שלום וברכה,
קהל קדוש וצדיק.
אנחנו ממשיכים בלימודנו הנפלא והמרתק במסכת אבות,
ואנחנו בפרק ב',
במשנה ב'.
ב', ב'.
רבן גמליאל,
בנו של רבי יהודה הנשיא אומר,
טוב, מיד עולה שאלה.
אם הוא הבן של רבי יהודה הנשיא,
אם כן, זה רבן גמליאל השלישי,
הוא בעיקרון כבר לא תנא,
הוא אמורה.
כי האמוראים הם הדור שבאים מיד אחרי רבי יהודה הנשיא.
אלא שיש מה שנקרא דור מעבר.
ולכן, למרות שהוא אמורה,
דבריו הובאו במשנה.
יש לנו כמה כאלה, למשל רבי יהושע בן לוי,
שדבריו גם כן מובאים במשנה,
אף על פי שהוא דור ראשון של האמוראים.
אז יש לנו כמה כאלה,
זה דור האמצע,
אותו דבר גם בסוף
תקופת האמוראים. יש לנו חכמי רבנן סבוראי,
הסבוראים,
וחלק מהסבוראים, דבריהם מובאים גם בגמרא.
וככה עניינו של דור מעבר.
תודה רבה.
ורבן גמליאל,
בנו של רבי יהודה הנשיא,
היה בעצמו נשיא.
כך שנגיד מבחינת פרנסתו,
אפשר לומר שאין לו קושי.
ודווקא הוא אומר לנו את הדברים הכתובים כאן,
יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ.
שיגיעת שניהם משכחת עוון.
מה זה דרך ארץ?
המילה דרך ארץ יש לה כמה משמעויות אצל חז"ל.
אחת מהן זה מוסר.
דרך ארץ קדמה לתורה.
כלומר שעוד לפני שניתנה התורה,
העולם היה מתנהג לפי
ערכים מוסריים ותרבותיים מסוימים,
הנקראים דרך ארץ.
דרך ארץ קדמה לתורה.
יש עוד משמעות של דרך ארץ,
יחסי אישות,
זה כדרך כל הארץ.
כפי שגם מופיע בדיבורים של בנות לוט, איש אין
לבוא עלינו כדרך כל הארץ.
ויש דרך ארץ במובן של מלאכה,
שמלאכה שאדם יש לו מקצוע שממנו הוא מתפרנס.
ואפשר לומר שמצד האמת,
שלושת המובנים האלה יש בדברי רבן גמליאל,
למרות שכוונתו העיקרית היא מלאכה.
כלומר, זה יפה.
מה זה אומר?
מה הפירוש של המילה יפה?
יפה, אצל חז"ל, אחת המשמעויות היא יעיל.
כמו שאומרים, למשל, כוח בדין יפה.
מה זה כוח בדין יפה?
שיש לו יכולת,
יש לו יכולת לאכוף את פסקיו.
אז יפה,
כוונה שתלמוד תורה עם דרך ארץ,
יש לזה תועלת,
יש לזה יעילות.
מה היא יעילות?
שיגיעת שניהם, הכוונה שניהם ביחד,
משכחת עוון.
איך זה משכח עוון?
משכח ממי?
מאדם עצמו.
שהוא,
מכיוון שהוא עוסק בתורה,
והוא עוסק בדרך ארץ,
אז אין לו פנאי לעוון.
כי כאשר אדם עוסק רק בתחום אחד,
התחום השני עומד לו כצער. למשל, אם אדם עוסק רק בתורה,
אז יצר הרע,
אז בתחום הרוחני אין לו יצר הרע,
אז היצר הרע שלו יהיה בתחום המעשי.
אם יש לו רק דרך ארץ,
אז היצר הרע שלו יהיה בתחום הרוחני.
אם יש לו יגיעה גם ברוחני וגם בגשמי,
אין ליצר הרע איפה לחדור.
ברור?
זה הכוונה.
משכחת עוון.
ואז מה קורה?
וכל תורה שאין עמה המלאכה,
סופה בטלה וגוררת עוון.
עכשיו, על מי הוא מדבר?
מי זה בימיו של רבן גמליאל שיש לו תורה בלי מלאכה?
אה?
כהן גדול כבר לא היה.
הוא עצמו.
רבן גמליאל הוא אדם שעוסק בתורה ואין לו מלאכה.
כי הוא עוסק בצורכי ציבור.
הוא עומד בראש הסנהדרין וגם בראש הנשיאות.
ולכן פרנסתו מובטחת,
הרי בתור נשיא הוא היה איש פוליטי,
בתור איש פוליטי הוא גובה מיסים,
ואז בית הנשיאות מפרנסת אותו.
אז הוא יודע מה זה תורה שאין עמה מלאכה.
אה?
לא, זה לא מלאכה במובן הזה שפרנסתו לא בא מיגיעתו,
אלא מהציבור.
עכשיו,
זה לא שלא צריך,
מיד אנחנו רואים את ההמשך,
שהוא כן מדבר על זה,
אבל הוא חש שסופה בטלה,
אולי אני חושב שצריך לגרוס בטלה.
נראית כמו שיש בטלה בעקבות זה שהוא בתחום הפוליטי,
וגוררת עוון.
לא שבהכרח הוא יחטא, כמובן, תמיד יש בחירה חופשית,
אבל ההתמודדות יותר קשה.
ולכן גם הרמב״ם פסק
שאסור לאדם
לעסוק בתורה ושפרנסתו תהיה מנת צדקה.
כן,
דיברנו על זה,
כל המעלה על דעתו שיעסוק בתורה ויפרנס מנת צדקה,
הרי זה חילל את השם.
הוא ביזה את מאור הדת,
הוא ביזה את התורה וכיבה את מאור הדת,
ונטל חייו מן העולם הבא, שאסור להנות
מדברי תורה בעולם הזה.
ככה אומר הרמב״ם.
אז זה בעצם בא ישירות מדברי
רבן גמליאל, שעל זה אומר הרמב״ם,
חשבתי שהדברים כל כך ברורים שאין צורך לפרש,
אבל ראיתי שיש צורך לפרש.
יש אומרים על דרך הדרוש,
מה זה תורה שיש עמה מלאכה,
שיש בה מלאכה של תורה.
למשל, יש אדם שלומד,
אבל הוא לא עושה מזה שום דבר חוץ מאשר ללמוד.
יש מי שלומד,
הוא כותב ספרים,
הוא מנהיג את הציבור על ידי זה וכדומה,
אז זה כבר תורה שיש עמה מלאכה.
