אנחנו כל פעם, מדי פעם מזכירים גם דברים אחרים.
רב צבי יהודה,
דיברנו הרבה פעמים על הזוגיות של הפרשיות.
הפרשיות מופיעות בזוג.
מתחילת, בראשית, הוא עושה סדר, אחר כך בשמות,
זה שמות ועירה הכנה ליציאת מצרים, בוא בשלח יציאת מצרים,
יתרום משפטי, מתן תורה.
מתן תורה.
והיום אתה מבין, יש את הכלל,
העניין,
אובייקטיבי, הוא אומר, וסובייקטיבי.
והפירוט של הדברים.
ביתרו היה מתן תורה בכללותו, במשפטים פרטי המצוות.
ולכאורה זה פלא,
ואלה משפטים, מתחיל מה? כי תקנה עבד עברי.
זה היה לנו משהו קצת רחוק.
אבל הרב צבי יהודה אומר שהיסוד לתורה אין לך בן חורים אלא למי שעוסק בתורה.
ולהיות עבד, הרב צבי היה מגדיר עבד, זה להיות משועבד
לכוחות חיצוניים שמחוץ לך.
הרבה גם מה יגידו, מה זה, למה יש לו, למה ככה. כל אדם, כל היום יש לו חשבונות.
כשאדם נקי, בן חורין וצורת בלי חשבונות,
בעובד של השם, מה השם יגיד עליי,
לא מה שאחרים יגידו עליי.
אז לכן המצווה הזאת, היא מופיעה
כתקנה עבד עברי, ענייני עבדות להיות בן חורין.
אף תודה, קצת לדבר, היה גם צועק על דברים שתלמידים שההורים שלהם לא נותנים להם ללמוד.
אתם היום לא היום, ברוך השם,
לא יודע, יכול להיות שגם זה קורה, כן? הורים מתערבים לילדים ב...
איך היה אומר?
היה אומר לבוחרים בישיבה, ברוך השם, עברתם כבר בכמה שנים את גיל הבר מצווה.
אתם כבר בני חורים לעצמכם להחליט מה טוב לכם, ולהיות אנשים מוכשרים לעם ישראל בתורה, ואיך הורים כופים את הילדים לא להמשיך ללמוד תורה,
והיה ממש שיחות ערב צפידא, תראו, שיעבוד להורים כך,
של ללמוד תורה, ללמוד תורה, שלא יכולים
לדקוף את הילד וחשקה נפשו בתורה.
ללמוד תורה.
אני תמיד הייתי כמה פעמים באזכרות להורים שלי, אז הייתי אומר, מה זה, הם
היו אנחנו שני אחים בבית.
לא גדלנו בדרך כלל, גדלנו בתל אביב, באיזו שכונת מדיה.
וכשהחלטנו ללמוד תורה,
אז ההורים תמכו בזה, כן הבינו, לא הבינו, זה שטוב לכם,
תלמדו תורה.
הם גם שמחו בי, זה אבא שלי כל פעם שהיה רואה באלון,
את השם שלי זה אלון במכון מאיר,
למרות שאני כותב באלון, זה היה עושה לו שימחויות גדולות.
אבא שלי גם מאריך את שיש לו בנים, תלמידי חכמים, וככה, הוא היה מאוד שמח,
בהחלט.
אבל בוודאי, ובלוויה אמרתי, אבא,
גם אבא שלי עם אגם של אבא, תודה,
שנתתם לנו ללמוד אותו.
זה היה לי ממש, כאילו, כי היו חברים שלו, שלו, תלך כאן, תלך כאן, תלך להסדר,
למדנו, אני למדתי בישיבה גבוהה.
11 שנים, בשיעור י"ב הלכתי לצבא לארבע חודשים.
והתחתנתי, והייתי לומד, וכאילו, אין מה,
לא רואים גילוי איזה,
כלום, שואלים שום,
מה תורה?
אז זה העניין של השיבוב, שהוא נפקא מינה,
אחריו צפיידא מדגיש את זה, זה, זה, התחילה התורה,
לעסוק קודם כל בזה. אז עכשיו,
גם פה, בשם משמואל,
יש בהקשר הזה של עבדות, הנה יש שם דף בסוף,
תביא לו דף, בסדר.
מאוד מאוד מיוחד כאן הפסקה הזאת הראשונה, הכל טוב, אבל מיוחד כאן, עושה כאן כמה
חיבורים בין
כמה דברים של שבע, של השמיטה,
ושל גם שבת בסוף,
וגם שמיטה, וגם כאן בעבד עברי, שכתוב, בשביעי יצא לחופשי חינם.
בואו נראה.
הוא מתחיל מזוהר, בזוהר הקדוש,
כן, הפסוק בשביעי יצא לחופשי חינם, זה העבד, נכון?
יפה. על זה מביא הזוהר
בגין כך
ושבתה הארץ, שנאמר בשמיטה.
בהאי נייכא דארא יצטרכו עבדין נייכא,
ובגין כך ובשביעי יצא לחופשי חינם.
כלומר, זוהר קושר ואומר, כמו שעבד יוצא בשנה שביעית לחירות,
כך גם העבד צריכה לנוח בשנה שמיתה.
אולי זה בסיס, יש ספר
חשוב של הרב קוק,
שבת הארץ, זה נקרא.
שבת הארץ, הרב כתב בהתחלה איזו הקדמה של חמישה-שישה דפים
על ערך השמיטה וענייניו וזה,
ואחרי זה נכנס לספר הלכתי.
על ההקדמה הזאת, בשבת הארץ,
כתב מורי ורבי הרב עוזי קלחיים,
ספר שלם,
לבאר את ההקדמה הזאת.
בספר הזה נקרא שירת אומה לארצה.
שירתו מעלה ארצה, זה בירור ממש מעמיק מאוד בדברי הרב שם.
