אה, כן, התחלנו כ"ז, אני חושב.
לגבי זה שבן אדם כתוב בתהילים,
אם זה דבר שכבר דיברנו עליו, אז תזכירו לי, אני פשוט כבר מתחיל להזדקן, לא כל דבר זוכרים.
אבל אנחנו בפסקה כ"ז,
ודיברנו על זה שאם בן אדם לפעמים רוצה לעשות איזשהו מהלך,
עמוד שמ"ג, זה ממש בסוף הספר,
מדפדפים עד המקום שכתוב צו וזירוז,
מגיעים לדף כ"ז.
רואים אותי צדיקים?
סימנתם, אתה יכול לעזור פה?
בסדר, הסתדרת נדב?
יפה מאוד.
אני אגיד בקצרה,
אם כבר דיברתי על זה, אז תזכירו לי, לא תתבייש, ונמשיך הלאה.
בן אדם רוצה לעשות איזה אקט של מסירות נפש.
כן, דיברנו על זה שלמשל כמו נדר,
נגיד שבן אדם נודר נדר, הוא אומר, אני בלי נדר אעשה ככה וככה.
המשנה במסכת אבות אומרת,
נדרים סייג למסורת.
למה?
לפעמים, אם אני עכשיו ארצה לעשות משהו,
ואני אומר, אני מתחייב בעזרת השם לקום כל בוקר לתפילה,
או כל בוקר לעבודת האדמה, או איזשהו משהו שאני רוצה לעשות אותו,
בן אדם נדר נדר, מה הוא עושה?
הוא זורק את ה...
כאילו בקטע טוב,
זורק את המגמה שאליה הוא רוצה להגיע,
בגלל שהוא לא רוצה לחלל את דברו,
בל יחל דברו,
לא להפוך את המילים שלך למילים זולות,
חסרות ערך,
אני בעצם נודר נדר, אתם מבינים?
ואז זה עצמו גורם לי לעמוד במה שאני קבעתי לעצמי.
אז הוא מתאר פה, יש לנו פסיל בתהילים שדוד המלך אומר, חשתי ולא התמהמתי.
מה זה, כפילות?
אם חשת,
ברור שלא התמהמת, אם מיהרת איזשהו מקום, ברור שלא התמהמתי.
אבל מה קורה לנו הרבה פעמים בחיים?
אני רוצה לעשות איזשהו דבר מסוים,
ואז אני מסתכל על הצדדים,
הוא אומר, בעצם אולי לא כדאי לעשות את זה,
בגלל ההשפעה החברתית, בסדר?
זאת אומרת, אני מחליט משהו בעצמי, אני אומר, אני רוצה ללכת למכון מאיר.
אני רוצה, לא יודע מה, לקבל לעצמי איזושהי קבלה טובה.
ואז בן אדם מסתכל על זה, אני אומר, רגע, בעצם אולי נרד מהעץ,
ואז הוא מתמהמה,
ואז הדבר שהוא קבע לעצמו לא מתממש.
אז דוד עמד אומר, חשתי ולא התמהמהתי.
אני עושה איזה אקט מסוים ואני גם הולך עליו עד הסוף.
אז מה שהוא תיאר פה, יש מנהג חסידים,
עד היום זה ככה,
שבשמחת תורה עושים פליק-לאק כזה, כאילו, עושה לטה לכבוד השם.
יעני, בן אדם מבטא בזה שהוא כאילו רוצה להיזרק על השם.
אז הוא מתאר את הדבר הזה.
בכבוד, חכם ניר,
לא יושב.
אז בן אדם בא, עושה,
הוא רוצה, הוא מחליט שהוא עושה את הפליק-לאק האלוקי.
בוא שב אולי ליד סימן טוב, ואז הוא גם יראה לך איפה נמצאים ואיפה זה.
הבאתי פה כמה ספרים מכל מיני מקומות, אז תסתכלו בינתיים ביחד.
אני קורא.
אם בריאה יברא האיש ישראל מקרבו קדושה אשר בא את הקדוש ישראל לקדש.
אתם רואים אותי, נכון?
רואים, נכון?
לא, הכוונה, רואים אותי בספר.
אז כל עשיותיו אשר יבדה מליבו לעשות לשם ה' לשעה זו, לגוף קדושה יטבעו,
גם גופו מגופם ירתיח, יתנוסס גם יתקדש.
כי למה זה כל כך נתפעלתי בשעה שהחלטתי לעשות את ההתהפכות?
כן, מה אני עושה מזה כזה עניין?
אתה רוצה לעשות את זה? תעשה את זה, תפסיק להתחשב.
דיברנו על זה בפעם שעברה, נכון?
ניר, נראה לי אחד שזוכר.
ולמה זר יחפפו כל כך עצמותיי כשראיתי מאז את המקום אשר בו ארקוד ואתהפך,
וכל גופי נזדעזע?
פתאום בן אדם מתחיל, רגע, אתם מכירים שאתה רוצה משהו,
ואז אתה מתחיל לחשוב, רגע, אולי זה לא כדאי,
אולי זה לא פופולרי,
אני אראה קצת מוזר,
מה יחשבו עליי,
מה החברה תגיד עליי, נכון?
בן אדם, אתם צדיקים, אבל אולי שמעתם על אנשים שהם מושפעים חברתית.
הם יודעים שהם עושים מעשה נכון,
אבל הם פוחדים מההשלכות החברתיות של זה, בסדר?
כל אחד מאיתנו בחיים תופס משבצת חברתית, נכון?
אם אני עכשיו אעשה איזשהו מעשה שיוציא אותי מהמשבצת,
אני עלול לערער את המקום שלי בחברה.
אני חושב ככה, כן?
אני עלול לחשוב ככה.
כאילו,
אתן לכם דוגמה.
נגיד, אני,
בין כיתה י"א לי"ב,
קרתה לי את התאונת דרכים שלי,
כשנכנסתי באוטו, הייתי על אופניים,
נכנסתי חזיתית ברכב, נשברה לי הרגל.
סיפור אמיתי.
נשברה לי הרגל,
השוק והשוקית נשברו לי, כי שתי העצמות פה, הפטיבולה והפיבולה,
נשברו לי, ומאז איבדתי את החלום שלי ללכת לשייטת, בסדר?
חלק מהדברים שעשיתי עד אז, גדלתי בחברה מעורבת,
בסדר? בנים, בנות וכולי, לא ידעתי מה זה אחרת.
שם זה הציבור שבו גדלתי,
ואז רציתי לקבל על עצמי כל מיני קבלות טובות סביב העניין הזה.
קצת חששתי, כאילו, מה, אז איך אני אראה בעיני אנשים אחרים?
אולי זה נראה קיצוני מדי,
אולי אני אאבד את זה שאולי אהיה פחות מקובל בחברה, לא משנה, כל מיני חשבוינס כאלה.
אז כל אחד,
לפי העניין שלו והצומת שבו הוא נמצא,
הוא עושה את החשבונות הללו, בסדר?
