טוב, שלום לכולם, צהריים טובים,
גשמי ברכה בעזרת השם.
אנחנו לומדים כאן בדרך כלל דרשות אדמו"ר הזקן.
היום זה בעצם מאמר של הרבי, שהוא בנוי על
דרשה ארוכה מאוד של אדמו"ר הזקן בתורה אור.
בחרתי להביא את המאמר הזה כי זה מאמר מאוד חשוב, זה חלק קטן מהמאמר הארוך.
הוא מאמר מאוד חשוב, בין השאר גם בגלל הזמן בו הוא נאמר,
זה ממש שנה וחצי אחרי שהרבי התחיל להיות אדמו"ר, ויש פה דברים שנוגעים גם אליו באופן אישי אפילו.
אבל כדי להבין את המאמר הזה,
אז אני חוזר רגע על משהו קטן שדיברנו לפני כן בחבורה,
ואז זה יהיה השלמה. תראו,
חשוב לשים לב לכך
שרוב התורה,
חוץ מספר דברים,
רוב התורה נאמרת
על ידי מה שנקרא שלישי המדבר.
שלישי המדבר זה כאילו קריין,
מדבר השם על משה לאמור.
אז לא הקדוש ברוך הוא אומר את הפסוק הזה,
כי אז היה צריך להיות כתוב,
ואדבר אל משה לאמור.
וגם לא משה אומר את זה, כי אז היה צריך להיות כתוב, ידבר ה' אליי לאמור.
אלא אומר את זה,
מי אומר את זה? אומר את זה כביכול בחינה יותר גבוהה
באלוקות, שמתארת בחינה יותר, לא נגיד, נמוכה, אבל יותר קרובה אלינו בסדר ההשתלשלות.
זה פחות או יותר, רוב התורה נאמרת בסדר הזה. פרשת משפטים כולה
נאמרת בגוף ראשון נוכח.
ואלה המשפטים אשר טסים לפניהם.
הקדוש ברוך הוא מדבר עם משה בגוף ראשון נוכח, נכון? לא ילין חלב חגי עד בוקר.
אם מזבחי תיקחנו למות, וכן על זה הדרך. בסדר? כאילו, הקדוש ברוך הוא מדבר כמעט את כל פרשת משפטים בגוף ראשון נוכח,
עד
פרק כ"ד. ואל משה אמר, עלה אל אדוני אתה אהרון עד אביו, זה עוד פעם חוזר למי?
שלישי המדבר.
מה הסיבה לזה? למה פרשת משפטים היא חריגה ויוצאת דופן?
הסיבה לזה היא שבעצם שלישי המדבר, מצד אחד יש בו,
זה יותר כאילו מבטא
דרגה יותר גבוהה
בדיבור האלוקי שבה התורה נאמרת,
אבל מצד שני זה גם משדר איזשהו ריחוק מסוים, בסדר?
זה מתואר, זה לא...
וכשרוצים לתאר קרבה,
כשרוצים לתאר קרבה,
אז עוברים לגוף ראשון.
בפרשת משפטים מתארת קרבה גדולה. מה הקרבה הגדולה? הקרבה הגדולה זה שמשפט,
משפט הוא קרבה גדולה. בעצם המשפט זה בעצם הרצון האלוקי. הקדוש ברוך הוא פורס את הרצון שלו אלינו במגוון תחומים, כולל תחומים קטנים ביותר. זה מעיד על קרבה.
בשונה מהתפיסה הרגילה שהמשפט הוא מעיד על איזה דין וכל הדברים האלו, זה בדיוק הפוך.
כשאתה מרוחק, אתה אומר,
לא צריך יותר מדי. זה, קח את העקרונות האלה ותשחרר אותי.
שבע עקרונות בני נוח. קחו שבע עקרונות, שבע עקרונות, ולא רוצה איתכם קשר יותר עמוק.
פרשת משפטים מלאה, מלאה, מלאה בפרטים,
והמשפט הוא בעצם ביטוי לקרבת אלוקים.
אז לכן היא נאמרת כמעט כולה
בגוף ראשון.
בסדר? הקב"ה מדבר עם משה ישירות או איתנו ישירות.
רואים את זה, זה מאוד מאוד בולט.
שלוש רגלים תחוג לי בשנה.
זה ממש, הקב"ה מדבר איתנו.
וכן על זה הדרך. ואז אנחנו מגיעים לפסוקים הבאים,
שזה ממש,
זה היה הפסוקים הכי הכי בולטים בהקשר הזה.
הנה אנוכי שולח מלאך לפניך לשמורך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכינותי.
אישה אמר מפניו ושמע בקולו אל תמר בו כי לא יישא לפי שכם כי שמי בקרבו.
כי אם שמוע תשמע בקולו ועשית כל אשר אדבר ועייבתי את אויביך.
אז ממש כזאת אנחנו מדברים בגוף ראשון, כן?
אני קורא בפרק כ"ג, פסוק כ'.
מה?
וצרתי את צורריך כי אלך מלאכי לפניך ויביאך אל האמורי ואחיתיו ואפריזיו ואקנעני אחיו ואביוסי ויקחתיו
לא תשתחווה וכולי ועבדתם,
זה לא תעבדר, זה סכם עשיהם,
כי ארס תערסם ושבר תשבר מוצבותיהם.
עד כאן זה, מי דיבר?
גוף ראשון, נכון?
פתאום יש כאן סטייה
ועבדתם את אדוני אלוהיכם וברך את לחמך ואת ממך זה כאילו עוד פעם שלישי המדבר ו...
מיד זה חוזר, והסיר אותי מחלה מקיבך. אל צריך להיות והסיר, ומיד חוזר. אתה מבין? כאילו יש פה פניות שאנחנו שמים לב.
