טוב שלום לכולם אנחנו ממשיכים היום בפרק ב׳ משנה ד׳ שבוע שעבר למדנו את החצי הראשון של חציה הראשון של משנה ד׳ היום זה החצי השני
מקום מספר אחד
הלל אומר
אל תפרוש מן הציבור ואל תאמן בעצמך עד יום מותך
ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו
ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להישמע ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תיפנה. הרבה נושאים יש לנו היום.
העיקרון שלנו שהילל מדריך אותנו איך עקרונות מנחים מאוד לחיים מאושרים וטובים.
לפני שנסביר את המשנה,
הילל אומר.
איפה פגשנו בהילל בפעם הראשונה במסכת אבות?
בפרק הקודם דיברנו על הזוגות, מי שזוכר,
אחרי הנגנוסי סוחו,
יש תקופה של חמישה זוגות,
כאשר האחרונים זה שמאי והילל.
למדנו כבר מה הילל אומר.
הילל אומר, היבא מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף. אז מה הילל עושה עוד פעם פה? למה לא להגיד את ההדרכות שלו?
בפרק א',
דנו בזה הפרשנים.
הפירוש העיקרי
שהלל אמר בהתחלה את דבריו, אוהב שלום ואוהב שלום בפרק א',
ואז המשכנו עם צאצאיו של הלל,
שהם היו הנשיאים בעצם, הלל היה הנשיא,
והם היו צאצאיו נשיאים, רבן גמליאל, ורבן שמעון בן גמליאל, ורבן גמליאל.
בפרק ב', אנחנו מתחילים כבר עם תנאים חדשים,
ששבת, שעוד שבועיים, שלוש, נלמד על רבן יוחנן בן זכאי, שהוא היה תלמידו של הלל.
אז לכן הסמיכו עוד פעם את הלל כדי לסמוך אחריו את תלמידו. כלומר, חילקו את הממראות של הלל לשני חלקים, חלק בפרק א',
חלק בפרק ב'.
כמה תלמידים היו להלל, מי זוכר?
כמה תלמידים היו להלל?
80 תלמידים.
הכי קטן, רבן יוחנן בן זכאי.
הכי קטן.
לא בגיל,
יחסית, והוא היה גדול הדור.
מי היה תלמידו המובחר של ילד הזקן?
יונתן בן
וזיען.
היו אומרים כל עוף
שהיה עף מעליו, מה קורה לו? נשרף.
איזה נס מיוחד, לא יודע בדיוק מה הפשט, שם צריך לבדוק,
אבל היה גדול הגדולים של תלמידיו של אל. הוא פירש בעצם את החיבור,
את התרגום על הנביאים והכתובים. מה שכתוב יונתן בן נותן על תורה,
לא ברור אם זהו, ובזה דיונים גדולים.
טוב,
נתחיל מהמשפט הראשון,
אל תפרוש מן הציבור.
מצאתי פירוש תפארת ישראל נפלא,
שמביא חמישה פירושים על המשפט הזה.
מקום מספר חמש, אומר התפארת ישראל,
אל תפרוש מן הציבור, כלל בזה חמישה עניינים.
א',
שלא יפרוש ממנהגי הציבור.
כלומר, אתה נמצא במקום שנוהגים מנהג מסוים,
אל תעשה מנהג שונה,
בטח לגבי מנהגים שעם ישראל קיבל על עצמו.
עוד שבועיים, תענית אסתר.
תענית אסתר זה לא דה רבנן, תענית אסתר זה מנהג.
אבל המנהג הזה, האומה קיבלה אותו. אל תגיד, לא, זה מנהג, אני לא צם.
אם האומה קיבלה מנהג, או אם אתה נמצא במקום שנוהגים מנהג מסוים,
אל תהיה שונה.
תנהג כמו המנהג של המקום. זה פירוש אחד. פירוש שני,
כשמתכנסים ב', לקבוע שיעור לימוד,
או להתפלל,
או להתייעץ בעסק מצווה או בצורכי ציבור,
לא יאמר יחליטו אין מה שירצו ואני מתרצה בכך או בכך,
אלא צריך לייעץ לטובת הציבור ולסייע בכל דבר לעבודת השם.
עושים עצרת תפילה חשובה.
אם אתה יכול לבוא ואין לך סיבה מספיק חשובה לבוא, למה אתה לא מגיע? תשתתף הם כולם בעצרת תפילה למען החטופים, לביטחון ישראל, לא משנה כרגע מה הנושא.
או אם למשל אפילו יש לך פגישות ועד בית,
נכון? ועד בית קובע, פגישה.
ואומרים לך בשמונה פגישה.
מי שלא מגיע, לא קובע.
אם אתה מגיע, אתה יכול להשפיע. אל תגיד, לא מעניין אותי ועד הבית, לא מעניין אותי אספות,
תהיה אדם שרוצה להשפיע.
אל תפרוש,
תשפיע,
תחיה עם ה...
אסובב אותך וכולי. אז זה גם דוגמה טובה.
אם יש החלטות,
להצטרף ולא להתנתק.
או שיעור חשוב.
ג.
שהציבור ולא הוא שרויים בצער,
ירגיש צרתם כאילו הוא עצמו גם כן שרוי עימם בצוהר.
