שלום עליכם,
ויהי נועם אדוני אלינו עלינו, מעשה ידינו כונה עלינו, מעשה ידינו כל עיניו.
דקה לפני, מחילה.
אנחנו נעסוק היום
בפרשת משפטים מטבע הדברים,
והנושא שלנו זה תמימות, פשיטות,
נדבר על עם ישראל, העם הפזיז,
שמקדימים נעשה לנשמה.
זה יהיה הנושא שלנו,
יש לכם פה דפים.
אז קודם כל, זה הנושא שלנו היום.
בסדר נעשה ונשמע העם הפזיז ככה קראתי לה
עם ישראל עם פזיז תודה רבה לניר שעזר לי
לעמד את
דף המקורות בסדר?
אז אחרי מעמד הר סיני שהיה בפרשה שעברה פרשת יתרו
שקיבלנו את התורה בקולות וברקים
וענן וערפל
ועשרת הדיברות
שכל אחת עומדת ביסוד כל התורה כולה לפי הרס"ג
כל התרי"ג מצוות
מקופלות בתוך רבי סעדה גאון, כל תרי"ג מצוות מקופלות בתוך
עשרת הדיברות.
אנחנו מגיעים לפרשת משפטים שהיא פרשה שמדברת על המון המון המון פרטים. עדיף לשים לזה שעה תודה רבה ותיקחו לכם דפים מהתיבה
או על ידי יעקב הצדיק.
אז רק איזושהי סקירה קצרה על הנושאים בפרשה יש לנו את עבד עברי
אחרי זה יש לנו רוצח במזיד ובשוגג,
אחרי זה יש לנו את ארבע אבות נזיקים,
שור, בור, מבעה ואבער,
לאחר מכן מדברים על דיני השומרים
ודיני משפט,
ובסוף הפרשה,
אתם יודעים שמעמד הר סיני,
אנחנו שומעים עליו מכמה זוויות וכמה פרשיות,
וכדי לקבל תמונה שלמה על מעמד הר סיני,
מתקבצות לנו שלוש-ארבע פרשיות,
ובסוף הפרשה שלנו שוב פעם מזכירים את היומיים שלפני מעמד הר סיני
ואת המשפט המפורסם
שבו מתחיל דף המקורות שלנו,
פרק כד פסוק ז'
ויקח ספר ברית, אתם רואים אותי מקום מספר אחד?
פרק כד פסוק ז' ויקח ספר הברית
מה זה ספר הברית? הוא בעצם לוקח את הספר שהוא כתב עד עכשיו
מבראשית
ועד מתן תורה
ועם התוספת של המצוות שהם קיבלו במראה
ויקרא באוזני העם הוא אומר לנו חבר'ה בואו נעשה חזורס
אני עכשיו מקריא לכם מה היה פה עד עכשיו
כן משה רבנו
ויאמרו כל אשר דיבר השם
נעשה ונשמע
באמת פה לפלאות
לא צריכים לא מותנה בשום דבר מה שקדוש ברוך הוא אומר אנחנו עושים יש בזה חן מיוחד
אבל עלולה להיות בזה גם איזה סוג של טיפשות.
כאילו, מה אתה יודע מה השם יגיד?
אולי הוא יגיד דברים הזויים, אולי תהיינה דרישות
שאדם לא יוכל לעמוד בהן.
מה זה הלויאליות הזאתי, הבלתי מותנית, קצת מוגזמת?
ועל כך אותו מין מבקר את רבא. בואו נסתכל רגע במסכת שבת,
דף פ"ח,
עמוד א' וב', יש פה,
חילקנו את זה לשלושה חלקים
חלק מהגמרא הזאת מופיעה בדף ב' וחלק מהגמראה בדף א',
זה לא לפי הסדר אבל בעזרת השם לפי העניין.
ההוא מינא
דחזיה לרבה דקמיין בשמטה
וידוה אצבעת דידי תותי קרא דקמייץ באו.
כן, הוא רואה את רבה שמרוב השקיטה שלו בלימוד
הוא נשאל על הידיים שלו ומה קורה?
נוזל להם דם עם נפצעות ונוזל לו דם
כן, יושב, מכירים את זה, בטח
חוויתם את זה כמה פעמים
אתה בשקידה עצומה, נכון בנך אמור?
יצא לך פעם להיות בשקידה עצומה?
טוב,
בן אדם יושב, מרוב ריכוז הוא יושב עם האצבעות על הידיים
ואז מרוב התמסרות ללימוד
נפצעות לו האצבעות
וכמה אצבעו, וכמבין אצבעתי
דאמה. אמר ליה, כן, אומר לאותו מין, כן, אותו גוי,
אומר לרבה,
אמא פזיזה,
כן, אתם עם פזיז, ידוע, מאז ומתמיד אתם כאלה.
אתם רואים אותי, נכון, חברים?
כן?
אמא פזיזה, אמפזיז, אמם חפוז, אמם חסר מחשבה.
דקדמיתו פומייכו לעודנייכו, שהקדמתם את הפה שלכם
לאוזניים שלכם.
עקעתי בפסידותייכו קמייתו ברשע.
אה,
אז עקדתי ברציתות האלו כמה הייתם בראשית, כאילו אתם,
כמה הייתם בראשית, אתם נשארתם בפזיזות שהייתה לכם בראשית, כלומר נגיד מראשית אחרית
נשארתם אותו עם,
אותה פזיזות,
אותן תקלות,
אותן בעיות, מה לא השתכללתם מאז, לא למדתם לקח מאז מעמד הר סיני שאתם קודם כל אמורים לעשה ואחרי זה נשמע,
לא פלא שאתם נפצעים באצבעות שלכם כי אתם לא מתייחסים לתובנות,
לתובנות,
ואז הוא אומר, אתה יודע מה הייתם אמורים לעשות?
היא באה לכו
למי ישמע.
קודם כל שומעים מה הדרישה האלוקית.
אם הציתו כבלתו, והילולה, ואם זה מוצא חן בעיניכם, אז באמת אתם מקיימים את התורה. ואם זה לא מוצא חן בעיניכם,
אז אל תקיימו את התורה. אבל מה זה הפזיזות הזאת? מה זה האמירה הזאת,
התמימה הזאת,
החסרת התניה,
כן, שמה שהקדוש ברוך הוא יעשה, שיגיד
אנחנו נעשה,
אומר לו רבא, עונה לו, "אנן סגינן בשלמותה כתיב בן תומת ישרים תנכם".
אתה יודע למה אנחנו עושים את זה?
אנחנו עם תמים.
זו התכונה שלנו, כן?
תמים תהיה
עם השם אלוקיך.
אתם יודעים שראשי תיבות גבר זה גומלי חסדים, נכון?
ביישנים ורחמנים.
