טוב,
שלום לכולם,
שלום ללומדים כאן במכון,
העיקרים, האהובים,
ושלום ללומדים בבית.
אנחנו נמצאים בלימוד משותף נוסף מתורת מורנו ורבנו הרב אלישע שליט,
זכר צדיק לברכה,
פרשה ונפש בחבלי משיח.
והיום אנחנו גם נמצאים ערב ראש חודש אדר.
בעזרת השם, מי שנכנס אדר מרבין בשמחה,
ונזכה ונהפוך הוא לכל הדברים שצריכים להתהפך לטובה.
אמן כן יהי רצון.
ו...
אנחנו גם נכנסים לפרשיות שבדרך כלל אנחנו קצת מאבדים בהן ידיים ורגליים,
אם לומר את האמת,
פרשיות המשכן,
שנראות לנו לפעמים חזרתיות,
אבל חשוב לי להזכיר כאן דווקא דברים של הרמב"ן,
שאומר בכמה מקומות ש...
כאשר אנחנו רואים שהתורה מאריכה מאוד בדברים,
משמע שאלה הדברים החשובים.
זאת אומרת,
אנחנו שואלים לפעמים על מילה מסוימת,
למה היא נמצאת,
למה יש יתור של מילה.
כפל מילה.
אבל לפעמים, מה שנקרא הכלי הוא המסר.
כשאתה רוצה להעביר מסר,
אתה משתמש לפעמים בכלי שעוזר לך להעביר את זה.
אז
מהו הכלי להעברת מסר שמשהו חשוב לך,
שאתה מאריך בו ולא מקצר בו?
זאת אומרת שכשאנחנו מגיעים לפרשיות של המשכן,
אנחנו מגיעים במידה מסוימת לתכלית של כל הסיפור.
בסוף, עם ישראל יצא ממצרים, קיבל תורה.
והתכלית, התכלס, כמו שאומרים,
התכלס במובן העמוק זה ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. זאת אומרת,
בסופו של דבר, יש איזושהי תכלית לכל הסיפור הזה.
מהי התכלית?
התכלית היא השראת שכינה.
ראינו לפני כן כאן את שיחות הרב צבי יהודה.
הרב צבי יהודה היה לו איזו נקודה.
בפרשיות המשכן הוא היה חוזר עליה הרבה מאוד פעמים.
הוא היה אומר שיש פה מהלך משולש.
כל הסיפור של עם ישראל הוא מהלך משולש.
המהלך המשולש הוא יציאת מצרים,
מתן תורה והשראת שכינה.
מתן תורה ויציאת מצרים אלה אירועים היסטוריים.
השראת שכינה זה אירוע נצחי.
יש פה איזושהי נקודה שחשוב לשים לב אליה.
יציאת מצרים, שאנחנו מציינים אותה בחג הפסח,
זה אירוע חשוב מאוד.
אנחנו לא ממעיטים בערכו בכלל,
זה אירוע ששינה בעצם את ההיסטוריה,
אבל זה עדיין אירוע היסטורי.
מתן תורה זה גם אירוע מחולל מהפכה עולמית,
ועדיין זה אירוע היסטורי.
אבל השראת שכינה זה לא אירוע היסטורי,
הוא לא אירוע היסטורי,
הוא מעבר להיסטורי,
הוא אירוע נצחי.
במידה מסוימת, כמובן,
שלושת הרגלים שלנו מבטאים את אותו רעיון.
חג הפסח.
חג השבועות,
חג הסוכות.
חג הסוכות, יש עליו שאלה מאוד מפורסמת.
מתי היו צריכים לציין את חג הסוכות?
לכאורה בניסן, כשהם יצאו ממצרים ועשה להם סוכות.
אז למה מציינים את זה בחודש תשרי
ואז מתרצים שאם הם היו יוצאים בניסן,
אז זה לא היה נראה כמשהו מיוחד,
כי
כולם יוצאים,
אז הם יוצאים בזמן שלא נוח כל כך לצאת.
בסדר, מה אנחנו לומדים מהדבר הזה? שזה לא הזמן שלו.
במידה מסוימת אפשר להגיד שחג הסוכות הוא
חג השראת השכינה של עם ישראל.
בדיוק, ומעבר לזמן.
כלומר, שחג הסוכות מבטא את השראת השכינה.
מה זה ענני כבוד?
ענני כבוד זה השראת שכינה.
כשהענן קשור על האוהל,
או הענן היה בהר סיני,
או הענן בעקידה,
מה זה מבטא?
סוג של השראת שכינה.
והשראת שכינה זה דבר נצחי.
מה פירוש דבר נצחי?
זה מה שמכונה סגולת ישראל.
השראת שכינה זה סגולת ישראל,
לעם ישראל יש איזושהי סגולה,
איזושהי נקודה שלא מתחילה מאיתנו.
זה לא בגלל שאנחנו כאלה חכמים ונבונים וכאלה פיקחים,
לא בגלל זה.
אלא בגלל שהקדוש ברוך הוא השרה שכינתו בתוכנו,
יש לנו את הזכות הזאת.
וזה נקרא אשר בחר בנו מכל העמים.
ונתן לנו את תורתו,
הוא נתן לנו את תורתו לא בגלל שאנחנו חכמים,
מוצלחים וחמודים.
לא, למרות שאנחנו גם כאלה.
אבל זה בגלל שהקדוש ברוך הוא בחר בנו מכל העמים,
ורק מתוך זה הוא נתן לנו את התורה.
אז זאת הייתה ככה הערה,
הערת פתיחה
בכל העניין הזה.
אני רוצה לגעת בעוד איזה נקודה מאוד מעניינת,
ש...
כשאנחנו לומדים את התורות שהרב אלישע נתן בשיחות שונות,
אז אני פותח כל מיני שיחות משנים שונות.
ופתחתי במחברת אחת השיחות שערכנו לפני כמה שנים,
זה היה כמדומני בסדרה שהוא העביר בשנה האחרונה לחייו.
והוא נגע שם באיזושהי נקודה קטנה בתחילת פרשת תרומה,
זה ממש היה ל' שבט,
זה היה ערב ראש חודש אדר.
אני רוצה לגעת בנקודה הזו כמענה לשאלה ששאלו אותי השבוע,
שאלה מאוד מעניינת,
שחשבתי עליה לא פעם השנה.
הרי יש את השיר המפורסם החדש של
מדינת ישראל, השם יתברך תמיד אוהב
אותי
ותמיד יהיה לי רק טוב.
אז אנחנו כבר דיברנו על זה,
אני
חושב בפרשת ויצא,
אם אני לא טועה,
אז דיברנו על השיר הזה,
דיברנו על השיר הזה.
אז
אני רוצה דווקא להתבונן בשיר הזה דווקא ממקום,
בזהירות אני אגיד, אבל ביקורתי קצת.
מה שנקרא,
נתנו לו כבר את הכבוד שלו, אז עכשיו אנחנו
קצת ניגע בהיבט מסוים שצריך להתבונן בו מזווית נוספת.
דרך שיחה שהרב נתן, כמו שאני אומר בתשע"ח,
תשע"ח, סליחה, תשע"ח,
זה היה ל"ש תשע"ח.
וככה הרב נגע שם בתחילת פרשת תרומה,
ויקחו לי תרומה.
הנה אנחנו באים בתחילת חודש אדר בשבת תרומה לקרוא את הפסוקים הבאים.
דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה.
מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תיקחו את תרומתי.
אז כאן יש פה איזושהי הערה שהיא נשמעת כמו עקיצה.
סוג של עקיצה או הערה,
מה שנקרא הערה ביקורתית קצת,
אבל יש לה עומק,
יש לה עומק.
זה לא סתם ההערה הזאת.
ככה הרב אמר אז, בשפה שלנו למילה לי,
ויקחו לי תרומה,
יש משמעויות מסוימות,
במיוחד בדור הזה של חבלי משיח.
הוא רמז כמובן בעדינות
לכך שהמילה לי בחבלי משיח,
שזה דור שיש בו הרבה מאוד עיסוק,
לפעמים בחומר,
לפעמים בפרטיות, אז המילה לי מבטאת הרבה פעמים...
את
מה שאני רוצה, האני.
כן, בדיוק.
אז,
אבל,
ברמה המהותית,
בשפה המקראית,
המחדשת את המילים,
המלמדת מהי כוונת המילה הזאת בעומק,
אומר רשי,
לי,
איך רשי מפרש?
לשמי,
לשמי.
