ך.
היא אמרה, זה אחד הדברים שמייחדים אותו.
ספר הסוד הישראלי, הוא לוקח ברצינות את התנ"ך, כי הוא רואה
את התהליך שמתרחש כהמשך ישיר לתנ"ך.
התורה פונה אל עם ישראל בממשיותו ההיסטורית,
כפי שההיסטוריה עיצבה אותו,
ולא רק אל כלכל מאמינים השומרים על אמונתם.
ניתוק מעם ישראל ההיסטורי הוא בהכרח קטיעת הממד היוצר של התורה,
והקמת דת אחרת מזו של עם ישראל.
אמירות מאוד מאוד חריפות.
כלומר,
כשמתנתקים מהזהות השלמה של עם ישראל,
שכוללת בתוכה גם את הממד של פסח,
גם את הממד של שבועות,
אז נוצר בסוף משהו שהוא לא בדיוק עם ישראל.
נכון, נכון, נכון, נכון. בגלל זה הביקורת שלו היא...
לשני הצדדים.
אומנם,
חטטתם העיקרית של הציונים החילוניים
היא שהם שוכחים את עברו ואת מסורתו הנפלאה של העם היהודי,
אבל הדתיים העומדים בשולי המפעל הציוני מסתכנים בניתוק מעתידו של העם ומהכוחות המשתדלים לבנותו.
פרשנות מאוד מאוד מעניינת.
כלומר, יש ניתוק מהעבר ויש ניתוק מהעתיד.
למה הוא מגדיר את העיוורון הדתי כניתוק מהעתיד?
מה אתם אומרים?
הניתוק מהעבר ברור, כלומר,
הציונות החילונית הגדירה את העם היהודי כעם,
שוב, אפשר לדון על הפרשנות של התנ״ך ובן גוריון וכן הלאה,
אבל בגדול הסיפור היהודי בעצם מתחיל בציונות החילונית מעם ישראל המודרני,
שרוצה גם הוא במאה ה-19 לקבל איזושהי מדינה.
לא משנה איפה, העיקר שתהיה מדינה.
בסדר, ברור שזה היה משנה איפה, אבל עקרונית.
אבל מה הכוונה שהצד הדתי לוקה בניתוק מהעתיד?
לכאורה, אני הייתי אומר שהאדם הדתי המאמין אומר,
להפך, אני רוצה את העתיד השלם.
אתה מסתפק בעתיד חלקי, אני רוצה את הגאולה השלמה.
למה הוא אומר שזה ניתוק מהעתיד?
נכון.
נכון, נכון. אז קודם כל זו הגדרה מאוד מאוד יפה,
ונסביר את זה בצורה קצת פשוטה.
זה כמו שנהוג לומר שהאויב של הטוב
הוא הטוב ביותר,
אז מתי שאדם רוצה שמשהו יהיה מושלם,
והוא רוצה את המושלם,
אז בסופו של דבר הוא כופה במקום והוא לא מסוגל להתקדם מהמקום שהוא נמצא בו.
ההווה בעצם מוביל אותנו חוליית הקישור שמובילה אותנו אל העתיד, העתיד.
ומתי שאתה מסרב לקבל את מה שקורה בהווה כמה שיאפשר לך להגיע לעתיד,
אז בסופו של דבר אתה בעצם מוותר על העתיד.
זה קצת הזוי, כי אתה אומר לעצמך, מה זאת אומרת? מה, עם ישראל לאורך כל הדורות אמר, ותחזינה עינינו ושומחה לציון ברחמים.
מה, אז הם לא רצו את זה?
כן, הם רצו את זה.
אבל ברגע שיש לך את האפשרות להתחיל לממש את זה,
ואתה בוחר לא לעשות את זה,
סימן שאולי משהו בשאיפה שלך לעתיד ישתבש.
זה,
אגב, זה יכול לקרות לבן אדם בהמון המון רגעים בחיים.
מתי שהוא רוצה משהו שיקרה, משהו גדול שיקרה,
וההווה מוביל אותו למשהו קטן.
כמו הדברים של הגמרא על הנבואה מי בז ליום קטנות,
מי מה גרם, מי גרם שהתבזבז שולחנם
של צדיקים, של תלמידי חכמים לעתיד לבוא?