זה כמובן על דרך ההפלגה,
הדרוש,
זה לא עיקר הפשט של
דברי רבן גמליאל.
עכשיו, הוא בכל זאת,
הוא עומד עם הציבור.
לכן הוא מדבר על תפקידו של מי שעומד בראש הציבור,
וכל העמלים עם הציבור
יהיו עמלים עמהם
לשם שמיים.
מזה למדנו דבר חשוב,
שצורכי ציבור הם במדרגה אחת עם לימוד תורה.
כן,
כמו שאדם לומד תורה או עמל עם הציבור,
זה בעצם אותו הדבר.
רב אברום שפירא היה אומר על התפילה,
שאומרים האשכנזים בשבת, לפני מוסף,
וכל שעוסקים בצורכי ציבור, באמונה,
הקדוש ברוך הוא ישלם שכרם,
ויסיר מהם כל מחלה,
וירפא לכל גופם,
וישלח לכל עניניהם,
אבל תלמידי חכמים הם לא יהיו.
בסדר, אבל זה הקרבה, בהחלט.
אז בכל העמלים עם הציבור, יהיו עמלים עימהם
לשם שמיים.
הם צריכים לדעת שהעמל הוא לשם שמיים. הרמב״ם כותב בהלכות תשובה,
הוא עושה רשימה של אנשים שאין להם חלק לעולם הבא.
אחד מהסוגים זה פרנס המתנשא על הציבור שלא לשם שמיים.
והוא מוסיף, והם מלכי הגויים כולם.
זה חריף.
טוב, יכול להיות שבימי הרמב״ם זה ככה היה. אולי יש היום
בין הגויים,
מי שמתנשא על הציבור,
אולי כן לשם שמיים,
לא יודע,
צריך לבדוק.
אבל זו אמירה מאוד חריפה של הרמב״ם,
הוא הכיר אותם,
כן?
את
ראשי הציבור, הוא היה במגע איתם,
הוא יודע על מה הוא מדבר.
וכל העמלים עם הציבור יהיו העמלים עמהם לשם שמיים.
מה זה הלשם שמיים הזה?
אז על דרך השלילה זה שלא על מנת
לגדל את עצמם, לא בשביל תפארתם וכדומה.
אבל מה זה כן, באופן חיובי, לשם שמיים?
מה זה לעבוד לשם שמיים?
מה זה לשמה?
אם היית אומר לשמה, בסדר, מה אתה
עושה את זה? כי הביאה שצריך.
אבל לשם שמיים זה משהו אחר.
הרמב״ם, שוב, בשמונה פרקים,
מסביר מה זה לשם שמיים,
שזה כדי לדעת את השם.
עכשיו,
כדי לדעת את השם,
וכי אני צריך להיות בראש הציבור,
אני יכול לבדי, ביני לבין עצמי.
אבל אומר הרמב״ם,
האבות, אברהם, יצחק ויעקב,
מטרתם הייתה להקים אומה שיודעת את השם.
ולכן הם עסקו בהרבה מאוד עניינים טכניים,
כגון לראות צאן,
שזה היה העיסוק המרכזי של האבות שלנו,
היו רואי צאן,
כי על ידי ראיית הצאן,
הם פעלו לשם הקמת אומה שיודעת את השם.
כלומר,
יש הבדל בין אם אני יודע את השם,
או אם הציבור יודע את השם.
זה הכוונה לשם שמיים.
אומר החתם סופר.
בהקדמה לחידושיו,
אני חושב,
או לדרשות, אני לא זוכר,
הוא אומר שאברהם אבינו,
אם הוא היה נשאר באור כשדים,
היה מגיע למדרגות, דיברנו על זה, לא?
לא?
היה מגיע למדרגות רוחניות גבוהות יותר,
מאשר אם הוא יוצא מאור כשדים לארץ ישראל.
אבל אומר החתם סופר, הוא היה בעל מסירות נפש.
מה זה למסור את הנפש? זה לא מסירות הגוף.
אדם שמוכן להיכנס לכבשן האש, זה מסירות הגוף.
אבל זה שהוא מוכן לוותר על מדרגות בהשגה רוחנית,
בשביל הציבור, זה מסירות נפש.
וזה מה שאברהם עשה.
כמו כן גם רבי יצחק אברבנאל אומר,
שמיום שהוא נהיה שר בפורטוגל ובספרד,
מאותה שעה כבר לא יכול היה לעבוד את השם כפי שרצה.
כן, ואז הם צריכים לדעת,
המילים עם הציבור, שהם עמלים, כלומר,
זה גם נחמה להם,
שהם עושים את זה לשם שמיים,
כדי שיתוודע שם שמיים בעולם.
או כמו שהרמב״ם כותב,
בהלכות מלכים ומלחמותיהם, שכאשר המלך יוצא למלחמה,
הוא צריך לדעת שהוא עושה את זה על ייחוד השם,
שיתוודע ייחוד השם,
ובשביל זה הוא עושה את המלחמות שלו,
ברוך אתה אדוני.
אלוהינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו.
שזכות אבותם מסייעתן.
אבותם של מי?
של הציבור.
כלומר,
אתה עובד עם זרע אברהם,
יצחק ויעקב,
אתה לא סתם עובד.
אתה עובד בשביל אנשים מיוחדים.
וצדקתם עומדת לעד.
ואתם, אז מה יהיה עם העמלים עצמם, מסכנים?
מעלה אני עליכם שכר הרבה, כאילו עשיתם.
כלומר,
כאילו עשיתם מה שהייתם עושים,
אם לא הייתם עמלים
עם הציבור.
לא יודע.
למה הוא אומר את זה בגוף שני?
לא יודע.
מעניין.
אולי, אולי, מה?
יכול להיות, זהו,
שהוא דיבר עם החבר'ה שאיתו,
כן, יכול להיות.
עזיבו את לשונו.
כן.
מה זה העניין הזה של כאילו?
כן, כאילו זה ביטוי שחדר לשפה העברית,
ובימינו בערך אחרי שלוש מילים אומרים את המילה הזאת,
נכון?
רציתי לומר לך שכאילו ושבאתי למקום הזה וכאילו,
נכון, אפשר לראות את זה לפעמים,
נשמע בערך 15 פעמים כאילו בפסקה אחת.
אבל מה הכוונה כאילו עשיתם אצל חז"ל?
