שלום וברכה,
צהריים טובים.
אנחנו פה הולכים בעקבות אדמור הזקן,
מנסים לחיות עם הזמן.
והזמן זה זמן פרשת השבוע,
שבת פרשת משפטים,
השבוע פרשת משפטים,
נפש הפרשה,
עבודת הנפש.
והיום יש לנו חתיכת עבודה.
תראו.
אנחנו נלמד היום בעיקר סביב זוהר הקדוש,
זוהר הקדוש.
סביבו יש התרחשות גם
בשפת אמת ועוד,
אבל עיקר העניין פה זה שהעבודה שאנחנו צריכים
לצאת ממנה היום זה איזשהו שינוי נקודת מבט.
בסדר?
נכון,
יש כל מיני תמונות
שמראים לך,
מה אתה רואה?
אני רואה אישה מבוגרת.
אישה מבוגרת,
תסתכל עוד פעם, אוי, פתאום אתה רואה תינוק.
מכירים?
אתה מהמשחק הזה, משחק ראייה?
אתה
רואה את זה,
אתה פתאום,
בשנייה אחת,
אתה רגע מזיז את המבט,
או מרכז אותו באיזושהי צורה, אתה פתאום רואה תמונה אחרת לגמרי.
תמונה מתהפכת לך לחלוטין.
אני
חושב שהזוהר שנלמד היום, בעזרת השם, על הפרשה,
הוא מהסוג של הדברים האלה,
ואנחנו ננסה ביחד להמשיג את השינוי הזה,
וגם לנסות לראות איך חיים אותו בפועל.
הפסוקים בתחילת הפרשה מדברים על
עבדות.
עכשיו יש שאלות מוסריות,
איך יכול להיות שהתורה מאפשרת
מכירה לעבדות וכל הדברים האלו,
וכי למכור איש את בתו לאמה,
איך אדם מוכר את הבת שלו לאמה,
זה הכל נובע מחוסר הבנה.
מה הכוונה ומה הפירוש בעבד עברי?
עבד עברי, המונח עבד,
זה פשוט מונח מושאל.
אין דרך אחרת לקרוא לזה.
כמו שאני אגיד שופט כדורגל, בסדר?
זה
לא באמת שופט, נכון?
הוא לא
למד משפטים, נכון? הוא לא...
הוא בכדורגל,
אז
איך נגיד למי ש...
קרא לו שופט,
בסדר?
אבל זה לא אחד שעובד במשפטים ועושה צדק אנושי.
אז כדי להמשיג את זה, קוראים לזה עבד,
אבל בעצם זה לא עבד, אלא זה תוכנית שיקום.
תוכנית שיקום
לאדם שגנב,
או לחילופין,
ודברים כאלה יכולים להיות.
מה שבעצם הייתי אומר, אמה עברייה זה הדבר
הכי קרוב למה שאנחנו מכירים היום בתור אומנה.
שמעתם על אומנה?
לא, אומנה זה לא אימוץ.
אימוץ זה כשהורים, מסיבות כאלה ואחרות,
החליטו לוותר על הילד שלהם,
לחלוטין,
והם מנתקים איתו קשר,
הם לא יודעים איפה הוא.
עד גיל 18,
הם לא יודעים איפה הוא בחיים, אלא אם כן הוא יבחר
ליצור איתם קשר.
זה
אימוץ.
הם
מוסרים את הילד לאימוץ,
לוקחים להם אותו,
אחרי שעושים תסקיר,
הם לא יודעים מי ההורים המאמצים לו שום דבר.
בגיל 18, אם הילד רוצה, הוא יכול לבחור,
אם לפתוח את תיק האימוץ,
אני חושב שמכון מאיר היה פה סיפור
של שני תלמידים שהתברר שהם אחים.
כן,
ושני אחים,
והם
עשו על זה גם איזה תוכנית,
אחד למיליון וזה,
כאילו הם היו חברים באותו חדר,
ושניהם היו מאומצים, אחד פתח את התיק ואחד לא,
מה?
ו...
במכון,
הם נמשכו אחד לשני ולא הבינו למה, ובשלב מסוים,
אחד שכנע את חברו,
תשמע,
תפתח תיק האימוץ לך,
אתה
כדאי לך, והוא פתח, והם גילו שהם אחים.
בסדר?
אז זה האימוץ.
אומנה זה משהו אחר. אומנה זה משפחה
שנקלעה למ איזושהי מצוקה,
יכול להיות מצוקה כלכלית,
יכול להיות מצוקה שפתאום האמא לא מתפקדת בגלל דבר כזה או אחר,
לא רוצים לנתק את הקשר עם הילדים,
אבל לא מסוגלים לגדל אותם.
פונים לשירות המבחן,
שירות המבחן מעביר את הילדים לאומנה.
מאיפה המ
גלעד אסתר, אשר אתה באומנה איתו, יפה.
מעבירים את זה לאומנה,
הילדים בקשר עם ההורים שלהם,
וגם באופן עקרוני, הם גם אמורים לחזור מתישהו,
כשההורים יוכלו לקבל אותם.
אז בעצם, אמה עברייה זה בעצם סוג של טיפול אומנה.
נגיד אבא,
שהוא התאלמן פתאום,
ויש לו מלא ילדים קטנים,
והוא מבין שהוא לא נותן מענה לבת הזאת.
אז הוא אומר,
אם אני אשלח אותה למשפחת אומנה,
שאני בקשר איתה,
אני בא לבקר אותה,
יהיו לה חיים יותר טובים.
אנחנו עשינו פעם אצלנו בקהילה,
ניסינו,
לא יודע למה זה לא הצליח באמת,
הבאנו עובדים סוציאליים וכמה כאלה שהם היו ילדי אומנה,
ועשינו איזשהו כינוס למי שמתעניין בדבר הזה,
והאלה שהיו ילדי אומנה,
שהם היום הם אנשים מבוגרים,
הם גם בקשר טוב עם ההורים שלהם,
אבל הם גם מלאי הכרת הטוב למשפחות אומנה,
הם הצילו את החיים שלנו.
אם היינו נשארים עם ההורים, היינו...
בסדר, אז זה רק הערה ברמת הפשט, אבל...
כידוע לכם, בכל חלק בתורה יש פשט רמז, דרש וסוד.
וגם בחלק הזה של התורה, של פשט משפטים,
יש בו
איזו אפשרות לקרוא אותו בצורה אחרת.
הפסוקים כך.
וכי ימכור איש את ביתו לאמה,
לא תצא כצאת העבדים.
כן?
היא לא תצא ככה כמו איזה שפחה.
אם רעה בעיני אדוניה,
כלומר,
האפשרות הכי טובה זה שהאדון יתחתן איתה.
קח אותה לאישה, ואז בכלל היא מסודרת.
אבל אם הוא לא רוצה להתחתן איתה,
אשר לא יעדה והפדה,
יש פה קריא וכתיב,
לא יעדה,
לא בלמד א' ולא מלמד ו'.
הכי טוב שיהיה למד ו',
שתייעד אותה.
אבל אם לא,
אם
אתה לא מעוניין,
אז ודאי לא ימכור אותה לעם נוכרי,
לא ימשול למוכרה בבגדו בזה בגידה,
אל תמכור אותה לאדם זר.
או שתיתן אותה לבן שלך,
ואם לא,
אז תדאג לה שרק סתם לא ייגרע,
ואם שלושת אלה זה לא יעשה לה,
אז
היא יוצאת חינם אין כסף,
לא צריכה לפדות את עצמה,
ותקיים את חייה בעצמה.
זה הפסוקים.
על גבי הפסוקים האלה,
רבותיי,
הזוהר הקדוש דורש כאן,
בפרשה הזאת,
דרשה נפלאה,
שזה זוהר,
חייבים להכיר אותו.
אי אפשר לחיות בלי הזוהר הזה.
