ערב טוב,
אנחנו בפרק 12, סימן למד.
כן,
בהמשך מדרש האותיות,
כשראינו מהי טעמה,
כף תלויה,
הדר בעל וליזול
בהך,
ואח,
אז מסייע, אומרת הגמרא, מסייע לריש לקיש,
ואמר ריש לקיש,
מה יתכתיב אם ללצים הוא יליץ ולענווים יתן חן?
בא להיטמא פותחים לו, בא להיטהר מסייעים
אותו. ראשים מסייעים אותו ומכינים לו פתח.
אם לילצים הוא יליץ, מעצמו יליץ.
לא יסייעו ולא ימנעו.
ואם לענווים,
ולמידה טובה הוא נמשך, יתן חן, יסייעו מן השמיים.
כי בא להיטמא,
לא כתוב מסייעים לו,
כאילו פותחים לו.
ירצה ייכנס, לא ירצה לא ייכנס. אבל בא להיטהר, מסייעים אותו.
אז זה מתאים
שהיא
הדר בעל וליזול בהך,
שלכן כף תלויה,
אם הרשע חוזר בו,
אז...
עצם זה שהוא חוזר בו,
אז
כבר הוא מוצא את הדרך פתוחה לפניו,
ולא עוד,
אלא תכף הוא כבר נכנס בהיכל הקודש,
וההכנה הנפשית מזומנת
בתוך אוצר הקודש העומד מוכן לכל דורשו,
וממילא איך שהוא נכנס,
הוא גם יכול ללכת בזה.
ואחר כך להיזון ולילך במהלך המביא לידי
הטהרה הגמורה המכרעת את כל הרגשות.
אז זה
מתאים ל... שבא לטהר, מסייעים אותו.
מסביר הרב,
מסייע לו לריש לקיש,
דאמר ריש לקיש,
מהי דכתיב,
אם ללצים הוא יליץ ולענווים יתן חן,
בא להיטמא פותחים לו,
בא להיטהר מסייעים אותו.
ההוויה כולה בכללותה ובכל כוח החיים השופע בתוכה,
הלא ממקור הקדושה והטהרה העליונה,
הוא זורם ושופע.
ועל כן כל הבא ליטמא,
אם שהבחירה היא נתונה להיות חופשית,
כדי לרומם את המעלה הנפשית של האדם לדרגת החירות המוחלטה.
בכל זאת, רק פתיחת הפתח
ישנה ביחס לטומאה.
אין כאן שום סיוע.
שהרי כל היקום כולו,
הרוחני והחומרי,
בכל חוקות העולמים ובכל מדרגותיהם,
אינם מתנגדים ליסוד הטומאה בעיקרם
ובקרבם פנימה.
אכשיפת עולם
מחוננת,
אולי צריך להיות עמך, נכון,
אין לו מידה של הטהרה המתאימה למקור החיים וההוויה כולה.
על כן.
הבא להיטמא, רק פותחים לו.
ומפני שהטומאה אין לה יסוד והכחשתה היא הכחשה,
כי סוף כל סוף רוח הטומאה ייבער מן הארץ,
וכן כל התוכניות כולן
של מעשה הטומאה
אינן כאין דברי ליצנות וקלות.
שאין להם אחיזה ממשית במציאות האמיתית.
ואם לליצנים,
הוא יליץ.
ורק הבא להיטמא, פותחים לו.
כדי שלא יהיה האדם מחוסר חופש,
ונמצאת צורתו האנושית פגומה בערך
החירות שלה,
שהוא העושר יותר עליון.
אבל הבא להיטהר,
הרי הוא מתאים את הוויית מציאותו עם
המציאות הכללית של כל ההוויה כולה,
כל הרום וכל העומק שלה.
על כן מסייעים אותו,
שהוא הרישום של האמת המוחלטת,
שהוא ההיפוך גמור מהשקרנות ואי ההוויה של הטומאה,
שמתוך כך
היא כולה רק ליצנות ובדאות.
היסוד של גילוי האמת הרי הוא
אור הענווה,
כי
איזו תפיסת מקום לעצמו יש לכל נברא במציאות,
לאחר שהאמת מכירה שהכל הוא רק לחיי העולמים,
מקור כל חיים והוויית כל הוויה, והוויית כל הווה.
על כן הבא להיטהר נכנס לתוך הספירה של אור
הענווה המביאה
את זוהר האמת והרצינות המציאותית,
שהוא ההיפוך הגמור מליצנותה של הטומאה,
מליצנותה של הטומאה,
ולענווים ייתן חן,
כי כל היש הרי עומד על ידו לחזקו ולאמצו.
מסייע עליה,
דאמר ריש לקיש,
מאי דכתיב אם לליצנים יליץ ולענווים ייתן חן?
מה אתה אומר?
אה,
אה,
אתה צודק,
תודה.
לליצנים, בא להיטמא פותחין לו,
בא להיטהר, מסייעים אותו.
וכך דרכו,
הארת הבסיס של הקדושה, תלויה היא,
פתוחה היא הדלת של אור הקדושה וכל מקורותיה מלאים נהרה,
ומתוך העמקים ישנו עמוד הנותן יד לטפס ולעלות.
עד המרומים של הקודש,
ושם מוצאים את הפתיחה המלאה,
עזוז חיבת הקודש.
פתחו שהרבים יבואו לצדיק, שומר אמונים,
וליטהר מסייעים אותו.
טוב.
מסייעין לעיל ריש לקיש,
דאמר ריש לקיש,
מה יתכתיב אם ילצימו ילית,
ולנביאים יתנכן.
וליטהר פותחים לו, וליטהר מסייעים אותו.
ההוויה כולה, בכללותה, בכל כוח החיים השופע בתוכה,
הוא הלא ממקור הקדושה ואתרה עליונה,
הוא זורם ושופע.
ועל כן כל הבא ליטמא,
אם שהבחירה היא נתונה להיות חופשית,
כדי לרומם את המעלה הנפשית של האדם לדרגת אחרות המוחלטה,
בכל זאת, רק פתיחת הפתח ישנה ביחס לטומאה,
אין כאן שום סיוע.