זה לשאלת מיהו יהודי
הרמב״ם אומר שזה ממש מגנומטר כזה, כן? אתה מעביר בן אדם במגנומטר,
צלע אחת,
גומלי חסדים, ביישנים רחמנים,
אם זה מצפצף,
שימש שאתה יהודי, כי אתה גם, גם, גם וגם,
ואם לא,
שימש שאתה לא יהודי, כך אומר הרמב״ם.
לא יכול להיות שיש יהודי
שהוא לא ביישן רחמן וגומל חסדים. מישהו פה ראה פעם יהודי שהוא לא ביישן רחמן וגומל חסדים?
מה?
פלא עליך.
אתה רוצה להתחתן?
בקיצור, ביישנים, רחמנים, גומלי חסדים, ועכשיו אנחנו מוסיפים גם את התכונה של תמימות.
כן, תמימות
זו לא טיפשות.
אנחנו נדבר על זה עכשיו בשיעור.
תמימות זו לא פשיטות.
תמימות, בעזרת השם, זו סוג של התמסרות.
כן, אמון מלא.
עדיף להיות בעל אמונה ומאמין מאשר חשדן וספקן כמו שהעמלקים.
אז בואו נראה.
אמר רמי חבא, אז קודם כל, ברגע שאני, ברגע שאני, זה הדו-שיח בין רבא לבין אותו מין, זאת אומרת, הוא אומר לו, תשמע,
איזה תמימים אתם, מאז ומתמיד הייתם כאלה,
זו הסיבה שאתם נפצעים, הוא אומר לו, ככה, אנחנו זה, אנחנו תמימים ואני מצהיר על זה וטוב לי בזה ונוח לי בזה והכל טוב.
אבל בואו ננסה רגע קצת ככה למשש את הדיבור הזה של המין הזה, של הגוי הזה.
לכאורה זה באמת בעייתי להיות תמים ולהגיד נעשה ונשמע
יש בזה לעג לשכל,
יש פה איזו צייתנות דתית עיוורת כזאת, בלי לבדוק,
עוד יותר מזה, זה נטול בחירה.
הרי בעצם כל מה שקדוש ברוך הוא מתהדר בו, כן, אין מלך בלא עם ואין עם בלא מלך,
זה שקדוש ברוך הוא אומר וואו יש לי עם,
כזה מתוק,
עם קשה עורף
זה עוד איזה קטע שאנחנו נקרא אחר כך אבל יש תראו לו את הדף.
ערנות ערנות חברים יפה מאוד נריה תודה רבה בסדר?
יש בזה איזושהי טענה כאילו מה הסיפור?
איפה השכל נכנס?
ובואו נדבר עלינו היום כלומר בן אדם בא מגיע למכון מאיר פססססססססססססססססססססססססססססססססססה
עבר רעיון קבלה ועכשיו משייכים אותו לקבוצה
אתם יודעים שבן אדם שניגש, אני שואל אותו, מה, איזה איבר יותר דומיננטי אצלך?
בדרך כלל אני שואל,
כאן או כאן?
אז רובם אומרים, שמע, רבנו, זה גם וגם,
אני גם רוצה שדברים ייכנסו ויתיישבו על השכל שלי, ואני אבין את ההיגיון שבהם,
יהיו לי את טעמי המצוות,
והטעם, למה אני עושה כל דבר, אבל בעיקר אני רוצה
לחבר גם את הלב שלי, בוודאי שאני רוצה את שניהם, ואז אני בחוכמת הפרצוף
אני אשדח אותו לאחד הרבנים.
אבל זה אל תגלו לאף אחד.
בכל מקרה, זה ברור שצריך להשתמש בשני הכלים האלה.
גם בשכל
וגם ברגש, גם במוח וגם בלב,
בוודאי שצריך להשתמש בשניהם.
השאלה,
מה צריך להיות היחס בין השכל לבין הרגש?
בין קבלת עול מלכות שמיים לבין הצורך שלי להבין כל דבר שאני עושה?
אנחנו דיברנו על זה באחת הקבוצות כאן,
אבל נחזור על המשל.
זה משל הקירות והטפטים המפורסם
של הבן איש חי.
מישהו מכיר את משל הקירות והטפטים המפורסם של הבן איש חי?
יפה מאוד.
אילן מותקין, אתה כבר עומד?
תביא לי כוס מים.
תודה רבה.
מה זה משל הקירות והטפטים המפורסם של הבן איש חי?
אם אנחנו מסתכלים פה על התקרה, אתם רואים, יש פה בית מדרש שנבנה לפני כמה שנים.
יש מקום לשיפור, אבל בסך הכל הוא בסדר.
בסופו של דבר, התקרה, על מה היא עומדת?
על העמודים הללו. אתם רואים שיש פה עמודים כאלה,
שבעה, שמונה עמודים, שהם מחזיקים פה את הסיפור.
ועל הקירות, כמובן.
האם היא עומדת על הווילונות שיש כאן, הווילונות הווניציאנים?
או לחילופין, על החלונות?
או היא עומדת על הטיח או על הסיד? בוודאי שלא, נכון?
כך אומר הבן איש חי.
היחס שצריך להיות ליהודי
עובד השם
בין השכל שלו לבין הרגש שלו
זה היחס בין הקירות
לבין הטפטים
בין הקירות שמעמידות את המצווה
שאנחנו מקיימים את המצוות מצד שהקדוש ברוך הוא ציווה אותנו
הוא אמר ויהי, הוא ציווה ויעמוד גזירת הכתוב זה נשמע קצת פרימיטיבי
אבל זה נכון
ויחד עם זה כדי שאני אוכל להיות בתוך הבית מדרף שלי נעים אז אני מקייר
אני מצייר, אני מוסיף וילונות,
שיהיה לי נעים,
אני לומד את טעמי המצוות,
שזה יקרב את זה גם לשכל וגם ללב, ברור.
אבל אלו צריכים להיות הפרופורציות, זאת אומרת,
קודם כל נעשה,
ואחרי זה נשמע.
קודם כל אני מבטא בתוכי, בעבודת השם שלי,
שאני נותן אמון מלא, תודה, אשריך.
ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך עולם שהכל נהיה בדברו.
הכל, כן, לא חלק, הכל נהיה בדברו.
אז מאיפה אני לוקח את זה? הבן לישכי מסביר את זה בספר הדרשות שלו
על מצוות שילוח הקן.
האומר על כן ציפור יגיעו רחמיך ועל טוב ייזכר שמך.
אומר אני יודע למה הקדוש ברוך הוא אומר לעשות שילוח הקן. נסביר למי שלא מכיר מה זה שילוח הקן אם אדם רוצה את האפרוחים או את הביצים
כי תיקרא כאן ציפור לפניך בדרך ועל הארץ פורחים וביצים בהם היא מרובץ את האפרוחים על הביצים
שלח תשלח את האם ואת הבנים תיקח לך, למען ייטב לך
וערך את הימים.