זאת אומרת,
יש פה איזושהי נקודה
שחשוב לשים לב אליה,
והוא מעיר כאן ככה, וכך בעוד פסוקים בהמשך.
זאת אומרת, זה חוזר על עצמו, לי, לשמי.
כל מה שמתרחש במשכן ולאחר מכן במקדש
צריך להיות לשמו של הקדוש ברוך הוא.
אולי הבסיס לזה מתבאר בצורך התורה לכפול את המילים ויקחו לי תרומה.
כמו שהתורה אומרת בסוף הפסוק, תיקחו את תרומתי.
למרות שכתבה זאת כבר בתחילת הפסוק, אולי זה
בא להדגיש בין היתר את המילים נדבנו ליבו.
מי הוא האיש אשר נדבנו ליבו?
אומר רשי,
לשון נדבה והוא לשון רצון טוב.
ממה נובע הרצון הטוב?
ממה נובע הרצון הטוב?
מכך שהאדם יבין שהמילים ויקחו לי תרומה,
פירושנו תיקחו את תרומתי.
התרומה היא תרומה של השם,
ובני אדם מבצעים את החזרת התרומה אל השם.
זה הבדל עצום.
השאלה היא, האם אני חושב שאני נותן, שיש לי,
שבשר ודם מחדש את התרומה,
או שהאדם מבין שהוא כלי לבטא שהכל בעצם שייך לקדוש ברוך הוא.
וזה בעצם, כמו שאנחנו מנסים הרבה פעמים,
לגעת בכל הפירושים וההערות
איזה גרעין מאוד מאוד מאוד מרכזי
במשנה של הרב.
זאת אומרת,
הנושא המאוד מאוד מרכזי בחבלי משיח,
שזו התקופה שאנחנו חיים בה,
היא ההתמקדות של האדם בעצמו.
זה נושא מאוד מאוד מרכזי בחייו של האדם.
יש לזה המון המון המון סיבות.
בדיוק ראיתי לפני כמה ימים דבר מאוד מעניין.
אני
לא זוכר כעת על מה זה היה בדיוק,
אבל העולם המערבי הוא עולם שאחד מערכי היסוד שלו זה האינדיבידואליזם.
זאת אומרת, הפרט, הנקודה של הפרט.
אני לא זוכר,
אני מנסה להיזכר עכשיו באיזה הקשר ראיתי את הנקודה הזאת,
אבל העיסוק...
בפרט בצורה מאוד מאוד מאוד קיצונית בעצם
היא באה על חשבון ערכים אחרים.
והערכים האחרים זה הרבה פעמים ההסתכלות,
היכולת של האדם להסתכל על מרחב,
היכולת של האדם להסתכל מעבר ל...
לחיים האישיים שלו,
בסדר?
גם הסוגיות שאנחנו מדברים עליהן בימים האלה,
סביב כל נושא החטופים,
גם נושא המלחמה בכלל.
נושא המלחמה בכלל הוא בעצם נושא מאוד
גדול מבחינת היחס בין אינדיבידואל לאומה.
מה היחס בין פרט לבין כלל,
מה היחס בין אומה
לבין
הפרטים שמקיימים את האומה.
וכל הסוגיות האלה הן בעצם סוגיות שמאוד מאותגרות בתוך עולם
שבו ההתמקדות של האדם היא מאוד בחיים הפרטיים שלו, האישיים
שלו. ומה הרב אלישע בעצם רוצה שאנחנו נעשה?
אם ה...
האם הוא רוצה שאנחנו נדחה את הפרט בפני הכלל,
כמו שזה נתפס הרבה פעמים בעיניים של אדם מערבי שמסתכל
על נגיד אנשים שמוסרים את הנפש שלהם למען המדינה,
ואז בקצה הם קוראים לזה פשיזם.
זאת אומרת,
זה
סוג של שמים את המדינה מעל כל הערכים.
אז מה,
אז הפרט אומר לא,
אני לא מעוניין בדבר כזה,
אני לא מעוניין שהמדינה תהיה מעל כל הערכים.
אבל זו לא הנקודה.
זאת אומרת,
הייחוד והחידוש של מה שעם ישראל בא להביא לעולם,
זה לא הניסיון לשים את המדינה מעל הכל,
אלא הנקודה היא לשים את הערכים העליונים מעל הערכים החלקיים.
זאת הנקודה בעצם שעומדת מאחורי,
נקרא לזה,
המאבק בין פרט לכלל.
הכלל הוא לא נגד הפרט.
אלא הכלל הוא הניסיון להרים את הפרט
למרחב יותר גדול.
זו בעצם העבודה כשאנחנו מדברים על עשיית רצון השם.
כשהאדם צריך לדחות את הרצון האישי שלו
מפני הרצון האלוהי.
איך הסברנו את זה בשבוע שעבר?
נגיד,
עם הפרשנות של השכבות, נכון?
יש בתוך האדם שכבה שרוצה לדבר לשון הרע.
יש בתוך האדם שכבה שרוצה לקחת את הכסף לעצמה.
ולא רוצה לתרום, ולא רוצה לתת צדקה.
אבל באמת,
בו בזמן,
יש בתוך האדם שכבה יותר פנימית, יותר עמוקה,
שמעוניינת דווקא לתת את הצדקה
למי שאין לו.
מעוניינת לא לשמוע לשון הרע.
בתוך האדם בעצם יש שתי שכבות, יש שני חלקים.
ושני החלקים האלה נמצאים לפעמים במאבק.
אז
אין כאן איזושהי אמירה של מחיקת
הפרט למען הכלל,
אלא איזה רצון לתעל את הרצונות העליונים שקיימים בתוך האדם בסתר ליבו,
ולהחזיר אותם למקור.
זה בעצם איזושהי תורה שחורזת הרבה מאוד מהרעיונות של הרב.
היה מזכיר בהקשר הזה הרבה פעמים את הדברים של...
כמדומני, הרב ראובן מרגליות,
בעל מרגליות הים למסכת סנהדרין,
כולם לומדים עכשיו מסכת סנהדרין, הדף היומי,
אז הגמרא במסכת סנהדרין,
בדף צז', צח',
גמרא, פרק ח',
אומרת שאחת מהתופעות של חבלי משיח תהיה
עד שתכלה פרוטה מן הכיס.
תכלה פרוטה מן הכיס,
זה נדמה לי מופיע גם בסוף המשנה במסכת סוטה.
אבל הגמרא
במסכת סנהדרין מזכירה את הדבר הזה,
שתכלה פרוטה מן הכיס זה אחד מהתופעות של ימות המשיח,
ושם מופיע שתכלה פרוטה, שתכלה פרטיות
מן הכיס, עד שתכלה הפרטיות.
אז
אפשר להסביר את זה בהרבה מאוד דרכים.
מה זה שתכלה הפרטיות?
שלא תהיה פרטיות.
אז הרב אלישע כדרכו,
היה מסביר הרבה פעמים את המילה שתכלה,
בכל מיני מקורות בחז"ל,
באופן עקבי,
מלשון כלי.
שתכלה,
שתהיה כלי.
אז הוא הסביר שעד שתכלה פרוטה מן הכיס,
שהפרטיות תהפוך להיות כלי למשהו אחר.
מה פירוש?
זה אומר שלאדם יש כישרון מסוים.
לא משנה אם אתה צייר, נגר, אומן.
עכשיו, האדם יכול לקחת את הכישרון הזה
ולתת אותו, לתת אותו למען הכלל.
והוא יכול להתמקד בכישרון שלו למען עצמו.
זה לא משנה אם למען עצמו, זה כל רבדי העצמי.
לדוגמה,
העולם שלנו היום עובד הרבה מאוד על שיווק.
מה זה שיווק, בסופו של דבר? זה
עיסוק של האדם באופן מאוד אינטנסיבי בעצמו.
זה לא משנה אם אתה פוליטיקאי שמשווק את עצמו,
או איש עסקים שמשווק את עצמו.
עכשיו, השיווק העצמי
יכול להיות ראוי,
אולי,
במקרים מסוימים,
אבל הרבה פעמים העיסוק האינטנסיבי של האדם בעצמו
גורם לו שלא יראה דבר מלבד עצמו.
הוא פשוט לא פנוי בכלל לראות מה צריך,
אלא הוא עסוק בעצמו.
וכשהאדם עסוק מאוד באופן אינטנסיבי בעצמו,
במקום שהפרטי יהפוך להיות כלי,
הפרטי הופך להיות סוג של מחסום,
הופך להיות סוג של חסם.
נכון, דיברנו...
נכון.
נכון.
נכון.
נכון. נכון.