מה גרם לכך שיתבזבז, כלומר שיהיה בזוי המעמד שלהם?
קטנות שהייתה בהם.
מה זה קטנות?
מה הכוונה קטנות?
קטנות, הכוונה שהם לא ראו את הגודל שיש בדבר הקטן שמתחיל עכשיו.
לפעמים קורה משהו קטן,
אבל אתה מבין שזה חלק מאירוע גדול.
ואם אתה לא מבין שהאירוע הגדול התחיל להתרחש
פשוט בקטן,
אז אתה בז ליום קטנות.
אתה בז לאירוע הקטן שמתרחש, אבל אתה לא מבין שהאירוע הקטן הזה הוא אירוע גדול שמתחיל.
משל, למה הדבר דומה כמובן?
לאדם שרואה ילד קטן שנולד והוא בז לו.
כי הוא אומר, מה זה, לנער הזה התפללתי?
שמה שהוא עושה זה רק בחיתול וישן?
אבל בתוך הילד הקטן הזה יש נשמה,
והנשמה הזאת, אם אתה תבוז לה,
אז היא לא תוכל להופיע.
כלומר, בעצם הניתוק בין פסח למצרים,
פסח לשבועות, סליחה,
זה הניתוק בעצם בין התשתית
לבין הייעוד.
וגם לייעוד אנחנו עוד נגיע בהמשך הפרק, הוא נוגע בנקודה הזו בצורה מאוד מעניינת.
אז אני ממשיך את הפסקה הזו.
אמנם חטאתם העיקרית של הציונים החילוניים הם שהם שוכחים את עברו ואת מסורתו הנפלאה של העם היהודי,
אבל הדתיים העומדים בשולי המפעל הציוני מסתכנים בניתוק מעתידו של העם ומהכוחות המשתדלים לבנותו.
חטאתם גדולה לא פחות.
עם ישראל סובל קשות בימינו משני חטאים מנוגדים אלה,
ומהיעדר מבט לעתיד של האחרים.
והתוצאה היא מצד אחד סתמיותה של התרבות הישראלית,
ורגש הנחיתות שלה המחכה את האופנות של ניו יורק,
לונדון או פריז.
ומצד שני, הפחד מכל אתגר מחשבתי,
היעדר הדמיון וחוסר גדלות
והשפעה של הישיבות.
אז ברוך השם, מהזמן שנכתבו הדברים,
יש שינוי מאוד מאוד גדול.
קשה להגיד שזה לא שינוי גדול.
איך אמר לנו השבוע,
הרב דוקטור חיים שיין,
הוא הגיע לבית הספר הגבוה לחוכמת האמונה,
להעביר סדרה בנושא משפט,
משפט עברי וכולי.
אז הוא אמר, הוא נפצע במלחמת יום הכיפורים.
נפצע קשה.
הוא היה טנקיסט, אם אני לא טועה.
והוא אמר,
תדעו לכם שבמלחמת יום הכיפורים אנחנו היינו מיעוט קטנטן של דתיים,
ורוב-רוב הנופלים היו אנשים מההתיישבות העובדת, מה שנקרא.
הקיבוצים.
הוא אמר, זה רוב-רוב הנופלים.
הוא אמר, העובדה שבמלחמה הזאת
המאזן משתנה באופן מאוד משמעותי לציבורים אחרים שהם אלה שמהווים את המרכז של הנופלים,
זה אומר שמשהו מהותי מאוד מאוד גדול השתנה בעם ישראל תודעתית.
הוא אמר, אתם לא... הוא אמר, המלחמה הזאת
של שמחת תורה,
השביעי באוקטובר, הוא אמר,
אתם תראו עוד איך זה קו פרשת מים בהיסטוריה של עם ישראל, של מדינת ישראל.
ובסופו של דבר,
כל הסיבה שאנחנו לומדים את הספר הזה היא מתוך ההנחה שזה באמת נכון.
מה שהוא אמר נכון.
אחרת לא היינו לומדים את זה. הניסיון להבין שמה שקרה פה הוא איזה מהפכה.
קרתה פה מהפכה.
אנחנו רק מנסים להבין מה המהפכה שמתרחשת.