שהרי כל היקום כולו,
הרוחני והחומי,
וכל חוקות העולמים,
וכל מדרגותיהם,
אינם מתנגדים
ליסוד הטומאה
בעיקרם ובקרבם פנימה.
אני
חושב שיותר טוב ככה, ואחרי שום סיוע,
יותר מתאים פסיק מאשר נקודה.
אך שאיפת עולמים מכוננת אל רוממותה
של הטהרה המתאימה למקור חיים בהוויה
כולה. ההוויה כולה,
למה היא נקראת לכלל היות?
למה היא נקראת לכלל הווייתה?
כי יש בה כוח.
פנימי,
גנוז,
תמיר,
שדוחף אותה
כדי לגלם
את מלוא
שיעור
קומתה של ההוויה שהיא תשקף את התוכנית האלוקית,
את
המחשבה התחילה,
את האידאה
המוחלטת שעומדת בסוד היש.
שהיא להוציא מן הכוח אל הפועל
את הטוב הגמור,
את השלמות,
את הקדושה, את
ההתאמה אל הקודש,
התאמה אל התוכנית, אל
האידאה,
אל השלמות,
שבמחשבה תחילה של הקדוש ברוך הוא,
שלמען התגלותה,
הופיע את היש,
אז היש הוא לא תשפוכת של מקרים,
כמו שאנחנו נוהגים להגיד,
אלא יש הוא מופיע ומשהו פנימי דוחף אותו.
כל החיים שופע
בתוך ההוויה
ממקור הקדושה, ממקור השאיפה להתאמת הקודש
להתאים אל ה...
שורש הנשמתי של כל היש,
אל אידאת האידאות,
אל המחשבת תחילה אלוהית שבסוד הכל,
באתר העליונה.
האתר העליונה זה ההיבדלות מכל הצדדים,
הטמאים,
האכורים,
המזוהמים, השפלים,
הגסים,
המכוערים.
הלא טובים שבמציאות,
והכל שואף להופעת הטוב,
התואר,
השלמות העליונה.
וכוח חיים שופע בתוך ההוויה,
זורם
ומעצב בחשאי את כל היש
אל התכלית הזאת,
עד שבסוף יהיה
השם אחד ושמו אחד,
ותמלא הארץ
דעה את השם כמים לים מכסים,
והיה וימלא כבוד השם את כל הארץ,
והיה על מצילות הסוס קודש להשם.
אז זו המגמה הפנימית שזורמת בכל היש.
ונכון שכדי שה...
מגמה הפנימית של כל שתצא לפועל,
אז במרכז ההוויה מתרכזת כל המציאות כולה בהופעתה,
באופייה החופשי,
בעלת בחירה חופשית,
באדם.
כי באדם באמת מתגלה,
מתגלה החופש במלוא משמעותו,
מתגלה היכולת של הבחירה החופשית במלוא משמעותה.
וכשהבחירה החופשית היא כוללת בקרבה דעה וסיגול
אל כל הערכים הרוחניים הגבוהים של המציאות,
והשתמשות בחופש הרצון כדי להתאים עם הרצון העדין,
העליון,
הטהור,
הקדוש.
וזאת התכלית של כל היש יוצאת אל הפועל.
אז כן,
הטוב האלוהי, השלמות האלוהית,
התואר האלוהי,
המוסר האלוהי,
האידיאל האלוהי,
הוא,
איך נגיד,
מותנה או מכריח להכליל
את
מימד הבחירה החופשית.
כי אם אין בחירה חופשית,
אז באמת החירות,
הביטוי העצמי
של הבריאה, של המציאות,
הוא לא מופיע,
ובזאת הטוב האלוהי המוחלט
לא מופיע.
כי הטוב האלוהי המוחלט,
נדמה, נשים פה סימולציה רעיונית, נדמה רעיונית,
שני מודלים אפשריים.
או שיופיע טוב כשהוא
מאלץ את כל המציאות להיות טוב.
ואז הכל טוב,
אבל המציאות בכל פרטיה,
הטוב ההולך ומופיע בה,
הוא מופיע בה ככלי מכני.
מודל שני, הטוב הכללי הולך ומופיע,
והולך ומופיע בכל המציאות,
אבל מתוך הזדהות נפשית
של בחירה חופשית
עם הטוב.
איזה הוויה יותר טובה?
זו שהטוב מופיע עליה כשהיא כלי מכני?
או שהיא כלי,
לא מכני,
היא כלי מזוהה אישיותית
עם הטוב.
טוב, אז התשובה היא ברורה מאליה.
מאחר שהתשובה ברורה מאליה,
אז זו המגמה, ולכן מוכרח שיהיה חופש בחירה.
כדי שהטוב, השלמות, האידיאליות,
במלא שיעור קומתה,
ואם אין את החירות,
אין את הבחירה,
זה לא הטוב המלא.
על כן הוכרחה להיות בחירה חופשית,
הוכרחה להיות חירות.
בסדר.
ועל כן, חירות, זאת אומרת,
היא כפייה על הטוב.
ויכול הבוחר החופשי,
עומק העניין,
בכל ממדי המציאות, המציאות כולה היא
הולכת וזורמת,
היא אילמת.
היא לא רק היא אילמת,
אלא גם לא ניכר בה בחירה החופשית.
דומם, צומח, חי,
מדבר, במדבר כבר מופיע הדעה והדיבור והרצון החופשי
שאמור להתאים את עצמו אל כל הסגולות הרוחניות ומלוא
שיעור הקומה של צלם אלוקים.
המציאות כולה חותרת להופיע את השלמות הזאת.
כן, בשלב האחרון ששם מופיעה הבחירה החופשית
ומבוקשת היא הבחירה החופשית
שתנוצל לטוב,
כלומר להתאמה אל המגמה הכללית של כל היש,
אמנם כדי שזה ייעשה באופן חופשי,
אז זה צריך להופיע בצורה כזאת שזה יכול להיות גם מנוצל
לא לטוב.
וזה מוכרח להיות שתהיה את האופציה הזאת,
היא צריכה להיות פתוחה.