ובאמת הרב אומר, כשם שהשבת,
לא, הרב אומר על שבת,
כשם שהשבת היא מנוחה ליחיד,
ככה שמיטה היא מנוחה לכלל.
שצריך שאדם יפסיק את כל הזה שלו, יפסיק את כל הריצה אחרי ה...
אוי, מה זה, ויתמקד ב...
אז יש אנשים יודעים, עושים גם היום כשאדם עובד ויש שנת שבתון,
איזה אנשים בוחרים, ולא יודע מישהו חושב שבתון,
שבאים ללמוד תורה,
הרבה אנשים משנת שבתון כזו,
הם הולכים לתורה.
אני הרבה,
באחד שנה מלמד, צאתי פעם אחת לשבת.
לא ככה יצטרך, אבל זה היה, זה עשה לי משהו, זה עשה לי משהו טוב מאוד,
אבל לא,
אני כל כך שמח מה שאני עושה,
אני בשנת שביתה, אני יכול לחפש את עצמי, רגע, מה, איפה הילדים, מה קורה, זה לא מתאים לי.
ברוך השם, אבל מי שצריך, צריך, זה לא... אם הוא מנצל את זה טוב, יש לי עכשיו פה חבר,
ראש ישיבה בגולן, באיזו ישיבה תיכונית,
וזו שנת שבתון,
יום בשבוע, הוא בא מהגולן, פה נלמוד כאן, שומע כמה שיעורים, קבע איתי חברות, היינו חברים בצהר, אפשר לומר אותך איזה חברות או משהו?
ממש, הוא בא, יום בשבוע, נוסע מהגולן,
או יש לו עוד דברים שהוא עושה, וזה יום אחד ודאי.
זה דברים יפים.
אז כן, אז הזוהר אומר את זה, הוא אומר, כשם
שיש בשביעי אצל החופשי חינם,
כך,
ברוך הוא דאדי, אלוהינו מלך העולם, שהכל יום ידעו.
כך,
באותו נייחא כן דארא, יצרחו אבדין נייחא.
ובגין כך בשביעית אצל החופשי חינם.
זה אומר, השם בשמואל, ומשמע דאי ובשביעית,
עכשיו, מה זה,
הוא אומר בכלל, עוד יותר קשה, מה זה קשור?
הרי עבד,
מה זה השנה השביעית שלו? זו לא שנת שמיטה.
הוא קונים אותו, נמכר לעבד, אחרי שש שנים בשביעית הוא יוצא.
זו לא שמיטה, כן?
למרות זאת,
הזוהר כאילו קושר אותם.
שביעית של העבד, קשורה לשמיטה, כן? הוא אומר, ומה השמדה היא שביעית?
אף דלא שביעית דשנות עולם הוא,
אלא שביעית די די, כן? זה שביעית של הנמכר.
מכל מקום, עניין אחד לזה,
עם שביעית של שנות עולם דהיינו שמיטה.
אז רואים שיש קשר ביניהם. עכשיו הוא יבוא לחבר לנו, להזמין לנו מה הקשר הזה.
נראה לפרש דיני עבור חז"ל בירושלמי.
והאבטחה כמוך, מעניין שזה ירושלמי, זה לא,
זה לא בגמרא,
זה לא בבבלי, כן?
זה כנראה רק בארץ ישראל.
ירושלמי זה תלמודה של ארץ ישראל.
בארץ ישראל, אז אפשר להגיד, אמרתך כמוך,
זה לא מופיע בבבלי, תלמודה של חו"ל,
לא יודע.
אמרו בירושלמי, אמרתך כמוך, שורה 10,
זה קל גדול בתורה.
ואתה עמידת בספרים הקדושים,
שבפנימיות
כל ישראל הם כאיש אחד ממש.
כן, כמה אנחנו צריכים לדעת את זה ולהתעמק בזה.
יש כל כך הרבה דעות ומחלוקות.
קשה לנו להיות בפנימיות הזאת.
אנחנו חייבים להיות שם.
בפנימיות, כל ישראל הם כאיש אחד ממש.
אלא שבחיצוניות הגופים מחולקים.
ועל כן, כל כמה...
מה?
נו,
כאיש אחד זה הפנימי.
זה הבחינה הפנימית.
כמו בריח הנשב ישראל נגד ההר,
מצא לנו עכשיו בעתרו.
הם, עם כל ה... אין להם גם דברים, יהיו שונים,
ואתה רואה שבים כל אחד אמר משהו אחר.
בסוף, הם עכשיו מתאחדים, הם מבינים,
ההכנה לקבלת תורה מאחדת אותם.
על כן, כל מה שאדם נמשך אחר החיצוניות,
כך באותה מידה נתרחק ונפרד מת רעהו.
ולהפך, כשאדם נמשך אחר הפנימיות,
שבו
באותה מידה, הוא מתאחד בכלל ישראל,
והוא אוהב ישראל באמת,
ושמח בשמחתם.
זה בחסידות,
ברגע השם ישמואל, מלא מזה.
יש כזה ביטויים חזקים על אהבת ישראל.
ביטויות באהבת ישראל.
תיבות שלום, מלא.
וחס ושלום, מעניין, בכל צרתם,
לא צר,
כלומר הקדוש ברוך הוא גם כן מצטער.
אין בכלל ואין בפרט.
לכן הוא אומר, "אבל אהבתך כמוך" הוא כלל גדול בתורה.
שזוהו אמת הבניין,
כמה הוא נמשך אחר הפנימיות,
שזוהי מטרת התורה כולה.
"אבל אהבתך כמוך" זה כלל גדול בתורה,
כי זה העיקר, זה עניינה של התורה, זה מה שהיא רוצה.
אפשר, הוא אומר,
שגם להגיד על פי זה, מה שכתוב בגמרא,
כל התורה כולה,
עניינה מבני דרכי שלום.