אז אני חוזר למשפט האחרון. תראו את ההגדרה הזאת. התוצאה היא מצד אחד סתמיותה של התרבות הישראלית,
ורגש הנחיתות שלה מחכה את האופנות של ניו יורק, לונדון או פריז.
זה הביקורת שלו על הציונות החילונית.
מצד שני, הפחד מכל אתגר מחשבתי,
היעדר הדמיון וחוסר גדלות והשפעה של הישיבות.
עכשיו, ברור לגמרי שאנחנו לא נמצאים באותו מקום,
ועדיין,
העולם הדתי לפעמים נמצא
מאוד מאוד בפחד,
בפחד לנסות להציע אלטרנטיבה,
בפחד לנסות להוביל את מה שקורה במציאות
ולא להיות מובלים על ידי אחרים,
אבל זה משתנה.
השינוי הוא לא פתאומי ומוחלט, אבל
השינוי מתרחש, לאט-לאט.
שינויי ההגמוניה מתרחשים.
זה לא כמו שזה נכתב בסוף שנות ה-70,
אבל עדיין יש משהו בתוך התודעה הדתית
שהיא לא מספיק בטוחה בעצמה שהיא יכולה להוביל את המדינה.
היא מרגישה סוג של רגש נחיתות לפעמים כלפי האדם החילוני שהוא זה שמבין.
הוא יוביל את המדינה.
זה לא חייב להיות שאנחנו נגיד שהם טועים,
אבל שאנחנו נרגיש שיש לנו מה לעשות פה, יש לנו לאן להוביל את המדינה.
עמוד 68. הקמת מדינת ישראל משתלבת בתהליך היסטורי מורכב וחיוני,
שהיקפו מתרחב הרבה מעבר להצהרת בלפור, הקונגרס הציוני הראשון בבאזל.
מי שמעריך, תראו את המשפט הזה, מי שמעריך את הציונות ומדינת ישראל כמענה מודרני
לבעיות הקהילות היהודיות באירופה האנטישמית של סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20,
מעיד בכך על קהות ראייתו ההיסטורית ועל בורותו בדבר ימי ישראל.
זוהי התמקדות בקצף הגלוי על פני הים,
בלי להתחשב בעוצמת הים ובזרמים העמוקים המניעים אותו.
כך מתעלמים כותבי תולדות הציונות מהכוחות ומהחיות הנסתרת הטמונים בקיום היהודי.
כלומר, מה הכוונה הזרמים הפנימיים ולא הקצף?
מה הנושא שאנחנו עוסקים בו בעצם לאורך כל העמודים האלה?
מה השאלה שמבקש המחבר לענות עליה?
נכון מאוד, נכון מאוד.
אני חוזר אבל בכל זאת על הפתרון לשאלה.
מה השאלה היסודית שמבקש המחבר לענות עליה?
מה הקשר בין השואה להקמת מדינת ישראל?
והאם הקשר הזה הוא הכרחי?
מה תשובת המחבר?
כן ולא, הכרחי ולא הכרחי. למה?
כי השואה
היא הגורל היהודי.
מדינת ישראל היא הייעוד היהודי.
ומי שקושר
את הקמת מדינת ישראל
לשואה מצד הגורל,
אז הוא מפספס בענק,
כי הוא לא מבין שמדינת ישראל היא בעצם הייעוד של העם היהודי.
הציונות החילונית רואה,
או חלקים ממנה רואים עדיין את מדינת ישראל,
כסוג של קרש הצלה שתפקידו בעצם לעזור לעם שרידי חרב,
שיהיה להם גם מקום לחיות בו.
וזה אומר שמדינת ישראל היא לא ייעוד אלא היא גורל בעיקר.
כלומר, כדי שהגורל שלנו לא יהיה אכזר כמו שהוא היה לאורך ההיסטוריה,
אנחנו זקוקים לשמו של ספרו של נתניהו,
מקום תחת השמש.
מקום תחת השמש שיאפשר לנו לחיות.
כן, כן, זה הספר, ספר חשוב מאוד אגב, ספר שכדאי לקרוא.
זה ספר גדול, ספר היסטורי גדול.
בגדול, הוא מסביר שם את הכשלים האסטרטגיים,
הרעיוניים של ההסכמי אוסלו וכל הסיפור הזה.
השקרים, הוא חושף את השקרים של הערבים,
את הטרוריזם שלהם, את הכישלונות של הסכמים שהיו איתם.