אבל
אופי כל היש, ומגמת כל היש, וציפיית כל היש,
אלא הטוב.
זהו,
מה שמסביר,
וזה מה שנקרא פתיחה,
וזה מה שנקרא סיוע.
עוד פעם בפנים.
ההוויה כולה,
ובכל כוחה,
אשר שפעו הבטוח לו,
מקור הקדושה והטהרה העליונה,
הוא זורם ושופע.
ועל כן הכל יתמלא,
אם למרות שהבחירה היא נתונה להיות חופשית,
ולמה נתונה הבחירה להיות חופשית?
כדי לרומם את המעלה הנפשית של האדם לדרגת החירות המוחלטה.
ופה איננו מספיקים להמשיך להסביר,
אבל זה ברור מאליו,
שהחירות המוחלטת היא תנאי בהופעת הטובה,
הקדושה,
הטהרה,
המחשבה תכלית של כל היש,
ואם לא שהוקמה,
אז מוכרח שזה יהיה שם מתוך חירות.
מכל מקום,
מאחר שהבא להתאמן,
אז מוכרח להיות לו בחירה חופשית,
ויש אפשרות להתאמן.
צריכה להיות אפשרות להתאמן בשביל הטובה השלמה,
כדי שאם הוא לא יתאמן,
אז יהיה מתוך חירותו,
ואז הטובה שמופיעה היא אוטונומית לו,
היא עצמית לו,
היא לא כפויה עליו.
בכל זאת,
האפשרות הזאת להתאמן היא רק פתיחת הפתח שישנו ביחס לטומאה,
אבל אין כאן שום סיוע.
במה אין לו שום סיוע?
במה שאין לו, את מה שיש למי שבא להתאורר.
מה יש למה שבא להתאורר?
מה שבא להתאורר, יש בו אורפו,
באורפו
נשפעות כל רוחות ההוויה,
כל המגמות, כל הציפיות,
כל המגמות,
כל הזרמים ששואפים להופעת האידיאל הפנימי של ההוויה במלוא שיעור קומתו.
ובמקום שהוא בא להתאורר,
אז הוא מהדהד אותם.
אז זה נקרא סיוע,
שכל היקום כולו,
הרוחני והחומרי וכל חוקות העולמיים וכל מדרגותיהם,
הנה מתנגדים ליסוד הטומאה בעיקרם ובקרבם פנימה.
הם לא נעצרו בשביל שיהיה פה רע,
בשביל שיהיה פה טומאה,
שיהיה פה ניגוד לאופי האידיאלי של כל היש.
לא בשביל זה היש נקרא לכלל יש.
רק ה...
האפשרות הזאת שיש פה גורם שפועל כנגד כל היש,
הוא למען כל היש.
אבל זה במקום שזה יושם בבחירה החופשית
באופן התואר את כל היש ולא המנוגד לו.
אז
כל חוקות העולמים,
כל מדרגותיהם,
הם מתנגדים ליסוד הטומאה בעיקרם ובקרבם פנימה.
זאת אומרת, בקרבם פנימה,
באופי הנפשי, הפנימי,
התכליתי
של כל היש, יש ציפייה אחרת מאשר טומאה.
אופי העולמים מכוננת
אל רוממותה של הטהרה.
המתאימה למקור החיים וההוויה כולה.
זו הגדרת המושג טהרה.
מה שמתאים
למקור החיים וההוויה כולה.
מה
שמתאים זה הטהרה.
וכל היש,
זה התביעה הפנימית שלו.
הכל יתאמר,
רק
פותחים לו.
זה אפשרי,
מפני שהטומאה אין לה יסוד וכריתתה היא להיכרת.
זאת אומרת,
הטומאה לא מהדהדת את האופי של היש,
ויש
אין לה עתיד ברור,
והיא, כשהיא תסולק מהמציאות,
היא לא תישאר פה הטומאה.
אז
רוח העבר אין לה, והעתיד...
הוא קורא להחרטטה,
כי סוף כל סוף רוח הטומאה יבוער מן הארץ.
על כן,
כל התוכניות כולן של מעשה הטומאה אינם כי אם דברי ליצנות בעלמה,
שאין להם אחיזה ממשית במציאות
האמיתית. ואם ללצים הוא יליץ.
זה טעות פה, צריך להוסיף פה את המילה יליץ.
כן,
הוא יליץ.
ואם ללצים,
הוא יליץ.
כי מפני שהטומאה אין לה יסוד, וכריתתה היא אחריתה,
כי סוף כל סוף רוח הטומאה יבוער מן הארץ,
על כן כל התוכניות כולן של מעשה הטומאה,
אינם כי אם דברי ליצנות בעלמה,
שאין להם אחיזה ממשית במציאות האמתית.
תוכניות, אני תוהה,
לא בטוח מה משמעות המילה הזאת.
האם כוונת הרב
לתוכניות או כוונתו לתוכיות?
כלומר,
האם כוונתו היא
התכנונים של התכנונים,
התוכניות,
התכנונים של מעשה הטומאה?
או במשמעות של התכנים,
התוכן הפנימי,
התוכיות,
התוכן
של כל התכנים.
במקום להגיד התכנים, זה אומר תוכניות.
טוב,
שני הפירושים האלה לא כל כך רחוקים,
זה נראה,
זאת אומרת,
במשמעות מה...
משמעות היא באזור של אותו דבר.
לכל פנים מזה,
אנחנו מקבלים איזו אוריינטציה במושג ליצנות.
מה זה
ליצנות?
ליצנות זה מה שהוא
לא רציני.
ליצנות
זה ההפך מ...
מהרצינות,
ואני חושב שפירוש המילה ליצנות זה מה שאומרים בעברית ציני.
יש רציני ויש ציני.
אבל
שהרצינות זה התייחסות העמוקה אל
אל האמת.
אבל ליצנות זה כמו...
והמליץ בינותם.
מה זה מליץ בינותם?
זה המתרגם, זה המדבר. יש אחד שהוא מתרגם את המילים.
אבל במקום של ליצנות
זה כמו שאומרים בעברית קליפת דברים.