אז יש, מספרים ככה דרך הסיפור על צדיק אחד שהיה מחבב מצווה,
אחת מן המצוות הרבה,
והוא היה משקיע בזה מאמצים,
כסף,
חומרות,
הכל כדי לקיים את אותה מצווה.
ויום אחד נאנס ולא עשה את המצווה,
לא
יכול היה לעשות את המצווה.
שמח שמחה גדולה.
שאלו אותו איך אתה כל כך שמח,
הרי אותה מצווה שחביבה עליך,
לא עשית אותה.
אמר להפך,
כשאני עושה אותה,
הערך של המצווה היא לפי מידת ההשקעה שלי.
אבל כאשר אני לא יכול לעשות את המצווה,
אז מעלה עליי הכתוב כאילו הוא עשה,
כמו שהקדוש ברוך הוא עשה.
כשהקדוש ברוך הוא עושה את המצווה,
בוודאי שהוא עושה אותה באופן מושלם.
ולכן יש לו שמחה גדולה על זה שהמצווה נעשתה בצורה השלמה ביותר.
זה המשמעות של הביטוי כאילו.
האם בגלל זה בעשה בדגש?
לא יודע.
יש דגש בלמד
של המילה כאילו.
כאילו,
יענו איס רבלוף,
כן?
עכשיו, השאלה היא, הסיפור הזה של צורכי ציבור,
יש על זה התייחסות מעניינת של הרב קוק בספר מאמרי ראייה,
במכתב שהוא כותב לסופר עזר.
עזר, ראשי תיבות,
אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ',
כן, שעל שמו כפר עזר.
אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
היה אדם מיוחד מאוד, הוא היה סופר.
אתה מחפש את זה?
אה...
אולי...
רגע.
מה יהיה?
מה יהיה?
אה...
אין פה מוערות?
מה?
מה מראה?
רגע, אני אעזור.
מה שקורה
שם
זה מאמר הנקרא
על דבר הספרות.
מה קרה שם?
הרב בזמנו, זה היה לפני מלחמת העולם הראשונה,
עשה כתב עת.
בשם הניר,
יצא גיליון אחד ואחר כך הרב הפסיק.
למה הוא הפסיק?
הייתה כנראה ביקורת ספרותית
קטלנית
שייאשה את הרב מלהמשיך.
כן, אבל הוא רצה לעשות כתב עת
שבו יכתבו סופרים,
רבנים ואינטלקטואלים דתיים. אז זה לעשות כזה דבר.
היום יש...
יש בלי כמה שאתה רוצה, בימים עברו זה היה חידוש,
הניר.
שם יש התכתבות בינו לבין עזר,
כשעזר חותם בשם יהודי פשוט,
הוא לא כותב את שמו, שמו הספרותי זה יהודי פשוט,
לא סליחה, בעל בית פשוט,
והרב קוק כותב בשם העורך.
זה מכתב אל העורך, תשובה של העורך וכו'.
עכשיו,
מה שכותב שם עזר,
זה
שהוא לא מרוצה מהספרות העברית החדשה,
בגלל שהיא עוסקת בדברים לא נקיים.
לפעמים יש דברים מלוכלכים, וזה,
הוא אומר.
וגם בכלל,
אני מבקש מהספרות העברית החדשה לעסוק רק בעניינים
של קודש ושל נצח.
כל השאר אני יכול למצוא בשפע בספרות הכללית של הגויים,
אני לא צריך שהספרות העברית תשקיע כוחות בתחום הזה.
אז הרב קוק עונה לו,
בשם העורך של הניר,
הגדשת את הסאה
לא,
מחקת את השטח
מחקת את השטח בדרישתך מספרותינו שתעסוק רק בענייני קודש ונצח,
ותמה אני עליך כשאתה אדם שיודע את החיים ואת התרבות כמוך,
שתכתוב דברים כאלה נטולים מן החיים.
אבל מצאתי את הסיבה של מחיקה זו,
בטומאה הרצוצה של הגלות שעדיין מפרכסת בתוך נשמתך.
עכשיו,
אין לנו ידיעה האם עזר אחרי הביטוי מלא יתאבד או לא.
לא,
אבל
הרב בעצם יורד עליו,
אומר אתה פחדן,
ואומר הקללה יותר גדול של הגלות זה מורך הלב.
והכתוב, והנשארים בכם, והבאתי מורך בלבבם וכולי.
עכשיו תראו, הדברים האלה הרב כותב,
לפני מלחמת העולם הראשונה, כשהיישוב היה דל שבדל,
עדיין הטורקים שלטו פה,
וכבר הרב מרגיש,
זהו,
אנחנו כבר בדור אחר,
בזמן שאנחנו צריכים להביע את עצמנו.
ואז שמה הוא כותב,
שכחנו שענייני הספרות
הם צורכי ציבור.
וצורכי ציבור עומדים אצלנו במעלה אחת עם תלמוד
תורה.
זה
צורכי ציבור,
כי הרי כל האופן שבו החיים מובאים בצורתם היותר מזוקקת,
זה דרך הספרות.
עכשיו,
בימי ערב לא היה לו אינטרנט,
ולא טלוויזיה,
ולא כל הדברים האלה,
אבל ספרות הייתה.
כן,
זה היה הדבר המרכזי ביותר ביצירה התרבותית של אותם הימים,
וסתם אדם שהיה עוסק בספרות היה גם אפיקורוס.
יוצא מן הכלל, עזר.
זאת אומרת, אתה עכשיו נפלת על איזה,
כן.
אז אומר הרב, ברור שמחאתך נגד
הדברים הלא נקיים שבספרות,
היא ודאי שהיא מוצדקת,
כי זה גם ודאי לא ספרות ולא תרבות ולא אמנות ולא כלום.
אבל הרעיון שלך לצמצם את המרחב זה טעות,
כי אדרבה אנחנו לא צריכים לצמצם את הספרות לתחום צר,
אלא שהספרות תתפשט על כל מרחבי החיים.
והוא מביא לשם זה פסוק בזכריה.
ביום ההוא יהיה על מצילות הסוס קודש לשם.
מה זה מצילות הסוס?
לא, מצילות...
זה חישוג שעל הראש
של הסוס,
או על המצח שלו.
ושם אומר הנביא,
על המצח של הסוסים יהיה כתוב קודש לשם.
עכשיו, קודש לשם על המצח אנחנו מכירים,
אצל כהן גדול.
כלומר, שהקדושה תתפשט על כל מרחבי החיים כולם.
כן,
זה הייסוד בצורכי ציבור.