שנה וחצי האחרונות
הרגשנו את זה ממש כשיש חלק מעם ישראל, מהאחים והאחיות שלנו שחטפו,
חלק משפחות שכולות וחלק חטופים.
השאלה בתור ציבור, איך השאר צריכים להתנהג?
האם החיים ממשיכים כרגיל?
האם אנחנו עושים כל מיני דברים להצטייר? זו סוגיה מורכבת מאוד מאוד מאוד. מלחמת יום הכיפורים, כמדומני, או מלחמה אחרת.
הרבה כאב לאנשים שבתי הקפה היו פתוחים.
אנשים נלחמים, מתים.
איך אפשר להמשיך כאילו בתי הקפה פתוחים כרגיל? מבלים אנשים מסעדות.
מה, אתם לא מרגישים צער הציבור?
שאלה מורכבת. אין לי תשובה ברורה בזה כי החיים ממשיכים.
מצד שני אבל אתה כן צריך להרגיע את הציבור מאיפה לומדים את זה נפתר את המקור הזה יותר חזק מקור מספר
שמונה.
תנו רבנן
בזמן שישראל שרויים בצער הוא פירש אחד מהם לא אכפת לו עם הצער של הציבור באים שני מלאכי השרת שמלווים לו לאדם אומרים כי מלאכיו יצווה לך מלאכיו שניים
ומניחים לו ידיהם על ראשו ואומרים פלוני זה שפירש מן הציבור אל יראה בנחמת ציבור. איך אתה פורש?
כל העם שלך בצרה?
תראו, יש לזה גם לפעמים גם השלכות מעשיות.
מעשיות.
הרבה שאלות נשאלו בתקופת המלחמה.
האם אדם יכול לחיות
חיי נישואים, חיי אישות כרגיל?
שיש הרוגים,
חטופים.
האם החיים האישיים של אדם ואשתו הם כרגיל? שאלות מורכבות.
כתוב בגמרא מסכת תענית,
כשיוסף בשנות הרעב לא שימש מיטתו.
איך אפשר? יש רעב, צרות, ודנים בזה אם זה הנהגה מעיקר הלכה או חסידות. אבל העיקרון המנחה,
כשעם ישראל סובל צער,
אי אפשר להיות מנותק לגמרי.
כאילו אתה חי בעולם שלך מנותק ויש אנשים שסובלים צריך כל אחד לחשוב איך הוא משתתף בצער הציבור איך עושים את זה בתפילות מכל הלב אנחנו מאז המתקפה של החמאס אומרים תהילים כל יום אומרים תהילים אבל חוץ מהמה שצריך להגיד באופן אישי מה עושים יותר מצטערים החיים ממשיכים אתה מבלה טס לחוץ לארץ בילויים כרגיל
או שאתה... עוד פעם, השאלה היא מורכבת, אבל העיקרון המנחה שציבור סובל,
וצריך גם להשפיע על אנשים הפרטיים. טניה אידך, בזמן שהציבור שרוי בצער,
אל יאמר אדם מלך לביתי,
ואוכל ואשתף, ושלום עלייך נפשי. זה לא נוגע אליי.
פעם אמרו לי משהו מאוד נפלא.
מה ההבדל?
זה לא תמיד, אבל יש בזה משהו אמיתי. מה ההבדל בין מבצע למלחמה?
מתי מחליטים מבצע?
מתי מחליטים מלחמה.
הרבה פעמים, וזה נכון, בהרבה מהמקרים,
מבצע זה ציבור מסוים, מעם ישראל סובל,
עושים מבצע. כל השאר, מבצע, כל חיים כרגיל.
מבצע בצפון,
מבצע בדרום,
מבצע ביהודה ושומרון, מבצע, אבל כל השאר זה כאילו לא נוגע אליהם. כמו בית סיעה, יש חלה,
אני לוקח בית סיעה,
חלק אחד אצלי,
כל השאר נפרד, כאילו זה לא מעניין אותם, כאילו חלוקים, הצפון סובל, כל השאר הכל בסדר, זה מבצע.
מלחמה מלשון על חמה.
את קורבני לחמי לאישי, אומר הנצי מוולוז'ין,
למה הקורבנות נקראים לחם?
לחם זה דבר שמחבר את האדם,
נפשו, עיקר מאכלו של האדם זה הלחם. ככה הקורבנות,
הם מקרבים אותנו לקדוש ברוך הוא.
לחם, אומר הנצי,
מלכים בין שני דברים, מלכים אותם, הם יכולים להיפרד?
לא.
חזקים, כשאדם עושה הלחמה בין שני חומרים, ברזל,
זה חזק כי יציב. מבצע,
לקחתי חתיכה, כל השאר לא מעניין.
הלחמה, מלחמה, מלכים בין שני דברים, הלחמה,
כולם ביחד, כולם קשורים. כשיש מלחמה זה קול, זה על השורש,
זה על המהות, קול עם ישראל ביחד.
לכן כשיהיה צרה לציבור,
אדם אמור להרגיש, להשתתף. ממשיכה הגמרא ואומרת, שאם אדם לא עושה את זה,
עליו הכתוב אומר, והנה ששון ושמחה ארוג בקר ושחות צאן, אכול בשר ושתות יין, אכול ושתו כי מחר נמות. לא אכפת לי שחלק מעם ישראל סובל, יש לי בסדר, הכל טוב.
מכתי בתרי, מה הפסוק אחר כך?
