טוב, שלום לכולם, אנחנו נלמד היום על הפטרת פרשת תרומה.
צריך לציין שהרבה פעמים פרשת תרומה נופלת לנו כבר בסבב של מה שנקרא ארבע פרשיות.
זה ארבע פרשיות שקוראים ככה מאזור תחילת חודש אדר, קצת לפני עד חודש ניסן.
פרשיות שקלים, זכור, פרה והחודש.
והרבה פעמים פרשת שקלים או פרשה אחרת,
היא נופלת על פרשת תרומה,
ואז מה שנוהגים בכנסת זה לא לקרוא את ההפטרה של פרשת תרומה,
אלא הפטרה של פרשת שקלים.
אבל מכל מקום, מכיוון שישנם גם שנים שבהן פרשת תרומה
היא לא נופלת, פרשת שקלים,
אז כדאי להכיר גם את ההפטרה של פרשת תרומה. בסופו של דבר,
אם חז"ל קבעו, אנשי הכנסת הגדולה, קבעו הפטרה מיוחדת לפרשת תרומה, אז כנראה שיש לה גם ייחודיות מצד עצמה.
אז אנחנו נעשה פה גם את הפרשה,
סקירה מהירה של פרשת תרומה, וגם את ההפטרה של פרשת תרומה.
ההפטרה של פרשת תרומה, מבחינת
הפסוקים,
זה במלכים א', פרק ה', פסוק ה', עד המשך הפרק,
מלכים א' פרק ו' פסוק י"ג.
בסדר, זו ההפטרה של פרשת תרומה, תכף נדבר על הפשט ואז ננסה כמה שניתן להסביר את העומק של הדברים.
אבל בואו נתחיל דבר ראשון מפרשת תרומה.
פרשת תרומה היא הפרשה שמופיעה לנו לאחר יציאת מצרים, כן? כל הפרשיות של תחילת ספר שמות, שמות ואירע, בו בשלח, יתרו ומשפטים.
זאת אומרת, יצאנו ממצרים, קיבלנו את התורה במעמד הר סיני,
ופרשת משפטים זה איזשהו המשך של מעמד הר סיני, כן? איך כל הנשגבות והנוראות של הר סיני יורדים בסופו של דבר אל הפרטים, אל המשפטים, אל הדינים, אל כל האחריות ודיני הנזיקים.
זו פרשת משפטים.
וכאן יש לנו פרשיות,
שימו לב, מכאן עד סוף ספר שמות, תרומה תצווה,
כי תישא והקל פקודי,
שזה פרשיות שעוסקות במלאכת המשכן.
כי טיסה, יש איזה משהו כזה באמצע, חטא העגל, אנחנו
מטפלים בסיפור בפני עצמו, אבל בגדול,
תרומת הצווה והקל פקודי הם אך ורק עוסקות בכלי המשכן, בבגדי הכהן הגדול וכולי.
והפרשיות הללו הן הרבה פעמים יוצרות קצת קושי. זאת אומרת, בניגוד לספר בראשית וחצי מספר שמות, שזה היה סיפורים,
כן, אפשר לקרוא לזה כך, היה משהו עלילתי כזה,
שאיך אומרים, היה קל להתחבר.
ופרשת משפטים, שאומנם זה קשה, אבל זה דינים, זה מצוות, זה משהו שנקרא לזה,
הנפש הדתית שלנו מבינה איך זה מסתדר לנו בתורה.
כאן לכאורה, מהפרשיות, תרומת עצה והקהל פקודי, עוסקים פה בשיעור באדריכלות ובאומנות ואסתטיקה.
בסדר, שזה דבר נפלא כשלעצמו, כפי שתכף נאמר,
אבל אדם, הרבה פעמים יהודי, יהודייה פשוטים, שקוראים את הפרשיות, אומרים, בסדר, כאילו,
אוקיי, היה משכן, הבנו. המשכן, צריך לעשות אותו, היה יפה.
למה צריך כזה פירוט? למה אני צריך עכשיו, בתור אדם ממוצע, להתחיל עכשיו לקרוא איך, כמה אדנים, כמה משקל האדנים היה של אדני הכסף ואדני הזהב, וכמה אמות היה בדיוק השולחן והארון.
זה גם נראה פחות שייך לנו, וגם מתיש, זה פרטי-פרטים טכניים, כאילו, איפה ה... מה אנחנו לומדים תורה פה, נכון? לא באנו כאן עכשיו לשיעור בבצלאל, כן? גם בצלאל, נכון, הוא אחראי על המשכן, אז שמו באמת הבית ספר לאומנות.
אבל אדם, אני לא לומד בבצלאל, אז למה אני צריך ללמוד את הפרשיות הללו?
אז כאמור,
צריך להבין שהפרשיות הללו הם לא באו רק לתאר לנו את כלי המשכן בצורה הטכנית שלהם, כמו שאנחנו מדברים לאורך כל השנים,
גם פרשיות השבוע, גם דברי הנבואה, הפטרות,
אנחנו לא לומדים פה דברים שהם זמניים לשעתם,
אלא יש פה איזה עקרונות נצחיים שמתלבשים גם במקרה הזה באסתטיקה ובבניין של המשכן.