הכל דיבורים.
הכל רוח.
זאת אומרת, אין משקל,
זה לא רציני,
זה לא התייחסות עמוקה
למה שיש, שזה האמיתי.
אז זה מה שאומר,
על כן כל תוכניות, התוכניות של מעשה הטומאה,
אינן כי הם דברי ליצנות,
בעל מה שאין להם אחיזה ממשית במציאות האמיתית.
טוב,
כך הוא מגדיר את המושג ליצנות,
מה שאין לו אחיזה ממשית במציאות האמיתית.
למה אין להם אחיזה ממשית במציאות האמיתית?
כי
המציאות האמיתית זה המגמה,
זה הנשמה,
זה התכלית.
זה המחשבה התחילה,
זה הקודש, זה הטהרה,
שהן שפעות החיים,
כוח החיים השופע בתוך ההוויה,
שהולך
ומתאים אותה אל תכליתה.
וזה הקיים, וזה הכללי,
וזה המציאותי, וזה האמיתי.
עכשיו,
טומאה
זה מה שלא מתאים לזה,
אז זה ליצנות.
אז זה התוך הפנימי של מעשה הטומאה,
זה אי קשר רציני למציאות.
אבל כן,
כל התוכניות כולן של מעשה הטומאה
אינן קיימות אלא ליצנות בעל מה שאין להם אחיזה ממשית במציאות האמיתית.
אז גם אם נסביר תוכניות מלשון,
כמו שאנחנו מדברים,
מה התוכניות שלך?
בימינו,
אז זאת אומרת,
המגמות שלהם,
אז המגמות שלהם הן לא רציניות.
לא רציניות, אינן מתאימות אל תוכנית ההוויה.
להוויה יש תוכנית, היא המחשבה התחילה,
זה הקודש,
זה
שממקורו כל החיים שופעים
בתוכה ומעצבים אותה אל תכליתה, וזה לא מתאים לזה.
אז התוכניות של...
של מעשי הטומאה,
הם דברי ליצנות הבעלמה,
שאין להם אחיזה ממשית במציאות האמיתית.
ואם ללצים, הוא יליץ.
מה זאת אומרת,
הוא יליץ?
ורק,
ייתכן שזה,
הוא יליץ.
כלומר, ורק
הבא להתאמן, פותחים לו.
יליץ.
זה לא עמוק,
זה לא דחף פנימי, אלא זה אפשרות חיצונית.
זה נקרא פותחים לו,
זה נקרא יליץ.
ליליצים,
אם לא רצינים,
אז יש פתח,
אבל לא דחף פנימי.
דחף פנימי זה נקרא מסייע.
כי אם ליליצים ויליץ, ורק הבא להתאמן, פותחים לו.
כדי שלא יהיה אדם מחוסר חופש,
ונמצא צורתו האנושית פגומה בערך החירות שלה,
שהחירות הוא העושר היותר עליון.
אם ככה,
אז אחרי המילה יליץ שנמחקה,
נשכחה,
נשארה באוויר,
אז צריך להיות לא נקודה, אלא פסיק.
כי על פי הערכתי,
זה הפירוש
של מה זה יליץ.
אם ליליצים הוא יליץ,
ורק הבא להתאמן פותחים לו.
אולי היה יותר טוב לו,
הרב היה כותב,
ורק פותחים לו.
וזה נקרא יליץ,
אבל הוא מצטט, אז לכן הוא אומר,
והבא להתאמן, פותחים לו.
כדי שלא יהיה אדם מחוסר חופש.
וזה לא יכול להיות,
כי למה עד זה לא יכול להיות?
כי לא בגלל שיש לו חופש לעשות רע,
כי זה לא
יכול להיות.
כן,
זה
גם לא יכול להיות,
כי אם לא יהיה לו חופש לעשות רע,
אז לא יהיה לו גם חופש לעשות טוב.
אז לכן,
שהטוב צריך לבוא מתוך חופש,
ואז הוא טוב הגמור.
אז לכן,
צורתו הפנימית, האנושית,
הלא חופשית,
היא אינה צורה אנושית שלמה.
אז אדם הוא לא אדם אם אין לו חופש,
אם אין לו ביטוי עצמי.
אז
צורתו האנושית פגומה בערך החירות שלה,
והחירות זה העושר,
היותר עליון,
זה הציפייה,
התביעה הנפשית.
היותר שורשית של האדם זה חופש, חירות.
אתם יודעים, אנשים,
אם יש לך בחירה לחיות חיי עבד או למות,
ממש לא ברור מה...
אחוזים מאוד מאוד גדולים מבני אדם יבחרו.
זה דילמה מאוד רצינית.
כי בלא חירות למה לי חיים?
כן, אבל בא להיטהר,
אז מסייעים לו.
הרי,
הבא להיטהר,
הרי הוא מתאים את הוויית מציאותו עם
המציאות הכללית של כל ההוויה כולה.
אולי זו בעצמו הגדרת המושג טהרה.
מה זו טהרה?
ההתאמה
את ההוויה המציאותית עם המציאות הכללית של כל ההוויה כולה.
לכל הרום ולכל העומק שלה, לא במובן ה...
הדיבורים שלה,
אלא במובן המהותי שלה,
כל הרום, כל העומק שלה.
ועל כן,
מאחר שהוא מתאים לזה, זה נקרא מסייעים אותו.
כי כל היש תובע את התביעות הפנימיות שלו.
ויסוד הטהרה, שהוא הרישום של האמת המוחלטה,
שהוא ההיפוך הגמור, השקרנות ואי-הוויה של הטומאה,
אם תוך כך היא כולה רק ליצנות ובדאות,
היסוד של גילוי אמת הרי הוא אור הענווה.
כי איזו תפיסת מקום לעצמו יש לכל נברא במציאות,
מאחר שהאמת מכירה שהכל הוא רק לחיי העולמים.
מקור כל חיים וההוויות כל הווה.
על
כן הבא להיטהר נכנס ובתוך הספירה של אור הענווה,
המבהיקה את זוהר האמת והרצינות המציאותית,
שהוא ההפך הגמור מליצנותה של הטומאה,
ולענווים ייתן חן.