ונגלה באוזני ה' צבאות אם יכופר העוון הזה לכם אתם מותון.
אסור לפרוש מהציבור, שכן מצינו במשה רבנו,
שצייר עצמו עם הציבור שנאמר במלחמת עמלק,
וידי משה כבדים, הוא היה, מכמה הוא היה אז?
שמונים, נכון? שמונים.
ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה, שם את הידיים שלו על אבנים והרים את הידיים למעלה.
וכי לא היה למשה כר אחד או כסת אחד, היה כרית, מזרון, שיהיה לו נוח.
אלא כך אמר משה, הואיל וישראל שרויים בצער,
אף אני אהיה עמם בצער, וכל המצייר עצמו עם הציבור זוכה ורואה בנחמת ציבור. משה רבנו שיוצא מהארמון כתוב ויצא משה אליכה וירא בסבלותם לא כתוב וירא את סבלותם וירא בסבלותם מה ההבדל בין עת לבעת
עץ זה רק ראייה חושית,
בזה עם הלב, הוא מצר עם האחים שלו,
הוא כואב על האחים שלו. משה רבנו היה נשמה רגישה מאוד,
רגישה לאחים, אפילו בין סכסוכים עם גויים,
הוא לא מסוגל לשבת בשקט בנות יתרו והרועים,
אפילו בעלי החיים, הסיפור עם הכבש שברח לו והרים אותו.
רגישות, כשאדם חייב לחנך את עצמו להיות רגיש לזולת, לא רק על עצמו.
אם הציבור סובל, יעשה מעשים כדי להשתתף. אז זה הפירוש השלישי, אל תפרוש מן הציבור. פירוש רביעי, אני חוזר לדף,
מקום מס' 5, ד',
כשמתפלל על עצמו,
ישתף את עצמו בתפילתו עם האם לכלול את עצמו בכלל כל הנצרכים בזו. אז כשמתפללים על חולים, מה אומרים?
בתוך שאר חולי עמו ישראל.
גם תפילת הדרך.
הרבה תפילות זה בלשון רבים.
תתננו, שתצילנו מכף כל... בהתחלה כתוב בגמרא תצילני, בלשון יחיד. ואז הגמרא אומרת לא, צריך
יחד עם הציבור. אז זה פירוש רביעי,
כשאדם צריך בתפילה לשתף עצמו עם הציבור. פירוש חמישי, אה,
אמנם כל עוד
כשהתמנית למנהיג הציבור,
אף שאז אינך רשאי להתערב עימהם ממש.
כשאדם נמצא מנהיג של ציבור,
ראש ממשלה, שר, לא יודע, משהו חשוב,
צריך קצת דיסטנס.
זוכרים מתי יש דיסטנס?
בצבא.
נכון? טירונות. אתה לא יכול לדבר אל המפקד שלך כאילו זה חבר שלך.
למרות שהמפקד שלך יכול להיות גם פחות בגיל ממך, פחות, אבל דיסטנס. יוצרים.
מנהיג ציבור לא יכול להיות סחבקים הזה.
צריך להיות יראה, יראה.
גם אבא, דרך אגב,
כל מי שיהיה אב בעזרת השם צריך לדעת, ילדים צריכים יראה,
גם אהבה וגם יראה, הוא לא יכול לדבר אל אבא איך שהוא רוצה.
צריך,
אז גם מנהיג ציבור אומר, התפארת ישראל, הוא לא יכול להתערם ממש, שלא ידמו שאתה כאחד מהם ושווה להם.
אחד הפירושים, נראה לי, בן עזרא כותב,
למה משה רבנו גדל בארמון ולא גדל עם האחים שלו במצרים? שאם היה גדל עם האחים שלו,
היו אומרים, אה, אתה משלנו, לא היה מספיק מכבדים אותו.
לכן גדל אחרת מהם, כדי שיכבדו אותו.
כאילו אתה האדון, סליחה, אפילו אחי,
לא תפרוש מהם לגמרי, כאילו אתה האדון שאין כבודו להתערב בין עבדם.
מצד שני, לא קיצוני.
תרד אל העם. אל תתערב באופן הנמוך,
אבל תהיה עם העם שלך, שעל ידי זה תאבד אהבתם.
שיחשבוך לזר המתגאה עליהם.
מערת סוגריים בסוף, ושמור אלה הדברים המועטים. כל החמישה דברים שאמרתי לך, מעטיפת ישראל, תחזור עליהם.
כי הם סוד יקר אשר ייכשלו בו רוב בני האדם.
אין מידת חסר ואין מידת יתר. זה דברים חשובים.
איך אדם בונה את היחס שלו עם החברה.
אל תפרוש מן הציבור. ממשיך רבנו יונה.
סליחה, מאירי, שבע.
אל תפרוש מן הציבור עוד הסבר,
אלא ישתתף עמהם בצרתם. כלומר, שאף על פי שאפשר לא לנצל מן הצרה בזולתם,
לא יהיה עיקר כוונתו אלא להצלת הכלל ויכלול עצמו עמהם. כלומר,
אם אתה יכול להאציל ציבור,
כמו שהרבה צדיקים וקדושים ביום המתקפה של החמאס,
עזבו את הכול!
עזבו את הכל ומסרו את נפשם למען הצלת עם ישראל.
