שלום,
ערב טוב וחודש טוב.
השבת אנחנו נקרא פרשת שקלים.
כי תישא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו להשם יפקוד אותם.
זה יתנו כל העובר על הפקודים, מחצית השקל בשקל הקודש.
העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל.
לתת את תרומת השם לכפר על נפשותיכם.
הרמב״ם בהלכות שקלים מגדיר את ההלכה הזו.
מצוות עשה אחת
והיא ליתן כל איש מחצית השקל בכל שנה.
זו הכותרת.
ובפרק א', הלכה א', הוא כותב מצוות עשה מן התורה,
ליתן כל איש מישראל מחצית השקל בכל שנה ושנה.
והחיוב הזה הוא כל כך חזק עד שאפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב.
אבל איך הוא ייתן אם הוא עני ושואל מהאחרים או אפילו מוכר כסות שעל כתפו ונותן מחצית השקל כסף.
שנאמר יעשיר לא ירבה ועדה לא ימעיט.
כלומר אין מצב שמישהו לא נותן את מחצית השקל.
בשם הגריז,
הרב מבריסק,
מובא שאם התורה צוותה לתת מחצית השקל,
לכאורה לא צריך את הפסוק
"העשיר לא ירבה והדל לא ימית",
הרי המצווה היא לתת מחצית השקל.
אז מה הפסוק
"העשיר לא ירבה והדל לא ימית" בא להגיד?
אומר הגריז
לגבי "העשיר לא ירבה",
בא הפסוק לומר,
גם אם העשיר רוצה לתת יותר,
לא יהיה לנתינה היתרה דין של מחצית השקל.
העשיר לא ירבה, הוא לא יכול להרבות.
והדל לא ימעיט.
בשביל מה לכתוב את זה? הרי ברור שהוא צריך לתת מחצית השקל ולא פחות.
אומר הגריז, זה מה שהרמב״ם כתב ובהמשך, ואינו נותנו בפעמים רבות היום מעט ולמחר מעט,
אלא נותנו כולו כאחת בפעם אחת.
אין דבר כזה שהעני המרוד ביותר
ייתן את מחצית השקל בתשלומים.
הנתינה צריכה להיות
בבת אחת.
ממשיך הרמב״ם בהלכות
ואומר
בהלכה ח', השקלים אינם נוהגים אלא בפני הבית.
בהלכה ט' הוא כותב
לגבי הלוח זמנים.
באחד באדר משמיעין על השקלים כדי שיכין כל אחד ואחד מחצית השקל,
שלו
ויהיה עתיד ליתן.
לא נותנים את מחצית השקל באחד באדר,
אלא רק משמיעים על השקלים,
מודיעים לכולם, תתכוננו,
תגייסו את הכסף, תכינו אותו.
ב-15 בו,
זה פורים של מוקפין,
ב-15 בו ישבו השולחנים בכל מדינה ומדינה ותובעים בנחת.
כל מי שייתן להם יקבלו ממנו,
ומי שלא נתן אין כופין אותו ליתן,
אבל בחמישה ועשרים באדר ישבו במקדש לגבות, ומכאן ואילך כל כופין את מי שלא נתן עד שייתן.
בפרק ב' הלכה ד' כותב הרמב״ם: "בכל מדינה ומדינה כשגובין את השקלים משלחין אותם ביד שלוחים למקדש".
כלומר,
גביית השקלים צריך להעביר אותה
לבית המקדש
כדי לחדש את עבודת הקורבנות התמידית
בחודש ניסן
מהמחציות השקל האלה.
שואל נועם אלימלך
מליז'נסק
על הפסוק בתחילת דברים:
אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל.
לכאורה,
איך יכול אדם
פשוט,
שמכיר את עצמו
והוא יודע שהוא לא כזה צדיק
ונזדמן לו לפעמים לחטוא, לעבור עבירה פה ושם,
אז איך הוא יכול לבוא לעבוד את השם?
הוא יכול חלילה להיכנס למחשבה שמבטלת את עצמו,
שמראה לו את עצמו כאדם פגום
וממילא איך הוא יכול לגשת אל עבודת השם,
הוא מרגיש רחוק כל כך.
אומר הנועם אלימלך,
התיקון לזה,
מה שאומרים לפני שניגשים לעשיית מצוות,
לשם איחוד קודשא בריחו
ושכינתיה בשם כל ישראל.
יש מושג כזה שנקרא כללות ישראל,
ואני קורא בלשונו,
יש עולם הנקרא כל ישראל,
והעולם ההוא שלם בלי שום חטא ופגם,
כי כללות ישראל הם צדיקים,
כמו שכתוב, והאמר כולם צדיקים.