אז אנחנו כאן עוסקים בעיקר בהפטרה,
אנחנו לא ניגע יותר מדי בפרשה, אבל בכל זאת,
ומספר מילים ננסה להסביר.
אבל מה קורה פה בפשט? מה קורה פה בפרשת תרומה? אז דבר ראשון, החלק הראשון של התרומה, של פרשת תרומה, וידבר עדיין משה לאמור,
דבר בני ישראל ויקחו לי תרומה. באמת, כל איש אשר ידבנו לבו תיקחו את תרומתי,
וזאת התרומה שתיקחו מאיתם, זהב וחסף ונחושת, חלת, ארגמן, תולעת, שני שש ועזים.
יש פה איזה פירוט אדיר שמכאן גם הוא יהיה בפרשיות שלמות,
כל החומרים, חומרי הגלם שמהם נעשה המשכן,
ואז יש לנו כבר את הציווי ועשו ארון עצי שיטים במאתיים וחצי אורכו, כן? כלי המשכן המרכזי, הארון שבו היו לוחות הברית עם שני הכרובים למעלה ועם הכפורת,
ולאחר מכן איך עושים את השולחן עצי שיטים, זה היה גם אחד מכלי המשכן שהיו שמים עליו כל יום 12 לחמים,
לאחר מכן עשית מנורת זהב טהור, זה גם מופיע בפרשה שלנו,
כן, הכפתורים, הפרחים, וכיכר זהב טהור יעשה אותה וכולי.
ואז אחרי שתיארנו את שלושת כלי המשכן המרכזיים, הארון לשולחן והמנורה, יש פה בפרשת תרומה את הפירוט של גוף המשכן,
את המשכן תעשה עשר יריות, שש מוזר, תכלת אגמן, תולעת שני,
אורך הירייה אחת, כן, כל הבדים,
ועשי את הלולאות, איך גם היו מחברים שם את הבד אל בד, ירייה אל ירייה,
וחמישים קרסי זהב, וחמישים לולאות על שפת הירייה הזו, ויש לנו את
האמה מזה והאם מזה, זאת אומרת, תהיה גם את המידות של המשכן וגם את הסרח העודף, כן, או היריות של המשכן שהיו ככה יותר מהגובה של המשכן והיו נגררות על הרצפה.
לאחר מכן יש לנו תיאור של הקרשים,
אני פשוט לא חוזר, זה המון המון פירוט,
מי שרוצה להסתכל בפנים, את האדנים, כן, את הבסיס שהיו שמים על זה את קרשי המשכן,
ולאחר מכן את הפרוכת,
את אותו בד גם שהיה בתוך המשכן,
עשית תכלת ארגמה, אמטרולעד, שני, שש מוזר,
ואז יש עוד פירוט של המזבח חדשי שיטים,
יש מזבח אחד שהיו שתי מזבחות במשכן,
אז זה המזבח הראשון,
ולאחר מכן את חצר המשכן, איך יהיה, מה יהיה האורך של זה,
ובזה מסתיימת פרשת תרומה.
פרשת תצאווה, היא כבר תתעסק בבגדים של הכוהנים.
טוב, אז זה הפרשת תרומה, וההפטרה, שוב, כזכור, אנחנו מנסים פה לדבר על ההפטרה. ההפטרה, כפי שאמרנו, בספר מלכים א',
מפרק ה' שם, מהאמצע עד פרק ו', פסוק י"ג,
זה תיאור של עשיית בית המקדש על ידי שלמה המלך, נכון? אז זה דווקא מאוד ברור למה מצמידים פה את ההפטרה לפרשה.
פה עסוקים במשכן, שזה היה הגלגול הראשון של המקדש, של בית השם,
והנה, בספר מלכים אנחנו סוגרים פה מעגל ולומדים איך גם נעשה המקדש עצמו, מקדש ראשון.
טוב, אז הפשט הוא ברור,
אבל כאמור, עדיין אנחנו צריכים לענות פה למה,
איך אומרים,
מה זה עושה לנו שאנחנו קוראים את הפסוקים האלה הן בפרשה והן בהפטרה.
וכאן אני כאמור רוצה לתת את העיקרון וננסה כמה שניתן להכניס את זה פה בפסוקים,
זה עוד פעם, לא נוכל ממש כל פסוק ופסוק. אני מזכיר כל פעם שלומדים את הפרשיות האלה שאני ממליץ לכולם,
שמי שרוצה להעמיק בנושאים הללו של כלי המשכן,
במשמעות העמוקה והפנימית שלהם,
כדאי שיסתכל בפירוש של המלבים.