נכון, לא נכון, איך זה ייראה, מה זה, זה יקדם אותי, זה ישיג אותי לאחור, ברור?
שם אנחנו נעים.
אז גם הבן אדם הזה, גם האדמו"ר פיסצנה, מתאר את הבושה הזאת.
אני ממשיך לקרוא בשין מ"ב.
ויש לפעמים, בפסקה השנייה,
שכל כך בוש ונלחץ אני עד שכמעט לא קמה רוח בי.
רואה נפשי את מיעוט ערכי,
אף של הטוב שיכול אני לעלות בי,
נגד קדושת השם אשר אתה לפניה.
דומה נפשי באותה שעה לתולעת שהתפארה בחוזק ויופי בניינה שמנתה באדמה,
והנה נתפכחה פתאום והסתכלה בארמנות בני אדם וביופיים,
ונוכחה אשר חוזק בניינה שטות והבל ויופייה באדמה שמץ ורמת,
אז כן, בן אדם בונה ארמון בחול,
פתאום בא... אתם רואים?
אני בפסקה השנייה בש״מ"ב, דילגתי.
אה, סליחה, רואי.
אני, אני, אני טעתי, סליחה.
קראתי בש״מ"ב.
הרבה פעמים,
השם יסלח לי, אני בעמוד ש״מ"ג, פסקה כ״ז בפסקה האחרונה.
הרבה פעמים,
רואים?
הרבה פעמים תשוקת האיש ישראל מתלקחת בו
הרבה יותר ממצבו, מתורתו ומעבודתו.
ואומר, מי ייתן לי איזה עשייה גדולה וחריפה,
ואצאנה לשם השם.
כן, אני רוצה לעשות משהו over.
ליבו נופל בקרבו, מה תורתי ומה כל עבודתי, גם נפשי לא תזבח מהם.
ואף עצם התואר הוא מקור הקדושה,
גם בשעה שאין תשוקתו מתלקחת למסור נפשו בפועל,
לעשייה חריפה מעין מסירת הנפש משתוקק.
מי ייתן עתה בידי עשייה שעל כל פנים לשעה אעקור את ליבי מליבי,
גופי מגופי,
עצמי מעצמי.
הוא ממשיך לתאר בפנינו את החשבון נפש, את המחשבות, הוא נותן לנו להיכנס רגע לתוך המוח שלו,
איזה מחשבות עוברות לו בראש,
שחלקם אני בטוח שאתם תזדהו איתם.
כשהתחלתי להכין את עצמי
להסיום והחינוך, כן, עושים פה חנוכת ספר תורה ומביאים עכשיו ספר תורה,
והוא עכשיו מתכנן לעשות פליק-לק.
מתכנן לעשות כאילו איזה מעשה נועז כזה.
בסדר?
נתלקחה בתשוקתי ביתר שאת ותהי כי יש בעצמיי. הלו שעת שמחה קדושה ונוראה מעין זו.
אפשר אחת היא בכל חיי, ומה אוכל לעשות בה בגופי בפועל אלוקיי?
עד גיל בירעדה, דרך כל בכל כוחי.
טוב,
אבל נפשי עוד לא תשבע.
אין זאת עוד העשייה הגדולה והחריפה המתאימה
שהקדושה מרומה ויחידה כזאת.
אני מסביר בעברית.
הוא אומר, אני רוצה עכשיו לעשות איזשהו מעשה.
אולי המעשה הזה הוא לא באמת נחשב?
בוא, בוא, שב פה, צריך, כדאי לקרוא מהספר, יש לך פה ספר.
ברוך הבא.
אממ, מחילה.
כולם רואים איפה אני נמצא?
בסדר?
אממ,
בן אדם בא, מחליט לעשות איזשהו מעשה, ואז הוא חושב, אולי המעשה שאני עושה עכשיו,
הוא לא בדיוק מבטא את המסירות נפש שלי,
כלפי התורה ומבטא את זה שאני כביכול נזרק על השם, אולי אני אמור לעשות מעשה עוד יותר גדול. אתם מכירים? גם זו מחשבה שעוברת הרבה פעמים לבן אדם. הוא אומר, אני רוצה עכשיו להתקדם,
אני רוצה עכשיו לחזור בתשובה.
אז הוא אומר, טוב, אני עושה מעשה קטן.
אחרי שהוא עושה את המעשה הקטן, הוא אומר, המעשה הקטן הזה הוא לא משמעותי,
אולי זה לא רציני, אני צריך לעשות מעשה עוד יותר גדול. כלומר, הוא מזלזל במחשבה הראשונית שלו שזה המעשה שהוא צריך לעשות.
אז גם זה נלקח בחשבון.
חלש וברוך.
הלאה.
ואומר אתאפך כאותם הנבזים והשפלים המתבלטים בשמחת אדוניהם לכבודם.
ויגע בי השטן, איפה החבר שלך?
יפה.
שב, שב שם, עוד מעט יבוא, תשבו עם ספרים ביחד.
תעזרו לו, תעזרו אחד לשני שם למצוא את העניינים.
מי עוזר להם? יאיר?
תעזור, יש פה שני יהודים מסתבכים ואתה יושב בפנאלי, לא אכפת לך כלום.
בסדר, עכשיו מצאתם?
איך קוראים לך תזכיר לי?
כן, אתה,
ראובן הצדיק.
אנחנו מדברים על בן אדם שרוצה לעשות משהו לכבוד השם.
דבר ראשון שגורם לנו להסתייג ממעשה שאנחנו רוצים לעשות,
זה המחשבה מה יגידו החברים.
דבר שני, זו מחשבה שמתגנבת לי בתוך הלב,
זה אולי המעשה שאני עושה,
הוא לא בדיוק המעשה הכי חשוב שאני אמור לעשות, אז אולי לרדת מהעץ הזה.
הנה, נשב איתם בשלישייה.
כן, כן, כן, זה שנייה של גיבוש, בסדר?
אני קורא בפסקה השנייה,
באמצע הפסקה, בעמוד שדם, לא שמד, אלא שדם.
ויגע בי השטן, רואים אותי, חברים?
שורה שמינית בפסקה השנייה.
ויגע בי השטן למנות בי. מה העבודה הזאת לך?
מה הטעם יש בה? ומה אכפת לי לקדוש ברוך הוא אם תתהפך או לא?
הבן אדם, בא לו להתהפך לכבוד השם, לעשות סלטות.
עושים את זה מבחינה שלכם?
זכר שבשמחת תורה יש עניין לעשות סלטות לפני השם.
אז הוא אומר,
אז אולי זה לא רציני,
אולי זה לא חשוב,
האויב של הטוב
זה היותר טוב,
נכון?
המדע אומר, אני עכשיו רוצה לקום בבוקר,
לקום בבוקר ולהגיע לתפילה בזמן.
אז הוא אומר, כדי להגיע לתפילה בזמן, אני צריך לקום, אני לא יודע מה, ברבע לשבע או בשש וחצי.
