אנחנו לומדים פה אגדות חכמים,
חוכמתם של חזלינו,
והיום סיפור ידוע על איכות חיים. בוא נגיד ככה, היום אנחנו הולכים לשדרג את איכות החיים שלנו.
מי רוצה לשדרג את איכות חייו?
שיגיד כן.
מי לא רוצה?
בואו נראה.
זה מדרש רבה על הפסוק, זאת תהיה תורת המצורע. זאת תהיה תורת המצורע, אומר המדרש, מי האיש החפץ חיים? הפסוק, מי האיש החפץ חיים?
אוהב ימים, לראות טוב, נכון וכולי. מעשה ברוכל אחד שהיה מחזיר בעיירות, חזר בעיירות,
שהיו סמוכות לציפורי, והיה מכריז ואומר,
מן בעי למזבן סם חיים.
מי רוצה לקנות?
כמו כשהיינו ילדים, היינו במחנות קיץ, היו מוכרים אבקת חשמל.
זה נכון.
מי רוצה אבקת חשמל?
מי רוצה סם חיים?
אתה לוקח אותו וזה...
טוב,
עודקין עלי רבי ינאי,
רבי ינאי שמע עליו
הווייתי והוא פשט בטורקלנאי,
רבי ינאי היה יושב בטרקלין שלו,
ושמע דמכריז מנבאי סם חיים, הוא שומע את הרוכל הזה מכריז ואומר
מי רוצה סם חיים.
אמר לו טסק להא חזבולי, בוא תעלה, תמכור לי, אני רוצה.
אמר לו לאו אנט צריך לי ולא דקוותך, זה לא בשבילך, אתה לא צריך את זה.
רבנים לא צריכים, שם חיים.
אטרח עלי, רבי ינאי
הטריח, נו, מה אכפת לך, תגיד לי, וזה, הטריח עליו.
הוציא לו ספר תהילים והראה לו פסוק, מי האיש החפץ חיים,
מקטיבטרי, נצור לשונך מרע,
סור מרע ועשה טוב.
כך אמר הרוכל הזה.
אמר רבי ינאי, ענה לרוכל, אף שלמה מכריז ואומר,
שומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו.
אז הוא מחזק אותו.
אמר רבי ענאי, כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן, הוא פשוט.
עד שבר אוכל זה והודיעו, הודיע לי,
מי האיש החפץ חיים.
לפיכך, משה מזהיר את ישראל ואומר להם, זאת תהיה תורת המצורע, תורת המוציא שם רע.
זה הסיפור.
הסיפור הזה כמו הרבה דברים, יש בו תפוחי זהב ומשכיע עוד כסף, משכיע עוד כסף, בסדר, למדנו שבעצם אסור לדבר לשון הרע וכל זה, אבל יש פה,
כמו שהזכרנו כמה פעמים,
שחכמים לא באים להודיע לנו את אשר אנחנו יודעים כבר מעצמנו,
נכון?
אז בואו נשאל פה כמה שאלות על הפסוק הזה, על הסיפור הזה.
שאלה ראשונה,
זה רבי ינאי, הוא ידע או לא ידע?
נכון?
קודם כל, מה הרוכל אומר לו? הרוכל מראה לו את הפסוק, מה הוא בא להגיד לו?
ודבר שני, זה נראה שרבי ינאי, הוא יודע, נכון? הוא אומר,
כן, כן, גם שלמה המלך אומר,
שומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו,
אבל אז הוא אומר, כל ימי הייתי קורא את הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן הוא.
אז בקיצור, השאלה המרכזית היא, מה חידש הרוחל
לרבי הענאי שרבי הענאי לפני כן לא ידע?
מה?
יש פה איזה משהו, איזה פלא.
אגב, יש כאן פלא שהרוחל מראש חשב שרבי הענאי לא צריך אותו.
נכון שרבי הענאי קרא לו מול בוא תגיד לי, לא, אתה לא צריך.
אבל אחרי זה התברר שרבי הענאי צריך,
ואפילו לא רק שהוא צריך אלא הוא גם לא ידע. מה הוא לא ידע?
מה לא ברור?
מישהו פה לא יודע שאסור לדבר ללשון הרע?
אחד הדברים הפשוטים ביותר,
נכון?
אז אומר,
תזכירי,
דוד,
דוד,
אומר דוד שפעם זה לא היה כזה פשוט.
זה כאילו אפשרות, אפשר להגיד את זה.
אבל הרוכל, הרוכל לדוגמה כאן היה בטוח שזה פשוט, הרוכל אמר, לא, אתה בטוח מכיר את זה.
יש פה איזה משהו, יש פה איזה אירוע שאנחנו לא מספיק עולים עליו,
אנחנו צריכים לעלות עליו, בסדר?
עכשיו אני אשאל אותכם עוד שאלה.
הרוכל הזה,
מה הקטע שלו?
הוא רב, מה הוא רב?
משפיע מוסרי, מה העניין שלו?
וסובב הצומת, בדיוק, הוא כאילו רוקד ככה.
מה הקטע של הרוכל הזה? מה, הוא באמת שם? זה המקצוע שלו?
הוא כאילו מוכר, אבל הוא אומר וורטים לאנשים? יש אנשים כאלו
שהם מסתירים את עצמם, כל מיני צדיקים כאלה נסתרים, שהם...
אבל הוא, נכון.
מה הקטע של הרוכל הזה? הוא באמת רוכל או שהוא...
או שהוא צדיק נסתר, מה העניין שלו?
הוא רוצה להעורר לשמירת הלשון? אז יש דבר כזה, יש אנשים שמנצלים את העבודה שלהם,
את העיסוק שלהם,
ומנצלים את זה לעוד דברים. לדוגמה, יש אצלנו,
היה יהודי,
כבר מזמן לא ראיתי אותו אצלנו בשכונה, אולי במקום אחר, אבל הוא היה
מחלק עיתון ישראל היום בבוקר.