יש למלבים פירוש מופלא, שנקרא "אם זה המשכן",
ששם לדעתי, מה שאני מכיר לפחות זה הפירוש היותר,
לדעתי, נוגע למקום שאנחנו היום נמצאים בו,
וכדאי להסתכל בדברים בפנים, ממש בפירוט של כל פרט טכני, איך הוא מבטא, משקף עולם פנימי,
אבל כאמור, אנחנו נדבר פה רק על העיקרון.
הרעיון של המשכן ושל המקדש בהמשך,
זה,
אני קראתי לשיעור הזה,
בית קטן ומושלם.
אחרי שאנחנו במעמד הר סיני, הבנו שיש אלוקים, שיש את הגדולת שלמות אינסוף, שאנחנו הולכים ונפתחים למשמעות של החיים, לעומק של החיים, לאינסופיות של החיים.
האינסופיות הזו, המשמעות, הערכיות,
את כל המילים האלה שאנחנו, המילים המופשטות האלה,
הן צריכות להתגלם בתוך בית, פה בעולם הזה, כן?
"הבאתיה למשכן לי", כן? הקדוש ברוך הוא מתאווה שיהיה לו משכן, שיהיה לו בית פה בעולם הזה.
למה?
כי שוב, אנחנו חיים בעולם הזה.
אנחנו לא חיים רק בעולם מופשט,
והקדושה היא מתגלמת בתוך המציאות כאן.
וישנו בית
שהוא ממוקם במיקום גיאוגרפי,
שהוא בנוי מחומרי גלם של העולם הזה,
שהוא למעשה הלב של העולם.
הוא איזה מיקרו-קוסמוס של העולם בצורתו המושלמת.
זה הרעיון שעל היופי והאסתטיקה שמדובר על המשכן ועל המקדש,
בית המקדש, נויו של עולם.
יש כאן איזה מקום שנותן לנו איזה חלון הצצה אל העולם הנצחי האלוקי.
ולכן כל הרעיון של פרשת תרומה, שהיא כאמור מתחילה פה את עשיית המשכן,
תרומה זה מלשון להתרומם.
כאשר עם ישראל צריך להתרומם,
הוא מרים תרומה, הוא נותן את החלק שלו
פה למשכן,
ועל ידי כך הוא הולך ומתחבר אל הקודש שמופיע כאן בעולם הזה,
בכך שנבנה עכשיו
מניין שמכיל בתוכו, כאמור,
תמצית של כל הקוסמוס.
מה הכוונה?
במשכן מפרטים פה כל מיני חפצים דוממים, מתכות,
שהיו חלק מהמשכן, זהב,
נחושת, כסף.
צריך להבין כל אחת מהמתכות האלה, מה היא מבטאת.
יש לנו צמחים שונים,
שנראה בהמשך גם שגם המשקע נעשה וגם הקורבנות שמביאים שני,
עזוב, תולעת, יש לנו בעלי חיים,
כן, יריעות שעושים מכל מיני אורות חשים,
ולחזור אומרים זה היה איזה בעל חיים כזה פלאי שהיה בו הרבה גוונים עם הרבה גוונים בצבע שלו,
ולאחר מכן כאמור הקורבנות,
הדומם, הצומח, החי,
הכל הולך ומופיע בצורה מושלמת,
בתוך המשכן.
זה הרעיון של פרשת תרומה. כשאנחנו לומדים פרשת תרומה,
אנחנו לומדים איך,
כן, יש את השיר הידוע של הרב יצחק הוטנר, כולם בתחום זה פסוק, אבל זה שיר שכתב תמיד חכם עצום
לפני כמה, נפטר לפני כמה עשרות שנים.
השיר נקרא "בלבבי משכן אבנה להדר כבודו".
כאשר אנחנו לומדים על פרשיות המשכן,
אנחנו בונים את המשכן בלב שלה.
זה הרעיון של פרשת תרומה, ותכף נתחיל על זה גם הרעיון של הפטרת תרומה.
איך אנחנו מוצאים את הקודש כאן בעולם הזה,
בתוך היופי,
האסתטיקה והמושלמות שאנחנו נפגשים בטבע,
ביצירה, גם האנושית, גם הטבעית,
וזה גם האפקט,
אנחנו נדבר על זה שנגיע להפטרות של ספר ויקרא, אבל זה גם היה האפקט של הקורבנות,
וזה היה האפקט שבן אדם היה מגיע למשכן. צריך להבין, בן אדם היה מגיע למשכן,
הוא היה עובר איזושהי חוויה רב-חושית.
הוא לא היה מגיע פה לאיזה מקום תפילה מופשט כזה.
זה, לא יודע, יושב עכשיו באיזה פינה במדבר ומתפלל.
יש מקום גם לזה, זה היה מעמד הר סיני,
אבל במצב השלם, כאשר עם ישראל נמצא בארצו, כן, המשכן, בסדר, זה איזשהו ציון דרך לקראת ירושלים ובית המקדש,
עם ישראל נמצא במצב השלם שלו,
אז כאשר אדם עולה לרגל, זה הסתיימה פרשת המשפטים, פרשה קודמת, דיברה על מצוות עלייה לרגל, כאשר אדם עולה לרגל, עולה למשכן,
הוא מריח,
אתם מבינים, את הקורבנות,
הוא נוגע ביריות,
הוא רואה את הפאר, את הזהב, את הכסף,
והוא עכשיו רואה איך לכל דבר בעולם הזה יש משמעות.