שגם זה אומר, הפירוש להיות נמשך אחר הפנימיות, ואז שלום על ישראל.
ינסו כולם כאיש אחד חברים.
הוא אומר, ונראה שזה גם כן בכלל הטעם של מצוות שמיטה.
הרי מה קורה בשמיטה?
אדם לא יעבוד את האדמה כבעל הבית,
ולא יתנהג בפירות שביעית כדרך בעל הבית, יהיה מופקר לכל.
אדם מפקיר, עושה הפקר.
זה עושה כזה חיבור בין כולם, כן?
יש לי עץ אחד בכניסה לבית, יש לי חלקת אדמה
שתי מטר על שבעים וחמש סנטימטר, אולי,
ניסה לבית,
חוצר כזאת.
והחלקה היא אדמה הזאת, אם משהו מפליא, יש לה איזו ברכה.
פעם, לפני המון המון שנים, לא יודע, שלושים שנה, היה תלמיד מהמכון, הביא לי עץ תפוח.
שתנו עוד עץ תפוח, וואי, טובה, בגדה, בגדה, בגדה, בגדה, בגדה, בגדה, בגדה, בגדה, והיה נותן פירות, וערב שמיטה, שנה לפני שמיטה, היה נותן פירות ממש,
עד שזה כבר קרס שם, המקום,
נאלצנו לעקור אותו בזהירות ושתלנו אותו ביצהר אצל הבן שלי,
לקח לו כמה שנים להתאושש, היום הוא מתאושש.
ואז, לא יודע מי הביא איזה תפוז סיני,
תפוז סיני,
זה היה גם שטיל כזה קטן.
אבל בתפוז הזה, אתם לא יכולים להבין
איזה ברכה, מה שקורה לו,
קורס, פשוט נופלים הפירות. אז ראינו כל שנה, גם לא שנת שמיטה,
כותבים הפקר,
כותבים על זה הפקר, באים אנשים,
אפשר שקית גם,
חם שקית.
רגע, זה כבר אפשר סולם, רק סולם.
והנה, נהייה אחדות, נהייה הכנסת אורחים זה עושה,
רק מהעץ הקטן הזה.
חיסלו, אין, כבר כמעט אין, אין, זהו.
היה כמה פעמים שבאו עם סולם, לא על הסולם, אמרתי, יש סולם, אמרתי להם,
יש סולם, תעלו.
בזהירות.
אחד, היה לו גם מידת חסד, לפני שנה עשה, לקח את זה,
יביא לנו, עשיתי ריבה מזה, יביא לנו ריבה.
וזה ההפקר עושה אחלה, זה ברור לי.
ונראה, עוד פעם, שורה 25,
בכלל טמא מצוות השמיטה, שלא יעבדו את האדמה כבעל הבית,
ושלא יתנהג בפירות שביעית כדרך בעל הבית, אלא מופקר לכל,
באשר כל חיי האדם תלוי ביבול הארץ.
כן, גם היום כנראה, זהו.
מה זה תלוי?
אתה צריך לאכול, כן?
לא שביבול שלך.
אבל לא יודע, בלי לחם, בלי פירות,
אתה תלוי ביבול הארץ.
וכשכל אחד מחזיק שדהו לעצמו כבעל הבית,
שדה עצמו מפרידו מזולתו, כן? ברגע שאתה עכשיו מרגיש בעלות על השדה שלך,
אתה לא מחובר.
על כן בא המצווה לסלק שם בעלים מיבול הארץ ולהיות כל ישראל מתאחדים כאיש אחד.
חברים, נמשכים אחר הפנימיות. אתם מבינים מה הוא? איזה עומק הוא נותן כאן לשמיטה?
יש איזה דברים דומים יש ברב שם בשבת הארץ, מעניין.
הוא אומר, ויש דומה, כתוב,
בנביאים,
שלמה אנחנו,
כמו התורה אומרת, אז תרצה הארץ עובדותיה,
על השמיטות שלא שמרנו,
אז אנחנו נלך לגלות.
ב-70 שנה גלות, זה על 70 שמיטות שלא שמרו.
הוא אומר, מה, מה, איזה, זה עבירה, זה עונש חמור.
מה יש בזה? אין שם להב, אין שם, זה לא כזה איסור חמור.
ויש לומר, אבל מטעם זה החמירה התורה מאוד במצוות השמיטה,
וחייבה גלות עליה,
אף שאין בה כריתות ומיתת בית דין, לאו בעלמא.
אלא מחמד שהיא עיקר וכלל גדול בתורה,
שזה מטרת כל התורה, כולה שמה, שאינם מיוחדים, שאני אבד אותך כמוך,
ואתה עכשיו תופס בעלות על השדה שלך,
אז אתה עוקר את העניין של האחדות,
לכן העונש הוא כזה גדול.
גלות זה גם כן מעין פירוט כזה.
והנה עכשיו,
עכשיו,
יש גם שמיטת כספים. מה זה שמיטת כספים?
כן, אדם מלווה לחברו כסף.
אם מגיעה שנת השמיטה,
הוא לא חייב להחזיר.
כן, היום עושים,
לפני סוף השמיטה, עושים פרוסבול,
שזה שטר שאדם כאילו מעביר את החובות שלו לבית דין,
ובית דין יכולים לגבות את הכסף.
הוא אומר, והנה, בטעם שמיטת כספים,
הגיד כבוד אבי,
אדוני אומר לאבי, כן, אבננזר,
כי עבד לוה לאיש מלווה,
כלומר, הוא נהיה משועבד לו.
ובשביעית
נעשים כל ישראל כאיש אחד,
על כן, כמו שבאיש אחד, לא שייך לומר,
קצתו הוא עבד לקצתו,
אחד הוא קצת עבד לשני, כן, בשביעית, כל הכלל כולו משתחרר שוב מהעבדות הזאת,
ועל כן משמט הכספים גם כן.