כי כל היש הרי הוא עומד על ידו לחזקו ולאמצו.
עוד פעם,
כן,
אבל בא להיטהר הרי הוא מתאים את הוויית
מציאותו עם המציאות הכללית של כל ההוויה כולה,
לכל הרום ולכל העומק שלה,
על כן מסייעים אותו.
ויסוד הטהרה שהוא,
יסוד הטהרה,
יש לנו פה הגדרה מה זה יסוד הטהרה,
הרישום של האמת המוחלטה, הרישום,
בימינו היינו אומרים הרושם של,
האימפקט.
של האמת המוחלטה,
שהיא נותנת את רישומה,
את
הרושם שלה,
עושה את הרושם שלה במציאות,
זה הטהרה. יסוד הטהרה, שהוא הרישום של האמת המוחלטה,
שהוא ההיפוך הגמור,
יסוד הטהרה זה ההיפוך הגמור מהשקרנות ואי ההוויה של הטומאה.
מה זה שקר?
שקר, שוב, אני זוכר את זה פה,
אני
לא מוצא את זה,
אמת קיימא,
שקר לא קיימא.
ראינו את זה כבר?
למ"ד גימ"י.
או, זהו,
מול העיניים.
אז
מה זה שקר?
שקר, אחד קרא קאי,
שיקרא לא קאי.
זאת אומרת, הגדרת השקר זה מה שלא קיים.
ומה הגדרת האמת?
נצח ישראל לא ישקר,
מה שקיים
זה האמת, מה שלא קיים זה השקר.
הטומאה זה לא קיים באמת, זאת אומרת.
dust and wind,
זה חלום פורח,
כאבק פורח,
כחלום יעוף.
זאת אומרת,
אין לו התאמה אל המציאות,
אז הוא לא מציאותי, אז הוא לא קיים.
יסוד הטהרה...
שהוא הרושם של האמת המוחלטת,
זה
ההיפוך הגמור מהשקרנות.
כי הליצנות זה דבר אחד עם שקרנות.
זה מילים, אתה אומר מילים,
אינן מתאימות אל היש.
אז זה נקרא לא רציני.
אז ליצני.
אז...
אז הטהרה,
המוחלטת,
גמור,
השקרנות,
והיא ההוויה של הטומאה,
כי הטומאה היא לא באמת הווייתית,
היא לא באמת מציאותית,
שמתוך כך היא כולה רק ליצנות ובדאות.
ליצנות ושקרנות, בדאות.
בדאות
היא... הגדרת המושג בדאות...
זה כמו בדאי,
בדאי
לקוח משורש המילה,
בדאי זה המילה בד.
בד בבד,
זאת אומרת,
בד זה ענף פרטי.
אז השקר, הבדאות היא...
אבל
באי כשלונו,
אז זה הבד, והבדאות
העיסוק, או תשומת לב,
אל הפרט
באי כשלונו אל הכלל,
ומה שמתאים אל הכלל זה האמת,
כי קריטריון האמת, כזכור,
זה מה שיותר כללי, יותר אמיתי.
אז האמת זה הכלליות המוחלטת.
הוודאות זה הנתק מזה.
אז טהרה, שזה רושם האמת המוחלטה,
שהיסוד הזה הוא ההיפוך הגמור, השקרנות והיא ההוויה של הטומאה,
שמתוך כך היא כולה,
כל הטומאה היא רק ליצנות ובדות.
ליצנות, חוסר רצינות, חוסר קשר אל המהות ובדות,
סיפורי בדים פרטיים שלא קשורים אל הכלל.
היסוד,
אבל היסוד של גילוי האמת,
הרי הוא אור הענווה.
כמובן, במה עוסק פה הרב? הרב מסביר לנו,
אם לליצים הוא יליץ,
ולענווים,
למה ההפך של ליצים זה ענווים?
אז זה מה שהוא עסוק להסביר לנו,
לענווים ייתן חן,
כי זה ברור לפי המבנה של הפסוק,
ליצים וענווים.
ליצים יליץ ולענווים,
אז
יליץ זה הפך מלתת חן, וליצים זה הפך מענווים.
אז למה ליצים זה הפך מענווים?
כי,
הנה הוא מסביר, כי הליצנות זה שקרנות,
זה חוסר קשר אל המהות,
אל הכלליות.
אבל
היסוד של גילוי האמת, הרי הוא אור הענווה.
מהי ענווה באמת?
טוב, אנחנו כבר בוגרים של הקורס הזה כמה פעמים,
ולא מזמן עסקנו בזה,
הזכרנו את זה,
אז בואו נממש רווחים,
ונגיד,
טוב, קודם אני אגיד את הסוף
בצורה בוטה.
כלליות זה ענווה, והענווה זה כלליות.
הזכרנו לאחרונה,
שם בסוגיה הזאת, שיש שני מושגים של ענווה.
יש ענוות צדק, ויש ענוות העוז.
כענוות הצדק,
אמרנו שזה האנטיביוטיקה.
זאת אומרת,
זה מתי שבן אדם חולה,
ומרגיש את עצמו מנופח שחצן,
ובאינפלציה של תחושה עצמית,
אז מהר שיגש לארון התרופות שלו,
ויסביר לעצמו מי הוא באמת,
שהוא אפס,
והאמת היא שהוא חושב את עצמו, ובקיצור,
שיסביר לעצמו מי הוא באמת.
וככל שירגיש את עצמו שפל וידכא את כוחותיו,
זה ירפא אותו.
אבל זו ענוות צדק שצריך לדעת
מתי לעשות את החשבון,
אדרבא מתי יש בן אדם שוכח את כל הצדדים,
רואה רק את עצמו במרכז וחש את עצמו וזה,
אז
היא
יירגע על ידי הענווה ש...
תעשה לו את התמונה,
את
התאמתו עם כל הצדדים כולם, זה אין בעיה תצא.
אבל
הענווה האידיאלית לא בתור תרופה,
שהיא גם אידיאלית בתור תרופה,
ועדיין מאוד צריך אותה, ושתי ענוות,
אתם זוכרים?
