טוב, שלום.
כן, אנחנו,
כן אנחנו בסימן ל"א.
אומרת הגמרא,
ש״ן שקר תו אמת.
טוב, אנחנו מגיעים לסוף דרישת אותיות, ש״ן שקר תו אמת, אומר הרב.
כן, בפרק 12 בסימן ל"א.
ש״ן שקר תו אמת.
זהו כלל גדול,
שכל שקר שאין בו איזה ניצוץ אמת בתחילתו,
איננו יכול להרים ראש בחוצפתו כלל.
ועל כן, כל ההתחלות
שהשקר משתמש בהן, והן מצד עצמן אמת,
הלו הן מכלל הידיעות הכלולות באותיות הקודש.
אבל האמת, הלו מסוף דבריו, ניכר שראש דבריו אמת,
ברושם האמת מובלט הוא על ידי אחריתו הטובה,
ועל כן השין מורה על השקר,
להיותו עומד בראשיתו,
שהוא האמת שבשקר.
והתו,
המורה על האמת,
בא בסוף האמת.
שין שקר תו אמת.
שין שקר תו אמת. זהו כלל גדול שכל שקר שאין בו איזה ניצוץ אמת,
בתחילתו, אינו יכול להרים ראש בחוצפתו כלל.
על כן כל ההתחלות שהשקר משתמש בהן הן מצד עצמן אמת,
והן מצד עצמן אמת,
הלוא הן בכלל הידיעות הכלולות באותיות הקודש.
טוב, לא יודע מה להסביר, מה שכתוב.
איך מתחיל השקר הכי גדול בהיסטוריה?
באנו אל הארץ אשר שלחתנו,
ואף אמנם זבת חלב ודבש היא,
וזה פרייה.
ככה מתחיל הסיפור.
זה נכון או לא נכון?
בטח נכון.
ואמת גדולה.
אבל אחר כך,
עכשיו, זה המודל הקלאסי של השקר.
כי אם שקר אין בו אמת,
אז בכלל,
בכלל לא שקר.
אני אגיד פה למישהו, תראה, אתה סגול.
אז נשמע לכם שקר?
לא שקר. אף אחד לא חושב שזה קביעה לא ברורה, אבל
לא חושבים שזה שקר,
לא ברור מה אמרתי, אבל אף אחד לא מתכוון להתייחס לזה ברצינות.
אבל שקר זה מתי שאתה מתכוון,
אתה מספר איזה משהו שהוא אמור להטעות את השני.
ועל כן מוכרח להיות בו איזה אמת.
אם אין בו אמת,
אז איך אומרים? אז זה לא מתחיל.
אם זה לא מתחיל, אז זה לא יהיה שקר.
החידוש הוא לא רק שבכל שקר יש איזה ניצות של אמת,
אלא גם, תשים לב,
והאמת
זה מיד בהתחלה.
השקר מתחיל באמת,
וככל שיש לך היגד
והוא בולט
בתחילתו באמת,
אז אתה יכול להיות חושד.
תבדוק,
תבדוק,
כי זוהי הצורה היותר תקנית של השקר.
שבתחילתו יש אמת.
שקר שאין בו ניצוץ אמת בתחילתו,
אין אלא יכול לרימוז מחוץ לתפתו כלל.
על כן, כל ההתחלות שהשקר משתמש בהן,
והן מצד עצמן אמת,
הלא הן בכלל הידיעות הכלולות מוטיות הקודש. יוצא שכל שקר,
במיוחד אם הוא שקר עסיסי, הוא קשר, עוד פעם, לא,
היגד,
היגד שלא מתחיל כמו הדוגמה שנתתי מקודם,
נגד שהוא קונה לבבות,
אז
צריך לשים לב,
והאמת שבשקר,
זה בכלל, זאת אומרת,
שקר מתחיל באות שין, ושין זה אות קודש,
אחת מאותיות הקודש, אותיות שבהן עברו שמים וארץ.
והשין, התחילה של השקר, זה דווקא קודש,
זה דווקא אמת.
ועל כן כל ההתחלות שהשקר משתמש בהן לצד עצמן אמת,
הלוא הן בכלל הידיעות הכלולות באותיות הקודש.
אז אתחילת...
הנה, אז בואו נחזור לדוגמה הפשוטה שהבאתי.
אף אמנם זבת חלב ודבש היא וזה פריה.
מותר להגיד את זה על ארץ ישראל?
נגיד, אבל זה מה שאמרו המרגלים.
טוב,
זה לא אומר שזה לא אמת,
כי זו הייתה האמת שבשקר וזה קודש, באמת.
באמת נכון, זבת חלב ודבש היא,
זה בסדר,
כן,
אבל מצד אחד אל תימנע מללמוד את האמת מהשקר,
יש לך אדרבה להוציא את האמת ולהבחין את האמת מהשקר, ולדעת שהשקרים הגדולים של העולם,
יש בהם ניצות של אמת,
ותדע לזהות אותו במקום שזה משהו עסיסי,
ותופס חזק, תדע לזהות אותו.
המיקום שלו אמור להיות בהתחלה.
וכשאתה מזהה איזה אמת, נראה לך שקר ויש שם איזה אמת,
אז אל תירתע מלומר, זה אמת.
ותלמד את זה.
וזה מכלל אותיות הקודש, מכלל הסדר שבו הקודש מתגלה במציאות.
ואם תגיד, רגע,
אז אם לכך,
אז איך אני אפול בשבי השקר?
איך אני אדע שזה אמנם שקר?
כי השקר לא נבחן על פי ההיגדים הראשונים שלו.
אבל במבחן התוצאה, או במבחן הסוף, וזה סיפור,
וצריך לשמוע את הסיפור עד הסוף,
והשקר יהיה בולט בסוף.
זאת אומרת, אתה תמצא את... אם זה שקר,
זה יתברר מסוף הסיפור.
אם הסיפור בהתחלה הוא נראה יפה,
אבל השאלה זה לא אם זה נראה יפה.
זה נראה...
הבחינה היא מה יוצא מזה.
מה יוצא מזה, מה המסקנה.
והשקר תכונתו שבהתחלה זה נראה יפה, ובסוף זה לא נראה יפה.
והאמת, ההפך.
האמת,
מבחן האמת, זה לא במה שאתה קובע איזה קביעה קצרה שנראית מבריקה,
נראה יפה.