כי ברגע שאתה חייב למישהו כסף, אתה כמו עבד שלו,
עבד בבל ישמעבד.
ולפי דרכנו הנ"ל, הוא מתאיר מצוות שיטת הארץ, אותו רעיון,
שלא להיות אחד משועבד לשני,
שלא יהיה אחד על השני, להיות כולם באחדות.
עכשיו עוד הוא אומר,
מקור שתיים.
והנה ביתם יציאת עבד עברי בשש,
הגיד כבוד אבי מורי משום ששביעית,
מירה בו הנקודה הפנימית,
הוא מתאחד עם כלל ישראל, כלומר העבד הזה.
ושוב, כמו שלא שייך שיבוד באדם אחד,
קצת על קצת,
כנראה מלא שייך שיבוד על אחיו שהוגה גופו.
ולכן כתוב שם, בשולוח עבדים, כתוב,
כמחכה אחיך. מה זה אחיך?
תזכור שזה אחיך, כן? בסוף יחזור עוד אחיך.
אל תשעבד אותו.
בכלל, חז"ל,
גם בדיני עבד, כל הקונה עבד קונה אדון לעצמו.
יש לך כרית,
אחת תתן לעבד שלך.
יש לך זה, תן לה בעבד שלך.
דינים מאוד חמורים, וזה עוד,
כאילו, כשאתה כן כבר הוא עבד שלך.
אבל זה מקום אחר. עכשיו, בשביעית, הוא משתחרר.
הוא אחיך.
לכן כתוב בירמיהו, הפסוק הזה, לבלתי אבות פעם ביהודי אחי הוא איש,
על כן נמכר לנוכרי, או עכשיו רק ככה, אבל אם אדם נמכר לנוכרי,
שאין שייך לומר שנעשה כאחד עם הנוכרי,
על כן לא יוצא בשש. כלומר, בנוכרי אין את הדין הזה.
ביהודי, אז אחרי השש, הוא צריך, הוא חוזר לכללות,
להיות עם הכלל.
ויש דבר דבריו, הוא מסביר את דברי אבא שלו,
על פי דרכנו, באמת כל ישראל הם כאיש אחד,
אלא שבחיצוניותם הגופים מחולקים.
וזה שהיה לו מירוק שש שנים,
כן, העבד, זה מין מירוק כזה, שש שנים,
זה מספר הקצוות.
כלומר, שש זה מקיף את כל ה... נכון? תסתכלו, הנה,
אחת, שתיים, שלוש, ארבע,
חמש, שש, כן, זה כל הקצוות.
הנקודה השביעית היא הפנימית, המרכזת.
שוב מתגלה הנקודה הפנימית, כן, בשנה השביעית, שבו היינו שנמשך אחר הפנימיות,
ומזה בא להתאחד בקהל ישראל ולקיים עבר כמוך,
וכמים מהפנים אל הפנים מתעוררת בזולתו אהבה אליו,
ועל ידי זה ממילא נסתלק השיבוט של רבו ממנו,
שהרי נעשה עם רבו, כאיש אחד.
אז הוא אומר, לפי זה מובנים דברי הזוהר, ששביעית
יצא לחופשי חינם,
שביעית זו עניין אחד לאשנת השמיטה.
שזה הכל, שניהם עניין אחד,
שישראל מתאחדים ונהיים כאחד.
עכשיו הוא אומר, כן,
הרבה פעמים אמרתי לכם, אם אני מסכים עם עניין השבת,
יש לומר, זה לא מעניין השבת,
שאחרי שיש ימי המעשה.
בשישת ימי המעשה זה מהירו כחיצוניות.
בשבת מתגלה הפנימיות,
ועל ידי כנסיינים כל ישראל כאיש אחד.
זה שאמרו בזוהר הקדוש,
שבת היא רזה דאחד,
וכאשר נסתלקה החיצוניות, נתגלה את הפנימיות, ואז מתאחדים ישראל ומתקשרים בשורשם.
וזו,
זה אומר פה משהו מאחד המזמירות.
רבו יתיר ישגה לאלה מן דרגה וייסב בת זוגה.
זה ב... ב... ב... ב... נו,
שבחין הסדר, נו, שמה, אומרים את זה.
כנראה זה משם.
כן, תגנו יסודתה, אני חושב, לא?
יש את המילים האלה. רבו יתיר ישגה לאלה מן דרגה וייסב בת זוגה.
דוד פרישה, היינו הפרישות, ששאלו על המעשה,
שהידנית, מה קרה חיצור הפנימיות, עולם התקשר למעלה למעלה.
טוב, עניינים
נפלאים,
אבל ראינו כמה חשוב העניין של אחדות, וכמה של הדעת שישראל,
כמוך זה כלל גדול בתורה, עד כדי כך שזה,
זה בזה תלוי הכל. תלוי הכל, ואם לא מקיימים שמיטה, וכל אחד מרגיש שהוא בעלות על חברו ועל זה, אז זה לא,
זה גורם לגלות, עד כדי כך.
טוב, הדברים עמוקים, גם פה בשלוש, בואו נראה.
למה הוא בכלל מדבר כאן על הפסקה הזאת.
ואני אגיד לכם מה שהייתה לי בעיה, אני בא לפרסת משפטים.
כל השם משמואל, רוב רוב השנים זה פרשת שקלים.
אז יש שם עניינים גדולים בשקלים, כמעט לא, אז ראיתי, הסתכלתי, לא, שקלים זה שבת הבאה.
מעניין.
חשבתי, לפני ראש חודש, אבל שבת הבאה זה ראש חודש.
אז גם הוציאו שלושה ספרים, זה לא רגיל.
