שלום ערב טוב.
לאחר הציווי
על עשיית הארון
השם מצווה את משה על הכפורת והכרובים
שעשויים מגוש זהב אחד ללא ריתוחים וחיבורים.
הכפורת
זה לוח זהב שהוא משמש כמו מכסה לארון
שבו הלוחות המייצגות את התורה.
ומתוך הכפורת, בתוך הלוח זהב הזה,
צריכים לצאת שני כרובים,
מלאכים,
פורסי כנפיים,
שעוד נדבר על הצורה המיוחדת שלהם,
אבל הכרובים האלה מסתכלים,
המלאכים האלה מסתכלים אחד לעבר השני,
הם פורסים כנפיים אחד לעבר השני,
ופניהם פונות מטה לעבר לוחות הברית שבתוך הארון.
התורה מציינת
ונועדתי לך שם.
מסבירה שההתוועדות
שלי הקדוש ברוך הוא איתך משה רבנו
היא תמיד תהיה שם.
ודיברתי איתך מעל הכפורת
מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות את כל אשר אצווה אותך אל בני ישראל.
כלומר,
המקום הזה הוא הפסגה שדרכה ריבונו של עולם מדבר עם משה.
אומר הראש בפירושו לתורה,
ודיברתי איתך מעל הכפורת מבין שני הקרובים,
מבין שני הקרובים, ראשי תיבות, משה.
הדיבור אל משה
הוא יוצא משם.
הגמרא במסכת יומא דף נ"ד מבקשת להסביר
מה באים הכרובים לסמל.
אמר רב קטינה,
בשעה שהיו ישראל עולים למקדש, לרגל,
היו מגללים להם את הפרוכת
ומראים להם את הכרובים
שהיו דבוקים יחד
זה בזה ואומרים להם
לעולי הרגל, ראו חיבתכם לפני המקום
כחיבת זכר ונקבה.
הרי כל ישראל מצווים לעלות
שלוש פעמים בשנה,
לעלות לרגל,
וכל ישראל זה כל ישראל.
כל מי שעובד לפרנסתו,
כל מי שטורח במשך כל השנה
לקיום חייו,
וצריך
שלוש רגלים בשנה,
למלא ברוחניות,
למלא בעידוד.
אז מראים לעולי הרגלים,
ראו חיבתכם
לפני המקום כחיבת זכר ונקבה.
כלומר, הכרובים היו זכר ונקבה. הגמרא שם בעמוד ב' מוסיפה:
"בשעה שנכנסו נוכרים להיכל בעת חורבן הבית,
הם ראו כרובים מעורין זה בזה".
מדובר
על חורבן בית המקדש,
ושם ראו את הכרובים מצוירים בקוטג' של ההיכל.
קילפו
את הציור הזה,
הוציאו את הכרובים לשוק ואמרו,
ישראל הללו יעסקו בדברים הללו,
שנאמר כל מכבדיה,
היא זילוה כי ראו ערוותם.
כלומר,
הביטוי העז לחיבה ולאהבה של הקדוש ברוך הוא לכנסת ישראל כדוגמת חיבת זכר ונקבה זה דבר שבא לידי ביטוי
והרחבה בשיר השירים
אבל זה עניין פנימי של ישראל והגויים לא מבינים את העניין.
סמל אחר
אפשר לראות בכרובים.
לפי מה שחז"ל מפרשים במקום אחר,
מאי
כרובים כרביה.
כלומר שהכרובים
היו דמויות
של תינוק ותינוקת.
אם קודם דיברנו על סמל החיבה והאהבה בין הקדוש ברוך הוא לישראל כזכר ונקבה,
אבל פה ישנו מיקוד.
הזכר והנקבה האלה היו תינוק ותינוקת.
מדוע מראים לישראל זוג תינוקות?
מה זה בא לבטא?
מביא התורה תמימה
מרבי אליהו שיק
על פי ילקוט שמעוני בספר הושע.
שם מופיע הפסוק
כי נער ישראל ואוהביהו.
אומר הקדוש ברוך הוא
אני מתייחס לעם ישראל כנער
נשים לב
בתקופת הושע
זו תקופה
לא ראשונית זה לא יציאת מצרים
זו גם לא תקופת יהושע של הכניסה לארץ ישראל
אבל הנביא הושע מביא את ההגדרה הזאת
איך הקדוש ברוך הוא מביט על עם ישראל
כי נער ישראל ואוהביהו.
יש אהבה מיוחדת לנער.
אומר אלקוד שמעוני,
אמר משה
רבנו ליהושע בן נון,
כשהוא מסר לו את עם ישראל להנהגתו בסוף ימיו,
ויאמר אליו לעיני כל ישראל חזק ואמץ.
להנהיג את עם ישראל זה לא פשוט,
חזק ואמץ.
אז מה העצה שיש למשה לומר ליהושע?
אמר משה,
עם זה שאני מוסר לך עדיין גדיים הם,
עדיין תינוקות הם.