אלא
כשאתה רואה את כל הסיפור עד הסוף,
אתה תופס את התמונה הכללית,
מאלף,
ועד ת׳,
אז דווקא האמת ניכרת כמה היא אמת דווקא בת׳ שלה.
ברושם האמת מובלט הוא על ידי אחריתו הטובה.
כי האמת,
הלוא מסוף דבריו ניכר שראש דבריו אמת.
אם אתה רואה את הת׳,
אז עכשיו תבין כמה יקר היה א' והמ' וכל הסיפור כולו.
היה מאוד יקר.
מסוף הסיפור אתה מבין שהכל אמת.
ברושם האמת מובלט הוא על ידי אחריתו הטובה.
אדרבה, זה המבחן, זו נקודת המבחן, הסוף.
ועל כן השין מורה על השקר,
בהיותו עומד בראשיתו,
שהוא האמת שבשקר.
אות קדושה וחלק מהאותיות וסדר אותיות,
אדרבה, היא צמודה לתף,
שזה האמת,
שזה אות האמת,
של מבחן האמת,
והשקר, יש בו את השין הקדושה,
ודווקא השין הקדושה
היא מורה לשקר,
כי זה סימפטום של שקר, שבתחילתו הוא אמת,
בהיותו עומד בראשיתו,
שהוא האמת שבשקר,
והתו,
המורה על האמת,
באו בסוף האמת,
שין שקר, תו אמת.
שואלת הגמרא,
מה היא טעמה שקר מקרוון מילי,
אמת מרח כאן מילי?
מה הסיבה שהשקר,
דבריו קרובים?
זאת אומרת, אותיות שין ק"ר הן שכנות.
הן הולכות, אמנם הסדר הוא ק"ר שין,
אבל לכל פנים הן צמודות, האותיות האלה, ואמת,
ואילו אמת מרחקן מילה.
המרכיבים את האמת הם המרחק הכי גדול בין האותיות,
זה אותיות אמת.
תשובה,
שיקרא שכיח, קושטא לא שכיח.
הראה שהיא מקרבן מילה, אותיותיו קרובות,
שלושתן קרובות, כסדרן של א' ב'. אמת מרחקן מילה, זו בתחילת א', ב', זו באמצע, זו בסוף.
אז כן,
כיוון ששיקרא
מצוי, והאמת לא מצויה.
מהי טעמה שקר מקרבן מילי, אמת מרחקן מילי, שקרא שכיח, קושטא לא שכיח.
ההבדל שבין האמת והשקר,
הוא אותו ההבדל שבין השדרות התחתונות של היקום,
לשדרות העליונות שבו.
הדומם,
אין חלק אחד מקושר לחברו,
גם מי יתקשר בו במקרה.
כל גרגיר שאפשר להפרידו מהאבן גדולה הרי עומד לעצמו,
גם בעת אשר הוא מחובר ומצומד עימו,
רק המקרה השכוני הוא המחברם, יחד ולא יותר.
וכשאנו עולים כבר לממלכת הצומח,
ראינו מוצאים חיבור עצמי,
היי נקרא בחיים האורגניים כבר הם מתחילים להראות את רישומם.
שיטת חיים מקיפה מתחתית השורשים עד הצמרות העליונות.
וכשאנו עולים אל החי,
אז הדברים עוד הם יותר מאוגדים.
אחדות מתגלה כבר בכל מהותו,
ובשדרות החיים עצמם בעלי החיים הנמוכים אינם כל כך מרוכזים,
וזנב על לטאה ומפרקס גם בהינתקו מהגוויה.
לכל אשר החיים מוסיפים להתעלות,
ככה הם יותר מרוכזים,
והסוף,
התוך והראש
שלהם הינם מחוברים בחוברת עצומה.
וזהו הסוד של השלמות העליונה שלהם.
בעולם הרוח,
השקר הוא מפוזר בכל מקום.
כל מחשבה של שקר מצטערת בפני עצמה בביטויה,
והולכת בפני עצמה בתכונתה התרמיתית.
מה שאין כן האמת,
האמת היא היסוד של החיים, השלמים,
החיים המקיפים את כל ומלאים את הכל,
הנובעים מאור צור העולמים,
הכל יכול וחוללם יחד.
ובשביל כך,
שקר מקרוון מילי.
אין שום צורך להקפה כללית,
לתכונתה ולמטרתה השקרית.
להפך,
ההקפה היא מאבדת ומחלה אותה מן העולם.
אמת ברך קדמילי.
רק על ידי ההופעה המהירה של ראשית, תוך ואחרית,
א' בראש,
מ' בתוך, ת' בסוף, מתגלה האמת.
העולם המפורד, האפל,
שכל כך מחשקים רבים מצויים בו,
שקרה שכיח,
קושטא לא שכיח.
שוב,
לא יודע מה להסביר פה, הדברים,
מהירים, אבל פשוטים.
מהי טעמה השקר מקרבן מילי, אמת מרחקן מילי, שקר שכיח, הוא שלא שכיח.
ההבדל שבין אמת והשקר הוא אותו ההבדל שבין השדרות
התחתונות של היקום לשדרות העליונות שבו.
הדומם,
אין חלק אחד מקושר לחברו,
גם אם יתקשר בו במקרה.
קח סלע,
תרסק אותו, קבל סלעים קטנית,
קח אבן, תרסק אותה, קבל אבנים קטנות.
מבחינה מהותית, אותו דבר, רק הגודל השתנה.
התפקוד, אותו דבר.
אה...
הדומם.
אין חלק אחד מקושר חברו, גם מי יתקשר בו מקרה.
כל גגיר שאפשר להפרידו מהאבן הגדולה, הרי עומד לעצמו.
גם בעת אשר הוא מחובר, הוא מצומד עמו,
הוא רק המקרה השכוני.
הוא המחברם יחד, לא יותר.
כשאנו עולים כבר לממלכת הצומח,
הריינו מוצאים חיבור עצמי,
היניקה והחיים האורגניים כבר הם מתחילים להראות את רישומם.
שיטת חיים מקיפה מתחתית השורשים,
הצמרות העליונות.
תקטוף עלה,
תקטוף ענף,
שבור אותו מגזע עץ,
הוא יתייבש, הוא לא ימשיך להיות כמו שהיה מקודם.
וכשאנו עולים אל החי, אז הדברים עוד יותר לא מאוגדים.
אחדות מתגלה כבר בכל מהותו.
תקטוף את הפרח,
אז תוכל להכניס אותו בצנצנת מים ביפרח,
עד שלא יפרח.