ושוב פעם,
זה ממשיך בגוף ראשון. "לא תהיה משקלה וקרה בארצך את מספר עמך עמלה את עמתי השלחת לפניך ועמותי את כל העם" וכו' וכו'.
"ושלחתי"
בסדר?
זה מובן?
האירוע הזה מובן?
כלומר,
בתוך כל הפרשה הזאת, שנאמרת רובה ככולה בגוף ראשון,
יש פסוק אחד שהוא פסוק באמצע
באמצע, שהוא פתאום עובר לשלישי המדבר, נכון? אני קורא את זה עוד פעם.
כי אלך כמל אחי לפניך. מי מדבר?
הקדוש ברוך הוא.
והביאך אלי מורי, אחיתי, ויקחתיו.
לא תשתחווה אליה ולא תעשה כמעשיהם, כי הרי זה נכון.
ואז
ועבדתם את אדוני אלוהיכם,
אז צריך להיות ועבדתם,
אותי.
זה כאילו פתאום שלישי המדבר.
וברך את לחמך ואת מימיך, זה עדיין שלישי המדבר, אבל מיד אחר כך,
והסיר אותי,
מחלה מקרבה זה חוזר להיות גוף ראשון נוכח ומייד אחר כך ממשיך בגוף ראשון לא תהיה משקלה והכרה בארצך את מספר עמך המלא את עמתי אשלח לפניך וכו' וכו'. כלומר יש כאן
במילים ועבדתם את השם אלוהיכם זה חוזר חזרה להיות שלישי המדבר ממילא זה חוזר חזרה למקום של מה?
ריחוק.
בסדר?
יש כאן הבטחה
שאם אנחנו נעבוד את הקדוש ברוך הוא בצורה מסוימת שכמו שאני אומר יש בה צד מסוים של ריחוק
יש כאן הבטחה לא תהיה משקלה והכרה בארצך
לא יהיה שכול, לא יהיה עקרות. שכול זה שיולדים וחלילה נהרגים אחר כך.
עקרה זה שבכלל לא יולדים.
כל הדברים האלו לא יהיו בארצך.
עכשיו,
תורת החסידות היא קוראת את הדברים האלה תמיד בכמה וכמה רבדים. יש את הרובד של פשוטו של מקרא, כמובן, שאם אנחנו נהנה, מה שכתוב כאן בפסוקים, מקיים את דבר השם, ונשמע בקולו, וכן הלאה, אז הכל יהיה.
לא יהיה לנו, לא כמו שיש היום, יום של צער
גדול בעם ישראל.
אבל
תורת החסידות קוראת את זה גם על הארץ של האדם,
על הרצון של האדם.
יש כאן הבטחה מאוד מאוד מעניינת,
כן, ההבטחה היא שלא תהיה משכלה והכרה בארצך, לא יהיה לך רצונות נפולים.
ויש שני סוגים של רצונות נפולים.
סוג אחד זה דברים שאנחנו מתחילים ולא צריכים לגמור אותם,
זה משכלה,
מתחילים ולא גומרים, ספר, מסכת, כל מיני דברים טובים, יוזמה, חסד,
תחילים ונתקע באמצע,
זה רצון אחד, תקוע,
ורצון שני, תקוע,
זה רצון שבכלל לא מתחילים אותו.
יש עקרות, הוא בכלל לא מוליד, זה לא מתחיל אפילו.
כל אלה לא יהיו לך.
כאילו, הגמור הזה כן קורא את הפסוק הזה,
לא תהיה משקלה והכרה בארצך, לא יהיה לך משקלה והכרה ברצון שלך.
לא יהיה רצון שקול,
כלומר שהתחיל ופתאום נפסק, נקטע באמצע,
נקטעו חייו באמצע,
וגם לא יהיה רצון עקר,
שהוא רוצה, אבל הוא לא מצליח להוליד שום דבר.
וואו.
הבטחה עצומה.
במה זה תלוי?
בפסוק שמקודם, שכמו שאמרנו, נאמר בדרך ריחוק.
ועבדתם את ה' אלוהיכם. ואז ברך את לחמך, את ממך, הסירותי מחלה מקרבך, ה' אלוהים שקר אצלך.
אבל לא כתוב איך.
איך לעבוד את הקדוש ברוך הוא? מה הכוונה?
לפני כן לשמור תורה, לקיים מצוות, להתפלל.
אני רוצה לקבל את הברכה הזאת, איך אני עושה את זה?
שוב פעם, תורת החסידות
קוראת את הפסוק הזה בצורה מפתיעה מאוד,
רעננה וחדשה,
ואומרת שהפסוק "ואהבתם את השם אלוהיכם" זה לא רק תיאור
של משהו שנכתב לפני כן, אלא זה הדבר בעצמו.
"ואהבתם את השם אלוהיכם" הכוונה מה?
תהיו עבדים של הקדוש ברוך הוא.
וזה מושג שנקרא קבלת עול.
קבלת עול. על זה נסוב המאמר של הרבי.
המושג שנקרא קבלת עול הוא מושג שהוא רחוק מאתנו היום מאוד,
אין כל כך קבלת עול.
יש הרבה יותר התחברות ועונג, ובסדר, לא... נכון?
אבל בדברים האלו שישנה,
מחפשים את ההתחברות, מחפשים את ה...
זה מצד אחד שזה עובד, זה מקסים, אבל הרבה פעמים זה סובל ממשקלה והכרה.
אם אני לא מתחבר.
או מתחברתי, אבל נגמר לי.
תארו לעצמכם בני זוג שמתחתנים,
או בקהל חתנים,
שאלה, הכל טוב, הכל זה, אבל אין להם מרכיב של קבלת עול.
בזוגיות.