ואני אומר את זה כדי לנחם כמה חברי
כנסת או שרים שבאמת קשה להם שם,
כן.
כן, נכון, אבל זה היה התחום היותר מפותח.
גם האומנות,
האומנות הפלסטית,
מה,
איגרת הרב קוק לבצלאל,
כן,
הידועה.
מה?
לא מכיר?
אתה מכיר, לא?
נו,
אז אני לא יכול להגיד כי הוא מכיר כבר,
זה ישעמם אותו.
הנה, כן, מבובה וזה.
כבר שניים שמכירים, אז זהו.
העיקר, אז אני מצטער שבזבזתי לך את
הזמן.
לא,
עשיתי לו ביטול תורה.
לא, אה,
אתה לא מכיר?
לא, לא, יש, ב...
שוב, עדיין בתקופה הטורקית,
אני חושב שזה ב-1909,
הקימו את בית הספר לאומנויות בצלאל,
בירושלים.
מי שהקים היה יהודי בשם בוריס שץ.
וצריך להבין, באותם הימים,
לא רק שלא הייתה לנו עצמאות מדינית,
אפילו מנדט לא היה,
היה פה שלטון קשה,
היו הרבה ביצות שעוד לא יובשו.
ופתאום בא בן אדם,
אחד מראשי הציבור,
במקום לעסוק בבעיות התכופות, מקים בית ספר לאומנויות.
הדבר הזה גורם כמובן לביקורת.
הרב קוק כותב מכתב לבוריס שץ, שבו הוא משבח אותו
על זה שהוא מקים את בית הספר הזה,
כי הוא אומר,
אם לא היית מקים בית ספר כזה,
אז זה לא היה,
זה היה עדיין אומר שהתחייה הלאומית שלנו היא לא אותנטית.
בגלל שזה רק העברת אוכלוסין.
אתה מביא אוכלוסייה מהגולה אל הארץ.
אבל אם יש חיים תרבותיים,
והאומנות היא דבר מאוד מרכזי בזה,
זה סימן שחזרנו לתחייה.
כן? ושם הוא מביא את הדוגמה של ילדה בשם שושנה.
למה הוא קורא לה שושנה?
בגלל שזה כנסת ישראל,
והזוהר אומר שכנסת ישראל דומה לשושנה,
כי שושנה בין החוכים וכו'.
אבל ילדה בשם שושנה שהיא חולה הרבה זמן וכל המשפחה מודאגת.
היא לא סתם חולה,
היא מורדמת,
לא יודעים מה יקרה איתה, היא בן חיים למוות.
יום אחד היא מתעוררת ואומרת,
אני רוצה בובה.
אז כולם מבסוטים.
סוף סוף היא ביקשה בובה.
עכשיו,
אומר הרב, למה כולם מבסוטים?
כי אם היא הייתה מבקשת מים, זה סימן שהיא צמאה.
אם היא מבקשת בובה,
זה סימן שהיא רוצה לחיות.
כן,
ואז זה בעצם מה שאתה עשית,
הבאת את הבובה לכנסת ישראל.
התרבות,
זה עוסק בחלק החיצוני ביותר של החיים,
והאומנות,
כן,
האומנות עוסקת בנראות,
באסתטיקה.
זאת אומרת,
אם,
אז יש פה שני אופנים,
או שאתה מסתכל רק על הקליפה,
אז האדם הקליפתי הוא באמת חסר ערך.
או שהקודש כל כך עמוק,
שהוא בא לידי ביטוי גם באסתטיקה.
ספירת ההוד בקבלה.
עזר לא רצה, לא, עזר לא רצה.
נכון,
אז הוא מצמצם את המרחב של הספרות.
הוא רוצה את כל התחומים, לתאר את תנועות הנפש,
את ההתפעלות,
את ההתלבטויות וכו',
כל מה שהספרות עוסקת בו.
נכון?
לא, זה לוקח את הערך שלו מהסופר.
הרב אומר באחת האיגרות,
שצריך שכל סופר,
לפני שיטבול את עטו בדיו,
דבר שאיוב לא קיים בכלל,
לפני שיטבול את עטו בדיו,
יחזור בתשובה.
כלומר,
אתה לא יכול לעשות מה שנקרא ספרות מגויסת.
אתה תכתוב על זה ועל זה ועל זה,
ואני אגיד שזו ספרות טובה.
לא.
הספרות צריכה להיות משוחררת לגמרי.
הסופר, אם הוא סופר אמיתי או אומן אמיתי,
אתה לא יכול
להדריך אותו מה לעשות.
אבל השאלה היא,
מה הוא יעשה?
כלומר, מתוך מה זה נובע?
אם הוא מלא בקדושה וטהרה,
אז זה מה שיבוא לידי ביטוי, גם באומנות שלו.
ואם לא,
אז זה יבוא לידי ביטוי בצורה...
אז כל זה היה בגלל צורכי ציבור.
משנה גימל.
מי האומר את משנה גימל?
אותו אחד,
רבן גמליאל,
בנו של רבי יהודה הנשיא.
שהוא מקונן על זה שהוא לא עוסק בתורה עם דרך ארץ,
והוא כל הזמן בא במגע,
הוא עוסק בצורכי ציבור, הוא בא במגע עם השלטון.
השלטון בימי רבי יהודה,
רבי רבן גמליאל,
זה הקיסר הרומי,
כן,
או פקידיו בארץ ישראל.
ועל זה הוא אומר, הבו זהירין ברשות.
כלומר, תיזהר מהם.
שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן,
נראים כאוהבים בשעת הנאתן,
ואין עומדין לו לאדם בשעת דוחקו. פוליטיקאי, בדיוק.
לא, ממש כך, זאת אומרת,
הרבה פעמים אנחנו רואים...
ראשי ישיבות, או רבנים,
או כל מיני אנשים טובים,
יש להם רעיונות יפים,
ואז הם בקשר עם ראשי השלטון.
צריך לדעת,
זה לא אסור להשתמש בשלטון,
בשביל זה יש שלטון.
אבל צריך להיות מודע לזה שזה שהם מקרבים אותך זה לצורכם,
ולכן ברגע שאתה תפסיק לשמש להם לתועלת,
הם יזרקו אותך לקאנטים.
בסדר. מה?
יש כאלה שמכבדים שם שמים.
יש
כאלה שמכבדים שם שמים,
אבל צריך לזכור שזו אופייה של הרשות.
אופייה של הרשות שהיא מחפשת את תועלתה.