נון כפופה,
נון פשוטה, הם שניהם נון.
הם שניהם אותו ביטוי,
כי זה הולך מייחד,
כי הם מכוונים אותו דבר.
רק עדיף את הנון הכפופה הזאת להשתמש במהפכות.
והנון זקופה,
שמזקיפה את כל הכוחות,
זה ענוות העוז.
זה ענוות העוז, זו הכלליות.
זאת אומרת.
התאמת,
כל הכוחות,
כל הכוחות כולם,
הזרמתם,
אלה מגמתם, תכליתם, אידיאליהם,
השרת גדולת,
שמות אינסוף,
ומה שכל הכוחות מוזנקים,
אלה ממומשים,
מוזנקים,
אלה
שלמותם.
גילוי האמת, הרי הוא אור ה' נאוה.
מה זה האמת?
המציאות, מהי המציאות?
המציאות שאתה תופס אותה כפי שהיא באופיה.
מציאות זה לא אם אתה תופס סלייס ממנה,
אתה תופס איזה נתח ממנה.
ברגע זה, איך אתה מסתכל פה, זה המציאות.
המציאות זה
זרם שבא מהראשית ועד אחרית,
וכל הזרם הזה שכולל את כל היש גולו,
שיש פה מגמה נשמתית פנימית,
אם אתה שם לב לזה,
אתה מציאותי.
אם אתה לא שם לב לזה, אתה...
אתה בקיצור,
אבק ברוח.
אז...
הענווה היא באמת הפתיחות הנפשית אל הכלליות,
אל הזרימה הפנימית,
אל האמת.
כי גם זו,
צריך להזכיר,
את מה שבאמת מפותח יותר שם בקריטריון האמת שלי,
ש...
האמת בלא משמעותה היא אף פעם לא קונספטואלית.
זאת אומרת,
זה לא האמת המוחלטת,
כל קונספציה,
כל ידיעה שיש לך,
לא יכולה להיות המילה האחרונה של האמת.
כל ידיעה שאתה יודע,
אז יש ידיעה יותר כללית ממנה.
ותגדל יותר,
תרחיב את אופקיך יותר,
אז תדע עוד יותר.
אז מה?
גם שלמה המלך,
היה חי עוד אלף שנה,
אז היה עוד יותר חכם.
אז מה שהוא היה,
כל חוכמתו,
מה שידע,
אז יש יותר ממנה.
אז לעולם, לעומת הידע,
וקליטת המציאות האינפורמטיבית,
אף פעם אין לזה גבול,
הוא מילא לעומת
מה שבסוף יסתבר כאמת,
אז מה שאתה אומר,
מה שאתה מחזיק בזה,
זה כמו תפיסת עולם של ילדים
לעומת של מבוגרים,
אז אף
פעם.
לאף אחד אין ידיעת אמת.
אמנם,
כן, אם האמת היא קונספטואלית, אז זה ככה.
היא אדרבא,
היא זאת שעושה את החשבון
שלא גם נדמיין שיש את הקונספציה האחרונה,
יש את
הידיעה שאין ידיעה למעלה ממנה.
ונגיד, והיא נתונה לך.
זאת אומרת, אתה...
אינפורמציה האפשרית במציאות.
נגיד שהעיסקת,
שתפסת את המציאות,
שאתה תפסת את האמת,
או רק אינפורמטיבית?
לא, יש ממדים במציאות
שהם אינם אינטלקטואליים,
והם חשובים לא פחות מאשר הממד האינטלקטואלי.
למשל,
אהבה.
למשל, יופי.
למשל, צדק.
ואני יכול להמשיך
עם מושגים.
לא משנה, מספיק שהזכרתי עוד אחד.
והאינטלקט, הוא לא יכול להגיד לך,
אין לו היגדים ביחס ליופי.
זה חוש אחר.
בכלל, אפילו
עצם תחושת החיים, זה לא אינטלקטואלי.
אז תגיד, זה לא חשוב?
אז הנה,
אתה רואה, המציאות היא לא רק אינטלקט.
מבחינת המושכל המדעי שלה.
מצאת אותה, תפסת אותה.
אתה לא תפסת את האמת.
היא הרבה יותר רחבה.
אמנם, מה ייתן לך את האמת?
קודם כל,
שתבין את האמת,
שהאמת הקונספטואלית,
שלא לדבר על מה שדיברנו מקודם,
שתמיד אתה יכול להרחיב,
ולך תדע את היום שאתה תדע את כל האינפורמציה האפשרית.
גם הוא לא יבוא.
אבל לו גם היה בא, גם אז לא היה לך את האמת.
אבל מה שייתן לך את האמת, זה לא קונספציה.
אם
כי ודאי שאתה צריך להשתדל להשיג בקונספטואלית,
אינפורמטיבית,
את
כל מה שאתה יכול לדעת,
ודאי.
אבל מכל מקום,
חשוב שתדע את כל מה שאתה יכול לדעת בצורה נכונה,
כדי שתהיה אמיתי,
כלומר, תואם את המציאות.
ובאמת תהיה תואם את המציאות במה שתהיה כללי.
כללי,
לא רק השאיפה האינטלקטואלית שלך,
אלא שאיפה...
של החיים שלך,
של הרצון שלך,
הרצון הכללי של חייך, הוא צריך לשאוף לאמת.
והשאיפה לאמת של החיים,
איך אומרים את זה במילה אחת?
ענווה.
כי ענווה
זה בעצמו הגדרת המושג הזה.
שהטביעה להרחבת איכויות החיים כולם, הכרה כמה
שאפשר עוד להשלים אותם ואפשר להעצים אותם
בכל התחומים כולם,
בטביעה להרחבתם, להנקץ,
זוהי תודעת
ענוות העוז.
והענווה הזאת,
מה שעשתה
חוכמה עטרה לראשה,
וענווה, עקב לסולייתה.
אז החוכמה זה המימד האינפורמטיבי.
זה המימד שבו אתה רוצה לדעת את כל מה שאפשר לדעת.