אבל תקטוף איבר של בעל חי,
נגמר. זאת אומרת, ההשלכות
של הניתוק
הן מיידיות וקשות,
כי האחדות בחי עוד יותר מתגלה.
בסדרות החיים עצמם, בעלי החיים הנמוכים,
ובחיים עצמם גם כן אותו עיקרון.
החיים הנמוכים
אז אינם כל כך מרוכזים, וזו התופעה שזנב על לטאה הוא מפקס גם בהינתקו מהגוויה.
אז לכאורה יש איזה חיים עצמיים לזנב,
למרות שהוא מנותק.
וזה בגלל שהחיים שם מאוד נמוכים.
יש מרבה רגליים,
אז לא ברור איפה הראש שלו, איפה ה... הכל, אותו דבר.
בכל אשר החיים מוסיפים ויתלות ככה הם יותר מרוכזים.
אבל אצל פרה זה לא תקצוץ לה את הזנב והוא ימשיך לפעול, הוא לא.
והסוף,
התוך והראש שלהם הינם מחוברים בחוברת עצומה.
וזהו הסוד של השלמות העליונה שבהן אדרבה,
ככל שהחיים יותר שלמים,
ככה הם יותר אורגניים, וכל החלקים
קשורים זה בזה מאוד.
עד כאן משל.
וכן בנמשל.
כמו שזה בעולם המציאות,
הפיזית,
ככה בעולם הרוח.
השקר הוא מפוזר בכל מקום.
כל מחשבה של שקר מצטיירת בפני עצמה בביטויה והולכת בפני עצמה בתכונתה התרמיתית.
בשביל השקר הוא קונה את הלבבות, לא בשיטה ארוכה, לא בהוצאה מפותחת והנחות יסוד ועל בסיסם עוד קביעות ועליהם השלכות ומזה שיטה כוללת.
לא,
אלא,
איך מהר?
דוגמה
All men are equal
נשמע טוב, נכון?
כל האנשים שווים.
זהו,
ככה,
ככה הפרוגס עושה את דרכו.
מי מייבש את, מאמריקה, ושולט על כל העולם.
מה אתה צריך בשביל להגיד?
מה אתה צריך חוץ מזה?
לא צריך כלום, אמרת את זה, זה מספיק.
כל מחשבה מסתערת בפני עצמה, והיא אמרה את שלה.
בעולם הרוח, השקר, מפוזר בכל מקום.
כל מחשבה של שקר מצטיירת בפני עצמה בביטויה
והולכת בפני עצמה בתכונתה התרמיתית.
זהו, לא צריך שיטה, לא צריך הסברה,
לא צריך שכל,
לא צריך שום דבר.
צריך לקבוע במקום קונים את זה.
רופאים, מסכנים, לא אכפת לך מהם.
אתה צריך להגיד משהו חוץ מזה.
זהו, אמרת.
מה שאין כן האמת.
האמת
היא היסוד של החיים השלמים,
החיים המקיפים את כל ומלאים את הכול,
הנובעים מאור צור העולמים.
הכל יוכל בכל העולם יחד.
תכונה של אמת היא הפוכה.
בשביל להבין אמת, אתה צריך להתחיל בספר, אנשים מתחילים לספר לך על חלום,
אתה לא מבין מה הסיפור בכלל,
ואחר כך ספר, ומספר, מספר, מספר, לא אומר ספר, אתה צריך לגמור את כל הספר עד סוף במאמר חמישי, ולקרוא אותו פעמיים, ולראות, וואו, איזה אמת ענקית יש.
וכמה הדברים קונסיסטנטיים,
וכמה דברים אינהרנטיים,
כמה דברים נגזרים זה מזה, כמה דברים שאתה תהי.
וזה בכלל,
יש בשביל זה מאמץ גדול.
מה שאין כן האמת, האמת היא היסוד של החיים השלמים,
החיים מנקפים את כל ומלאים את הכל,
הנובעים מאור צור העולמים, הכל יכול וחוללם יחד.
אני תוהה
אם המוציאים לאור פה לא תקנו פה את הרב.
כי הרב, במקומות אחרים,
כשהוא מצטט את הביטוי הזה, הכל יכול וחוללם יחד, הוא לא גורס כך.
הוא גורס, הכל יוכל וכל העולם יחד.
וזה לפי גרסת הרבה בפיוט כל מאמינים,
לא בטוח.
רק היה מעניין אותי לראות את כתב היד.
על כל פנים, בסדר.
אנחנו בצידורים שלנו, הגרסה היא כמו פה. זה יכול להיות שהרב פעם גורס ככה, פעם גורס ככה.
על כל פנים,
גם לענייננו פה יותר מתאים, הכל יוכל וכל העולם יחד, כי המשמעות שהכל יוכל, זאת אומרת,
הוא כולל את הכל. הכל יוכל, זה לא שהוא מסוגל הכל,
אלא שהוא מכיל את הכל.
כי הקדוש ברוך הוא כידוע הוא הכל,
הוא מקור הכל ויותר כל מן הכל.
אז הוא כולל כל.
אז זה, הכל יוכל וכוללם יחד.
הכל בו והכל הופך לאחד בו.
אז היה לכאורה יותר מתאים פה לעניין האמת.
האמת היא היסוד של החיים השלמים, החיים המקיפים את כל
ומלאים את הכול, הנובעים מאור צור העולמים.
הכול יכול וחוללם יחד.
ובשביל כך,
שקר מיקר בן מילי,
אין שום צורך להקפה כללית,
לתכונתה ולמטרתה השקרית.
למטרת השקר אתה לא צריך להסביר אידיאולוגיה הרחבה,
להסביר שיטה עקרונית, להסביר עקרונות, מגמות,
כללים,
שום כלום.
אתה זורק סיסמה,
זהו.
זו אמנות יצירת הסיסמאות.
מטבעות לשון,
חוזרים עליהם עוד פעם, עוד פעם, עוד פעם,
שוטפים את המוח של ההמונים באמצעים תקשורתיים,
וניצחת את העולם.
זה מאוד מצוי.
בשביל כך שקר מקרוון מילי אין שום צורך להקפה כללית,
לתכונתה ולמטרתה השקרית.
להפך,
אם תעקוב אחרי עיקרון ושיטה ומבט כללי,
אז זה בעצמו מה שיחשוף את השקר של העניין.
ההקפה, היא מאבדת ומחלה אותה,
את
תכונתה השקרית,
היא מחלה אותה מן העולם.