אם אתה רוצה, אני הייתי יכול להביא לך דוגמאות.
אתה רוצה?
לא, לא אביא לך דוגמאות,
כי לא צריך ללכלך.
אבל צריך לדעת איך זה עובד.
זה עובד בצורה הזאת.
יש גדולי חכמי הרשויות,
זה מה שנקרא מייסדי מדע המדינה,
שכתבו את הדברים האלה בצורה הכי ברורה שיכולה להיות.
גדול מדעי המדינה היה ניקולו מקיאבלי,
נכון?
מקיאבלי, לא סתם בן אדם,
גאון, גאון בפוליטיקה.
הוא כותב משפט מאוד מעניין, הוא אומר,
המוסר הוא טוב כשהוא נצרך.
אמרו לי פעם על איזה פוליטיקאי,
שאני לא אגיד את שמו,
אמרו לי, למה הוא משקר?
כי בזה הוא מקבל משכורת.
כלומר, אם הוא לא היה משקר,
לא הייתי תומך בו.
כן, טוב.
משנה ד'.
הוא היה אומר,
מי זה?
אותו אחד, כן?
רבן גמליאל, בנו של רבי יהודה הנשיא.
עשה רצונו כרצונך,
כדי שיעשה רצונך כרצונו.
בטל רצונך
מפני רצונו,
כדי שיבטל רצון אחרים
מפני רצונך.
המשפט הזה לא נשמע טוב,
זה נראה לכאורה
אינטרסנטי לחלוטין.
כן,
אתה רוצה שישמעו לך,
תבטל את עצמך לפני רצון השם.
ועוד לפני זה,
זה המשפט השני,
המשפט הראשון גם כן הוא בעיה.
כן, למה שאני אעשה רצוני כרצונו?
כלומר,
הקדוש ברוך הוא יש לו את הרצון שלו,
בסדר,
יש לי הרצון שלי,
גם טוב.
למה צריך בכלל שרצון אחד יתבטל לרצון השני?
התשובה היא,
כך אומר הרב קוק באורות הקודש,
ועשה רצונו כרצונך,
כי רצונך באמת
אינו אלא רצונו.
עכשיו כאן צריך להסביר את זה.
יש, אם אני שואל אדם מה אתה רוצה,
אני אקבל תשובה.
הבעיה היא שאדם לא תמיד יודע מה הוא רוצה באמת.
יש מה שהוא רוצה.
ויש מה שהוא באמת רוצה,
ויש מה שהוא באמת באמת רוצה.
עכשיו,
זאת אומרת,
זה שכבות במודעות.
ולא תמיד מה שאדם באופן מודע רוצה,
זה מה שהוא רוצה באמת.
עכשיו, למשל, אפשר להגיד,
אני רוצה לישון,
אבל זה הזמן של התפילה.
לא, אז אני באמת רוצה
לקום לתפילה.
אבל אני לא מרגיש ככה.
כן,
כי
זו דרגה ברצון שלי שלא נמצאת במודע,
זה בנשמה.
יש על זה הרבה השלכות פדגוגיות חמורות.
יש לפעמים שמלמדים,
מורים דתיים,
משוכנעים, ומנסים לשכנע את תלמידיהם,
שהרצון האמיתי שלהם זה לקיים מצוות.
נדמה לך שאתה לא רוצה, באמת אתה רוצה.
זה בלוף.
כלומר, על מי אתה עובד?
אני יודע מה אני רוצה,
מה אתה מספר לי מה אני רוצה?
אלא צריך להבין שזה מה שהנשמה רוצה,
לא מה שאתה רוצה במודע.
המודע זה בנפש.
הנשמה זה מעל המודע.
אם כבר פרויד דיבר על תת-מודע,
אנחנו מדברים על על-מודע.
מודע העליון,
שמה זה ימצא,
אז איך אתה תגיע למודעות הזאת?
אז זה מה שאומר רבן גמליאל,
עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו.
זאת אומרת,
יש עניין לקדוש ברוך הוא שרצונו ייעשה על ידך.
וזה לפי זה שכל הרצונות, אפשר לומר שהן כמין אילן.
יש כמין תרשים זרימה,
הרצון העליון,
וכל מיני רצונות הולכים ומתפרטים עד שזה הרצון שלי.
יש
שאלה, מאיפה נובע הרצון שלי באמת?
איפה זה בא?
שאלה, לא?
איפה זה בא, הרצון שלי?
מאיפה בא הגוף שלי, אני יודע?
מהטבע.
מאיפה באים הרגשות,
המידות, כל זה אני יודע, זה בא מהנפש.
מאיפה בא הרצון?
שאלה מובנת?
המחשבה ההמונית אומרת ככה, הרצון
הוא תוצאה של מכלול הכוחות שלך.
יש לך כוח כזה, כוח כזה,
כוח כזה, אתה עושה שקלול, בסוף יוצא הרצון שלך.
זו טעות חמורה.
כי כל הכוחות שלי הם נתונים אמנם,
אבל הם לא הקובעים.
למשל, אם אדם רעב, מה הוא עושה?
הוא אוכל.
אלא אם כן, זה יום הכיפורים,
והיום אסור לאכול,
הוא לא יאכל, אבל הוא רעב.
זאת אומרת,
הקיבה שלו אומרת לו תאכל,
אבל הרצון שלו אומר אל תאכל.
בסדר?
זאת אומרת שהרצון בא ממקום אחר.
איפה בא הרצון?
הרצון זה לא כוח.
זה לא, עזוב, זה הטעות.
כן, אבל זה הרצון,
אבל אין לי נתונים בטבע על הרצון,
זה מה שאני רוצה לומר.
לכן מוכרחים לומר שהרצון בא ממקום יותר עליון בנפש,
וזה מהנשמה.
כן, זה המשמעות של המילה אני.
אני, שמתם לב שיש חיריק ויוד, נכון?
במילה אני.
יש מתחת לאלף חטף פתח,
מתחת הנון חיריק,
ואחרי זה יש יוד.
עכשיו, חיריק ויוד, הכוונה שדבר מסוים שייך לי. למשל, כוסי, הכוס שלי.
אז מה זה אני?
האן שלי.
האן שלי.
מה זה אן?
זה כיוון, נכון?
לאן אתה הולך.
או מאין באתה, לאן אתה הולך.
אז בעצם, אז האן שלי זה הרצון.
זה איפה שאני הולך, הכיוון שאליו אני הולך.
יוצא לפי זה שהאני האמיתי הוא הרצון.