הוא מבוגר,
יחסית
עומד כזה עם הסרבל של ישראל היום,
בתחנת אוטובוס,
כן.
אז זה קיים עוד?
כן.
אז חלק ישראל היום.
אז הייתי מסתכל עליו.
הייתי מחכה שם לאוטובוס,
ובעצם הבנתי שהוא לא עובד בלחלק ישראל היום.
הוא עובד בלהדליק לאנשים חיוכים.
זה מה שהוא עושה.
כל אחד שם... כי אנשים כבר היו עוצרים לידו, ופותחים את החלון,
ופותחים את הזה, והוא...
נהיה לו כזה קליינטורה קבועה כזאת.
כל מי שעובר באותה שעה בבוקר,
רגע.
אז הוא אומר, להוא היה רע, לזה היה רע, הוא פתאום רואה, גברת, האוטובוס שלך הגיע, הנה, תעלי, רגע, הוא עוצר את ה...
הוא נהיה מנהל האזור של כל התחנה והאור המקיף שסביבה.
בסדר?
אבל פתאום הבנתי שהוא... העיתון זה רק תירוץ.
לעשות טוב לאנשים עוד הבוקר, זה בעיני היה מקסים.
יש עוד יהודי שהוא אצלנו בשכונה,
שגם אותו לא ראיתי מזמן,
שהוא מעביר ילדים, מעבר חצייה, בבוקר.
בסדר?
אז הוא... ילדי כזה מתוק, תימני,
עם סיגרת תמיד בפה וכל זה. עכשיו, אנשים עוצרים כי הוא עוצר אותם.
אין אדם שהוא עוצר
והוא לא עושה לו משברך.
זה הילד שלך לידך?
תחית בפיס.
אז אנשים כבר יוצאים מהשכונה בכוונה דרכו.
בוא נקבל ממנו ברכה, בוא נעצור.
הוא נהיה כזה מי ש... אז יש דברים כאלו.
בסדר, מצוין, לגיטימי. הוא מעביר ילדים, זה תפקיד חשוב גם,
מתנדבים, נראה לי שזה לא בשכר.
להעביר ילדים בפתחת הכביש, כל הכבוד,
ועל הדרך הוא מברך את היהודים, כל הכבוד, מצויין. האם זה הסיפור שלפנינו?
בואו ננסה להבין.
יש לנו, תראו, אני עוסק בדברים האלה, אנחנו עוסקים ביחד בדברים האלה, כי אנחנו נמצאים בתקופה,
הכוונה,
בוודאי מאז שבאו לעולם הטלפונים החכמים וכל המדיות החברתיות וכל הדברים האלו, וואטסאפ, אינסטגרם, פייסבוק, טיקטוק, כל החבר'ה האלו,
שרמת התקשורת בין בני אדם,
כמות התעבורה התקשורתית
היא גדלה בצורה מטורפת.
והרב צבי יהודה העיר הערה נפלאה מאוד בעיניי.
דבר פלא ממש.
אנחנו עסוקים היום המון המון בהלכות לשון הרע.
מה נקרא לשון הרע, מה לא נקרא לשון הרע. המון המון. יש המון שאלות בהלכות לשון הרע, ממש.
לדוגמה, אתן לכם דוגמה אחת.
שאלה שנשאלתי לא מזמן. שלום, אה, אני ביקשתי איזה איש מקצוע שיעשה לי איזה עבודה, לא הייתי מרוצה,
לא מהעבודה, לא מהשירות, לא מהמחיר, ועכשיו שאלו בקבוצה,
שאלו האם יש, ממליצים על זה, יש מקצוע, ומישהו המליץ עליו.
האם מותר לי בקבוצה
להגיד לא, ואם כן, אז מה מותר להגיד ומה אסור להגיד?
עכשיו, זו שאלה של דיני נפשות ממש, כי בקבוצה אתה אומר משהו לא טוב,
אולי הוא היה לא בסדר, אולי זה היה חד פעמי, אולי זה... בקיצור, יש בדברים האלה הלכות, איך עושים? צריך בפרטי ולא בקבוצה.
ורק אחרי שביררת מול האיש מקצוע, אולי זו הייתה טעות שלו, אולי הוא לא זה, אולי הוא יתקן את עצמו.
אחרת זה,
אז יש המון המון שאלות. הרב צבי יהודה מאיר, שזה דבר פלא,
שאין הלכות לשון הרע בשולחן ערוך, אתם יודעים את זה.
אין סימן כזה.
וגם ברמב״ם זה חלק מתוך פרק בהלכות דעות.
פלא עצום.
עד שבא החפץ חיים וכתב ספר נפרד על הדבר הזה, לא היה שום ספר שעסק רק בהלכות לשון הרע.
לא היה.
לעומת זאת, היו ספרים שנכתבו עליהם,
ספרים רבים, על הלכות תערובות, על הלכות מלכה וזה.
המיקוד ההלכתי שלנו השתנה.
היום אף אחד כמעט לא עוסק במישהו כאן מהקהל,
חוץ ממך, רב אלה,
ראה, לא אומר עשה, ראה איך מכשירים בשר,
דממה בקהל. לא ראית? סבתא משהו? כלום.
אני ראיתי עוד את אימא שלי, את המכשירה בשר באיזה...
מה?
את הלכתה בבית, כן.
היום אתה קונה את זה מנוילן מסודר וכל זה.
אז אנחנו פחות עוסקים בדברים. פעם כל הקרד ביתה צריכה לדעת איך מכשירים בשר.
נכון? מלח, מליחה, ניפוץ, מליחה, ניפוץ, מליחה, ניפוץ וזה, מלח גז וכל זה.
לעומת זאת, אומר הרב צבי יהודה, בגלל העובדה שאנחנו חוזרים חזרה לגור בארץ ישראל וחוזרים לגור ביחד,
צריך להתחיל לדבר וללמוד הליכות לשון הרע. כל עוד היינו בגלות,
מה כבר יש לך לדבר?
