שלום.
פרשתנו,
פרשת תרומה,
מפגישה אותנו עם המושג שכינה.
ועשו לי מקדש
ושכנתי בתוכם.
המושג הזה שגור אצלנו.
יש חלקים נכבדים בעם ישראל שלפני כל מצווה אומרים לשם ייחוד
קודשבריחו ושכינתי,
קודשבריחו ושכינתי.
ויש מקום לברר את המושג הזה,
ואנחנו נקרא ביחד שיחות הרב ציודה לחומש שמות
לפרשת תרומה, עמוד 267. סעיף אחת,
החוט המשולש.
עניינו של ספר שמות
הוא הדבר הגדול של יצירת עם.
לעומת
ספר בראשית,
שעסק בתחילתו בבריאת העולם,
ובהמשך
אלה תולדות השמיים והארץ בהיברעם,
אל תקרא בהיברעם אלא באברהם,
תחילת
הופעת
האבות הקדושים,
היחידים,
אותם יחידי סגולה,
שהם התשתית
שממנה מתפתח בחומה שלנו עם ישראל,
דרך
יעקב אבינו שהוא אבא ל-12 שבטים שהם הבסיס הממשי
להופעת עם ישראל.
ובחומה שלנו
"עם זו יצרתי לי",
ברוך השם,
מחשבת השם שקדמה לעולם,
ישראל עלו במחשבה תחילה,
סוף מעשה במחשבה תחילה,
בחומה שלנו
עם ישראל מתחיל
לדרוך
על במת ההיסטוריה.
הראשון שמזהה זה פרעה הרשע.
הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו,
אבל זה לא עוזר לו.
היצירה הזאת מאז ולעולם היא נצחית.
אם כן, עניינו של ספר שמות הוא הדבר הגדול של יצירת עם.
עם זה מופיע בקדושה משולשת.
כלומר,
ישנן
שלוש תחנות
להופעת
העם הזה,
גדלותו
ומהות עניינו.
הדבר הראשון,
יציאת מצרים,
תחילת חומש שמות,
מה מתרחש במצרים,
ויעבידו מצרים בבני ישראל בפרך,
וימהרו את חייהם בעבודה קשה,
ועם ישראל יוצא מתוכם לחירות עולם.
זו הסוגיה הראשונה,
עד פרשת בשלח,
יציאת מצרים וקריאת ים סוף.
עצם הופעת עם ישראל.
אחר כך
מעמד הר סיני,
שבו
נחשפת הזהות
של עם ישראל.
הנשמה שהייתה טמונה בעם ישראל מראשית יצירתם הולכת ומתגלה במעמד הר סיני ומתן תורה.
והתוצאה של כל זה והעובדה השלמה היא השראת שכינה,
ואם בפרשות יתרו משפטים
קיבלנו את התורה לכלליה ולפרטיה,
הרי שמפרשת תרומה ואילך אנחנו עסוקים בפירוט רב ב"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכה".
והחוט המשולש הזה,
שלושת העניינים:
א', עצם יצירת עם ישראל, יציאת מצרים,
ב',
מעמד הר סיני ומתן תורה, ג', השראת שכינה.
שלושת הנקודות הללו,
שלוש הנקודות הללו, יפורטו כאן בהמשך.
ביציאת מצרים,
ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.
השראת השכינה היא דרך
המקדש, דרך המשכן.
ביציאת מצרים
נודע ומתגלה שיש עם ישראל בעולם,
עם השם.
עם זה והאנשים אלו נמצאים וקיימים מאז ועד עולם.
ישנה כאן כתובת
וקביעות ממשית.
כלומר,
נכון,
מחשבתם של ישראל קדמה לכל הבריאה.
בראשית, בשביל ישראל,
שיקבלו את התורה,
נברא העולם.
אבל לוקח זמן עד שהמחשבה תחילה הזאת
היא יוצאת אל הפועל
באופן ממשי.
יש 60 ריבוע.
זה הדבר הראשון, יציאת מצרים.
כך
על יסוד החירות ממצרים מתגלה כל ענייננו,
כל עניינו, ערכו,
ופרצופו השלם של עם זה במתן תורה.
דבר השם יורד אלינו בכללותו ובהתפרטותו,
ואנו מתרוממים לכדי אמירת נעשה ונשמע.