אומרת הגמרא, מסכת ברכות,
בא בן אדום, אה, אני יודע למה יש שילוח הקן, הקדוש ברוך הוא רוצה שאנחנו נהיה רחמנים.
אומרים לו, שתוק!
מה פתאום?
מה, אתה עושה את הגזרות
של הקדוש ברוך הוא רחמים?
הצו האלוקי הוא רק בגלל איזה צד אנושי או צד מידותי של רחמים? זה עוד הרבה יותר מזה.
טוב, הבן אדם שותק, טוב, לא אמרתי,
כלום. האומר מודים מודים כן כלומר בן אדם שאומר בסדר אני עושה בגלל שהקדוש ברוך הוא ציווה
גם אומרים לו שתוק
אז מה אתה רוצה מהבן אדם?
אם אני מקבל את מה שהקדוש ברוך הוא אומר בלויאליות מוחלטת
אומרים לי לשתוק ברור השאלה ברורה נכון הגמרא ברורה?
אם אני מקבל את מה שהקדוש ברוך הוא אמר לי לעשות ואני אומר זה גזירת הכתוב
סליחה בהתחלה בגמרא אני מחפש את הטעם אומרים לי לשתוק
ואם אני עכשיו עושה את הדברים מצד גזירת הכתוב, גם אומרים לי לשתוק. אז מה אתה רוצה מהבן אדם?
אומר הבן ישחי,
אתה יודע מה אני רוצה מהבן אדם?
אני רוצה את הערבוב,
את התמהיל הזה
בין בן אדם שהוא מאמין
באופן מוחלט,
ויחד עם זה הוא חוקר,
יחד עם זה הוא תואם את טעם המצוות, יחד עם זה הוא מחפש את מה שעומד מאחורי הדברים.
כי אם לא כך הוא עלול להתייבש,
ובאמת הוא לא זה, וזה בדיוק התמהיל של מה שדיברנו מקודם, הקירות והטפטים.
אנחנו מקיימים את דבר השם מצד שהקדוש ברוך הוא ציווה,
יחד עם זה בוודאי בדור שלנו, שאנחנו דור של דעה,
שמחפש כל דבר להבין וכולי,
אנחנו באמת מסברים את האוזן וחוקרים אחרי טעמי המצוות, והיום ברוך השם שערי חוכמה נפתחו ושערי הקבלה נפתחו, אדם יכול להיות מקובל אלוקי כבר בגיל צעיר,
לשמוע כל מיני, להבין את הדברים ומה שעומד מאחוריהם, יש לנו פשט,
רמז, דרש וסוד, נכון?
יש ארבעה רבדים לתורה, או יותר נכון 280 רבדים לתורה, כיוון שבכל אחד יש 70 פנים לתורה, נכון?
פשט,
רמז, דרש, סוד, 70 כפול 4,
ככה לימדו אותי, זה 280.
בסדר? אז יש 280 לפחות רבדים בתורה.
אין סוף רבדים.
וגם המצוות השכליות,
אומר הכוזרי,
גם המצוות שנראות לנו הגיוניות והיינו מקיימים אותן מצד עצמם, גם בהן יש
מימד אלוקי.
נגיד אם לא היו מצווים אותנו בתורה לכבד את אבא ואימא,
באופן טבעי,
כמו שהפלא יועץ מסביר,
בערך אהבה,
היינו מכבדים את אבא ואימא שלנו, כיוון שהם הולידו אותנו וקמו בשבילנו בלילה וזחלו להביא תמרוצצים והחליפו את הטיטולים וכן
על זה הדרך.
בסדר?
גם המצוות השכליות
תמיד יהיה בהן מימד אלוקי.
מימד של פרה אדומה.
מימד של חוק.
כן? מימד שהוא גזירת הכתוב.
לא ציטטתי את זה פה, אבל אנחנו מכירים את זה מהרמב״ם בהלכות תשובה, שאומר שופר,
למה תוקעים בשופר?
גזירה גזרתי,
כן?
אבל יחד עם זה, לכו שפרו מעשיכם.
הרמב״ם ממש מבהיר את זה בתור הלכה, הוא אומר, אתה יודע למה תוקעים בשופר?
כי הקדוש ברוך הוא גזר.
לתקוע בשופר ביום תרועה, ביום ראש השנה,
לתקוע בשופר במוצאי יום הכיפורים, לתקוע בשופר.
יחד עם זה,
לכו שפרו מעשיכם, שופר מלשון שיפור,
מן המצג קראתייה, כן, מהפייה,
ענני במרחביה, שופר יש לו גם צורה כזאת שתחילתו
צרה וסופו מרחב,
אבל זה כבר דרשות שלאחר מכן.
קודם כל,
עושים את הדברים מצד הגזירה,
לאחר מכן עושים אותם מצד הטעם וכולי.
ברור?
אז זה צריך להיות היחס בין השניים.
וזה משל הקירות והטפטים המפורסם.
עכשיו כולם יודעים מהו המשל?
או, תודה רבה לך.
רק בכל... מה?
או, פה הגיע לנו הבחורצ'יק.
מה זאת אומרת ברזל וזה? מה אתה מתכוון?
כן.
אה, כן.
כן, מסבירים הרבה פעמים בחסידות.
למה בבית, יש לנו הרי שני תפילין, נכון?
קציצות קוראים לזה בהלכה. כן, יש לנו תפילין אחד של ראש שהוא מחולק
ותפילין של יד שהוא אחד.
זאת אומרת, כאן ארבעת הפרשיות
נמצאות בתאים שונים, בארבעה תאים שונים,
וכאן זה אותן ארבע פרשיות, רק פה הן ברצף.
למה?
כי בעולם המחשבות אנחנו יכולים לחלוק אחד על השני, איך הדברים,
אבל בעולם המעשים,
כן? כולנו מחויבים לאותו מעשה. הבית הוא אחד.
בסדר? הוא לא מחולק.
בעולם הדעות
אני יכול להיות מחולק. בעולם המעשים אני אחד.
גם בתוך עולם המעשים, אתה מעיר עכשיו,
נכון?
שגם בהם יש איזה ניואנסים. מנהג ישראל, אחת שמה כיסוי ראש על ידי מטפחת,
והשניים האחרות נוהגות דווקא פאה, מכיוון שאם מטפחת אז יוצא שיער, וכן וזה הדבר. בסדר, אבל בגדול,
כולם מחויבים באותם מעשים.
כל עם ישראל מחויב בשולחן ערוך כולו.
ואם בן אדם אומר, טוב,
המצווה הזאת לא מוצאת חן בעיניי, לא נראה לי הסיפור הזה, לא מתחבר לי. מכירים את זה?
לא נראה לי, לא מתחבר לי.
אז הרמב״ם אומר שהבן אדם כזה הוא נחשב אפיקורס.