נכון מאוד, נכון.
אבל הנקודה...
בדיוק.
עכשיו הנקודה היא,
עכשיו בדיוק,
הנקודה היא שכשאנחנו מדברים על פרט וכלל,
אנחנו לא מדברים על כך שכאילו בעצם בן אדם אומרים לו,
צא מהאגוצנטריות שלך ותחשוב על הכלל.
זה לא, זו לא הנקודה.
הנקודה היא שהכלל,
האדם בטבעו הוא חלק מהכלל.
זאת אומרת,
האדם הוא חלק מציבור,
הוא חלק ממשפחה,
הוא
חלק מהיסטוריה שלמה.
אלא שהוא נוטה מסיבות שונות.
לראות את עצמו כמנותק מהכלל.
והעבודה של האדם היא עבודה הכרתית.
עבודה הכרתית זה אומר תכיר באמת, מודה על האמת.
דיברנו על זה בשבוע שעבר.
מודה על האמת,
וכן דובר אמת בלבבו,
אנחנו פותחים את הבוקר קודם כל מודה,
ואחר כך אני.
אבל אם האדם מקדים את האני לפני המודה,
אז הוא עלול בעצם להאפיל על...
המודה.
הוא לא רואה את המודה,
הוא רואה את האני.
לכן הציווי הראשון,
תיקחו לי תרומה,
תיקחו לי תרומה.
בעצם אפשר להגיד שהלי,
שבדרך כלל משמש ללי כשהאדם אומר לעצמו,
אומר תרתמו את הלי הזה שלכם
ותיתנו אותו לי, כלומר לשמי.
כמובן שהקדוש ברוך הוא לא צריך את התרומה שלנו.
לכן הוא אומר, לי, לשמי.
זה לא שהשם צריך את התרומה,
אלא בסך הכל תחזירו למקור את מה
שיש לכם ואתם חושבים שזה שלכם.
אני חושב שכאן בסוגיה הזו,
הרב בהמון המון המון המון המון
סוגיות שונות בעצם הסביר את אותו עיקרון.
צדקה.
כשבן אדם נותן צדקה, מה הוא עלול לחשוב?
עלולה להיות לו תודעת עליונות ביחס לעני,
או אפילו ביקורת מסוימת.
הוא פרזיט,
הוא לא עוזר לעצמו.
אם הוא היה עוזר לעצמו, אז לא הייתי צריך לתת לו.
עד לרמה קיצונית, נגיד של קפיטליזם,
שקפיטליזם בעצם מתנגד ברמת העיקרון לכל מיני סוגים של רווחה,
ברמות כאלה ואחרות. למה?
כי הם טוענים שרווחה...
היא
גורמת או עלולה לגרום לסוג של ניוון של הרצון של האדם להתקדם.
אני לא נכנס עכשיו לסוגיה הזאת.
מה שבטוח שהתורה,
גם אם היא לא סוציאליסטית לגמרי,
אבל יש לה מדיניות רווחה מסוימת.
לא ניכנס עכשיו להגדרות מה בדיוק מדיניות הרווחה של התורה,
אבל יש לה מדיניות רווחה. מה הדבר הזה בא ללמד?
האדם יכול לחשוב במחשבה גאותנית שאני בעצם הוא היש ויש לי כסף
ואני נותן מהכסף שלי לאחרים.
והמחשבה הנכונה היא שאני צינור
להעברת השפע האלוקי שניתן לי
למי שאין לו מסיבות שונות.
זאת אומרת, המחשבה הגאותנית יוצרת אצל האדם
איזושהי תחושה
שהרכוש שייך לו.
לי הכסף ולי הזהב.
בהקשר הזה באמת הרב הזכיר הרבה פעמים
את נבואת חגי הנביא בתחילת הבית השני.
ככה הוא אומר באותה שיחה שאני מזכיר כאן.
אחת הכותרות של ימי הבית השני נמצאת בפסוק בחגי,
לי הכסף ולי הזהב נאום השם.
הפסוק הזה בחגי, פרק ב', פסוק ח'.
אחד השלבים בו אנחנו מבינים את זה,
מתרחש 480 שנה לאחר יציאת מצרים.
ויהי ב-80 שנה ו-400 שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים,
בשנה הרביעית בחודש זיב,
הוא החודש השני,
למלוך שלמה על ישראל, ויבן הבית להשם.
אומר הרב שם בשיחה,
יכול היה הפסוק בהפטרה לציין את הזמן שעבר ממתן תורה,
ויהיה ברור ממילא שיציאת מצרים כלולה במתן תורה.
אבל ה"ושכנתי בתוכם" לא התחיל ממעמד הר סיני,
אלא מיציאת מצרים.
ואם המקדש הוא אחד הענפים הבולטים של "ושכנתי בתוכם",
אז הפסוק מחזיר אותנו לנקודת המוצא,
כי לי,
בני ישראל,
השייכות שלנו לכנסת ישראל,
השכינה,
לרצון הבורא,
היא בעצם השורש שנבנה ביציאת מצרים.
רגע.
אם אתם זוכרים,
זה גם נקודה שנגענו בה בשבוע שעבר,
זאת אומרת,
הרבה פעמים המחשבה שעלולה להיווצר אצל האדם שצריך...
להשתחרר מעצמו,
היא שהוא כאילו עושה סוג של פעולה מאולצת.
והרב מדגיש פה,
כי לי בני ישראל עבדים הם,
לא מדובר פה בסוג של עבדות חיצונית.
זוכרים ששאלנו בשבוע שעבר, מה לי עבדות
כזו,
מה לי עבדות כזו?
זאת אומרת,
האדם,
נגיד בתחילת פרשת משפטים,
הוא צריך להשתחרר מהעבדות שלו.
המעביד צריך להשתחרר מזה שהוא מעביד,
והעבד מזה שהוא עבד.
אבל בסופו של דבר, אם לי בני ישראל עבדים הם,
אז אתם עבדים בסוף,
אז מה זה משנה אם אני עבד כזה או עבד כזה,
אלא שכל העבודה שלנו היא ההבנה שהעבדות להשם היא
סוג של שחרור של החלקים באדם שרוצים להשתעבד,
אבל לא לצדדים עליונים,
אלא לצדדים תחתונים,
שלא חושפים בעצם את הצלם אלוהים שבו.
זאת כל העבודה, כל העבודה.
למה יש בעיה לאדם להיות עבד?
כי כשאתה עבד לבני אדם,
איך רבי יהודה הלוי אמר,
עבדי הזמן,
עבדי עבדים הם,
עבד השם הוא לבדו חופשי.
זאת אומרת,
השחרור של האדם מעבדות הזמן,
הוא בעצם הרים אותו לאיזה עבדות שמעל הזמן,
שמשחררת אותו. אז או שהאדם יהיה עבד כזה, או שיהיה עבד אחר.
כאן,
שוב,
כל זה היה הקדמה לנקודה מאוד מאוד מעניינת ומרתקת
שהיא באמת אחת השיחות שהפכו להיות שיחות הדגל
של הרב,
כי הדברים שאנחנו הולכים לדבר עליהם הם לא בולטים מאוד בסיפור המשכן.
זה איזה סיפור כמעט צדדי, קטן,
אבל נדמה לי שהוא סיפור שמגלה על כל...
העניין של המשכן.
אבל לפני כן,
לפני שאנחנו נצלול לתוך הנקודה הזו המעניינת מאוד כשלעצמה,
אני רוצה שניגע בשאלה שכמעט מתבקש. אי אפשר
אפשר שכשעוסקים במשכן אנחנו לא נעסוק בה,
ואני רוצה לגעת בזה דווקא מזווית מאוד
מעניינת שקשורה גם לתורות של הרב.
אחת השאלות המפורסמות בין פרשני המקרא,
וזו מחלוקת מדרשים וגם מחלוקת...
פרשנים,
האם מתי
נאמר הציווי על המשכן?
האם המשכן
נאמר בעקבות חטא העגל,
או שהמשכן נאמר לפני חטא העגל?
הפירוש השני, האפשרות השנייה,
היא כפשוטו של מקרא.
זאת אומרת,
פשוטו של מקרא אומר שקודם כל היה הציווי על המשכן,
ורק אחר כך היה חטא העגל בפרשת כי תישא.
אבל רש"י,
בעקבות המדרשים,
אומר אין מוקדם ומאוחר בתורה כדרכו לא פעם,
ויש עוד פרשנים איתו,
הספורנו הולך לכיוון הזה,
ועוד מדרשים.
זאת אומרת,
הסיפור של המשכן בעצם נתלש ממקומו.