מהיום שהוא עכשיו,
שהוא יחזור חזרה לבית שלו ויחרוש ויזרע ולא יודע, יכרות עצים,
כל פעם שהוא יכרות עצים, הוא
יבין שגם לעצים הללו יש משמעות. זה גם חלק מהיצירה האלוקית, כמו של עצי השיטים במשכן.
הם היו הבסיס למשכן.
המלבים שם הוא אומר שהמשכן היה בנוי כמו גוף האדם.
יש את הקרשים,
שזה עצמות,
על גבי זה עגיריות,
הבדים, שזה העור,
והלב של המשכן זה הארון,
ארון ברית השם, המוח זה המנורה,
הקיבה זה שולחן לחם הפנים.
וכמו שאמרתי,
ויש כאן איזה רעיונות עמוקים שמשקפים גם את האדם הפרטי, גם את המציאות של האומה, כן? גם לאומה יש קרשים,
יש את האנשים שעומדים בגבולות, את המוח, את הסנהדרין, את הלב, את ה... לא יודע, הכהונה.
לכל דבר במציאות הוא בנוי בצורה אורגנית,
והמשכן הוא הלב הפועם של המציאות.
וזה בא לידי ביטוי, כאמור, ואני אומר, אי אפשר לחזור פה על הכל,
זה לא הנושא שלנו עכשיו, הפרשה, הנושא שלנו זה ההפטרה.
אבל למשל,
הארון, שהוא נמצא בלב המשכן, הוא הלב של הלב.
הנה מה.
אז הארון ברית השם, נכון? הוא היה עשוי ממסגרת זהב, מסגרת עץ בתוכה, ובתוך זה עוד מסגרת זהב. זאת אומרת, גם מצד אחד משהו
כזה מתכתי,
ובפנים נמצא עץ, שזה משהו יותר חי, יותר צומח.
זאת אומרת, זה גם ביטוי לתורה, כן? דברי תורה כמסמרות נטועים. מצד אחד, יש שם איזו יציבות, איזה זהב קשיח ששומר על המסגרת, וגם מה דברי תורה פרים ורבים. זאת אומרת, העץ הוא גם מצמיח, התורה שבעל פה.
וכאמור, בתוך זה יש את לוחות הברית,
ועל גבי זה יש לנו את הכבורת,
את המכסה,
ועל זה יש לנו את הפסלים, פסלונים של הכורבים, המלאכים,
שכנפיהם שוחחות, כן, על הארון,
והפנים, ככה אומרים חז"ל, של הכורבים היו פני תינוק.
פני תינוק, שהרעיון הוא שבלב כל העשייה, היצירה, הפיתוח, הטכנולוגיה,
יש את התינוקיות,
יש את מקור היניקה,
את התום הזה, הילדותי, שהאדם תמיד, לאן שאדם יפעל בעולם הזה, אחרי שהוא היה בתוך המשכן, אחרי שהוא יתברך מארון ברית השם,
הוא ילך ויזכור תמיד שהעיקר בחיים זה הנקודה הפנימית, התינוקית במשמעות שלה,
יניקה מהמקור, מהאמת, מהשלמות האינסופית, האלוקית.
זה היה הארון.
זה היה עוד דבר בכפורת, בפסלי הקרובים,
שחז"ל מתארים שזה היו דמות זכר ונקבה,
שבזמן שישראל עושים רצונו של מקום, היו מעורים זה בזה איש ובת לב,
כבת לוויתו. זאת אומרת, הם היו מזווגים בזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום, הם היו עומדים גב אל גב.
גם יש כאן איזשהו רעיון עמוק שהקשר הזוגי, החיבור הזה,
בין הקדוש ברוך הוא לעם ישראל, הוא מתבטא עכשיו גם בתוך המציאות המופלאה הזו של האהבה,
במשמעות העמוקה שלה, והיא אחרי זה תמיד גם בן אדם
מתוך המשכן, או
מתוך החיים הלאומיים, הבריאים, השמחים, שישראל עושים רצונו של מקום, אז גם האדם הולך ומתברך בתוך הבית הפרטי שלו.
וראה בנים לבניך, שלום על ישראל, אשתך כגפן פוריה וירכתי פתיך, בניך כשתילי זיתים, סביב לשולחניך.
הנה כי כן יבורך גבר ירא השם. זה היה אהרון,
ועכשיו היה כאמור את השולחן לחם הפנים,
השולחן לחם הפנים זה כנגד הפרנסה, גם יש כאן איזה מערכת כזו שכל יום מביאים 12 לחמים,
הכל היה מדויק שזה יהיה לחם חם ולזמן מסוים, אז היו מחליפים אותו.