שימו לב, במתן תורה לא קיבלנו נשמה.
כמו שכל תינוק
הוא לא מקבל נשמה בבר מצווה,
אלא
הוא נוצר עם נשמה,
רק כי היא לא באה לידי גילוי בולט
עד הבר-מצווה.
גם עם ישראל,
כשיצא ממצרים, כבר הייתה תמונה בו נשמתו,
כמו ילד,
והוא הגיע לבגרות
בתוכנית מהירה מאוד,
כבר במעמד הר סיני, ואז התגלתה נשמתו.
ומה נשמתו חפצה?
ישכני מנשיקות פיהו, כי תובעים דודיך מיין.
לכן אנחנו אומרים, נעשה ונשמע,
כי התורה היא לא חיצונית לנו,
היא בטבע נשמתנו.
והדבר השלישי, וזה העניין שלנו,
בפרשתנו
אנו נפגשים בסיום של החוט המשולש,
בגמר המלאכה,
כי כל זה מייצב את העניין ומקבע אותו.
ושכנתי בתוכם.
אם ועשו לי מקדש,
אז כל הדבר הזה הוא מתקבע.
מה פירוש ושכנתי בתוכם?
שכינה,
מה פירוש המושג הזה?
מסביר לנו הרב ציודה.
ושכנתי בתוכם, פירושו שהשכינה שורה בתוך נשמת ישראל,
כנסת ישראל
וכלל ישראל
מאז ולעולמי עולמנו.
פשוטו כמשמעו,
ושכנתי בתוכם,
האלשך הקדוש המפורסם,
בתוכו לא נאמר,
כי אין השראת השכינה מסתיימת במקדש,
על כן לא כתוב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכו,
אלא דרך המקדש,
ושכנתי בתוכם,
בתוך עם ישראל,
בתוך כל אחד ואחד מישראל.
המשמעות
של הדבר הזה,
שבכל אחד מאיתנו שוכנת השכינה.
כמה פעמים מזכיר
האורח חיים הקדוש,
רבינו חיים בן עטר,
שהשכינה
היא נשמת ישראל.
רב ציודה היה מזכיר
שישנם שלושה גדולים
שעם ישראל החזיר להם חביבות,
מפני שהם,
אותם גדולים, חיבבו מאוד את עם ישראל.
זה האורחיים הקדוש,
האלשך הקדוש
והשלה הקדוש.
יש עוד
קדושים ועוד גדולי עולם,
אבל השלישייה הזאת,
במיוחד,
היא זכתה שכשמכנים ומזכירים אותם,
מצמידים להם את התואר הקדוש.
האורחיים הקדוש,
האלשך הקדוש, השלה הקדוש,
וגם האר"י קדוש, ורבנו הקדוש, יש עוד המון קדושים.
אבל שלושה אלה,
שלושה אלה,
עסקו, כך הסביר הרב ציודה,
עסקו בחיבוריהם בבירור עניין סגולת ישראל.
החיבורים שלהם מלאים אהבת ישראל,
מלאים ברור עניינם המהותי של ישראל,
והם חושפים את הקדושה של ישראל,
הקדושה האבסולוטית המוחלטת.
על כן כלל ישראל לא מתוך איזו החלטה של קונגרס,
אלא אם אינם נביאים, בני נביאים הם.
בני ישראל,
עם קדוש מחזיר להם אהבה,
ותמיד
כשאתה אומר אור החיים,
אתה אומר אור החיים,
הקדוש.
יש תשובה של הדברי חיים מצאנז
על איזה שוחט אחד
שהזכיר את האור החיים ולא קרא לו הקדוש,
ואפילו העיז לומר שדבריו לא נאמרו ברוח הקודש,
והדברי חיים פוסל אותו,
פוסל אותו.
הוא אומר, אדם שלא מבין מהי קדושתו של אורחיים הקדוש,
הוא לא ראוי לשחוט.
אורחיים הקדוש, אשלה הקדוש, אלשיך הקדוש.
כמה פעמים מזכיר אורחיים הקדוש שהשכינה
היא נשמת ישראל,
ושכנתי בתוכם,
בתוך כללות נשמות ישראל,
ומתוך כך,
בתוך כל אדם ואדם מישראל,
כדיבר רבי צדוק הכהן מלובלין,
זכר צדיק לברכה,
השכינה שורה בתוך כל לבבות בני ישראל.