אל תקפיד עליהם על מה שהם עושים,
שאף ריבונם לא הקפיד עליהם על מה שעשו,
שנאמר כי נער ישראל ואוהביהו וממצרים קרעתי לבני.
אומר משה ליהושע,
תסתכל על הנהגת השם עם עם ישראל.
אפשר להקפיד על אדם בוגר,
על מבוגר,
שהוא כבר ראוי להתנהג כמו שצריך,
אבל על נער,
יש לנו את החיוב חנוך לנער.
נער זה גיל חינוך, שם אין עניין של הקפדה.
שם יש תרגילנו בתורתך, עושים איתו תרגילים איך להתרגל.
אומר משה ליהושע,
עם ישראל עדיין גדיים הם, עדיין תינוקות הם, אל תקפיד עליהם.
אומר רבי אליהו שיק
שזה הפנים של תינוק ותינוקת שבקרובים
כדי לומר
לא להקפיד עם עם ישראל.
אם יש לפעמים איזה בעיות, איזה חריקות,
זה נער.
אומר התורה תמימה,
זה נכון אז,
אבל מה נאמר
על מקדש שלמה?
כשנצטווינו לבנות את המשכן במדבר,
אז באמת מתאים לומר נער ישראל,
כי אז נולדנו.
אבל במקדש שלמה גם היו קרובים,
וגם אז הפנים של תינוק ותינוקת.
והרי אז כבר הורישו גויים ונחלו את הארץ,
והיו תושבים ואזרחים ישנים.
אז שואל התורה תמימה, הוא מבקש לדחות את הדברים האלה.
אבל במחילה, הושע הוא מביא בימיו את הביטוי הזה כי נער ישראל ואוהביהו.
אומר התורה תמימה בתקופת שלמה עם ישראל עוד לא נער.
זה לא נכון.
אחרי תקופת שלמה, בתקופת הושע,
גם אז הוא נקרא נער.
ביום ראשון לפני יומיים היה יום פטירתו
של רבי ישראל מסלנט,
מייסד תנועת המוסר,
והוא היה מדגיש את הפסוק הזה, "כי נער ישראל ואוהביהו",
והיה אומר,
תלמיד
שלומד תורה צריך
לראות עצמו לומד כמו נער קטן.
ורבי שמחה זיסל מקלם,
מביא את הדברים והוא אומר כך
היו פני הקרובים כמו תינוק
כמו תינוקות לאורות לעם השם
כולם
לכל מדרגותיהם
להחזיק עצמם כמו תינוק
להתלמד תמיד
בין בתורה בין במידות ובין במוסר
לעולם אסור להיות זקן אסור להיות רגיל
צריך תמיד
להיות כמו תינוק,
להתלמד מחדש, בין בתורה, בין במידות,
בין במוסר.
והוא מוסיף, ועל פי זה אמרנו,
שזהו הטעם שהחכמים נקראו בש"ס
תלמידי חכמים,
כי כל ימיהם הם היו כתלמיד המתלמד.
אמנם לפעמים כתוב, וחכמים אומרים.
אז אנחנו מוצאים בש"ס לא רק תלמידי חכמים, אלא גם חכמים.
זה כשפוסקים הלכה.
כשפוסקים הלכה אז מכוונים לאמיתתה של תורה כבר מופיע התואר של הפוסקים חכמים אבל
כשלומדים אז תלמידי חכמים.
בהקשר לזה אפשר לקרוא קצת
מההקדמה של רבי יעקב מליסה
בעל נתיבות המשפט
על חושן משפט ובעל חוות דעת על יורדיה.
בהקדמה שלו לחוות דעת הוא כותב
מרגלה בפומה יהודה רבנן לכרות חכם בשם תלמיד חכם
כי אין ראוי להיקרא חכם רק הבורא לבד
שהוא עצם החוכמה ואינו מקבל ומושפע מזולתו.
חוכמה בעצם
הוא החכם
אבל חוץ ממנו
אז כולם לומדים חוכמה
הכל מקבלים ומושפעים
האדם תמיד צריך לקבל ואיזהו חכם הלומד מכל אדם,
לכן קראו בשם
תלמיד חכם.
ואז הוא אומר,
אם כך
שהשאיפה שלנו להיות תלמידי חכמים,
לא לנסות להיות חכמים, אבל להיות תלמידי חכמים,
על הקדמה זו נשענתי בחברי את החיבור הזה,
אף כי ידעתי בעצמי מיעוט ערכי ודל שכלי, צעיר התלמידים,
ידעתי בעצמי שאינני מגיע להוראה,
אבל רוצה אני להתלמד לפני חכמים כתלמיד הדן לפני הרב בקרקע.
ולכן הוא אומר,
קראתי שם החיבור שלי חוות דעת,
שרק כתבתי לחוות דעתי ולא לקבוע הלכה
חס ושלום.
להתלמד
ולהתלמד
כל הזמן,
בחינת בכל יום יהיו בעיניך כחדשים.
שלום.