ואז הוא אומר, אה, לא, בוא, בוא, אני צריך לקום בחמש.
כי אם אני קם רק בשש וחצי, אני צריך לטבול,
להגיד ייחודי, וזהו.
עכשיו, אם הוא יקום בחמש,
הוא יהיה סמרטוט כל היום, או שהוא לא יקום בכלל, כי הוא יגיד, אני, מה זה עייף?
אז האויב של הטוב,
לפעמים, הוא היותר טוב.
או, יש פה קושייה לשיר עוד יותר טוב של לייט זור.
ואף על פי כן, אנחנו נעביר על זה שיעור, בעזרת השם, בעיון,
נראה איך הדברים לא סותרים.
אבל עד אז,
צריך להיזהר מזה שאני לא עושה משהו מסוים בגלל שאני יכול לעשות אותו באופן עוד יותר טוב, כי אז גם אני לא עושה לא את זה ולא את זה.
איך איך?
אני עכשיו רוצה לקבל לעצמי איזושהי קבלה. יש כאן איזה שייחרו לשיעור, אז קצת קשה להם להבין מה אנחנו אומרים,
אבל נחזור לכבודם בכל זאת.
יפה מאוד, דבר מצווה.
אני עכשיו רוצה
להעביר זקנת הכביש.
אני רואה איש, לאוטובוס נכנסת, גברת עם סלים,
תראו איך היא תופסת את כל הספסלים,
בסדר?
אומר אריק איינשטיין, רב אריק איינשטיין.
בקיצור,
אז בן אדם בא והוא אומר, רק שנייה, רק שנייה, רק זקנה אחת, אני אעזור לה עם כל הספסלים והזה,
אני אחפש שלוש זקנות
שמעבירו, רק אם תיווצר לי סיטואציה שבה בתחרה המרכזית אני אראה,
שלוש זקנות,
שזקוקות לעזרה,
אז אני אעשה את המעשה.
כי זה יותר טוב לסייע לשלוש זקנות מאשר לזקנה אחת בלבד.
אבל מה קורה? אני הולך לתחנה המרכזית,
לא זקנות ולא נעליים, אין אוטובוסים בכלל.
ואז מה שקרה, לא עשיתי את המעשה היותר טוב,
וגם את המעשה הטוב שרציתי לעשות, גם אותו אני לא עושה.
זאת אומרת, האויב של הטוב,
לפעמים הוא היותר טוב.
בסדר?
הייתי מובן? יפה. נמשיך.
אז מנהם את ליבי שהגתי, גר בך הסתה, כלומר, בן אדם דוחה את המחשבות האלה של הרצון לעשות יותר טוב.
לא עת לחשוב חשבונות אתה.
השעה הגדולה, היחידה ודחוקה,
לעשות את העשייה מעין מסירות נפש, השם צורי וקונה אני רוצה, וכיוון שבא בבריאותי,
תפחדני ובזיוני תספקני, אני קורא קצת מהר לא נורא.
מצאתי פה את העשייה החריפה אשר חיפשתי ומעתה אני מוחלט ומתקדש לה.
אני לא אתחיל לקרוא פה את כל הפסקה,
אבל בעצם בואו נדבר על הרעיון, כי הפסקה היא ארוכה.
אנחנו צריכים לשים לב,
לשים לב טוב שאנחנו רוצים לעשות משהו בחיים,
לא לבטל אותו בגלל שהוא לא 100%. גם בזה היצרה הוא מאוד מאוד דומיננטי,
כי היצרה הוא פרפקציוניסט.
הוא אומר לך, אם אתה לא עושה משהו ב-100%,
זה לא שווה.
אז מה קורה לנו?
אנחנו פשוט לא עושים.
לא נעשה את זה כי זה לא 100%.
טוב, אז אולי נעשה, לא, גם זה לא נעשה, גם זה לא 100%. ואז בעצם בן אדם, הוא יוצא חסר מעש.
הוא כאילו כיוון גבוה.
אז בגלל שהכיוון הגבוה והרצון לעשות את הדברים עד הסוף הוא לא בר-קיום,
הוא לא ישים,
אז הוא לא עושה לא את זה ולא את זה. ברור?
כל הפסקה ממשיכה באותו כיוון.
הלבטים הפנימיים שיש לכל אחד מאיתנו.
אז לכן אני, לכן אנחנו לומדים את הספר הזה,
כדי בעזרת השם לתת לבן אדם מבט מפוקח על המציאות.
בסדר?
בואו ניקח דוגמה אחרת. נגיד שאני מדריך באיזו ישיבה תיכונית בירושלים,
ואני יכול להגיע רק לחצי יום,
או לשעתיים להגיע למכון מאיר.
או להגיד לו, אהה, מה זה שעתיים?
או שאני מגיע כמו שצריך לשנה שלמה מבוקר עד ערב,
אבל שעתיים זה שום דבר.
ואז קורה לבן אדם שלהגיע מבוקר עד ערב במשך שנה,
לא יכול לעשות ולהגיע שעתיים ביום עכשיו הוא לא עושה בגלל שהוא רוצה את הדבר הגדול יוצא שהוא יוצא קירח מכאן ומכאן.
אני אתן לכם דוגמה שאולי אתם מכירים עוד יותר טוב.
בן אדם קם בבוקר אבל הוא קם מה שנקרא לארוחת צהריים לארוחת בוקר בשרית בסדר פתאום הוא יוצא את עצמו
קם בשתים עשרה וואו וואו וואו הוא אומר מה זה תכננתי לקום בשש לעשות ריצה בחמש
אני לא יודע מה לגמור את כל התורה בארבע.
היה לו תכנוני מפה ועד דמשק.
בסדר?
לא הלך לו.
אמרת לו, ממילא לא קמתי, יאללה, אז בוא נשען עוד קצת.
כי ממילא כבר יום,
איך קוראים לו? יום בסל, נכון? יום עסל, יום בסל.
היום זה יום בסל, בסל זה בצל, כאילו יום מבאז.
אז מה הוא עשה?
הוא ממש שירת את יצר הרע.
ממש שירת את המקום של הקטנות, זה ממש מוכין דקטנות.
מה אני צריך לעשות לעצמי?
להגיד, בסדר, מה שהיה היה, אני שם את זה כרגע בצד,
אני מפריד בין החלק שלא כל כך הצלחתי בו,
לבין החלק העתידי במשך היום שבו אני יכול להצליח.
אפילו שהיום הזה לא יהיה 100%,
כי כבר את שהיה אין להשיב,
אני יכול מכאן והלאה להכריע שאני עושה את ה... מכירים את זה, נכון?
ואני אומר,
על הפנים, היום הזה לא הלך לי, אז כנראה שגם לא ילך לי. לא, תעצור את זה, תתקדם הלאה.
בסדר?
יפה מאוד.
אני קורא על עוד איזו התלבטות שלו, תסתכלו בעמוד שמ"ה בפסקה שמתחילה ואפשר.