בקיצור, זה ספר רחב יריעה
שמומלץ להכיר.
בכל אופן,
הדבר הזה נקרא בלשון של המחבר כאן,
קצף גלוי על פני הים. כלומר, מהו הקצף?
אפשר להגיד,
בשצף קצף הסתרתי פניי רגע ממך,
ובחסד עולם ריחמתיך,
אמר גואלך השם.
דברי הנביא יכולים ככה כפרפרזה להגיד,
בשצף קצף, הקצף,
גם הקצף במובן של המים,
אבל גם הקצף האלוהי, הכעס,
ובסופו של דבר לא הייעוד הוא גורל כשאנחנו לא עומדים בייעוד שלנו.
כשאנחנו לא ממלאים את הייעוד יש קצף,
אבל זה לא הייעוד שלנו, זה הגורל.
אבל תזכרו, החידוש הגדול של הספר
הוא לא בזה שהוא מזכיר לעם היהודי את הייעוד שלו,
אלא מה החידוש שלו?
שהוא מסביר לאורך כל הספר שהייעוד של העם היהודי הוא חמצן,
הצינור החמצן לאנושות.
כשהעם היהודי לא ממלא את התפקיד שלו,
אז אין, שלום, תודה רבה.
תודה רבה, רבה, רבה, ברוך תהיה.
העם היהודי, שלום.
שלום.
העם היהודי הוא צינור החמצן של האנושות, וברגע שהעם היהודי לא עושה את התפקיד שלו,
כמו שהוא יגיד פה בהמשך, הוא אומר שהשואה
היא רגע בהיסטוריה של חלילה קץ ההיסטוריה.
היה הווה אמינא, חס וחלילה, שהעם היהודי יושמד,
ואז זה סוף ההיסטוריה.
למה סוף ההיסטוריה?
כי האנושות הגיעה בתרבות הכי מפותחת שלה למפלצתיות,
והעם היהודי מגיע כמעט להשמדה.
זהו, סוף ההיסטוריה. אין לאן לצעוד מכאן.
זאת אומרת שזה הסכנה שעמדנו בפתחה.
נמשיך.
כך מתעלמים כותבי תולדות הציונות מהכוחות ומהחיות הנסתרת הטמונים בקיום היהודי.
הם חפצים להיות מציאותיים,
מציאותיים ריאליסטיים,
ובאמת אינם אלא שטחיים.
הם אינם רואים אלא את קצה הקרחון ורוצים להתעלם מכך שארבעת אלפים שנות היסטוריה מהווים את זהותו החבויה של העם היהודי.
הם הופכים את הענק
לגמד
בהתאם לממדי קהות עיניהם הסוציולוגיות
או המרקסיסטיות.
בסדר?
המרקסיזם בעצם היה תיאוריה פילוסופית שאמרה שהחומר הוא מניע את העולם.
כלומר,
מה הסיבה שהעם היהודי רוצה לחזור לארצו?
בגלל הבעיות הסוציולוגיות, הכלכליות, החומריות,
העם היהודי צריך לחזור לארצו.
אין פה איזו תנועה של נשמה שחוזרת למקומה.
כאילו,
למה אפשר לדמות את זה? למשהו...
אפשר לדמות את זה קצת, זה כמו שילד
הולך ומתבגר, מגיע לגיל ההתבגרות שלו,
וכל התופעות הקטנות שיש לנער מתבגר, כמו פצעי בגרות או שינה או כל מיני דברים כאלה,
אז אנשים מסתכלים על זה מבחוץ ואומרים, תשמע, יש פה, לא יודע, יש פה,
יש פה כל מיני איזה עניינים טכניים שמתרחשים פה וצריך למצוא להם את הפתרונות הנקודתיים, ואנשים לא מבינים מה שקורה פה,
זה הולכת ומתגלה לאט-לאט הנשמה של הילד הזה.
עד עכשיו היא הייתה חבויה,
תקופת החוויון מה שנקרא ועכשיו זה הולך ומתפרץ.
אבל אנשים שלא מכירים איך נשמה מתגלה באדם אז הם מתארים את זה כסוג של משהו מאוד מאוד שטחי,
חלקי.