אבל אמת נערך כאן מאלה,
רק על ידי ההופעה המהירה של ראשית,
תוך ואחרית,
א' בראש, מ' בתווך,
ת' בסוף, מתגלה האמת.
אמת, ככה אתה בוחן אם זה אמת.
בואו נשמע את ההתחלה,
בואו נשמע באמצע,
בואו נשמע בסוף,
נראה את ההתאמה בין כל אלה,
והיה ותגלה את כל ההתאמה,
או,
זה
אמור לשכנע.
ובעולם המפורד האפל, שכל כך מחשקים רבים צויים בו,
שיקרא שכיח, שקושטא לא שכיח.
זה מצב קצת מעציב,
אבל
זה מה שנקרא האמת המרה.
האמת לא מצויה,
והשקר דווקא
פשוט שלח ידך וכל מקום שתניח אותה,
שם תמצא את השקל.
כי שואלת הגמרא,
ומא הייתה, מה שיקרא אחדה קראי קאי, באמת,
מילה בן ליבוני?
רש"י,
אחדה קראה כל אות ואות שבו עומדת על רגל אחד.
כל אחד מאותיות ש,
ק, ר,
אז הם עומדים על רגל אחד.
מכאן קצת, היה...
ש... ש... מה אני אגיד לכם?
כותב הגמרא הזאת, אז הוא היה קצת אשכנזי.
כל פנים, לא קיבל את צורת הכתיבת השין של הספרדי.
טוב,
עוד פעם?
לא, לא, לא, לא, לא הבנתי, לא הבנתי.
זה כן.
אה,
טוב, זה תירוץ יפה, למה זה? רק, מה אני אגיד לך? פה הגמרא טוענת שהוא לא יצא, גם השין לא יצא.
כן, אולי, אני יודע, אולי ספרים יגידו, שתשים לב, וגם הקו למטה הוא קצת אלכסוני,
הוא קצת נטוי, כן, אז הוא לא שפיץ כזה, כמו אצל האשכנזים, אבל שפיץ כזה.
טוב,
כן,
אז כן, מהי טעמה?
תשובה,
קושטה קאי, שיקר לו קאי.
קושטה עומד,
ושקר לא עומד.
על זה אולי אומרים, לשקר אין רגליים.
יש לו רק רגל אחת, לא שניים.
ומאי טעמה שקרא אחדא קרא קאי,
ואמת מלמד לבוני,
קושטא קאי,
שקרא לא קאי.
אמת יש לה עמידה עצמית.
אין צורך לאמת שתיעזר על ידי משענים צדדיים.
גם אם האמת תהיה נעזבת מכל אנשי העולם,
הרי היא עומדת בתוקף גבורתה,
בסופה שתנצח גם בגלוי.
אבל השקר אינו עומד מצד עצמו, מתנודד וליפול.
כל תקומתו ארעית באה רק מפני שאלה האנשים היונקים את חייהם לעצמם מן השקר,
אינם מחזיקים בו.
היא חוק דבר שאין לו עמדה משום דכאי אחד הקראי.
שמכל מקום, אם סומכים אותו במסמרות וברתוקות,
הרי הוא עומד.
אבל האמת, בכוחה עליון היא עומדת.
הייתה מה שיקרא אחת קראי קאי?
מתנודד וכשיכור ונוטה לנפול?
ואמת מילה בן ליבוני בסיסה איתן מצד עצמו,
משום שכושתא קאי, "שקרא לא קאי
זולת על ידי כח אחר
מעורב בו,
המתאמץ להחזיק את השקר שלא ייפול כל כך מהר,
אבל אין לה השקר שהוא מידע עצמי
כמו שיש לה אמת
כושתא קאי, שקרא לא קאי.
מה איתה מה שקרא העיקרי קאי, ואמת מילה בן ליבוני?
שיקרא אי קושטא קאי, שיקרנו קאי. האמת, יש לה עמידה עצמית.
אין צורך לאמת שתיעזר על ידי משענים צדדיים.
גם אם האמת תהיה נעזבת מכל אנשי העולם,
הרי היא עומדת לתוקף גבורתה וסופה שתנצח גם בגלוי.
האמת אינה צריכה רייטינג,
וזה לא למי שיש יותר רייטינג סימן שזה משהו.
ואם תגיד תראה,
אבל אף אחד לא חושב ככה.
יש בדיחה ידועה שאמרו בזמנו לאדינגטון,
היה איזה הוגה,
אמרו לו שתורת היחסות,
זאת של איינשטיין,
יש אולי איזה שלושה אנשים בעולם שמבינים אותה.
אז הוא טבץ את הראש, אמר, אני מנסה לחשוב מי זה השלישי.
אז בסדר. אז יכול להיות,
יכול להיות שיש איינשטיין אחד,
ואף אחד לא מבין מה הוא מדבר.
הסימן שמה שהוא אומר זה לא נכון, אה?
זהו.
אז זה לא.
כיום אני לא חושב שיש, אני חושב שיש כבר,
אולי נפריז,
אני חושב שיש אולי מיליוני אנשים שכבר מבינים את תורת היחסות. אני לא מבין.
אבל אני חושב שיש.
אבל לפני מאה שנה,
אז זה לא היה מצב.
אז לא בגלל שאין לזה תמיכה ב...
זה לא פופולרי,
לא בגלל שזה לא פופולרי,
זה עושה את זה ללא אמת.
ולא בגלל שזה כן פופולרי, זה עושה את זה לאמת.
קומוניזם היה מאוד פופולרי. All men are equal, עוד יותר פופולרי.
זה שקר.
למרות שהוא אומר לי, מה,
מישהו עכשיו,
אני שיעץ לי להגיד את המשפט הזה נגד הקביעה הקדושה הזאת, ש- All men are equal,
אז אני אויב האנושות, ובטח אני בטוח שטויות,
וזה ברור, וזה עובדה עד שאף אחד לא אומר כמוך.
אז זהו, האמת לא,
השקר ניזון מזה שכולם אומרים ככה.
אבל האמת לא זקוקה לאישורים משום דבר.
היא, בסיכומו של דבר, כולם יגידו אותה. זאת אומרת, במשך הזמן.
במשך הזמן כולם יגידו אותה, כי האמת תנצח.
אבל יש לה את הקצב שלה,
וזה לא בגלל שאומרים אותה,
אז זה סימן שזה עושה, לא זה מה שעושה אותה לאמת.
כן.