רואים?
רואים חברים?
ואפשר אם איתי עצמי ומי הערב לי שעשייתי זו באמת נתקדשה באותה שעה.
אולי באמת המעשה שאני עושה והמסירות נפש שלי.
נכון, בבוקר דיברנו שהמשכן עשוי מארבעה חוטים,
נכון?
הזכרנו את השני,
השני הוא ביטוי של מסירות נפש, נכון?
האדום, ואמרנו שש מושזר זה הלבן. בקיצור, בן אדם בא,
הוא ערך,
התכלת זה התכלית, קיצור, יפה מאוד, הקשבת יפה לשיעור, אני רואה.
אה?
האדום זה מסירות נפש, נכון? זה היה השני,
אגמן, לא.
אגמן זה היה בגן מלכות.
זוכרים?
אגמן היה בגיד מלכות.
היה לנו את השש מושזר, שזה החוט הלבן,
נכון?
היה לנו את התכלת,
שזה התכלית, והיה לנו את התולעת שני, שזה האדום, בסדר? אז ארבעת הדברים האלה, אני צריך בשביל להתקדם ברוחניות,
אני צריך לשלב את ארבעת החוטים הללו,
לעשות עבודה פנימית בחיים שלי, אני צריך שיהיה לי שמיים,
אני צריך שיהיו לי שאיפות כל הזמן,
אני צריך שיהיה לי לובן של לשון של טהרה,
אני צריך שיהיה לי את המסירות נפש, שהיא באה לכדי כמו דם, מסירות נפש על הדבר הזה,
וכמובן אני צריך שיהיה לי הרבה דברים טובים.
אני צריך שיהיה לי מלאכת מחשבת, כאילו אמרנו שבן אדם,
כן, ולחשוב כל הזמן על מחשבות טובות, לראות איך אני מתקדם.
בא הבן אדם ואומר,
אולי כל מה שאני סיפרתי לעצמי זה סיפור שקרי.
אפשר עימיתי עצמי, ומי הרב לי שעשיתי זאת באמת נתקשה באותה שעה,
שעשייתי זאת באמת נתקשה?
אולי הקבלה הטובה שקיבלתי על עצמי היא לא באמת קבלה טובה ואמיתית. אולי סתם דמיינתי שאני אתקדם במדרגות,
ואני בעצם סתם איזה לוזר שלא מצליח.
אתם מבינים מה אני אומר?
ולא שרק חזון ליבי היה,
אני הכרתייה, ואני עוררתי את עצמי, כן? אני חשבתי שאם אני אעשה את המעשה הזה,
אז באמת אני אקנה מדרגה חדשה.
ואולי זה לא נכון, כן?
כי על אוהל הראייה שקיוויתי לה, לא זכיתי. אני חשבתי שאם אני אעשה את המעשה הזה והזה, מחר בבוקר אני ארגיש תחושה של קדושה ועליונות.
אני והקב"ה נהיה ביסלי גריל, ממש כאילו אני ארגיש שאני קב"ה ביחד.
וזה לא קרה לי.
אז אולי זה לא נכון מה שעשיתי?
אתם מבינים? זו עוד תחבולה של היצרה.
בן אדם בא ואומר, אתה יודע מה?
אני מוכן לקבל לעצמי קבלה טובה,
בתנאי שאחרי הקבלה הטובה הזאת אני בפנתיאון.
אני אברהם אבינו, יצחק אבינו ויעקב, אני האבא הרביעי.
אני אהרון אבינו.
אהרון מתיתיהו אבינו.
בסדר?
ואני עשיתי את המעשה הזה, ובאמת השקעתי, ואמרתי לעצמי, תשמע, כדאי לך למסור את ה...
ואני קר.. עשיתי את זה,
ולא יודע, לא הרגשתי שאני יותר קרוב לקדוש ברוך הוא.
אז אולי עשיתי את המעשה הלא נכון,
אז זה עוד עצה של היצר, אתם מבינים?
אתן לכם דוגמה אחרת.
בא בן אדם,
איזה בלאגן.
לפני שהייתי במכון מאיר,
זרמתי, ויזרמנו, אולי נקיפת מצפון, אה, כל השטויות האלה, כל הדוסים האלה, רק בלאגן הם עושים לי.
מוסיף דעת,
מוסיף מכאוב.
ככל שאני יודע יותר, אני מבין שאני יודע פחות.
ככל שאני יודע יותר,
יותר כואב לי, כי אני יותר קשוב למציאות.
אני לא אעדיף לו לדעת,
נכון? מכירים את הסיפור הזה?
טוב, אז השיעור הסתיים יכולה להתראות כל זה. מבינים? זה ברור שזה טיפשות.
המחשבה הזאת היא מחשבה ילדותית.
ואדם אמר,
אם אני יודע יותר,
אז התביעה העצמית שלי מעצמי יותר, אז אולי לא כדאי לדעת,
אתם מבינים שזו מחשבה טיפשית, נכון?
ברור שעדיף להיות בן אדם יותר גדול ויותר משמעותי, נכון יאיר?
ויותר עמוק, ויותר להתגבר,
ואף אחד לא מבטיח לי שאחרי שאני אתגבר אז אני כבר אקנה ואהפוך להיות ראש המקובלים בירושלים. יכול להיות שתשאר אותו,
אותו להב יצחק.
אז מה?
אבל גדלתי,
התגברתי,
לפי מצבי עשיתי משהו.
גם אם אני לא גדלתי וכל תאוותי בידי.
אתם מבינים? זה, כל אחד לפי המדרגה שלו.
בא בן אדם ואומר,
אני יודע מה, אם אני עכשיו אלמד את כל הש"ס,
כן, את כל הגמרא,
כל הדפי גמרא וזה,
אז אני אגיע למנוחה והנחלה, אז אני אגיש איזה רוגע פנימי שעשיתי את מה שקדוש ברוך הוא ציווה עליי.
גמר את כל הגמרא, עשה דף יומי, שבע שנים,
מסיבה, שבעת אלפים, שבעת אלפים, שבעת אלפים ושבעת חמש עשרה ואחת עשרה דפים,
גמרת, אז אמר לי, חבר'ה, סיום ש"ס, וזה וזה,
יום אחרי,
הוא עדיין מרגיש שהוא לא מספיק קרוב לקדוש ברוך הוא, איך זה יכול להיות?
הרי גמרתי את כל הש"ס.
כי ההתקדמות של הבן אדם היא אינסופית,
ואני עושה כל פעם את הדברים מצד עצמם, לא מצד מה שאני מקבל בסופו של דבר.
לפונקציה הרע אגרה,
ולא לפי התוצאה אגרה. אני לא מקבל את השכר שלי,
לא בעולם הזה ולפעמים גם לא בעולם הבא,
רק בגלל ההצלחות שלי, אלא בעיקר כמה טרחתי
כדי להגיע למקום הזה.