יש איזה מערכת כלכלית שהיא גם מחוברת אל הקודש, אנשים שוב היו מגיעים למשכן,
והכוהנים בתור השליחים של העם,
הם היו שם נותנים כוח לכל עם ישראל להבין שגם הצדדים הללו, הפרנסה, הכלכלה,
זה מגיע מתוך לחם הפנים,
מתוך הפנים מול פני ה' ואז ישנו את המנורה, המנורה כנגד החוכמה, חוכמת אדם תאיר פניו, אור,
וגם המנורה הייתה נעשית באופן כזה,
שהמספר 7, גם המשמעות שלו, שיבת קני המנורה,
איך כל האור, החוכמה של עם ישראל, היא עולה שם בזמן שהכוהן מיטיב את הנרות כל בוקר ויש לנו גם את האש התמי,
היה שם אינסוף נקודות ומעשים וחפצים ועולמות פנימיים שהשתקפו לתוך המשכן,
וכאמור המשכן עצמו היה עשוי באופן שגם יש דרשות אדירות וחז"ל על כל דבר, על הלולאות,
שהן היו מכבות את היביות, אז גם כל איזה חיבור בעצם של הכוחות השונים בעם ישראל.
יש לנו את הבריח התיכון, כן? היה את הקרשים, וכדי שהם לא ייפלו היה קרש כזה שהיה מונח לרוחב,
כן?
כולם היו אנכיים, והיה קרש רוחבי שהוא כזה גרם שהקרשים לא ייפלו, וזה הקרש שאף אחד לא ראה, כן? הבריח התיכון, הבריח המרכזי שמחזיק את המציאות בלי שאף אחד רואה אותו.
תלמידי החכמים, שזה התפקיד שלהם להחזיק כאן את כל החומות שלא ייפלו.
וכן, על זה הדרך והמזבח,
גם כמובן היה לו את הנקודה שלו, שלוקחים את הקורבנות, לוקחים את כל המרכיבים של העולם הזה, של הצומח ושל החיים,
והם עולים באש, כן? הם משנים פה איזה מצב צבירה,
ממצב מוצק למצב גז, יש פה איזה התעלות,
הקרבה,
לישון קרבה, מתארים לקודש, ואז גם היו אוכלים חלק
מהקורבנות הללו, ובזמן שהיו אוכלים, אז יש פה מושג, נקרא מושג קבלי, עליית העולמות,
הכהן, הבעלים, כשהם היו אוכלים את הבשר, אז הבשר בעצם, הבאמה, היה הופך להיות חלק מהעולם של הבן אדם, הוא היה משתדרג.
זאת אומרת, יש כאן איזו מציאות כזו, שאנחנו לוקחים את המציאות כולה
ומרוממים אותה, ולכן על כל קורבן יש לנו יין,
שמן, חצי יין, כן, מידות מאוד מדויקות,
מתי, גם תלוי בימים טובים, בראשי חודשים, בשבתות, בימי חול.
מנגנון מופלא, מסואף ומושלם
של עולם שלוקח את החיים שלנו ומרים אותנו מהשגרה, מהעמל המתיש, היומיומי,
וזה הרעיון של היפהפיות של המשכן. זה כל הפרשיות הללו, גם נראה את זה בהמשך בפרשת תצווה, הפתעה בפרשת תצווה,
הבגדים של הכהן,
הכל בצורה הרמונית, הכל מתחבר והכל יוצר את התחושה,
הגודל והנפלאות שאנחנו זוכים בזמן שישנה השראת שכינה בישראל, שהקדוש הוא שוכן, זה משכן שוכן בתוך עם ישראל.
והדברים הללו, וכעת אני עובר פה להפטרה,
הם באים לידי ביטוי,
כאמור, במקדש שלמה שנבנה בהמשך.
והמשכן היה פרומו לקראת המקדש.
מקדש שלמה זה הניסה ממרום ראשון מקום מקדשנו. זה המציאות שהעולם כולו מרים, נושא את עיניו.
ומה קורה פה?
אני מתחיל לקרוא את הפסוקים בהפטרה, מלכים א', פרק ה', פסוק כ"ו, זה כבר כל הפרק מדבר על זה, אבל מפסוק כ"ו,
וה' נתן חוכמה לשלמה כאשר דיבר לו,
והיה שלום בין חירם ובין שלמה ויחרטו ברית שניהם.
מקדש שלמה,
אחד הדברים המאפיינים שהפסוקים לפני מדברים עליו,
שהיו שותפים לבניין המקדש גם לא יהודים,
גם גויים, שהחירם,
מלך צור, שהוא היה שם בלבנון,
הביטוי למלכות אז,
נקרא לזה הגדולה והמשתפת פעולה עם ישראל,
שהוא מביא את הקרשים למקדש. כן, יש שם הסברים שלמים איך בדיוק כורתים את הארזים אשר בלבנון,
הנצים כאלה שמבטאים חוסן ויציבות,
והם גם מצטרפים לביני בית המקדש.