שבת, ראש חודש ושקלים, שבת הבאה.
שלושה ספרים. יש פעמיים בשנה,
קורה, לפעמים פעם או פעמיים בשנה, קורה שלושה ספרים.
אם יש שבת ראש חודש ניסן,
אז יש שבת, ראש חודש ניסן, וקוראים את פרשת החודש גם.
גם אם יש שבת חנוכה וראש חודש, גם שלושה ספרים,
אלה הזמנים שיכול להיות.
אז שבת, זה נדיר.
מה?
לא, זה לא, אבל לא...
מה, ושקוראים בראשית מעונה ו...
כן, אבל זה לא...
אז זה נדיר, כאילו ששקלים,
אני בתרומה, אני לרוב במשפטים.
לרוב במשפטים, כן? אבל השנה הכל נדיר, כי אנחנו הולכים לעשות פה במשולש.
זה דבר נדיר.
כן, ירושלים פה תחגוג הרבה.
שישי, שבת, ראשון,
צפו אלינו ימים מיוחדים.
במרכז היינו רוקדים פעמיים, גם מחמישי בלילה וגם מוצאי שבת.
פעמיים שמחת.
בואו נראה לי רק מוצאי שבת ירקדו.
כולם באותו יום,
חמישי, חמישי בלילה.
כי לא קוראים בשבת,
כמו שלא נותנים לולב בשבת.
אז משום זה, בירושלים זה מחולק.
ביום שישי י"ד
לקראת המגילה,
בשבת על הניסים,
בקריאת התורה של פורים,
וביום ראשון משלח מנות, מטות אביונים וסעודת פורים.
כן, וסעודת פורים אומרים על הניסים גם כן.
רק ב... לא אומרים פה כל היום,
אלא רק בסעודה של המצוות.
כן, ועשינו את זה כמה פעמים במה שאני מכיר.
ואז גם פסח, זה פסח שחל במוצאי שבת.
זה גם מורכב.
פסח, מוצאי, ליל פסח, ליל הסדר זה מוצאי שבת.
זה לכולם, כאילו, זה...
כן.
כן, אנחנו, אז בירושלים זה קורה יותר.
אנחנו רגילים לזה, שצריך פתאום לחתוך את הסעודה.
יש זוכנות תמיד תפילות מיוחדות במרכז, בשבת כזו, שאחרי יום שישי,
שכולם עוד חצי...
טוב, על כל פנים, שבת, התנערי מאפר קומי.
אנחנו אומרים
בקבלת שבת,
התנערי מאפר קומי, לבשי בגדי תפארתך מי.
נכנס פה איזה רעיון קצת עמוק,
אני יודע.
הוא אומר ככה, נראה קניין הלבוש
הוא אמצעי בנושאים מתחלפים.
כלומר, הוא כזה משהו של מעבר, תכף אסביר את זה.
כי עניין הנשמה שרוחנית,
בבואה לעולם הזה, שהוא היפוך לה לגמרי,
צריכה להתלבש בגוף המסודר ברמה חזקת גידים,
שימשל לאיברים וגידים של הנפש.
בכל צורת הגוף ורמזים לעליונים וגבוהים מעל גבוהים, כידוע ליהודים,
ליהודי חן, כן.
כל איבר, כל זה, הוא משהו בנשמה גם.
אז הנשמה לא יכולה, היא צריכה להופיע פה,
היא צריכה איזה אמצעי להתגלות,
אז אם התגלה בגוף,
על כן הלבוש הזה,
שמה זה, זה הגוף,
הוא אמצעי בין הנשמה לעולם הזה.
עכשיו, גם הנשמה בצאתה מהגוף, בעלותה לראות את פני השם,
צריכה ללבוש שיהיה אמצעי בינה לבין קונה.
מה הלבוש הזה?
הוא מתורה, הוא מצוות.
יש כזה ביטוי, חלוקה דרבנן. חלוקה דרבנן זה כזה, זה הגדר של חכמים, שהם תלמידי חכמים.
תלית נא,
חלוקה דרבנן מהתורה,
מתורה שהוא לומד,
טלית מהמצוות,
וכן אמי לאיפה,
אם היא צריכה קיבוס ומירוק בגיהינום,
לרגלי הריחוק שבין הנשמה שהיא מרוממת,
מירום המעלה, לבין הגיהינום שהיא פסולת הבריאה מטה מטה,
אי אפשר להצטמט שמה אל ידי לבוש,
והם נקראים בגדים צועים, רחמנא ליצלן.
כאילו יש גם כאן מלבישים את הנשמה באיזה משהו לא כל כך נחמד,
שהיא תוכל להגיע לגיהינום.
ובסוגריים הוא אומר,
זולת ראשי אומות העולם, אף שמשורש נחש ומוצאם מקום הטינופת, ברם כולם וכו'.
הם צריכים ליבוץ ועליהם קצה רשאים בגיהינום נידונים ערומים.
טוב, זה נסתרלים וזה.
עכשיו הוא אומר, כתוב שהאיש לוקח את השפחה העברית שלו, יכול להתחתן איתה,
אבל אם שלושת דעי הסלע יצא חינם אין כסף,
וכתוב שם בבגדו בא.
בבגדו בא כאילו שהוא בא גם לא מתחתן איתה,
אבל גם הוא לוקח את הבגדו בא ללבוש.
בואי נראה מה הוא עושה.
ובזה יבוא יובן הלשון בביגדובה,
פימא דאיתא באזור הקדוש,
שמפרש את כל הפרשה הזאת
של העבד וכל זה על הנשמה.
וזה גם בעניין בשבת, שלרגלי גודל הריחוק של ימי החול מהשבת קודש,
צריך ללבושי על אמצעי באופן הנעל.
כן, אדם כאילו עם כל החול שלו,
לא קל להיכנס לשבת.