בניגוד למה שאומר אריסטו,
שהאני שלי זה המחשבה.
או כמו שדקארט אמר,
אני חושב, משמע אני קיים.
מה הקשר בין המחשבה לבין האני?
המחשבה זה דבר סתמי, האני זה אישיותי,
זה פרסונה. אי אפשר לגמד את הפרסונה למחשבה.
כן, אפשר לחזור על זה קצת.
המחשבה היא ישות אימפרסונלית,
מחוסרת אישיות.
לעומת זה, הרצון, האישיות,
זה דבר בלתי מוגבל, וזה אישיותי, זה פרסונה.
אי אפשר לגמד את הפרסונה לממדים של אובייקט,
נכון?
הוא, אתה איתי?
מה הבעיה בלהקל את המילים?
מה לא ברור
במילים?
כי גם המחשב חושב.
המחשב הוא חושב,
יש במחשב הרבה מאוד היגיון,
אפילו בבינה המלאכותית אין מה לדבר,
ואף על פי כן זה לא מישהו.
בסדר?
כן,
זאת אומרת,
אין לו מודעות יפה, המודעות הזאת מה זה?
זה אישיות.
זאת אומרת,
זה לא המחשבה,
זה האני,
האגו תקרא לזה.
למחשב אין אגו.
נכון, נכון. מה?
זה אותו דבר, נכון?
רוצה, אני, זה אותו דבר, זה אני.
כן.
זה נכון.
נכון.
אני כן.
כי ההבחנה בין האני לבין הרצון היא הבחנה מאוחרת.
איך אני יודע?
היא לא הייתה קיימת בתנ״ך.
בתנ״ך אתה לא תמצא את הביטוי אני רוצה.
אוקיי.
חפצתי.
זאת אומרת, הרצון,
הרצון מתאחד עם איזה נושא,
עם חפץ.
בסדר?
לכן רבי חנניה בן עקשיא אומר, בלי קדיש בקשה,
רצה הקדוש ברוך הוא, שנאמר השם חפץ.
עכשיו אני רוצה לחזור לנושא של הרצון והנשמה.
יש איזו שאלה, הרצון שבנשמה מאיפה הוא בא?
אמרנו,
הרצון שלי המודע בא מהנשמה,
והרצון שבנשמה מאיפה הוא בא?
אה? אה?
חלק כאילו למעלה.
זאת אומרת, זה המשך של הרצון האלוהי.
כלומר, השם רוצה,
ואני סעיף של הרצון הזה.
ולכן יוצא שרצוני אינו אלא רצונו.
בסדר?
מובן מה שאני אומר?
מה כאילו רצונו?
כשאתה אומר לעשות רצונך, כאילו, יש כאילו משמעות
בנושאים האלה שכפי אפשר לייצר, מה זה אומר?
תסביר מה השאלה.
לעשות את הרצון שלי כמו הרצון שלו,
כאילו לשנות את הרצון שלי.
על מה אתה מדבר?
על איזה חלק במשפט?
חלק הראשון, השני, השלישי או הרביעי?
יש פה ארבע ביטויים.
ביטוי כדי שיעשה רצונך כרצונו.
אה, כדי שיעשה רצונך כרצונו, כן.
זאת אומרת, אתה מזהה מה ברצון שלך תואם את רצונו,
ואז הדבר הזה ממשיך את רצונו דרכך.
לא,
זה מה ש...
אתה לא רוצה את הדבר שרציתי קודם,
אלא עכשיו אני רוצה...
לא,
מה שרציתי קודם,
אתה צודק,
אבל מה שרציתי קודם לא היה באמת רצוני.
בסדר?
למשל, נגיד שאדם חולה,
והוא מאוד רוצה להיות בריא.
הוא רוצה להיות בריא.
ולצורה הזאת הוא גם מתפלל.
הוא אומר לקדוש ברוך הוא,
רופא חולה עמו ישראל.
שאת השאלה, רופא חולה,
אולי היה צריך להגיד תרפ"ט חולי עמך ישראל, מה זה רופא?
שהוא כבר רוצה.
אתה תמיד רצית שיהיה בריא,
אבל אני לא כל כך רציתי.
ברגע שאני מתפלל,
אני מאחד את רצוני עם הרצון שלך.
אני רוצה להיות בריא מפני הסיבות שאתה רוצה שיהיה בריא.
כן,
ואז אני מגלה,
כן,
נסביר את זה ככה,
מה שאני רגיל להגיד לגבי התפילה.
אדם אומר לקדוש ברוך הוא,
ריבונו של עולם כואב לי הבטן.
מה אומר הקדוש ברוך הוא?
מה אכפת לי?
מה אכפת לי שלך כואב הבטן?
אז אומר המפלל, בסדר,
אבל אם אני לא אהיה בריא,
אז יעלה כסף לקופת המדינה.
אמר הקדוש ברוך הוא, מה אכפת לי?
כן, אבל אם אז יעלה כסף לקופת המדינה,
לא נוכל לקנות נשק התקפי.
מה אתה שואל, מה?
כן,
אם לא נוכל לקנות נשק התקפי,
אז אויבינו יגברו עלינו,
וזה יהיה חילול השם.
אה.
אז אתה רוצה מאותן הסיבות שאני רוצה.
אז עכשיו אתה תתרפא,
בסדר?
זה כלומר,
זה עליית הרצון לנקודה האמיתית שלו.
אוקיי?
טוב, טוב.
מה?
בבקשה. אפשר גם לומר את זה, כן.
הרצון האמיתי הוא הייעוד שלי.
זה לוקח כמה שנים, בדרך כלל,
כן,
שמונים שנים,
לא,
לפעמים, גם ב-78' זה כבר מתחיל להתגלגל.
מה?
המדדים,
על ידי שמשתדלים להיות טובים ואובייקטיביים.
עכשיו,
הבעיה היא שקשה לדעת עד כמה אני אובייקטיבי,
ביחס להבנת עצמי.
אז לכן יש השתדלות מתמדת,
לכן אמרתי שבגיל 87 זה מתחיל.
אבל זה דבר אמיתי,
יש לנו דרכים לדעת איפה אנחנו עומדים.
יש למשל ספר נפלא שקוראים לו מסילת ישרים.
שם יש תיאור של המסלול המוסרי של האדם.
ואתה יכול לבחון את עצמך ביחס לנאמר בספר, למשל,
כן,
אם אתה לוקח את הספר הזה כמדריך.
אז אתה יודע איפה בדיוק אתה עומד.