את ההפטרה היא עכשיו מסבירה לנו איך המשכן, המקדש,
איך הדבר הזה מרומם את כל העולם כולו, נכון? ששלמה, הוא מתפלל את התפילה שלו בחנוכת המשכן.
הוא אומר, גם הגוי אשר יבוא מדרך רחוקה. צריך להבין,
החיים של עם ישראל, המשכן של עם ישראל, הם לא איזה משהו אגואיסטי,
אז בשביל למצוא איזה פולחן דתי לחוויה האישית ואלא זה,
לב פרועם כאמור שמרים את כל העולם כולו,
כל העולם
הולך וניצב מול שלמה, המלכות המושלמת, כן, ימי מלכות שלמה,
ככה אומר הזוהר הקדוש,
קיימה סיהרה בהשלמות, הירח, השר נמצא בשלמותו, מלכת שבא,
כל מלכי מזרח ומערב,
בכירה מלך צור, שומעים את שמע שלמה,
כולנו רוצים להיות שותפים בדבר הזה.
ואדוני נתן חוכמה לשלומו כאשר דיבר לו, ויהי שלום בין חירם ובין שלמה וחטאו ברית שניהם. החוכמה של שלמה,
שהיא כל הזמן המוטיב המרכזי, נכון? החכם מכל אדם.
שלמה, אתה מבין, זה המצב האידיאלי של עם ישראל, של היכולת בחוכמה לרכז את כל הכוחות במציאות וליצור שלום.
זה השלום שאנחנו חולמים עליו. עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו.
בית המקדש, זה היה המקום שהשכין שלום בעולם. יש
ביטוי בחז"ל, שאם הגויים היו יודעים מה בית המקדש מביא לעולם, הם היו רצים ומביאים את כל הזהב שלהם כדי שבית המקדש ייבנה.
בית המקדש זה ביטוי לעידן שהעולם,
כל כוח, כמו שדיברנו במשכן, שהדומם, החי, הצומח, כל כוח מוצא את המקום שלו בהרמוניה הכללית והכל מתחבר.
והיה על המלך שלמה מס מכל ישראל, והיא המס שלושים אלף איש. גם תיאור שלם, איך שלמה בנה את המנגנון הזה שעם ישראל כולו מצטרף לבניין המקדש. שוב, במבט העלוב והשטחי, שהאקדמיה, שלמה, הוא רדה פה בעם,
הוא הטיל עליהם מיסים,
והם לא רצו בעצם לבנות בית המקדש וכו'.
בתנ״ך זה לא,
דברי הנבואה הם לא באים עכשיו לספר לנו
תסכולים של משטר דיקטטורי, משטר דמוקרטי, זה בכלל לא,
מה שנקרא, זה לא השפה בכלל.
בימי המלך שלמה יהודים לא הרגישו שגזלו את זכויותיהם,
הם הרגישו שהם רוצים להיות שותפים בתוך הדבר הזה.
אני גם רוצה להיות חלק מהמשמרות הזה, שבונים את בית השם,
אם בהר חצבת אבן, להקים מקדש, כולם רוצים לבוא ולהיות,
וישלחם לבנון עשרת אלפים בחודש, חליפות, חודש יהיו בלבנון,
שניים חודשים הוא איתו, ואדוני רם על המעס, כן? שלמה יוצר איזה מנגנון שמתוך השלושים אלף,
השלושים אלף איש שבאו לבנות את בית המקדש, אז הם עושים עשרת אלפים נמצאים בלבנון, כורתים עצים,
אחרי נחים חודשיים ואז מתחלפים.
זאת אומרת, יש כאן איזה תיאור שיש לו משמעות.
איך עם ישראל כולו
נהיה שותף בדבר הגדול הזה, להיות מחובר
אל היכולת לקדש את העולם הזה,
להבין שהחיים הם לא רק עבודה בשביל לאכול, לשתות ובסוף למות,
אלא כל כריתת העצים, החיבור של המלאכה,
המציאות החברתית, המנגנונים, הפוליטיים,
החברתיים, הכלכליים, הצבאיים, הביטחוניים,
הם כולם שייכים אל הקודש. והיהי לשלמה 70 אלף נושא סבל ו-80 אלף חוצב בהרים, לחצוב באבן,
לסחוב את ה... לקחת את צורכי העולם הזה ולרומם אותם.
לא להישאר רק בלופ הזה של אני עובד בשביל העבודה,
אלא אני עכשיו מתחבר למשהו גדול, למשהו משמעותי.
לבד משרי הניצבים לשלמה אשר למלאכה,
שלושת אלפים ושלוש מאות ערודים בעם עושים במלאכה. רודים במשמעות החיובית, שהאדם,
הם יחד הולכים ומובילים לאן שצריך.
זה טובה מרדות אחת בליבו של אדם.
יש כאילו מצב שאדם הוא רוצה,
זה עומק הדברים שהרמב״ם כידוע אומר,
שבזמן שיש בית מידע, יש סנהדרין,
אז נכון, מכים את האדם עד שאומר רוצה אני.