כלומר,
הנקודה הפנימית,
האבסולוטית,
המוחלטת של כל אחד מישראל,
היא בעצם שכינה.
זה לא שכל אחד מאיתנו
יתחיל עכשיו
לחשוב ולדמיין ששכינה מדברת מתוך גרונו.
אצל משה רבנו, שהוא שקול כנגד כל ישראל,
אז כשם שיש השראת שכינה בכלל ישראל,
כך אצל משה רבנו הדבר הזה הוא יצא אל הפועל בגילוי גמור, על כן,
כל מה שהוא אומר
זה שכינה.
כל חומש דברים, אלה הדברים אשר דיבר משה לקול ישראל.
מתברר שכשמשה רבנו מגיע לשיא
עניינו על מפתן הכניסה לארץ ישראל,
מה שהוא מדבר
זה מה ששישים ריבו מדברים.
זאת שכינה מדברת מתוך גרונו.
אצלנו הדבר הזה הוא יותר סמוי,
הוא יותר גנוז,
ואנחנו צריכים ללמוד ולהכיר,
שיש השם בקרבנו,
ולנסות
להוציא את העניין הזה,
כמו משה רבנו,
מן ההיעלם אל הגילוי.
וכן בספר הכוזרי,
שמתוך השראת השכינה בכלליות נשמות ישראל,
היא שורה,
השכינה שורה בכל אחד ואחד מישראל לפי מדרגתו.
השכינה שורה בכלל ישראל ובכל הפרטים של ישראל,
ואה באה טליה,
כי הפרטים
הם פרטים של הכלל.
לפעמים
הפרטים לא זוכרים שהם
פרטים של הכלל, אבל זה לא משנה את העובדה.
כל יחיד ויחיד מישראל
יש בתוכו
השראת שכינה,
ושכנתי בתוכם,
זו קביעות נצח.
המשכן נקרא מקדש,
והוא הכנה לבית המקדש.
בית עולמים שבנה שלמה.
רוחי עם הקדוש מסביר
שהמצווה ועשו לי מקדש,
היא כוללת
את כל הדורות.
מצווה
לעשות בית של קדושה לריבונו של עולם.
איך
נעשה הבניין הזה בתקופת המדבר?
על ידי משכן זמני.
איך
ועשו לי מקדש מתקיים בירושלים?
אז זה בית, בית של קבע מאבנים.
אבל זאת אותה מצווה, ועל כן הרמב״ם
פותח את הלכות בית המחירה במצווה ועשו לי מקדש,
שהיא מצווה על עשיית
מקדש לדורות,
בכל אופני העשייה שלו.
ביחס למקדש נאמר בבירור,
ושכנתי בתוך בני ישראל ולא אעזוב את עמי ישראל.
כלומר,
שם במלכים א' פרק ו',
שלמה המלך,
אומר את הפסוק הזה,
ושכנתי בתוך בני ישראל.
כי כמו בפרשתנו, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם,
כך גם כששלמה מוציא לפועל את בניין המקדש,
ושכנתי בתוך בני ישראל,
למי שלא הבין שבתוכם הכוונה לעם ישראל.
שלמה המלך מפרט,
ושכנתי בתוך בני ישראל,
אבל הוא מוסיף,
ולא אעזוב את עמי ישראל.
לא אעזוב את עמי לעולם.
נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם.
כי שכינה זה צעד חד-צדדי,
זה צעד אלוקי.
זה לא דבר שהוא מותנה בתנאים, בהתנהגות, במעשים.
זה צעד אלוקי.
על כן מודיע לנו הקדוש ברוך הוא, ושכנתי בתוך בני ישראל,
ולא אעזוב את עמי,
ישראל לעולם.
ריבונו של עולם אינו מתחרט,
כי לא אדם מול להנחם.
הנוצרים שרדפו
ורודפים אותנו
עד עצם היום הזה,
ואשר בעזרת השם ניצלנו מהם
וננצל מהם,
ראשית תומתם הייתה באומרם שריבונו של עולם מתחרט
מבחירתו בנו.
הם אמרו דבר שקרי,
שהשראת השכינה של השם בנו היא תלויה בהתנהגותנו.