רק הקדוש ברוך הוא ואני יודעים על מה התגברתי כדי להגיע למקום הזה שבו אני נמצא עכשיו, ולבן אדם שלצידי הוא מנשנש את זה, מבחינתו זה שום דבר.
בסדר, כל אחד עם הסיפור שלו, כל אחד עם המסלול שלו.
לא להיות עסוקים בהשוואתיות הזאת, בסדר? זה עוד נקודה שהיצע הרע יכול להגיד לבן אדם.
הנה, עשית,
ערכת, יגעת, הצלחת,
וכאילו לא הגעת למדרגה המיוחלת שאליה חשבת שאתה תגיע.
בסדר, אז מה?
בסדר?
אבל חדש לשלום לחשוב כן, אומר,
גם זה פיתוי היצע רע, הוא להסתפק ולכפור במה שרואים ומרגישים בקודש,
כי איך יוכל החי להכחיש את אשר בעליל בקרבו חי?
האם כל שעה שנתקרבה אל החינוך לא הרגשתי את אור שכינתי? כן, הוא עוד שוב מתאר את מה שהוא עשה בעצמו,
כאילו המחשבה על הסלטה הזאת וכולי וכולי,
הסלטה האלוקית.
אז זו נקודה נוספת,
ונעבור ברשותכם לפסקה כ"ח, בסדר?
אפשר?
יש מים שם או תה או משהו?
אפשר?
יש שם מים?
אתה יכול לשים לי,
אם מישהו יכול להביא לי סליחה,
רק קצת מים. סליחה.
תודה רבה.
בכוס של הבת שלי שקנתה לי.
ברכוש.
טוב.
פסקה כ"ח.
יש לך פה מים.
כן, קיצור.
כאן קרוב.
אם רוצה אתה להבחין את ראייתך ויראתך בשעה מן השעות, אם רק בשכלך התבוננת בהשתלשלות,
דרג בדמיונך דרך העלולים והעילות הדרגים הפרסות וכולי,
אליו יתברך אשר למעלה מהם רם ונבדל מהם הסתכלת ונבחרת.
או אם באמת מתגלה נשמתך לך בשעה זו,
ועימה יחד באמת היא צצת דרך כל ההשתלשלות" עוד מעט נסביר,
"מרחק אין חקר להערם ונבדל אשר למעלה מהם ומחוצה להם,
וכי אפשר לראותו ראית,
וכי אינו נתפס בגדר על מין תפסת,
וכי אורות תמיר ונעלם מאיר המביק את העיניים נורא ומשווה את סיבת הבקרת.
בזאת תבחין".
אם, כן, הכוונה, אני רוצה לראות את האלוקות עכשיו.
רוצה לחוש את הקדוש ברוך.
מה הוא אומר?
בזאת תבחין.
אם באמצע התבוננך,
תרגיש כאילו אתה נקרע כרגע מן עמידתך,
ולהסתכל אל על נקבעת,
וכל כך נתבטלת בשעה הזאת, עד שאף לאירה יראת, ולאהוב פחדת.
זהה תיחסך ותמאס, ותבוש אף להתפלל לפני הגדול העמדה לעצמו מכל הגדלויות ההורות והקדושות, לפני השוכן שם, שהצעת שבלתי תראהו ותכירהו ושבלתי תכירהו,
ורק בכל זאת להתפלל בשבעון רוח, בבושה ובענווה תתאמץ,
מפני שכן רצונו יטבח, אם כן עבר עליך, עוד מעט נסביר,
אם כן עבר עליך,
תדע שמגבול לבושך והלאה,
אם נשמתך הבטת ואם לאו,
רק בתוך לבושך ואפשר גם במחשבך התבוננת,
רק גם מזה אל תתרחק וגם היא טובה.
בעברית.
מה כתוב פה?
בן אדם אומר, אני רוצה להיפגש עם הקדוש ברוך הוא.
נמאס לי.
נמאס לי מההסתר פנים האלה.
אני רוצה פעם אחת ותמיד
להגיש שיש אלוקים.
יש אלוקים בקרבנו, כן?
מבשרי, איך זה אלוקה? תודה רבה, אשריך.
אהה,
מים קרים לנפש היפה.
ברוך אתה, אדוני, אלוהינו מלך עולם, שהכול נהיה בדברו.
מים של ירושלים זה משהו מיוחד.
באמת, יש להם טעם אחר מכל הצפון.
בקיצור,
אז עוד פעם, אני חוזר לכבוד כבודו.
בעצם, בן אדם בא ואומר, אני רוצה להיפגש עם הקדוש ברוך הוא.
רוצה להיפגש איתו ולחוש אותו,
לחוש שבאמת הוא מלווה אותי,
הוא שומע אותי,
הוא מדריך אותי,
הוא משגיח עליי, יש לי השגחה פרטית.
אז הוא אומר,
יכול להיות שלא בכל רגע נתון אני ארגיש באמת את הקרבה, כי הבן אדם עכשיו מתפלל, תפילה טובה, בא, ניגש,
אין לו היסכי דעת, לא פלאפונים, לא עניינים,
הוא ניגש לתביעה מתוך הלכה פסוקה. זאת אומרת,
הוא סגור על כל מיני דברים, ועכשיו הוא עומד מול הקדוש ברוך הוא.
הוא מתחיל להתפלל.
טוב, יכול להיות שהוא לא בדיוק מרוכז, אתם מכירים את זה? אתה מתחיל את התפילה במכון מאיר,
ממשיך אותה בזימבבואה,
הוא עובר לשוק, משם למגרש הכדורגל,
בדאו ג'ונס, חוזר בזה, הופה,
תשמע קולנו,
נזכר שאתה בעצם בבית הכנסת באמצע תפילת 18. בסדר? מכירים את זה?
מסביב לעולם בשלוש דקות.
אז כן,
כן, בדיוק, שם בדיוק, כל המחשבות, כל הטרדות,
זה,
נכנס אותך לראש, פתאום אתה נזכר במשכנתה,
בזה, מה יהיה עם הבית, בבית רימון, מי יקנה, מי יחיה ומי ימות. קיצור,
כל המחשבות מתגנבות לך.
הוא אומר,
אתה צריך בעיקר לשים לב,
בעזרת השם,
שאחרי התפילה אתה מרגיש שלפחות ניסית,
ניסית, וגם היו לך רגעים שהרגשת שאתה נתלש מתוך עצמך,
מגיע לאיזשהו מימד אחר. אתם מכירים את התחושה הזאת?
שפתאום באמת
אתה לא יודע איפה אתה נמצא, אבל לא בקטע רע, כמו שתיארנו קודם, אלא בקטע טוב. זאת אומרת,
אני פתאום באמת לא מתייחס לשום דבר שקיים מסביבי. אני עומד מול השם.
אני עומד מול הקדוש ברוך הוא, מול האין סוף שממנו נגזרה הנשמה שלי,
שהחלק הלא כשנמצא בתוכי הוא נגזר מאותה אישות עליונה שאני עכשיו עומד מולה ומודה קודם כל, ויחד עם זה אני מבקש כל מיני בקשות.