האדם אומר, אני לא רוצה, אבל מרביצים לו,
וזה חושפים את מה שהוא באמת רוצה.
התיאור הזה של ימי מלכות שלמה, של המשכן,
צריך ללמוד את זה ב-level אחר, זה לא עכשיו הנפשות כמו שאנחנו מכירים היום, שאנשים עם אינטרסים,
אני כן, מה אני ארוויח מזה, מה אני לא ארוויח מזה.
אנשים נמשכו, אתם יודעים, כל המנגנון היה, וגם מי שככה זה לא הרגיש את המשיכה, אז בזה שרדו בו,
הוא אמר, או, עכשיו אני רוצה. וירקו לה, מה אתה מדבר? בוא תהיה שותף עמנו, נעלה בית השם.
וייצב המלך וייסעו אבנים גדולות, אבנים יקרות לייסד הבית, אבני גזית. שוב, אבנים גדולות, משמעות עמוקה, לא גדולות רק פיזית, איכותית.
כולנו יודעים,
בעקרון בכותל המערבי,
כל האזור שם, כולנו היינו עומדים בהלם, זה היה בית המקידש השני בכלל, אבל עדיין, כאילו,
האבנים, המחצב, גם השרידים שיש שם בעיר דוד.
זה המפעלים ההנדסיים של אנשים שעשו את הבלתי ייאמן, את הבלתי אפשרי,
כדי, שוב,
לתת את השכינה ללב הפועם הזה לפעום בעולם.
ויפסלו בוני שלמה ובני חירום והגווילין,
סליחה, רק שנייה אחת.
כן, גבילים זה אנשי הגבול.
ויכינו העצים והאבנים לבנות הבית,
ואז,
זה פרק ו',
ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים, בשנה הרביעית בחודש זיו.
חודש זיו זה חודש אייר.
הוא החודש השני למלוך שלמה על ישראל, ואיבן הבית לאשר.
טוב, אלף שימו לב שבחודש אייר,
בונים בית להשם, לא במקרה.
חודש אייר זה חודש שבו גאולת ישראל זה זמן של זיו, זמן של אור.
אבל מכל מקום,
הכל מתנקז, הנה עם כל המלאכה האדירה, כל ה-480 שנה האלה, מאז צאת ישראל ממצרים,
הכל מתנקז בשליל הרגע הזה שנבנה בית המקדש.
והבית אשר בנה המלך שלמה לאדוני,
שישים אמר אורכו ועשרים רחבו ושלושים אמר קומתו.
והעולם על פני היכל הבית, עשרים אמר אורכו על פני רוחב הבית, עשר באמר רחבו על פני הבית. כאמור, לכל מספר יש את המשמעות שלו גם במשכן, גם במקדש.
עשר זה ביטוי גם לסוג של שלמות בעולם הזה.
עשרים זה כפול, עשר כפול שתיים. אז הדברים פה יוצרים איזה אולם כזה, שהוא בעצם מכיל בתוכו את כל המימדים והמרחבים של העולם הזה.
והיעש לבית חלוני שקופים אטומים.
גם דיון מה זה החלונות של בית המקדש.
יש דעה שהם היו אטומים עם כזה סוג של, כמו שהיום,
תריס כזה שפותח וסוגר.
יש דעות שהם היו בצורה כזו של אלכסון, זאת אומרת, איזה חרח כזה,
שהיה מכניס את האור בצורה ככה אטומה, זאת אומרת, בצורה כזו מדודה.
הרעיון הכללי הוא ששוב, החלונות של בית המקדש,
הקשר בין המקדש לבין המציאות זה קשר שגם יש מאחוריו חשיבה,
שבית המקדש מאיר לחוץ ולא כל מה שבחוץ נכנס פנימה. יש פה לפעמים את האטימות שצריך לחסום ולא להכניס לנפש האדם כל דבר.
האדם צריך להיזהר בשביל לשמור על הלב, על הקודש, על המשכן הפנימי.
ויבן על קיר הבית יציאה סביב את קירות הבית סביב להיכל ולדביר והיה הצלעות סביב.
והיציר התחתונה חמש באמה רוחבה, והתיכונה, כן, האמצעית שש באמה רוחבה, והשלישית שבע באמה רוחבה,
כי מגרעות נתן לבית סביב, חוצה לבלתי אחוז מקירות הבית, עשו שם איזה שקעים כאלה
בקירות ושמו שם תמיכה.
והבית בהיבנותו אבן שלמה, כן, הרעיון היה המדרשים הידועים שלא הניפו ברזל על האבנים של בית המקדש, וזה היה תולעת שמיר,
כן, איזה תולעת שהייתה מפרישה איזה חומר
ויצרה את האבנים בצורתם השלימה. שוב, מה בדיוק היה שם הפשט, אני לא יודע, זה מדרשים.