ואם חטאנו,
ומפני חטאנו גלינו מארצנו,
אז השם עזב אותנו.
אבל שלמה המלך אמר לא כך.
ולא אעזוב את עמי לעולם.
בשיחות הרב ציודה,
בכרך הזה,
עמוד 283. חוזר הרב ציודה על העניין הזה,
והוא מוסיף
ברור ופירוט.
ושכנתי בתוכם, סעיף 9,
ושכנתי בתוכם
היא המדרגה השלישית
של העם המשולש.
הביטוי עם משולש מקורו בשבת פ"ח,
בריך רחמנא די אהב
אוריין תליטאי לעם תליטאי על ידי תליטאי ביום תליטאי ביחד תליטאי.
הקדוש ברוך הוא נתן תורה משולשת שיש בה שלוש מדרגות,
תורה הנביאים כתובים, לעם משולש.
אומר רש"י שיש בו כהנים לוויים וישראלים.
הרב צעודה לוקח את המושג הזה
של השילוש,
המשלשים לך קדושה,
והוא בונה איתו את היסוד
שכבר למדנו,
השלישייה המקודשת הזו של יציאת מצרים,
מעמד הר סיני ומתן תורה, והשראת שכינה במשכן, במקדש.
כמובן,
מדרגה חדשה זו של "ושכנתי בתוכם"
אינה מנותקת חס ושלום משתי קודמותיה,
אלא
היא מהווה גילוי חדש
בתור המשך עיוני של דבר אלוהים
חיים ומלך עולם.
הרי ריבונו של עולם
ברא את העולם, הוא מלך העולם
והוא מחיה את כולם,
ובהשראת השכינה אנחנו מוצאים מדרגת חיים חדשה שאנחנו מקבלים והעולם כולו קיבל.
מתוך יציאת מצרים,
ואשר בחרבנו עם כל העמי ונתן לנו את תורתו,
מתגלה קונטקט אלוקי,
כלומר,
קשר אלוקי.
ושכנתי בתוכם.
יהושע,
בן נון, תלמידו הגדול של משה רבנו,
עבד השם,
מבטא גם הוא עניין זה בדבריו.
אל חי בקרבכם.
הנה, אנחנו מתחילים קצת לתפוס את המושג
ושכנתי בתוכם.
מדרגת חיים.
איזו מדרגת חיים?
יש מדרגת חיים של בעלי חיים.
יש מדרגת חיים של בני אדם,
אבל יש מדרגת חיים של עם ישראל.
מדרגת חיים של בעלי חיים
זו הגדרה חיונית לעומת המדרגות הקודמות
של צומח ושל דומם.
יש התנועות,
יש נפש חיה בבהמות,
אבל אנחנו מעלים בקודש,
לבני אדם
יש מדרגת חיים מסוג אחר,
חיים של נשר וחיים של אדם
זה לא אותו דבר,
מפני שיש באדם צלם אלוקים,
על כן כל חטיבת החיים שלו
היא חטיבת חיים אחרת.
ועל גבי זה יש את המדרגה החמישית
בבריאה, המדרגה של עם ישראל,
מדרגה
של חיים שהם כבר חיבור של שמיים וארץ,
מדרגת עם הנבואה,
אין את זה לא לבעלי חיים, גם לא לבני אדם
שהם אנושיים.
מדרגת החיים של עם ישראל
זה מדרגה של קשר, של מגע,
של הקשבה לדבר השם.
אז אל חי בקרבכם.
אנחנו עם ששמע
קול אלוהים מתוך האש,
כמונו ויחי.
זו מדרגת חיים עליונה שאנחנו דבקים במקור החיים. ואתם הדבקים בהשם אלוקיכם, חיים כולכם היום.
זה נקרא ושכנתי בתוכם.
זה מבהיל.
ריבונו של עולם
סוף סוף מצליח ליצור קשר, מגע,
דבקות
עם עם מיוחד,
עם קרובו.
אנחנו קרובים לקדוש ברוך הוא,
אנחנו מחותנים עם הקדוש ברוך הוא.
ואלה לא מליצות גבוהות,
אלה דברים שיורדים עד לפשטות המעשית.