אפיקורס לדבר אחד. הוא אומר, טוב, הכל כן, רק זה לא.
אם באידיאל, זאת אומרת, הוא אומר, אני לא עושה את זה.
אם אתה חלש, אם אתה בתהליך, בסדר, ניחא.
אבל אם בן אדם באופן מוצהר אומר,
חלקים מסוימים בשולחן ערוך אני לא מקיים אותם באופן מוצהר,
נחשב אפיקורס.
אפיקורס זה דבר אחד,
אפיקורס לכל התורה כולה.
בסדר?
בסדר, אז בסדר, זה נקרא קימלי, קימלי. אני פוסק כרמב"ם, אני פוסק על שולחן ערוך,
אז זה כבר יותר טוב,
אבל גם צריך לבדוק כאילו,
אתה מכיר את הרב נוח, נכון?
רב נוח, מה שנקרא, כן?
כתוב לעשה לך רב. מצד שני, בן אדם, יש פה איזה רב, ככה זה ידידותי למשתמש, כן? בזה ומקל.
בזה ומקל. אחלה רב.
חזק וברוך מהיום והלאו. הרב שלי, ברגע שהוא מחמיר, אני עובר לרב אחר.
באיזה תחום. טוב.
אז יפה מאוד.
אנחנו ממשיכים, ברשותכם,
במסכת שבת.
תסתכלו בבקשה במקום מספר שלוש.
אמר רבי חמא ברבי חנינא, מה היא דכתיב?
בגמרא זה מופיע בעמוד א' אמנם, אבל פה לצורך התהליך הלימודי שלנו אנחנו שמנו את זה במקום מספר 3. אמר רבי חמא ברבי חנינא, מה היא דכתיב?
כתפוח בעצי היער.
כן, מאיפה הפסוק הזה?
יפה מאוד, שיר השירים.
למה נמשלו ישראל את תפוח?
לומר לך מה תפוח זה פריו קודם לעליו.
אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע.
יפה. מה זה אומר?
מסביר המהר"ל
שהאלים זה השכל האנושי
והפירות אלו המעשים. המהר"ל בתפארת ישראל, פרק כ"ט, לא רציתי להלאות אתכם במקורות,
הוא אומר ככה עוד פעם: האלים זה השכל האנושי
והפירות זה המעשים.
עם ישראל יש לו תכונה מאוד מאוד מיוחדת.
כל העצים יש להם קודם כל עלים, נכון?
רק לאחר מכן מגיעים הפרחים, אנחנו עכשיו ט"ו בשבט וכולי, נכון? עברנו ט"ו בשבט,
שקדיה פורחת
ושמש בה זורחת, הכל טוב.
באמת רואים קודם כל את הפרחים ואחרי זה את העלים ולאחר מכן את הפרחים.
יש עץ אחד או אולי שניים,
עץ התפוח, קודם כל רואים את התפוח,
את המעשים,
ולאחר מכן מגיעים העלים שהם
נשמע, האם זה נשמע לאוזניי, האם זה מתקבל על הדעת,
כמו שאמר אללה רגע הסביר,
האם זה דברים שמתיישבים לי על שכלי, בסדר?
אתם זוכרים שפעם אמרנו,
או חזק וברוך,
חכם אברך הצדיק
הגיע במיוחד במילואים להזכיר לנו שפעם למדנו שכל מקום שכתוב תפוח הכוונה לעץ האתרוג.
למה עץ האתרוג?
כי עץ האתרוג הוא עץ מאוד מאוד מיוחד. עץ האתרוג זה העץ היחידי שטעם גזעו כטעם פריו.
אין את המרווח בין הנפש לבין הגוף, בין הרוח
לבין הגשמיות.
כן? בעצם סוג של עץ כזה שהוא לפני חטא האדם הראשון.
נכון? בהתחלה גם האדם וחווה היו עירומים,
נכון?
והם לא התביישו בזה,
כיוון שהגוף שלהם
והנשמה שלהם, שניהם היו קדושים
ולא ראו בזה בעייתיות.
מתי הם התביישו ויראו כי ערומים הם?
מתי שהם חטאו ואכלו מעץ הדעת?
אני לא יודע אם אתם מכירים את זה, אבל אולי שמעתם שמתי שבן אדם חוטא,
הוא יצא לכם פעם,
מתי שבן אדם חוטא הוא מרגיש איזה פער כזה בתוכו,
נכון?
בין הרוח לבין הגשם,
בין הגזע
לבין הפרי.
אז עץ האתרוג או עץ התפוח הם בעצם עצים כאלה
שפריו קודם לעליו.
קודם כל הפרי, ורק לאחר מכן העלים.
קצת בוטניקה, בוטניקה ב-60 שניות.
למה יש לנו את העלים? בשביל מה צריך את העלים?
או,
פוטוסינתזה, כן?
הצמח הוא צריך גם מים, נכון? הוא קולט את המים,
וגם הכלואופילים, כן?
בעזרת קרני השמש שהוא סופג לתוכו, זה בעצם גם סוג של תזונה מסוימת,
כדי שהעץ יגדל והפרי יגדל וכולי, בסדר?
אז זה בסדר גמור שיהיה שכל,
אבל אומר לו, מי זה היה?
רבי חמא, נכון?
אמר רבי חמא ברבי חנין, אתה יודע מה הסיפור שלנו?
זה נכון שבעץ התפוח גם בו יש עלים,
זה נכון שעץ האתרוג, גם בו יש עלים,
אבל באומות העולם תמיד צריך שקודם כל יהיו עלים ורק לאחר מכן הפירות. קודם כל שזה יתיישב על השכל ורק לאחר מכן אנחנו נעשה את הפירות המעשיים, נקיים.
אצל עם ישראל זה משהו אחר לגמרי.
אנחנו במהלך אחר לגמרי.
קודם כל יש לנו הכפפה.
אנחנו נכנעים לגזרות האלוקיות, אנחנו מקבלים את השם ואת מצוותיו כפי שהם.
למשל, למה הדבר דומה?
אדם שהתחתן עם אשתו.
מישהו פה רוצה להתחתן?
אמן, אשריכם.
בקיצור,
אז הוא מתחתן, הכל טוב,
התחתנו באולם, תזמורת, הכל, כל החבר'ה קפצו,
י"ט תד"ר, כמו שקפוץ בחתונה של יהושע בעזרת השם,
כולם מקווים שמכינים פה את השרירים,
הכל טוב.
יום למחרת,
אחרי הפסטורליה וכל הספרות, הצ'קים ואת המתנות,
מתחיל העניינים המעשיים.
ואז אפס כאילו...
טוב, מי מביא את הקפה?
מי שותף את הכלים?
מי את ה... רגע, רגע, רגע, רגע, רגע, רק שנייה.
אני התחתלתי איתך, אבל לא חשבתי שזה יהיה כזאת משימה.