הוא באמת סיפור,
מה שהיה צריך להיות מיד אחרי פרשת משפטים,
זה פרשת כי תישא.
היה חטא העגל,
בעקבות חטא העגל,
הצטווה בדיוק.
המשכן בא לכפר.
ויש מדרשים אחרים שאומרים אחרת.
בסדר?
השאלה בעצם, האם המשכן הוא לכתחילה או בדיעבד.
תנחומה חטא.
ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. אימתי נאמרה למשה הפרשה הזו של המשכן?
ביום הכיפורים עצמו.
אף על פי שפרשת המשכן קודמת למעשה העגל,
אמר רבי יהודה ברבי שלום, אין מוקדם ומאוחר בתורה.
הווי ביום הכיפורים נאמר למשה ועשו לי מקדש.
איזה יום הכיפורים?
אחרי כל 40 יום ו40 יום,
יום הכיפורים, י' בתשרי, זה הזמן שהצטוו על המשכן.
מניין שכך?
עלה משה בשישה בסיוון, ועשה 40 יום
ו40 לילה, ועוד עשה 40, הרי 120.
ואתה מוצא שביום הכיפורים נתכפר להם, בסדר?
י"ז בתמוז, שבירת הלוחות,
וכן הלאה וכן הלאה,
עולה פעמיים וכן הלאה.
ובו ביום אמר לו
הקדוש ברוך הוא, ועשו לי מקדש ששכנתי בתוכם,
כדי שיידעו כל האומות שנתכפר להם מעשי העגל.
ולכך נקרא משכן העדות,
שהוא עדות לכל באי העולם,
שהקדוש ברוך הוא שוכן במקדשכם.
אמר הקדוש ברוך הוא, יבוא זהב שבמשכן,
ויכפר על זהב שנעשה בו העגל.
שכתוב בו,
ויתפרקו העם את כל נזמי הזהב,
ולכן מתכפרין בזהב.
וזאת התרומה אשר תיקחו מאיתם זהב,
אמר הקדוש ברוך הוא,
פסוק ברמיהו פרק ל' פסוק י"ז
כי העלה ארוכה לך וממכותיך ארפך.
כלומר, אני ארפא אותך.
וממה אני ארפה אותך?
ממה שקיבלת מכה, מזה תקבלי רפואה.
ממכותיך ארפך.
מה הייתה המכה בעגל?
זהב.
מה עושים במשכן?
זהב.
אגב, תשימו לב,
זה סתם מה שנקרא מכה למשכן.
הסוגים של המתכות
קשורים לאזור.
ככל שהמקום יותר חיצוני, יש מתכת...
יותר פשוטה, נחושת,
כסף, זהב.
הזהב תמיד יהיה באזורים היותר פנימיים.
מה?
נכון?
בעקבות חטא העגל, נכון.
כל המדרש הזה תנחומא חטאת,
ורש"י הולך גם בכיוון הזה.
איזה כיוון הפוך יש לנו?
גמרא בפסחים נ"ד.
עמוד א',
שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם,
ואלו הן תורה ותשובה וגן עדן וגיהנום
וכיסא הכבוד ובית המקדש ושמו של משיח.
כיסא כבוד ממרום מראשון מקום מקדשנו.
כלומר, לפי הגמרא במסכת פסחים דף נ"ד,
גם התשובה וגם המקדש,
אז אפשר להגיד מקדש ולא משכן?
באופן פשוט, מקדש, משכן.
וגם תנא דבי אליהו רבא,
פרק י"ז,
כיוון שקיבלו ישראל מלכות שמיים בשמחה ואמרו
כל אשר דיבר השם נעשה ונשמע,
מיד אמר הקדוש ברוך הוא למשה,
דבר על בני ישראל ויקחו לי תרומה.
ממש מחלוקת.
הרמב"ן,
עכשיו,
גם הזוהר הקדוש הולך בכיוון הזה,
כלומר,
שהציווי על המשכן הוא לכתחילה, לא בדיעבד.
אז יש לנו פה שיירה שלמה
של גם במדרש, גם הראשונים,
והרמב"ן אומר,
ועל דרך הישר נצטווה משה במלאכת המשכן קודם שעשה העגל.
פירוש לויקרא,
שמות, פרק ל"א, פסוק א'.
וגם אצלנו זה נמצא.
זאת אומרת, יש כאן לכאורה מחלוקת.
אפשר להשאיר אותה במחלוקת.
אבל אנחנו לא נעשה ככה,
כי קודם כל,
זאת אומרת,
אם יש מחלוקת,
צריך להבין את העומק שבה,
מה זה המחלוקת,
מה אחד חושב ככה ואחד חושב ככה,
מה ההיגיון.
עכשיו תראו מדרש מאוד מעניין,
מדרש אחר שמות רבא ל"ה.
הרבה דברים ברא הקדוש ברוך הוא בעולמו,
ולא היה עולם ראוי להשתמש בהן,
הוא גנזן הקדוש ברוך הוא מן העולם. ואיזה זה?
אור שנברא ביום הראשון,
נכון?
אנחנו יודעים, כיוון שרא הקדוש ברוך הוא אור,
וגנזו לצדיקים,
שנאמר אור צדיקים ישמח.
זאת אומרת, הקדוש ברוך הוא
בהתחלה העיר לעולם איזה אור גדול, והאור הזה נגנז,
והוא שמור לצדיקים. זה נקרא אור הגנוז.
אז האור שנברא ביום הראשון נגנז.
והרבה בריאות ברא הקדוש ברוך הוא בעולם,
ולא היה עולם ראוי להשתמש בהן,
והיו ראויים להיגנז,
ולא נגנזו מפני כבוד הקדוש ברוך הוא.
ואיזה זה?
זהב.
זהב זה אחת הבריאות שהיו ראויות להיגנז,
ולא נגנזו מפני כבוד הקדוש ברוך הוא.
אמר רבי שמעון בן לקיש,
לא היה עולם ראוי להשתמש בזהב,
ולמה נברא?
בשביל המשכן ובשביל בית המקדש.
מה בעצם אפשר אולי להבין דרך המדרש הזה?
אולי אפשר להבין שבאמת,
וכיוון דומה מאוד הולך השם משמואל.
השם משמואל, בפירוש שלו,
בפרשה שלנו, נדמה לי בשנת תרש"ב.
יש לו דרשות לפי שנים,
תרש"ב זה 1912. אז השם משמואל...
הרב מסוכוצ'וב מסביר שהוא מביא את מחלוקת הפרשנים עם מחלוקת המדרשים,
ומסביר שבאמת
זו מחלוקת בעצם מה מניע בעצם את האדם בעומק.
האם מה שמניע אותו, אני אגיד את זה
כמו שהוא מסביר,
הוא
מסביר האם עם ישראל קיבלו את החשק לתרומה
ממעמד הר סיני,
או שקיבלו את החשק בעקבות השבר הנפשי הגדול של חטא העגל.
זה ככה השם משמואל מסביר. זאת אומרת,
במילים אחרות, איך נסביר את זה?
מה הגורם הכי גדול שמניע אותנו לרצות?
להתקרב למקור, למקור חיינו.
האם זה אור גדול שמאיר עלינו?
איזה אור שפע גדול שמאיר עלינו?
או איזו תחושה של התרסקות שגורמת לנו לגעגוע
כל כך גדול שאנחנו רוצים להתקרב בחזרה.
ככה השם משמואל מסביר את זה.
ואז הוא אומר דבר מאוד מאוד מעניין.
הפרשנות שלו אומר, באמת,
אם אנחנו מסבירים את זה שזה מהר סיני,
אז המשכן לא היה צריך להיבנות דווקא באופן פיזי,
דרך כלים.
אלא המוטיבציה הייתה מוטיבציה כזו שהייתה גורמת לאדם בעצם כל
חייו להיות במסירות מוחלטת לקדוש ברוך הוא. כל חייו,
הוא לא היה צריך איזה כלי מסוים.
מאחר והם עשו את זה על ידי זהב,
בסופו של דבר הם היו צריכים לתת את המשכן
ככפרה למעשה שהם עשו.
זאת אומרת,
אפשר להגיד ככה,
רבי ישמעאל בעצם מסביר שמאחורי כל מעשה שלנו בחיים יש
את הנשמה של המעשה ויש את הכלים של המעשה,
את הדרך שהוא מתבצע.
ואם עם ישראל היו נוקטים בעצם בהארה של מעמד הר סיני,
אז הם יכלו למסור את כל חייהם לקדוש ברוך הוא,
אבל לא היה צריך שזה יופיע דווקא באופן הזה.