אבל הרעיון הכללי הוא שהבית הזה הוא בית שהוא,
לא רק שהוא מבטא מושלמות, הוא גם נעשה בצורה מושלמת, בלי ברזל, בלי איזה משהו שמבטא את הצד האלים של המציאות,
אלא רק בצורה טבעית.
על ידי תולעת השמי, יש גם מדרשים מדהימים, כאילו שתולעת השמי, והיא הייתה נשמרת על ידי שר של ים, איזה כוח כזה במציאות.
ושלמה, העבד של שלמה, מצליח לגנוב את השר של ים מהדוכיפת, שהיא הייתה השומר של השר של ים.
מיליון דברים ששייכים לתורת הסוד והקבלה, והרעיון הכללי הוא,
כן, והשמדה היא גם האויב הגדול של שלמה, מלך השדים, מי שמבטא את הרוע במציאות, את הנזק, הוא זה שרצה את השמיר אצלו,
בקיצור, יש מאבק, אתם מבינים, בין כוחות הרוע לכוחות הטוב בעולם.
האם הבית, איך הבית הזה ייבנה? האם בית המקדש הזה יוכל באמת,
המציאות הטבעית, התהליכית של ה...
לא המציאות הזו שרוצה לחתוך דברים.
האם הדבר הזה באמת יצליח בסופו של דבר לבנות את הלב הזה של העולם, את הבית הקטן והמושלם הזה של העולם?
ואז כאמור,
והבית בבנותו אבן שלמה, מסה נבנה ומכבות והגרזן הולכים לברזל, לא נשמע בית בבנותו, כן? אין מכבות, אין כלי ברזל, אין גרזינים. אנחנו פה בבית של מושלמות,
בלי כל הקיצורי דרך שאנחנו נוהגים בחיי היום-יום.
בפתח הצלע התיכונה אל כתף הבית הימנית ובלולים יעלו על התיכונה ומן התיכונה אל השלישים. ויבן את הבית ויכלהו ויספון את הבית דגבים וסדרות בארזים, כן?
בתוך הבית יש גם את הציפוי הפנימי, יש על זה, ברוך השם, היום באמת מי שרוצה, רוצה, יש
איזה היום ספרים ובמחשב, כל מיני תלת מימד, איך בדיוק היה נבנה המשכן.
הצד הטכני,
איך אומרים, הוא כבר ברוך השם היום מומחש,
החוכמה זה להבין את המשמעות שעומדת מאחורי הצד הטכני.
וזה, כאמור, ההתחלה של הפרשת של הלימוד הזה, של פרשת תרומה והפטרת תרומה.
תרומה.
ויבן את הבית ויכלהו, ויספון את הבית גבים וסדרות בארזים, ויבן את היציע לבית חמש עמות תקומתו, ויאחז את הבית בעצי ארזים. כן, כל הבית הוא נתמך בעצי ארזים, במשהו חזק.
ואז הנה, מסתיימת ההפטרה. ויהי דבר אדוני אל שלמה לאמור,
הבית הזה אשר אתה בונה,
אם תלך בחוקותיי ואת משפטיי תעשה ושמרת את כל מצוותיי ללכת בהם,
והקימותי את דברי איתך,
אשר דיברתי אל דוד אביך,
ושכנתי בתוך פני ישראל, ולא אעזוב את עמי ישראל.
זה המטרה של הבית הזה.
אם אני סוגר פה את השיעור,
התחלנו בשאלה למה אנחנו צריכים פה כל הצעדים הטכניים האלה, איך זה קשור לקדושה,
אז זה מה שבעצם נאמר פה בסוג האחרון.
בשביל שהשכינה תופיע בעם ישראל, בשביל שנוכל לחוש את המשמעות, את הערכיות, את האינסופיות, את הנצחיות, את כל מה שאנחנו קוראים במקום המילה אלוקים,
אלוקים, לחוש את האלוקות בתוך העולם הזה,
אז יש בית,
יש מקום שהוא מושלם מבחינת כל החשיבה שעומדת מאחוריו והתרכובת שם של כל תמצית המציאות.
ובבנייה של הדבר הזה ובשימוש של הדבר הזה,
זה משמש עכשיו כלב הפועם של חיי עם ישראל והחיים של כל אדם ואדם.
ואנחנו,
כמו שנוהגים יהודים,
לסיים כל דבר, ואומרים, ונזכה לבניין בית המקדש ומראה בעמנו, נזכה להיממן, יפה מאוד,
בית המקדש ומראה בעמנו, נראה את הבית בהיבנותו.
שוב, ברמה הטכנית, אני לא יודע בדיוק
מתי נזכה לזה, אבל
כל לימוד שאנחנו לומדים בפרשיות הללו, בהפטרות הללו, אנחנו בונים עוד קרש ועוד
לבנה בתוך בית המקדש, בלב שלנו,
בתודעה, בתרבות, ומתוך כך גם בסופו של דבר
בית המקדש ייבנה באופן ממשי במהרה בימינו.
לעצור כאן.