לא נעשה ונשמע. קודם כל נשמע.
ואחרי זה נעשה, נשמע מה את אומרת.
איך את רואה את שולחן השבת?
כן, איך את רואה את זה שבאמת אני, התפיסה שלי שבאמת אישה צריכה לשרת את בעלה, כן, חס ושלום, כן, כל מיני, ברור?
לא יעלה על הדעת
שבחתונה,
כן, שבני זוג החליטו לקרוא ברית נישואים ביניהם,
שתהיה איזושהי התניה.
לצערנו,
בדורות האחרונים יש יותר ויותר התניה, כלומר,
נשמע ואחרי זה נעשה.
בסדר גמור, צריך לשמוע שהדברים לא יצאו מהקשרם.
תעשה דייטים, תבדוק מה העניינים,
שזה יהיה בשכל, אבל בסופו של דבר ההכרעות הכי גדולות בחיים שלנו
הן דרך הלב שלנו, נכון?
אדם לא יקדש איתה עד שיראנה,
כן? אין אדם ללמד אלא מקום שליבו חפץ.
אז מה אומר לנו רבי חמא ברבי חנינה?
זה נכון שיש אלים,
אבל העלים אצלנו הם באים אחרי הפרי.
אנחנו קודם כל עושים,
עושים את הפירות,
לאחר מכן העלים מסייעים בעדנו, ליהשם ודעתנו.
אנחנו קודם כל מקבלים את דבר השם,
לאחר מכן תהיה את הפוטוסינתזה ויהיה את מה שהעלים שומרים על הפרי. אתם יודעים שאם למשל ניקח את עץ האתרוג,
למה זה מאוד קשה לגדל עץ אתרוג? כי הוא נפצע מאוד מאוד מהר.
כן, או לחילופין העלים נדבקים אליו,
ויש לו כתמי עלים,
מכירים את הכתמים החומים הללו על האתרוג?
זה בגלל שנדבקו לו כמה, זה לא פוסל אותו,
אבל צריך הרבה טיפוח.
קודם כל יש את הפרי,
ככה מאתרגים אותו, שומרים עליו,
מפני כל הנזקים,
ואז בעזרת השם כל הרוחות המצויות שומרות על,
העלים שומרים על הפירות מפני הרוחות המצויות, ושאינן מצויות הם בעצם חופפים עליו.
אבל הסדר הוא כזה, שקודם כל הפרי,
לאחר מכן העץ. לכן אנחנו נמשלים לתפוח.
לכן אנחנו נמשלים לעץ האתרוג.
טוב,
יפה מאוד.
עכשיו ברשותכם,
אנחנו, עוד דבר שאנחנו עושים ב...
אנחנו בראש השנה, מה אנחנו עושים? לוקחים תפוח וטובלים אותו בדבש, נכון?
דבש זה ראשי תיבות,
דעה,
בינה ושכל.
דעה,
דעת ביהדות, דעת בתורה זה מפגש.
קודם כל מפגש.
אחרי זה הבינה, כלומר שהדברים יותר יתיישבו, ורק בסופו של דבר מגיע השכל.
זאת אומרת, אתה לוקח את התפוח,
אתה לוקח את הצד המעשי, כמו שאמרנו, שהתפוח מצג את הצד המעשי,
אבל אתה גם טובל אותו בדבש.
קודם כל יש לך איזו תודעה שאתה באמת
לויאלי כלפי הצו האלוקי, ויחד מזה אתה תובל אותו בדבש, כדי שבאמת תהיה לנו שנה טובה ומתוקה.
שהדברים יהיו מחוברים ביחד. אז שוב, שהדברים לא יצאו מהקשרם.
אנחנו בסך הכל מדברים על הדבר המאוד מאוד עקרוני,
שמה קודם למה.
אנחנו משתמשים עם השכל,
בעבודת השם בוודאי.
אנחנו משתמשים גם עם הרגש בעבודת השם בוודאי.
אבל הם משניים לאחר זה שאני קודם כל מקבל את הדברים.
אפילו כגזרות, וגם אם אני לא אבין אותן,
וגם אם אני לא אתחבר אל הדברים במאת האחוזים,
אני עושה אותן.
בסדר? זה הביטוי של זה שאני ממליך את הקדוש ברוך הוא עליי.
הגמרא אומרת, לא כתבנו את זה,
כתוב שהמלאכים אומרים, בהמשך הגמרא שמצוטטת לכם פה: "מי גילה רז זה לבניי שמלאכי השרת משתמשים בו".
המילה רז היא, בחילוף אותיות, זה זר, בסדר?
השכל,
אם אני לא, הוא לפעמים יכול לגרום לבן אדם לחוש איזושהי תחושה של זרות.
הוא עושה משהו,
אבל הוא זר לו, כי ליבו בל עימו.
אני עושה משהו,
אבל זה לא מתחבר לי לעולם הרגשי שלי.
אני לא באמת מתחבר לזה, אני לא באמת חי את זה. הבנתם? זאת אומרת, רז,
מי גילה רז זה לבניי?
הרי מלאכי השרת,
הם עושים כל הזמן מה שכדור ברוך הוא ציווה, נכון?
לעומתם משבחים ואומרים ברוך שם כבוד וחותו עולמיה, כן אלה אומרים כדור, אלה אומרים ברוך.
ככה המלאכים, הם רוטינים, נתן לך מהלכים בין העומדים.
המלאכים כל הזמן עושים את צו השם.
אומרת הגמרא,
מי גילה רע זה לבניי שמלאכי השרת, מי משתמשים בו?
מי גילה לעם ישראל את העיקרון הזה,
שקודם כל אתה עושה מה שאומרים לך.
לאחר מכן אתה מחפש ליישב את דעתך,
כדי שדעתך תתיישב עליך וגם יהיה, הדברים יהיו נעימים לך
ותרצה להזדהות איתם
ותרצה להמשיך בהם וללכת ולהתגבר בהם,
בסדר?
עוד דבר,
אם אני לוקח יהודי
ואני שם אותו על אי בודד,
מה דעתכם?
האם הוא יהיה עובד השם או לא?
או נציג את השאלה בצורה אחרת.
אם אני לוקח יהודי ולא מתערב,
לא עושה לו כלום,
לא כופה עליו כפייה חילונית
ולא עושה לו שום דברים מזיקים ולא רוחות זרות
ולא טובות והוא נמצא על אי בודד.
האם הוא יתפתח כעובד השם או לא?
מי חושב שכן?
כלומר, שהתפתח כעובד השם, מי חושב שלא?
מי חושב שכן?
מי חושב שלא?
התשובה היא כן.
גם הבחירה חושבת... וגם האמירה הזו שאנחנו מטבע בריאתנו
הקדוש ברוך הוא נותן לנו איזה טבע כזה שיש לנו איזו השתוקקות לקדוש ברוך הוא.