כאילו, א' הגלות מותר לדבר לשון הרע על הגויים, אז יש לך לאן לזרוק את זה.
חסר מה לדבר על הפריץ, דבר עליו לשון הרע.
על גויים מותר.
אבל אנחנו לא מנהלים את זה. עכשיו חוזרים חזרה לארץ ישראל, הולכים לגור ביחד, צריך ללמוד את ההלכות, ולכן חפץ חיים מופיע ממש ערב התנופה של התנועה הציונית, בסדר?
נכון.
נכון, זה ממש ככה.
זה כאילו גדר מצוות התלויות בארץ.
אתה מקים חברה בעצם, טוב.
אז זה לשון הרע.
טוב, הבנו.
מתברר אבל שלשון הרע זה החלק הפשוט בסיפור.
מה זה לשון הרע?
לשון הרע זה להגיד משהו רע
על מישהו.
גם אם המשהו הרע הזה הוא אמת.
יותר נכון, לא גם, אלא רק אם זה אמת. אם זה שקר, אז זה מוציא שם רע.
אבל אם זה אמת,
אז אסור לך להגיד דבר אמת, לא משהו רע על מישהו אחר.
אלא אם כן, זה לצורך, הלכות לשון הרע. בסדר, אם זה לצורך.
אם זה לצורך למנוע גרימת נזק או בנייני שידוכים,
אז גם שם יש כללים איך אומרים ולמי אומרים,
ולא להגיד יותר מה שזה היה באמת וכן על זה הדרך, בסדר?
זה לשון הרע.
טוב,
אבל יש תחום נוסף,
ששם, בדיוק, שם זה לא ברור מה הבעיה.
ולתחום הזה קוראים רכילות.
מה זה רכילות?
איך?
כן, רכילות זה רוכל. אתה לוקח מידע מפה,
מעביר אותו לפה.
זה לא חייב להיות משהו טוב או משהו רע.
זה מידע, זה מין סחר במידע.
עכשיו, במסחר, זה העניין של המסחר, בסדר?
כל העניין של המסחר זה לקחת סחורות ממקומות שיש אותם למקומות שאין אותם.
נכון, אבל אתם יודעים שאת אמריקה גילו בעצם בגלל, מי?
למה גילו את אמריקה?
לא, זה איך גילו, אבל למה גילו?
מה הייתה...
קולומבוס, עד יום מותו הוא לא ידע שהוא גילה את אמריקה.
אמריגו וספוצ'י, הוא זה שהעריך ראשון שזו יבשת חדשה.
הם קוראים לזה אמריקה.
אבל מה הייתה המוטיבציה בכלל לשות למערב?
יודעים?
תבלינים.
או, איפה התבלינים נמצאים?
בהודו.
היו בהודו במזרח, היו דברים שהאירופאים החמדנים אהבו אותם. משי ותבלינים,
לא עליהם תבלינים וכל מיני דברים כאלו.
ולהוליך את זה רגלית מהודו דרך כל אסיה
וביזנט, עד אירופה, שודדים דרכים וכל הדברים האלה, זה דרך מאוד מסוכנת, לכן המחירים היקרים ביותר.
ולכן אמרו, חייבים למצוא דרך נתיב בים שניתן יהיה להגיע ממנו מאירופה להודו. אז ראשון נסע את זה ואסקו דה גמא,
והוא יצא מפורטוגל,
ירד דרומה, הקיף את כף הכיפה הטובה, התקווה הטובה, הקף את אפריקה מדרום,
והגיע להודו, בסדר?
ואז קולומבוס אמר, לא, זה ארוך מדי.
אם אני אפליג מערבה, אני אגיע להודו.
מהצד השני, כאילו.
בסדר? וככה נמצא זה, והוא היה בטוח שהוא הגיע להודו.
אם בקצה הודו, עד שהוא לא הבין למה הוא לא פוגש הודים וכל זה. אבל הבסיס היה מסחר.
לקחת מפה,
כן, אינדין, כן.
הבסיס היה מסחר, כי אתה אומר, אני אקח מפה ואני אעביר לשם. עד היום זה ככה, נכון?
אז במסחר זה מעולה.
אבל הבעיה היא
שבני האדם מרחיבים את זה לא רק למסחר, אלא גם לדיבורים.
מה קורה איתו? מה הוא עושה? באמת, הוא חזר, הוא עלה, איזה יופי, באמת.
עכשיו, תגידו, מה הבעיה ברכילות?
הבעיה ברכילות שכמעט תמיד היא תוביל ללשון הרע.
ואז בעצם זה הרחבה
של איסור לשון הרע.
ואז אם כך בעצם נשארנו בעיקר עם לשון הרע.
אני חושב שהספר שלנו מספר משהו אחר.
יש בעיה עם רכילות בעצמה.
הרכילות בעצמה, כלומר, הליכת רכיל, המעבר, הבאת דברים מפה לשם,
היא עצמה הבעיה, גם אם אתה לא מספר שום דבר רע.
כלום.
כלום, אתה לא מספר, הכל,
הצלחת לשמור על כל ליחוד לשון הרע ולא סיפרת שום דבר, זה בעייתי.
מה הבעיה?
אז קודם כל בואו נדבר רגע על הרוכל.
כנראה הרוכל,
אתה יודע, כזה נמצא בזווית, בזווית חיים מסוימת,
אתה רואה את החיים מהזווית הזאת, יש לך כל מיני תובנות.
אז הרוכל הוא רוכל, הוא כל היום מסתובב בעיירות.
מה הוא רואה?
מה הוא רואה? הוא רואה תכונה,
איך אמר לי פעם איזה יהלומן,
אשתי ואני עשינו סיור בבורסה של היהלומים. זה לא היה סיור לשם שמיים, בסוף גם קנינו, כן.
אבל לקח אותנו איזה יהלומה, עשה לנו סיור, מאוד נהנינו.