אבל הזוהר,
יותר משהו מתוק כזה,
הוא משנה כאן את נקודת המבט שלנו.
ואני אגיד רגע משהו על נקודת המבט.
נקודת המבט שלנו היא כזאת.
קודם כל, אנחנו נורא נורא מרוכזים בעצמנו.
אני מדבר בלשון רבים, סליחה, אני מדבר
על עצמי. אני מאוד מרוכז בעצמי, כן?
וכל זה.
אנחנו,
כאילו,
אני בא להביט על עצמי,
על הגוף שלי,
על הנשמה שלי,
על היכולות.
אני כאילו, אני פה מנהל את העניינים.
וגם אנחנו מודדים את החיים שלנו,
נולדתי בתאריך מסוים,
בעזרת השם.
עוד 240 שנה,
כן,
כל אחד כמה שהוא רוצה לחיות,
אני גם אגיע לאיזושהי תחנה האחרונה,
וכאילו זה החיים,
זו השאיפה כמה שיותר ארוכים,
כמה שיותר מלאים,
אבל זה הטווח.
את שתי ההנחות הללו, הזוהר מעוניין לשנות,
שלא לומר לנפץ.
בא לכם ללמוד זוהר?
כולכם טבולים?
מאתמול במעיין?
קרה עכשיו, בואו נראה.
אומר הזוהר,
תו אזהרותא לבני נשה, אית בהון דאיקרון אורייתא.
עוד,
בכוונה השארתי את זה בארמית ולא מתורגם, שאם
נקרא את זה לאט ונספוג את הזוהר הזה,
כמו שצריך.
יש כאן עזרה נוספת.
הם נודעים רק לחכמים שהולכים ולומדים את תורת האמת.
כלומר, מי?
אנחנו,
שלומדים עכשיו זוהר.
אם לא היינו לומדים זוהר,
לא היינו יודעים את זה.
גם האמת שגם מי שלומד אור החיים הקדוש,
אור החיים הקדוש הוא מפרש את הזוהר הזה.
מספר הזוהר את הדבר הבא.
בזימנה.
דבא קודשא בריך הוא למברי עלמא,
כשרצה הקדוש ברוך הוא לברוא את העולם,
טלא קרא ברעותיה קמיה,
עלה הרצון לפניו,
וצייר כל נשמתין דאינון זמינים למהוי בבני נשה לבתר.
בזמן בריאת העולם,
הקדוש ברוך הוא כבר צייר או ברא את
כל הנשמות העתידות להינתן בבני האדם לאורך כל הבריאה,
כולל את הנשמה שלך.
מה קוראים לך?
נתנאל.
וגם את שלי.
בסדר?
הכל בזה.
יפה.
וכולו הצטיירו כמיהו ציור הממש, דזימנין למעבר בבנינה של הבתר.
ממש הציור.
וחמה כל אחד ואחד, ראה כל אחת ואחת.
ואית מן הון דזימנין לאבאישא אורחיהו בעלמה.
יש
כאלה שהוא רואה שהם, כשהם ירדו לעולם,
הם קצת יסטו מדרכיהם.
טוב.
ובשעה דמטא זימניה,
כשמגיע הזמן של נשמה לרדת לעולם.
נכון?
מגיע הזמן שלה.
קארי קודשא בריך הוא לההיא נשמתה, קורא לה הקדוש ברוך הוא לנשמה,
ואמר לה, זילי,
זילי בדוכא פלן בגופא פלן.
אני מבקש ממך לרדת,
יש
מקום מסוים,
בית חולים,
איזה בית חולים נבחר,
זה
שערי צדק, חדר 22, מיטה ימנית,
שמה יש איזה גוף של תינוק לא חצית,
פשש,
תיכנסי בתוך הגוף הזה.
רמת מאני אומר לך, אל תתבלבלי.
אמרתי לך שערי צדק,
לא ביקור חולים ולא אל תתחיל להדסה גם בטעות.
תרשמי את הכתובת שלא תטעי.
מה אומרת לה הנשמה?
אתיבת קמיה משיבה לו, מרא דעלמא,
דאי לי בעלמה דא נאה ניית ובי.
לא מעוניינת.
אני לא רוצה לרדת.
ולא אייך לעלמא אחרדי,
השתעבדון בי ואיהא מלוכלכת ביניים.
לאן אתה שולח אותי, אבא?
היא אומרת לו, אבא,
אתה אבא שלי.
אתה שולחתי לעולם, הם השתעבדו בי.
לא יתייחסו אליי כמו שצריך.
אני אהיה מלוכלכת ביניהם.
אני אהיה...
כל החום...
אמר לה קודשא בריך הוא,
אמר הקדוש ברוך הוא שמה,
לא הבנת,
ביתי,
לא
הבנת את העניין.
מן יום עדי איתבריית, על דאית איתבריית למעבר בעלמא.
כל מה שבראתי אותך,
כל מה שיצרתי אותך,
ושעוד נוצרת לפני מבריאת העולם,
זה בשביל הרגע הזה,
כדי שתרדי לעולם.
כיוון דחמת נשמת כך, כיוון שרואה נשמה כך,
בעל כורחה נחתת ועל תמן,
יורדת בעל כורחה לעולם הזה,
ראו דהיבת עיתה לכל עלמה, התורה.
התורה כאילו, בזוהר הזה התורה היא כמו איזה מין,
כאילו הנשמה זה,
הקדוש ברוך הוא זה האיש,
זה האבא,
הנשמה זה הבת,
והתורה זה מה?
זה יועצת טובה
שעוזרת ונותנת עצות טובות לנשמה.
תקשיבי,
אני אתן לך עצה טובה, כשאתה הולך עכשיו למסע,
אני אתן לך עצה טובה.
התורה דהיבת,
עיתה,
עיתה זה יועצת לכל עלמה,
חמאת אחי רואה את זה,
אזהרת לבני עלמה ואמרה,
מזהירה את בני האדם ואומרת,
חמו ראו, כמה חס קודשא בריך הוא עלייכו,
כמה הקדוש ברוך הוא חס עליכם, מרגלית הטבה, דיהיבת לזַוְונָא לכו למגנה,
ותשתעבדון בה בעלמא, יש לו מרגלית טובה, והוא מכר לכם אותה בחינם.
כדי שתשתעבדון בה בעולם,
כדי שתשתעבדו אליה בזה העולם.
אתם מבינים מה קורה כאן?
נשמה.
כאילו אומרת לנו התורה,
הקדוש ברוך הוא נתן לכם נשמה שהיא בכלל שלו.
היא שלו,
היא שייכת אליו,
היא שלו,
והיא הבת העיקרית שלו,
והיא גם הייתה קיימת הרבה לפני הסשן הזדקן בעולם הזה.
הוא הוריד לכם אותה לכאן כדי שתוכלו להשתעבד אליה,
כדי
שיהיה לכם איזשהו סיכוי,
שיהיה לכם,
לנו איזשהו סיכוי להצליח.
עכשיו, זה משנה תפיסת עולם, למה?
כי אם עד היום חשבנו,
אלוהי,
הנה,
כאילו הנשמה שלי,
הנשמה היא לא שלנו.
של מי?
תראה לקדוש ברוך הוא. אנחנו לא...
אנחנו יכולים או להשתעבד אליה,
או להפריע לה,
או לצייר אותה, אבל היא לא שלנו.
הוא יגיד את זה בהמשך, וגם אספת אמת,
אבל כבר עכשיו אני אענה,
להשתעבד עליה, הכוונה ללכת לפי רצונה.
למרות שהיא מאוד עדינה,
בניגוד לגוף, שהגוף הוא מאוד עבה.
האמת שהזוהר הזה הוא ממש הבסיס לספר התניא.
בניגוד לגוף,
שהגוף הוא מאוד מאוד עבה וגז,
וכשהוא רואה ואומר,
אני רואה,
עכשיו,
אני רוצה ל...