כל החיים יכלו להיות סוג של משכן להשם.
מה?
ולא היה עגל.
ולא היה עגל.
מאחר והעגל בעצם הוציא סוג של מוטיבציה לבצע את זה בצורה כזו,
אז צריך כלים מסוימים שזה יופיע שם.
זה כיוון מאוד מעניין.
אני חושב שהנקודה שחשובה בהקשר הזה,
בהקשר של מה שאנחנו רואים פה,
זה שכל התיקון של המשכן,
כל התיקון של המשכן
הוא הניסיון להחזיר את מה שעם ישראל
השתמש בעצם בדרך לא ראויה למקור.
אז מאיפה מגיע המוטיבציה הפנימית של האדם להחזיר את שורש חייו לבורא?
האם זה מגיע מהחטאים?
לא.
זה מגיע בעצם מעצם החיים.
אנחנו בבוקר קמים,
ואני אזכיר בהקשר הזה,
אני אזכיר בהקשר הזה,
הרב יהודה ליאון אשכנזי תמיד אמר שיש תורת משה ותורת אהרון.
תורת משה
זה תורה שלכתחילה,
ותורת אהרון זה תורה של בדיעבד.
מה הפירוש?
תורת משה זה אנחנו מצטרפים לקדוש ברוך הוא בתיקון העולם.
תורת אהרון זה לכפר על חטאים.
אבל מתי שאתה מדגיש יותר מדי את תורת אהרון,
אתה מתעסק כל הזמן בעצם בכפרה על החטאים,
אתה לא מתפנה לעיסוק באידיאל של התורה.
אז יש לנו בעצם סוג של שתי מוטיבציות.
האם המשכן עיקרו זה תורת משה,
כלומר,
לתקן את העולמות,
או האם עיקר המשכן זה לכפר על חטאים.
יש שני הצדדים האלה שמה שמים במרכז,
ותורת משה היא המרכז.
כלומר,
אפשר להגיד,
רש"י מדבר איתנו,
או המדרשים מדברים איתנו על הבדיעבד.
בדיעבד ברור שצריך כפרה,
וצריך לתקן על מה שהיה.
אבל בעומק, בעומק, בעומק,
זה לא מתחיל משם.
זה
מתחיל מהר סיני.
זה מתחיל מהנתינה.
להחזיר את זה למקור.
כן. זה הרמב״ם.
זה הרמב״ם.
אז זהו,
אז זאת הייתה, בעיקרון זה מה שהרמב״ם.
הרמב״ם,
עיקר הפירוש שלו, והרמב״ן חולק עליו מאוד.
הרמב״ם טוען
שכל הסיפור של הקורבנות
ושל המשכן,
לכאורה,
זה בגלל שלעם ישראל הייתה נטייה מסוימת
ללכת אחרי עבודה זרה.
היה צריך לתת להם את האלטרנטיבה לעבודה זרה.
אבל
הרמב"ן חולק עליו מכל וכול.
קודם כל,
בפשוטו של מקרא, ודאי זה לא נראה ככה.
נראה שהיה אידיאל של המשכן.
המשכן הוא אידיאל, ולא רק בדיעבד.
אבל זו מחלוקת בעצם, אפשר להגיד,
קצת,
במידה מסוימת,
אני לא אתעמק בזה עכשיו מאוד, אבל בין המקובלים...
לבין מי שרוצה להסביר את הדברים יותר על דרך הפילוסופיה.
הפילוסופים נטו להפשטה.
זאת אומרת,
אנחנו מנסים להפשיט כמה שיותר ולא לעשות את הדברים יותר מדי קונקרטיים.
המקובלים,
ואפילו רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי,
הם אומרים,
מה זאת אומרת?
המצוות,
אתה יכול לתת להן פרשנות כמה שאתה רוצה,
אבל בסופו של דבר המצווה היא השראה אלוקית.
אתה שם תפילין?
שורה פה קדושה אלוקית,
גם אם אתה מבין את זה וגם
אם אתה לא מבין את זה.
מי שמדגיש את המימד השכלי,
הוא רוצה שבסוף המצווה יהיה לה איזה היגיון.
וההיגיון של הקורבנות נראה לנו מאוד זר ומוזר.
מה, אנחנו מקריבים קורבן ויורדת שכינה מהדבר הזה?
זה מוזר?
נכון?
אז הרמב"ן אומר, לא,
המצוות הן סוג של כלים להופעת השכינה.
האם אתה מבין עד הסוף איך הקרבורטור של האוטו עובד,
או איך החשמל עובד כשאתה מחבר את המכשיר,
אז מי שמומחה הוא מבין.
אבל בסופו של דבר,
גם אם אתה לא מבין, זה עובד.
זה הרמב"ן, כן, הרמב"ן והמקובלים.
כל הדרך של המקובלים היא כזו.
זה לא סתם שהרמב"ן,
שהוא מראשוני המקובלים,
הולך בדרכו של הזוהר הקדוש ואומר שהמשכן הוא לא בדיעבד אלא לכתחילה.
עכשיו,
כמו שאמרתי,
יש פה איזו סוגיה שהיא סוגיה מאוד
מאוד מעניינת והייתה מרכזית בחייו של הרב,
של הרב אלישע.
אפשר להגיד...
השיחה שאנחנו הולכים לקרוא מתוכה
היא שיחה שניתנה בפורים,
בסעודת פורים,
תשס"ט,
אם אינני טועה,
והיא שוכתבה,
אבל יצאה לאור עד כמה שאני זוכר אחרי פטירתו של הרב,
מכיוון שהוא לא הסכים בהתחלה לפרסם אותה.
זו הייתה שיחה מאוד...
אישית,
והוא בעצם ביטא
את משימת חייו, את שליחות חייו.
אבל זה שליחות חייו וגם שליחות חיי כולנו.
זו נקודה מאוד מעניינת.
אז
בפרשת תרומה,
בפרק כ"ו,
פסוק כ"ח, יש איזה פסוק קטן,
עלום, שאנחנו לא שמים לב אליו,
וזה פסוק שבו אנחנו נתמקד,
זה נמצא כמדומני פסוק כ"ח.
פרק כ"ו, פרק כ"ו, פסוק כ"ח.
המשכן בנוי,
זאת אומרת,
התיאור של המשכן מתחיל מהכלים הפנימיים החוצה,
בסדר?
ככה זה מופיע בפרשת תרומה.
אנחנו מתחילים מהארון,
והמנורה,
והשולחן,
וכן הלאה,
אנחנו הולכים לכל המבנה החיצוני,
והחלק שאנחנו קוראים ממנו עכשיו זה הקרשים,
בסדר?
רגע,
בוא נסתכל,
כן,
פרשת תרומה מתחילה מציווי מעשי הארון,
אחר כך הכפורת והכרובים שעל הארון,
אחר כך השולחן,
המנורה,
ויריות המשכן,
יריות האוהל,
ציווי המכסה לאוהל,
קרשי המשכן, האדנים והבריחים,
וציווי הפרוכת והמסך. עכשיו, בתוך זה,
אנחנו קוראים בפסוק כ"ח,
והבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה.
על מה אנחנו מדברים פה?
על הקרשים של המשכן.
כלומר,
המשכן של המשכן היו בה קרשים,
ורגע,
סליחה,
הקרשים של המשכן, סליחה, לא, קרשי המשכן,
קרשי המשכן,
היו שם בריחים, הבריחים היו בעצם שלושה בריחים.
היו בריחים חיצוניים והיה בריח פנימי.
מה זה בריח?
בריח זה סוג של מקל,
נקרא לזה מקל או משהו כזה,
ציר כזה,
שמחזיק את זה בסופו של דבר, נכון?
כמו שאתה,
מכינים סוכה,
נגיד מי שמכין סוכה מעץ,
סוכת עץ כזו,
אז אתה שם את הדפנות,
ובסוף אתה צריך משהו שיחזיק את זה, שיחבר אותם.
אז היה, היו בריחים, היו בריחים חיצוניים
למעלה ולמטה, עד כמה שאני זוכר ככה, למעלה ולמטה,
והיה בריח פנימי,
בריח תיכון, כלומר שהוא נמצא בתוך
הקרשים. בסדר?
לא רואים אותו,
לא רואים אותו,
הוא בריח פנימי,
כן,
בתוך הקרשים,
הוא עובר בתוך הקרשים.
בסדר?