אם אתה מסוגל, תעשה את זה.
יש גדרים כמובן.
אם בכל מקרה אין לך סיכוי,
זה משהו אחר.
נגיד מקרה פרטי.
אדם טובע בים, אתה יודע לסחוט.
אתה יודע לסחוט.
אם לא תציל אותו,
הוא בטוח יטבע וימות. אין מציל, חוף בלי מציל.
אם תציל אותו,
יכול להיות שהוא ינצל ואתה תתבע. הרבה פעמים אנשים שהלכו להאציל,
טבעו בעצמם, לא פעם ולא פעמיים.
האם אתה חייב להאציל או לא חייב להאציל?
האם מותר לך להאציל או אסור לך להאציל?
מחלוקת שולחן ערוך ואסמה.
שולחן ערוך אומר, אתה לא צריך להכניס עצמך לסכנה.
החבר שלך, אפילו שהחבר שלך ודאי.
כיוון שאתה ספק לא, אז מה אומר שאפשר, מותר.
זה באזרחות הרגילה. צבא, הכללים שונים לגמרי.
בצבא מוסרים את הנפש גם על בטוח תמות והחבר יכול...
מוסרים. צבא זה עולם אחר לגמרי.
לכן המשנה הברורה גם מסייגת. זה מקום מספר 9, אומר השולחן ערוך: "כל הפורש מן הציבור אינו רואה בנחמתם וכל המצטער עמהם זוכה ורואה בנחמה". בא המשנה הברורה ומסייג את זה.
אצל הפועלים לציבור דווקא בדבר שיוכל להועיל או בתפילה או בתענית או בממון או בהצלת חיים אבל אם בטוח לא תציל 30 אנשים טובעים בים
ויש שערה אין לך סיכוי להציל אסור לך להציל אם אתה עושה בכל מקרה תמות אין לך מה להציל כלומר יש גדרים
אז למדנו עוד פירוש, כשאדם יכול להאציל ציבור, הוא חייב לעשות את זה.
אבל אם הוא יודע שוודאות הוא ימות, כל עוד זה לא ענייני מלחמה,
עניינים פרטיים,
אסור לו. עוד נקודה מצאתי ברבנו יונה, אני אגיד בעל פה.
הרבה פעמים אנשים אומרים, תגיד לי,
איפה אתה? למה אתה לא בא לחבר'ה? למה אתה לא בא איתנו?
אומר רבנו יונה, אל תפרוש מן הציבור.
זה ציבור שעושה רצון השם.
אבל ציבור שלא עושה רצון השם,
אל תתחבר אליו. חבר אני לכל אשר יראוך.
כשהציבור ירא שמיים, ועם הציבור אני מתעלם מצוין. אבל כשאני מגיע לחברה והחברה מורידה אותי, נפגש עם החברים,
ויש דברים שלא כאן המקום להגיד מה אומרים שם, דברים שלא שייכים,
לא בזה נאמר, אל תפרוש מן הציבור.
אבל יגיד שאתה מתבדל, לא משנה מה יגידו עליך.
חברה שהיא טובה, מצוין,
אבל חברה שהיא לא טובה,
מה אתה עושה?
אם אתה מדרדר ומושפע, אין לך מה לעשות. לכן, אל תפרוש מן הציבור. זה ציבור שהולך, הבאתם מה נאמר? ציבור שיכול לפגוע בך, אתה לא יכול להתערב איתו וכו'.
אז עוד נקודה. סגרנו את הנקודה הזאת, כן.
אבל יגיד לך מי שיגיד.
כן, ו?
טוב,
תראה, יש אנשים,
יש אנשים, אומר הרב קוק,
שהשם בכוונה נטה בהם סייג מציבור מסוים כדי שתתקלקלו.
אני חושב שאני לא דן כרגע בציבור החרדי שהרבה מהם נקטו בשיטה מסתגרת,
יתרונות וחסרונות, אבל זה לא בדיוק הנושא.
כי הם באמת אוהבים עמם ומאוד, בצורה אחרת.
אבל מי שבאמת ציבור יכול להשפיע עליו לרעה, הרי בחינוך ילדים אתה בוחר חברה לילדים שלך,
בית ספר שיש בו חברה טובה אתה מברר טוב לאיפה אתה שולח אותו לאיזה מקום אז בזה כן צריך לבדוק את החברה בסדר זה אל תפרוס מן הציבור דבר שני
ואל תאמן בעצמך עד יום מותך מה הכוונה
נתחיל ממקור מספר נגיד בהפה קודם כל תראו סיפור אמיתי אמיתי היצרים
ככל שאדם מתבגר, הם הולכים ויורדים.
מסכימים?
מסכימים או לא?
תאוות עריות, ככל שהגיל עולה,
יצר יורד.
תאוות אכילה, יורד.
תאוות שינה, יורד. יורד.
חוץ מדבר אחד, אצל זקנים, מה עולה?
כבוד. כבוד. ילדים, אין להם כבוד.
רבו בכיתה למחרת חברים הכי טובים. תגיד, שכחת מה היה אתמול?
כן, אין לו כבוד.
ככל שהגיל עולה, הכבוד עולה. אבל שאר היצרים יורדים.
סיפור אמיתי.
היה אדם אחד,
כזה חצי כופר כזה, כן?
שלגלג, סיפור אמיתי, ירושלמי, לגלג על דברי חז"ל. לגלג.