לכן אני יכול לדעת האם אני ענו או לא ענו.
אני יכול לדעת האם אני שמח או לא שמח.
כי אני פשוט צריך לדעת ללמוד את מדע המוסר,
אפשר לומר.
לא.
קודם כל,
לא כולם יקחו.
דבר נוסף,
גם מסילת ישרים לא אומר שכולם יש להם אותו ייעוד.
הוא מדבר שם בקווים מאוד כלליים,
אבל לדעת מה הייעוד שלי,
זה דבר שמתברר במהלך החיים שלי.
עם מי אני בא במגע,
איזה חינוך קיבלתי מההורים וכולי,
כן?
וזה דברים שרמח"ל לא כתב עליהם,
מובן?
לא, ההפך.
אה, הייעוד שלי, אתה יכול להגיד שהוא קבוע.
כלומר,
הקדוש ברוך הוא הביא אותי לעולם בשביל מטרה מסוימת.
האם זה אומר שאני אממש את המטרה הזאת?
כנראה שלא, לא תמיד.
כלומר, אנחנו מממשים את הייעוד שלנו באופן חלקי.
לפעמים חלק גדול, לפעמים חלק קטן.
בסדר?
טוב.
מה?
מה זה לעשות רצונו?
הכוונה תחשיב,
זו הכוונה,
תחשיב את רצונו כרצונך.
לבטל רצונך מפני רצונו,
כדי שיבטל רצונך מפני רצונך. אני רוצה להבין מה זה לבטל.
מה?
לחוף?
לא, זה לא לבטל.
אז זה נקרא לחוף, זה נקרא לבטל.
הביטוי ביטול מושג שנמצא באיסורים,
יורדיה,
ביטול בשישים.
כשמאכל מתבטל במאכל אחר,
הוא לא נעלם,
אלא הוא נכלל.
לכן דבר שהיה אסור לאוכלו,
עכשיו הופך להיות מותר לאוכלו.
זה נקרא בטל. זאת אומרת, זה במובן הזה של הכללה.
הכלל את הרצון שלך ברצונו.
זה לא אותו דבר,
כי זה לא אובדן הרצון שלי,
אלא זה למצוא את מקומו ברצון הכללי.
אה, שזה אותו המשפט.
לא,
כי דווקא בעשה רצונו כרצונך,
אתה מחפש את הרצון שלו.
במשפט השני, אתה מחפש את הרצון שלך,
כיצד הוא נכלל ברצון שלו.
נכון.
מה שאני רוצה זה רצון השם, לכן כולכם צריכים,
אולי לא,
לא משנה מה שאתם חושבים,
העיקר שמה שאני אומר שצריך לעשות.
אני חוזר על שאלתך, יפה. האם זה לא מסוכן קצת שאדם יאמר,
אני כבר ביטלתי את רצוני מפני רצון השם.
מסקנה, מה שאני רוצה זה רצון השם, תתבטלו לזה.
נכון?
דבר אחד הוא שכח,
שגם האחרים עשו את זה.
כן, רבי שלמה זלמן אוירבך,
היה רגיל לומר ככה, כל גדול בישראל,
קיבל אות מהשמיים שהשיטה שלו היא הנכונה.
רק הוא לא שם לב שגם השני קיבל אות כזה.
כן, ברור.
טוב,
הלל אומר,
אל תפרוט, מה?
כן.
פשוט, כן, כן, נו, נו.
נכון.
פשוט מאוד.
ריבונו של עולם,
אם הוא היה עריץ, היה רק אומר, עשו רצוני.
אבל הקדוש ברוך הוא רוצה לשתף את האדם ברצונו.
ולכן יש עניין של גילוי הרצון דרך רצונות שונים.
למשל, אני לומד תורה,
אתה לומד תורה.
נגיד אנחנו לומדים את אותו חלק בתורה,
כן?
אותו טקסט, כלומר.
אבל אני לא אתה ואתה לא אני.
יוצא לפי זה שהאינטראקציה בין מה שאני למדתי לביני,
שונה מהאינטראקציה של מה שאתה למדת.
לפי זה,
כל אחד מאיתנו שלומד תורה, מגדיל את התורה.
וזה מה שהתורה לשמה לשם הגדלת התורה.
הבנת אותי?
יוצא לפי זה שרצון השם המתגלה בריבוי עצום של רצונות,
זה הרצון היותר משובח.
כן.
כן,
כי הוא מצפה ממך להשלים את רצונו.
כלומר, רצונו המושלם, כמו שאתה אומר,
הרצון המושלם האבסולוטי,
יש לו עניין להתגלות.
יש הבדל בין חוכמה לרצון. אם זה רק חוכמה,
אז
חוכמה היא אסתטית.
אם זה רצון, אז הרצון מתגלה אצל מקבל הרצון.
ולכן יש עניין של הקדוש ברוך הוא לאינטראקציה עם בעלי רצון.
אה, כי זה מגדיל עוד יותר את רצונו.
לא, כי זו תרומה שאני עושה,
אני תורם לקדוש ברוך הוא משהו שלא היה לו עד עכשיו.
שרצונו מתגלה דרך הרצון שלי.
לא, כי זה המאמץ שלי, לעומת
המאמץ שלו.
כלומר, המאמץ שלי היה לגלות את הרצון שלי,
כיצד הוא נכלל ברצונו,
ועכשיו ריבונו של עולם מממש את ההנאה, אפשר לקרוא לזה,
שיש לו בזה שרצונו מתגלה דרך רצוני.
כלומר, יש אינטרס אלוהי בזה.
אתה איתי?
אז זה קצת מבחינה פילוסופית,
זה לא מחזיק מים מה שאמרתי.
מה, הקדוש ברוך הוא צריך את הנברא?
כן, לפי מה שאני אומר, הוא מעוניין בזה.
אבל זה, איך לומר,
הוא רצה
לרצות.
הוא רצה להיות תלוי ברצוננו.
אז זה חופשי.
אתה איתי?
כן. טוב.
הלל אומר.
אל תפרוש מן הציבור.
למה צריך להביא את המשפט הזה פה?
פשוט,
רבן גמליאל,
אחרי שאנחנו רואים כל הבעיות שיש בלעסוק עם הציבור ועם הרשות וכולי,
וצריך לבטל רצון אחרים,
אז אולי כדאי בכלל לא לעסוק בזה,
לא לעסוק בצורכי ציבור,
לא לעסוק בפוליטיקה.
על זה אומר הלל, אל תפרוש מן הציבור.