זה הפסוק שהוא מוזכר,
מדובר פה בסוג של מקל פנימי,
מקל שנמצא בפנים ומחזיק את כל העסק הזה מבפנים,
שלא ייפול.
יופי,
זה הבריח.
בריח התיכון, מבריח מן הקצה אל הקצה.
טוב.
יפה.
עכשיו,
מה זה הבריח התיכון הזה?
מה זה?
מה סודו של הבריח התיכון?
אז ככה.
כן, בריח אמצעי.
למה?
כי יש בריח עליון, בריח
תחתון ובריח תיכון שנמצא באמצע.
בגלל זה זה נקרא ככה.
כן.
עכשיו,
התרגום יונתן בן עוזיאל
אומר את הדבר הבא.
אני מקריא את זה ישר מהתרגום לעברית.
הביריח התיכון מבריח מן הקצה אל הקצה,
והוא, מאיפה הוא בא הבריח הזה?
מן האילן שנטע אברהם אבינו בבאר שבע.
וכשעברו בני ישראל את הים,
קצצו מלאכי השרת את האילן,
וזרקו אותו לים,
והיה צף על המים.
והיו המלאכים מכריזים,
זהו האילן שנטע אברהם בבאר שבע,
והתפלל שם לפני השם,
וקרא בשם השם.
ולקחו אותו בני ישראל,
ועשו ממנו בריח תיכון באורך שבעים אמה.
וכשהיו מכניסים אותו לקרשי המשכן,
היה מתגלגל ומסתובב מן הקצה ועד הקצה כנחש,
וכשהיו מוציאים אותו היה נמתח כמקל.
סיפור,
סיפור אגדי.
זאת אומרת, יש פה איזה,
בריח התיכון הוא איזה סיפור ניסי לגמרי.
כלומר,
מה שנמצא בלב המשכן,
בלב הקרשים של המשכן,
ולא רואים אותו בכלל, לא רואים אותו,
זה, יש לו סיפור.
ומהסיפור הזה,
מה שנקרא,
הרב אלישע גזר סוג של סיפור,
סיפור החיים, סיפור החיים של האדם.
מאוד מאוד מעניין.
אז ככה.
קודם כל, קודם כל,
בואו ננסה להבין...
את ה...
מה התפקיד של המשכן בעצם?
הסברנו.
משכן, תפקידו הוא השראת שכינה,
נכון?
השראת שכינה זה המקום שבו הקדוש ברוך הוא מדבר עם עם ישראל.
שרה השכינה ומדבר עם עם ישראל.
התורה נמצאת בלב המשכן.
וממנה,
בסופו של דבר,
מסתעפת היכולת של הפנייה שלנו להשם.
ככה הרב ציודה כל הזמן מדגיש בשיחות שלו.
התורה היא הפנייה של השם אלינו,
וזה נמצא בלב המשכן,
והעבודה של הקורבנות היא הפנייה שלנו אליו.
אבל אם הוא לא פונה אלינו מראש,
אנחנו לא יכולים לפנות אליו.
זו נקודה, מושכל ראשון של המשכן.
בלב המשכן נמצאת תורה,
היכולת שלנו בעבודת הקורבנות לפנות אליו, וזה רק
על ידי זה שהוא פנה אלינו קודם לכן.
נקודה ראשונה.
עכשיו,
אנחנו רואים שיש משהו שמעמיד את המשכן שהוא סיפור.
ומה זה הסיפור הזה?
מה הסיפור של הבריח התיכון?
ככה,
העץ שהרכיב,
אני מקריא מתוך השיחה,
העץ שהרכיב את הבריח התיכון במשכן היה אשל שנטה אברהם אבינו.
כשהיה צריך,
היה הבריח התיכון מתקפל לפי הצורה הגיאומטרית
הנדרשת בשביל לחבר את כל הקרשים לעבודת המשכן.
כשהיה צריך לנסוע,
היה בריח התיכון משתחרר, מתיישר וזוקף את קומתו.
הוא אומר כמה סבלנות הייתה לעץ הזה לחכות מהזמן שאברהם
אבינו נטעו עד שהגיע לתפקידו במשכן כבריח התיכון.
אז לפני שאנחנו ניגע בפרשנות המאוד מאוד ייחודית של הרב,
מה הרעיון
שהבריח התיכון היה מהאשל של אברהם אבינו?
אברהם אבינו בעצם הוא עמוד החסד.
עמוד החסד זה אומר שביסוד חייו של אברהם אבינו עמדה נקודה אחת,
והיא,
בלשונו של הרב צויודה,
הרבה פעמים,
סימפתיה ואהבת הבריות.
זאת אומרת,
לא אהבת הבריות סתם כי הוא היה מנטש ואיש נחמד,
אלא בגלל שהוא ראה בבריות...
איזה גילוי של האלוקות.
זה לא סתם שאברהם אבינו הוא גם המאמין הגדול,
הוא גם האוהב הגדול.
אהבה ואמונה תמיד קשורים אחד לשני.
למה?
כי אם אתה מאמין
שיש באדם הזה משהו אלוהי, אתה גם אוהב אותו.
כי הוא גילוי של טוב אלוהי מבחינתך.
אז זאת אומרת,
מה בעצם מחבר,
מה הגורם המחבר שמעמיד את המשכן הזה,
המשכן הזה שהוא בית בסופו של דבר להשראת שכינה,
מה הדבר שמעמיד אותו,
שלא יתפרק? איזה,
אפשר להגיד איזה,
בדיוק,
איזה גורם של חסד מאוד מאוד עמוק,
שהוא ה...
הוא האור הפנימי הנסתר שמאיר בעצם את כל הבית.
ממש כמו כל בית.
כל בית בסוף הוא בית של השראת שכינה.
מה מחבר את כל בני הבית שלא כל אחד יתפזר לכיוון שלו?
זה נקודת אהבה ואמונה עמוקה מאוד
שכל אחד מבני הבית מרגיש שהוא אהוב,
רצוי,
ויש לו ערך ומקום בעולם.
וזה בעצם מה שמעמיד את כל הסיפור.
עכשיו,
הדבר המעניין פה שמדובר במשהו נחשי,
כוונה כמו נחש,
שזה מאוד מעניין הנקודה הזו של הנחש.
נחש כידוע בגימטריה המשיח.
והקשר בין נחש ומשיח הוא שהנחש
יש בו איזושהי יכולת להתפתל.
וההתפתלות החיובית...
היא ההתפתלות שמצליחה להתגמש ולגלות את הטוב שקיים בתוך כל אחד.
זאת אומרת, התפתלות שלילית זה שקר.
והעולם שלנו,
בעיקר בחבלי משיח,
זה עולם שהאמת תהא נעדרת.
יש חוסר אמת,
אבל יש סוג של נחש דקדושה, שזה משיח, זה היכולת
להיכנס לתוך כל כלי ולזהות מה הדבר הטוב שיש בו.
כלומר,
נחש דה טומאה זה להתפתל נגד האמת.
ונחש דה קדושה,
שזה משיח,
זה היכולת להתפתל בפנים ולגלות איך בכל דבר יש אמת.
מה?
נחש פשוט, נחש הוא...
כן, אבל כאילו,
הנחש השלילי, נחש שלילי, נחש עפר לחמו, נכון? זה העונש שלו.
אבל מה היתרון של עפר לחמו?
מה הצד החיובי של עפר לחמו?
שבכל דבר הוא טועם את הטעם של העפר.
זאת אומרת,
אם אתה מתקן את העפר,
אז אתה יכול למצוא בכל דבר בעצם את הטעם האלוקי.
הנחש נענש וקיבל את העונש שכל דבר
שיטעם טעם עפר.
אבל אם אנחנו מתקנים את החטא של הנחש,
מה אנחנו מוצאים?
כל דבר שאתה טועם, אתה טועם בו משהו אלוקי.
אין דבר בחיים שאתה לא טועם בו איזה מימד אלוקי.
עכשיו תראו את הנקודה, תראו
איך הרב מסביר את זה.
מה זה בריח תיכון?
המילה בריח מורכבת משני חלקים.
החלק הראשון אלה אותיות ב' ר'
ח', ברח.
והחלק השני מורכב מהאות י' שנמצאת באמצע המילה.
בין מה למה יש אמצע,
בין כל אלה שרוצים לברוח.
בין כל אלה שרוצים להתפזר,
בין כל אלה שנוח להם להיות מפורדים ומפוזרים.
ישנו עם אחד מפוזר ומפורד.
מה יכול לחבר אותם?
מה הסיכוי לחבר אותם?
רק האות יוד,
האות הראשונה משם הוויה.