מרכיב של קבלת עול אומר, תשמע, אני התחתנתי, אני מחויב, זהו, אני גם צריך
לאהוב את אשתי ולכבד אותה, אבל יש גם מרכיב של קבלת עול.
חייבת, יש לך אחריות, צריך לפרנס, צריך לזון, צריך לדבר בצורה מכובדת, צריך כאילו...
המרכיב של קבלת עול הוא, עכשיו,
מבין כל המרכיבים,
המרכיב הכי משמעותי והכי בטוח שדואג,
אני בדיוק עכשיו כותב על זה פרק בספר,
שדואג לכך שהנישואים האלה יצליחו ולא יהיו נגיד נישואים שכולים או עקרים, זה המרכיב של קבלת העול.
כי האהבה,
יש לה, עולה, יורד,
רגש, בא, עולה, איך מבחינת על זה הדרך.
ומה, מה?
תרכיס אדם בקשי סיפורים.
כן.
אהבה, רגש, עולה, יורד, דברים מהסוג הזה.
אבל המחויבות היא תמיד נכונה.
וכשמתרגלים למחויבות,
אז זה איזה מין בסיס כזה, שגם כשהרגש יורד,
הוא יורד, אבל הוא יורד רק עד מקום מסוים.
המחויבות נשארת, היא נותנת, כמובן, אנחנו לא בנויים רק על מחויבות, רוצים גם שיהיה אהבה וקרבה, אבל
זה לא,
אני ממשיל את זה לתזמורת.
בתזמורת יש כלים שהם כלים מובילים, נגיד כינור, קלרינט,
חליל צעד,
גיטרה,
בסדר?
אלה כלים שמובילים את הזה, אבל אין תזמורת
בלי תופים ובלי בס.
התופים והבס זה הרצפה,
שעליה כל העסק עומד.
הרי מה עושה הבסיסט?
בום, בום, נכון? הוא עומד, יש להם גם פנים כאלה של באס,
באס כזה, בום, בום, נכון?
הבאס הזה, הוא נותן את ה...
כולם עומדים עליו.
כל ההתפרעות מלמעלה,
העליות, הירידות.
יש איזו רצפה יציבה
שכל הזמן נותנת את הפעימות האלה, וגם התופים.
נותנים את הקצת.
זה לא מנגינה, זה לא... אבל על הרצפה, ולכן גם הכלים האלה בדרך כלל נמצאים
בתזמורת הם בדרך כלל נמצאים מאחור.
לא נמצאים מקדימה, הם לא מובילים את הנגינה, הם לא, לא יהיה להם קטעי סול אף פעם, בדרך כלל.
אבל הם, הכול עומד עליהם, זה מין, זה הרצפה, זו המחויבות.
אז עבודת עבד שמדובר עליה כאן,
זה הרצפה שעליה הכל עומד.
ככה זה בבית, ככה זה גם בהרבה מאוד, זה גם בעבודה, אגב.
אדם הולך לעבוד, אז ודאי שצריך שאדם יתחבר למקום העבודה שלו, ויהיה לו כיף וכל הדברים האלה.
אבל לא תמיד הכל כיף,
ולא כל יום הוא תותים,
ובסוף יש גם מחויבות.
אתה צריך להיות מחויב למעסיק שלך שמשלם לך, ולמי שזה, זהו, ולא כל העובדים הם זה. כשאדם יש לו גם מחויבות, אז הוא יודע לעבור
את הימים הקשים, ואז אין לו משקלה ועקרה ברצון.
הרצון לא נופל.
עכשיו, זה דבר שהוא מאוד חסר,
השיח הזה
של קבלת עול.
כי אנחנו היום באזור של התחברות ומחובר וכל זה, הכול סבבה, מחוברים, מחוברים, מחוברים, אבל אם אין קבלת עול, אז משהו ברצפה,
חסר, משהו בבסיס, משהו ביסודות.
חשוב.
זה האירוע.
אז אני אומר את זה, רוצה לשאול משהו?
איך מתבטא? מה?
איזה קרה, לא הבנתי.
אה,
נגיד בני זוג רוצים להוליד מתוכם איזה התכונן. לא מצליחים, הם לא צריכים לדבר, הם צריכים לשוחח כי ההוא פתאום כועס, היא פתאום נעלבת.
ברגע שאתה מייצר מחויבויות,
נגיד ככה, נגיד
שבני זוג בנויים, בזוגיות גנויים רק על איזה, על ה-well-being ועל ה-motions ועל הרגשות וכל הדברים האלה.
אז עכשיו רוצים לדבר.
אבל עכשיו הוא לא נמצא במוד לדבר, הוא עכשיו איזה בואס ונעל,
ואז כל אחד.
אבל אם מפתחים שגרות,
שגרות, שאומרים, תקשיב, אנחנו פעם בשבוע נפגשים לדבר.
שלוש שעות, נפגשים.
אנחנו נעשה את הכול כדי שנתכונן לזה, נכין לזה, נכין נושאים אפילו בצורה,
בצורה כאילו מלאכותית, אז בסוף מצליחים.
לא הכל בנוי על ספונטניות ועל זרימה ועל הכל מגניב.
אם
אדם צריך, אם הם מבינים שיש מחויבות, אז המחויבות גם יוצרת, בסדר?
יפה, אז זה העניין.
סליחה.
טוב, אז בואו נראה את המאמר הזה.
נתחיל.
מה שאמרתי לכם זה חלק ממאמר.
אני רק אגיד משהו אחד, יש עדות
שבמקום הזה שאני כרגע קורא לכם במאמר, הרבי עצר מאוד ובכה.
בכייות עצומות, אני אגיד גם למה.
אני אגיד את זה כבר עכשיו, ואז אנחנו רואים שהמאמר הזה מדבר על קבלת עול,
נכון?