אז באמצע הוא אמר, תקשיב,
אנחנו מוכרים יהלומים, כי נשים החליטו שיהלומים זה דבר יפה, מחר הן החליטו שחצץ. אנחנו לא עבור למכור חצץ, מה שהן יגידו, אנחנו לא...
משהו כזה.
אז הולך האוכל ורואה
שכל אחד
מעוניין
במה
שיש לשני, בסדר?
כאילו, זה סוג של איזה...
תשמח מה שיש לך.
הרי מה שיש לך, הוא רוצה.
לא, אבל יש לי את זה, אז זה לא מספיק מעניין לי.
אני רוצה את מה שיש לו.
זה פגם בעצמיות.
הרצון הזה כל הזמן להסתכל מה יש שם, ומה יש שם, ומה יש שם.
זה פגם. עכשיו, בסדר, מהפגם הזה
אנשים מתפרנסים.
בסדר, אתה חייב את הדבר ההוא שיש שם, אתה לא יכול להסתדר בלי.
אבל הרוכל הוא מנצל, אני חושב, כמו שאומר הבעל שפל,
ללמוד מכל דבר לעבודת השם,
הוא מנצל את הפוזיציה שלו כרוכל,
ואומר, אוקיי, הבנתי, בסדר, אז במסחר אין בעיה,
אבל
העירה לו הערה חדשה.
מה העיר לו?
בואו נחזור רגע לפסוק.
מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב.
חפץ חיים,
זה אדם רוצה לחיות.
כולנו רוצים לחיות.
הולכים לרופא, הולכים לזה, הולכים להעביר חיים. טוב?
אבל לחיים יש כמות,
ולחיים גם יש איכות.
חלק גדול מהתפילות שלנו
זה לא על הכמות של החיים, אגב, הכמות היא גם לא בטוח שהיא לא בשליטה שלנו.
כלומר, אנחנו יכולים לקצר את הכמות חלילה, אבל
אדם נקצבו לו מספר ימים, אלה הימים שלו.
אבל חלק גדול מהתפילות זה לא על הכמות, אלא על האיכות. לדוגמה,
אמרנו השבת את ברכת החודש,
נכון? חיים ארוכים או ארוכים, זה לא, מה זה חיים ארוכים? חיים קצרים.
חיים ארוכים, הכוונה, ארוחה, רפואה, חיים בריאים, חיים מלאים.
יש
כמות של חיים ויש איכות של חיים.
רבי ינאי מדבר פה, על האיכות של החיים.
אני חוזר רגע לפסוק:
"מי האיש החפץ חיים"
אתה חפץ חיים?
תקשיב, אתה יודע מה?
אם אתה חפץ חיים, אל תדבר לשון הרע.
הפסוק הולך בהגבלה, "מי האיש החפץ חיים",
"לצור לשוכנו מרע".
ושפתיך מידבר מרמה.
כאילו, בסדר, כאילו בלי... למה אתה תדבר לשון הרע?
ידברו עליך לשון הרע, תצבור לך אויבים, יום אחד מישהו יסגור איתך חשבון, מה אתה צריך?
אז זה,
אבל הפסוק הזה יש לו המשך.
אוהב ימים לראות טוב.
תגיד, אתה אוהב את הימים שלך?
אתה רוצה שהם יהיו ימים טובים?
ימים מלאי אהבה?
כן, אתה רוצה?
ושפתיך מדבר מרמה.
כן, סור מרע ועשה טוב. איך הוא אומר לו כאן בזה?
כן,
נאצור לשונך מרע, סור מרע ועשה טוב.
זה אומר רע, ניצול לשונך מרע,
זה סור מרע, כן, זה כאילו הסור מרע,
אבל מה זה עשה טוב?
הבנתי, ניצול לשונך מרע זה אל תדבר לשון הרע. אז זה הולך עם סור מרע, זה מה לא לדבר.
מה זה עשה טוב?
עשה טוב זה לא לדבר רכילות.
כלומר,
להיות עסוק בחיים שלך ולא בחיים של מישהו אחר.
אתם מבינים את העיקרון?
עכשיו, פעם, זה היה אולי נשפט תמוה,
מה, כבר יש לי להיות עסוק במישהו אחר, כמה אני יכול לדבר?
אבל עד אף זה ככה היה קורה.
אתה יכול לראות שני חברים שנפגשים,
נפגשים שני חברים שלא ראו אחד את השני הרבה זמן,
כן? לא ראו אחד את השני הרבה זמן.
איך נראית השיחה ביניהם? אני כרגע מתאר לכם את השיחה בצורה מאוד מדויקת.
אה, קורא אחי, וואי, כמה זמן לא ראיתי אותך, איזה יופי, מה שלומך? תודה, איזה יופי, תגיד, מה איתו?
מה עם זה?
מה עם משה? מה עם דוד?
הם ידברו על כל העולם
חוץ מעליהם.
עכשיו אתה נפגשת איתו,
עכשיו יש לך את ההזדמנות להעמיק את הקשר ביניכם.
דקה וחצי, אפילו פחות. ומייד עוברים, מה איתו? מה איתו? מה עם משה? מה עם דוד? מה עם אהרון? אה, עבר דירה, חזר דירה, ירד מהארץ, חזר לארץ, עשה אקזיט, לא עשה אקזיט.
פספסים את ההזדמנות האמיתית
להעמיק את הקשר.
כי קל מאוד לברוח אל מקומות אחרים, זה יותר מעניין.
זה רכילות.
זה רכילות. עכשיו, זה לא לשון הרע.
זה לא שאתה מדבר משהו רע, אבל זה פשוט
פספוס מתמיד
של מה שקורה עכשיו בחיים שלך.
אתה רוצה חיים טובים?
אתה רוצה חיים איכותיים?
אתה רוצה חיים נקיים, בלי רעלים?
תתחיל להיות עסוק במה שקורה איתך.
מה נאמר ומה נדבר ומה נגיד על תקופתנו?
אתם מכירים את ה... נכון? יש פומו ופובו, נכון? מה זה פומו?
Fear of missing out, פובו, fear of better, better action.