שוב, הרב לא מסביר כאן באריכות, אבל אני אגיד ככה,
אגלה במקום שהרב הסתיר.
האות יוד,
שהיא לפי הפנימיות חוכמה.
היא החוכמה האלוקית,
זאת אומרת חוכמה אלוקית שלא מתחילה מבני אדם.
אז ברגע שהאדם מתבטל למשהו שהוא גדול ממנו,
לחוכמה שלא מתחילה ממנו,
יש לו את היכולת לחבר את הנפרדים.
כי למה הם נפרדים?
כי הם לא מרגישים שיש משהו שמחבר ביניהם.
אתם יודעים שאחד הוורטים המפורסמים של חודש אדר,
מה זה אדר?
א', דר.
תמיד מתחילים לקרוא את פרשיות המשכן בחודש אדר.
אז מה זה אדר?
א',
אלופו של עולם, אחד האלוקים,
דר בתוכנו.
ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.
אז אותו דבר,
אנחנו אומרים גם על המשכן,
בעצם הנטייה של בני האדם בעולם
היא לאינדיבידואליזם, כלומר לבריחה.
כל אחד רוצה להיות לעצמו, איש לעברו פנו.
כל אחד פונה לצד שלו.
אין את פניהם איש
של אחיו.
מה יגרום לכך שפניהם יהיו איש של אחיו?
ההבנה שיש מעלינו גורם שמחבר בינינו.
אבל זה שיש בינינו איזה יוד עליונה,
זה לא מספיק.
אתה
צריך שהיוד הזאת תהפוך לוו,
וו החיבור.
כך הוא ממשיך.
האות הראשונה משם הוויה,
ואת היוד הקטנה ממשיכה וו גדולה,
שהיא הבריח התיכון.
כלומר, הוו, שהיא כמו איזה נחש כזה,
היא מחברת בסוף את כל הקרשים.
והבריח זה לוקח את כל מה שנראה שונה,
רחוק וסותר,
ומחבר את הכל.
במילים אחרות, מה זה אומר?
היוד זה כמו האמונה במקור האלוקי.
ברגע שיש אמונה במקור האלוקי, אז יש גם אהבה.
כי כל אחד מהנפרדים הם בעצם שייכים לאבא אחד.
ואז יש אהבה לכולם.
מה עושה הבריח התיכון?
כך הוא ממשיך.
הוא אומר לקרשים, אני איתכם.
אני אתקפל.
אני אבטר לכאורה על זקיפות הקומה.
אני לא אבלוט.
הבריח התיכון תמיד נמצא מאחורי הקרשים.
או כמו שאומרים, מאחורי הקלעים.
הוא לא הקרש בעצמו,
הוא לא המזבח,
הוא לא הארון,
הוא לא הכרובים,
אבל הוא ממש מוכן להיות משמש לפעולתו.
על כן, בשעה שצריך להקים את המשכן,
מתקפל הבריח התיכון יחד עם הקרשים.
אבל בתכונתו הפנימית הוא זקוף קומה.
ולכן,
כשצריך לנסוע,
לזוז ולא לדרוך במקום,
הבריח התיכון מתיישר.
הבריח התיכון כל הזמן בעמדה של מסע,
מפני שאי אפשר לנוע אם לא שומרים על ישרות,
אם לא מוכנים לשרת את השכינה ולנסוע בהתחדשות הדורשת תסיסה,
הדורשת לא להיות מפונקים,
הדורשת לא להיות פסיביים.
זאת אומרת,
כל הפרשנות של הרב אלישע
לבריח התיכון, הבריח התיכון זה תכונה נפשית.
זו תכונה נפשית שיש בתוכה איזושהי שאיפה כל
הזמן להיות נאמן למי ששלח אותי לפה.
ובזה שהאדם נאמן,
אז הוא לא רק,
הוא קורא לזה כמו שהוא קורא,
קורא לזה עוד פעם,
אדם שהוא בריח התיכון של עצמו,
יכול להיות גם בריח התיכון של אחרים.
מי שבעצמו הוא מחובר בין כל החלקים שבו,
הוא
יוכל לעזור גם לאחרים למצוא את המקום שלהם בעולם.
כך הוא אומר,
כל אדם יכול להיות בריח תיכון.
אולי הוא לא יקבל צלש.
אולי הוא לא יהיה מפורסם.
הוא נסתר בתוך הקרשים.
אולי הוא לא יהיה כתוב עליו ארוכות בתורה,
בדיוק כמו שעל הבריח התיכון יש פסוק אחד בלבד.
אבל הוא יהיה זה שבזכותו עומד המשכן.
כל מקום שאפשר יהיה לראות מבחוץ דברים מפורדים שבורחים זה מזה,
שם יהיה מקומו של הבריח התיכון.
בישיבה,
בצבא,
בחקלאות, בהתיישבות,
בכל מקום,
בכל תפקיד אפשר להיות שייך לבריח התיכון.
תפקידו של הבריח התיכון הוא קודם כל להכניס אורחים.
אברהם אבינו, נכון?
אברהם.
לאהוב אותם,
להקשיב לכל אדם, לכל גוון,
לכל מקום ולכל זווית.
ואז אומרים לך, זה,
שוב אמרתי,
זה
שיחה פורימית,
שיחה בסעודת פורים,
מאוד מאוד תהומית ורצינית מבחינת המשקל.
הרב אלישע אומר פה מדם ליבו את הביקורת שהוא היה מקבל לפעמים.
ואז אומרים לך, אתה סתם באמצע.
בעד מי אתה?
נגד מי אתה?
ואתה יודע את האמת האלוקית,
אתה מעל כולם.
אתה לא שייך לאף אחד, אתה לא עבד של אף אחד.
ואומרים לך,
אבל כולם שונים,
אתה לא יכול לאהוב את כולם.
אתה לא יכול להיות בעד כולם.
אבל אם אתה בריח תיכון,
אז מתוך ההקשבה,
מתוך האהבה,
תעמיד את הקרש האחר במקום המתאים לו.
תעזור לכל קרש להיות מה שהוא,
ולא על פי הציפיות שלך.
אברהם אבינו הכניס אורחים בלי ציפיות,
ולכן האשל של אברהם אבינו הוא הבסיס להשראת השכינה במשכן,
בהיותו המהות של הבריח התיכון.
זאת אומרת,
לפעמים יש נטייה לבני אדם
לבוא עם סוג של תזה,
איזו דוקטרינה מסוימת,
והם רוצים להנדס את המציאות לפי הדוקטרינה הזו.
ואז יש להם פחות הקשבה להבין מה המציאות רוצה מהם.
או במילים אחרות, מה הקדוש ברוך הוא רוצה מהם.
הם אומרים,
אני יודע מה הקדוש ברוך הוא רוצה.
ולפעמים זה יכול אפילו להגיע למצב שבו...
כמו שלצערנו אנחנו רואים,
אנשים יכולים לראות בעיניים שלהם שיש תהליך
של גאולה, והם לא יראו בזה גאולה.
למה?
בגלל שהם באו עם דוקטרינה מסוימת,
הקדוש ברוך הוא
הוא אולי מוביל את המציאות לכיוון אחר.
אבל זה נכון לגבי כל כיוון.
הנקודה של ההקשבה
היא הקשבה לא למה אני רוצה לעשות פה,
אלא מה הוא צריך,
מה הקרש צריך.
אל תגיד לקרש,
כך הוא אומר בהמשך השיחה,
אתה גדול מדי,
אתה נמוך מדי,
אתה רחב מדי,
כי הוא לא עבד שלך ולא צריך למצוא חן בעיניך.
אבל
תעזור לו לדייק את עצמו.
תן לו מקום,
תן לו הרבה הרבה מקום,
אבל לא יותר מדי.
ואז לך לקרש השני, גם כן תעזור לו,
גם כן תקשיב לו.
הקרש הראשון יסתכל עליך ויגיד לך,
איפה הנאמנות?
זאת אומרת,
אם
אתה איתי, אז למה אתה איתו?
אם אתה עם הימנים, אז למה אתה עם השמאלנים?
אם אתה עם החרדים,
אז למה אתה עם הציונים דתיים?
זאת אומרת,
יש בתוך האדם איזושהי נטייה.
כמו שיש נטייה אינדיבידואליסטית,
יש נטייה לפלגנות אידיאולוגית.
זאת אומרת,
או שאני עם האלה,
או שאני עם האלה.
אתה לא יכול להיות עם כולם,
אבל אתה אומר,
רגע,
אבל ריבונו של עולם,
המשכן הזה בנוי מכולנו ביחד,
מהקרשים כולם.
