שלום וברכה,
קהל קדוש.
אנחנו בפרק שני של מסכת אבות.
משנה א',
רבי אומר.
מי זה רבי?
רבי יהודה הנשיא.
אז למה לא כתוב רבי יהודה הנשיא?
או רבי יהודה בן רבי שמעון בן גמליאל, משהו כזה.
מה?
למה זה רבי?
יש...
אחת האפשרות היא להבין,
סתם אומרים ככה,
רבי זה לשון כבוד.
הייתכן שמא כאשר רבי כתב את המשנה,
לא הוא כתב אותה בעצמו, אלא המזכיר.
רבי יהודה הנשיא היה אומר בעל פה,
היה אומר, רבי מאיר אומר ככה, רבי יהודה אומר ככה.
מה יכתוב המזכיר?
רבי אומר.
הרב שלי,
כן?
יש כמה מקומות
שבברייטות כתוב, רבי אומר, אומר אני.
רבי אומר, אומר אני.
אז זה יכול להיות שבעצם התלמיד היה מעטיק,
שרבי אומר,
אומר אני.
במשניות, קצת יותר מסודר, רבי אומר. כן?
אז זה הרב של המזכיר,
של הכותב.
זה אפשרות, אבל יש פשוט שרבי הוא לשון כבוד.
שמיוחד לאדם זה שאמרו עליו ממשה
ועד רבי
לא נמצאו תורה וגדולה במקום אחד.
תורה אנחנו יודעים מה זה,
ראש הסנהדרין, גדולה,
מה זה גדולה?
שררה, שלטון.
ואז התלמוד שואל איך זה יכול להיות,
עוברים דור לדור,
רואים שכל פעם
זה לא מאוחד אצל אדם אחד,
רק אצל רבי יהודה הנשיא זה מאוחד.
איפה עוד היה מאוחד?
אצל משה.
זו, אז הגמרא אומרת, יהושע, לא,
כי היה פנחס.
כן,
זאת אומרת שאף פעם לא מצאנו שכל התפקידים מאוחדים אצל אדם אחד,
אצל משה כן.
עכשיו,
אם אצל משה זה מאוחד ואצל רבי זה מאוחד,
סימן שרבי זה סיום.
כי כשהחיים מתפתחים,
יש כמה פונקציות שכל אחד ממלא אותה מהצד שלו.
יש שיתוף פעולה.
אצל רבי יהודה הנשיא,
זה מתאחד כי זה סיום התורה שבעל פה.
נגמר.
הרי חז"ל אמרו שששת אלפי שנה
אבי העולם,
אלפיים שנה תוהו, אלפיים תורה.
מתי מסתיימים האלפיים תורה?
בשנת ארבעת אלפים, נכון?
שזה בימי רבי.
כן, כלומר, אם נדייק, בשנת מאתיים וארבעים.
רבי יהודה הנשיא,
לפי החשבון,
כתב את המשנה בערך בסביבות שנת מאתיים ועשרים.
כלומר, קצת לפני סיום ארבעת אלפים שנה,
נגמר.
הוא
הסוף של התורה שבעל פה.
הוא כותב אותה הרי.
כן?
הרי תורה שבעל פה זה דבר שהוא בעל פה, בהגדרה.
אתה כותב, הוא מפסיק להיות בעל פה.
הגמרא היא חזרה אחורה.
אני אסביר למה הכוונה.
מה קדם למה?
גמרא או משנה?
משנה.
גמרא, כמובן.
ודאי.
מה זאת אומרת?
הסגנון הלימודי שבתלמוד היה קיים לפני שנכתבה המשנה.
הרי מה זה התלמוד?
זה שיחות.
זה שיחות בין האמוראים.
אמורא אחד אומר ככה,
השני מקשה עליו,
אחר
כך דוחים,
ואחר כך תירוץ,
והשוואה עם כל מיני מקורות אחרים, מסקנה.
זה איך שלמדו אצל התנאים.
רק שהדיונים של התנאים כמעט ולא נכתבו.
זאת אומרת שהסגנון הנקרא גמרא או תלמוד,
קדם בהרבה לכתיבת המשנה.
עכשיו, כשכתבו את המשנה, שמו לב לחיסרון.
מה החיסרון שיש בהגדרת המשנה,
שאתה מקבל מסקנה,
בום,
טראח,
אתה לא יודע מאיפה זה בא,
לאן זה הולך,
האם זה בכל מקרה,
האם יש מישהו שחולק על זה,
כל זה לא כתוב.
אז כדי לתקן את זה,
באו חכמי האמוראים וכתבו את הדיונים שביניהם.
כלומר,
נעשתה ההחלטה בעצם לשתף את הקורא
בפרוטוקולים של השיחות שהיו בין האמוראים,
ולפעמים גם של התנאים.
וזה מה שאיפשר לתורה שבעל פה להמשיך להתפתח.
מובן? טוב.
הסגנון הלימודי הזה
של שיחות, קושיות ותירוצים,
זה היה לפני שנכתבה המשנה.
המשנה כתבה רק את המסקנות.
זה כמו למשל שולחן ערוך לעומת טור בית יוסף.
טור בית יוסף,
אתה רואה את כל ההתפתחות ההלכתית,
מביאים את זה אמר ככה,
זה אמר ככה,
וכולי וכולי.
בשולחן ערוך כתובה המסקנה, שורה אחת,
כן?
אז זה ככה, בעצם המשנה,
היא עושה את עוד העבודה שמאוחר יותר עשה השולחן ערוך.
הגמרא זה כמו הטור בית יוסף,
אם אתה רוצה.
כן. נכון, בול.
כן.
אה, זה תורה של גלות, של הקפאה.
הרי מה שקורה אחר כך,
בעצם,
ברגע שנחתמה המשנה,
הוחלט שלא חולקים פחות או יותר על המשנה,
וכאשר נחתם התלמוד,
הוחלט שלא חולקים יותר על התלמוד.
אז יש עצירה של היצירה.
לצורך הגלות.
תעשה תורות.
כי שיהיו תורות, וזה יפגע באחדות האומה.
לכן לא הייתה ברירה,
אלא לסגור.
במחשכים הושיבני
כמתי עולם,
זה תלמודה של בבל.
והתלמוד הבבלי הוא האור הקטן בתוך החושך.
כן, שואל השל"ה, רבי ישעיהו הלוי אורוביץ,
איך אפשר לומר על התלמוד שהוא מחשכים,
הלא הוא מאיר עינינו?
ואז הוא אומר, נכון, הוא מאיר את עינינו בחשיכה.
כן, מה אתה אומר?
זאת אומרת, למי אסור לחלוק על המוראים?
אז זה משהו אחר, אמרת תנאים על המוראים.
האמוראים אסור לחלוק על תנאים, זאת הייתה החלטה.
אז אני מסביר,
אני בערך שלוש פעמים אמרתי,
שמה שאמרתי שהגמרא קדמה,
אין הכוונה לספר הנקרא גמרא.