הנשמה היא עדינה.
היא אומרת, תקשיב, לא ראוי לעשות את הדבר הזה.
קול המצפון הוא עדין.
ככה לא מתנהגים.
הרבה יותר מתאים לך לעשות את הדבר הזה בצורה הזאת והזאת.
זה קול הנשמה.
קול עדין.
אתה מוכן להשתעבד או לא מוכן להשתעבד?
אני אומר ככה, ההגדרה של הנפש הבהמית זה בוער בשבת.
אוכל ביד ומיד.
הנאות עכשיו.
אין ידיד נאמן לאדם.
הרסתי את החרוז.
כן, אבל הרסתי את החרוז.
אין לאדם ידיד נאמן כמו כסף מזומן, זה החרוז.
אז הנה, עכשיו באמת, הנה כסף מזומן, ההנאה מיד.
עכשיו אני שווה, עכשיו אכלתי משהו טעים.
לעומת זאת הנשמה אומרת לך,
תקשיב,
אני מציע לך אפשרות אחרת,
לחיות את החיים פה בהווה לאור ערכים של נצח,
שהם לא מכאן.
התשלום שוטף פלוס 120. לא תמיד פה.
גם פה אתה תהיה מאושר וכל הדברים האלו.
אבל ההבנה,
יש פה שתי הבנות.
הבנה אחת, אותי מטלטלות.
הבנה אחת,
שהנשמה בכלל,
הקטע החיים שלנו פה הוא הקטע קטן ביותר של חיי הנשמה.
אמנם הוא משמעותי,
כי אנחנו כאן,
פה המגרש, פה הכל קורה.
אבל זה קטע קטן,
הנשמה הייתה הרבה לפני וגם תהיה הרבה אחרי.
אז אם זה קטע קטן, כדאי מאוד לנצל אותו.
כאילו, קיבלנו איזה רגע פסיק,
שאנחנו יורדים למגרש ויכולים להשפיע.
כדאי
לתת פייט.
ודבר שני, הנשמה בכלל לא שלנו.
היא בכלל מתנה שקיבלנו אותה.
כאילו, מצד עצמי...
כלומר, זה בעצם מה שאומר אדמור הזקן בטניה.
אנחנו בעיקר מזוהים עם מי?
עם הנפש הבהמית שלנו.
כשאדם אומר אני, הוא בעצם מתכוון למי?
לנפש הבהמית.
והנשמה היא אירוע שמגיע אלינו מבחוץ.
ועכשיו החוכמה היא שאנחנו מצליחים להשתעבד אליה.
אוקיי,
עכשיו פותח הזוהר בקינה.
על מי?
על הקדוש ברוך הוא ועל הנשמה.
אנחנו הכתובת של הקינה,
אנחנו הכתובת של הקינה הזאת, אנחנו צריכים לשמוע אותה,
אבל הקינה היא,
הקדוש ברוך הוא כביכול מקונן
על הבת שלו,
שהוא היה צריך למסור אותה,
בשביל שהיא תעזור לכל מיני אחרים.
וכי ימכור איש,
דא קודשא בריכו את בתו,
דא נשמתא קדישא.
וזה בעצם שהנשמה היא חלק לא עמומה ממש.
כלומר, חלק קטן של הקדוש ברוך הוא שנמצא בתוכנו.
אז הקדוש ברוך הוא זה איש,
מוכר את הנשמה,
זה מוכר את הבת, זו הנשמה,
לעמה.
למהבה עמה משתה בדי בהי העלמה.
מסכנה הנשמה.
רחמנות.
אין לכם רחמנות, תגידו.
יש לכל אחד מאיתנו נשמה.
והיא רוצה נצח.
והיא רוצה עונג.
והיא רוצה שבת.
והיא רוצה קדושה.
והיא רוצה טהרה.
ומה מציעים לה?
מה זה, כאילו בואי קחי עכשיו איזה לאפה.
בוא, רגע, להוסיף אמבה?
עוד חרדל?
עוד חריף?
בסדר, נשמע, אני בכיף, תאכל, הכל זה,
אבל מה איתי?
אני צריכה דברים אחרים שמזינים אותי,
אני ניזונת מזה.
לא, לא, אני אתן לך עוד,
עוד רכוש,
עוד רכב חדש,
עוד איזה...
ואתם יודעים שהיום אנחנו בכזה מצב שהנפש הבהמית היא לא רק בהמה,
היא גם מוחין.
יש גם מוחין הנפש הבהמית.
אדם קונה רכב,
הוא לא רק קונה גלגלים שהוא יוכל לנסוע איתם,
זה עולם שלם,
הוא עכשיו מזוהה עם הרכב, הוא לא סתם זה.
הרכב זה הוא,
הוא מגדיר את עצמו דרך הרכוש,
הוא נכנס לעניינים,
יש פה שסתורים,
ויש
פה זה,
ורצועה כזאת,
וסמל כזה,
ומהירות ככה,
מ-0 ל-100, מפה,
מכוח סוס,
מכוח זה.
כל המוחי נמצאים בתוך העניין,
ברכבים,
בנעליים, בבגדים,
בזה,
נכון,
כל מיני,
זה מוחי כבר.
אז
אומרת הנשמה, אבל תן לי איזה אוכל,
אל תשעבד אותי.
אומר,
ואז אומר הקדוש ברוך הוא,
לנו,
עכשיו זה פונה אלינו,
במטותא מנייכו ובבקשה מכם,
בשעה דמטי זימנא לנפקא מהאי עלמא, הרי יום יבוא והנשמה הזאת,
היא
בעצם נשלחה לשירות מילואים.
היא לא מכאן באמת,
קיבלה מילואים,
יום אחד היא תקבל צו,
גבירתי,
הגיע הזמן לחזור הביתה.
אומר הזוהר,
בשעה דמטי זימנא לנפקא מהאי עלמא, לא תיפוק כעבדא,
לא תיפוק מתנפא בחובין,
תיפוק בת חורין,
בריר ונקר,
אל תחזירו אותה מטונפת, מנוכלכת,
תחזירו אותה בת חורין,
בת חורין הכוונה,
שהיא הצליחה לקחת את הגוף,
והגוף הוא גוף,
אין מה, הגוף הוא גוף, בסדר?
הגוף הוא עיוור,
הגוף הוא עובד על אנזימים ועל אינסטינקטים ועל כל הדברים האלו.
האם אפשר על הגוף הזה,
על החומרה,
להלביש תוכנה רוחנית?
בסדר, אדם רעב.
אדם רעב.
אדם רעב.
אתה רעב. מה קורה שאדם רעב?
עקב הריקות,
יוצאים,
לא יודע,
אנזימים,
משדרים למוח,
אוכל,
אוכל זה קיום,
חייב לאכול,
קיום.
אם לא תאכל, תמות.
זה בעצם מה שהגוף אומר. אוקיי,
אני לא אמות עכשיו,
לא אמות מיד.
אבל מבחינתו, הגוף כשהוא רעב,
הוא חווה מה?
סכנת מוות.
פתאום...
טוב,
אז אתה הולך ברחוב,
קונה איזה משהו,
איזה פלאפל,
ואומרים לכם,
כן,
אתם,
זה הכל כזה.
עובר לידך מישהו, אומר לך, אחי,
אוקיי,
מה אתה עושה?
מה הבעיה?
איפה קנית את זה?
קניתי את זה פה.
בוא'נה, זה לא כשר פה.
מה קורה ברגע הזה?
אם מישהו היה עובר ואומר לך,
איפה קנית את זה?
פה?
תקשיב, אתה לא ראית אתמול את התחקיר?
פה זה, כל הבשר פה מקולקל.
זה מביאים את הבשר הזה מש...
זה מגעיל, זה...
מה קורה?
מה קורה?
המקום אצלך, כן, זורק את זה לפח.