איך אתם, חז"ל, אומרים?
אל תאמין בעצמך עד יום מותך. הגזמתם.
בואו תשנו את המשפט,
אל תאמין בעצמך עד יום,
זקנותך מצוין.
גם זקן, כבר זהו, איזה יצרים יש?
כל יום מתורה יש פנסיה, לא מתורה כל היום. איזה יצרים יש? נגמר יצרים, אין. אכילה כבר יש שני תותבות, יש להם. בקיצור, יצרים יורדים.
ככה הוא אמר, בוא נשנה עד זקנותך.
אה, ככה אתה מלגלג בדברי חז"ל?
אומר התלמוד הירושלמי, השם הביא לו ניסיון.
למחרת,
הוא יוצא מהבית, הוא רואה בחורה יפהפייה.
ב-80-90 הוא היה, כן?
והוא מנסה לפתות אותה לעבירה.
אומרת לו, אני נידה.
נידה, אז אסור.
אין בעיה.
אני נשואה ירושלמי.
אין בעיה.
הצליח לשכנע אותה,
עבר עבירה.
אחר כך
תפס את עצמו.
כמה נכונים דברי חז"ל שאמרו,
אל תאמין בעצמך עד יום מותך, אומר ספר התניא.
תשעים ותשע פסק תשע תשע מהאנושות
התמודדו עם היצר הרע עד הקבר.
עד הקבר.
רוב האנשים, יצר הרע לא פוסק מהם ולא עוזב אותם.
אל תאמין.
אומר רבנו יונה, אתה למדת אמונה, למדת מוסר, צריך לחזור כל הזמן על ספרי מוסר.
יש לך ערובה שלא תשתנה, מלא פעמים אנשים משתנים.
גם בנישואים.
משתנים בכל מיני אופנים.
שני בחורים התחתנו בנישואים,
דתי ודתייה.
אחרי שנה, שנתיים, פתאום אחד מבני הזוג
מחליט
לא להיות דתי.
אבל התחתנתי איתו על דעת זה שהוא דתי.
התחתנתי איתך על דעת זה ש... מה קורה? מה קורה?
אין ערובה לשום דבר בחיים.
יצר הרע תוקף מכל הכיוונים, מכל המצבים, מכל הדברים.
אנחנו לא יכולים להיות בטוחים בשום דבר.
אל תאמין בעצמך עד יום אותך. עבודת המידות ועבודת המוסר ולימוד האמונה צריכים להיות על בסיס יומיומי.
אם לא תחזור על הדברים, יש שחיקה,
וכשיש שחיקה זה שיש הידרדרות, והידרדרות יכולים להגיע לדברים לא פשוטים.
אנשים משתנים לכן אומר לך הילל הזקן אל תאמין בעצמך עד יום מותך. בוא נקרא דבריו הנפלאים של הרמב״ם מקום מספר 4. ואמר שהאדם אף על פי שהושגה לו תכונה מעולה בנפשו והתחזקה הוא עבד על הקנאה
הוא עבד על הכעס ברוך השם הוא בקושי כועס אל יסלק ידו מלכפול מעשה הטוב כדי להוסיף לחיזוק תמיד תעבוד על הכעס
תמיד תעשה מעשים טובים לחזק את המידות ואל יפתח ויאמר זו מעלה שכבר הושגה השגתי אותה ואי אפשר שתסור
כי אפשר שתסור והוא אומרו
עד יום מותך המאירי שבע מאירי ואל תאמין בעצמך עד יום מותך כלומר הווה מתפחד בעצמך בזקנותך
כי בילדותך, שלא תיתן בעצמך מקום והכנה לעבירה,
אסמך שתובטח בעצמך לומר שכל כך הוחזקת בעיניך לטהרה,
שאין פרצה קוראה לך ואין שום הכנה מזקת לך.
כי השמה שתאמרו המלך,
אני ארבה ולא אסור. הגמרא אומרת, למה התורה לא גילתה טעמי תורה?
למה לא אמרה לנו מה המהות של תפילין?
מה המהות של שבת, של כשרות, של נידה, של שעטנז, של פרה אדומה? למה היא לא אמרה טעמים?
אומרים את זה טעמים?
אומר התורה שהרי שתי מצוות.
התגלה טעמם ונכשל בהם גדול העולם. מי זה גדול העולם?
שלמה המלך.
היה חכם מכל אדם.
כתוב במלך לא ירבה לו נשים.
למלך מותר כמה נשים?
שמונה עשרה.
לא, אתה משמונה עשרה.
גם שמונה עשרה זה לא...
כן, כן, אבל בסדר.
זה לא קראתי לעכשיו.
זה שמונה עשרה. שמונה עשרה.
טוב,
לא נעמוד מאף המספר, למה זה, עזבו, לא הנושא כרגע,
אבל אסור לו הרבה, ושלום המלך ירבה. למה הוא ירבה?
היו לו את השיקולים שלו.
חס ושלום,
כמו שאנשים חושבים, חס ושלום, לא שהוא,
ממש לא. היו שיקולים שלו,
ותקראו בעיניים מהרב חוקותה, מה הייתה המטרה שלו, לא הנושא כרגע, אבל הוא ירבה.
הוא אמר אני הרבה נשים ולא אחטא.
הוא סמך על עצמו.