אז האמת יש לה עמידה עצמית,
אין צורך לאמת שתיעזר על ידי משענים צדדיים,
גם אם האמת היא נעזבת מכל אנשי העולם.
הרי עומדת בתוקף גבורתיו סופת שתנצח גם בגלוי.
ההיסטוריה של עם ישראל מתחיל מאדם אחד שעמד מצד אחד
וכל העולם מהעבר השני, ולכן הוא נקרא עיוורים, ואנחנו עם העיוורים.
זאת אומרת, כל העולם אומרים שהוא אויב האנושות,
והוא לא נכון מה שהוא אומר,
וגם מגיע לו להגיע לעולם האמת מהר, והוריד אותו אל הכבשן,
כדי
שיגיע לשם מהר יותר.
אז זה היה איש,
שכל העולם נגדו,
זה לא משנה לו.
יש לו את האמת שלו,
והיא בסיכומו של דבר מנצחת.
והיא תנצח בסוף גם בגלוי.
רק זה יכול לקחת כמה אלפי שנים, אם לא יותר.
אבל השקר אינו עומד מצד עצמו,
מתנודד וליפול, וכל תקומתו ארעית באה רק מפני שאלה אנשים היונקים את חייהם לעצמם מן השקר ומחזיקים בו.
זה הכל נעוץ בפופולריות,
עד כמה שזה קונה את לב ההמונים.
כחוק דבר שאין לו עמדה,
הוא לא קיים מצד עצמו,
רק קיים מצד הצריכה שלו.
משום
שהוא לא עומד, אז הוא זקוק לקביים.
אז משום דכאי אחת קראי,
שמכל מקום, אם סומכים אותו במסמרות וברתוקות,
הרי הוא עומד.
אבל האמת,
בכוחה העליון היא עומדת.
מהי שיקרא?
מהי טעמה שיקרא אחת קרא קאי?
מדוע הוא מתנודד וכשיכור ונוטה לנפול,
ואילו אמת מלבן לבוני יציבה,
בסיסה איתן מצד עצמו?
משום שכושתא קאי, שיקרא לא קאי.
זולת על ידי כוח אחר,
מעורב בו.
מתאמץ להחזיק את השקר שלא יפול כל כך מהר,
אבל אין לשקר שום עמדה עצמי כמו שיש להם אין.
כושתא קאי, שיקרא לו קאי.
טוב, חזק חזק ומתחזק, סיימנו בזאת את השיעור,
אבל רק את הנושא של מדרש האותיות בדרך הישרה.
ועכשיו מתחילה הגמרא מהסוף להתחלה.
אט-בש.
המשך דרישת האותיות.
פעם,
לא על פי הסדר, הסדר,
אלא האורח חוזר שלהם.
אטבש.
אז אתם יודעים שלפעמים יש מין דרשות כאלה שמחליפים,
מחליפים האותיות א', במקום א' אומרים ת',
במקום ש' אומרים ב', וכן הלאה.
אז הנה המדרש.
מה זה אטבש?
אותי תעב
את אבה לו.
לא, קראתי לא טוב, הנה רש"י הציל אותנו מהטעות שלי.
אתאוולו?
אותי תאב.
אתאוולו?
בי תמיהה. וכן כולם.
צריך לקרוא את כולם ככה.
בי לא חשק, שמי יחול עליו.
גר.
ימ"ל ריש.
גופות ימי ארחם עליו.
דק.
דלת ק.
דלתותי נעל.
קרנוי לא יגדע.
עד כאן מדלת שעים.
אבל לדעת צדיקים, את אותו דבר דורשים ההפך.
אטבש,
אם אתה בוש,
גר דק.
אז אם אתה עושה כן, גור בדוק.
אץ וף,
הציצה אבי בינך לבין אף.
זך אסתן,
ואין אתה מזדעזע מן השטן.
ים קול,
אמר שר של גיהינום לפני הגדולות והוא גדולות של עולם.
לים קול.
אס בתא גיף.
או, רגע, זהו, סיימנו.
עד כאן זה היה הדרשות של האטבש.
מבינים, אטבש מסתיים בכל.
שאולי זו הנקודה שלו, אבל הסוף של האטבש זה הכלליות.
לעשות חשבון מהתחלה עד הסוף.
הסוף זה הכל.
טוב, בוא נראה רש"י,
ואחר כך נראה את הרב,
את כל הדרשות האלה.
אין רש"י.
טוב, זהו.
עד כאן מידת רשעים יש.
עד כאן מידת רשעים, כן הוא נדרש אצל רשעים.
אבל אצל צדיקים, או ההפך.
אם אתה בוש מלאכתו,
קר דוק, גור בדוק, נפשך תהיה צרורה תחת כסאי ודוק שמיים.
ים קול, גיהנום קרוי ים קול,
לפי שהרוב הולכים לשם. זה הים של כולם.
מי בגיהנום? כולם.
אז לכן נקרא, זה הים של קול.
אמר שר של גיהנום, לים שלי תן את כל העולם, אפילו ישראל.
אני רואה שבניגוד לי, הגמרא,
ולא חושבת שזה פה יסתיים.
כי עכשיו המדרש,
אחרי
אטבש, אז יש חלוקה
שלישית של אותיות.
אחס בתא גיף,
א', ח', ס', ב', ט',
ע', ג', י', פ', ד', כ', צ',
וכן הלאה.
והגמרא, אני רואה לפי רש"י,
היא אומרת,
אמר השר של גיהנום, תן לפניי את כולם, גם את ישראל. אז הוא אמר, לא, לא, אחס בתא גיף.
אמר הקדוש ברוך הוא, נלחס אליהם, פני שבעטו בגיף. את ישראל אני לא אתן לך.
היא נראה שהיא אומרת, אחס בתא גיף, אלפא ביתא הוא אצל אטבש גרדק,
וכולן סדורות בספר יצירה.
מה שמגלה לנו שזה פה ניסטר.
אז אני אחוס אליהם על שבעטו בגיף. מה זה גיף?
גיף זה ניאוף.
דחץ לא תיכון דקים כנים צדיקים.
דקים הם כנים, הם צדיקים, הם.
הלק
אין לך חלק בהם, אין לך על הגיהנום חלק בהם.
אין לך על הגיהנום חלק בהם בישראל.
ומר זן שת
אמר גיהנום לפניו, ריבונו של עולם, מרי זנני מזרעו של שת.
אה, כן.
זה ממשיך.
הכל ברצף.