אלא צורת הלימוד הזאת, הנקראת תלמוד,
הייתה קיימת אצל התנאים.
גם כן.
לא רק המוראים פלפלו ביניהם, גם התנאים פלפלו ביניהם.
רק שהדיונים האלה לא הועלו על הכתב.
הבנת?
כן או לא?
דבר.
אל תעצור.
נכון, בדיוק.
הלאה.
טוב.
אז בימינו בארץ ישראל זה המקום שבו צריך לפתוח מחדש.
יש רק בעיה אחת, אין לך סנהדרין בלשכת הגזית.
אז זה, תראה, לא,
אז מה שעשו במהלך הגלות,
מימי חתימת התלמוד ועד היום, עושים קומבינות.
כלומר,
אין התפתחות גלויה של ההלכה,
יש התפתחות מתחת לפני השטח,
או מתחת לשטיח.
זאת אומרת,
אנחנו מקדמים דברים על ידי תקנות גזירות,
פרשנות מחודשת וכולי,
ואז יוצא שיש התמודדות על ידי תקנות עם כל הצרכים של ה...
הצרכים המתחדשים על ידי החיים המודרניים.
אחד המקומות שבהם זה התפתח הרבה,
בעצם עד היום במרוקו.
מרוקו היא אולי המדינה האחרונה בעולם שבה עדיין המשפט העברי תקף
מבחינת החוק של המדינה,
ולכן הרבנים שמה עשו הרבה מאוד תקנות,
לפי הצורך, לפי האזורים השונים אגב.
עכשיו הרעיון של,
גם במקומות אחרים עשו תקנות וגזירות וכדומה,
לפעמים כן.
למשל,
אתה תראה בשולחן ערוך,
איפה שכתוב הלכות נידוי וחרם,
יש כוכבית.
וזה מפנה אותך להערה למטה,
במקום שהמלכות מתירה.
בסדר?
טוב, מה עוד?
בסדר.
עכשיו,
אז זה נכון שהיום אנחנו מרגישים צורך של התחדשות.
וזה גורם לפעמים לגורמים חסרי אחריות לקחת
על עצמם את ההתחדשות בכל מקרה.
אז מה, אני אחכה את הסנהדרין?
כן, צריך לחכות לסנהדרין.
מדוע?
בגלל שאם יש סנהדרין בלשכת הגזית,
זה סימן שהאומה במצב של בריאות.
ובמצב של בריאות,
ברור שכל שינוי שיעשה יהיה בהתאם לרוח האומה ורוח התורה.
כשאתה לא שם,
שינוי שאתה תעשה יכול להיות שהוא בא מאופנה חיצונית
או משיבוש בהבנה.
בסדר?
טוב.
לא, לא, לא, לא, לא צריך.
למשל, תראה, דוגמה פשוטה.
היתר המכירה של הקרקעות בשמיטה.
בסדר?
זה דבר שלא עשו מימי התנאים ועד המאה ה-19.
לא עשו את היתר המכירה.
פתאום יש צורך, עושים את היתר המכירה.
ואז על זה יש ויכוחים.
בסדר?
טוב.
אם נרצה להקים סנהדרין,
אבל מיעוט מהרבנים לא הסכימו? אם נרצה להקים
סנהדרין ומיעוט רבנים לא יסכימו להקמת הסנהדרין.
אין לנו רוב להקים?
ודאי, הרי רובו ככולו.
יש לנו כלל.
הרוב קובע.
אין רוב.
אין סופרים רוב. בואו נעשה סוגיה.
הסוגיה הייתה בימי מרן רבי יוסף קארו,
נכון?
בצפת.
בימי מרן רבי יוסף קארו בצפת.
אז התאספו שם כמה מאות רבנים מגדולי האומה,
שכל אחד היה שם
עשרה רבנים ראשיים שלידו בכיס הקטן,
כמובן כן,
בגדולי עולם.
והחליטו לחדש את הסמיכה.
בסדר?
החליטו לחדש את הסמיכה,
וסמכו את מהרי ברב.
מי התנגד?
המהרלב"ח.
מכיר את הסוגיה, לא?
כן, רבנו לוי בן חביב, מירושלים, התנגד.
למה הוא התנגד?
אפשר להגיד כל מיני דברים,
ייתכן גם להכניס איזה גורם סובייקטיבי,
מה פתאום,
אתם מזלזלים בירושלים,
אני הרב של ירושלים,
מה בכלל,
לא שאלתם אותי.
עונה לו,
מהרי ברב,
למהרלב"ח,
אומר,
אנחנו לא צריכים לשאול אותך,
כי גם אם אתה תתנגד,
אתה מיעוט.
והלכה כמו הרוב.
על זה הוא עונה מתי יש רוב ומיעוט
כשמתדיינים ביחד.
אבל כיוון שבדיון שביניכם
לא שיתפתם אותי,
אז אני כקבוע,
כמחצה על מחצה,
ואין לכם רוב.
בסדר?
על זה עונה מהרי ברב,
אתה
לא צודק,
אנחנו לא מקבלים את הסברה הזאת.
אנחנו הרוב בכל מקרה.
וסמכו,
גם הרבנים,
יש לנו בערך 15 שמות של רבנים שהוסמכו
על ידי מהרי ברב וגם על ידי נכדו.
אז למה זה לא המשיך?
כי הטורקים התערבו.
הטורקים הראו בזה חתרנות מדינית
ורדפו את מהרי ברב ורדפו את הרבנים הסמוכים וכולי וכולי.
בקיצור, הסיפור הזה התבטל.
זה נשמע כמו הדבר הכי חשוב שאפשר לעשות כרגע,
לחדש את הסמיכה ולחדש את הסנהדרין. לחדש את הסמיכה ולחדש את הסנהדרין.
אז כשקמה מדינת ישראל,
היה ניסיון, כידוע לך, לא?
כן,
אבל עדיין לא עושים את זה.
רגע, אתה זוכר את הניסיון שהיה?
הרב שיינזלס.
איזה הרב שיינזלס?
הרבה לפני.
כשקמה מדינת ישראל, הרב מימון,
מחותמי מגילת העצמאות, שהיה
שר הדתות הראשון של מדינת ישראל,
רצה לחדש את הסנהדרין.
והוא פנה לרבנים וכולי,
והייתה התנגדות מצד רבנים חרדים.
בסוף, הדבר אחרי ויכוח סוער,
הגיע למועצת הרבנות הראשית כדי להחליט.
ואז הרבנים הראשיים קבעו שאנחנו דוחים את הדיון עד שתקום רבנות עולמית.
זאת אומרת, החליטו
לא להחליט.
בסדר?
הניסיון שהיה יותר מאוחר עם הרב שיינזלס,
זה
ניסיון שבאמת, לומר את האמת,
לא מחזיק מים בינינו.
מדי פעם יש ניסיונות.
מדי פעם יש ניסיונות,
וכל פעם קורה דבר מאוד מעניין.
יש זה וזה וזה וזה מסכימים, אה, ההוא תוקע.