לא רעב ולא נעליים, נכון?
זה מובן.
הגוף יודע.
האם כשמישהו יגיד לך, בואנה, זה לא כשר פה.
תגיד לו, אללה, חבל שעברת פה.
מה אתה בדיוק על הזה?
או שיצא לך חשק בדיוק באותה מידה.
יצא חשק.
כאילו, אם זה לא...
כלומר, האם הנשמה כל כך
חלחלה אל הגוף,
שהיא,
שעברה אליה אל הגוף ידיעה רוחנית?
מחוללת תגובה גופנית.
על רבי נחום מצ'רנוביל היו אומרים שהוא השמין,
היה שמן,
פשוט רק המשמעות,
כן?
מאמירת אמן יתום.
זה מה שאומרה הקדוש ברוך הוא.
כשהיא יוצאת, שיצאתי בת חורין, לא שפחה.
שפחה זה במקרה בדיוק הפוך.
נכון? אני חוזר רגע למשל,
אני אומר לך, תשמע,
אחי,
זה לא כשר.
קודם כל,
אתה בא לשם,
אתה נותן ביס.
נהיה זה.
מה אתה מתכוון לא כשר?
מה כבר יכול להיות לא כשר פה?
מה זה? הכל טוב, אחי.
כשר.
השגחת, השם יתברך. עובד ככה.
השאיפה היא
שאנחנו נארח את הנשמה באופן כזה שהיא תשפיע על הגוף.
האמת שהרמח"ל אומר את זה,
נכון?
בתחילת מסילת ישרים,
שהאדם לא נברא אלא להתענג על השם.
להתענג על השם הכוונה שדבר השם הוא כל כך
חלק מאיתנו,
שהוא גורם לנו עונג גופני.
שאם נחבר אלקטרודות שמודדות עונג,
כשאדם עושה מצווה,
הנשמה היא כל כך נוכחת שהיא מצליחה להשפיע על הגוף.
אגב, הבאתי כאן עוד פסוק, אנחנו נדבר עליו בהמשך.
זה הפסוק שמסיים את כל המהלך הזה.
ואנשי קודש תהיון לי,
ובשר בשדה טרפה לא תאכלו,
לכלב תשליכו אותו.
אנחנו נדבר על הפסוק הזה בסדר,
אבל זה ממש...
קשור.
אז בואו נראה,
אני חוזר לזוהר.
חבר'ה,
רק ללמוד זוהר,
אנחנו לא צריכים,
האמת,
לא צריך כלום בשיעור הזה חוץ ללמוד זוהר.
מה יותר טוב מזה?
הזוהר מלטף את הנשמה,
זה כמו לטבול במקווה.
הולטף עוד כמה הזמנים שיהיה זה,
אבל זה הזוהר הזה,
הוא עובד בפני עצמו.
אומר הזוהר,
תפוק בת חורין, אה?
איזה שורה?
בקטע, בשורה, אנחנו בזוהר.
מה אתה אומר לי פה, קטעים ושורות, מה זה פה?
לא תצא כצאת העבדים,
לא תפוק בטינוף החובים, תפוק בת חורין,
בריאה ונקייה,
בגופא דיחדא במאריה והשתבח בה.
כשהקדוש ברוך הוא יקבל אותך חזרה,
יגידו,
וואי,
איזה יפה הגעת.
מה זה כל התכשיטים האלה?
אדוני, זה, אדוני המלך, אבא,
זה, שלחת אותי לגוף.
כל פעם שהגוף הזה רצה לעשות משהו ואני דיברתי איתו והוא השתכנע,
קיבלתי עיטור.
איזה כוכבית כזאת.
תראה כמה עיטורים יש לי.
כן, כמה...
יפה,
ואז ניתן לה אגר,
ניתן לה שכר טוב,
בצחצוחי גינתא דעדן,
כמו דעת אמרת, והסביעה בצחצחות נפשך.
ודאי, כתפוק בריאה ונקייה כיאות,
כן?
אבל, עד כאן זה דבר טוב.
אבל, אם רעה בעיני אדוניה, אם היא חוזרת וחלילה
נראה לא טוב,
כדנפקת מלוכלכה בתינוף החובים,
היא באה מלאה בתינוף, היא מסכנה,
היא לא אשמה,
לכלכו אותה.
מי לכלך אותה?
הגוף.
לא,
החלק, הנפש הבהמית, החלק הבהמי.
כדנפקת מלוכלכה בטינוף החובים,
ולא התחזת כמקדקיות,
וואי להי גופה דתעבד, מאי נשמטה לעלמין.
מי ישמאל?
מי ידפק?
הגוף! הנשמה,
הקדוש ברוך הוא ייקח אותה,
יעשה לה פו,
ככה ינקה אותה,
יבריק אותה וימחזיר אותה לעילא.
אבל הגוף,
שהייתה לו הזדמנות להתמשך עם הנצח,
הייתה לו הזדמנות לעלות מדרגה עד רמה כזאת,
שהגוף יכול להגיע למצב ש?
שהוא לא מת.
צדיקים וביצתם קרובים חיים.
ויש לנו עדויות נאמנות, כולל מהמלחמה הזאת,
להרוגי מלכות
שלא שלטה בהם טעם מוות בגוף שלהם.
עדויות נאמנות שאני שמעתי מעצמי מבן אדם,
שקיבלו חטופים שהיו שמונה חודשים,
עשרה חודשים במנהרות.
שלמים.
כן,
כלומר,
כל כך מאירה נשמה בגוף שהוא אפילו לא מת.
יש לנו הזדמנות.
הזדמנות לחיות את חיי הנשמה.
תספס את ה...
זהו, הלך.
ואולי גלגול נוסף.
אומר הזוהר,
אבל אם ראה בעינא דקודשא בריך הוא דאיהי מלוכלכה בתינוף וחובין,
ולא אתחזי שייכותא לעילא,
ווי לההוא גופא דעדית מיניה נשמתא לעלמין,
בגין דכד נשמתין סלקין בריראן,
כשהנשמה יוצאת ברורה,
ונפקא נקייה מהאי עלמא,
כשיוצאת נקייה מהעולם,
אותה נשמה,
עלת בספרתא דקדמיתא דמלכא,
היא נכתבת בספר לפני המלך,
וכתיב בשמה,
דא נשמתא דפלניתא,
זוהי נשמת פלונית.
זימני תהא לאהו גופא דשבק,
כן,
היא מזומנת לאותו גוף שהיא עזבה,
וכדין כתיב לא יעדה.
אתם יודעים,
בלוויות,
ממש כשהמניחים את הנפטר בקבר,
רגע לפני שהם מכסים את הגולל,
האיש חבר'ה קדיש שמה אומר,
אל תשכח את שמך, קוראים לך, או אל תשכחי את שמך.
מכירים את הסצנה הזאת?
למה?
כי אם הנשמה עולה למעלה והיה לה כאן קשר עם הגוף,
שואלים אותה איך קוראים לך,
איך קוראים לגוף,
היא יודעת להגיד,
היא אומרת כן,
אני באתי מהגוף ההוא,
אבל אם,
אין לה שום קשר עם הגוף,
היא אומרת,
אין לי מושג,
האמת,
אני לא יודעת איפה הייתי,
הייתי באיזה גוף,
הוא רק עיצבן אותי,
הוא רק כיסה אותי כל הזמן,
הוא רק איזה,
יצאתי ממנו,
שכחתי אותו.
היכולת לזכור את השם,
תלויה במערכות היחסים הטובות בין הנשמה לבין הגוף.
אבל שוב פעם, צריך לזכור, הנשמה לא שלנו.
קיבלנו מתנה,
אם אדם,
תשמע,
אני אתן לך,
אני אתן לך מתנה מיליון דולר.
מיליון דולר, אתן לך אותם ליום.
מיליון דולר,
אני אומר לך,
תקשיב,
מה שתצליח,
זה מה...