מי זה ההלל הזה?
אפשר לומר,
כפי שרוב המפרשים,
או כל המפרשים אפילו,
אומרים שזה הלל הזקן.
אבל אולי זה הלל האמורא.
יש רבי הלל,
שהוא האמורא,
שהוא צאצא של רבן גמליאל,
בנו של רבי יהודה הנשיא,
אומרים שהוא זה שקבע את הלוח העברי.
שמייחסים לו את הלוח,
אז אולי זה הוא.
נכון, אז מה?
בסדר, כרונולוגיה מסתברת.
בכל מקרה זה לא לפי הכרונולוגיה,
כי זה אחרי רבי יהודה הנשיא ואחרי...
זה לא מסתבר.
הלל אומר,
היה אפשר, לכאורה, למה שאדם יפרוש מהציבור?
היה אפשר להגיד, כי הציבור רע.
אם הציבור הם רעים,
אז אולי כדאי כן לפרוש,
כי אם הציבור הם טובים, ברור שאני לא אפרוש.
אז בעצם המשפט הזה נאמר כאמירה כלפי מי שרוצה לפרוש מן הציבור,
כשהוא רואה שהציבור איננו מתנהג כראוי.
יש אמירה של האריזל,
ציבור זה ראשי תיבות,
צדיקים, בינוניים, רשעים,
ציבור.
ועל זה היה אומר הרב ציודה,
כי תראה חמור שונאך רובץ.
מה זה רובץ?
רשעים ובינוניים צדיקים.
כלומר,
זה הפוך.
כי אתה יכול להגיד,
מתי אני לא פורש מן הציבור,
כשהצדיקים בראש והרשעים בסוף.
אבל אם הרשעים תפסו את השלטון והם מנהלים את העניינים,
אז אולי אני אפרוש.
ומה גרם שהרשעים הם נמצאים בראש?
החמור השנוא שהשתלט,
כי
תראה חמור חומר,
שונא לך,
סנוי עליך,
רובץ, הוא גרם שהרשעים בראש.
וחדלת מעזוב לו.
תעזוב, תעזוב, עמו.
אפילו במצב הזה,
אל תפרוש מן הציבור,
כי הציבור הוא המקום של השראת השכינה.
כפי שמצאנו,
שהרמב״ם כותב,
שמי שפורש מן הציבור, אפילו שלא עבר עבירה,
אין לו חלק לעולם הבא.
בהלכות תשובה.
זאת אומרת שאדם כזה שפורש מן הציבור מעולם לא קיבל את התורה,
כי התורה לא ניתנה לפרט, היא ניתנה לכלל.
מתוך שייכות היא אל הכלל, אני מחויב כפרט בתורה.
כן,
מה?
נוח פרש מן הציבור.
לא, לא היה ציבור פשוט.
למעשה, כולם נבלעו במים.
לפרוש מהציבור זה כמובן שאתה חי בניתוק
רגשי והכרתי ממנו.
איך אמר ירמיהו, מי יתנני במדבר מלון אורחים,
ועזבה את עמי והלכה מאיתם,
כי כולם מנאפים עצרת בוגדים.
חז"ל צריכים לתרץ.
למה ירמיהו אמר דבר כזה?
זה חמור מאוד לעזוב את
הציבור.
מסביר הרמב״ם
שזה בגלל שירמיהו
פחד מההשפעה הרעה עליו.
הוא חשב שאם הוא יישאר עם הציבור, זה יקלקל אותו.
זה משהו אחר.
אם זה מקלקל אותך, אז אתה פורש.
אבל לא שיש אידיאל של פרישה מן הציבור,
אלא כי אתה רוצה להגן על עצמך.
זה
משהו אחר.
אמנם מה נענה בדבריך?
כן, אם ירמיהו אמר שהוא מושפע,
והוא מפחד מן ההשפעה הרעה,
אז זה אומר שמי שמפחד מן ההשפעה הרעה, שיפרוש.
זה מה שזה אומר.
לא,
זה אופי אחר מירמיהו.
תיקנתי אותך, הרי הבנתי את השאלה.
יש בספר חידוש גדול ששאלו,
האם עדיף לחיות בשכונה של דתיים
או בשכונה של חילונים?
אז בספר הקדוש התשובה היא,
אם אתה מן המושפעים,
אז תחיה בין דתיים, ואם אתה מן המשפיעים,
תחיה בין החילונים.
כי הרי יש,
לוט היה מחובר לאברהם אבינו.
ואצל אברהם אבינו, למד להיות צדיק,
פרש מאברהם אבינו,
הגיע לסדום,
התחיל קצת להסתבך,
נכון?
יש כמה דברים לא סימפטיים עם לוט.
אז זה אומר שלוט לא היה צריך לפרוש מן הצדיק,
נכון?
ויפרדו איש מעל אחיו,
וייסע לוט מקדם, מיסיע עצמו מקדמונו של עולם.
ואני שואל את השאלה, ומי שמר על אברהם?
אברהם שומר על לוט, בסדר, ומי שומר על אברהם?
לא, הוא עצמו.
כלומר,
אברהם הוא מהמשווים,
לכן אין פה שאלה אצל מי הוא יהיה.
אין אברהם נוסף. אברהם לא הולך לאברהם,
הוא הולך לעצמו.
בסדר?
כן.
אומר, מי יתנני?
כן, בסדר. לא,
אליהו,
לא שהוא עזב,
אלא שאליהו נקט בשיטה לא נכונה.
של לכלות את הרשעים.
נכון, הוא עשה דבר טוב.
מה זה שהוא,
הוא מוריד אש מהשמיים,
הורג כמה מאות מנביאי הבעל.
וואי, כל הכבוד.
כן, מה קורה אחר כך?
אני אהרוג אותך,
אז הוא בורח.
עכשיו, נשאלת השאלה, איך איזבל ישלה חיילים
אחרי מה שהוא עשה?
כנראה שזה לא עובד.
אומר הרמב״ם שהקדוש ברוך הוא לקח אותו,
כי אם הוא היה משאיר אותו,
היה מכלה את כל העולם.
כן,
אז אי אפשר לעבוד ככה.
זה נכון, הוא עשה, הוא הרג רק רשעים, בסדר, אבל... אני
לא ככה מתקדם.
מה?
בדיוק, בדיוק.
טוב,
אז זה מה שאומר כאן הלל,
אל תפרוש מן הציבור.
עד כאן להיום, שלום.
פאם פאם פאם.
