שלום, ערב טוב, ברשות הרב
דיברנו אתמול על הפסוק
כי תראה חמור סונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו,
עזוב תעזוב עמו
דיברנו
במישור הפרטי על מציאות של פרטים שיש להם חולשה רוחנית
והם רובצים למטה
בעמקי תחתיות ויש מצווה מהתורה לצדיקים ולכל מי שיכול להושיט עזרה להעלות את אותן נפשות
לא להתייאש מעמקי התחתיות
להעלות ולהרים ובעיקר לגרום להם לרצות לעלות וביחד לתקן.
אבל הרב ציודה בשיחות
מתייחס לאותו פסוק
אבל בהיבט הלאומי הכלל ישראלי כאשר הוא מנתח את המציאות החברתית
במדינת ישראל
והוא
שואב מהפסוק הזה הדרכה,
מה לעשות וכיצד.
אומר הרב ציודה: "כי תראה חמור שונאך".
חמור
הוא רמז
אלא חומריות.
ההשתעבדות
לחומריות
שהיא סוג חולשה המביאה לרשעות.
החומר כשלעצמו
הוא פרווה,
תלוי מה עושים עם החומר.
האם אנחנו מקדשים את החומר, אם אנחנו רותמים את החומר לקדושה,
ואז
הקדושה מופיעה בחומר,
או שחלילה
יש מצב שבו החומר מתגבר על הרוח,
ויש מצב
של חמור שונאכה רובץ תחת מסעו,
כשהחומר הוא בראש,
וההשתעבדות אל החומר
היא מביאה למצבים של רשעות.
מתוך כך מגיעים למצב של רובץ תחת מסעו.
אז חוץ מהרמז
אל מצב
של רפיסות,
אומר הרב סיודה,
רובץ זה ראשי תיבות,
רב צדי זה רשעים,
בינוניים וצדיקים.
במקום המצב הנורמלי של ציבור,
שזה אותם אותיות,
רק בסדר נורמלי,
ציבור
יש רמז המיוחס לאריזל,
לסדר החברתי הרצוי והישר,
ציבור ראשי תיבות,
צדיקים, בינוניים ורשעים.
כלל ישראל
לא דוחה את הרשעים.
בב"ו החיבור הוא מחבר
את העוצמות ואת הכוחות ואת היכולות,
אבל אל המטרות הנכונות, אל היעדים הרוחניים.
אז הציבור הוא לא סטרילי,
הוא מורכב לפי האר"י הקדוש,
צדיקים, בינוניים וגם רשעים.
אפשר להפיק הרבה עוצמות
לטובת הטוב,
כאשר המבנה הוא שהצדיקים שולטים והם
מנהלים את הכול.
הרשעים הם גם כן חלק של כלל ישראל,
אבל במצב נורמלי הצדיקים הם למעלה,
ואז ניתן לסבול במבנה החברתי הכללי מציאות של רשעים.
אז זה ציבור,
צדיקים, בינוניים ורשעים.
אבל רובץ
זה אותיות ציבור, אבל בסדר הפוך, בסדר לא נורמלי.
רובץ זה רשעים בינוניים וצדיקים.
אבל לפעמים מופיעה תסבוכת נוראה,
שבה הרשעים הם למעלה, ואז הציבור רובץ.
כי תראיך מורסון, האחר רובץ.
כמובן, הרב ציודה לא מתייחס בשיחה להגדיר
שמות ואנשים ומפלגות.
הוא לא עסק בזה, ואנחנו בוודאי לא יכולים לעסוק בזה, ואסור לנו לעסוק בזה.
אבל לדעת שיש כוחות
של צדקות,
של תורה,
של קיום מצוות,
ויש בינוניים, ויש כאלה, לדאבוננו, הפוכים מזה.
אבל אז מה היחס?
מה קורה אם הציבור יתהפך לרובץ והתורה מונחת בקרן זווית,
והצדיקים למטה,
אז מה עושים?
כי תראה חמורסון האחר רובץ,
אז יש חשק לברוח חס ושלום.
זה מה שהפסוק רומז, וחדלת מעזור לו.
יש חשק לברוח.
באה התורה ואומרת, לא תוכל להתעלם.
אין שום אפשרות לברוח.
זאת המדינה שלנו, זאת ממשלתנו,
וחדלת מעזוב לו חלילה וחס.
לא קיימת אפשרות כזו.
אולי יש אנשים שהיו רוצים להיפטר מהמדינה,
מהמציאות הזאת הקשה, המורכבת, המסובכת. אנו לא ניתן להם את נחת הרוח הזו.
לא ניפטר,
לא נברח ולא נעזוב.
אנו נעזור, עזוב תעזוב, אמו.
אנו ביחד עם כלל ישראל על אף כל הצרות.
יש הרבה צרות,
יש סיבוכים,
אבל אף אחד לא הבטיח שזה ילך בקלות, להפך.
הרב סעודה מביא:
"אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח ואף על פי שהתמהמה עם כל זה אחכה לו".