אז זה חשוב,
כי אם אתה עניו,
אתה באמת גם רוצה לדעת את כל מה שאפשר לדעת.
אבל לא בשביל לדעת ולעצור,
אלא תכלית הידיעה שלא נדע.
ואם זה, נהיה שמחים.
הללו בשם קדשו, ישמח לב מבקשי השם.
כי יחו מחיל לחיל, ייראה אל אלוהים בציון.
ושהולכים מחיל לחיל,
תודעה לתודעה,
איכויות לאיכויות,
וכל תודעות אחרות כולם, זו האחיזה באמת, פעמיים.
א',
בגלל שהיא איננה צרת אופקים,
כמו המנטליות,
הגישה הקודמת שהזכרתי אותה,
שהיא הגישה המדעניסטית הזאת
שעסוקה למצוא את המידע.
כל עניינה, אידיאל החיים הלימודית שלה,
הוא לא ערכים ותכנים וחיים,
לא,
אלא רק אינפורמציה.
אינפורמציה, למצוא את הנוסחה המדעית שלה.
הגישה הזאת היא גישה פרימיטיבית,
גישה נכשלת,
גם שכלית,
ובטח מוסרית,
ומציאותית,
היא באמת,
היא אף פעם לא תהיה באמת.
כי הגישה שלה היא שקל,
והדמיון של האידיאל שלה, היא קוראת
אמת לשקל.
והענווה כוללת את כל הממד המדעי מתוך שמחה.
של התאמה למציאות, של הכרה,
שתמיד יש עוד מה לדעת,
ועוד מה ללמוד, ועוד מה להרחיב אופקים,
וזה פעמיים עושה אותך קשור לאמת.
א',
בכל מאי נפשיך לאמת,
בחיים כולם,
בטוטאליות כל נטיות החיים,
של איזו אונה במוח
שהיא קשורה למימד האינפורמטיבי של המציאות.
ב'
הקשר הוא לא רק אינפורמטיבי, אלא הוא נפשי.
כל כוחות החיים שהם שואפים את
האמת המציאותית
בהתאמתה והרצון להתאים אליה, אז הוא באמת יוצר את האדם קשור ליש.
ליש הטוטאלי בכל רבדיו כולם,
והקשר אל היש בכל הרבדים כולם,
זה הקשר אל מהות ההוויה.
אז זה הקשר אל האמת.
אז זה האמת.
אז מי ששואף
לאמת בצורה ענוותנית,
הוא אחוז באמת.
הוא הכלליות באמת.
מהי ענוות הכלליות?
מהי כלליות הענווה?
על כן,
ההפך של...
הבדאי,
זה מי שהוא ניגש לצד הבדאי של המציאות,
לצד הפרטי של המציאות,
לצד החלקי של המציאות,
וטוב, יש לו בחירה חופשית בנושא הזה,
אבל
זהו.
אבל
ההטמעה אל המגמה הפנימית של כל היש להתאים
אל ה...
נשמה, אל המגמה, אל
האופי שכל איש חותר להופיע אותו,
זה בא מתוך העמדה
של הענווה,
של הכלליות, של בקשת האמת הרצינית.
ההפך מהליצנות.
זה מה שאומר פה הרב.
כן,
על
כן מסיים אותו.
ויסוד הטהרה הוא הרישום של האמת המוחלטת,
שהוא ההפך מהשקרנות והיא ההוויה של הטומאה.
שתוכה כולה היא רק ליצנות ובדאות,
היסוד של גילוי האמת,
מהו גילוי האמת?
הרי הוא אור הענווה.
האחיזה שלך באמת,
ככל שאתה עניו יותר,
שוב,
עניו בענוות עוז,
במה שהחיים תובעים את
כל הכוחות כולם,
בהוצאתם מן הכוח אל הפועל והשלמתם לאין קץ.
זה התוכן של הענווה,
ואור הענווה הוא גילוי האמת.
כי איזו תפיסת מקום לעצמו יש לכל נברא במציאות?
מאחר שהאמת מכירה שהכל הוא רק לכל עולמים,
מה פתאום שאדם ימצא את עצמו כאילו מרכז,
כאילו הוא,
הוא היש העיקרי?
זה לא התחושה האמיתית במציאות,
הלא האמת מכירה שהכל הוא רק לכל עולמים,
הכל הוא פועל יוצא של אותה חיות,
כוח החיים השופע בתוך ההוויה ממקור הקדושה והטהרה העליונה
שהוא זורם ושופע,
וזה מה שמסייע את הכל במקום שהוא בא להיטהר.
האמת מכירה שהכל הוא רק לחיי עולמים.
מה זה חיי עולמים,
או
חיי עולמים יותר טוב?
כי...
הענווה הגדולה לחיי עולמים.
חיי עולמים, הגדרת המושג חיי עולמים,
זה מקור כל החיים והוויית כל הווה.
אז...
האמת מכירה, זאת אומרת, הכרת האמת,
שזו הכרה שאין מקום לחוש את הפרט בתור
מרכז של משהו,
או עניין של משהו,
אלא העניין של הכל זה הכל.
זה חיי העולמין,
שהוא מקור כל החיים והוויית כל הווה.
ומצד הקשר אל החיות הפנימית של הכל,
מצד זה,
אתה קשור לאמת,
ואתה לא תהיה קשור לאמת אם אין בך,
זאת אומרת,
והקשר שלך אל החיות הפנימית של הכל,
זה הענווה,
זה הגדרת אור הענווה.
על כן,
האדם ייטהר,
ונכנס הוא בתוך הספירה של אור הענווה.
מה זה האדם ייטהר?
זה מישהו במנטליות כזאת שרוצה להתאים את עצמו אל הכלליות.
אז המילה נרדפת לאור הענווה.
והוא נכנס בתוך הספירה הזאת,
הספירה כמו האטמוספירה הזאת, האווירה הזאת,
של
אור הענווה,
המביקה את זוהר האמת והרצינות המציאותית.
הענווה זה רצינות, זה התייחסות אל היש,
אל המציאות, רצון להתאים אל היש והמציאות.