אז רש"י
אומר זן שט, אמר שר של גיהינום,
זונני מזרעו של שט,
כל האומות וישראל.
אז רוצה גם את ישראל. חוזר על הטיעון.
זה אומר חלוקה רביעית.
אל בם גן דס.
אל,
הקדוש ברוך הוא לא יהיה לך חלק בהם.
גן דס.
אמר הקדוש ברוך הוא הולכם לגן הדס.
זה גן עדן.
ה' עו"פ אמר גינום בפני הקדוש ברוך הוא בראש העולם,
עייף אנוכי,
ז"צ ח"ק,
הללו זרעו של יצחק.
רש"י,
ה' עו"פ אמר גינום בפני הקדוש ברוך הוא ברעב, אז תזין אותי במשהו.
אז אמר לו הקדוש ברוך הוא, ז"צ ח"ק, הללו זרעו של יצחק הם, ולא אתנהם לך.
טר,
יש כת,
טר,
יש לי כתות-כתות
של אומות העולם שאני נותן לך.
טר,
טור, טור, תשמור,
נתירו אותה.
טר, יש כת, שמור לי והמתן,
ויש לי כתות אחרות.
טר, תמתין,
יש לי כתות אחרות של אומות עולם שאני נותן לך.
טוב,
זהו, זה הסיום.
אין.
חזרה.
את בש אותי תעב את תווה לו?
אומר הרב, את בש אותי תעב את תווה לו.
הקצוות הרחוקים,
שהם הולכים ומתקרבים בדרגתם,
מורים על ההתאמה
שבין החיים האנושיים
להשפעות
העליונות
שהן חלות עליו
לפי האופי של חייו
כשהוא מחזיק בתומו ועומד בקדושתו,
ומתרחקות ממנו לפי אותו התוכן שהוא מתרחק מדרכי יושר.
ואף על פי שאין קץ לאהבת אבי כל הייצור וליצוריו וחסדו
על ברואיו כולם,
בכל זאת הכל נידון לפי המהלך של חיי אדם.
ואם אותי תיעב
ולא ייבא בדרכי השם יתברך הלוך,
לא ייתכן שיקבל את אור הקודש,
ולא שיקבל את שפע,
השפע של אהבה עליונה,
אותי תיעב את אבה לו.
וזה מתאים עם רמז הקישור של שני הקצוות אשר לאותיות האל"ף-בי"ת,
בסידור הקשר של הסמכת האלף הראשון שבאותיות אל התו האחרון שבהם את.
אז צריך ללכת ביחד, את, באש, אותי,
את זה אותי תאב ותבלו.
בש, באש, זה בי לא חשק, שמיכול עליו, אז זה כמו
כפל העניין במילים שונות.
אז האת ובש זה אותו רעיון.
אם אותי תאב אז אני תבלו,
בי לא חשק אז אני, שמיכול עליו.
אז לכן הגמרא אומרת את באש.
תגיד את,
את,
מה כך תגיד בש?
את בש, או תטעה ותבא לו?
הקצוות הרחוקים שהם הולכים ומתקרבים בהדרגתם
קוראים
להתאמה שבין החיים האנושיים להשפעות העליונות, שהן חלות
עליו.
לא כל כך ברור מי זה עליו.
על האנוש, כנראה.
מה אתה אומר? אצלך כתוב על האדם?
בהערות. אה, בהערות, בסדר.
על האנוש, על חיים האנושיים, בסדר?
הן חלות עליו
לפי האופי של חייו כשהוא מחזיק בתומו
ועומד בקדושתו.
ומתרחקות
ממתרחקות,
ההשפעות
העליונות מתרחקות ממנו,
מן האנוש,
לפי אותו התוכן שהוא מתרחק
מדרכי יושר.
ואף על פי, אין לי מה להסביר,
הבנתי.
ואף על פי שאין קץ לאהבת אבי כל היצור,
ליצוריו וחסדו על בואב כולם,
בכל זאת הכל נידון לפי המהלך של חיי האדם.
הנה האדם.
ואם אותי תעב האדם תיעב, ומהלך חייו
לא איבה בדרכי השם יתברך הלוך,
אז לא ייתכן לי שיקבל את אור הקודש ולא שיקבל את השפע של האהבה העליונה.
האהבה העליונה זה החיות,
אותו שפע ששפע על האומה הראויה לקבלו כמראה מצוחצחת,
אותו שפע נקרא אהבה ובא נצטווינו להאמין,
אומר רבי יהודה הלוי.
אז אהבה זה שפע החיות,
אז אין מצב שהוא יקבל את השפע החיות האלוקית,
האור האלוקי,
האידיאל האלוקי, התואר האלוקי,
השלמות האלוקית,
השמחה האלוהית, הטהרה האלוהית, הוא לא יקבל את זה
אם מהלך חייו
הוא מתעב את הכיוונים האלה.
לא ייתכן שתקבל את האור,
את אור הקודש,
ולא ייתכן שתקבל את שפע של האהבה העליונה. אור הקודש, שפע האהבה העליונה, זה אותו דבר.
מאחר שאותי תעב, אז מה, התעבה לו?
וזה מתאים עם רמז הקישור של שני הקצוות אשר לאותיות האל"ף-בי"ת
לסידור הקשר של הסמכת האל"ף הראשון שבאותיות אל התו האחרון שבין.
אט.
זה לא הבנתי.
החיים האנושיים והשפעות העליונות. הם קרובים זה לזה כמו שא' קרוב לת'.
כי אני עכשיו תוהה מה זה א' ומה זה ת'.
האם א' זה החיים האנושיים ות' זה השפעות העליונות או להפך?
טוב, העיקר הם קשורים זה בזה,
השפעות העליונות
והחיים האנושיים.
אבל הם קשורים זה בזה,
כי אם יש יחס מהת' לאל' אז יש ת'חס,
זה יחס מן הא' לתי,
אבל אם אותי תאב,
אז אתווה לו,
זאת אומרת,
כמה עם הפנים לפנים,
אז כיחס האנושי לקדוש ברוך הוא, היחס הקדוש ברוך הוא לאדם,
העיקר א' ות'
תלוי עם זה בזה,
וזה הרמז של הקשר בין הקצוות היותר רחוקים.
בי
לא חשק, שמי יחול עליו, בש.
בי, לא חשק.
שמי יחול עליו.
השראה של הרוחניות העליונה משולאי בשני אופני ציורים,
הפנימי והמקיף.