כי החלקי נמשך אל השלם.
חלק אלוק ממעל שנמצא בתוכנו, חלק אלוקי שנמצא בכל אחד מאיתנו שהוא נמשך אל השלם.
בלי הסברים.
אם לא מתערבים ונותנים לזה לצמוח,
אז בן אדם יהיה קליריקל. קליריקל זה עובד השם.
בשביל זה יתפס לכם פה איזה שיר של נתן אלתרמן,
בסדר? לא לכולם, כי זה יתפרס פה על כמה דפים,
אנחנו לא נגלה מי עשה את הטעות הזאת,
אבל בינתיים יש פה כמה עותקים, אתם רוצים להסתכל?
בעצם, מה אני רוצה לומר עוד פעם?
באופן בסיסי,
לעם ישראל יש תכונה כזאת שאנחנו מקדימים נעשה לנשמע.
זאת אומרת, כתוב שכל נשמותיהם של עם ישראל עמדו למרגלות הר סיני.
איך זה מוכח?
על ידי זה שברגע שבן אדם לא מתערבים בו,
לא כופים אותו כפייה חילונית,
לא מרעיפים עליו כל מיני תאוות ודברים שמסיתים אותו מעבודת השם,
הבן אדם צומח בתור עובד השם.
פה לפלאות מפולעות. זו פריבילגיה שיש רק לעם ישראל.
טוב,
אומר נתן אלתרמן,
תראו מה זה, להורים חופשיים,
זוג מוכר לי מאוד,
נולד ילד חמוד וחופשי בדעות,
אך בטרם הילד עמד על רגליו,
כבר הרגיש האם והרגיש גם האב,
כי בזה התינוק,
במין דרך פטאלית, דרך קיצונית,
נשתרשה נטייה חזקה קליריקלית, כמו שאמרתי שקליריקל זה אדם שיש לו שאיפה לאלוקות.
ערב ערב שאלו אותו קריריקן, מה למטה ומה השמיים מעל?
מי מוציא כוכבים להעיר בלילות?
מי יושב ברקיעים המלאים אורה?
מי מוריד הכללים?
וכמו זה שאלות של אנשי המאה השחורה.
אך ידעו ההורים עד נפשם כמעט קצה
לעמוד איתנים למום כל פרובוקציה.
כן, יהיה בסדר, אל תדאגו, אנחנו נגדל אותו בתור כופר.
וענו לו בנחת תשובות ביולוגיות, פיזיות, כימיות,
אנתרופולוגיות, כן, תשובות דתיות.
חקר הדת.
בית ב' הוא מובן שהאב גם האם שניהם יחד עוד חיכו לעיקר
באמה ופחד לא לשווא.
יום אחד את הוריו הבוהים הפליסטר כן המפלסת הזאת שאל אם יש אלוקים
נדהמו אב ואם והוחלט לחזות איך הגיעה אליו השמועה הזאת מאיפה הוא יודע את זה
והוא בא לשיחה משפחתית זה הסעיף והוחלט זאת סיפר לו הסב
שבצריף.
אך הסבא נשבע בדמעות שליש שאת זאת השמועה לא סיפרו לאיש.
ובזמן התפילה כה נזהר הוא כל יום שנכדו לא ייגש אליו חס ושלום.
והיא לא מתפלל בנשימה אצורה שנכדו לא ישמע את השם הנורא.
והצריף הוא סגור ואטום תחליט
שנכדו לא יראהו עטוף בטלית.
ועלתה ההצעה,
כן, ראוי לקרוא את השיר הזה ביותר בניחותא,
כי כל מילה בסלע, ממש דברים חזקים מאוד.
אני מציע ככה, נעשה קריאה מונחת. תוך כדי שאני קורא,
תנסו לראות מה זה אומר הדבר הזה.
תראו איזה בתים מזעזעים,
שבעצם כולנו,
במידה כזו או אחרת,
עוברים כפייה חילונית.
התרבות שאנחנו צורכים, היא מעבירה אותנו על דעתנו.
באופן בסיסי, כל אחד מאיתנו
הוא מבחינת נעשה ונשמע.
אז למה אנחנו לא כאלה?
למה אנחנו כל דבר דורשים זה?
כי קלקלו אותנו, כי נתקלקלנו.
אני קורא בית שלישי.
ועלתה ההצעה אז לקראת הבאות
להגן על הילד מפני ההשפעות
ולשמור את נפשו הרכה ופתיה מגורמי תעיות ותהייה.
אך היה שם חבר הגיוני ומיושב שאמר בלי לחזור פעמיים,
לשם כך יש לקום ולהסתיר מפניו קודם כל אדמה ושמיים.
כל כוכב הוא לילד כמין פרובוקטור.
אך בזה העולם הסוער וניתח שום מרקסיסט, כן, שום מהפכן,
לא גדל עוד בתוך אינקובטור, כן? אי אפשר לעשות את זה.
והעמוד השלישי:
ואולי פחדנות היא לשמור אותו כך,
קצת עלו ויראה המרקסיסט שיחרוג
מקופסת חינוכו מעוטף כאתרוג, כן?
האתרוג שלנו מקודם.
לוחצים ותיקים, אב מורה ומורה,
אל תהיו פוחדים כה מעין הרע.
חוץ מזה,
שכחו השוקלים ודנים שגם הם היו קליריקלים קטנים.
והאסון לא קרה.
יש דואג ומרחם, הם גדלו אפיקורסים,
ברוך השם.
בסדר?
אז זה שיר שממש מציף את האבסורד,
אבל הבאתי אותו בפניכם
כדי להראות שבעצם באופן בסיסי
אנחנו אנשים שנעשה ונשמע.
אנחנו עם שנעשה ונשמע.
אנחנו באופן מובנה, הקדוש ברוך הוא נתנו כישרון אלוקי כזה שמתי שאנחנו שומעים דברי אלוקים אנחנו רוצים לנהות אחריהם
ואם אנחנו זוכים
אז אנחנו גם רוצים לעשות את כל דברי החסידות
לא רק שורת הדין, לא רק תגיד לי הנה את הספר ונכזה, תביא לי את הספר ואני יודע מה אני עושה
אני רוצה לעשות את שמה שכתוב בספר
ואני רוצה לעשות עוד יותר טוב ועוד יותר טוב
אני רוצה לקיים יותר מצוות בהידור יותר גדול
במידת חסידות.
אם הדברים האלה קפואים עליי,
אז אני אומר, טוב, טוב, טוב, רק תגיד לי מה צריך לעשות,
ותרד לי מהראש.
אבל אם אני רוצה להיות עובד השם,
אם אני רוצה להיות שייך לעם השם,
אז אני לא מסתפק רק במה שאני צריך לעשות.
אני לא מסתפק בזה בלבד, ואני רוצה לעשות יותר.