מה שקורה זה שיש לאנשים כל מיני פלטפורמות.
טוויטר,
פייסבוק, כל החבר'ה האלו.
עכשיו, כל אחד, מה הוא מעלה לשם?
הוא מעלה לשם את החלון ראווה שלו, נכון?
הנה אני בטיול,
הנה אני קופץ לידי מפל,
הנה אני על האופנוע,
הנה אני על האופניים,
הנה אני בחו"ל, אני עם זה.
והוא שולח את זה לכולם,
כאילו, הוא מתייג את כל העולם.
ומספיק כשאדם יש לו 100 חברים כאלו,
והוא נכנס לפייסבוק, אז הוא רואה שכל העולם מטיילים,
כל העולם נהנים, כל העולם בכיף, ורק אני תקוע כאן מול המחשב, עובד.
ומתחילה להיות חופשת מרמור כזאת,
איזה חיים דפוקים יש לי, רק אני דפוק פה, ורק אני תקוע כאן בתוך כל הסיפור הזה.
עכשיו, זה לא החיים באמת, גם הם לא כל הזמן ככה,
אבל כשאתה מקבל הפנים, איזה מין ריכוז כזה של כל החוויות המוצלחות, ואגב, לא תמיד זה חוויות מוצלחות, לפעמים זה חוויות
מוצלחות מבוימות, נכון?
היה טיול על הפנים, אבל חייבים להצטלם עם חיוך.
לא נכנס כרגע לרמת האמינות
של החוויות האלה, נגיד שבאמת היה כיף.
אבל החיים לא כאלה, אבל פשוט אצלך בפיד,
או איך שקוראים לזה, פיד או פיד, איך קוראים?
איך?
פידים, F. כן, סליחה.
אני לא לגמרי בזה. אצלך בפיד,
יש את כל החבר'ה, וכל הזמן מעלים את החוויות, ההוא בפה, ההוא בטיול, ההוא בסדנה, ההוא בשלג, ההוא בסקי, ההוא...
ורק אתה תקוע בדבר הזה שנקרא החיים.
יש איזה דבר דפוק שנקרא החיים, שרק אתה תקוע בו, וכולם נהנים כל היום.
הולך ונוצר תסכול.
עכשיו, צריך לדעת,
אנחנו עוסקים כאן בפסוקים של חיים,
נכון?
אז אתם יודעים שאדם צריך להיות בריא.
לא צריך להיות בריא.
חלק מהבריאות זה תזונה נכונה.
ברפואה הטבעית מדברים על כך שיש
מחלה אחת ורפואה אחת.
יש רק מחלה אחת, וזה הצטברות רעלים,
ויש רק רפואה אחת, שזה מתן אפשרות לגוף לפנות את הרעלים בקצב יותר מהיר
מהקצב שהם נוצרים, וכוח הריפוי זה כוח אלוקי.
אף אחד לא מרפא.
שום פצע אתה לא מרפא. מי שמרפא את הפצע זה כוח הריפוי
שהקדוש ברוך הוא נתן בגוף.
התפקיד שלנו זה לאפשר לכוח הריפוי הזה לעבוד. איך?
לתת לרעלים לצאת.
אז אדם צריך לאכול מזון שנכנס ומזין את הגוף ויוצא בקלות, ולא לדפוק את הגוף שלו עם מזון שהגוף לא יודע מה לעשות איתו. בסדר גמור. מה מתברר?
שיש, כמו שיש רעלים גופניים,
כמו צבי המאכל וסוכר בכמות גבוהה, וכל האיים שכתוב שם,
כל הזה, אי ואי ואי, כל מיני איים כאלה, שכל אחד זה יותר חמור מחברו.
יש גם רעלים נפשיים,
שגם הם נצברים בנפש.
קנאה.
למה אני לא כזה, מתי יהיה לי איזה, קנאה, תסכול,
עצה, כל הדברים האלה. זה רעלים נפשיים שמצטברים אצל האדם
וגורמים לו נזק גופני, כי הגוף והנפש מחוברים,
הם לא מנותקים.
כדי לנקות את הגוף צריך גם להתנקות מרעלים נפשיים.
שאדם שמח בחלקו,
שאדם לא מסתכל כל הזמן על אחרים ומשווה את עצמו כל הזמן, וכל הזמן משווה, משווה, משווה. מה אתה משווה כל היום?
תשמח בחלקך.
הוא כל הזמן עסוק בהשוואה.
כן, הרוכל הזה הוא כל הזמן רואה איך העולם חי במקום של השוואה, ולכן הוא אומר, יש לי הצעה, מה?
אני רוצה לדבר, הרוכל אומר, אני רוצה לדבר לא על התחלה של הפסוק שכולם מכירים את זה. מי לא מכיר? אני קצת חולק עליך, דוד.
מי לא מכיר שאסור לדבר על לשון הרע? ברור שכבר בתורה מרים דיברה על לשון הרע על משה רבנו ונענשה.
זה חלק מהדברים שצריך לזכור.
לאחור את אשר עשה ה' אלוהיך למרים.
נכון?
כתוב.
בספר דברים. מה?
נכון, אז נצטרך לזכור, אסור לדבר על לשון הרע.
הרוכל הזה מדבר על משהו אחר. מה הוא מדבר?
איכות חיים.
אוהב ימים לראות טוב.
נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרע,
סור מרע ועשה טוב.
תעשה טוב. תהיה עסוק
בטוב שאתה יכול לעשות.
כשאתה מדבר על מישהו אחר, אתה לא יכול לעשות שום דבר.
במקום לדבר על, תעשה את.
במקום להיות עסוק במה הוא עשה, מה הוא הרוויח,
מה הוא קנה,
מה הוא מחר,
לך תעשה משהו טוב לעצמך,
או עם עצמך.