כשאומרים ביחס לשלילה והגירעון אותי תיעב,
מורא הלשון התרחקות פנימית הבאה מתוך התקערות נפשית פנימית.
והקלקול הזה מביא לעומתו קלקול של יחס פנימי,
שאין הקדושה מתחברת בתוכיות נפשו,
שמתבטאת בלשון התמיהה של "אתה ולא",
אבל לעומת הקשר הפנימי יש קשר מקיף,
שעומד מבחוץ,
ובאופן הטוב מקרינו קרני זוהר ממרחק,
עד שהוא מקיף את כל שיעור קמותו הרוחנית של האדם.
זאתי הדבקות
שבשם חשק,
שדומה לביטוי חשוקים וחשוקיהם כסף,
החישוק
המקיף את העמוד.
תוכן זה מתגלה על ידי מפעלי חיים ומעשים נבלטים,
שעל ידם בא החיבור של אור הקודש עם נפש האדם.
ובזמן שלא ירצה האדם להיכנס בתוך החשק הזה,
ולהתחשב עם האושר של החיים הבא על ידי הקדושה שמתחברת עם האדם,
בעקיפה אותו על ידי מפעליו וגילויי חייו,
ממילא השם המקודש, שהוא גם כן ביסודו תוכן של היקף,
כי בפנים החיים הגנוזים שם אין צורך לשם השם,
בא בעיקרו בצד היחס אל העולם שמבחוץ.
על כן,
אני חושב שיש פה טעות.
טוב,
נחליט את זה על הקריאה השנייה, אבל
דומני יותר טוב שיהיה כתוב, שם אין שום צורך לשם.
פסיק.
השם, למחוק את הפסיק,
בא בעיקרו בצד היחס של העולם שמבחוץ.
על כן, כאשר בי לא חשק,
לא יכול אז שניות ששמי יחול עליו.
ואם גם תהיה תכונתו המצפונית הגונה,
ולא תהיה בנפשו פגימת התיעוב כלפי המחשבה המקודשת,
אבל אם בפועל לא ישתדל להתחבר בהקפה המקודשת על ידי הגילויים שבפועל,
ויפגום על ידי זה בצורת החשק שבערכי הקודש,
ממילא לא יוכל השם הבא ממרחק להיות חל עליו
לאושרו בהקפתו העליונה.
בש, בית שין,
בי לא חשק, שמי יחול עליו.
ההשראה של הרוחניות העליונה משולה היא בשני אופני ציורים,
הפנימי והמקיף.
על הפנימי כבר למדנו,
באט,
באותי תעב.
כשאומרים ביחס לשלילה וגרעון אותי תעב,
במורה הלשון התרקרות פנימית,
הבאה מתוך התקערות נפשית פנימית.
אותי תעב, למה אדם מתעב?
את השם,
כי הוא מתועב.
כאשר
בנפשו יש תועבות,
שבע תועבות בליבו.
כשזה המצב,
אז הוא מתעב את השם.
כי לעולם היחס של האדם לקדוש ברוך הוא זה לעולם
התשקיף העצמי שלו,
מה שהוא, זה מה שהוא רואה ביחס למציאות האלוקית.
כשהוא מתועב, אז הוא מתעב את המציאות האלוהית.
אז זו התקרות נפשית פנימית,
תיעוב,
והקלקול הזה מביא לעומתו קלקול של יחס פנימי,
שאין הקדושה מתחברת בטוחיות נפשו.
אותי תעב,
הוא מתועב, הוא מלא תועבות בליבו,
אז כתוצאה מזה רעיונות של קדושה הם מתועבים אצלו.
זה לא הולך ביחד.
זה נקרא שהקדוש ברוך הוא לא מתאבל לו,
שבן אדם לא מתעניין בקדוש ברוך הוא, זאת אומרת שהקדוש ברוך הוא לא מתעניין בו,
כי זה לעולם
עניין אחד,
תדע מה הקדוש ברוך הוא חושב עליך לפי מה שאתה חושב עליו.
כן,
עד ששאין הקדושה מתחברת בתוכיות נפשו,
והיא שמתבטאת בלשון התמיהה של התהווה לו.
התיאור האלוהי שהוא כאילו הקדוש ברוך הוא מתפלא למען התהווה לו,
במה זה מתבטא במציאות?
זה מתאטא במציאות,
במה שאדם
לא מוצא בתוך נפשו שום עניין, הנושאים האלוהים, נושא הקודש,
לא מוצא שום עניין בהם.
אז זה נקרא שקדוש ברוך הוא אומר לו, את תבלע?
אבל זה נקרא קשר פנימי,
שהנפש, בעומק הנפש,
יש לה תביעה אלוהית, תביעה למקורה.
כנסת ישראל אומרת לקודשא בריחו, רוחי נפשי ורוחי אנט.
אתה נפשי, אתה רוחי.
היה העניין האלוהי בישראל ככנפש ויחסי ללב.
השכינה בישראל, בבחינת רוח החיים בגופה אדם.
אז התוכן,
היחס שבין ישראל הישרים ובין הקדוש ברוך הוא,
כי הוא חייך,
אורך ימיך,
לדופקה בו.
אתם מדבקים בשם הולכם חיים כולכם.
עצם נטיית החיים הכי בסיסית, הכי אותנטית,
זה השאיפה למקום החיים, לכללות החיים, לחיי החיים, לאינסופיות החיים.
זה בעצמו, התביעה של החיים למה שגדול מהחיים,
זה הדבר הכי בסיסי בחיים.
זה הדבר הכי פנימי, הכי עצמי לחיים.
כשבן אדם מאבד את הקשר למכור החיים,
זה בגלל שהחיים שלו נהיו מעוותים,
מתועבים,
עד שהוא לא מבין, מה, אני קשור לזה?
קשור למה שגדול בחיים?
קשור לאור החיים? קשור לקדוש ברוך הוא?
אז זה קשר אחד,
אבל יש עוד קשר.
לעומת הקשר הפנימי, יש קשר מקיף,
שעומד מבחוץ,
ובאופן הטוב מקריא לו קרני זוהר ממרחק,
עד שהוא מקיף את כל שיעור קומתו הרוחנית של האדם.
יש קשר שהוא לא מעצם תחושת החיים,
אלא
מנורמת ההתנהלות.
זאת היא הדבקות שבשם חשק,
שדומה לביטוי חשוקים,
וחשוקיהם כסף,
החישוק המקיף את העמוד.
תוכן זה מתגלה על ידי מפעלי חיים ומעשים נבלתיים.