כתוב, ויהי לעת זקנת שלמה נשב ועטו את לבבו.
הם עבדו עבודה זרה והוא לא מיכה בהם, אבל אמרת, סמכת על עצמך.
אל תאמין בעצמך עד יום מותך.
בכל תחום בחיים
אדם צריך לחזור לשנן דברים.
דיברנו היום, גם זוגיות.
אם לא מתחזקים את הזוגיות,
זה יכול להישחק.
לא, התחתנו, לא, לא. צריך לעבוד על הזוגיות.
זו עבודה יומיומית. זו עבודה שצריך להשקיע בה.
כלומר, הרמח"ל מחנך אותנו, נשאתי שרים,
איך קונים מידה.
למשל זהירות, מסביר לך מה זה זהירות.
אחר כך, איך קונים את הזהירות,
ואחר כך, מה עלול להפסיד ממני את מידת הזהירות? כי יש מפסידים בעולם.
יש יצר הרע בעולם, יש אבלי העולם, יש חומריות שמושכת.
לכן אל תגיד אני חסיד.
עבודת המידות היא יומיומית.
אל תאמין בעצמך עד יומותך. וכן לא יניח, אומר הבית הבכירה למאירי,
מה שעלה בידו מן המוסר והמידות ומן החוכמה אלא יתמיד במעלותיו כמה שיוכל, שהכל אפשר שיסור ממנו ושלא יאמין
בכל אלו עד יום מותו.
מקום מספר 11. מפורסם מאות חובות הלבבות.
יש אומרים שמדובר על מסעותיו של אלכסנדר מוקדון שחזרו עם הרבה שלל, ככה אומרים, אבל לא יודע איזה, 11. ואמרו על חסיד שפגע אנשים שווים ממלחמת אויבים ושללו שלל אחר מלחמה חזקה. ניצחונות.
וחזרו עם הרבה אושר.
אמר להם החסיד,
שבתם מן המלחמה הקטנה שוללים שלל,
התעתדו למלחמה הגדולה.
האויבים זה מלחמה קטנה, עכשיו זה המלחמה הגדולה. אמרו לו, ומהי המלחמה הגדולה?
אמר להם, מלחמת היצר וחייליו, אומר אורחיים הקדוש, כי תצא למלחמה על אויביך.
לא כתוב למלחמה עם שבא,
כתוב למלחמה. פתחו כמה שאתה זוכר. כתוב למלחמה. למלחמה זה המלחמה הידועה.
מלחמת היצר.
איזה יצר יכול להיות מאנשים שחזרו מהמלחמה וכבשו? איזה יצר?
גאווה.
אל תתגאו.
אחרי מלחמת ששת הימים,
הייתה מלחמת יום הכיפורים,
היו הרבה סימנים שיש מלחמה,
אבל הצבא?
מה פתאום? לא האמינו. כל כך חיינו בגאווה שאין מצב שמצרים תפתח במלחמה וחטפנו גם החמאס.
אין מצב שהחמאס יעז להילחם.
זה מה שהוא אומר פה. זו המלחמה הגדולה. לא לחיות בתפיסות שגויות,
לא לחיות בכוחי ועוצם ידי ממשיך רבנו בחייה.
ומן אתם האחי,
כי כל אויב שיש לך, שנצח אותו פעם ושתיים,
ירף ממך ולא יעלה על ליבו להילחם בך.
לדעתו יתרון כוחך על כוחו. למה ירדן ומצרים לא נלחמות איתנו? אגיד לכם סוד,
הן לא אוהבות אותנו ירדן ומצרים. מאמינים לי?
פשוט הם מפחדים.
אומר לך ספר רבות הבבות,
אויב שיש לך, אם הכרעת אותו כמה פעמים,
הוא נרגע. זה אויב פיזי.
אבל היצר הרע,
אין מספיק לו ממך ניצוח פעם ומאה פעמים, בן שניצח אותך, מציץ זכתו, כי אם ינצח אותך יהיה מתחבץ לבם אחת, יארוב לך כל ימיך לנצח אותך, הוא לא יוצא לפנסיה בטח לא מוקדמת,
ורק בקבר ייפרד ממך.
וזה מה שאמרו,
אל תאמין בעצמך עד יום מותך.
משפט שלישי שיהיה ליל הזקן.
ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו. זה מתנה גדולה, המשפט הזה.
מי שמיישם את זה, החיים שלו מאושרים.
כל מסכת אבות, מי שמיישם, החיים שלו מאושרים.
מסכת אבות זו המסכת העיקרית
שגונסת בתוכה את כל ענייני המוסר והאמונה.
מה הכוונה "אל תנין חברך עד שתגיע למקומו"?
אומר ספר התניא, מקור מספר 14, פרק ל'.
עוד זאת ישימה לבו לקיים מה אמר רבותינו זיכרונם לברכה,
והווה שפל רוח בפני כל האדם.
והווה באמת לאמיתו,
בפני כל האדם ממש, אפילו בפני קל שבקלים.
אנשים פוחזים, ריקים, גם בפניהם תהיה שפל רוח. מה הכוונה?
והיינו על פי מאמר הז"ל,
אל תעדין את חברך עד שתגיע למקומו.