המאמר הזה, הרבי אמר אותו בערך שנה
אחרי שהוא קיבל את האדמו"רות.
מה?
הוא קיבל את האדמו"רות בי"א שבט תשי"א,
וזה משפטים תש"ב.
זה ממש שנה.
עכשיו,
אם היו שואלים את הרבי, תגיד, מה מתאים לך?
מה אתה רוצה לעשות מצידך?
מה הוא היה אומר? הדבר האחרון
שאני רוצה לעשות זה להיות אדמו"ר. כי באופי שלו ובאישיות שלו,
הרבי היה אדם מאוד מאוד פנימי ומוסתר ומופנם.
וגם לימוד תורה, הוא למד המון תורה.
וכל האירוע של קבלת האדמו"רות שלו הייתה אירוע של קבלת עול, שהוא הבין
שזו המחויבות שלו והשליחות שלו בעיקר בגלל הרבנית. היום כ"ב שבט,
היורציית של הרבנית חיה מושקה, וגם של הרבי מקוסק.
היום כ"ב, נכון?
כ"ב,
כ"ב היום,
ב.
אז היום היורציית של הרבנית חיה מושקה.
אז היא אמרה לו,
מה היא אמרה לו?
אחרי שהוא התנגד, התנגד, היא אמרה לו,
אז 30 שנות מסירות נפש של אבא שלי ירדו לטמיון.
זה בעצם מה שאתה מציע.
אז הוא הבין שהוא חייב לקבל את זה. עכשיו, מה זה עשה?
בגלל שהוא הלך לכל המהלך הזה בקבלת עול,
כי מצד עצמו הוא אמר, הוא העיד על עצמו, אין לי שום שייכות לזה.
כשבא אליו לדבר איתו, בוא תהיה אדמו"ר, אין לי שייכות לזה. אמרו לו, מה יהיה? אמרו לו, אני לא יודע מה יהיה, לא יודע, הקדוש ברוך הוא ידאג.
אבל לי אין שום שייכות, אבל ככה הוא אפיין את עצמו, וגם באמת זה היה,
זה היה נכון. כלומר, עד
זה שהוא היה אדמו"ר הוא היה מאוד מאוד מופנע, ובקושי הכירו אותו.
הרב ריאלד תמיד אמר, אתם לא יודעים לקבל מהחתן שלי, אתם בכלל לא יודעים מי הוא, אתם לא מספיק מכירים אותו,
בסדר?
אז הוא היה אומר להם, הוא בארבע בבוקר תמיד ער, או שהוא כבר קם, או שהוא עוד לא הלך לישון.
והוא היה יצא בשני וחמישי קבוע, והוא הולך, ועוד כל מיני דברים, אבל הכל היה מוסתר, לא היו רואים.
גם הזקן שלו היה מקופל אז, בשנים האלו, הוא היה הולך בחליפה קצרה,
גם היה עובד במספנות בארצות הברית של הצי, כאילו, גאונות עצומה.
הרבי רץ אמרת לו, אז אוקיי,
עכשיו בתור אדמו"ר אתה צריך להיות אדם ציבורי וכל הדברים האלה. הוא קיבל את זה בתור קבלתו. עכשיו, מה זה גרם לו?
זה גרם לו יכולת לדרוש מאחרים דרישות מטורפות.
כל הסיפור של השליחים, בעצם הוא,
הרבי רץ התחיל את זה לפניו, אבל הוא מאוד מאוד יוצא עם זה. תגיד, מאיפה העוצמה לבוא למישהו ולהגיד לו, תשמע, קח אשתך וילדיך ותעבור לאיזה מקום עד סוף ימיך?
אין חזרה.
משורה יש אחרי רק ה... כאילו, במקומות באמת מרוחקים,
שאין בהם תשתית ייעודית ואין בהם שום דבר.
פלא איך הסכימו, אבל קודם כל הולכת דורש.
והתשובה הייתה, הוא אומר, אני אגיד לכם את האמת,
אני לא דורש מכם משהו שלא דרשתי מעצמי לפני כן.
קבלת עול, זה מה שצריך לעשות, ועושים.
חזק מאוד,
האירוע של קבלת עול.
תראו מה הוא אומר, בוא נראה. מה לכם? אתם באנרגיות?
יאללה.
והנה עניין העבודה,
ואהבתם את השם אלוהיכם, ובדוגמת עבודת העבד,
קאי בעיקר על עבודה ביראה, שהעבד אינו תופס מקום לעצמו.
ככה העבד. ועוד יותר,
שאינו שום מציאות לעצמו.
שהיא עבודת עבד וקבלת עול, ולכן עושה
בקיבוץ, הדברים, בקיבוץ הוא ביטול אל האדון.
והוא בביטול אל האדון, דאף שימצא את עצמו העבד, בהפקר אני חלה.
מה זה, כנראה לי שזה,
הדפיס לי את זה לא נכון.
אולי כן, בוא נראה.
לא, לא, זה הדפיס לי, זה לא נכון, אני רואה כאן שאני קורא כאן שורות שאני לא מבין.
אני אקרא לכם את זה מפה, משהו, אני יודע, אני אמצא את זה.
העתקתי את זה מאיזה משהו, וכנראה זה בהדפסה קיפץ.
נכון, אתם רואים שהשורות לא מובנות?
יכולתי לחרטט אתכם ולהסביר לכם שורות לא מובנות, ואתם הייתם עוד זורמים איתי,
נכון?
כן, לא, השורות כאן, כן, כן.
אז אני אקרא את זה מכאן בלאט, בסדר?
אחרי שהסברתי לכם את זה ב...
בהרחבה זה יהיה בסדר. סליחה על התקלה.
לא, לא, לא, זה לא.