לא היינו משתגעים! לא היינו,
לא ננוח, כל רגע הזה...
קיבלנו יותר ממיליון דולר! קיבלנו את היכולת לאינסוף,
ומבחינת הטווחי זמנים של הנשמה,
זה פחות מיום.
לא כדאי להשתגע על הדבר הזה,
לא כדאי להגיד,
איך אני יכול לחיות את חיי הנשמה שלי בצורה
רא
תקשיבו,
זה פספוס, מה להגיד לכם,
זה לפעמים...
כן, פוגשים את זה לפעמים בלוויות,
שאתם מספידים מישהו ואתה שומע שגם בהספד לא מדברים על הנשמה,
כאילו,
זה כאילו...
חבל, יש פה הזדמנות עצומה,
קיבלנו מתנה! הנשמה היא לא שלנו,
מישהו נתן לנו נשמת אין סוף,
תענוג.
אומר הזוהר,
אז, נכון,
אבל אם היא רעה בעיני אדוניה וכולי,
אז היא נאבד ממנה הגוף, ולא הזדמנת לגביה,
בר דאי דמרא יתרעי בתיוותא דגוף הבא.
אלא אם כן,
היא חוזרת בתשובה,
ואז מחזירים אותה לעוד גלגול.
הזוהר כאן ממשיך,
ומעריך כאן בדברים האלה אולי קצת...
רגע,
זה,
כן,
הוא מדבר,
לא ימכור למכירה בבגדו הבא,
אל תפגוד בנשמה,
אל תמכור אותה לכל,
מה הכוונה?
אל תמכור אותה לכל מיני תאוות.
כמו שאמרנו,
הבעיה בתאווה זה לא שהיא רק לוקחת את הגוף,
הבעיה בתאווה שגם המוחים
נהיים חלק מהתאווה הזאת,
שאדם כבר נהיה יצירתי בתאווה,
כלומר,
החלק הרוחני שבו,
במקום להיות ניזון מהנצח,
הוא ניזון מהתאוות,
והופך גם את התאווה לא רק לעניין של רגליים וידיים וצדדים נמוכים,
אלא גם צדדים גבוהים יותר.
גם הם שותפים בעניין הזה.
טוב,
יפה.
אז הבנו את הזוהר הזה.
מה אתה אומר על הזוהר, סגי?
פצצה, נכון?
זהו, מה הסיפור?
מכל הדברים האלו
אומר לנו רבנו השפת אמת.
אגב, השבוע כ"ב בשבט,
זה היור צייט של הרב מקוצק, קודש קודשים.
שרף מקוצק,
שרף מקוצק היה בעצם סבא של השפת אמת,
בסדר? וכאב.
כן, סבא רבא כמובן.
והוא היה מחותן נחשב עם הבת שלו.
הוא, נדמה לי, יכול להיות שאני טועה?
מישהו שעושה פה גוגל ויתקן אותי אם אני טועה?
נדמה לי שהרבי מקוצק הוא סבא רבא של השפת אמת,
או אני טועה?
השפת אמת אומר פה בשתי מקומות,
תראו את הדברים האלה.
ממש מעין מה שאמרנו, בזוהר הקדוש,
ויכי ימכור איש את ביתו לעמה,
לא תצקת את העדבים האין שם. העניין,
דאטה.
חביבים ישראל שנקראו בנים.
חיבה יתרה נודעת להם שנקראו בנים.
פירשנו כי הנשמות נקראו בנים.
קודם כל, מה זה המשנה הזאת?
חביבים ישראל שנקראו בנים למקום,
חיבה יתרה נודעת להם שנקראו בנים למקום.
חביבים ישראל שניתן להם...
מה זה הדבר הזה?
דיברנו אז בחבורה,
עם ישראל נקראים בנים למקום זה נתון.
יש לך נשמה,
זה נתון.
זה אי אפשר להתווכח.
זה
הקדוש ברוך הוא עשה.
אם אתה מודע לזה, אם זה במודעות שלך,
זה חיבה יתרה.
כלומר,
עצם העובדה שנברא אדם ויש בתוכו נשמה,
זה הדבר עצום,
בפני עצמו.
אבל אם אתה מודע לזה,
פועל לפי הדבר הזה, יש בנו נשמה,
היא יורדת כל בוקר וחוזרת כל לילה,
היא נורא מצטערת שאנחנו מבאסים אותה.
כן,
מציעים לה כל מיני תופינים וזה שבכלל לא רלוונטי אליה.
מתי נתת לי,
יש איזה פסקה לרבי נחמן שאומר,
הנשמה מתחילה,
מתי נתת לי לאכול איזה פרק תהילים?
מתי הבאת לי לשתות איזה מצווה טובה?
מתי נתת לי לטעום איזה מעשה טוב לזולת?
זה מה שמזין את הנשמה, זה מה שנותן לה...
עושר ושמחה וסיפוק.
הגוף,
בסדר, הגוף פשוט צריך, אבל הנשמה מחפשת דברים אחרים לגמרי.
אז הוא אומר, בסדר,
יפה.
פירשנו כי הנשמות נקראו בנים.
בנים של מי?
של הקדוש ברוך הוא,
לא שלנו.
אכן נתלבשו בגוף
שנקרא אמה ועבד כדברי הזוהר הנ"ל.
הבן או הבת של הקדוש ברוך הוא.
איפה נמצאת?
בגוף.
איך אפשר לקרוא לגוף הזה עוד שם?
רבי נחמן קורא לו לא טוב.
אתם מכירים מעשה עם אבידת בת מלך?
מעשה במלך אחד שהיה לו שישה בנים ובת אחת. ואותה
בת היה אוהב אותה ומשתעשע בה ומתגעגע בה מאוד מאוד.
יום אחד יצא מפי דיבור שהלא טוב ייקח אותך.
בבוקר קם, והנה איננה,
והיה המלך מצטער, והולך אנא ואנא,
בא השני למלכות וביקש,
אל המלך,
וביקש שיתנו לו סוס ומשרת ומאות על הוצאות,
והלך לחפשה,
עד שמצא,
ואתה מספר רבנו,
רבנו,
איך הוא חיפש עד שמצא.
איפה הוא מוצא אותה בסוף?
היא אומרת לו, בהמשך המעשה, כאן הלא טוב.
בעולם הזה.
העולם הזה הוא הלא טוב מצד עצמו.
אם מאירים בו את תורה נשמה, הוא הכי טוב בעולם.
לכן התלבשו בגוף שנקרא אמה ועבד כדברי
הזוהר. לכן הכוונה הייתה, מה הייתה הכוונה?
שהתמשכו הגופים אחר הנשמה.
אז קודם כל אנחנו מבינים,
שמה?
שככל שיש יותר גוף,
זה יותר פוטנציאל לנשמה למלא את רצונה.
וזה כמובן קשור למה?
לגאולה.
בגאולה יש לנו יותר גוף,
יש יותר חומר,
אז ממילא יש יותר מקום לנשמה להאיר.
נפלא.
אבל זה גם יותר מסוכן.
זה קצת,
זה רמת סיכון גבוה.
ב-SNP 500 שלכם,
בחרתם את המסלול,
רמת סיכון גבוה, כי אתה יכול ביג טיים להצליח.
אבל לא שואלים אותנו,
אנחנו נמצאים בעידן, שבו יש הרבה גוף,
הרבה חומר, הרבה עניינים יש.
אז זה אומר שפוטנציאל הקדושה הוא עצום.
ויכול איש ישראל, שזה כל אחד מאיתנו,
להעלות גם הגוף, להיות נמשך אחר הנשמה.
לא רק מסכים,
לא רק עושה,
לא רק נכנע,
נמשך אחר הנשמה.
כלומר,
יש איזו הימשכות שאני רוצה להימשך אחרי הרצון הנצחי. מה מעניין אותי?