ואם כן, אף שהפרטים חוטאים לפעמים,
אבל הכללות תמיד קיימת בקדושתה,
ושם אין שליטה לחטא כלל.
והאדם הפרטי מקשר עצמו שם בהתכללות ההיא,
ואז הוא נתקן בקדושה העליונה ויכול לעשות את המצווה.
כלומר, באופן פרטי,
לב יודע המרת נפשו,
אני באופן אישי
לא ראוי
אולי לגשת לעבודת השם,
אבל אם אני ניגש בשם כל ישראל,
כי אני חתיכה מכלל ישראל,
יש לי נשמה כלל ישראלית,
ואם אני חפש להתחבר איתה,
ולנהל את חיי על פי אותה נקודה,
אז כלל ישראל תמיד צדיקים.
וגם הנקודה הכלל-ישראלית שבי
היא תמיד שלמה, היא לא פגומה.
אז מי שמקשר עצמו אל כלל ישראל יכול בעזרת
העוצמה והשלמות והקדושה הכלל-ישראלית לגשת
אל עשיית
המצוות.
אומר הנתיבות שלום,
אם כך,
זה עניינה של מצוות מחצית השקל.
אנחנו גובים מכל אחד מישראל מחצית השקל כדי לחדש את עבודת
השם הציבורית במקדש,
ובמה אנחנו ראויים
לגשת אל עבודת השם?
כל אחד נותן מחצית השקל.
מחצית השקל, הוא כותב, זו אחדות
וביטול לכלל ישראל.
כל אחד מישראל נתן מחצית השקל,
ומכוח זה יכול יהודי
להיות קדוש וטהור ולשוב ולהידבק בשורשו.
לכן
נאמר במצווה הזו, ממשיך הנתיבות שלום,
והדל לא ימעיט ממחצית השקל.
ייתכן שמדובר באדם שמרגיש את עצמו
דל
ועוזר דלים.
הוא מרגיש את עצמו דל.
ואיך הוא יכול לגשת לעבודת השם?
אלא שעל ידי נתינת מחצית השקל
הוא מצטרף
יחד עם כולם בשווה,
וישאיר לו ירבה ועדה לא ימית.
הוא מצטרף ומתדבק לעולם של כל ישראל,
וזה מטהר אותו ומרים אותו.
בהמשך הוא מביא מה שפרשו צדיקים,
העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט.
הוא אומר,
העשיר, הכוונה,
אדם מכובד,
אדם
מלא בדעת,
העשיר בדעת
לא ירבה.
כלומר, ירבה כל הזמן להגיד על עצמו לא.
כלומר, ירבה למעט את עצמו.
לפעמים,
אדם עם כישרונות
עלול להתגאות,
עלול להחשיב את עצמו, עלול להתנשא.
אז העשיר
ירבה לומר לעצמו, יתרגל את עצמו כל הזמן, לומר לא.
כלומר, מי אתה?
למעט בערך עצמו.
אבל הדל
לא ימעיט, כלומר, ימעיט לומר לא.
כי הדל, גם ככה
הוא נופל ברוחו,
אז רק חסר שהוא עוד יאמר על עצמו שהוא לא, אז יבטל את עצמו לגמרי.
וכדי לגשת
אל עבודת השם,
צריכים כולנו להתקלל בכלל ישראל.
ראש חודש אדר,
משנכנס אדר, רבין בשמחה.
יש בעיקר בחב"ד,
כאלה שמציינים היום את סיום
לימוד הרמב״ם
לפי סדר של שלושה פרקים ליום.
אז אולי אפשר גם לדרוש סמוכים ברמב״ם.
לפני הלכות שקלים ברמב״ם
יש הלכות לולב,
ובהלכות לולב מסיים הרמב״ם
בשמחה בעשיית המצוות.
כותב הרמב״ם:
השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת האל שציווה בהן עבודה גדולה היא.
והוא מביא את הפסוק: תחת השל אהבת את השם לוקח בשמחה ובטוב לבב.
כלומר שהאדם מישראל נוצר כדי לעבוד את השם בשמחה, איבדו את השם בשמחה.
אז אולי
השמחה בעשיית המצוות
ונתינת מחצית השקל שמחדשת את העבודה,
עבודת השם הציבורית שבמקדש,
היא בוודאי גם המצווה הזאת בסגולתה מרבה לנו שמחה,
שמחת המצוות
שמחת
עבודת השם מאהבה,
חודש טוב,
לא לשכוח יעלה ויבוא,
לא לשכוח יעלה ויבוא.