זאת צריכה להיות התחושה של בן אדם בעזרת השם אחרי תפילה טובה.
תפילה טובה,
כמובן, אם אני זכיתי להתכוון בכל התפילה ולהתכוון בכל הבקשות ולהבין מה אני אומר, זה הכי טוב שבעולם.
אבל גם אם בעיקר חשתי את התחושה הזאת שאני עכשיו
מגביע את הרצון שלי למקומות אחרים, זה גם דבר גדול מאוד. אם יש פה אורות הקודש ג',
אתה יכול להסתכל רגע?
נסתכל על אורות הקודש ג', אם יש,
אז נקרא לכם איזשהו קטע, אם לא,
אז נגיד אותו בעל פה.
יש כל מיני סוגים של רצונות.
יש?
פשש, תודה רבה.
מחילה.
טוב, יש פה באורות הקודש, כן, ספר של הרב קוק,
בחלק ג',
אז הוא מדבר שם על, זה נקרא מוסר הקודש,
ואז הוא מדבר על הרצונות של הבן אדם. מה אמורה ליצור תפילה אצל בן אדם?
אם לא הייתה לנו תפילה,
יכולנו שכל התפילות שלנו יהיו כמו כלבים.
אב,
אב, אב, אב, תביא לי, תביא לי, תביא לי, ככה זוהר אומר.
תפילה, שכל התפילה היא כאילו תביא לי, תביא לי, תביא לי, זה כמו שכלב מתפלל ונובח,
אב, אב, אב, ככה זוהר אומר. אה?
אב לי, אב לי, תביא לי, תביא לי, תביא לי, תביא לי, תביא לי, תביא לי, תביא לי, בסדר?
אם בן אדם נפגש עם תפילה אמיתית,
בעזרת השם, אז הרצונות שלו הופכים להיות רצונות יותר כלליים.
תקע בשופר גדול לחירותנו,
וירושלים יכה ברחמים תשוב, אשיב על שופטינו כבראשונה,
רפאנו, הכל, קודם כל, הכל נאמר בלשון רבים.
כל הברכות הן בלשון חיובית,
כן, חוץ מתפילה, ברכה אחת, איזה?
למינים ולממשינים, אל תהיה תקווה, יאללה, תהרוג את כולם.
תגמור את העסק, בסדר?
זו הברכה היחידה שהיא ברכה שלילית.
כל הברכות, שמונה עשרה, ברכות שזה, לכן זה נקרא תפילת שמונה עשרה, ולא תפילת תשע עשרה,
כי תפילת למינים ולממשינים נתחברה על ידי שמואל הקטן בתקופה יותר מאוחרת.
אבל שמונה עשרה תפילות כנגד שמונה עשרה, חוליות הגב שלנו, כן?
הם ברבים,
זה לוקח אותנו לרצונות הרבה יותר גבוהים.
אני לא מסתכל על הפובליקס שלי, כאילו, מה מעניין אותי עכשיו, שאני אעבור את הטסט,
שאני אצליח בדייט, או לא יודע מה זה.
הרצונות שלי הופכים להיות רצונות כלליים.
אני רוצה שכל העולם ישתנה, שהכול יהיה יותר טוב, זה עולם אחר לגמרי.
אם לא הייתה את התפילה, הבן אדם עלול להישאר מרוכז בעצמו וברצונות הפרטיים שלו.
אני קורא אחת הפסקאות.
התפילה, הפסקה הזאת נקראת משך החיים הרצוניים בתפילה, כאילו אני יכול למשוך את החיים לרצונות גבוהים.
התפילה במציאותה ובאמונתה מבססת היא את היסוד של גדולת הרצון של האדם וקדושתו.
הרצון הוא היסוד לכל החיים,
לכל ההיגוי ולכל הנפעל. הרי הוא מתעלה,
מזדכך,
מתקדש,
מתרומם ברוממות קדושה אלוקית על ידי התפילה.
גרעין אחד של תפילה נושא עמו משך של כל חיים רצוניים אדירים.
לפניו ולאחריו.
כשאני באמת מתכוון למה שאני לא בתפילה,
אז אני עובר לבן אדם הרבה יותר גדול.
אני שם את הרצונות הפרטיים שלי קצת בצד, ואני אומר,
בסדר, אז אני אסתדר הדירה, או אסתדר הטסט, או אסתדר הדייט.
טוב מאוד, שיהיה לכולנו לשובע.
אבל מישהו שאל אותי היום, הוא אמר לי, מה, מה עם הבית?
מה עם הבית שלך אתה מצליח וזה?
אני רוצה, תקשיב, אין בית להשם,
אז אני צריך להתלונן.
חברים,
אין בית מקדש, נכון?
אין בית לקדוש ברוך הוא.
כן, דוד המלך אומר את זה כבר.
הוא אמר, אני אבנה בית לעצמי ולקדוש ברוך הוא אין בית, לקדוש ברוך הוא שני המקדשים הראשונים נחרבו, בית ראשון, בית שני,
ואנחנו צריכים לדאוג לערוגה הפרטית שלנו, זו תפילה קטנה, אתם מבינים?
אומר הרב קוק פה, אפשר עוד להמשיך עוד קצת לקרוא כדי
להבין את הגדלות שיכולה להיות בתפילה.
כל שטפי הרצון הקדום וענפיהם לפני התגלותה של התפילה בנפש,
הרי הם הולכים ומתרכזים במרכז הטמון של התפילה.
עיקר בניין הרצון שהוא הולך ונבנה הולך ומשתלם,
מתעלה, לבוא לכלל תיקון בבניין ושכלול,
ובא מיסוד התפילה.
התפילה גם בעודה בכוח,
הרי היא מעלה את הרצון,
את נקודת החיים היותר עליונה ועשירה.
הרעיון, הציור של התפילה,
האמונה של התפילה,
הדיבורים המבוטאים של התפילה הינם יחד חטיבה עולמית גדולה.
החזון העולמי היותר נשגב, יותר אידיאלי ויותר תהומי בתהום ההכרה של הביטוי היותר נשגב ויותר חסון בחסינות האמת.
הוא העולם בתור הצגה של רצון השם, התגלות רצון אלוקים עליון קונה הכל.
ורצונו של האדם הנפגש אל השם הוא כבר רצון מתעלה.
טוב, זה הדברים הארוכים והיה ראוי שהפסקה תהיה לפניכם,
אבל אני נגיד את זה בעברית קלה,
כשאני נפגש עם התפילה, אני ממש רוצה שהכול יהיה מתוקן.
ככל שאני יותר תורני,
ככל שאני יותר עובד השם, אז התפילה שלי נעשית יותר תפילה כללית.
אכפת לי מיותר דברים.
אני לא מסתכם רק בי ולא מסתכם רק במשפחה שלי או בשבט שלי או בסקטוריאליות שלי.
אכפת לי מכל עם ישראל.
אכפת לי מכל העולם.