טוב.
מוכנים או לא?
(אומר בערבית: אין לך חדרין?) אז כמו שאמרתי לכם, זה קטע קטן מהמאמר.
אז אני פה...
או, הנה, הנה.
אז יאללה, אתם תעקבו בדפים שלכם, אני אקרא נכון, זה יהיה לכם יותר קל.
"והנה עניין העבודה והבטמת הבעיה הלוחמי בדוגמת עבודת עבד,
כאי בעיקר על העבודה ביראה וקבלת עול,
שהיא עבודת עבד,
שהעבד אינו תופס מקום לעצמו,
ועוד יותר, שאינו שום מציאות לעצמו.
אם כתוב בפסוק, מה כתוב? ועבדתם את השם אלוהיכם, והכוונה היא עבודת עבד,
אז עבד לא שואל את עצמו, בא לי, לא בא לי, מתאים לי, זורם לי.
אתה לא פונקציה, אתה לא רלוונטי.
אתה צריך לעשות את השם אלוהיכם. עכשיו, חבר'ה, זה קשה,
זה קשוח, אני מזכיר לכם, זה שלוש מילים
בתוך מלא פסוקים שמדברות בלשון איזה?
גוף ראשון נוכח של קרבה ואהבה.
בסדר? זה לא רק זה.
אבל בתוך הדברים האלו פתאום יש איזו התרחקות,
ואהבתם את השם אלוהיכם, ודרישה שיהיה גם מרכיב
של קבלת עול.
אתם מוכנים למרכיב הזה?
רק להתחבר, רק זה? יש גם מרכיב של קבלת עול, כמו שאמרנו בדוגמה,
נכון? אבא עם הילדים.
יש,
ילד את הילדים?
אז מי לא אוהב את הילדים שלו ורוצה שיצליחו? הכול בסדר גמור. יש גם קבלת עול. הילדים שלך, אתה אחראי עליהם.
לא כל הדברים עם הילדים הם נחמדים.
הוא צריך דברים שהם פחות נחמדים, אז מה, אתה אחראי עליהם, אתה אבא שלהם,
נכון?
או אימא.
ולכן עושה גם מקיים את רצונו, וזהו שראשית העבודה בעיקרה ושורשה היא העבודה בקבלת עול, היינו שלמרות היותו במעמד ובמצב
שלא שינה את עצמו, רצונו שכלו הועמיד אותו, והאדם עדיין לא מרגיש מחובר ולא מרגיש מזדהה וכל הדברים האלו,
בסדר, טוב מאוד, עדיין תעשה.
יש פה יידיש.
הרי הוא עובד את עבודתו בדרך קבלת עול,
שהרי בנוגע למעשה בפועל, קיום המצוות בסור מרע ועשה טוב,
אי אפשר להמתין עד שישנה את עצמו.
עד שאדם ישנה את עצמו,
כרגע אני אוהב לגנוב.
עד שאני אעבוד על עצמי, שאני לא אוהב לגנוב, אני אמשיך לגנוב. לא.
קודם כל תפסיק.
אחרי זה תצמצם פערים, נעשה ונשמע.
כרגע דווקא, תשמע, לשון הרע מדבר אליי, אני מאוד אוהב לדבר לשון הרע. אני אלמד הרבה חפץ חיים,
ובעוד שנתיים אני אפסיק לדבר על רשון הרע. אתה תפסיק לדבר על רשון הרע עכשיו.
תקבל עול, ותצמצם את הפערים בהמשך.
הרי הוא עובד את עבודתו בדרך קבלת עול, שהרי נוגע למעשה בפועל כאילו מצוות בסעור מרע ועשה טוב, אי אפשר להמתין עד שישנה את עצמו.
אלא גם בהיותו במעמדו ובמצבו כמו שהוא, צריך לעבוד עבודתו
בקבלת עול. אני אומר עוד פעם, עולם קבלת העול הוא עולם רחוק מאיתנו היום.
בכלל, באופן כללי.
לא כלפי הקדוש ברוך הוא, גם לא כלפי בשר ובדם, אבל זה לא מייתר את העבודה החשובה הזאת.
וכן הוא בסדר העבודה בכל יום ויום, שתחילת העבודה היום ויום היא באמירת מודה אני.
וכן בעבודת התפילה, ההתחלה היא הודו להשם,
שעוד לפני ההתבוננות בפסוקי דזמרה ולפני ההתבוננות בברכות קריאת שמע, לפני שאדם עובר תהליך,
קריאת שמע ו-18 אומרו הודו להשם מבחינת הודאה שזוהי עבודה בדרך קבלת עול דווקא.
לכאורה היה צריך להגיד, אני אגיד מודה אני,
קודם כל נתחמם קצת, נגיד כמה פסוקי לזמרה, כמה פרקי תהילים,
ואז אני אגיע למדרגה שאני יכול להגיד מודה אני. לא.
קמת בבוקר,
אתה יהודי, תגיד מיד מודה אני. תקבל עליך עול מלכות שמיים.
יש, נכון, שאו מרום עיניכם,
שחרית מלכה וערבית,
עול מלכות שמיים, זה הכל אותם ראשי תיבות.
לא, לא מתחבר לתפילה.
תפלל.
תגיד, תקבל עול.
יפה.
כן.
איך?
מודה אני לפניך, מלך חי, ואני מודה שאני עבד שלך, שאתה, החזרת לי את הנשמה, ואני,
אתה אומר תודה, אתה מודה.
רגע, אני עוד לא התחברתי להודעה, אני הרגע פתח לי את העיניים.
פתח לי את העיניים, מיד.
תגיד תודה. אתה אומר תודה למישהו, אתה בעצם גם אומר תודה וגם מודה שהוא מקור הסמכות.
יפה.