מה גורם לי שמחה?
מה גורם לי הנאה?
מה גורם לי עושר?
דברים שקשורים לנשמה,
שקשורים לנצח.
וזהו חיבה יתרה נודעת, שיהיה דבקות גם לגוף.
ואז, אף אם אחרת היא כך,
אם האדם הוא לא מאה אחוז רק הנשמה,
אנחנו גם אוכלים,
אנחנו גם שותים,
אנחנו גם ישנים,
אנחנו גם עושים כל מיני דברים שקשורים לגוף,
בכל אופן,
אם המרכז הוא התקשורת שלך עם הנשמה,
מכל מקום,
כל המאורות המוכנים לנשמה אין מעכבין על ידי הגוף,
כמו שדורש המהו סבא לפי דרכו.
יפה.
הכל.
הנשמה מאירה את הכל.
כן,
על כל פנים,
אפילו אם היא רעה,
אשר לא יעדה,
כלומר,
אם הנשמה לא ממלאה את הייעוד שלשמו,
היא נשלחה
כאן לארץ.
מה הייעוד? למשוך את הגוף אליה.
מה קרה בפועל?
הגוף משך אותה.
חבל מאוד.
ובכל אופן אומר, אז שפת אמת,
אכן,
על כל פנים,
אפילו אם לא ידע שלא זכה לחיבה יתרה העלאת הגוף,
על כל פנים,
לא תצא הנשמה כיצאת העבדים.
לפחות
צריכים על כל פנים לשמור,
לא לקלקל את הנשמה בעצמה.
הנשמה צריכה למשוך את הגוף,
היא לא הצליחה.
אבל לפחות תשמור את הנשמה,
אל תקלקל אותה בעצמה. איך אפשר לקלקל את הנשמה בעצמה?
כן.
לעלות את הגוף,
זה שכל ענייני הרשות שלנו מוארים באור הנצח.
אבל כשאדם עושה חטא,
זה פוגע בנשמה עצמה.
אי אפשר לטמא אותה,
כי זה,
אבל אפשר לפגוע בה,
לגרום לה להסתתר.
אל תפגע בנשמה עצמה, בלי חטאים, בלי... כן?
צריכים לשמור, לא לקלקל את הנשמה בעצמה.
כן?
אתם יודעים שיש הבדל, שמעתי
מהרב יצחק שאם אדם מספר סיפורי חסידים
בצורה מפורטת,
בצורה עשירה,
בצורה צבעונית,
זה מתקן אצלו את כל הסיפורים הלא טובים שהוא...
שהוא צבר לאורך חייו.
נגיד, לקלקל את הנשמה זה כשאדם,
הוא לא
אכל איזה משהו
שהכשרות שלו מפוקפקת,
למרות שלכאורה זה יכניס לך לתוך הגוף,
אלא הוא ראה דברים לא טובים,
הוא קרא דברים לא טובים.
זה עושה לו,
זה חוקק לו בנפש,
זה נשאר לו איזה מראה כזה.
בסדר?
אתה לא פוגם רק את הצד הגופני שלך,
אתה כבר פוגם את הצד הרוחני.
הצד הרוחני, זה בעיה.
בסדר? וגם,
אני חושב,
לקלקל את הנשמה עצמה,
כשאתה כבר עושה מעשה הנשמה,
אתה עושה אותו כמו שצריך.
כן, כמו מה שמוזכר על בני אלי,
חפני ופנחס,
שאנשים היו מגיעים למשכן,
ובני אלי,
בני בליעל,
היו שם עם המזלג וכל הדברים האלה,
עד שאדם מגיע למשכן,
עד שאדם טרח,
עד שאדם מגיע והתעלה,
הוא מגיע למשכן והוא רואה שזה מתנהל שם כמו,
כמו מסחרה.
אז הוא אומר,
הבנתי,
אז אין כלום,
הכל מסחרה,
הכל זה,
אז הוא מקלקל את הנשמה.
הוא אומר, ה'שפת אמת', על כל פנים,
לא תהא הנשמה כיצד העבדים,
שצריכים רק כל פעם לשמור,
לא לקלקל את הנשמה בעצמה.
האדם נשלח, וזה העולם, לתקן גם את הגוף, נכון?
אבל לפחות אם אנחנו לא מתקנים את הגוף,
לפחות לא נקלקל את הנשמה.
הוא כתיב ואנשי קודש תהיון לי
זה הפסוק השני שראינו
שבני ישראל הם קודש כמו שכתוב קודש ישראל להשם זוהי הנשמה
אבל יכול האדם להתקדש בגוף
להמשיך בו הארת הקדושה מהנשמה בשביל זה התורה
מפנה לנו הרבה מאוד מצוות
אל הגוף, שהם נועדו להפוך את הגוף למספיק מזוכח
שאור הנשמה יוכל להאיר דרכו.
אז נגיד כל הסיפור של אכילת
מאכלות כשרים,
וענייני טהרת הגוף,
וניקיון הגוף,
אפילו ניקיון פיזי.
הכל נועד לכך שהגוף יהיה משכן שהנשמה מרגישה בו שהיא מסוגלת לתקשר,
שלא יהיה איזה פערי מתחים גדולים.
אבל אם אדם לא מטפל בגוף שלו ולא מקיים את המצוות,
כל המצוות תפילין שזה ממש כאילו...
עור בהמה גסה,
אנחנו ממש לוקחים את הגסות,
אז קשה,
אז הגוף לא מזדקך.
נכון?
לא מזדקך.
אומרים ש...
נכון?
כתוב על איש ואישה.
זכה,
עזר.
לא זכה, כנגדו.
אז אומרים, זכה, אם הוא זיכך את עצמו.
אם אדם מזכך את עצמו,
אז אשתו עוזרת לו,
כי היא מעירה לו צדדים אחרים וכל זה.
אבל אם הוא נשאר גס, אומר, למדי אותי.
את לא תלמדי אותי,
אני יודע הכל לבד. אז לא, אז הפסדת. הפסדת.
איך היא מושכת את הגוף?
בהתחלה, בהתחלה זה...
תראה, כשאדם נגיד לומד משהו,
הוא מבין שזה חשוב,
זה בעל ערך.
אז הוא אומר, אוקיי, עכשיו אני עושה איזה התכפות.
זה חשוב, נגיד, אתה מבין שזה חשוב להתפלל.
אתה
רוצה גם להתפלל, למדת על זה.
זה לא הופך את זה ליותר פשוט לקום בבוקר.
עדיין בבוקר השמיכה היא שמיכה,
בפנים חם ובחוץ קר, ויש הרבה תירוצים.
בסדר?
זה כל זה.
ולאט לאט, בהתכפות ובעוד דברים,
הנשמה מצליחה לחלחל אל הגוף עד שהגוף נהיה
משועבד אליה.
הדוגמה שאני הכי אוהב לתת דווקא זה דוגמה מעולם הגוף בעצמו,
וזה פעילות גופנית.
אדם הזניח את הגוף שלו, חלילה,
והגוף מתנהג כמו שאחד שהזניחו אותו.
טוב,
אז הוא מגיע לאיזשהו קרייסיס,
הולך לרופא,
עושה בדיקות דם,
אומר לו,
שמע אדוני,
אתה בדרך ללחץ דם וכל הקללות האלה.
אז הוא מחליט לעשות פעילות גופנית,
התחיל לעשות פעילות גופנית.
בהתחלה,
הוא סובל,
זה מעצבן אותו, זה קשה לו, נכון?
כי הגוף עדיין לא,
הוא עושה הרבה התקפדות,
בשלב מסוים, מה קורה לגוף?
הוא מתחיל להתרגל,
הוא כבר לא סובל, זה שלב א', שלב ב', מה?
את המילה מתמכר,
אני לא חושב שהיא נכונה,
כאילו,
אסור להגיע אליה בשום כלום,
בשום שלב.