עם כל זה זה עם כל הסיבוכים שבסופו של דבר
"והיה יעקב למישור".
אין לנו תאריך,
אנחנו לא יודעים אותו,
אבל זה התהליך.
ויש מקום להרחיב ממקורות אחרים בשיחות הרב ציודה על הערך הזה
של המדינה שבשום אופן אסור לנו לברוח ואסור לנו לא לעזור.
בשיחות לחומש בראשית,
הרב ציודה מדבר על כך
שכל הבריאה
היא ירידה
מהבורא
אל הנברא.
צריך לדעת
שהמקור של הארץ זה השמיים.
בראשית ברא אלוקים את השמיים,
ואת הארץ.
יש מקום
גם לארץ.
יש מקום גם לגוף.
יש מקום גם לצדדים החיצוניים.
אז כשהוא מדבר על
בריאת העולם,
הוא מזכיר שהעולם ביסודו הוא לא חומרי.
העולם ביסודו הוא מחשבת השם שקדמה לעולם.
אבל ריבונו של עולם החליט להגשים את המחשבה שלו
ולברוא את השמיים ואת הארץ.
ואז הרב ציודה עובר בבת אחת
אל היחס למדינת ישראל.
וזה מאוד מפתיע,
כי זה לא היה נושא מקודם.
הנושא היה בריאת העולם,
משמי שמיים עד תחתיות הארץ.
אומר הרב ציודה, אם הבנת את זה,
לכן אנו נאמנים בכל תוקף למדינה.
מה זה קשור?
כי המדינה היא הגוף
של הנשמה הלאומית.
כשאתה אומר מדינת ישראל, אתה מיד חושב
פוליטיקה,
חומרנות,
תעשייה,
אבל הרב ציודה אומר לא,
מדינת ישראל היא עניין אלוקי.
מדינת ישראל זאת מדינה של עם ישראל.
עם ישראל יש לו נשמה,
יש לו תורה,
אבל העם הזה זוכה לשוב אל ארצו ולהתיישב
באדמה ולעסוק בחומריות,
לקדש את החומריות.
אז מדינת ישראל
היא לא גוף,
היא הגוף של הנשמה האלוקית.
כמו כן הצבא,
כי היא מדינה במזרח התיכון, בעולם הזה, זקוקה לצבא, בלי זה יאכלו אותה.
לכן מדינה וצבא
הם עניין אחד,
זוג אחד שהוא קודש.
והרב אבינר מפנה לכותרת של הרמב״ם,
הלכות מלכים ומלחמותיהם.
זה בעצם מדינה וצבא.
אז כמה זה חמור לחלל את הקודש.
מדינת ישראל היא קודש,
צבא ישראל זה קודש.
אוי ואבוי למי שמחלל את הקודש.
לעומתו,
זה לא הנושא שלנו עכשיו,
הוא אומר, יש זוג שצריך תיקון.
אם מדינה וצבא זה קודש,
יש זוג שצריך תיקון, זה המשפט והחינוך.
בכל זאת, אנחנו כבר רשת משפטים,
אז הרב ציודה העיר, ותמיד היה מעיר.
צריך לתקן, במיוחד בשני המשרדים האלה.
בספר לנתיבות ישראל, סוף חלק א',
במאמר לקיומה של הרבנות הראשית,
אומר הרב ציודה,
כי מתוך התורה,
מתוך נצח ישראל,
אנו באים אל המדינה ואל הממשלה.
ולא מתוך הממשלה שהיא זמנית אל התורה.
מה היחס בין מדינת ישראל לבין תורה?
אז תמיד,
הנשמה היא קודמת לגוף,
המדינה צריכה, הנשמה צריכה לחון בגוף.
אז ברור,
אין שאלה בכלל.
התורה היא נשמת המדינה.
מתוך הנשמה של תורת השם ריבון העולמים יוצר האדם ודורותיו ונותן התורה
הנשמה הזאת והתורה הזאת שהיא חיינו ואורך ימינו
אנו באים אל כל סידור חיי הגוף הלאומי שלנו
אנו באים אל כל מערכות ממשלתיותנו וצבאיותנו
בכל סדרי חיינו הלאומיים הזמניים
גם בשיחות לדברים
אומר הרב ציודה
אנו נאמנים למדינה יותר ממי שאינו משייך את עצמו לתורה.
כי המדינה נובעת מהמקור האבסולוטי של האמונה.
המדינה בעצמה,
לא איך שהיא מתנהלת ומתנהגת, אלא בעצמה,
עצם המתנה הזאת היא קודש קודשים.
כי לא אנו עשינו את המדינה,
אלא היא עובדה אלוקית שאין לשנותה.
גם הצבא שתלוי במדינה
הוא מעשה השם.
נכון שמעצם העצמיות של המדינה נמשכים לפעמים פגמים וצרות וסיבוכים.
יש הכרח לברר ולהילחם ונקווה שנצליח לעשות זאת
לאט לאט במשך שנים ואולי במשך דורות.
שלום.
שלום.