כי מקומו גורם לו לחתו להיות פרנסתו,
ללכת בשוק כל היום ולהיות מיושבי קרנות ועיניו רואות כל התאוות והעין רואה והלב חומד ויצרו בוער כתנור מה שאין כן מי שהולך בשוק מעט ורוב היום יושב בביתו וגם אם הולך כל היום בשוק יכול להיות שאינו מחומם כל כך בטבעו כי אין היצר שווה בכל נפש"
אומר לך ספר התניא
אנשים לפעמים מתגאים, אנשים אחרים. איך אתה חוטא?
אני פה צדיק! ובחזרה בתשובה, אני הצדיק, ברוך השם, ואיך החבר...
אתה לא זוכר איפה היית?
אתה משווה את הניסיונות שלך לשלהם,
אתה לומד תורה,
מוקף בתורה,
כל המוכניות, אבל נמצאים במקומות לא פשוטים, ברחוב, בשוק, המראות שם לא פשוטות, אל תרד עליהם,
אין לך את הניסיונות שלהם.
אם היית שמה, היה יכול יותר גרוע.
וחוץ מזה, ריבונו של עולם,
כולם יש להם יצר הרע,
לשון הרע,
יצר הרע עריות,
יצר הרע אכילה, אבל המינונים שונים.
המינונים של כל נשמה מישראל שונים.
יש אנשים, פתיל קצר,
כל דבר מכעיס אותם. יש אנשים, לוקח זמן עד שמכעיס אותם. יש אנשים,
רואים אוכל, קשה להם להתגבר.
ויש אנשים, יותר קל להם להתגבר.
גם בנושא המיני, בכל היצרים ריבונו של עולם
הביא מינונים שונים, לכן אל תרד עליו.
אתה לא מכיר את מקומו.
מקומו זה לאו דווקא הפיזי, גם הנפשי.
אתה יודע מה הוא עבר בחיים,
אתה יודע מה עבר עליו בחיים, איזה מציאות הוא גדל,
איזה אבא ואימא, איזה חברה.
אף אחד לא יודע.
לכן אומר אספתם את מקום מספר 12 עד שתגיע למקומו. כלומר, ולמקום חברך אי אפשר להגיע לעולם,
כי לא כל דעות בני אדם שוות, ולכן אל תדון לחברך כאן. דבר חשוב.
יש הבדל בין העולם הרוחני לעולם המעשי. כלומר,
גם אם אני לא אדון אותו,
אם הוא עשה דברים חמורים, אני אעניש אותו.
זה לא קשור.
יש בידי אדם ויש בידי המחשבה.
גיא מלמד עליו, לא דנתו לכף חובה, אם הוא גנב הוא יישב בכלא,
אם הוא רצח הוא יישב בכלא, אבל כן למה הוא רצח? כי הוא גדל משפחה ופה ושם, לא מעניין אותי.
לא, דרך אגב, יש גם סוגיה שלמה, למדנו בהווה דן את כל כך לכף זכות,
מי מלמד עם כף זכות, מי לא מלמדים, רשעים, בינונים, צדיקים,
אבל העיקרון שאומר השפת אמת והטניא, אף אחד באמת לא יכול לדעת
עם איזה דברים אנשים מתמודדים.
כי כל נשמה היא שונה. מצאתי רבי נחמן נפלא מאוד שמחבר בשתי הפירושים. 15. וצריך להיזהר מזה מאוד.
ולהסתכל על עצמו היטב,
אם הוא ראוי לזה לשפוט את חברו. אנשים ביקורתיים, כל דבר יש להם מה להגיד
על החבר, לא משנה מה.
אבל את עצמם הם לא שופטים.
כי המשפט לאלוקים הוא.
כי רק הוא יתברך לבדו, ראוי לשפוט את האדם. כמו שאמרו רבותינו, זיכרונם לברכה:
אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו.
ומי הוא שיכול לדע ולהגיע למקום חברו?
אף אחד.
כי אם השם יתברך, תגיע למקומו, זה פירוש נפלא.
שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו וכל אחד ואחד יש לו מקום אצלו יתברך לקדוש ברוך הוא מקום לכולם כי הוא יודע את הנשמה של כל אחד ואחד והקנו לבדו יתברך יכול לדון את האדם כי הוא יתברך בעל הרחמים ובוודאי הוא מקיים בנו אבדן את כל האדם לכף זכות.
ספר התנא ממשיך,
למרות שאף אחד לא יכול לשפוט אף אחד,
אותו בן אדם חייב לעמוד בפני יצרים.
גם אם היצר שלך יותר קשה מהחבר, לא מוותרים. זה ההבדל בין הפסיכולוגיה ליהדות.
הפסיכולוגיה מאוד מאוד מתחשבת בעבר של הבן אדם.
מאוד מתחשבת.
התורה גם מתחשבת, אבל לא מוותרת.
לכן בהרבה תחומים חשוב פסיכולוג שהוא יירש שמיים.
כמו לא יירש שמיים, יכול להיות שהוא יוותר.
נולדת ככה, מי שמבין, מבין.
כל מיני דברים, הצדקות לכל מיני תאוות כאלה ואחרות.
התורה מבינה, אבל לא מוותרת.
אדם לא יכול להגיד, נולדתי באבא שכועס כל הזמן.
נולדתי באבא שהיכה את אימא, אני גם מכה את אשתי. לא! הוא לא יכול להגיד דגמה כזה.