ולבער אופן העבודה ובעבדתם את השם אלוקיכם,
ממשיך בכתוב, לא תהיה משקלה ועקרה בארצך.
בסדר, נכון?
כן, זה עכשיו הפסקה השנייה.
כמובן הכל כתוב אצלכם בצורה שגויה.
דהנה, הכרה היא שאינה יולדת בנים,
שזה המידות אהבה ויראה.
זה הכרה, שאדם אין לו, הוא לא מצליח לילדת בנים, שזה אהבת השם ויראת השם.
אהבה היא מבחינת בן ויראה היא מבחינת בת.
ומשקלה זה שהיא יולדת אהבה ויראה, אלא שאין להם קיום.
יש אהבת השם, יש יראה, אבל זה זמני כזה, לא מחזיק מעמד.
ועל זה בא הציווי,
והברכה גם, לא תהיה משכלה והכרה בארצך,
שההתבוננות צריכה להיות באופן שתהיה מזה הולדת המידות,
אהבה ויראה,
והמידות יהיו בקיום.
שאז תהיה עבודה דו ואבדתם את אביי אלוהיכם כדי ביי.
וביאור העניין,
הכרה שלו הולדת יש שתי בחינות. בחינה אחת שאפילו אין לה רחם, אין לה בית ולד,
אין לה כלי קיבול לקבל להריון לצורך הלידה,
ובעבודה בית ולד קייאל, להתפעלות השכלית,
שהלדה תהיה הולדת המידות בהתגלות ליבו, וזה
הכרה.
והכרה אין לה בית ולד פירושו, לא זו בלבד שאין לו אהבה וירה בהתגלות ליבו,
שזה טמטום הלב, אלא אין לו אפילו התפעלות שכלית, שזהו עניין טמטום המוח.
הוא לא כלי קיבול.
הוא לא מתבונן, הוא לא מתרגש בלב,
הוא לא מתבונן בשכל. הוא לא כלי קיבול, ואז הוא אומר, לא אהבה ולא ירה ולא שום דבר. זה הכרה.
ומה זה משקלה?
אה... סליחה, והסיבה לזה היא מפני שאינו כלי קיבול, אין לו רחם.
למה? להיותו כלי מלא.
ובמידת בשר ובדם, כלי מלא אינו מחזיק.
מה הבעיה?
למה אדם אין לו איזו התעוררות? כי הוא מלא מעצמו, יש ביטוי באנגלית full of himself.
אדם מלא בעצמו, הוא מבסוט מעצמו, שבע רצון מעצמו, הכל טוב, הכל זה.
ממילא הוא לא מתבונן, ממילא הוא לא רוצה.
הוא הולך לדבר פה על השביעות רצון הזאת.
זה מאמר קשוח, יש פה, זו תורה כזאת קשוחה.
אבל הוא בעצם אומר שאסור לאדם להיות
שבע רצון מעצמו.
הוא תמיד צריך להיות בתחושה שאני לא מספיק.
זה מצב לא קל להיות בו,
אבל אם אתה מלא מעצמך, אתה לא כלי קיבול, אתה מלא. אם הכל מלא, זה הכל סבבה, זה הכל. מה חסר?
מה שחסר, לא חסר לי כלום.
אם אדם רוצה לזוז ממקומו, להיות נזוז ממקומו, הוא צריך להרגיש שהוא חסר.
חיסרון, המגרעת, יוצרת איזה כלי קיבול בתוכך.
אז זה הכרה.
והנה כאשר האדם הוא כלי מלא,
היינו הוא מלא מהרצונות שלו,
לא מביה רצונות דייצר הרע. זה ברור שזה בעייתי,
רצונות יצר הרע, שהם רצונות דברים אסורים,
או אפילו רצונות של נפש הבימית לדברים מותרים.
כן, גם זה לא טוב, שהרצונות שלו שקועים שם.
שהרי התאווה עליהם היא מבחינת שד משדין יהודאין.
יש כל מיני שדים,
ויש גם שדין יהודי.
שד יהודי זה מי שמתאווה לדברים מותרים.
שד נוחי זה מי שגורם לאדם להתאוות לדברים שאסור להתאוות להם, עבירות.
אבל אם אדם מתאווה לדברים שמותר להתאוות להם,
אז זה גם תאווה
לא טובה,
אומנם היא תאווה יהודית. אז תדע לך ששדים יהודים, יש דברים כאלה.
אז הוא אומר,
אלא אפילו רצונות
דנפש האלוקית,
היינו רצונות בקדושה,
הנה אם הוא מלא ועסוק ברצונות שלו, לומר,
עבודה זו יש לו חוש בה,
עבודה זו הוא רוצה,
העבודה הזו אני לא רוצה. לא, אני רוצה להיות רע"ם שיעור ד', אני לא רוצה ללמד ילדים בכיתה ג'. לא, אני רוצה, כאילו, הוא מתחיל לעשות כל מיני בחירות.
גם לא טוב.
גם לא טוב. אתם יודעים, הרבי,
הרבי מכל גדולי ישראל,
העוסקים בצורכי ציבור, הרבי כל דקה שלו הייתה ספורה,
ובזמן שהוא היה לומד הוא היה מגיע לעשרות גדולות. ובכל אופן, חלק גדול מזמנו הוקדש כדי לפגוש יהודים,
או לברך אותם, או לשמוע את הצרות שלהם.
עכשיו, מה יהודי בא לרבי ונכנס אליו ליחידות, מה הוא מדבר איתו?
על הצרות, על הבנים, על הבנות, על הפרנוסה, על הבריאות, על הרגל שכואבת.
תסתכלו באיגרות שהוא כותב לאנשים ועונה להם. רוב האיגרות עוסקות בעניינים של...