כן? האירוע הזה שאנחנו כל הזמן מייבאים משם מידע ומביאים אותו לכאן, ואנחנו כל הזמן משווים את עצמנו ביחס למידע הזה,
ומכיוון שהיום יש כל כך הרבה אפשרויות להשוות,
אדם יודע כל רגע מה קורה אצל אחרים, הוא כל הזמן משווה את עצמו לדבר הזה,
זה יוצר תסכולים,
זה יוצר חיים לא טובים.
ואת זה
הרוכל חשב
שרבי ינאי לא ידע,
יותר מודיעים תורה, אתם לא צריכים.
ורבי ינאי אמרנו לו, תדע לך, אפילו אני לא ידעתי את זה.
השוואתיות יכולה להיות גם בתוך בית המדרש.
עושים מסכת? אני עוד לא סיימתי מסכת.
אני אסיים מסכת לפניו.
אני כאילו, נכון? זה הכול בקודש.
אבל אתה כל הזמן משווה.
הוא כבר הלך ל... הוא כבר גמר לא להיות בחבורה,
והלה לגמרא, אני גם צריך לעלות לגמרא, מה, יותר ממני?
אני זה, כן, כל מיני כאלה.
כל מיני השוואתיות כזאת
יכולה להיות בכל מקום.
אתה רוצה חיים טובים?
תפסיק להשוות.
תפסיק להיות עסוק
בחיים של אחרים.
והיום זה ממש תעשייה,
שאתה כל הזמן עסוק בחיים של אחרים. עכשיו, אם זה במינון,
מה, אני קורא משהו שמישהו כתב, אני לומד מזה משהו על עצמי, בסדר גמור, במינון.
אבל אם זה נהיה חזית הכל,
אז זה כבר יצר איפוס.
זה כבר, אתה כבר לא לומד משהו ולוקח אליך את הכל הזמן, כמו דבורה,
שמלקט את צוף, עובר מדבר לדבר לדבר, ורק עסוק, וקורא, ומעיין, וזה, בחיים של אחרים.
ורק אדם אחד שכחת, מי?
את עצמך,
את החיים שלך.
אז
כבר אני אומר כאן אפליקציה אחת לדבר הזה. אתה פוגש מישהו,
הדבר הכי נעים בעולם, הכי מתוק בעולם,
זה שתדברו אחד על השני.
מה שלומך?
איך אתה,
איך העבודה שלך, איך אתה עובד, אתה שמח, אתה מרוצה, מה שלום אשתך, הילדים שלך, המשפחה שלך, הכל זה,
אחד תהכיר בזה, ואז אני... בואו נדבר בינינו, בואו...
ולא מיד נגלוש לזה ולביבי ולמהפכה המשפטית ולאלף ואחד דברים,
או בכלל לאנשים אחרים, ראית את זה, ראית את זה.
אני זוכר שכשהייתי ילד,
אז ילד עונה, לא זוכר,
היה כמה חברים שתמיד כשהיית פוגש אותם, היו מספרים לך את הסרט האחרון שהם ראו.
אתם מכירים דבר כזה?
עכשיו, אני אוהב להיות דבר נורא נורא מטופש, לספר סרט, כי,
אוקיי, זה סרט, אם נרצה, אני אראה אותו.
מה...
אתה יכול להגיד, שמע, ראיתי סרט מעולה,
להגיד איזה משפט אחר כך, והוא מספרים לך את כל העלילה, מחזיקים אותך 20 דקות, ספרים לך את העלילה,
כן?
אבל זה כאילו איזה משהו כזה של,
אחי, בוא, חברים, בוא נדבר בינינו, בוא נשחק בינינו, כדורגל, כדורסל וזה, מה אתה עכשיו מספר לי, משהו שהוא לא קשור, לא, לא, לא, לא חלק?
אז אפשר להגיד, טוב, הוא עבר חוויה מאוד משמעותית. אז בסדר, ספר לי, תשמע, ראיתי סרט מדהים, אתה חייב לראות אותו,
הוא נוגע באיזושהי נקודה שמאוד יפי, מצוין, אז זה כבר נהיה בינינו.
היכולת שלנו לשהות
בחיים
שלנו ולמצות אותם,
היא נוגעת באיכות החיים.
אם הייתי אומר,
משווה את זה רגע עוד פעם לאוכל,
אז יש ברמב״ם, בהלכות דעות, דבר מאוד מעניין.
מה יותר גרוע, תגידו אתם,
לאכול אוכל לא בריא,
אוכל לא בריא, הכוונה,
אני לא מדבר איתכם על רעל,
למרות שחלק מהמזונות זה ממש רעל, כן?
אני לא מבין עד היום איך לא הוציאו מהחוק במדינת ישראל את כל החמצוצים,
שטוחים,
כל הדברים האלה שלא צריך אפילו להסתכל מאחורה כדי לדעת שזה רעל, אתה רואה את זה בעיניים.
נותנים את זה לילדים.
אתה יכול להבין דבר כזה?
אין גבול להפקרות?
מה?
בסדר, אז תדע, גם סמים ניתן.
זה רע, לגמור, אין בזה שום זה, תחלק לילד שלוקים, תחלק לו איזה משהו,
תמרים, לא יודע, מה קוראים לזה.
הרגלים, הכל הרגלים.
מה יותר גרוע לפי דעתכם?
לאכול אוכל לא בריא,
או לאכול אוכל בריא, אבל בכמות גדולה,
יותר ממה שאדם צריך.
אני הייתי אומר באינסטינקט, לאכול אוכל, מה זה?
פיזית, פיזית.
אני הייתי אומר, באינסטינקטיבית,
הייתי אומר, לאכול אוכל לא בריא, יותר גרוע.
נדמה לי שהרמב״ם אומר שהאפשרות השנייה היא גרועה יותר.
גם אוכל בריא בכמות גדולה
זה מזיק, ואפילו
יותר מזה. כי כשאתה אוכל אוכל לא בריא בכמות קטנה,
בסדר, הגוף יודע לפנות אותו.
יש כוח פינוי, אז הגוף מפנה.
אבל כשזה כמות גדולה, הגוף לא מספיק לפנות.