אבל אתה חייב בריח תיכון בשביל שזה יסתדר.
אבל אתה לא תישא פנים לאף אחד,
גם אם זה יצריך ממך מחיר גדול.
הקרב על האמת, האמת של הבריח התיכון,
אין קרב גדול מזה.
וככה, בסבלנות, שכבר לא מובנת לאף אחד,
תלך לעוד קרש, ועוד קרש. אם צריך לנסוע, תיסע,
ככה הוא אומר.
אתה הרי לא כזה רב גדול שכולם
באים אליו לשתות בצמא את דבריו.
לך אין כלום לתת.
אז מה?
מי אמר שבאת לעולם בשביל להיות המשכן?
אולי נולדת בשביל להיות קרש.
אולי נולדת בשביל להיות המילימטר האחרון בבריח התיכון.
ואם תעשה את תפקידך, שבשבילו נולדת,
אשריך
וטוב לך.
יש כאן עוד מה לומר,
אבל הבריח התיכון,
זה מה שנקרא,
אפשר להגיד,
אם צריך לגעת באיזושהי נקודה שהיא תמצית
המשנה של הרב,
זה ודאי הנושא של הבריח התיכון להיות.
מה?
הוא הפיץ את זה.
הוא הפיץ את זה.
לא,
הוא לא רצה להפיץ את השיחה,
כי הייתה מאוד אישית.
קראתי קטע קטנטן מתוך השיחה.
היה בתוכה חלקים אישיים כאלה ואחרים, שיחה...
אבל אפשר היום להשיג אותה בחוברת.
זו שיחה,
לא איזה שיחה, זה פשוט.
אבל אני אומר, כמה שהשיחה חזקה,
החיים של האדם היו חזקים מן השיחה, כי הוא חי ככה.
מה שנקרא,
זאת הנקודה.
אני אתן דוגמה, בסדר?
השאלה ששאלו פה לציבור שלא שמע...
זה איך התבטאה
ההליכה הזאת.
האמת, בתוך השיחה הזאת,
בתוך השיחה הזאת,
הוא אומר בסוף ככה,
וזה גם דבר שמבטא את זה.
יכול להיות שאתה עייף,
הגוף שלך עשה הרבה דברים חשובים,
אתה רוצה ללכת לישון,
זה דבר מאוד חשוב,
זה דבר אנושי.
אבל במקום כלשהו נמצאים אנשים שעכשיו,
ברגעים האלה,
כדי להיות בריח תיכון של עצמם,
הם צריכים שתבוא אליהם.
קח את העייפות שלך איתך,
שים אותה באיזה תיק צד על הכתף,
ותיסע. זה יכול להישמע כזה מאוד בסדר,
אבל אני זוכר שכשאנחנו היינו מלווים הרבה
פעמים את הרב בשעות מאוד מאוחרות בלילה,
באחת בלילה,
אתה רואה שהוא עייף,
אחרי יום גדוש,
והוא רואה שאנשים רוצים
להתייעץ או לשמוע,
אתה רואה שהוא מפנה את הרצון האישי שלו בשביל לעזור לאנשים אחרים.
כן, כן, כן, כן, זכיתי.
מאוד, בטח, מדבר.
ככה נהיה קשר, קשר קרוב מאוד, נכון.
אז בתוך הספר, ואת רוחי יתן בקרבכם,
שאמרתי לכם שיחות שניתנו בקריית גת,
בסיום של הספר יש שיחה של ידידו הקרוב
רבה של גני טל לשעבר, הרב גבי קדוש.
הרב גבי קדוש העביר שיחה שבתוכה הוא בין השאר הזכיר את הנושא
של הבריח התיכון, הוא זה שהוציא את זה אחר כך לפורים,
את החוברת הזו,
והפיץ אותה הרבה בארץ.
אז בתוך הדבר הזה,
ממש בסיום של השיחה,
על הבריח התיכון,
אז הוא מספר סיפור,
סיפור קטן.
נסיים בסיפור שמדגיש את רוח המסירות והשליחות של
הרב אליש על הנושא הזה להיות בריח תיכון,
של אחרים, ולעזור כמה שיותר לאחרים לדייק את עצמם,
ועד כמה זה היה בנפשו.
אחרי בין הזמנים של הקיץ,
ברוך השם,
הרב יצא מבית החולים
ורצה לחזור להעביר שיעורים.
בסדר?
הוא היה מאוד חלש אז.
הוא היה מאוד חלש, אבל בכל זאת הוא רצה. הרב נפטר בטבת,
אבל בעצם הוא כבר לא היה בהכרה מסוכות,
ערב סוכות.
בסדר?
אז זה ממש הקיץ שלפני תשרי.
64, 64, כן.
כן, זה היה סיפור,
סיבוך כזה.
הוא היה מאוד חלש, אבל בכל זאת הוא רצה.
הוא היה בטיפולים לשיקום הלב בשערי צדק,
וגם פיזיותרפיה בהדסה הר הצופים.
הבת שלי,
שתיבדל לחיים ארוכים, ככה הרב גבי קדוש מספר,
משמשת כאחות בשיקום בהר הצופים.
והיא אמרה לי,
אבא,
אתה לא מבין,
מטיפול של פיזיותרפיה וכל מה שצריך,
אנשים יוצאים מפורקים,
עייפים,
זה מתיש.
אבל הרב אליש היה מסיים את הטיפול,
ובחוץ,
בחנייה,
כבר הייתה מחכה למונית שתיקח אותו לתת שיעורים בכל רחבי הארץ.
זה כוחות כאלה.
נהג המונית סיפר שהרב היה עייף.
הוא היה בקושי באוטו,
כשהיה נכנס לשיעור,
הוא היה כמו פנתר,
חוזר בחזרה לחיים.
וזו באמת הייתה תקופה מאוד לא פשוטה.
זו אי ספיקת לב,
ובקיצור,
נשימה קשה,
וכל מטר היה ממש כמו הר.
והמאמץ, ועם כל זה, כשהוא היה מגיע לשיעור,
פתאום נהיה לו כוח.
הוא כותב כאן עוד כמה דברים, אבל זה מספיק להפעם.
זה המון המון סיפורים כאלה, תחפשו סיפורים. הרב
ממש היה, הנושא של הביטחון היה בנפשו,
ממש בנפשו.
שנזכה.
נכון, אמונה באל אחד.
אבל מה זה אמונה?
בדיוק, אבל מה זה אמונה באל אחד?
אנשים הרבה פעמים חושבים שאמונה באל אחד זה רק
אמונה בזה שיש אל אחד ולא אלים רבים.
אבל זה יותר עמוק מזה.
אמונה באל אחד זה הגילוי
שכל אחד מהבריאה הוא גילוי של אותו האל האחד.
זה החידוש הגדול.
אחד ולא יחיד.
זה נקרא אחד ולא יחיד. מה?
מה?
זה לא בדיוק,
זאת אומרת, זה צריך להשתמש בזהירות,
הגילוי של האלוקות מופיע בבריאה.
כן, כן.
זאת אומרת, ברור שכולנו בריאה, בבריאה, במה שנברא.
אבל הנקודה היא, למה חשוב לי להדגיש את זה?
כי מאוד בקלות, מתי שאתה אומר דברים כאלה,
אנחנו יכולים לחשוב שאנחנו בעצמנו אלוהים.
אנחנו בסך הכל גילויים של האלוקות.
אנחנו לא אלוהים.
מה?
יחיד, יחיד זה אומר שהוא יחיד ולא רבים.
שוב,
במושגי האמונה,
מה שחשוב זה לא מה אומרים,
אלא מה הכוונה שזה נושא.
לכן יחיד ולא רבים,
אבל אחד זה אומר אחד ומאחד את כל האנושות.
את כל הבריאה, זה לא האנושות,
זה הכל.
כל הנבראים.
ואז הסיפור המפורסם של הרב קוק עם הרב אריה לוין,
שהוא תלש עלי,
רב אריה לוין תלש עלי,
והוא אמר לו,
דע לך,
מעולם הייתי נזהר לא לתלוש סתם צמח אם לא צריך.
למה?
כי כל בריאה יש לה מלאך, יש לה משהו חי אלוקי.
אז אתה לא סתם דורך על נמלים סתם,
אתה לא פוגע בשום בריאה סתם,
כי כל דבר.
מה?
החסידות, כן, חסידות עשתה אין הרבה.
תודה רבה לכם, תודה רבה שזיכיתם את הרבים.
תודה,
בשורות טובות.