זהו, כל פעם זה משהו אחר.
כן.
טוב,
מי יודע,
זה בעצם,
יהיה חייב לקום באיזשהו שלב. טוב.
רבי אומר, אז רבי,
כיוון שראינו עכשיו את כל החכמים בפרק הראשון,
מאנשי כנסת הגדולה עד רבן שמעון בן גמליאל,
עכשיו אנחנו עוברים לדור החתימה.
רבי אומר, איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם.
מה זה יבור?
לברור, נכון?
עכשיו, אם תסתכלו לרגע אחד במשנה, במשנה,
נו, איפה זה?
מה?
רגע, רגע.
כן, משנה ט'
אמר להם,
צאו וראו איזו דרך ישרה שידבק בה האדם.
אז פה זה שיבור, פה זה שידבק.
מה ההבדל?
שיבור,
כמו כל אדם יכול לברור לעצמו מהי הדרך הישרה שלו.
לעומת זה,
רבן יוחנן בן זכאי,
שהוא המדבר במשנה ט',
הוא רצה מידה אחת בלבד,
רק דרך אחת.
כנראה שבימיו עדיין היה אפשר לחשוב
שיש דרך אחת שכולם צריכים ללכת אחריה,
וייתכן שזה קשור לעובדה שכיוון שחרב המקדש בימיו,
זה היה צריך כדי לשמור את הלכידות של האומה,
לדבוק רק בדרך אחת.
רבי יהודה הנשיא, שבתחילת הפרק שלנו,
הוא חי בתקופה יותר מאוחרת,
שבה ברור שכל אדם יכול לברור לו את דרכו,
בסדר?
אז רבי אומר,
איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם,
ואז הוא נותן קריטריון.
כל שהיא תפארת לעושה
ותפארת לו מן האדם, או לעושיה ותפארת לו מן האדם.
יש גורסים, תפארת לו מעושיו.
בכל מקרה,
אם אנחנו נלך במובן הזה,
שתפארת לו מן האדם זה מובן,
כן?
תפארת לעושיה,
אבל כלפי מי?
כנראה כלפי הקדוש ברוך הוא.
זה על פי העיקרון,
כל שדעת הבריות נוחה הימנו, דעת המקום נוחה הימנו.
עכשיו, זה נוגע, מה?
לא, לאו דווקא.
הרי, מה שאתה אומר, הרי יש בגמרא,
מסכת שבת,
שהקדוש ברוך הוא רצה,
אמר למשה למנות את בצלאל.
בצלאל בן אורי ואחראי על המשכן.
ואז אמר לו,
הקדוש ברוך הוא למשה,
לך תשאל את ישראל מה הם חושבים על זה.
אמר לו, ריבונו של עולם, אם לפניך הגון,
כלומר חומר שלי ישראל הגון.
ואף על פי כן תשאל אותם,
שאין מעמידים פרנס על הציבור,
אלא אם כן נמלכין בציבור תחילה.
כלומר, זה שהקדוש ברוך הוא בעדו, זה עוד לא אומר.
צריך שיהיה נוח לשמיים ונוח לבריות,
וזה מה שכתוב,
אלה תולדות נוח נוח.
צריך נוח לשמיים ונוח לבריות.
מה קורה כאשר צריך לבחור?
אין לי ברירה.
את האלהים התהלך נוח.
אבל באופן עקרוני,
מי שדעת הבריות נוחה הימנו,
דעת המקום נוחה הימנו,
ולא להפך.
עכשיו,
זאת שאלה למה.
הרי אנחנו מצאנו שיש באדם שלוש מערכות יחסיים,
בן אדם למקום,
בן אדם לחברו, ובן אדם לעצמו.
נשאלת השאלה,
על פי מה,
מה הקריטריון הבסיסי שעל פיו עובדים?
התשובה היא
שזה תלוי באיזה עידן בהיסטוריה אתה נמצא.
כשאתה בגן עדן,
כפי שהיה האדם הראשון,
המבחן של האדם זה נאמנותו לציווי האלוהי.
כן?
בן אדם למקום.
אכלת מן העץ?
לא אכלת מן העץ.
זה המבחן.
אבל אחרי שאדם מגורש מגן עדן,
וזה אנחנו,
אנחנו מגורשים,
אין לנו מערכת יחסים ישירה עם האלוהות.
אז איך אנחנו בוחנים את האדם?
על פי מערכת היחסים שלו כלפי חברו,
ואז כפי שאני מתנהג עם חברי,
מתברר שכך הייתי מתנהג עם הקדוש ברוך הוא ישירות,
לו היה בידי.
אז זאת אומרת, בהתחלה של ההיסטוריה, בן אדם למקום,
במהלך ההיסטוריה, בן אדם לחברו.
זה אותו, כן,
זה אותו חברו.
כן, הרי ואהבת לרעך כמוך.
מי זה רעך?
אז רש"י אומר, רעך ורע אביך אל תעזוב. פסוק במשלה.
רעך ורע אביך.
רע זה ידיד, חבר.
הידיד של אבא שלי זה לא הידיד שלי,
זה דור אחר.
אז איך יכול להיות מישהו גם רעך וגם רע אביך?
זה הקדוש ברוך הוא.
כן,
אמר הלל,
הזקן,
אמר לאותו מתגייר,
שאל אותו,
תגיד לי כל התורה על רגל אחת,
הוא אמר לו,
מה ששנוי עליך,
אל תעשה לחברך,
והשאר הוא רק פירוש.
איך יכול להיות,
רש"י אומר,
איך הוא בנה רק על פי ואהבת לרעך כמוך,
כי רעך זה גם הקדוש ברוך הוא.
זה אומר דבר חשוב,
שמערכת היחסים עם האלוהות היא בעלת אופי מוסרי.
מה שאנחנו קוראים קדושה,
לעומת מה שאצל עובדי אלילים מצוי,
מה זה קדושה,
זה דבר מסתורי ומסוכן.
אצלנו,
הקדושה זה לא מסתורי ומסוכן, זה היחס הנכון כלפי האלוהות,
זה הכל.
בדיוק באותה מידה שכפי שאני מתייחס לחברי, כן.
כן,
לפי זה כן, לפי זה כן,
אבל מה אנחנו...
כן, אבל רבינו סעדיה גאון לא אומר ככה.
רבינו סעדיה אומר שכל מה שיש בתורה יכולנו להשיג בשכלנו,
הכל.
אלא שזה לוקח כל כך הרבה זמן,
שבינתיים העולם היה נחרב,
ולכן ריחם עלינו הקדוש ברוך הוא ונתן לנו את התורה לפני הזמן.
אבל זה גמרא מפורשת, דבר ציווה לאלף דור.
אחרי אלף דור התורה הייתה צריכה להינתן.
אתה לוקח נגיד דור 20 שנה, 25 שנה.
תוך 20 אלף שנה אתה מגיע למה שהתורה מתכוונת.
אבל זה לוקח יותר מדי זמן.