ענייני עולם הזה, מה שנקרא.
אז מה?
את זה אתה אוהב את זה? לא, אתה לא אוהב. את זה תעשה את זה? לא תעשה. צריך לעשות הכול.
הכול, קבלת עול.
גם ברצונות בקדושה להגיד, תשמע, אני...
מה זה אני אוהב לעשות?
אמרה לי פעם איזה,
ליוויתי איזה קהילה בתהליך,
לא ליוויתי, אולי זו מילה מוגזמת,
נפגשתי לפגישה אחת עם איזה קהילה,
שהיו בתהליך תחירת רעב.
אז הם סיפרו שאחד המועמדים שהם ראיינו,
זה אורלנד שור, אני אשמח וזה, אבל אני מלמד שיעור רק למבוגרים, אני לא מלמד ילדים.
כי אולי עם בניין הרע, עם הרבה ילדים קטנים.
אני אין לי גישה לילדים, אני אוהב שיעורים למבוגרים,
אני מוכן לזה.
צריך עשת הכול, חביבי, יש פה ילדים, צריך ללמד אותם. מה, לא תלמד את הילדים? יש פה קבלת עול. תלמד איך עושים את זה.
בסדר?
אז זו עקרות אחת.
כי האדם הוא כלי מלא,
גם ברצונות של הקודש, כאילו.
אזי הוא כלי מלא שאינו מחזיק, אינו תופס האמת במוחו ושכלו את התפעלות שכלית.
דילגתי.
אפילו רצונות דנפש אלוקית, שרצונות הקדושה, הנה הוא מלא ועסוק ברצונות שלו לומר עבודה וכו'.
הוא כלי מלא שאינו מחזיק, אינו תופס האמת במוחו ובשכלו
להיות התפעלות שכלית.
והעניין השני בהכרה, זה שיש לה רחם, אבל היא לא יולדת.
יש לו כלי קיבול, אבל לא יוצא כמו שצריך.
אין הזרעה.
אני קצת מדלג במאמר, וממשיך בכתוב.
אז איך מגיעים לתודעה הזאת של קבלת עול?
מגיעים אליה.
הבנו כמה גדול,
כמה גדולה המעלה של קבלת עול. הבנו.
הבנו שאם אנחנו רק בנויים, רק על הרצון שלנו הנחמד,
זה חסר.
כמו שאמרנו, חסר בתזמורת את הבס, את הרצפה,
את הדבר היציב שעליו הכל עומד.
הבנו.
אבל איך מגיעים לזה?
איך מגיעים לזה?
אז הוא אומר, מגיעים לזה לפי הפסוק "את מספר ימיך עמלה".
מה פירוש הפסוק הזה, "את מספר ימיך עמלה"?
זה אומר שלכל אדם יש מספר ימים שנקבעו לו מהשמיים,
ובזה לאף אחד אין שליטה.
כלומר, אפשר לקצר את זה, אם אדם מתנהג בהפקרות,
והוא, זה, אז חלילה הוא יכול לקצר את מספר הימים האלה והוא יצטרך לחזור לכאן כדי למלא את הימים האלה. אבל אם אדם חי את החיים שלו כמו שצריך ולא עושה בלאגנים, אז לכל אחד יש לו את המספרים שכתבו לו מאשר מתברך,
מהקדוש ברוך הוא. כל אחד.
מה?
אפשר להאריך, כן, חזקיה.
ענייני מוסיף על ימיך חמש עשרה שנה, כן.
אבל באופן כללי, בלי דרמות, אז, כלומר,
יכול להיות אצל חזקיה, יכול להיות שזה,
היה לו מספר ימים, מכיוון שהוא לא,
אז קיצרו לו, ואז כשהוא חזר בתשובה, החזירו לו.
ככה משמע,
נכון?
כי פתאום זו הפתעה, צו לביתך, כי אם אתה לא תחיין.
אז איפה היינו?
אה, מספר המחאה מלא. טוב, אז מספר.
אבל הימים האלו זה עמודות שקופות.
כל יום זה עמודה שקופה.
כשאתה ממלא את היום בתוכן,
במשמעות,
בפעולה, היום מתמלא.
וסוף החיים, בודקים את מספר הימים,
וכמה ימים מתוך המספר ימים שקיבלת היו ימים מלאים.
וכמה היו ימים ריקים.
שמר אחר.
אברהם אבינו בא בימים.
אז יש ימים מלאים, יש ימים לבנים, יש ימים ארוכים,
יש ימים מלאים.
אז אומר הקדוש ברוך הוא, בדרך של קבלת עול,
יש הבטחה שאת מספר ימיך עמלה. איך, עוד שנייה אחת,
איך
כשאדם מסתכל ואומר, בוא'נה,
אני קיבלתי מספר ימים קצוב.
ואם אני אתחיל להתמהמה ולחכות עד שאני אתחבר, יעברו הרבה מאוד ימים שבהם אני
סתם אבזבז אותם, וחבל על כל יום.
התודעה הזאת שקיבלנו מספר ימים קצוב, והוא לא מספר גדול.
מבחינה מספרית, אם אדם יחיה 100 שנה,
זה 36,000 יום.
תמיד התוכנית שלי שאדם חי כמה ימים, מיליון ימים. לא.
אם אדם יחיה 100 שנה, זה 36,000 יום.
אנחנו לא חיים 100 שנה, בטח לא חיים כאילו מיטביים.
יש ילדות, יש זקנה, זה.
מגיעים לאזור 25,000, וזאת השם, כל אחד ש... הקדוש ברוך הוא יאריך ממנו, וזה, זה, זה. אם תתרגם את זה לכסף,
מה זה 30,000? מיליון שקל זה הרבה כסף.