אז זה אוכל בריא, אבל הוא נתקע במערכת,
והוא לא יוצא, ואז הוא גם כן עושה בעיות.
אז זה מערכות היחסים בין לשון הרע לרכילות.
לשון הרע זה אוכל רעיל.
אסור לאכול ממנו בכלל, לא טוב.
אבל רכילות,
עוד פעם, זה לא חייב להיות משהו שהוא בעייתי,
אבל זה ריבוי מידע מוגזם שמסיח את דעתנו, ממה?
מהחיים שלנו.
תדעו לכם, בכל המקומות היום, בכל מוסדות החינוך
יסודי ותיכון, כולם דתיים וחילונים, כולם מתמודדים
עם אותה בעיה.
מה הבעיה?
טלפון.
עכשיו שלחו לי הודעה שבשנה הבאה עיריית תל אביב
עיריית תל אביב מתחילה מהלך, שנה הבאה להוציא את כל
הטלפונים הניידים מבתי הספר היסודיים.
למדתם מזה שבבתי ספר יסודיים בתל אביב ילדים באים עם טלפונים חכמים.
מי שנותן טלפון חכם לילד בבית ספר יסודי, או שהוא לא מבין כלום בחינוך,
או שהוא לא מבין כלום בטלפונים ניידים,
או שלא אכפת לו מהילד שלו, ולך ל... לא יודע לאן, לאלף עזאזאלים.
מה, מה אתה עכשיו...
אתה הופך אותו לזומבי במקום.
לא תיווצר אינטראקציה,
לא תיווצר עם חברים,
לא כדורגל, לא כדורסל, ומה הסיכוי שילד יקשיב? אתם יודעים, אשתי ראשות פניו, אתה מביא הרצאות של בית החיטות אחי,
אנשים שעשו דברים כזה,
מה הסיכוי שהוא יקשיב להרצאה של מרצה אחד,
התלמיד או התלמידה,
כשבכף היעד יש לו את כל המרצים בכל העולם,
את כל הדברים הכי מעניינים,
וגם הכי זולים אולי בכל העולם? מה התחרות פה?
כלומר, אתה לעולם לא תוכל להיות ברגע, to be,
כי אתה כל הזמן עסוק בהשוואות.
ולכן זאת הסוגיה שאיתה מתמודדים איך אנחנו מייצרים איים נקיים מהאירוע הזה.
ההשוואה, זה חתיכת אירוע.
כלומר, רכילות זה תעבורת המידע העודף שמעסיקה אותנו בחיים של אחרים ולא בחיים שלנו.
וזה נהיה אינסופי, כי גם כולם
מציפים את זה, ואני פה, ואני שם, וכולם צריכים לדעת מה אני אומר.
נכון, פעם מישהו אמר בדרך פדיחותא,
שבעבר היו לכאורה מאשפזים. אדם שהיה הולך ברחוב,
ומתחיל להטריד אנשים, עשיתי עוגה, תראה איזה עוגה עשיתי, תסתכל.
איזה, תגיד לי, תרד ממני, מה אתה רוצה ממני?
ואז הוא הולך למישהו אחר,
תסתכל רגע איך אני רוכב ככה על האופניין.
תגיד, הכל בסדר איתך? ללכת לפסיכיאטר, מה אתה אומר?
נכון, אבל בפייסבוק זה, כאילו, עשיתי עוגה, צילום, עשיתי זה, כל אחד מעלה את זה.
כן, אלה עם ה... זה, כן.
איפה אנחנו חיים?
הרמב״ם אומר במורה נבוכים, פרק אחרון במורה נבוכים,
אומר הרמב״ם,
הוא דורש את הפסוק,
פן תיתן לאחרים חילך ושנותך לאכזרי.
אתה השוכח
לו בנפשו
עד שהיא שחירה,
כן?
בשביל מי אתה עובד?
על מה אתה שם את תשומת הלב שלך?
מי גנב אותך?
גנבו אותך.
אתה נמצא שם ושם ושם, אתה לא נמצא בחיים שלך.
אדם נמצא עם ה...
לא יודע מה,
אבא קורא סיפור לילד שלו, יש לכם רגע יותר מהותי מהרגע, אין רגע יותר נפלא מהרגע הזה, שהאבא יושב עם הילד וקורא לו סיפור.
אם ברגע הזה אתה לא יכול להיות, אתה כל הזמן עסוק ברגע, יש לי פה כל מיני דברים, להסתכל על הצידה.
הפסדת, הפסדת.
היינו פעם במילואים,
אז החבר'ה,
בדיוק זה היה השלב, היינו, זה היה המילואים הראשונים אחרי הסדיר,
נגיד שנתיים אחרי, זה בדיוק היה שלב שכולם עשו את הטיול במזרח.
הטיול, הטיול הגדול.
אז אחד החבר'ה,
הוא הלך לטוס אחרי המילואים לדרום אמריקה.
אז אמרו לו, חלפון קראו לי, חלפון, מה קורה? וזה, פה, שם, אתה עושה את זה? כן, אני תעזור רגע.
ואז התחילו להגיד לו, אה, דרום אמריקה, איזה מגניב.
אל תדברו איתי.
מה קרה? במילואים קודמים,
סיפרתי לכם שאני טס להודו, וכל הטיול, כל המילואים סיפרתי להודו, הרסתם לי את כל הטיול.
כל פעם שהגעתי,
הייתי צריך להשוות את זה למה שאמרתם לי, ולצעקן, לא, והיה לי כאילו ציפיות,
אל תספרו לי כלום, אתם הורסים לי את הכל. יפה, תגובה טובה.
בסדר?
אה, איסור מרע ועשה טוב.
יפה.
תראו מה אומר כאן רבי נחמן במעשה מחכם ותם.
התם
היה רצען.
וכשהיה גומר את המנהל,
מן הסתם, המנהל היה לו שלוש צוות, כלומר, זה היה מנהל כזה חלקי.
כי לא היה יכול האמנות בשלמות.