הם הפכו עם בעל תעודה, מה זה תעודה? ייעוד.
כלל עולמית שעניינו להשמיע את הדיבור שהעולם מצפה לו
לאספסוף של פליטים שנזכר לפתע פתאום שיש לו זכויות על ארץ אבותיו.
למה קראנו לשיעור הקודם שלנו "שורשי הקונספציה"?
למה זה נקרא "שורשי הקונספציה"?
כי כל ההסברים שניתן, כל ההסברים האלה והאחרים, והם אשמים, והם אשמים, והם אשמים,
האשמה העמוקה ביותר על כל הדרך שבה המנהיגות הציונית מתנהלת,
בעומק,
זה חוסר הבנה
של מה העם היהודי עושה פה.
כי ברגע שאתה חושב שאתה אשם בעצם בסוג של דיכוי קולוניאליסטי של אחרים,
ושאין לך איזה ייעוד גדול שאתה בא להגשים פה,
אז אתה תמיד תמיד
תסתכל על עצמך כסוג של כובש.
תמיד.
או שאתה תרגיש כובש עם רגשי אשמה,
או שאתה תרגיש כובש בלי רגשי אשמה.
אבל אתה תרגיש כובש שאתה לא בסדר, שאתה העפת אנשים מהבתים שלהם.
מה?
הייתי אומר את זה,
הייתי מדייק קצת,
העם היהודי לא אוהב לשלוט
בלי שום סיבה עמוקה.
זאת אומרת,
אני אתן דוגמה, טראמפ,
בסדר?
מה טראמפ בעצם עושה בתוכנית שלו לעזה? מה הוא רוצה לעשות?
הוא אומר, תשמע, אני רוצה כסף, מאני, זה מה שעובד.
אז מבחינתו הוא לא מרגיש שום בעיה להעיף את כל האנשים האלה
ולעשות שם משהו עסקי.
אין לו נקיפות מצפון על הדבר הזה.
ברור לגמרי שבעומק זה בגלל שהוא חושב שאנחנו צודקים בסיפור.
ברור ש... ברור. אם זה לא היה ככה, זה לא היה...
זה לא היה מתקיים.
לא היה מתכנס.
אבל האדם היהודי אומר, לא יכול להיות... מה?
למה?
נו, כבר שאלת את זה, שאלת את זה. אני אמרתי לך, זה הכל כימה כימה, זה תהליך, לאט-לאט.
לא, אני חושב ש... עוד פעם, אני מסתכל על ההיסטוריה תמיד כסוג של דמויות שונות שבאות לעשות איזו תנועה.
זה כמו המן,
להבדיל.
אז אמ"ן, מה התפקיד שלו היה?
לדחוף את העם היהודי להבין שהם תקועים שם.
תקועים שם סתם,
והם לא אמורים להיות שם כבר.
בסדר? מה כן? היטלר, כן, זה לא משנה.
אז טראמפ, מהו, מה תפקידו בסיפור?
קצת אומץ, קצת אומץ. תדחפו את עצמכם כבר, תזיזו את העסק.
לפעמים אתה צריך שמישהו,
מישהו ידחוף אותך בשביל לעשות צעדים אמיצים בחיים. מה?
כן, משיח, או לא משנה. כורש גם היה משיח, נכון?
בלפור גם עשה איזה תנועה קדימה, ואחר כך התהפך.
כן.
זאת אומרת, הנקודה, אני לא מסתכל על טראמפ כהוא הגואל, הוא המושיע.
הוא בסך הכל כלי משחק שהתפקיד שלו הוא לדחוף אותנו לעשות משהו שאנחנו לא מעיזים לעשות. כן, כן. אתה רואה שההנהגה שלנו מפחדת לעשות את מה שהוא אומר בצורה פשוטה.
מה? כן. למה?
עכשיו, זהו. עכשיו, אני מסביר,
אני מנסה להסביר לעומק מאיפה מגיע הפחד היהודי.
אפשר להסביר את זה בהמון סיבות, אפשר להסביר את זה גלותיות.
בעומק
אנחנו רוצים הצדקה,
ואתה רואה ששום צעד דרסטי מלחמתי לא היה עד שלא הייתה השמדה בסדר גודל מטורף.
למה?