אכפת לי מכל החיות.
עכשיו, אכפת לי מכל הדומם.
אני גם אני רוצה שלא יהיה חור באוזון.
בסדר?
אבל אני באמת מתפלל על הכול. אכפת לי מכל מה שקורה, אתם מבינים?
אז מה הוא אמר לנו פה? נחזור רגע לצו הזירוז.
הוא אומר, יכול להיות שלא הצלחת להגיד את כל הברכות ולא הצלחת להתכוון לכל הברכות.
אתה הצלחת ליצור בעצמך איזושהי תחושה של התעלות במובן הזה,
שאתה לא מסתכם רק בתפילות של הרצונות הפרטיים והקטנוניים של עצמך.
זכית להיות אלטרואיסט,
זכית להיות אידיאליסט,
זכית להיות בן אדם שאכפת לו ממה שקורה מסביבו,
זכית להיות אכפת ממה שקורה עם החיילים,
והעם שלנו, והצבא שלנו, והממשלה שלנו,
והעם היושב בשדות, והאנשים שנמצאים בחוץ לארץ, והיהודים שצריכים לעלות פה לארץ ישראל.
יש מה לעשות, אתם יודעים, נכון?
מישהו חושב שהמציאות מתוקנת?
מישהו חושב שצריך לעשות משהו?
מי חושב שיש עוד מה לעשות?
ירים את יודו.
מה אתה חושב?
שלא, אה?
אתה רוצה להתחתן?
בקיצור,
בן אדם, בן אדם צריך להרגיש שבתפילה שהוא מתפלל,
הוא יוצא ממנה אחרת לגמרי.
הייתי קטן,
יצאתי גדול.
הייתי עם רצונות קטנים,
עכשיו אני עם רצונות גדולים.
כל התפילה היא בעצם סוג של חלומות.
חלומות, כן?
היינו כחולמים.
בן אדם בא ואומר, וואו, תקע בשופר גדול הלכותנו.
ברור שעוד מעט כל היהודים יהיו פה.
ברור שעוד רגע ייבנה בית המקדש. ברור שעוד רגע יהיה פה מהפכה משפטית, והכל, אנשים יהיו יותר ישרים ולא יעשו בלאגנים.
מה, אם אתה לוקח את הבן אדם, אתה מסתכל עליו,
תגיד, תגיד, אתה ריאלי?
מה יש לך? מה אתה? אתה חושב שפעם זה ישתנה?
מה שהיהוי שיהיה.
אבל זה בדיוק התפילה.
התפילה בעצם נותנת לנו שלוש זריקות ביום של אידיאלים.
לאן אני שואף?
מה אני רוצה?
ואז ממילא, בין התפילות,
כן, בין התפילות אני בעצם משתדל בחיים שלי לממש את אותם ערכים שעליהם אני מתפלל.
אתה רוצה שייבנה את המקדש?
מה עשית היום בשביל שהחברה תהיה את המתוקנת?
אתה רוצה שתיווצר רפואה בעולם?
מה עשית? אז הלכת בתל השומר במוצאי שבת לפני שלושה שבועות.
חזק וברוך, דבר גדול מאוד.
תראו לכם אנשים שכל היום הולכים ותורמים מעצמם ומטיבים את החברה בכל מיני מובנים.
בסדר?
מה,
מה?
בין מה למה?
בין חלומות לבין מימוש של אידיאלים.
תראה, כתוב בגמרא,
במסכת ברכות, דף ועמוד ב', אם אני זוכר טוב,
כתוב,
הרבה עשו כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידם.
והרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם. מה זה, מה זה אומר? רבי שמעון בר יוחאי, הוא ואלעזר בנו היו במערה 13 שנה, נכון?
למדו תורה,
בהתחלה ה-12 יצאו החוצה, התחילו לשרוף עניינים וזה,
ועד כה אמרה להם את הזאת, אתה רוצה, תחזור, לא,
מה, להחריב אותו למי יצאת? תחזור.
שני.
קיצור, חזר,
חזר בצורה יותר מתוקנת,
ואז הבן שלו שרף והוא תיקן,
רבי שמעון בר יוחאי היה דמות חריגה ומאוד מאוד מאוד מיוחדת.
רוב האנשים,
סליחה,
לא מתאים להם להיות כמו רבי שמעון בר יוחאי, בוודאי לא כל החיים שלהם.
רבי ישמעאל, הוא שילב תורה ומעשה.
הרבה עשו כי רבי ישמעאל ועלתה בידם, בסדר? זאת אומרת,
רובנו צריכים להיות תמהיל של לימוד ומעשה.
יפה.
אני חושב שבגלל שאנחנו נמצאים במציאות קצת משוגעת,
או הרבה משוגעת,
אז צריך להקדיש יותר זמן היום.
בן אדם בגיל 18, פעם בגיל 18, אמרו לי גיל 18 לחופה,
ובן 20, טיפחנה עצמותה, בן אדם שלא התחתן בגיל 20,
קדימה, זרוק אותו לחופה.
כן, בסדר, זה סימן טוב,
ומצאנו פה היתר,
וגם הרב אברהם שפירא, בזמנו שאלו אותו הרב,
באיזה גיל צריך להתחתן?
במציאות שלנו, אמרתם, יודעים מה?
טוב, זה אולי לא ינחם את חלק מכם, אבל הוא אומר, גיל 24.
גיל 24, למה?
כי היום בן אדם מגיע לגיל 18 על ההיסטור.
מה הוא ראה?
מה הוא שמע?
איפה הוא לא נפל? כמה שטויות הוא עשה? אז בן אדם מגיע למכון מאיר, או לאיזו ישיבה, או לאיזו מכינה,
הוא רק מתאפס.
עכשיו לך תבנה, לך תבנה חיים של קדושה.
לך תבנה דבקות בהשם, לך תבנה אמון.
זה קשה, לא?
זה לא פשוט, בן אדם עבר כל מיני דברים בחיים שלו. אז לשאלתך, ידידי,
הרבה עשו כי המשימון בה יאכל ולא עלתה בידם.
רוב האנשים, גם בכיתה המכובדת הזאת, יכול להיות שכולכם תהיו ראשי ישיבות ורבנים, אבל יכול להיות שלא.
אולי סיכוי קלוש שלא.
מה?
נכון.
אז עכשיו,
מה זה הרבה עסוקייה בישמעאל ועלתה בידם?
שמעתי הסבר יפה מאוד של הרב קוק באין היה.
זה לא שרבי שמעון בר יוחאי הוא סוג א',
וכל מי שלא יתנהג כמו רבי שמעון בר יוחאי הוא סוג ב',
כי אז באמת יש תחושה של פספוס, לא הבנתי, מה אני אפרש כאילו?
מה, אני לא יכול ללמוד תורה כל החיים שלי? וזה וזה, לא.
רוב האנשים בעולם הזה,
הסוג א' שלהם זה להיות כמו רבי ישמעאל.