גם לא,
גם התמכרות לדברים חיובים היא לא טובה,
בסדר?
אבל הוא מתחיל ליהנות,
שלב שלישי הוא מתחיל להרגיש שזה חסר לו,
ממש הרגשה פיזית.
אתה מגיע ליום שאתה אמור, אתה אומר, רגע,
מה קורה?
אני,
אני,
זה חסר לי.
להתמכר אסור,
כי אם יש לך איזה משהו יותר חשוב מאז,
זה,
לא תעשה את זה,
תדחה את זה ליום אחר,
בסדר?
אבל,
לא,
לא,
לא תתמכרו לשום דבר,
אבל,
והוא מרגיש
ככה עם הנשמה.
ככה עם הנשמה.
בהתחלה לא מדברים לשון הרע,
למרות שזה,
מה זה מעניין?
רגיל, מעניין,
רכילות, גם יותר מעניין האמת.
שימי את קפיא.
בשלב מסוים,
כשמישהו מדבר לידך לשון הרע, זה מרגיש לך מגעיל.
אתה אומר,
בואנה,
לא מדברים על אחרים מאחורי הגב,
לא
עושים את זה,
אתה לא צריך בכלל להתאמץ,
זה נהיה לך טבע.
הגוף, כוח הדיבור הגופני,
נמשך אחרי הנשמה.
אתה יודע שדיברנו כמה פעמים בחבורה,
אין דבר יותר טבעי בעולם מלדבר רכילות ולשון הרע.
שים שני אנשים, עשר דקות בחדר,
תצא, תחזור,
הם דיברו לשון הרע ורכילות.
זה הכי טבעי.
מה העניינים?
מה שלומך?
אז מה עם משה?
מה אתה אומר?
חליף עבודה?
די, מה זה?
לא הייתי נותן לו כלום, זה...
זה הגיע לכזה ממדים,
מה אני אגיד לך?
היה כזה אפס שהכרתי אותו, אני לא יודע, כאילו...
ככה זה עובד.
אגב, זה לא משנה מי אתם...
שים שני שופטים,
שני רופאי שיניים,
שני שופטי כדורגל,
שני סוחרים בשוק, שני נהגי מוניות,
זה לא משנה.
זה הטבע האנושי.
אם אתה לא מטפל בו.
אם אתה מטפל בו...
תשמע, אחי, לא,
לא מתאים, לא...
בכלל לא צריך לפתוח חפץ חיים ולהתחיל להגיד,
תקשיב,
עברת עכשיו על הסעיף הזה והזה.
אחי, לא, אני מרגיש, זה לא...
לא מדברים ככה.
הנשמה מרגישה.
גם חבורה עוזרת לזה,
קשה לבד.
אבל כשיש חבורה,
זה יותר מועיל.
יכול האדם להתקדש בגוף,
להמשיך בו להארת הקדושה מהנשמה.
הוא כתיב, טיון לי! ואשי קודש נכון בשדה, טיון לי!
הוא
הוויה חדשה! כשזוכה להמשיך להארת הנשמה בגוף,
זה נהיה בן אדם חדש!
שמעו סיפור מדהים על הרב אורי זוהר,
זכר צדיק ובעל תשובה לברכה.
הרב אורי זוהר,
כשהוא התלבט אם לחזור בתשובה,
הוא היה אדם מאוד עצמאי במחשבה, וגם קצת פרוע.
אז הוא אמר, טוב, אני הולך לראות.
בוא נראה איך זה נראה.
אז היה,
היום זה כבר זה,
הוא היה ראשון,
הוא היה ממש,
הוא גם היה אייקון תרבותי,
קחו את כל האומנים שאתם מכירים היום,
שימו אותם אחד על השני,
לא מגיעים לקרסוליים שלו.
הוא היה היחיד.
לקח את הרגליים שלו,
עלה על אוטובוס,
נסע פה לירושלים,
התחיל
לסתובב במאה שערים.
הוא אומר,
אני הולך הרי לראות כמוהם,
בוא נראה לאן אני, מה?
בוא נחזור בקטסטרופה, כאילו, אתה יודע,
והוא כותב את זה בספר שלו בהשגחה פרטית,
נכנס לבית מדרש,
והוא רואה שם חבר שלו
שחזר בתשובה לפניו.
לא, מישהו אחר.
מישהו אחר.
שניהם היו, אבל מישהו אחר.
ואותו,
אני יכול למרות שזה השם שם כתוב,
אולי לא כתוב,
אני לא זוכר,
אני לא אומר את השם כי יש כאן איזה משהו כביכול לזה.
הוא אומר, גם בתור חילוני.
אני הייתי מפחד להסתכל על הפנים שלו.
היה לו משהו,
היה לו צלקת פה וזה,
היה לו משהו במראה אכזרי.
אני כאילו גם בתור אדם,
אני מזהה אותו,
כי הייתה לו צלקת,
זה היה קל לזהות,
ואני אומר,
זה לא אותו בן אדם.
זה לא אותו בן אדם, כאילו משהו בפנים התרכך.
לא הפסקתי להתבונן בו.
היה פה בחדר של דני.
הרבה שנים,
היה פה מלא מלא,
קיר תמונות כזה של חבר'ה במכון מאיר לפני ואחרי.
כאילו, הייתי אוהב להסתכל על הקיר הזה,
כי אתה פשוט רואה את האור על הפנים של
התורה שהיא פוגשת את הנפש,
והיא מעדנת,
אין מה לעשות. זה עובדה, כל מי שאתה
שם את ראוי הקיר הזה זה מדהים.
זה מה שאומר כאן שפת אמת, הוויה חדשה.
כשזוכה להמשיך הארת הנשמה בגוף.
גם פירוש תהילים, כמו שכתוב, נהייתי ונחלטתי,
שכפי שפעת הנטייה הגופנית מאיר הנשמה ונעשה האדם
הוויה חדשה.
והעיקר, אומר השפת אמת,
שיהיה מכוון לשמיים,
כמו שכתוב ציון לי,
שמשתוקק על הקדושה כדי לעשות רצון הבורא יתברך,
אתה לא משתוקק על הקדושה כדי שיקראו לך רבי,
או כדי שיוותרו לך בתור,
או לא יודע,
כל מיני דברים כאלה.
אלא אתה אומר,
אני רוצה לעשות רצון ה' יתברך,
אני רוצה להתייחס אל הבת של הקדוש ברוך הוא,
שנמצאת אצלי,
אני אבא לחמש בנות,
כן?
אז אני אומר לכם,
להיות אבא לבנות זה משימה חשובה מעין כמוה בדור הזה,
כי בתור אבא לבת,
אתה הדבר שהכי שאתה רוצה זה שלבת שלך יהיה טוב.
נכון?
בן, אתה אומר,
הוא הסתדר, תן לו ביתה, אבל הבת,
אתה רוצה
שהחתנים ידאגו לה,
נכון? אז הקדוש ברוך הוא אבא לבת.
מי הבת שלו?
הנשמה, איפה הוא שם אותה?
אצלנו.
מה אתה רוצה להסתבך עם
האבא של הבת?
הוא נתן לך את הבת, נתן לך אמון, תפנק אותה.
אל תגיד לה רק תצאי בסדר, תפנק אותה, בטוב, בכיף.
במעשיו יהיו חידושיו העיקר שיהיה מכוון לשם שמיים כמו שכתוב טיעון
לי שהיא משתוקקת אל הקדושה כדי לעשות רצון הבורא יתברך עשיתי
וישלח לזה שמי קודש ועל זה נתקן המעשה מבחינת גוף
השבת זה קשור לשיעור שדיברנו לפני שבועיים
יום הנשמתין יום הנשמה כן יום הנצח לא
יום ההווה כמו שכתוב למען ינוח שורך
למה לא כתוב למען ינוח שורך למה לא כתוב למען ינוח השורך השורך שלך הנפש הבהמית שלך
וינפש בן עמתך, כן?