כי אנחנו לא מסוגלים לחשוב שיש סיבה מוצדקת להעיף אנשים ממקום
אם לא עשו לנו משהו מאוד מאוד אכזרי.
למה?
כי החשיבה שלנו עדיין היא שאנחנו יושבים פה בארץ כפליטים, כשרידים.
אז אם עשו לנו שואה,
אז אנחנו יכולים להעיף אותה משם.
למה?
קודם כל, זה סיפור מעניין, זה פרשנות מעניינת, בגלל ש...
בסדר, טוב, נו, אתה מה שנקרא, פירוש על פירוש על פירוש, בסדר.
זה חידושים יפים, חידושים יפים, באמת.
העם היהודי צרה בשואה, לכן הוחלט כמו הצלדים בשלטים שלא ממיעוט,
הכי קיבלנו למדינה, עד שנת 67'. רגע, רגע, רגע, חכה, חכה, חכה שנייה.
העירו לי לפני כמה פעמים כבר,
שאת מה שהדברי חוכמה שאתם אומרים לא שומעים בבית.
אז אתה תיאלץ לשמור את הדברים לסיום.
בסדר? טוב, הכל טוב, הכל טוב.
רגע, עכשיו אנחנו בעצם,
רציתי להספיק יותר,
אבל אנחנו בעצם בארבע מסיימים, כי הרב אורי מתחיל, נכון?
ארבע וחצי? אה, בסדר, אז יש לנו עוד כמה דקות.
אנחנו רוצים להתחיל את החלק השני.
נתחיל עם היום חלק שני מיוחד.
אז ככה,
אני ממשיך עוד קצת מהמקום שעצרתי.
הם הפכו עם בעל תהודה כלל עולמית שעניינו להשמיע את הדיבור שהעולם מצפה לו לאספסוף של פליטים שנזכר לפתע פתאום שיש לו זכויות על ארץ אבותיו. עלילתו המופלאה של העם היהודי שהחלה בחזון המקראי הגדול,
בעל ממדים כלל אנושיים וקוסמיים של האבות והנביאים,
אמורה להתגשם בפשטותו התמימה של הצבר הצעיר.
הוא אומר את זה בסרקזם,
כמובן.
הוא אומר, זה, כאילו, מה שבאת לעשות פה זה צבר צעיר,
שהוא אמור, הוא החזון של העם היהודי.
הוא אמר, בסדר, זה יכול להיות נחמד בתור התחלה, אבל זה לא הייעוד שלנו.
למרבה המזל,
אין קהות עיניהם של ההיסטוריונים יכולה לשנות את ממדי האמיתיים של המציאות ההיסטורית.
ההיסטוריה הציונית היא הטבעת האחרונה בשרשרת
במהלך,
בשרשרת, במהלך שהחל לפני 4,000 שנה,
ולכן היא בהכרח נושאת את מטענו של המהלך הזה.
אומה אינה יכולה להתנתק מהעברה,
ופעילותו של העם היהודי ניצבת מזה 4,000 שנה בלב הבעיות המהותיות ביותר
שצצו במהלך התפתחות התרבויות.
העלילה היהודית לא נדחקה מעולם לאיזו פינה צדדית ומשנית של ההיסטוריה,
אלא עמדה במרכז הרגיש ביותר של תולדות התרבות האנושית.
אומות העולם ניסו לדחוק הצידה את העם היהודי,
אבל האנטישמיות גופה,
כלומר היא עצמה,
מהווה ראייה למרכזיותו הבלתי נמנעת של עם ישראל בתולדות האדם.
אם העולם הנוצרי הגדיר את עצמו ומגדיר את עצמו עד היום כעם ישראל החדש,
אין זו אלא הכרה,
אם כי בצורה מיתית,
כלומר מלשון מיתולוגיה,
ומזויפת בחשיבות עם ישראל עבור הגורל האנושי.
זאת אומרת, עצם העובדה
שהנוצרים מצד אחד, וגם המוסלמים בעצם מהצד השני,
כן,
עצם תיאוריית ההחלפה אומרת שאם אתה רוצה להחליף, כנראה שהעם היהודי הוא מספיק חשוב כדי שנרצה להחליף אותו,
שזה כבר רעיון מאוד מעניין.
אגב,
יש לנו הוכחות לזה שהעם היהודי באמת לאורך ההיסטוריה תמיד היה בצירים מרכזיים של תרבות.