ואז רבי יהודה הלוי צודק,
אתה יודע.
וזה גם נכון,
זאת אומרת, יש הפרש
בין השכל האנושי לבין המצוות השמעיות,
שהן באות סדרי השרת השכינה,
וזה לא בידי.
זה לא בידי, כי אני עוד לא שם.
אבל אם הייתי שם,
אז זה כן היה בידי,
ולכן האבות קיימו את כל התורה בלי שהיא ניתנה.
בסדר?
כמו שבימינו, דור זה הרבה יותר מהיר ממה שהיה פעם.
אז מה, 19 שנה?
15 שנה.
אם אתה עושה, כן, דור לדקה, כל שנה מולידים, בסדר.
משהו כזה.
עכשיו, יש גם,
יש גם לעתיד לבוא.
בן אדם לעצמו.
כי כאשר אני מקבל מערכת יחסים,
ביני לבין המקום,
וביני לבין חברו, זה חיצוני לי. אז יש תמיד איזו תחושה של...
אי נוחות של כפייה,
אבל אם זה ביני לבין עצמי, אני לומד אצל עצמי.
גם בי יש יסוד אלוהי.
ברור?
אז לעתיד לבוא בן אדם לעצמו.
כן,
אפשר לומר,
כולם יהיו נביאים,
ואז לא ילמדו עוד איש את רעיו.
כן, זה כתוב מפורש בספר ירמיהו.
לא ילמדו עוד איש את רעיו.
לפי זה מובן אותו מדרש שמובא בהקדמת עין יעקב.
המדרש הזה לא הגיע לידינו,
אבל נמצא אצל בעל עין יעקב.
יש מחלוקת בין שלושה חכמים איזה פסוק
בתורה הוא החשוב מכולם.
ואהבת לרעך כמוך.
יש דעה שאומרת,
את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הארבעים.
ודעה שלישית שאומרת, זה ספר תולדות אדם.
בסדר?
עכשיו,
אפשר להבין את זה בכמה אופנים.
אפשר לומר,
את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הארבעים,
זה בן אדם למקום.
הקרבת קורבנות.
ואהבת לרעך כמוך,
בן אדם לחברו.
זה ספר תולדות אדם, שהאדם מוליד את עצמו.
ספר תולדות, אדם.
האדם מוליד את האדם.
כן,
אז אחת האפשרות להבין את זה,
יש כאלה שאמרו יותר על דרך המוסר,
שאתה יכול לדבר דברים גדולים,
ואהבת לרעך כמוך,
זה ספר תולדות אדם,
אבל נראה אותך כל יום עושה אותו הדבר,
כן,
אתה נבחן במעשה היומיומי,
אתה
קיבל שיחה תעשה בוקר,
אתה קיבל שיחה תעשה בן ארבעים.
אבל אפשר לסכם את הכל ב...
ואהבת לרעך כמוך, שאמר רבי עקיבא, נכון?
ואהבת לרעך, זה בן אדם לחברו.
כמוך,
בן אדם לעצמו.
אני השם, בן אדם למקום.
בעצם זה אחד מוליד את השני,
שמוליד את השלישי,
וכן הלאה. אז לכן תפארת לו מהעושה ותפארת לו מן האדם.
בעצם מדובר על שתי מגמות מוסריות שונות.
מוכר הספר,
ספר המוסר היותר פופולרי בעם ישראל,
מסילת ישרים.
מכירים?
מסילת ישרים,
יש עמוד שער לספר.
למהדורה שיצאה בימיו של רמח"ל,
כשהוא עדיין היה בחיים.
וכתוב שם, ספר
מסילת ישרים, כולל
כל ענייני מוסר ויראת השם.
מוסר
ויראת השם.
מה ההבדל בין מוסר ליראת השם? מהי המגמה
שבגללה אני מתקן את המידות שלי? לשם מה?
אז יש אדם שמתקן את המידות שלו כדי להיות בן אדם.
כמו שאומרים בערבית, צריך being a man.
אתה צריך להיות בן אדם.
כן,
לא קשור לשאלה אם אתה מאמין באלוהים או לא מאמין באלוהים,
יש מה שנקרא אתיקה,
מוסר.
ויש,
אני מתקן את המידות כדי להגיע לדעת אלוהים,
יראת השם, נבואה.
כן, כמו שהרמב״ם כותב גם בהקדמתו לשמונה פרקים.
למדת שמקיום דברי המסכת מביא לידי נבואה.
כן,
זה כי הרי זהירות מביאה לידי זריזות וכולי,
שמביא לידי רוח הקודש.
אז זאת אומרת שלמדת שזה מביא לידי נבואה. אז בעצם אפשר לומר,
יש לי פה שני מסלולים אפשריים.
יש שמה ההבדל ביניהם? הרי התוכן המעשי של ההתנהגות שלי,
זה
תמיד אותו תוכן,
אלא שכאשר אני בא לתקן את עצמי,
נגיד מה שנקרא החלק הנקרא מוסר,
אין שום חשיבות לסדר שבו אני עושה את זה.
מה?
כאשר המטרה שלי היא לתקן את עצמי,
לפי מה שאמרנו בערבית הצחה בן אדם,
אז אין שום חשיבות לסדר שבו אני עושה את זה.
זה לא משנה איזה מידה אני מתקן
תחילה ואיזה מידה אני מתקן אחר כך.
לעומת זה, אם המטרה שלי היא להגיע לדעת אלוהים,
אז יש סדר, זה קודם לזה שקודם לזה.
זה מסילת ישרים,
וכאבחנה שיש גם בספר אורות הקודש חלק ג',
בחלק החצי הראשון נקרא מוסר הקודש,
והחלק השני נקרא דרך הקודש.
כלומר, מוסר הקודש זה המוסר על פי הערת הקודש,
אבל בסופו של דבר המטרה היא מוסר,
לעומת דרך הקודש,
שזה כבר השגת מעלות רוח הקודש והנבואה.
בסדר?
אז זה אותו הדבר.
זה מה שאומר הרמח"ל שם בהקדמה,
שענייני המוסר זה כל שהוא מכוון ל...
יש פה מסילת ישרים,
אני לא רוצה להגיד שטויות.
אם אין מסילת ישרים...
חייב להיות,
אין דבר כזה,
בית מדרש בלא מדרש,
אי אפשר עם איזושהי פינה.
מה,
אין? טוב,
לא משנה,
הוא אומר שם,
אני אגיד את זה במילים שלי,
שהוא מביא שם את המאמר של המשנה שלנו,
תפארת לעושיה,
ותפארת לו מן האדם,
כל שעניינו,
תיקון עמידות
ואחוות הבריות.
אחוות המדינות זה המגמה של המוסר הכללי,
ותיקון עמידות זה ייראת השם.
בסדר?
טוב.
אז רבי אומר,
כל שהיא תפארת,
אז בסדר,
אז לא עזרת לי.
אמרת לי קריטריון כללי, אבל לא עזרת לי במה לברור.