אני רוצה יותר לשבח.
אני רוצה יותר לפעול.
אני רוצה יותר להכיל.
זה אלי וענווהו.
הרמב״ם אומר דבר מדהים.
הרי אומרים, רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל ולפיכך יריבה אליהם תורה ומצוות, נכון?
רבי חנניה, מה הוא אומר, נכון?
מה הוא אומר?
אז מה הוא אומר? אומר הרמב״ם
שהקדוש ברוך הוא זיכה אותנו ב-613 חלונות Windows,
שלצורך העניין
לכל אחד מאיתנו יש איזו מצווה שיותר קרובה לליבו.
והוא עושה אותה לא רק מצד הצו האלוקי,
אלא מצד הרצון הפנימי שלו.
נכון, אם תחשבו רגע, טוב לכל אחד מאיתנו שזו מצווה כזאת שהיא
תמיד תישאר איתו, מה שלא יהיה, איפה שהוא לא נפל, לאן שהוא לא הלך,
נכון ידידי?
הנה יש פה אחד שמנהן.
איזה מצווה? אתה יכול להגיד לי?
או, יש פה איזה צדיק אחד,
מתל אביב עיר הקודש,
אומר,
קריאת שמע על המיטה,
אני אומר בכל מקרה, לא משנה עייף, רעב,
כואב לי הראש,
נכון?
שואף, שואף לשם.
יפה מאוד, מרגיש חיבור אליה.
תראו איזה דבר פלא אומר הרמב״ם,
הקדוש ברוך הוא נתן לנו כל מיני, 613 מצוות.
כן, נגיד אחד אומר, אני מתחבר לשעטנז.
לא תחרוש שור וחמור יחדה. בסדר, אשריך.
עכשיו, לוקח הבן אדם, נגיד,
מקריאת שמע, או כיבוד הורים.
והוא דרך זה, הוא אומר,
אני כל כך אוהב את ההום שלי,
שאני רוצה רק לעשות עוד ועוד יותר טוב.
אומר הרמב״ם,
קח את המצווה הזאתי ודרכה תיכנס לכל עולם עבודת השם שלך.
ובעצם תוכל לומר לעצמך שאני יכול לקיים את הנעשה ונשמע
לא רק כלפי המצווה הזו שהיא חביבה עליי וקרובה אליי
ואני בעצמי הייתי רוצה להדר בה לא רק מצד הצו האלוקי אלא מצד הצו הפנימי שלי,
ככה אתה יכול להתייחס לכל התורה כולה. האם הייתי ברור?
בסדר?
שזה פירוש באמת מתוק מדבש. זוכרים מה זה דבש, נכון?
דת, בינה ושכל.
זאת אומרת, שבאמת בן אדם אומר, וואו, זה מטורף.
אם אני מרגיש ככה לגבי כיבוד ההורים שלי או קריאת שמע שלי,
אני יכול גם להרגיש ככה גם כלפי שבת וטלית ותפילין וצומות
וכל התורה כולה עד אחרון הפרטים, עד כלי שלישי לא מבשל ועד אני יודע מה,
בורר ביד ומיד ואוכל מתוך פסולת כן ממש הדברים התיישבו על דעתי כמו שהמצווה שקרובה אליי טוב אי אפשר בלי הרב קוק
אז ברשותכם בוא נסתכל בבקשה בפסקה האחרונה
הפסקה הזאת לקוחה מאורות ישראל
פרק ח' פסקה א' שוב פעם על היחס בין השעורים לחיטים
היחס בין השכל
לבין הרגש
היחס בין העומק לבין התמימות
בואו נראה מה הרב קוק אומר.
יסוד האמונה, גם כן, ציטטנו חלק מהפסקה,
יסוד האמונה השלמה שבלב
נובע הוא מתוך
מעמק סגולת הנפש שבישראל. יש לכם את הדפים, נכון?
יפה.
יסוד האמונה השלמה שבלב נובע הוא מתוך מעמק סגולת הנפש שבישראל.
לעומתו מכוון קורבן העומר של שעורים, מאכל בהמה הנוטה רק לרגש הטבעי.
אנחנו ביום אחרי הפסח, נכון? יש לנו את קורבן העומר.
הקורבן הזה נעשה משהורים. שהורים זה מאכל בהמה.
אחריו,
ועל גביו, כן, אחרי 49 יום,
מה מגיע? איזה חג?
חג השבועות, נכון? ומה אנחנו, איזה קורבן מקריבים בשבועות? קורבן שתי הלחם.
הקורבן הזה מוקרב מחיתים.
חיתים זה כבר מאכל אדם.
שהורה זה מאכל בהמה.
הצד הרגשי לצורך העניין וחיתים זה מאכל אדם הצד השכלי
אחריו ועל גביו בא יסוד העילוי השכלי והלימודי
בסדר? אני צריך לעבור תהליך שלם של 49 ימים
מאיזה סוג של הנחתה כזאת, כן נעשה, של פסח
עד הנשמע שבו אנחנו בעצם מקבלים את התורה זאת אומרת תראו איזה דבר מיוחד
כתוב שהחג הזה נקרא חג מתן תורה, לא חג קבלת תורה.
למה זה נקרא חג מתן תורה?
מכיוון
שאני זה שקובע כמה אני אקבל
לפי הכנת הכלי שלי.
אתה מכין את הכלי שלך?
אתה מתקן את המידות שלך?
אחרי שהייתה לך איזו הכנעה בסיסית
בקורבן העומר שביטאה את אכילת קורבן השעורים,
אני מקבל מה שתגיד לי הקדוש ברוך הוא.
אני עכשיו יעבור תהליך שלם של הבנייה של הכלים וההבנה וההפנמה,
ואז אני באמת אוכל להגיד שוב נעשה ונשמע מחדש. כל שנה מחדש אני אוכל להגיד את נעשה ונשמע. אבל ההתחלה היא בקורבן השעורים,
ההתחלה היא בלויאליות הבלתי מותנית,
ולאחר מכן 49 ימים שבונים את התודעה.
אני ממשיך.
תכלית דרך הישרה היא, אתם רואים בפסקה השנייה,
במקום מספר 5:
תכלית דרך הישרה היא שכל כוח לא ימעט את חברו ולא יתמעט על ידו.
כן, הכוח השכלי והכוח הרגשי.
לא הולכים אחד על חשבון השני. כי אם יתגלה בכל מלוא עוזו,
כאילו הוא היה שולט לבדו.
כוח האמונה צריך שיהיה שלם כל כך, כאילו אין לו שום אפשרות של מחקר.
קודם כל אני מאמין.
זה נכון שאפשר לחקור,
אבל אני לא מתנה את זה בזה.