היה לוקח המנהל בידו והיה משבח אותו מאוד.
והיה מתענג מאוד ממנו והיה אומר, אשתי,
כמה יפה ונפלא המנהל הזה, כמה מתוק המנהל הזה,
כמה מנהל של דבש וצוקר המנהל הזה. היה מבסוט, שמח בחלקו.
תסתכל ותראה איזה מאפן זה יוצא, לא מעניין אותי, אני קודם כל שמח בחלקי.
הייתה שואלת אותו, אם כן, מפני מה שערי רצענים נוטלים שלושה זהובים בעד זוג מנהלים,
ואתה לוקח רק חצי טלר, היינו זהוב וחצי.
אם זה ככה, אז למה אתה לא מסתכל קצת מה המחירים בשוק?
תיקח יותר.
השיב לה,
מה לי בזה?
זה מעשה שלו,
וזה מעשה שלי, ועוד,
למה לנו לדבר מאחרים?
במקום לדבר על, תדבר אל.
אל מי שנמצא איתך, אל תדבר על, תדבר אל.
כן, למה לדבר מאחרים?
הלוא נתחיל לחשב
כמה וכמה אני מרוויח במנהל זה מיד ליד. האור הוא בכך, הספר והחוטאים בכך,
ושערי דברים כיוצא בזה וכך, לפקיס, לפקיס זה לקה,
בכך.
ועתה אני מרוויח מיד ליד עשרה גדולים.
ומה אכפת לי רווח כזה מיד ליד?
והיה רק מלא שמחה וחדווה תמיד,
ואצל העולם היה ללעג.
הוא אומר, אני נראה לי איזה רווח סביר.
אמרתי לו, אני כאילו, בסדר, הוא אמר, אני קונה וזה מרוויח, זה מצוין.
הוא אומר, כן, אתה יכול לבקש יותר.
הוא ביקש.
הוא אומר, אני לא אבקש יותר,
כי זה מה שנראה לי
מצדיק את העבודה שעשיתי,
וזה נראה לי רווח סביר.
היי, כולם מבקשים יותר? בסדר, אני לא...
אז אצל העולם היה ללעג, בסוף הטעם הזה מגיע לגדולה.
אבל אצל העולם זה ללעג, מה, אתה לא... תסתכל קצת מה קורה מימין ומשמאל.
עכשיו, כל דבר בחיים צריך איזון, אני מסכים. כל דבר צריך איזון.
אבל אני חושב שהיום, כך כתוב, בשעת המפזרים כנס,
בשעת המכנסים פזר.
היום, כשהדומיננטיות
המאוד מאוד גדולה של כל מה שקורה בחוץ היא בעוצמה בלתי רגילה,
אז אני ממש חושב שזה צריך תשומת לב מרבית שאנחנו לא מאבדים את החיים שלנו.
שלא נתעורר בגיל 90 ונגלה שמה שעשינו זה שכל החיים שלנו, חיים הוא חיים של אחרים.
שגם זה לא חיים אמיתיים, זה דמיונות.
זה כל מיני פיקציות כאלה.
תקשיב את החיים שלך.
מה שאתה אוהב לעשות, מה שאתה רוצה לעשות.
ולמה לנו לדבר מאחרים?
הוא עושה ככה, הוא עושה ככה, הוא קיבל טוב. מה אתה מדבר על זה? מתאים לי או לא מתאים לי?
שייך אליי או לא שייך אליי?
וכשפוגשים בני אדם, לדבר אחד עם השני,
אחד עם השני, על אחד עם השני, ולא על מה הוא, מה הוא,
לברוח כאילו מה... זה בריחה מן השיחה.
לייצר אינטראקציות, לייצר חוויות, לייצר קרבה, לייצר עשה טוב, לא רק סורמרה של לא לדבר לשון הרע, אלא גם עשה טוב של קצת פחות תעבורה,
מה ההוא עשה, ואני מעביר את זה לשם. וזה מין רוכל מידע כזה.
סוחר מידע. לא להשתמש בעיתון מדור אכילות.
נכון? זה מעניין לאנשים.
מה אין? ההוא קנה בית, ההוא קנה זה, ההוא התחתן עם, נכון? יש כל מיני... יש גם רכילות של דתיים.
נייסק, נכון? של
מתחתן וזה. זה לא רכילות, אבל זה כאילו...
זה תמיד הצחיק אותי. למה זה אמור לעניין מישהו אם הוא לא במשפחה ולא זה...
נכון? יש כזה נצפה.
היה חתונה של פלוני וזה, נצפו.
הרב הזה, ההוא הזה, ההוא... זה תמיד מצחיק אותי.
למה זה מעניין את הציבור, הדבר הזה?
כנראה זה מעניין, אחרת לא היו כותבים כזה מדורים.
אבל צריך,
מה צריך?
להשתחרר מזה.
שאדם יהיה שמח בחלקו,
עושה מה שהוא עושה,
לא רק לא מדבר לשון הרע, אלא עושה את הדברים בעצמם, בתמימות,
חי את החיים,
נמצא בהוויה, באופנות הוויה, נמצא בבינג, לא רק בדוינג כל הזמן,
שמח במה שהוא עושה,
וזה הדבר שהרוכל לימד את רבי ינאי. תראו רק את הסיפור.
רבי ינאי אמר, רב שלמה מכריז ואומר,
שומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו.
זה כנגד מה?
הוא אומר, זה מה שידעתי עד היום, שאם אתה לא מדבר לשון הרע,
וואלה, אתה תחסוך לחזרה צרות, סבבה.
אבל רבי ינאי אומר, אבל לדעת שהטרנספורמציה של המעבר גורמת לי לפגיעה באיכות החיים,
עד שהגיע הרוכל הזה, לא ידעתי.
והוא לימד אותי את הדבר הזה.
שנזכה לא רק לימים מרובים, שזה
הרבה ימים, אלא גם לימים ערוכים.
כל יום איכותי, מלא, בטובה וברכה, אמן ואמן.