שבת זה משהו מרומם.
ולכן גם צריך כל ההכנות, מי שטרח ומי שזהיר בדרך למקווה וזה בגדים יפים והכול,
זה נותן לך כלים לקלוט את הקדושה הזאת.
על זה אנחנו רואים את נערי מאפר קומי, לפשי בגדי תפארתך,
שבשביל שאתה קם מאפר, שהדיעות תחתונה,
כן, שזה כל איזה ימי החול,
לפשי בגדי התפארתך עמי,
היינו שאתה צריך ללבוש,
כן, ללבוש בגדים, בגדים, יותר מדובר גם על רוחניים,
כדי שהנפש תוכל להידבק בשורשה.
וידוע שמחשבה, דיבור ומעשה נקראים לבושי הנפש.
המחשבה היא רותא דליבה, שיש לכל ישראל בהכנסת השבת,
בצירוף הדיבור, בשירות, זמירות, קראת שבת.
כן, תעשה את זה, תנצל, אל תדאג, אדם,
אני לא רוצה, אני לא יכול להגיד, תעלה על אף אחד.
יש אנשים, אתה אומר, מגיעים, איך מגיעים לתפילה?
זהו, נופלים שם. הפעם הייתי כזה, הייתי עייף, הייתי עייפה.
היום אני, לא יודע, פחות נדיר שאני שבת בספילה.
זו הייתה דרשה של איזה רב כבר.
האמת שאני, זכותה גם של אשתי.
אני לפני שבת, אני ישן
בין עשר דקות לרבע שעה.
כן.
זה מועיל לי לגמור את הליל שבת בין הימי שלום.
אשתי, מה זה, היא לחוצה יימני?
לך תישן את הדקות שלך, לך תישן את הדקות שלך.
כן, זה מועפת, זה מועפת. זה פשוט, לפעמים אני, זה קורה לי גם,
פעמים גם באמצע השבוע או משהו,
אין לי זמן, ואני יודע, נכנס לעשר דקות,
אני שם, מכרבן את השעון, ואומר לי,
נשאר לך 12 דקות לישון, אני יודע כמה דקות.
וזה עושה,
מדהים, מדהים, זה נותן לי,
עושה לי שוויץ כזה.
אז זה, לא יודע, אז אני לכן לא עייף, אבל אתה בא לשבת,
אתה תבין,
כל השבוע היית בחול, היית עסוק בשטויות,
כן או לא.
עכשיו, בשבת, אתה צריך להגיע, יש.
סוף סוף, הנה בת.
לא הולך לזה, מתיישר, בואי כאלה, בואי כאלה.
לא, אין, אני לא, לא צוחק, אני לא מזלזל בהם, אנשים עייפים מכל זה.
אבל זה יפספוס משהו בשבת.
הוא אומר, רבשי בגנך תפארתי.
שורה 35, וידוע שמחשבה, דיבור ומעשה הם נקיים בבושי הנפש.
והמחשבה, הראותא דליבה, כן,
ברצון הלב שיש לכל ישראל בקצת שבת, בצירוף הדיבור, בשירות, בתשבחות. כן, תלך, תלך לקרליבך, תלך לזה,
תן שירים.
כן, אני מזכיר את זה עוד פעם.
וואו, תדעו לכם שהיום קרה לי דבר שלא קרה לי כבר 15 חודש.
פעם ראשונה חלמתי על ידי די היום.
חלמתי על הבן שלי, בן שלי נהרג בעזה,
בתחילת המלחמה.
היום פעם ראשונה חלמתי עליו. הילדים שלי חלמו עליו הרבה.
היה איזה, לא יודע, מקודם, קובה, לא מקובה,
אמר לנו, שנה ראשונה לא תחלמו עליו, ההורים לא חולמים.
לא יודע, העדיף שחלמו הרבה חלומות יפים, אני ממש ראיתי אותו באיזה בגד.
אחד הילדים,
שלחתי ילדים, ראיתי אותו, הנה, עם הבגדים האלה.
לא דיבור, לא כלום, אבל ראיתי אותו, וראיתי אותו בבית שלנו, כאילו, לא יודע, הייתה לי רגישה טובה כזאת.
ואז באתי להזכיר שהוא כתב לי פעם,
אם כל דור זה משהו חדש בעולם,
הוא אומר, אנחנו שדרוג של ההורים שלנו.
ואז הוא אמר,
התשובה הייתה, זה החסידות.
לא רק ללמוד ולהתפלל כמו פעם, אלא לשיר, לנגן, להכניס חיות בעבודת השם,
שמכניסים את השם לכל דבר בחיים.
וזה הדבר, אתם רואים בצפת שם, בישיבה שלהם, קבלת שבת, אחת הקבלת שבת הכי מיוחדות
שיש בארץ זה ליל שבת בישיבת ההסדר בצפת.
מי שהיה שם יודע מה זה. אין מקום, אנשים בהם, כל מי שבא להתארח בצפת,
וזה בא לשם, עומדים בחוץ, ויש מקווה.
כן, וככה בעניין, יש מקרה, כן, טובלים.
זו עבודה שמחה, עבודה של חיות, חיות, צריך להכניס את חיות בעבודת השם.
לא להפסיד את השבת,
לא להפסיד.
קטונתי, לא יודע, זכיתי ל...
אני קם מוקדם,
שבת הייתי חולה,
אמרתי, איפה היינו, נסענו ל... קמתי מאוחר,
חמש וחצי בבוקר.
זה היה פעם ראשונה שעשיתי כזה דבר נורא.
לא, אבל הייתי צריך את זה, הייתי צריך את זה, לא...
לא, זה לא כמו שאני פה, אבל הולך לכותל, הולך לזה,
אז יכולתי גם, היה לי גם זמן ללמוד עד שמונה את התפילה, היה לי זמן.