התשובה היא, שלכל אדם יש אופן אחר של דעת אלוהים,
או אופן אחר לצאת ידי חובת המוסר.
המשימה המוסרית משתנה.
לכן, כל שהיא תפארת לעושיה, ותפארת לו מן האדם.
והבה זהיר.
במצווה קלה כבחמורה,
שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות.
לא כל כך ברור,
מה זה מצווה קלה ומה זה מצווה חמורה?
אם אני לא יודע את שכרן של מצוות,
אז אני גם לא יודע איזו היא קלה ואיזו היא חמורה.
לא,
אז במצוות לא תעשה,
דווקא הרמב״ם אומר ששם כן אפשר לדעת.
למה?
לפי העונש.
ככל שהעונש יותר חמור,
אתה יודע שזו מצווה יותר חמורה.
אבל מה אם מצוות עשה?
כי דווקא הגמרא אומרת,
מה זה קלה? שילוח הקן. מה זה חמורה?
כיבוד אב ואם.
שכרן של מצוות,
שבשתיים כתוב תאריך ימים,
למען תאריך ימים.
זאת אומרת,
אז
מה זה קלה?
שקל לעשות.
קל לשלח את הקן.
זה עניין קל, קיימת את המצווה.
כיבוד אב ואם, זה המצווה הקשה שבהקשות.
זה מאוד קשה לכבד את ההורים כראוי.
ולכן, היזהר במצווה קלה כבחמורה,
שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות.
אני רוצה לספר סיפור,
בהקשר הזה, שסיפר הרב מנחם בן יעקב.
הרב מנחם בן יעקב עומד פה במכון מאיר.
סיפר שאימו, זיכרונה לברכה,
הייתה באוסטריה,
כשהגיע לשם אחותו של הרב מימון.
אתם יודעים מי זה הרב מימון?
זה היה שר הדתות הראשון של מדינת ישראל,
זה שחתם על מגילת העצמאות.
אז לפני מלחמת העולם השנייה, בשנת 38, משהו כזה,
הגיע לשם, לווינה, עדה מימון.
עדה מימון הייתה אחותו
של הרב מימון.
והיא הייתה פעילת עלייה,
והייתה דואגת לחלק סרטיפיקטים לעלות לארץ.
כי אז באותם הימים היה ספר הלבן,
לא כל אחד היה יכול היה לעלות, היו מכסות
כמה אפשר להעלות.
ועדה מימון,
אם כן,
בא לחלק סרטיפיקטים לנערות יהודיות שרצו לעלות לארץ ישראל,
ולא היה לה מספיק,
היא לא רצתה להעלות מי שעתידה הייתה
להיות אימו של הרב בן יעקב.
אבל היא אמרה
לעדה המימון,
אני יודעת עברית.
את יודעת עברית?
קיבלה סרטיפיקה.
עכשיו,
לדעת עברית, זו מצווה או לא?
הרמב״ם קורא לזה מצווה קלה.
ככה הוא קורא לזה בהקדמתו למשנה.
לדעת את השפה העברית,
זה מצווה קלה.
וזה,
ויזהר במצווה קלה,
שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות,
כי הרי מזה היא ניצלה מהשואה.
הייתה לארץ וניצלה מהשואה.
זה דבר כזה.
לפי זה, כן.
מפניה
כן, ברור?
יש מצווה חמורה יותר, שדוחה מצווה יותר.
לגבי הזהירות, כן, בוודאי.
אומרים לך, תשמע, זה איסור כרת.
זה יותר חמור, לא?
זהירים יותר.
ברור שצריך להיזהר בכל המצוות,
אבל אם אני צריך לבחור במה להיזהר תחילה,
במצוות שעונשן,
חמור,
ככה לפחות הרמב״ם.
אתה יכול לחלוק על הרמב״ם,
אבל אז אל תסתבך איתו,
לא איתי,
מה?
זה נכון.
לא דיברנו על מחויבות,
דיברנו על זהירות.
למה לערבב?
בסדר?
טוב.
לא, קלות וחמורות זה הכוונה קלות לעשות וחמורות לעשות.
קשה לעשות, כן?
הוי זהיר
ולגבי המצוות לא תעשה,
יותר פשוט במה להיות זהיר, כן?
כמו
שאתה זהיר בחמורה.
לא, כתוב במצווה, נכון?
כאילו כתוב במצווה קלה כבמצווה חמורה.
חסרה פה מילה,
זה העיקרון של רבי אברהם אבן עזרא מושך עצמו ואחר עמו.
אתה מכיר את העיקרון הזה של רבי אברהם אבן עזרא?
לא.
למשל כתוב וירא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי.
נודעתי
אומר רבי אברהם בן עזרא,
המשך
נודעתי
זה עיקרון דקדוקי שרבי אברהם בן עזרא
חוזר עליו בערך חמישים פעם בפירושו לתנ״ך,
וזה נקרא מושך עצמו ואחר עמו.
בסדר?
אז גם פה, המילה מצווה כאילו כתובה פעמיים.
נמשיך.
ומחשב,
הפסד מצווה כנגד שכרה,
ושכר עבירה כנגד הפסדה.
מה זה הפסד מצווה?
מה שאתה מפסיד בגלל המצווה, מה?
לא,
הכוונה ההפסד ממה שהמצווה עושה לך.
אוקיי, בדיוק.
למשל, אני יכול עכשיו,
יש לי עסקה מצוינת,
אני יכול להרוויח הרבה כסף,
אבל זה בדיוק הזמן של תפילת מנחה.
יש הפסד.
יש הפסד שנגרם לי על ידי המצווה.
אבל אתה צריך לחשוב כנגד שכרה, מה אני מרוויח מזה?
הוא שכר עבירה, מה זה שכר עבירה?
הרווח שאני מקבל,
לא,
מהעבירה,
מהעבירה.
למשל, אני גונב.
וואי, איזה רווח.
יש לי שכר עבירה.
כנגד הפסדה.
מהו ההפסד?
אפשר להגיד העונש,
אבל אפשר להגיד גם הקלקול בנפש
שהעבירה עושה.
זה המשמעות.
כי בכלל המושגים של שכר ועונש הם מושגים לא פשוטים.
רגילים לומר מה זה שכר ועונש,
יש ספר מעשים שאדם עושה, טובים ורעים,
ויש ספר אחר של שכר ועונש על המעשים הטובים והרעים.
אבל אז אין קורלציה בין המעשה לבין השכר.
בין העבירה לבין העונש עליה.
מובן מה שאני אומר?
לא, אני אסביר.
בוא,
נגיד,
אני רגיל להתווית את המשל הידוע,
אתה יכול לצאת,
אתה יודע.
אתה משתעמם, אני יודע.
עכשיו,
אין מה לעשות.
עכשיו,
אדם עולה למעלה, רואה שמה שולחן ענק,
עם שני מלאכים,
ששמו את הכנפיים בצד בינתיים, כי הם יושבים.
ויש להם שני ספרים ענקיים.
אתה שואל, מה זה הספר הזה?