הנה, הרב צעודה ממשיך,
מזכיר ביטוי מתוך ברכות התורה:
חיי עולם נטע בתוכנו.
אשר נתננו תורת אמת
וחיי עולם נטע בתוכנו.
יש חיי שעה
לכל מי שנברא בצלם אלוקים.
אבל בנו יש מדרגת חיים חדשה,
חיי עולם.
עם ישראל הוא נצחי,
כל אחד מאיתנו
יש לו חיי שעה,
אבל יש לנו יותר ויותר כפי דבקותנו בתורה.
חיי עולם נטע בתוכנו.
אז אתה רוצה לחיות רק חיי שעה,
אז תהיה כל הזמן באייפון.
אבל אם אתה חפץ בחיי עולם,
אז תבוא לשיעור, תלמד תורה.
חיי עולם נטע בתוכנו.
המושגים,
היסודות, העניינים שאנחנו זוכים לעסוק בהם
כשאנחנו עוסקים בדברי תורה,
אלה מושגים של נצח,
חיי עולם.
ריבונו של עולם
שוכן בתוך נשמת האומה,
בתוך כל כלל ישראל,
בתוך כללות עמך בית ישראל.
הרי אם לא היינו שישים ריבו, לא היינו מקבלים את התורה. אומרים חז"ל,
אם היה חסר אדם אחד,
אפילו אישה אחת,
רב צעודה מביא ממקום אחר,
אפילו שפחה אחת,
המספר של שישים ריבו
הוא הרדאר שמסוגל לקלוט
את דבר השם.
לכן אנחנו מברכים לפני שניגשים לתורה,
אשר בחרבנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו.
בתור עם קיבלנו את תורתו, קיבלנו את חיי עולם נטע בתוכנו.
ומתוך כך, בתוך כל אחד ואחד מאיתנו.
אבל בשביל זה צריכים לעסוק בדברי תורה.
נכון, נשמתנו
היא חלק
מנשמת עם ישראל,
שנשמת עם ישראל ותורה זה דבר אחד,
אבל אם אתה חפש שזה יתגלה בך באופן אישי,
אז תעמול,
תעסוק בדברי תורה,
תטרח.
לעומת שני הדברים הראשונים,
שהם מעשים שהיו,
הדבר השלישי
אינו מעשה שהיה,
אלא עובדה נצחית
הקיימת לעולמי עולמים.
חידוש.
יציאת מצרים,
אירוע היסטורי
חשוב מאוד, מכונן מאוד.
מהפכה בעולם, "עם זו יצרתי לי",
מופיע על במת ההיסטוריה.
מעמד הר סיני,
בו' בסיוון,
אבל לא כל יום יש מעמד הר סיני.
אירוע היסטורי.
בכל יום ויום,
בת קול יוצאת מהר חורב ומאחזת לבריות.
מה, סתם התאמצתי לעשות את מעמד הר סיני?
אוהל הן לבריות?
שהן לא עוסקות בתורה.
אבל זה אירוע היסטורי,
חד פעמי,
שהשלכתו היא לדורות.
אבל הדבר השלישי,
החל בפרשה שלנו,
ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם,
אינו מעשה שהיה,
אלא עובדה נצחית הקיימת לעולם ולעולמי עולמים.
ושכנתי בתוכם,
זה אנחנו,
זה הזיהוי של קודשא בריך הוא ישראל ואורי תאחדו.
הלימוד הזה הוא החידוש של פרשתנו.
יש סידורים בהם מודפסות תפילות
שנאמרות לפני קיום כל מצווה,
לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתי,
על ידי ההוא תמיר ונעלם בשם כל ישראל.
עניין זה אינו כל כך פשוט,
אלא עמוק ונשגב מאוד,
וממנו מתברר הערך האמיתי של תורה ומצוות.
קודשא בריך הוא וריתא וישראל חד הוא.
יש ללמוד דבר זה ולחיות אותו.
ושכנתי בתוכם אינו מעשה שהיה,
אלא מעשה שהווה.
מעשה שהיה, הווה ויהיה.
ונמשך גם עכשיו ברגע זה.
זאת שייכות ודבקות נצחית
ושכנתי בתוך בני ישראל ולא אזוב את עמי לעולם.