זה לא היה...
אבל, אבל מה שאני, באמת, קטונתי, אני לא יודע אם לספר,
מה שאני מספיק בשבת, זה אי אפשר לתאר.
קם, לומד, הולך לבקשות, הולך לכותל, הולך למעלה גבורה,
אני חוזר ב-11 וחצי אחרי 7 שעות סיבוב,
הספקתי כמו כמו כמה ימים.
והשבת נותנת לי כוח, לא שאני לא אני אדם, גם אני עייף, גם אני נרדם, גם אני...
אבל אם אתה מבין שעכשיו יש לך משהו פה
יקר ביעדה, אל תפספס את זה, אל תבזבז את זה.
זה מה שרציתי להגיד לכם. עוד פעם, שורה 35. ידוע שמחשבה דראו ומעשה ניקיינו דברי נפש.
והמחשבה,
כן, זה נובע מהמחשבה,
היא הרותא דליבה שיש לכל ישראל בקצת השבת, בצירוף הדיבור, שירות, משבחות, קבלת שבת.
מעשה,
כלומר, המחשבה זה רותא דליבא,
הדיבור זה השירות, התשבחות,
והמעשה זה סילוק המלאכה,
שיהיו כאילו כל מלאכתה עשויה.
אתה לא חושב עכשיו על כלום.
זהו, יצאת מכל, תוציא את כל החול.
בזה, על ידי שאדם עושה ככה עובד בדיבור, מחשבה ומעשה,
הנפש זוכה להידבק בשורשה ולהשיג נשמה יתרה,
ואנמן דכיסופין.
אפוך
ממה שכתוב, הוא שוב אומר שהזוהר
הביא את כל הפרשה הזאת של אמה העברייה, כן, על הנשמה.
הוא אומר, ועל זה אם שלוש אלה לא יעשה לה, ויצא חינם מן כסף. כלומר, אם אתה לא עושה מחשבה, דיבור ומעשה,
אתה לא נכנס ככה לשבת, ויצא חינם מן כסף. כאילו, אתה לא, אתה לא אומר, לא תרגיש את השבת.
אלא כמו שכתוב ברות, ורחץ,
ושחת, ושם שמלותייך.
ואמרו חז"ל, אלו בגדי שבת. אבל שוב, הוא הסביר כאן שהבגדים האלה, כן, זה משהו פנימי.
וצריך ללחוש אותם, ולא יהיה לבושך ככל שבת.
יש מקובלים, הולכים, הכול לבן.
אבל לא, הם לא לבן. יש אנשים, לא יודעים שיהיה לבן. יש עניין, חובצה לבנה בשבת. אתה בא, תושב שהישהי חובצה אדומה,
חובצה כחולה, לא יודע את זה, לא היה.
חובצה לבנה בשבת, תשים לבן,
אדם אמר חליפה, יש לו חליפה לשבת, חליפה לזה.
אפילו כתוב אפילו על נעליים, שיהיו לו נעלי, כל נעלי שבת.
מי שיכול,
צריך להרגיש את השבת, כשאתה מתלבש כבר, אתה רואה שאתה במקום אחר,
אז זה ישפיע עליך.
שבת,
אני שבת, אני בעד.
אני אעשה עוד פסקה קטנה,
לא יודע אם הבנתי אותה, אני חיפשתי במדרש גם מקור 6, למטה.
המדרש אומר,
ואלה המשפטים, המדרש הוא ככה, הולך על המסוג ואלה, כל מקום שכתוב ואלה,
אז זה מוסיף על הראשונים.
אז המדרש הארוך מביא הוכחות, אלה זה,
לא זוכר, ואלה זה מוסיף.
ומביא הרבה פסוקים, מוכיח את זה,
ואז הוא אומר,
ככה תורה,
דיניה מלפניה ודיניה מאחוריה, והיא באמצע.
איפה? איך זה?
המשפט בפרשת משלח, תקשיבו,
שם שם לו חוק ומשפט,
ושם
נישא הוא, אז כתוב משפט בבשלח, כן?
זה דינים לפניה,
באמצע פרשת יתרו זה התורה,
ואל המשפטים, דינים אחריה.
בסדר? קודם כל להבין את הציור, בסדר?
משפט בבשלח,
שם שם לו חוק ומשפט,
זה לפניה,
באמצע התורה פרשת יתרו,
ואל המשפטים, זה לשון המדרש.
וכן הוא אומר באורח צדקה או הלך,
התורה אומרת, באיזה נתיב אני מהלכת?
אלך בדרככם של עושה צדקה, בתוך נתיבות משפט.
התורה באמצע, דינים לפניה, דינים אחריה וכולי.
עכשיו,
למייסק, כן, מה אומר מזה השם ישמואל?
הפירוש, כי לרגלי התרוממות התורה אין העולם כדאי לה.
הרבה מדברים על זה, הרבה ספרים, הערה על קודמי, איך אדם יכול,
איך אדם חומרי כל כך יכול להתחבר לתורה שהיא כל כך עליונה?
אז המהר"ל אומר, בנתיב הענווה.
הוא אומר, לכן הענווה,
ענווה, כשאדם מסתלק מהחומריות שלו,
כשהוא מוריד את עצמו, אז אז מכוח זה יכול לזכות לתורה.
אלא צדקה עשה הקדוש ברוך הוא עם העולם, נתן להם את התורה,
כמו צדקה,
שאין לה עני חובה להשאיר.
כן, מה, עני חייב משהו להשאיר? לא.
העשיר נותן לו מטוב ליבו, שהוא רוצה להשפיע. אדם רואה עני, נותן לו, לא חייב לו כלום.
כך עניין נטילת התורה לעולם,
כן, זה כמו צדקה עשה איתנו השם.
הוא לא חייב לנו,
הוא רוצה לתת לנו, הוא נותן לנו את זה.