30,000 שקל זה, וואלה, יציאה אחת לעיר, אתה גומר את זה. ככה פלאפל, שווארמה וסלון, שתיים, שלוש, וזה, גמרת את זה.
מכיר שאחד גנבו לו כרטיס אשראי, הוא התלונן רק אחרי שנה. אמרו לו, מה קרה? עכשיו, החודש הגנב הוציא יותר מאשתי.
עד אז הוא הוציא פחות, אמרתי, עדיף שהכרטיס יהיה אצלו.
אז הוא אומר, ממשיך בכתוב, את מספר ימיך המלא.
זוהי העצה היעוצה.
כדי לפעול בנפשו הרגש של היעדר שביעות רצון, שדיברנו על זה נכון? אתה רוצה להיות כלי מלא, אם אתה כלי מלא, אם אתה מבסוט, שבע רצון, שבע עד לפה, כלום לא ייכנס.
אבל אם אדם רוצה להרגיש שהוא לא מספיק, אז מה?
העניין הזה, כאשר האדם מתבונן שניתנו לו ימים קצובים, ימים יוצרו ולא אחד בהם, לא פחות ולא יותר, ובכל יום,
ובכל רגע צריך לעבוד עבודתו למילוי שליחותו בעולם הזה.
הרי הוא טרוד בזה כל כך,
עד שאין לו פלאי כדי לחשוב על עניינים של מדרגות. אני מדרגה, לא מדרגה, אני מתחבר, לא מתחבר, אין לי זמן לזה.
ועל דרך מאמר רבן חמד זכאי, איני יודע באיזה דרך מוליכים אותי.
ומהביאורים בזה שמצד גודל טרדתו
במילוי שליחותו לא היה לו פנאי לשים לב למדרגות שלו. שאלו את רבן חמד זכאי, לאן אתה הולך, איזה מדרגה? אני אגיד לכם את האמת,
מעולם לא חשבתי על זה.
איזה מדרגה אני. לא הייתי, אני כל כך עסוק בשליחות שלי, שאין לי זמן עכשיו להתחיל להתעסק עם ה...
היינו שהוא טרוד ושקוע כל כך במילוי שליחותו,
לא היה לו פנאי לשים לב המדרגות שלו, והיינו שהוא, כן,
בכל זאת, שאינו יודע מה נעשה עם שכנו מידותיו.
ומזה מובן ומכל שכן וקל וחומר שלו שייך אצלו רגע של שביעות רצון.
כי ביודעו שכל רגע ורגע צריך למלא את שליחותו. ואם עובר רגע שאינו עובד עבודתו, הרי זה לא רק שלא היה יכול להיתלות ולשגשג ולא עשה חן, אלא עוד שברגע זה שאינו עובד עבודתו, מורד הוא במלך מלכי המלכים. עכשיו, כאן הרבי בכה מאוד.
הוא בכה, אז כאילו,
הוא אומר, אני לא רציתי להיות אדמו"ר, אבל יש לי שליחות, ואז אני חייב לעשות את זה כמו שצריך.
שאין לו מלא זוכרות, הרי לא זו בלבד שלא שייך אצלו הרגש של שביעות רצון בארצך, אלא אדרבה, מכאן הוא עבר ליידיש,
הוא צועק במר נפשו, מה לי רצון, מה לי תענוג,
מה לי אהבה, מה לי רעה.
כיצד יכול לחשוב על עניינים של מדרגות בה בשעה שצריך לעמוד על המשמר, שלא יעבור אפילו רגע אחד במצב של ירידה המלכות מצד חסרון במילוי השליחות. אתם מבינים? הוא יכול היה לשלוח שליחים
כי הוא בעצמו
ראה את עצמו כשליח שעומד על המשמר למלא את שליחותו, למרות שהוא היה רחוק מזה מאוד,
מבחינת המידות הטבעיות שלו ולאן שהוא הלך.
מצד האישיות שלו היה יותר נחבא אל הכלים,
ממש לא אישיות ציבורית.
אבל יש שליחות לעשות, צריך לעשות אותה.
הוא אומר את זה.
בדיוק.
והנה, כאשר האדם מקיים הציווי,
לא תהיה משקלה והכרה בארצך,
שעושה כל אשר ביכולתו,
שתהיה עבודתו באהבה ויראה אמיתיים שיש להם קיום,
ומתוך היעדר שביעות רצון,
אז מוסיפים ומבטיחים לו מלמעלה שלא תהיה משקלה והכרה בארצך ואת מספר ימיך המלא.
שורה תחתונה, המרכיב הזה של קבלת עול
וחוסר שביעות רצון, שהוא מרכיב שחסר מאוד אצלנו.
כמו שאמרנו, אנחנו רוצים להתחבר ודווקא כן רוצים להוצביע רצון.
ואני אומר, גם בפרשה עצמה, רוב הפרשה נאמרת בגוף ראשון של קרבה, אבל יש מרכיב
מסוים מאוד שהוא מרכיב קריטי
שבו האדם אומר, אבל אני גם מחויב.
אני גם מחויב.
לא הכל זה רק מה שנחמד לך ורק מה שבא לך. יש גם דברים שצריך לעשות אותם והם חובה ומתוך קבלת עול אתה עושה אותם בין אם זה בלימוד תורה בין אם זה בקיום מצוות בין אם זה בחיים הזוגיים בין אם זה בגידול הילדים יש קבלת עול. זהו.
איך איך?
כן כן הוא קורא לזה גם וגם אני חושב גם ציווי וגם סחר.
כן כן אילן.
לא לאיש יותר התחייבות.
לאישה יש לה גם ככה מחויבת.
עד עם קץ.
כן כן.
שנזכה,
קבל עול, אמן ואמן ואמן, ורוחים תהיו, שבת שלום.
שבת שלום.
