בוקר טוב,
בשורות טובות.
לגבי תפילה בציבור,
באופן כללי למדנו שהאדם צריך להתפלל עם הציבור,
אבל יש בתוך התפילה מדרגות.
השיא של התפילה זה שמונה עשרה.
אז בתפילת שמונה עשרה יש עניין מיוחד שהאדם יתפלל יחד עם הציבור שמונה עשרה. אני קורא את השולחן ערוך, מה הוא כותב?
וכשהוא עומד עם הציבור,
אסור לו להקדים תפילתו לתפילת הציבור,
אלא אם כן השעה עוברת ואין הציבור מתפללים לפי שהם מאריכים בפיוטים,
כמו שיש מקומות כאלה של חזנים וכל מיני מאריכים,
גומרים באחת בצהריים רק את הקונצרט.
זאת אומרת, זה משהו מיוחד. אם אתה רואה שהזמן עובר,
שזמן תפילה,
בסדר, אתה יכול גם להתפעל לא יחד עם הציבור.
אבל לכתחילה אדם צריך להיות ציבור. שאלו אותי, למה?
למה?
למה לא.
כמה שאדם הוא גדול יותר,
באישיותו אני מדבר, על האישיות כמובן,
הוא יותר מחובר אל הכלל.
כמה שהוא קטן יותר,
הוא מנותק מהכלל,
נתק מהסביבה וכל זה.
וזה לא רק מילים, אלא זה בא לידי ביטוי במעשה.
ואיפה אתה מתחבר עם הציבור?
המקום שאתה מתחבר עם הציבור זה בית הכנסת. שם אתה יחד עם כולם.
ברגע שאין את היחד הזה,
אתה בבעיה,
כי אתה לא עם הציבור.
אתה כאילו אדם פרטי, ואדם פרטי הוא חלש.
מכל הבחינות, כן.
אז מי שרוצה להתחזק פעם,
להתקרב לקדוש ברוך הוא,
תהיו אנשים, נהיה אנשים כלליים.
כלליים, גם מבחינת תפילות, אבל לא רק תפילות.
כל עם ישראל, להזדהות עם המעלות,
עם החסרונות, עם השמחות, תמיד להיות מחובר.
מה של להיות לבד, להיות לבד זה לא טוב, נכון?
מישהו רוצה להתחתן?
למה לא טוב להיות לבד?
אבל לא רק להיות לבד מבחינת רווק,
זה להיות לבד מבחינת מנותק מהכלל,
זה עוד יותר גרוע, כן?
אז זאתי במה שהשולחן ערוך פוסק לנו,
לעשות כל מאמץ להיות שותף עם הציבור בתפילות,
בצבא, בכל מקום, כן, להיות ביחד.
מתוך כך נזכה לגאולה שלמה וישועה שלמה ומהרה בימינו, אמן.