אתם שומעים? אני אומר עוד פעם, זה לא,
זו לא סתם חלוקה סמנטית, אנחנו אומרים, חלוקה אמיתית.
יש אנשים שזה התפקיד שלהם, להיות סוג של מנוע מאחורי הקלעים, ללמוד תורה כל החיים שלהם,
שיבושם להם, וזה בסדר, זה התפקיד שלהם, וזה הייעוד שלהם, ובזה הם טובים, אבל זה ממש יחידי סגולה.
רוב האנשים,
שגם מבחינתם זה גם סוג א', זה לא שהם ירדו במדרגה.
הוא סוג א', והוא סוג א' מסוג אחר.
סוג א' מסוג אחר זה בן אדם שיש בו איזה תמהיל כזה,
בין לימוד לבין מעשה.
בסדר?
תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון.
אני חושב שאמרנו את זה פה בשיעור, ואם לא, אז בשיעור אחר.
יש הבדל בין עבודה לבין מלאכה.
מה זה מלאכה, מה זה עבודה?
עבודה זה התרעה ברחוב, כאילו לעבוד איזה.
מלאכה זה מלשון שליחות, מלשון מלאך.
לכל אחד מאיתנו יש שליחות בחיים.
יש לנו כישרונות מסוימים שקדוש ברוך הוא נתן לנו,
איזה ייעוד מסוים שאנחנו צריכים לעשות.
אז בנאדם צריך ללמוד ולעסוק במלאכה, כלומר להוציא את האידיאלים האלה, את הערכים שהוא למד אותם,
להוציא אותם אל הפון.
איך אני יודע מה בדיוק אני אמור לעשות ובאיזה אופן?
זה באמת שאלת חיים, שאלת מיליון דולר.
אבל אני יכול לראות במה אני טוב,
מה משמח אותי,
מה ממלא אותי,
דבר שאני חווה בו באמת הצלחות,
שאנשים אומרים, וואו, אחי, זו הנקודה שלך בחיים.
אתה צריך לעשות את זה.
אני מציע לכל אחד מאיתנו לא למהר לצאת לשם.
כי אנחנו צריכים קודם כל, זה בדיוק מה שנלמדנו עכשיו במידת הראייה.
אם אני עכשיו חי מהאוזן לפה,
שמעתי איזשהו שיעור, חבל לך על הזמן,
שיעור,
חלק לך את החיים לפני ואחרי.
לוקח את השיעור הזה, ישר מפיץ אותו בכל העולם. אבל אחי,
קח כמה זמן שתפנים את זה,
שתפנין, שתהפוך אתה להיות כזה.
ברגע שאתה תהיה כזה,
שאתה תאמר את אותם דברים,
זה כבר יישמע אחרת לגמרי, נכון?
אם אתה אומר משהו ואתה צ'ק עם כיסוי,
כלומר, אתה אומר משהו וגם אתה מקיים אותו,
גם אתה מממש אותו,
ולא רק מאמין בו בצורה אפלטונית,
ההשפעה היא הרבה הרבה יותר גדולה. אתם מבינים מה אני אומר, נכון?
כי ההשפעה בחיים היא השפעה נשמתית, ובזה אני אסיים.
סיפרתי את זה באיזשהו מקום.
יום אחד לקחתי את אימא שלי לשיעור של הרב מרדכי אליהו.
והרב מרדכי אליהו, הוא היה איש קדוש ועליון,
אבל הוא לא היה, יש אנשים שאני מדבר טוב ממנו.
נכון, יש אנשים, אתה שומע אותם, וואו, איזה רהוטים, איזה וירבליות, איזה יכולת לטבר את המילים ופיתוחי חותם ומשלים וזה וזה.
הוא מדבר דרוויש כזה.
אבל מה יש פה בחור מרדכי אליהו?
פיו וליבו שווים.
מה שהוא אומר,
הוא מאמין בו.
מה שהוא אומר, הוא מקיים אותו.
ברור שבן אדם שאומר משהו וגם מאמין בו,
וגם מקיים אותו, ההשפעה הנשמתית של אדם כזה על אחרים,
היא הרבה יותר גדולה מאשר בן אדם שאולי יודע לדבר יפה,
אבל לא עושה.
כן, מה שנקרא, נאה דורש ונאה מקיים, בסדר?
באתי לאימא שלי, אמרתי, אימא, נו, איך היה שיר?
הוא אומר, שמעתי מרצים יותר טובים, אמרתי, הלוי, מאפיסת הנקודה.
אז את יודעת למה אני כל כך מתפעל כשאני שומע את הרב אליהו?
כי אני רואה בן אדם שמה שהוא אומר,
הוא פרעי אותו.
מה שהוא אומר זה צ'ק עם כיסוי.
מה שהוא אומר הוא גם דורש מעצמו, ברור?
לסיכום,
אם אנחנו רוצים שמשהו בחיים שלנו ישפיע עלינו ועל הסובבים אותנו,
אנחנו צריכים לקחת משך זמן, לשאלתך, אהרון,
שבו אני טובל,
נכנס פנימה.
לא יד אחת בחוץ,
אם אתה יודע מה, יד אחת בעסקים,
יד אחת בדייטים,
רגל אחת בלא יודע מה,
ורגל רביעית בזה, בקיצור.
בן אדם בא, לוקח זמן מסוים תמיד כשאנשים פה שואלים אותי,
מה עדיף?
קצר והכול?
כן? כלומר, להתמסר במשך זמן, או ארוך וחלקי.
אני חושב שיותר טוב,
קצר, קצר, הכל יחסי, כן?
תקופה קצרה, שבו אני ממש מתמסר.
אם אני יכול גם יותר ארוך להתמסר, זה עוד יותר טוב, בסדר?
אבל אל תדאגו, ברוך השם, אנחנו אנשים שמשתדלים להיות קשובים למה שקורה מסביבנו. גם התורה שאנחנו לומדים,
זו תורה שהיא מתכתבת עם המציאות, נכון? זאת אומרת, כל אחד מאיתנו מרגיש,
הרבה פעמים כשהוא שומע שהוא אומר,
אני כבר רוצה לעשות עם זה משהו,
נכון?
כלומר, אנחנו לא נהפוך להיות אוטיסטים.
כן, התורה שאנחנו לומדים אותה היא לא תורה שכאילו נלמדת,
היא תיאורטית,
והיא לא יכולה להתיישם, אלא כל אחד מאיתנו, ברוך השם,
את הקוצים יש לנו, מה שנקרא.
את הקוצים, לצאת החוצה וליישם, זה קיים בנו.
מה שאנחנו צריכים בעיקר, לקחת איזה פינצטה קטנה,
לשחרר קצת את הקוצים ולאפשר לעצמנו לשבת.
לשבת, להתמסר,
להפנים,
לחיות את זה,
ואחרי שאני אצא החוצה, זה יהיה לעילה מכל ברכתה.
בסדר?
שהכוח עצום בפנים תהיו רק שמחות.