כי ההשלמה לדברים האלה,
כן,
אז ננסה, ננסה להבין, זה מושג,
הרב צעודה הרי הביא את ההמשך
על ידי ההוא תמיר ונעלם.
זה מושג תמיר ונעלם, זה מושג פנימי מאוד מאוד עליון.
אנחנו מתחילים להיפגש איתו פה,
וצריך הרבה הרבה ללמוד מרבותינו מה עניינו.
אז בואו נקרא פסקה באורות של הרב קוק.
יש פה דפים,
אם מישהו רוצה.
אז לפני שנתחיל לקרוא את הפסקה,
אני רוצה להקריא כמה שורות שלא הספקתי לצלם,
מתוך שיעורים של הרב צבי יהודה על ספר אורות,
על הפסקה הזאת.
הוא מאוד מעריך שם בניסיון להפגיש אותנו עם המושג שכינה
שמופיע בפסקה הזאת,
רק הוא אומר שם דבר מחודש.
שכינה היא שם פעולה,
כמו אכילה,
למידה,
כתיבה.
שכינה זה לא איזה חפץ,
זה לא איזה שם,
זאת פעולה.
כלומר,
כמו שיש פעולת אכילה,
כך יש פעולת שכינה.
מי הפועל?
הקדוש ברוך הוא.
שכינה, פירוש הדבר, אני קורא, שהקדוש ברוך הוא שוכן.
הוא משרה את שכינתו בעולמות התחתונים.
הוא מתגלה מהעולמות העליונים הגנוזים
כאן אצלנו.
אז זה נקרא שכינה.
הקדוש ברוך הוא
מפעיל משהו.
הוא פועל השראת שכינה.
מתוך זה בואו ננסה לקרוא מה שכתוב פה.
ואנחנו נקרא את הפסקה הזאת יחד עם הביאור הצמוד של הרב אבינר,
כדי שנתפוס משהו מהפסקה הגבוהה הזאת.
אור השכינה,
השכינה הקדושה השוכנת בקרבנו,
הוא כנסת ישראל.
נשמת האומה הישראלית.
הרי ברור
שהאומה הישראלית
זה לא רק הגוף,
כי אנחנו לא ילדים קטנים,
אנחנו כבר יודעים
שאין קיום לגוף בלי נשמה.
אז כמו שליחיד
אין קיום
כאשר תוסף רוחם היא גבעון,
כאשר ריבונו של עולם אוסף את הרוח
מהאדם
אז נשארת רק גוויה ללא רוח חיים,
זה נקרא מוות, חלילה.
כך,
כשאנחנו פוגשים את עם ישראל,
ישנה נטייה שטחית
לראות
רק את הגוף של עם ישראל,
הגוף הלאומי,
מדינת ישראל,
ממשלת ישראל,
משרדי הממשלה בישראל,
זו הממשות הגופנית.
אבל מה הנשמה של כל הגוף הלאומי
שאנחנו מתפללים,
ריבונו של עולם, שיברך את מדינת ישראל.
לגוף הלאומי הזה יש נשמה.
הנשמה של הגוף הלאומי הזה זה אור השכינה.
אז אור השכינה הוא כנסת ישראל.
יש משהו פנימי
שהוא הנקודה המשותפת,
הוא הנקודה של ראשית היצירה,
שאחר כך מתגלה בדמות מדינת ישראל.
החיוניות האלוקית
המיוחדת שבנו,
אשר מחיה אותנו בכל רגע ורגע,
היא השכינה, היא כנסת ישראל.
אז הנה, אנחנו הרבה יותר מבינים.
שכינה זו החיוניות האלוקית,
זה מה שמחיה את עם ישראל,
וזהו האידאל הישראלי השורה באומה כולה.
זהו תפקידנו וייעודנו עלי אדמות,
העושה אותה את האומה הישראלית
לחטיבה אחת בכל דורותיה.
הרי עם ישראל חי,
וחיו יחיה לנצח.
מה מחיה את עם ישראל?
למה הוא נצחי?
מה סוד חייו?
השכינה,
היא פועלת, היא מחיה אותנו.
הדבר אשר מדבק אותנו זה לזה במשך כל הדורות,
ועושה אותנו לעם אחד,
הוא אותו האידאל הגדול,
הכוח האלוקי הזורם בנו מראשית יצירתנו.