זה מה שעשית בחיים.
מה זה הספר השני?
זה השכר והעונש.
אז רואים, התפללת בכוונה, ביום זה וזה.
טוב, שלוש דקות בגן עדן, בנחל עפר סמון.
אה,
פה דיברת על לשון הרע,
וואו,
וואו, וואו,
תנור מספר ארבע עשר דקות וכולי,
כן?
עושים חשבון,
בסוף אתה מוציא חשבונית,
תלך שמה ימינה,
יגידו לך בדיוק מה לעשות.
איפה לקבל שכר, איפה לקבל עונש.
מה יכול לטעון הנידון?
יכול לטעון,
אני מציע לבית הדין הנכבד לוותר.
מה אכפת לכם?
אני לא אספר לחבר'ה למטה
שפה מוחקים את החובות.
הרי אני פה כבר,
אני אחרי המוות,
אז תהיו פיירים כאלה,
נחמדים,
כן?
אז מה אם עשיתי?
נכון? זו טענה, לא?
אבל אולי זה מה שקורה באמת.
כן,
כל האומר,
הקדוש ברוך הוא ותרן,
איזה,
אסור לומר,
כן? טוב, לא, הסבר הוא פשוט.
הטעות היא לחשוב שיש פה שני ספרים, זה ספר אחד.
המעשה עצמו נושא בקרבו את תוצאתו.
מה מניטו אומר?
זה
הנפש החיים אומר את זה.
מניטו הביא את הנפש החיים, בסדר. אבל
מאיפה הנפש החיים לקח את זה?
זה גמרא במסכת סנהדרין,
שכל מידותיו של הקדוש ברוך הוא
מידה כנגד מידה.
שזה קיצור של ביטוי יותר רחב במשנה במסכת סוטה,
במידה שאדם מודד,
כך מודדים לו.
זאת אומרת,
אני בעצם מידה.
מה זה מידה?
כלי קיבול.
כלי קיבול.
זה המשמעות של המילה מידה אצל חז"ל.
אני כלי קיבול.
לפי הצורה של כלי הקיבול, ככה תוכן שייכנס אליו.
מובן?
לכן,
לכן מה שאומר כאן שכר ועונש, צריך להבין את זה באופן יחסי.
יוצא לפי זה שכאשר האדם נענש,
הוא בעצם מתיישר,
זה כמו כלי שהתעכם ומיישרים אותו.
אז זה טוב
לכלי, בסדר?
לכן כתוב במדרשים שכשהנפ..
הנשמה מגיעה
לפתחו של גיהינום,
היא מודה לקדוש ברוך הוא שהגיעה לכאן.
כי פה יתקנו אותה.
לעומת התפיסה המצויה אצל עובדי אלילים, שהגהינם
זה נקמה אלוהית.
אלוהים נוקם בעוברי רצונו, כי לא אכפת לו.
כן, מה אתה אומר?
כן, מה אתה אומר?
נכון, זה בדיוק זה.
זה מה שאומר הרמב״ם, העבירה מעוותת את האדם.
אז לכן התוצאה כשהוא נפגש עם האמת,
זה
שורף אותו,
זה ברור.
זאת אומרת, נגיד, מה זה הגהינם?
זה ההפרש בין מה שאני ראוי להיות לבין מה שאני בפועל.
אז אם תצייר איך אני נראה,
נגיד, נוכל לצייר את הנפש שלי,
ונצייר ציור נוסף,
מה עשיתי מהנפש הזאת,
ונדביק אחד על השני.
אם יש חפיפה, זה נפלא.
אין חפיפה, צריך
פה קצת להוריד,
פה
קצת להוסיף.
זה הגיהינום.
מובן?
בסדר.
אה,
זה אנחנו לא יודעים, זה באמת,
קוראים לזה אש שורפת.
זה,
אפשר להרגיש את זה כאשר אדם מתבייש.
כן, הזוהר אומר שהבושה מכפרת על כל העבירות.
זאת אומרת, מה זה הבושה?
ההפרש בין מה שאני בפועל ומה שהייתי צריך להיות,
נכון?
עשיתי פדיחה, אז זה אש שורפת,
בסדר?
מה זאת אומרת?
אז העונשים הם הזדמנות לתקן.
העונשים הם הזדמנות לתקן. יש מי שמנצל
את ההזדמנות, יש מי שלא מנצל.
זה נפלא, כלומר, במלקות,
למשל, מסכת מכות, כן?
אז
שהעניקה מהעבירה.
זה נקרא שכר עבירה והפסדה, נכון?
עכשיו, זה בדיוק הסיבה שחידשו את הסמיכה בצפת.
כי יש אנשים שרצו לקבל מכות.
עכשיו,
אי אפשר לתת מכות,
אלא אם כן אתה בבית דין של סמוכין.
ולכן רצו להקים בית דין של סמוכין כדי לתת מכות.
אה?
למה הם רצו לקבל מכות?
פשוט,
הם היו אנוסים בספרד,
עבדו עבודה זרה בסתר,
ועבודת השם בסתר,
אז הם ידעו שעל עבודה זרה חייבים כרת.
אבל כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מדי כריתתם,
לכן הם מאוד רצו לקבל מכות בבית דין,
ושהבית דין יהיה כזה שמותר לו לתת מכות.
לא, שמותר לו לתת מכות, ואז
חידשו את השמיכה.
אין עונש קבוע לכל העבירות.
למה?
יש קודם כל ארבע מיתות בדין. קודם כל יש לך כבר מסלולים,
סקילה,
שריפה,
הרג,
חנק.
זה כבר ארבע, נכון?
במיתות. לא לדבר על מה?
נכון, נכון, אז זה חלקי,
כלומר,
בדין של מטה עושה רק מעט.
כן, בדין של מטה לא עושה את כל הצדק, בדין של מטה.
ודאי, בדין בהגדרה לא עושה את הצדק.
עושה חלק ממנו.
גם דין תורה זה חלק מהצדק.
לכן הגמרא אומרת שפשרה עדיפה על דין.
אתן לך דוגמה.
יש בן אדם, בעל, תובע את חברו בבית דין.
מה התביעה?
הוא גנב לי כיכר לחם.
אומרים בית הדין, לנתבע, אתה מודה? כן, גנבתי ממנו כיכר לחם.
ידעתי שזה שלו,
ידעתי שכתוב בתורה לא תגזול,
ידעתי שיש עדים,
וגזלתי.
טוב,
מה עושה בית הדין?
תשלם.
אנחנו פוסקים הלכה,
וזה,
אתה חייב לשלם לו כיכר לחם.
עשינו צדק?
לא,
כי זה לא כולל את העובדה
שאותו אדם לא אכל שלושה ימים ושיש לו ילדים רעבים בבית,
וזה לא כולל את העובדה שבעל הלחם
כדי להרגיז אותו עמד לזרוק את זה לביוב בכלל,
וההוא במר נפשו בכוחותיו האחרונים התנפל על הלחם.
כל זה בית הדין לא קובע.