זו הענווה האמיתית.
שוב, ענוות העוז,
שהוא ההפך הגמור מליצנותה של הטומאה.
הטומאה זה התשומת לב לפרטים ושכיחת הכלל.
ולענבים ייתן חן.
כי כל היש הרי עומד על יסודו לחזקו ולאמצו.
על פניו הרב
לא כל כך הסביר לנו.
מרגיש הרב קצת,
נגיד,
טיפה לפחות מוצלח מכרגיל פה.
למה?
את המושג יליץ,
הוא לא אומר בצורה ברורה,
זאת אומרת,
אנחנו נאלצים להבין
מכלל דבריו,
אבל זה לא מאוד ברור מה הגדרת יליץ.
יליץ,
אז לעיל, הסברנו שזה,
פותחים לו.
זאת אומרת, יליץ,
זאת אומרת, לא.
הוא יליץ
לליצים,
כשהגישה היא לא רצינית,
אז
יש רק פתח,
אבל אין את ה...
יש את הממד החיצוני,
אבל אין את הדחף הפנימי,
וזה נקרא יליץ.
זה פותחים לו.
אבל
לא היה כתוב פה כל כך ברור.
ועוד פחות ברור מה הגדרת המושג החן.
אבל
הרב אמר,
רק הוא לא אומר לנו שהוא אמר את זה.
וכן,
וחן זה כנראה ההתאמה אל כל התוכן הפנימי.
זאת אומרת, המסייעים לו זה חן.
מה זה מסייעים לו?
התוכן הפנימי שכל היש זורם אותו, וההתאמה אליו זה
חן.
זה לא כתוב פה,
אבל זה מתאים לי על מה שכתוב במקומות אחרים,
שחן.
זה ח' נ'.
ח' זה כמו בני בינה ימי שמונה.
שאתם יודעים, מהר"ל מסביר שח' זה שמונה,
נכון?
שמונה זה...
הבינה העליונה.
שהבינה העליונה זה...
זה
עולם הבא,
זה הנס, זה מה שמעל השבע.
העולם הזה זה שש ושבע,
זהו.
העולם הזה, עם התוכן הפנימי שלו, זה השבע.
ובשמיני...
אז זה ימול בשר עורלתו,
אין טבע,
זה
כבר מעל הטבע,
מעל המציאות.
אבל
התוכן הזה שהוא מעל המציאות,
ומעל הטבע,
הוא
לא עולם הזה,
הוא עולם הבא,
אז הוא נמשך לנו בחמישים שערי בינה.
שזה
היוד הזאת שנמשכת, נמשכת, נמשכת,
למטה.
כמו הקו, כמו הרגל של הקו.
היא יורדת,
היא יורדת עד למטה.
זה החן.
זה התוכן הפנימי,
ותהיה אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה.
זאת אומרת, היא רק ריק הייתה,
אבל נושאת חן, יצא לנו טוב.
שלושים ימים לפני אחד, מתחילים לדרוש הלכות.
על כל פנים,
התוכן הפנימי,
היא רק ריק, אבל יש איזה משהו פנימי שעושה חן,
עושה חן,
התאמה פנימית.
אז החן זה התוכן הפנימי,
כפי שהוא נשמתי,
כפי שהוא מעבר לגלוי,
יש שם משהו בפנים.
אז זה גם החן פה,
זה...
האמת, הרצינות המציאותית, או...
איזה מילים נשתמש פה?
היות,
אכן, זה אותו כוח החיים השופע בתוך ההוויה ממקור הקדושה והטהרה העליונה.
זה
אכן.
כי כל היש, הרי הוא עומד על סודו לחזקו ולאמצו.
טוב.
אה,
זה מבלבל אותי בגלל ש...
נכון, היה גמר להסביר סיבוב נוסף, ולנביא מתנחם.
בעל יטמא פותחים לו,
בעל יטהר מסייעים אותו,
וקרי דגוף,
זה נספח, אתם מבינים,
נכתב בצידו,
וקרי דגוף,
הערת הבסיס של הקדושה,
תלויים,
פתוחים.
הדלת של אור הקדושה וכל מקורותיה מלאים נהרה.
ומתוך המעמקים,
כן,
אז הדלת פתוחה וכל מקורותיה מלאים נערה,
הם פתוחים.
הדלת של הקוף.
אבל זה לא רק זה.
מתוך המעמקים ישנו עמוד
הנותן כוח לטפס. זה עמוד, אני מבין, זה ה...
זה הרגל של הקוף, שלפני רגע דימיתי אותה לנון הזה.
ומתוך המעמקים ישנו עמוד,
עמוד הנותן כוח לטפס ולהעלות עד המרומים של הקודש.
זה עוד פעם,
זו הסברה עצמאית של הרב.
לא לפי רש"י, אתם זוכרים?
רש"י...
לא יודע מה פשט בו ברש"י.
אבל בכל פנים, הרב אמר...
הקוף זה אדרבא,
זה משהו שיורד עד למטה,
ובא ומעודד,
נותן כוח
לטפס מאלה שנמצאים שם בתחתיות ארץ,
ושם מוצאים את הפתחים לעזות חיבת קודש.
פיתחו שערים
ויבוא גוי צדיק, שומר אמונים,
בא להיטהר ומסיים אותו.
אז יש לו פתח וגם משהו כזה שיכול לעלות מלמטה למעלה.
טכנית לא כל כך ברור לי עכשיו
אם הקוף הזה בסופו של דבר,
אז מה, איך?
אז מה, הוא נכנס, נכנס מלמעלה, נכנס מלמטה?
קיצר.
זה כנראה לא...
הכיוון כנראה הוא לא,
הוא לא בכיוון של מה שמצטייר לי,
זה איך זה נראה טכנית.
מטפסים על כל...
יש פתח ויש
עמוד לטפס, זהו.
אז...
לא באמת מטפסים על הרגל של הקוף.
אבל, אתה יודע, טיפוס, אז יש משהו ש...
אני
רואה את זה, למה אתם?
יש פתח.
בסדר, והוא אחר כך מכפר.