החשק האלוקי, שהוא מחשק את האדם,
זה מסגרת ההתנהלות, אם אני מבין טוב, המעשית,
החיצונית לאדם, לא מצד רגשותיו,
אלא מצד נורמת החיים, שהוא מכניס את עצמו
למסגרת הזאת.
המסגרת הזאת מחשקת אותו.
מהי המסגרת?
של קיום המצוות.
נורמת התנהגות,
כללי התנהגות,
כללי התנהגות מוסרית, כללי התנהגות דתית.
הממדים האלה,
יש תביעה
באדם
להתגלם בהם,
וכשמתגלם בהם זה,
אז יוצר לו קשר מקיף
למגמה האלוהית.
תוך עיני אלוהי לא בהכרח מורגש כמו עצם התביעה הפנימית של חיים שתובעים את גדולת השלמתם וזרימתם ההולכת ואור לאין קץ,
כמו בתחושה של
יושרה שאיננה מתועבת מפנימיותה,
ואז החיים בעצמם מפנימיותם זורמים ודבקים במציאות האלוקית,
אלא התקן החיצוני,
הנורמטיבי של מסגרת החיים,
בשרים ומוסר היהודי הייחודי,
שהם בעצמם יוצרים איזה
מאסר חישוק
שמבטא את החשק האלוהי.
את החישוק האלוהי,
חישוקיהם כסף,
החישוק המקיף את העמוד.
תוכן זה מתגלה על ידי מפעלי חיים ומעשים נבלטים,
מעשים בולטים,
שעל ידם בא החיבור של אור הקודש עם נפש האדם.
ובזמן
שלא ירצה האדם להיכנס בתוך החשק הזה,
אז הוא דווקא יש לו רגשות,
יש לו תחושת חיים פנימית שהיא טובעת את ההתרחבות,
את הגודל,
את החיים, את האור, את התביעה הפנימית להרחיב את כל כישורי החיים,
הלוך ואור, הלוך וצפונה,
וזוהי תודעת הקשר הישר עם הקדוש ברוך הוא הדבקות בהשם.
אבל יש מצב שרגשות פנימיים נמצאים באדם,
אבל אחריות להתנהל על פי כללים, תקנים,
דקדוקי מצוות, הלכות, נורמה,
נורמה של תקן התנהלותי חברתי, מוסרי,
וזה הוא לא כל כך חזק.
זה פחות מעניין אותו.
זה נקרא שהוא לא רוצה להיכנס בתוך החישוק הזה, החשק הזה.
וממילא, הממד המקיף
של האושר של החיים הבא על ידי הקדושה,
שמחברת עם האדם ועקיפה אותו על ידי מפעליו וגילויי חייו,
עם זה אין לו כל כך קשר.
ממילא השם המקודש,
שהוא גם כן ביסודו תוכן של היקף,
כי בפנים החיים הגנוזים,
שם אין שום צורך לשם.
פסיק.
השם בא בעיקרו מצד יחס אל העולם שמבחוץ,
כמו באדם, אדם בינו לבן עצמו.
בן אדם לא קורא לעצמו בשמו, קורא לעצמו אני.
לא צריך,
זאת אומרת,
תינוק, ילד שמתחיל לדבר, אז הוא אומר,
אפרימי רוצה בקבוק,
כי כולם קוראים לו אפרימלה,
אז הוא אומר, אפרימלי רוצה,
כי הזהות שלו היא לא פנימית, היא חיצונית.
אבל כשאתה קורא לזולת, אתה אומר לו, ראובן, שמעון,
השם הוא בעיקר ברושם החיצוני, בינו לבין עצמו,
אדם לא זקוק לשם, הוא לא מזהה את עצמו על ידי שמו.
וכן,
זה לעומת זה, במקור,
במקור הכל,
שם השם.
גם שם השם זה במציאות שפונה אמיתת העצמות האלוקית, פונה אל ההתגלות, אז מופיע השם.
אבל בינו לבין עצמו אין שם.
אבל השם, הוא בא בעיקרו מצד היחס של העולם שמבחוץ.
כל הנקרא בשמי ולכבודי, בראתי וצרתי ואפסיתי.
אז תהליך השם, הכבוד,
הפריאה, יצירה, עשייה.
אבל המציאות האלוקית העצמית,
אז אין השם.
וחי אתה דומייה אלוקים בציון,
ואין שום שם.
אף אחד מהשמות הקדושים לא מציין את אמיתת עצמו,
אז בי לא חשק,
שמי יחול עליו?
הקשר ההיקפי לא קונה מקום בלבו של האדם.
אז שמי,
הקשר ההיקפי האלוקי,
יחול עליו.
על כן, כאשר בי לא חשק,
לא יכול להיות ששמי יחול עליו.
ואם גם תהיה תכונתו המצפונית עגונה,
הוא עבר את ה...
הוא לא נכשל בשאלה הראשונה,
אותי תאב, זה תביא לו, כי הוא לא תאב,
והוא באמת בנפשו,
יש בו יושרה ותביעה פנימית ישרה.
לא תהיה בנפשו פגימת התיעוב שכלפי המחשבה המקודשת.
אין לו את התיעוב הזה,
אבל זה לא מספיק
שיש יושרה נפשית פנימית.
זה נצרך,
שהיושעה הפנימית תתגלה גם בתקן התנהלותי מעשי,
איך אני אגיד, טכני,
מציאות חיצונית.
אבל אם בפועל לא ישתדל להתחבר בהקפה המקודשת
על ידי גילויים שבפועל,
ויפגום על ידי זה בצורת החשק שבערכי הקודש,
אם מבחינה הלכתית הוא לא מדקדק בהלכה,
והוא לא נכנס לכל הרזולוציות הנצרכות,
כי זה לא כל כך מעניין אותו,
יותר מעניין אותו המחשבה,
התחושה,
החוויה הפנימית,
כי זה יפה,
כי צריך להיות את התחושה והשאיפה,
אבל זה לא מספיק,
צריכה להתגלות.
מתוך יראת שמיים צריכה להתגלות יראת חטא,
להיפגם, ואם יש פה דגימה ביראת חטא,
והקשק החיצוני הוא לא חזק אצלו,
ממילא לא יוכל השם הבא ממרחק להיות חל עליו,
לעושרו בהקפתו העליונה.
ישרים דרכי השם,
צדיקים ילכו בעם המותפשים,
יושלו בעם.
טוב, ברוכים ירפה אבון.