זאת...
מה?
בסדר, אבל שם זה גם כן מוגדר קבוע.
כן, זה חובל בחברו.
לך תדע אם החבלה לא הייתה מוצדקת והוא הרגיז אותו.
הרבה מאוד מרכיבים לא כלולים בדין תורה.
נכון?
בסדר.
מה?
דין תורה זה כמעט לא ישים.
נכון.
נכון, נכון, זה כמעט לא ישים.
יש סיפור על הבבא סאלי, כן?
יש סיפור על הבבא סאלי דומה למה שסיפרתי.
שכשהוא היה דיין במרוקו,
אז היה שמה אדם עשיר שתבע את האדם העני.
והוא באמת,
העני היה חייב לו,
אבל ניסו לדבר איתו,
אולי תוותר,
או האדם הזה הוא עני מאוד.
לא, הוא לא מוותר.
אז הבבא סאלי התחיל לכתוב את הפסק.
ועל כל מילה שהוא כתב, הוא בכה.
עד שהעשיר נשבר,
בסדר?
עשה את הדין,
בסדר?
טוב, מה?
כפרת עוונות זה הזדמנות. למשל, אדם, אני יודע,
נסע עד קריית שמונה כדי למלא טופס
באיזה משרד ממשלתי שבדיוק תקוע שמה.
ואומרים לו, תשמע, המזכירה חולה היום.
אז הוא אומר, טוב, כפרה.
מה הוא מתכוון?
שאם נגזר עליו שיהיו לו ייסורין
כדי לכפר עליו דבר,
אז הוא ישתמש בזה, זה הכוונה.
הייסורין זה משהו נפלא.
מה זה הייסורים?
זה מתקן את עצמיות האדם.
אני אסביר למה הכוונה.
אדם שהוא בור ועם הארץ.
מה הוא עושה כדי לתקן את זה?
לומד.
אז זה פועל על החלק השכלי שלו.
אדם שהיזיק,
שהיה אכזרי כלפי חבריו,
מה הוא צריך לעשות?
אהבה, הרבה אהבה. זה פועל על הרגש.
יש אדם שהוא חולה בגופו, מה הוא צריך לעשות?
כן, ללכת לרופא, לעשות התעמלות וכו'.
זאת אומרת, זה פועל על הגוף.
כל פעולה שאדם עושה של תיקון,
מתקנת רק חלק מהזהות שלו.
לעומת זה, הייסורים נוגעים בעצמיותו.
לכן הייסורים יכולים לשנות איפה ששום דבר אחר לא משנה.
העצמיות, הרי אם אדם אומר,
יש לי שכל,
יש לי רגש, יש לי גוף, מי זה האני הזה?
זה האדם עצמו.
בסדר?
האדם עצמו צריך לעבור שינוי בזהות.
ואז הייסורים עושים את זה.
זה כמו אצל איוב,
כן? שאיוב היה צדיק, אבל היה צריך לעבור שינוי בזהות.
אם בן אדם הוא בעל ייסורים רבים, הוא יכול להתכוון
שייסורים יאפשרו לו הבנות?
כן, ודאי.
עכשיו, מה אתה אומר?
ודאי שיש דרך אחרת.
הייסורים באים כאשר האדם לא עשה בזמן מה שהוא היה צריך לעשות.
אם הוא עשה בזמן, אין ייסורים.
וזה מה שרבי יוחנן,
כששאלו אותו,
חביבים עליך ייסורים?
אמר,
לא הן ולא שכרם.
למה הוא אמר את זה?
כי אם אין דרך אחרת,
אז אדרבא צריך שיהיה חביב עליו.
אבל הוא ידע שיכול היה להיות גם בלי זה.
אבל דבר נוסף, אנחנו מבינים
שלייסורין יש שכר.
כלומר, אם כבר באו על האדם ייסורין, שינצל אותם.
אבל שהם ילכו סתם.
בסדר?
איך אדם יכול לדעת מה הוא צריך לעשות לפני שבאים עליו ייסורין?
שיסכיל, ואז הוא ידע.
בסדר?
טוב.
אבל דרכו של אדם לעשות פשלות,
ולכן אין פלא שיש מדי פעם ייסורין על בני אדם.
עכשיו, ייסורין,
זה
יכול להיות כל מיני מדרגות.
הגמרא אומרת שמי שעברו עליו 30 יום
בלי ייסורין,
ידאג לעולמו.
איך יכול להיות?
אתה בגן עדן,
30 יום בלי ייסורין?
אבל מה זה היסורין? אומרת הגמרא,
שהוא רצה להוציא מטבע מן הכיס,
ויצא לו מטבע אחר,
גם זה ייסורין.
כן?
רציתי חמישה שקלים,
יצאו לי...
עשרה שקלים,
וואי, זה ייסורין,
כן?
זה ייסורין.
טוב.
לי זה קרה.
יש,
הייתי בסופר,
ששם בעגלות צריך להכניס חמישה שקלים,
יצא לי עשרה וזה לא עבד.
אתה רואה?
איזה ייסורין.
טוב.
אז זה קרה,
והווה מחשב הפסד מצווה כנגד שכרה, ושכרה ואת כנגד הפסדה.
אז כאן קצת דנתי על הנושא של מה זה שכר ועונש.
והסתכל.
בשלושה דברים,
ואי אתה בא לידי עבירה.
דע מה למעלה ממך,
עין רואה,
ואוזן שומעת,
וכל מעשיך בספר נכתבי.
זה לא מובן כל מה שכתוב כאן.
קודם כל, מה זה דע מה למעלה ממך?
מה
זה למעלה?
אבל מה, זה סימן דווקא למעלה?
אלא,
קודם כל,
זה רבי חיים וולוז'ין מסביר,
ואני
חושב שגם החסידים מסבירים ככה,
דע מה למעלה ממך.
זה ממך, מה שמעלה זה ממך.
זאת אומרת,
האדם הוא יצור קוסמי,
הוא לא יצור העומד בפני עצמו,
הוא יצור שהוא חלק מן ההוויה הכללית.
ולכן, כל מה שקורה במציאות, זה מתחיל ממנו.
דע מה למעלה זה ממך.
אפשר להגיד בשביל עניין העולם,
אפשר להגיד,
זה נגיד עוד איכשהו פשוט,
אבל אתה יכול להגיד שהמעשים שלך פועלים על כללות המציאות.
יש לזה הרבה ביטויים של האדם עניינו יצור העומד בפני עצמו,
עכשיו זה
דבר חשוב.
מכמה סיבות?
אחת הסיבות,
לא תמיד שמים לב לזה.
אני כאדם
נתון בכלא.
למה אני בכלא?
יש שלושה דברים שמגבילים אותי הגבלה חזקה מאוד.
הזמן,
המקום, הנפש.
כשאני בזמן,
אני רק בהווה של עכשיו.
אני לא יכול להיות לא בעבר ולא בעתיד.
כשאני במקום אחד, אני במקום הזה ולא במקום אחר.