אז יש לנו את הסיפור של אברהם, בסדר?
סופוטמיה,
אחד המקומות המרכזיים, אור כשדים,
מקום מאוד מרכזי.
נמרוד, בסדר? הסיפור של נמרוד ואברהם, נמרוד, המנהיג הגדול, המצביא, לא מצביא, אבל הדיקטטור הראשון בהיסטוריה.
עם ישראל במצרים, בהתחלה,
בבל,
ממלכה פרסית, כאילו כל מי שהחריב את הממלכה היהודית היה בסופו של דבר האימפריה השולטת.
זאת אומרת, תמיד היה לנו איזה חיכוך שם עם האימפריה.
למה?
זו נקודה עמוקה מאוד של המהר"ל. המהר"ל מדבר על זה בכמה מקומות, גם באור חדש. אור חדש זה הספר על פורים.
המהר"ל מסביר בכמה מקומות, גם בהקדמה לנר מצווה,
שארבעת המלכויות זה בעצם הניסיון של העמים לתפוס את המקום של ישראל.
זאת אומרת, עם ישראל מביא לעולם את המלכות האלוקית.
מלכות השם.
כיסא השם בעולם. מה זה כיסא השם בעולם?
הקדוש ברוך הוא כביכול יושב על הממלכה היהודית.
יושב, בדיוק.
הופעת האלוקות בעולם מופיעה על ידי עם ישראל.
אבל כשעם ישראל גולה,
אין ואקום.
מישהו צריך להנהיג את המלכות האלוקית בעולם.
אז המלכים הגדולים, כלומר התרבויות הגדולות,
תמיד תמיד מתיישבות במקום שישבה המלכות של ישראל.
זאת אומרת,
אפשר להגיד,
שבאופן לא מודע,
זה דומה קצת לפרשנות של מניטו,
מניטו מסביר שבאופן לא מודע המלכויות בעצם רוצות
להביא לעולם את הבשורה של האלוקות.
אבל היא עושה את זה, הן עושות את זה על ידי הכלים שיש להם.
אז הכלים האלה הרבה פעמים מתבטאים בסוג של אכזריות,
בכוח, בשליטה, בדיכוי של אחרים. למה?
מה?
האסלאם עושה את זה, אבל גם לפני כן. כלומר, גם האשורים, גם הבבלים, גם היוונים.
בעצם כל אחד רוצה להביא לעולם בשורה.
אלכסנדר מוקדון כובש את העולם והפיץ את הרעיון ההלניסטי.
מה הוא רוצה?
מה הוא רוצה? אז המרקסיזם יגיד, מה הוא יגיד?
מה הוא רוצה?
שליטה.
שליטה הוא רוצה.
כלומר, הוא רוצה שליטה, כוח, כסף.
מה אנחנו נגיד כיהודים שמאמינים שבשורש בעצם מסתתרת איזושהי שאיפה עמוקה באנושות?
מה הם רוצים?
הוא רוצה להפיץ את הרעיון שלדעתו יביא גאולה לעולם.
זאת אומרת,
אלכסנדר מוקדון אומר, אני חושב שהרעיונות שלי, היווניים,
הם יביאו את הטוב ביותר לאנושות.
המלך אחשורוש, שנייה, אני רק, סליחה שאני קוטע, המלך אחשורוש
רוצה לעשות כרצון איש ואיש,
הוא מולך מהודו ועד כוש, מה הוא רוצה?
הוא רוצה להביא את הרעיון האלוהי כמו שהוא תופס אותו.
כלומר, שהאלוהות מחיה את כל העולם,
אז גם אני רוצה.
מה?
קודם כל, המלכים הקדמונים ודאי חשבו את עצמם כאלים.
מה זה כתר?
למה המלך שם כתר על הראש? כתר זה סוג של הבנה שהמלך לא מקבל את הסמכות שלו מעצמו, וגם לא מהעם, הוא מקבל את זה מלמעלה.
יש כתר מעל הראש.
אני לא יודע.
קודם כל, אני לא יודע.
אני לא יודע. אני לא יודע מה הוא חשב לעצמו.
שוב, למה הוא רוצה לעשות כרצון איש ואיש?