הרי על כל דבר ועניין אנחנו מפולגים,
אנחנו מתקוטטים, אנחנו מחולקים.
אז מה כן מחבר אותנו?
לא הדבר המפלג אותנו,
אלא השורש,
כמו כל צמח שהשורש שלו טמון באדמה,
הוא תמיר ונעלם, לא רואים אותו.
מה כן מחיה את כולנו?
ימנים, שמאלנים, דתיים, חרדים,
חילונים,
אשכנזים, ספרדים, תימנים.
מה מאחד את כולנו?
לא הגלוי,
ישנה מכונת חיים, נשמת חיים,
חיוניות אלוקית.
זה נקרא
שכינה כנסת ישראל.
כמו שאמרו, ארוחיים הקדוש,
רב צדוק,
הרב קוק, הרב ציודה.
נשמת חיינו זה השכינה.
כשם, אלא מה?
אלא מה?
האם נאמר שכולנו חכמים,
נבונים, צדיקים.
אם אור השכינה זה כנסת ישראל,
אז השכינה היא כבר דבר גלוי?
הוא דבר שכבר מופיע בשלמותו?
זה כבר תלוי בבחירתנו.
האם אנחנו חושפים את הנקודה הזאת?
וזה ההמשך.
כשם שאדם אינו בוחר להיות אדם בעל חי,
אדם או בעל חי,
אבל יש לו את הבחירה החופשית
אם לגלות את עובדת היותו אדם או להתנהג כחייב.
בן אדם נולד עם צלם אלוקים.
הוא מתנהג כמו אדם עם צלם אלוקים?
או שהוא חמאסניק שמתנהג כמו חיה?
תלוי בבחירתו?
תלוי בבחירתו.
אבל גם ההוא ביסודו יש בו צלם אלוקים
והוא מחלל אותו.
כך יהודי אינו בוחר להיות שייך לאומה הישראלית.
נולדנו יהודים.
אבל יש לו ליהודי את הבחירה החופשית לגלות את עובדת היותו יהודי
או להתנהג כאחד מגויי הארץ.
יש מושג הלכתי, תינוקות שנשבו.
תינוקות
שהלכו לשבי,
אומנם לא נרצחו כמו משפחת ביבס, השם ייקום דמם,
הם חיים,
אבל הם תינוקות שנשבו.
הם לא יודעים כלום,
אפילו לא יודעים שהם יהודים.
זה מושג תינוקות שנשבו.
אבל אם הם לא יהודים,
בגלל שהם לא יודעים?
בגלל שאין להם כיפה על הראש?
הם יהודים.
אלא מה?
יהדותם לא גלויה, היא לא מתגלה,
כי הם נשבו.
ולא צריך להיות במנהרה בשביל להיות בשבי.
אתה יכול להיות אדם בן חורין,
ואתה שבוי,
אתה שבוי במנזר,
או שבוי בתרבות המערבית שמשיחה את דעתך מהזהות היהודית,
אבל מה זה משנה?
ובכל מקרה,
אין בכוחו
של שום יהודי, למחוק את האור האלוהי הישראלי השוכן מקרבו פנימה.
לכן ישראל, אף על פי שחטא ישראל הוא.
אז אף על פי שכל כנסת ישראל היא גילוי של אור השכינה,
אבל כשנשתף עם זה פעולה,
כשבבחירתנו החופשית נגלה את זה,
אז,
כשהאורה הגדולה הזאת מתגלה בארץ,
כאשר האומה הישראלית חוזרת אל ארצה,
חוזרת אל עמאר,
אל תורתה,
היא מגלה את האור האלוקי הגדול שבנשמתה וחושפת אותו בתחתיות ארץ.
כשנחשוף את הדבר הזה,
שאנחנו בעצם גילוי השכינה,
כי כתוב ושכנתי בתוכם,
כאשר הערך האלוקי הגדול של עם ישראל
מתגלם ומתגלה בחיים המעשיים והשכליים,
במעשינו ובמחשבותינו,
אז הכול מתברך.
ונברחו בך כל משפחות האדמה ואשרי עולם שאומה זו בתוכו.
והרב קוק מסיים את הפסקה, אנחנו מדלגים.
ברוך השם אלוקי ישראל מן העולם ועד העולם.
שלום.