עוד פעם,
כוח האמונה צריך שיהיה שלם כל כך כאילו אין לו שום אפשרות של מחקר. ולעומת זה צריך שיהיה כוח החוכמה כל כך מעולה ומזורז
כמו לא היה כלל כוח של אמונה בנפש.
אדם ובהמה ערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה.
שוב,
אכן זאתי מורשה מיוחדת לישראל. כן, התכונה המיוחדת הזאת היא רק של עם ישראל. היה אפשר להסתכל על זה במבט חיצוני ולהגיד, אה,
איזה עם פזיז,
איזה עם לא רציני.
למה הוא לא שואל לפני כן?
לא, זה מבטל את הגדלות שלו ולא את הקטנות. זו תעודת עשירות
ולא תעודת עניות.
רק,
אכן, זאת מורשת יעקב לישראל, שהאמונה הקיימת היא אצלם טבעית,
מצד המורשה הגלויה של גילוי שכינה.
רק עם חכם ונבון, הגוי הגדול הזה,
הניסה אלוהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי,
זה התכונה שקדוש ברוך הוא הטביע בנו,
ולהפך.
הכפירה היא אצלם בלתי טבעית,
כמו שקראנו מקודם בשיר של הקריריקל הקטן, נכון?
כדי להיות כופר,
דרך אגב, אתם יודעים, אגלה לכם סוד,
אין היום כפירה.
אין כפירה.
כולם מאמינים.
כולם מאמינים, זה לא יאומן.
יש כאלה, אני יודע, כמה בודדים,
שפשוט לא שמנו לב שעברנו מלחמה,
לא שמנו לב שהעם כל כך מאוחד, ויש איזו סימביוזה כזאת,
וכל אחד מעם ישראל נותנים בעבר רשות זה לזה.
אבל זה נושא לשיעור בפני עצמו, אז נמשיך.
ולהפך, אני קורא בשורה המודגשת
לקראת סוף המקור חמש,
ולהפך הכפירה היא אצלם בלתי טבעית ואפשרית רק על ידי העזה של שיכרון,
כן, שאדם שיכור,
שמתוך עיקשות או תאוות,
מה שאין כן, זה עם ישראל, זו התכונה המיוחדת שלנו,
מה שאין כן באומות העולם,
שמציאות האמונה אצלם היא דווקא על ידי שיכרון,
כן?
כאילו ברגע שאני זורק את השכל, אז אני מגיע לאמונה.
כי לא נגלו להם עניינים מוחשיים גדולים על יסודי אמונותיהם. אנחנו זכינו למעמד הר סיני,
עיין ספר כוזרי,
שברשותכם אני עושה פרסומת.
ביום ראשון, בעזרת השם,
אנחנו מתחילים סדרה חדשה של לימוד ספר הכוזרי על הסדר, על ידי הרב גלעד אריאלי,
בכל יום ראשון בשעה 13:15 פה בבית המדרש מוזמנים להצטרף לזה.
מה שאין כן, באומות העולם שמציאות האמונה אצלם היא דווקא על ידי שיכרון, כי לא נגדלו להם עניינים מוחשיים גדולים על יסודי אמונותיהם, על כן,
אין טבעם האנושי גוזר להאמין כי אם ההסכמה המשחררת
וההתגברות על הטבעיות, על כן,
טובה מאוד לישראל תמימות האמונה בפשטותה,
שהיא גם כן מבוררה כיום בהיר ברק החמה.
זאת אומרת,
בוודאי, נו מה אנחנו עושים פה כל היום?
לומדים אמונה ולומדים גמרא ומפנימים ומרחיבים את הדעת ומעמיקים ומבינים יותר,
אבל זה לא מותנה בזה.
ולפיכך מחובר הוא פסח לעצרת. עצרת איזה חג זה?
שבועות, נכון?
לפיכך מחובר הוא פסח לעצרת, כן? כתוב אחרי חמישים יום,
לא כתוב מה התאריך של חג השבועות,
כתוב תספור ארבעים ותשעה ימים,
היום החמישים זה חג השבועות. למה התורה עושה את זה ככה?
כדי להבהיר לך ששבועות בהכרח
קשור לחג הפסח.
כמו שסוכות,
החג האחרון זה שמיני עצרת, נכון?
אז יש לנו שבעת ימי הסוכות וחג בפני עצמו שמיני עצרת,
כך גם בפסח.
פסח הוא חג המסגרת,
מה אנחנו לא?
שבועות הוא חג התוכן.
מה אנחנו כן.
כמו יום העצמאות הוא חג המסגרת, מה אנחנו לא.
יום ירושלים יהיה חג התוכן שיבהיר לנו מה אנחנו כן.
הרבה יותר קל להזדהות עם מה אנחנו לא.
מה אנחנו כן זה כבר הרבה יותר מורכב, לכן רבים חוגגים את יום העצמאות בפסח,
ומעטים חוגגים, פחות,
אנשים חוגגים את שבועות ואת יום ירושלים.
ולפיכך מחובר הוא פסח לעצרת על ידי ספירת העומר שבבית המקדש,
שהיא מחברת את מנחת השעורים, מאכל בהמה,
נטיית הרגש הטבעית אל החיתים,
מאכל הדם,
העילוי השכלי הרוחני.
עץ הדעת,
חיתה היה. כן, יש לנו כמה אפשרויות,
אחת מהן חיתה.
ושני הכוחות היסודיים האלה, כן, התמימות
והשכל,
מגלים את כל מלוא ערכם ופעולתם במעמקי הנפש ומרחבי החיים,
באופיעם כל אחד בצורתו העוצמית השלמה,
באין שום דבר מעיק לו כלל,
ובהתכנסם ובהתקשרם יחד למערכה אחדותית עליונה,
אז אנחנו מגיעים באמת למציאות עליונה ואידיאלית.
אז נאחל לכולנו,
לעם ישראל שבשדות, ללוחמים שבעזרת השם יחזרו למקום מושבם בריאים ושלמים, תגידו אמן,
שנזכה שהאמת תנצח ולא השקר,
שבעזרת השם הכל יבוא על מקומו בשלום, ונזכה לגאולה שלמה ולהיות
מבחינת עץ האתרוג או עץ התפוח,
מבחינת כולך יפה רעייתי ומומן בך וכן יהי רצון,
ונאמר ונאמר ונאמר ונאמר ונאמר ונאמר ונאמר ונאמר ונאמר ונאמר ונאמר ונאמר ונאמר ונאמר ונאמר ונאמר ונאמר ונאמר אמין ונאמר אמין ונאמר אמין ונאמר אמין ונאמר אמין ונאמר אמין ונאמר אמין ונאמר אמין ונאמר אמין ונאמר אמין ונאמר אמין ונאמר אמין ונאמר אמין ונאמר אמין ונאמר אמין ונאמר אמין ונאמר אמין ונאמר אמין ונאמר אמין ונאמר אמין ונאמר אמין ונאמר אמין ו