אך באופן זה יש לומר ששוב כל העולם שווים בה.
מאחר שאיננה מפאת המקבל,
כמו צדקה ניתנת לכל נצרך לה.
כלומר, אז אומר ככה,
כיוון שאתה אומר שזה כמו צדקה,
אז לכאורה לאף אחד אין איזה יתרון.
כולם אותו דבר, כמו כל אני, אפשר לתת לו צדקה.
מאחר שאף אחד אדם מקבל, כמו צדקה, ניתנד וכל נצרך לה.
לא יודע מה הבעיה, תכף נראה. על זה מסיים בתוך נתיבות משפט, שעל זה יש משפט מיוחד.
מי הוא ראוי לצדקה הזאת?
ולא כל הרצה ליטול את השם יבוא וייטול.
זה דיני לפניה, אם הוא ראוי, אז יהיה ערבה עליו, ומה הדרך אחריה.
כלומר, זה לא, בגלל שאני, כן, בצדקה, אתה אומר, אדם נותן צדקה לכל אחד.
נותן צדקה לכל אחד, אתה לא בוכר, לא בודק אותו.
אז הייתי חושב,
אז גם רגעת הוראה, לכל אחד, לא בודקים מי... אומר לו, לא,
בנתיבות משפט, נתיבות משפט, הכוונה שהוא מקיים את מצוות התורה, שהוא ראוי לתורה.
אומר, לא כל אחד יכול,
כשאם אדם ניגש לתורה במידות לא טובות ודברים כאלה, אז הוא לא יכול, לא, זה לא מתאים.
לא כל רוצה איתו את השם ירבו ויטול.
וזה דיני מלפניה.
אם הוא ראוי, אז היא אהובה עליו ומהדר אחריו. ואם לאו,
כמו נחשים ועקרבים,
שכיחים שבלבלים את שכלו עד שנעשית אליו כמסע ומרחיקים אותו ממנה.
כלומר, אם הוא לא ראוי לזה, זה לא יצליח.
ודינים לאחריה,
היא שתהא מתקיימת אצלו ומזינה את נפשו. רואים, הנה, רואים זה שלמד תורה, תראה מה יצא ממנו, תראה איזה יופי.
ולמה זה דומה?
למזונות נעימים צריכים לתמוך לקבל את המזון, מוצאנו חיות.
כן, שכלי העיכול של האדם יהיו טובים,
שאם כלי העיקול לא טובים, אתה יודע, מה שאדם אוכל, אז הוא פולט או זה או לא, אז הוא לא יכול.
אם כלי הקיבול טובים, אז גם החומים,
מערכת העיקול תוציא את הדבר הטוב ויהיה מזה...
הוא אומר, ההפך, מה שכתוב בתהילים על הרשעים, על זה, כל אחד נפשם מכיר אותו לחוץ.
אבל הצדיקים,
אז הם,
כשיש גם, זה התשופך, זה הדינים, דינים החלל, זה כמו, לא יודע, אני מבין פה,
זה כמו המנה האחרונה, הטעימה,
אז זה כבר מה שאתה מקבל מזה, מה שיוצא לך מזה,
שזה באמת מנחה אותך התורה ומביאה אותך לדבר טוב.
לזה זה נועד.
אז זה נראה לי שלא כל אחד...
נכון ש...
שוב, תלוי, אם הוא בא עם רצון,
מקבלים כל אחד.
אם אדם בא ומכבד את התורה, אני רוצה, אני מתעניין בתורה, אני רוצה את זה. בסדר.
ואם הוא בא לנגח,
והוא בא לנערות שאין בה טעם, לא יודע מה, אז הוא לא זכורות הדלת.
היום כולם, היום ישראל, אין כופרים כאלה שמבינים בכפירה.
פעם הייתה כפירה, הרב קוק כותב, הייתה כפירה חזקה.
הכפירה כבר איבדה את כוחה, הרב קוק כותב לפני מאה שנה.
הכפירה איבדה את כוחה.
זה לא שהם בולבלים וזה, אתה בא, אתה פותח להם שער.
בשבוע הבא יהיה פה יהודי,
יש לו ארגון שנקרא דרך עמי,
נראה לי דרך עמי, אני חושב, מדהים, בתל אביב, הוא
הוא מפיץ שם תורה לחילונים, רק חילונים.
ב... גם ב... מה קוראים?
כלי הזה אינסטגרם, איך זה נקרא?
אינסטגרם. אינסטגרם.
אומר, אין לכם מכל מילה גרם, אז איך יכירו אתכם?
כאילו, מה קורה איתכם פה? מה?
תביאו אנשי תקשורת, תראו, אנחנו שולחים, אנחנו זה. 15 אלף איש עוקבים, יש לי.
וקהל, ומדרש עלי בנות, וזה, כולם רק עם קעקועים,
ומכניסים בהם יהדות.
הוא אומר, הוא אומר, הם קצת קשורים אליהם גם,
קשורים.
מה שהתפעלנו, כאילו, איזה, ואתה לא יודע, הוא אומר, אם הייתם בתל אביב, הייתם פה כיתות מלאות.
אדם קשה לו לבוא, לנסוע לפה, להיות בפנימייה,
תתעברו בתל אביב, תקימו איזה משהו,
יש צמאון.
הוא אומר, קיצור, הצמאון הוא גדול.
והפער הוא לא כזה, כמו שלנו נראה, הוא תקשור רק מרעת הקרניים,
ואנחנו חושבים, וואי, איפה עם ישראל נמצא?
זה היה מסיים, זה היה מקום יותר טוב,
בעזרת השם.
מה אמרת אלה שושה, ואתך כמוך, זה כלל כדור לתורה, זה עיקר התורה.
אנחנו צריכים לשאוף לשם לאחד.
זה לא...