וכאשר אני אני, אני אני ולא שום אדם אחר.
זה מזעזע,
תחשבו על זה,
זאת אומרת שהאדם הוא יצור מוגבל לחלוטין.
עד כדי כך שבגלל זה אנשים עוסקים
או בהיסטוריה כדי לדעת מה הזמן שהיה,
או בעתידנות כדי לדעת מה יהיה,
או הם עושים מאמצים כדי להגיע ממקום
למקום במהירות היותר גדולה עם הטכנולוגיה.
או קוראים ספרים שאחרים כתבו.
אני קורא ספר ואני נפגש עם עולמו של אדם אחר.
זה לא רק פיצוי, אני באמת מכיר את האדם השני.
הוא כתב את הספר, הוא לא אני,
אבל אני עכשיו פוגש אותו.
זה פיצוי על המוגבלות, כן, בדיוק. זאת אומרת
שהאדם נמצא בכלא.
כן,
זה בספר יצירה נקרא עולם, עולם שנה נפש.
ועל ידי ההכרה שדע מה למעלה ממך,
כלומר,
שאני בעצם יצור קוסמי,
יוצא שאני בכל הזמנים ובכל המקומות ובכל הנפשות כאחד.
אבודאה, למה אתה אומר את זה?
אני
רוצה להבין,
אבודאה,
הוא נמצא בכל הזמנים והמקומות?
אבל הוא מחוץ לבריאה גם.
בדירבאנה הוא מבטל את האני שלו.
הכל מתאחד.
אפשר לומר שזה מה שהגמרא אומרת על האדם הראשון.
הגמרא אומרת, מהי הגובה של האדם הראשון?
מהארץ עד השמיים, זאת אומרת, הוא היה בכל המקומות.
רגע, אבל הוא כולל את כולם.
עכשיו,
הוא ראה גם את כל הדורות,
אז הוא בכל הזמנים.
והוא היה עצמו כל העולם,
הוא כל הדורות.
אז זאת אומרת שאצל האדם הראשון,
ההפרש הזה שאנחנו מכירים בין האדם לבין ההוויה,
לא היה קיים.
כיוון שחטא, כיוון שסרח, אומרת הגמרא,
נתקטן, שנאמר, אחור וקדם צרתני, ותשת עלי כפיך.
ותשבלעז.
כלומר, הוא פתאום נוצר ההפרש בין האדם להוויה.
בסדר?
אז עכשיו,
אם אני מודע לזה שגם למרות שאני כבר לא כל ההוויה,
אני קשור לכל ההוויה, זה מפצה על הצמצום הזה.
מה אתה...
זה מה שהיה אצל האדם הראשון.
לא,
אנחנו,
אני אומר את זה גם לעצמי,
לא רק לתלמידים,
אנחנו כבר לא במודעות כזאת שאנחנו כל ההוויה.
אבל אנחנו יודעים שכיוון שאנחנו באנו
מהמצב הזה,
שבו לא היה הפרש בין האדם להוויה,
משהו, איזה רושם מזה נותר בתוכנו.
נכון,
נכון.
ולכן, מוסבר, מדוע חז"ל מדברים על חטא הארץ.
הארץ אין לה בחירה חופשית,
אבל מדברים,
בראשית ההוויה יש לה בחירה חופשית.
כלומר, אין הבדל בין האדם לבין הארץ.
מה זה בין
האדם לבין אלוהים? בין האדם לבין אלוהים אין הבדל,
במדרגה הזאת יש הבדל בין האדם לי' כ' ו' כ'.
בין אלוהים להוויה, ברור.
טוב,
אז זה היה לגבי דמה למעלה ממך,
שאני רוצה קצת להיכנס לעין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים.
מה?
למה לא?
כן,
אלוהים זה אפשר לומר זאת תפיסה פנתאיסטית.
אלוהים בתור מכלול החוקיות,
גם החוקיות הטבעית, גם החוקיות הרוחנית,
זה אלוהים.
בסדר?
כשספינוזה אומר, אלוהים רצוני לומר הטבע.
הוא מכוון לטבע,
לא רק הטבע הפיזי,
אלא לטבע הרוחני גם בכללו.
המכלול הזה, אנחנו קוראים לו אלוהים.
בסדר?
אבל יש גם המימד הטרנסנדנטי, החיצוני להוויה,
שהוא י' כ' ו' כ',
וההוויה,
י' כ' ו' כ',
הוא האלוהים.
הוא מסתתר שם.
בסדר?
עכשיו,
כשאתה אומר האדם הוא כללות ההוויה,
אפשר להגיד הוא אלוהים בצלם,
אלוהים,
לא צלם אדם.
בסדר?
מה?
לא, לא איבדנו את הצלם אלוהים.
הוא צלמון,
צלמון, צל,
בסדר?
ספירה מעט מאלוהים?
מעט,
כן,
מעט מאלוהים,
לכן מעט מאלוהים זה גמטריה 85,
כן?
אלוהים זה 86, מעט מאלוהים זה 85. וזה מה שנאמר,
ושבו לכם פה,
פה 85,
עם החמור.
נכון, נכון, נכון, בדיוק.
כן, הוא נמצא עדיין בתוך ההכרה הסובייקטיבית.
ואני והנער נלכה עד כה,
שזה 25, כלומר, קצת פחות מ-26,
שם הוויה,
שזה מיוחד לישראל.
טוב, בואו נתקדם,
מה?
כן, אבל זה עדיין הכרה סובייקטיבית,
מה,
וכי אברהם אבינו לא למד את קאנט?
שבו לכם פה עם החמור, מה אתם?
אתם כמו החמור, בעלי הכרה סובייקטיבית.
בסדר?
אבל שם הוויה מתגלה,
כלומר,
הפנייה היא מהאלוהות אל האדם.
זה שם הוויה,
בסדר?
אז זה עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים,
אני רוצה קודם כל להתייחס לשלישי.
כל מעשיך בספר נכתבים, וזה ספר.
אבל איפה הספר הזה נמצא?
זה האדם עצמו.
מעשיך כתובים בספר, אתה הספר שבו מעשיך נכתבים.
בסדר?
זאת אומרת, זו הכוונה שזה למעלה ממך,
שמעשיך בספר נכתבים.
זה בממך.
זאת אומרת, הפעולות שאני עושה פועלות עליי.
המעשים שאני עושה פועלים עליי.
בסדר?
זה לא למעלה ממני? זה...
לא, זה בדיוק העניין.
זה למעלה, אבל זה ממני.
כן.
למשל, אני יודע,
אכלת מאכל מקולקל.
איפה זה בא לידי ביטוי?
במערכת העיכול שלך, בסדר? עכשיו, לפי זה,
עין רוע ואוזן שומעת, זה לא פשוט.
עין רוע ממעלה למטה, ההשגחה העליונה,
הצופה על הכל, אוזן שומעת,
שאתה יכול לפנות אליו.
עד כאן להיום, שלום.
בבקשה,
שמחתי לעזור.