זה הכל,
זה האדם עצמו.
טוב.
וקצת אמירה במיקוצק.
בשם הרב מיקוצק,
על הפסוק ואנשי קודש תיעוני,
להיות שמירת הקדושה במעשה אנוש ותחבולותיו.
הקדושה היא בגוף,
ואז הנשמה מרגישה בבית.
פירוש שאין מחסור להשם יתברך,
מלאכים מיליונים שרפים וחיות קודש. יש לו
מיליון מלאכים לקדוש ברוך הוא אמירה במיקוצק.
רק כשמתעווה לקדושת אנשים יש פיוט.
ארגמן,
תגיד לי אם אתה זוכר את הפיוט הזה,
כי זה פיוט,
לא הרבה אומרים אותו.
אתה אשכנזי?
אה?
כן,
בגלגול הבא, מי שאומר חדילה בגלגול הבא מקבל גפילטפיש.
אז,
אבל יש פיוט של האשכנזים,
כי אבית, נכון?
אבית תהילה
ביום כיפור, כן, מה אמרתי?
ראשונה?
יביא, אני מכיר את הנוסח של זלבסקי.
כי הביא איתה,
בדיוק,
אשר תהילתך בגדודי קרח,
בבהוקי קרח,
והיא תהילה איתך.
והביא את התהילה ממי?
כאילו, הפיוט מנגיד כל הזמן.
אתה
מכיר את הפיוט הזה?
אתם מכירים?
שרים אותו אצלכם,
לא אומרים אותו.
ארתוקן היה אומר את זה?
מה אתה אומר?
של מי?
אה, של הרב הנגל ממרון.
הביא את התהילה, כן. כן.
זה פיוט שכל הזמן מנגיד.
אשר תהילתך, על מי?
מהלכים,
גדודי קרח,
גדודי קרח,
חשמלים,
נאונים,
לדים,
מה שאתה לא רוצה.
אבל הביא את התהילה ממי?
קרוצי חומר,
קרוצי זה,
סמרטוטים,
ינשופים, יבחושים.
מה,
זה מה שרצית.
כל הזמן הוא מנגיד את הזה.
אני מאוד אוהב את הביצוע של זלבסקי.
אז זה אומר, הרי בקיצור,
כי יש לו מספיק.
רק מתעווה לקדושת אנשים,
ולכן המשיך ניצוץ קדושה,
גם בעולם הזה,
במידה וצמצום. והנשמה יודעת לזהות את הקדושה.
לכן בשר בשדה לא תאכלו.
מה הכוונה?
מה קשור לפסוק?
ואנשי הקודש תהיו לי, טוב.
ובשר בשדה טרפה לא תאכלו.
לכלב תשליכון אותו.
דרשו חז"ל כלל על כל היוצא מחוץ למחיצתו נאסר.
אל תאכל בשר בשדה.
כלומר...
אל
תגדיל יותר מדי את חלק הבשר.
בשר צריך לאכול במידה מסוימת,
שאתה,
כאילו,
שדה זה התרחבות.
אל תרחיב יותר מדי את ענייני התאוות,
כי בזה מה,
אתה מונע את האפשרות שלך להיות איש קודש.
אתה מצמצם את הנשמה.
צריך חומר בעולם הזה,
אבל צריך שהוא יהיה בנוי בצורה כזאת,
שהנשמה יכולה
להתכתב איתו וגם להוביל אותו אחריה.
נכון?
פירוש כאן נזכר לעיל.
שיש בכל דבר התפשטות קדושה במידה.
וצריכים לשמור את הגשמיות לא לצאת מגבול הקדושה.
ולכן הרבה מאוד מהמצוות הן שמות גבול.
יצר המין הוא יצר מצוין,
הוא יצר קדוש,
הוא נפלא, הוא הדבק בין איש לאישה,
הוא המשכת הדורות,
אבל יש לו גבול.
היא משתכה ולא אחרת,
בצניעות ולא בפריצות,
כשהיא מותרת ולא כשהיא אסורה,
זה קדושה.
בסדר?
אם היצר הזה מתפשט, בסדר?
אין קדושה,
יש
פריצות וכו', וכן על כל דבר.
בשר,
אוכלים בשר,
בשבתות,
ימים טובים, בהזדמנות חגיגות,
כל יום אתה אוכל בשר.
וגם הטעם לי הוא הבטחה,
זה לא רק ציווי,
זה הבטחה שיהיו בני ישראל בסוף קודש להשם.
לכן צריכים לשמור עצמנו עתה,
להיות מוכנים להינתן בראשו של מלך.
כל אחד מאיתנו, עכשיו אנחנו כתר.
יום יבוא והמלך ישיב אותנו על הראש שלו.
איך נרצה שהכתר יראה?
קרוע, מטונף, מלוכלך.
קטע שיחות מבריק,
אחת המלאכות בבית שאני הכי אוהב,
להבריק את הכלי כסף, וגם את החלונות,
את הכלי כסף. כל אחד
מאיתנו הוא כלי כסף של השם יתברך.
ראיתם המשל,
מה שאתה יכול לקבע,
אבנים ומרגליות כבר.
שהיא עתידה להיות בראשו של מלך.
כל מעשה שאנחנו עושים מאירים את החומר.
ראש של מלך.
רבותיי,
יש שיר על הדבר הזה, פיוט,
שכתבו, הכינו גם חקרו, רבי שמעיה קוסון.
והפיוט הזה בנוי אחד לאחד על הזוהר שלמדנו.
נהגו להגיד את הפיוט הזה,
אתנו בקהילה אומרים אותו,
בשבתות
לפני התפילה,
לפני ותיקין, אנחנו מתכנסים כולנו,
ושרים את הפיוט הזה בניגון הידוע,
שימו לב על הנשמה,
זה ניגון של ברסלב, נדמה לי.
שימו לב על הנשמה.
פני של השם יתברך,
לשוב והחלמה, מלאה,
היא מתבוהקת,
ואורה כאור החמה, שבעתיים כאור בוקר,
היא זורחת.
הנשמה הזאתי איפה היא?
מאיפה, סליחה, מאיפה היא?
מכיסא כבוד חוצבה.
היום ראינו שכיסא הכבוד באיזה צבע הוא?
תכלת.
ילד ולבן, כן.
מכיסא כבוד חוצבה, לגור בארץ ערבה, שמרחם.
שלחו אותה פה, לערבה.
להצילה מלהאווה ולהאירה לפנות בוקר.
הוא אמרו נקייה בכל לילה,
נשמתכם עולה למעלה, לתת דין וחשבון נפלא ליוצר אור בוקר.
ימצאו, יש בזה כל מיני גרסאות,
מקושטת, צריך להגיד. בתרי"ג,
ימצאו,
בתרי"ג מצוות מקושטת,
כמו קלה מקודשת,
תמיד בבוקר בבוקר,
יש פה גרסה אחרת פחות מוצלחת,
ימצאו המתונה, אבל לא הבאתי
הנאמן בפקדונו יחזיר הנה לו כרצונו.
הקדוש ברוך הוא נאמן, מחזיר,
איש לא גבה בעוונו,
ויירא בי בוקר.
אומר רבי שמעון קוסון לכולנו, והחייה הענייה.
היא
צריכה שנחייא אותה במעשים טובים, במצוות.
יחידה, תמה ונקייה.
ואשר נפשו לא חייה, מי שלא נתן לה,
איך יזכה לאור בוקר, איך הוא יגיע לגאולה.
מסיים הפייטה, נועם, השם לחזות.
נזכה, ובשנה הזאת,
בואו נכוון ביחד את הלב,
בסמכות תחת רגזות,
ובישועות בעזרת השם,
בוקר תשמע קולי בוקר.
אמן ואמן.
תזכו וימצאו החי ורואה.