גם אם אתה באבא שמכה אתה יכול להשתחרר.
נולדתי בהורים גרושים, גירושים, הכל, לא משנה, אתה יכול שייך לך חיי נישואים טובים, אל תאשים אף אחד, המדרש אומר.
כשאדם נפטר ועושים לו משפט,
כל החטאים, הוא אומר, זה לא אני.
מי האשם?
בן אדם,
בן אדם, אדם הראשון חטא בגללו המצב. מגיע אדם מהקבר ואומר,
אל תאשים אותי, יש לי חכות.
כלומר, כאן מתחשבים בנקודת פתיחה של כל אחד,
השינו מוותר. כל אחד יכול לעמוד ביצרים שלו. איזהו גיבור?
לא את היצר, את יצרו. כל אחד, את היצר שלשמו הוא בא לעולם חייב להתגבר. איך עושים את זה? אפשר לעשות את זה. עבורת המידות, תורה, תפילה, דמות וכולי. זה המשפט השלישי. נעבור למשפט הרביעי.
ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להישמע.
אומר רבי עובדיה ברטנורא,
שלוש:
אל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע וסופו להישמע. כלומר, לא יהיו דבריך מסופקים שאי אפשר להבינם בתחילה ובעיון ראשון.
ותסמוך שאם יעמיק השומע בהם לבסוף יבינם,
כי זה יביא בני אדם לטעות בדבריך שמא יטעו ויצאו למינות ה... לא מבינים אותם.
הם גאוני אבל לא מצליחים להעביר חומר.
חמור, אבל יותר חמור בתורה,
כשאתה דורש בדברי תורה אתה חייב שהציבור יבין מה אתה רוצה.
אל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להישמע.
אם יעמיקו ממש, יבינו מה אתה אומר. לא, דבר ברור.
שלא יגיעו לדברים לא נכונים. הרבה פעמים מצטטים רבנים, תראו מה הם אמרו, אבל לא, לא, הרבנים לא ממש הסבירו דבריהם. חכמים ייזהרו בדבריכם, למדנו לפני כמה חודשים.
צדוק ובייטוס, אנטיגנוזיס סוכו, היה אומר, אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס.
כאילו, תלמידים שלא אמרו, וואי, שמע מה הרב אמר.
אין פרס,
אין עולם הבא.
אז לא שווה תורה, עזבו תורה שבעל פה,
ואיך תורה שבכתב צדוקים ובית עושים זה בגלל אנטי גנו שסוחו שלא נזהר בדבריו. לכן כשאתה מעביר שיעור, דבר דברים ברורים, שלא יצא מזה טעות. פירוש שני,
פירוש אחר,
לא תגלה סודך אפילו בינך לבין עצמך,
ותאמר שאין כאן מי שישמעך לפי שסופו להישמע, כי עוף השמיים יוליך את הכל. כמה פעמים אנשים מגלים סודות
וזה לא נשאר בגדר סוד.
לכן תיזהר. למי אתה מספר?
למי אתה מספר?
תיזהר, אם חשוב לך לספר,
תשביע את הבן... לא, אסור לי להשביע, אבל תבטיח לך שהוא לא מספר מה.
תיזהר מאוד.
הרבה אנשים שגם אומרים שהם לא יספרו,
פתאום גילית שהם סיפרו.
לכן תבדוק טוב למי אתה אומר, ומה אתה אומר יכול לצאת מזה דברים לא פשוטים.
בכלל חוסר הזמן, נעבור למשפט האחרון.
אל תאמר לך שאפנה אשנה,
שמא לא תיפנה.
אומר לך הרמב״ם,
מקור מספר 4. אני אגיד בעל פה.
הרבה אנשים דוחים דברים.
יש לך זמן ללמוד תורה? תלמד.
אל תדחה. לא, לא עכשיו, יותר מאוחר. הרבה אנשים דוחים ללמוד תורה לפנסיה.
לא. גם כשאתה עובד, תמצא זמן ללמוד תורה.
קביעות עתים. אל תאמר לכשפנה אשנך. כשיש זמן פנוי, נלמד.
תצא לך זמנים פנויים.
הזמן הפנוי תלוי במחשבות של האדם.
היום ברוך השם יש הרבה זמן פנוי.
פעם חיפשו בנהר,
פעם הכינו כל יום, היום הכל מוכן.
יש לך מיוחד כביסה, מייבש כביסה, אוכל מוכן, לא שוחטים שום תרנגולה. שוחטים אבל אתה לא שוחט, ברוך השם, איך נמצא בשביל שיש לך תרנגולה עוד פעם?
כן.
היום ברוך השם הכל מוכן, יש הרבה עודף זמן.
מה אתה עושה בזמן?
אל תדחה דברים.
זמן פנוי, תעשה דברים חיוביים.
חיובים, תשקיע במשפחה,
תלמד תורה,
תתנדב, תהיה שזה דברים חיוביים.
אל תאמר לך שפנה אשנה.
כנהיה פנוי אני אלמד. לא.
ניצול הזמן, וזה בעצם שורש של כל הדברים. כשאדם מנצל את הזמן לתורה,
הוא מגיע לכל שאר הדברים,
שנזכה לקיים את דבריו של דילל, דברים לא פשוטים, אבל כשחוזרים עליהם אפשר ליישם.
יום טוב לכולם.