לעניות דעתי, הוא רוצה להתנהג כמו שאלוהים מתנהג.
כל אדם, זה מה שאני מנסה להגיד,
כל אימפריה,
מי ששולט בראש האימפריה,
הוא בעצם באופן לא מודע,
לפעמים באופן מודע,
הוא רוצה להביא לעולם את התיקון שלו.
אבל מאיפה הוא מביא את זה? מאיפה הוא מביא את זה? כי תמיד מי ששולט בממלכה המרכזית,
הוא יונק את הכוח שלו בעצם מהכוח האוניברסלי הגדול של העולם. ומה הוא? ריבון העולמים.
אז ברגע שעם ישראל מגיע לעולם,
נגיד שלמה,
בסדר, מלכות שלמה,
אז המלכות שלו באמת הופכת להיות מלכות אוניברסלית, בעלת השפעה עצומה, עד כוש,
מלכת שבא.
אבל אם עם ישראל לא עושה את זה,
אין וואקום, מישהו אחר יעשה את זה.
נכון, בדיוק, בדיוק. ויתנו לך כתר מלוכה, בדיוק, לחיים.
לחיים.
כן, סליחה.
כאילו, אתה אומר את הפסקה המפורסמת של הרב קוק, שעזבנו את הפוליטיקה העולמית מאונס שיש בו רצון פנימי.
זאת אומרת,
עם ישראל עזב את הפוליטיקה, כלומר, עזב את המציאות מאונס. למה? בגלל שהכריחו אותו, הגלו אותו בכוח.
אבל בעומק, באונס הזה היה רצון פנימי. למה?
כי אמרנו לעצמנו, אם אנחנו מתנהגים בצורה כזאת מושחתת,
אז אני לא רוצה בכלל לנהל מדינה.
זה אונס שיש בו רצון פנימי. מה?
שאלה אם,
שאלה אם זה...
לא, לא.
לא כל הפעלת כוח היא שחיתות.
אנחנו מדברים על מה שהיה בסוף ימי הבית הראשון,
שהייתה שם שחיתות,
היה רצח, גילוי עריות, גילוי עריות ועבודה זרה.
נכון, שפיכות דמים, גילוי עריות, עבודה זרה, זה מה שהיה בבית ראשון.
זאת אומרת, במילים אחרות אני אגיד את זה ככה,
אירופה נמצאת עכשיו בסוג של משבר זהות, נכון?
הזכרתי לא פעם את הדברים של דאגלס מארי, המוות המוזר של אירופה.
מה זה מוות של תרבות?
מוות של תרבות זה אומר שתרבות לא מאמינה יותר שהיא יכולה להוביל משהו.
ואז מה קורה כשבאה תרבות אחרת ורוצה לכבוש אותה, מה היא עושה לה?
כובשת אותה בהליכה, בהליכה. למה? כי היכולת שלך להתמודד נגד תרבות זה רק על ידי זה שאתה מאמין שיש לך משהו.
נכון, דוגמא, דוגמא, נכון, נכון, נכון,
נכון,
בסדר? אז היום, הנה אנחנו ככה נוגעים כבר במשיקים לשעה 4,
אז אנחנו נעמוד כאן,
כל פעם אני חושב שאנחנו נספיק יותר,
אבל מה שראינו זה היה חשוב מאוד.
ראינו היום בעיקר את הביקורת
של לבני על שני הצדדים של העולם היהודי.
מצד אחד על הצד החילוני שמגמד את ההיסטוריה,
מצד שני את העולם הדתי שלא מספיק
מאמין שהוא יכול לקדם בהווה
את ההיסטוריה לעבר העתיד.
וההערה המאוד מאוד מעניינת שלו בסיום,
שאי אפשר לחשוב,
להעלות על הדעת שהיהדות נמצאת באיזה מקום צדדי בהיסטוריה.
היא תמיד נמצאת בצמתים הכי מרכזיים.
ולכן היא תמיד נמצאת בעמדות השפעה.
תמיד, תמיד. אז נתנו את הדוגמאות גם מההווה.
זה דוגמאות מאוד רלוונטיות.
אפילו מה שטראמפ עושה.
זאת אומרת, האירוע של עזה הוא לא אירוע נקודתי שלנו.
הוא אירוע בעל משמעות אוניברסלית.
