שלום וברכה וצהריים טובים.
אנחנו ממשיכים בלימודנו הנפלא והמרתק בספר נתיבות עולם.
ואנחנו בנתיב הליצנות
בפרק ב'.
כן, אנחנו לקראת סוף הפרק
במהדורה של ברקוביץ', שזה בעמוד תקמ"ט.
תקמ"ט.
כן, האמת היא, בתף קמ"ח,
התחלנו, עוד לא התחלנו את פרק ב', עד כמה שאני זוכר.
רגע, רגע.
לא, אנחנו, כן, התקדמנו, סליחה, אנחנו בתף קמ"ט,
בעמודה השמאלית, כמה שאני זוכר.
כן, תף קמ"ט בעמודה השמאלית.
ביאור דבר זה, כמו שביארנו. אז כדי להבין על מה הוא מדבר, כדאי לקרוא בעמודה הימנית,
אמר רבי אלעזר, כל המתלוצץ ייסורין באין עליו, שנאמר,
ועתה אל תתלוצצו,
פן יחזקו מוסריכם.
אז מה הקשר, כן? כלומר, מתלוצץ, יש ייסורין.
למה?
איזה פעולה? של ההתלוצצות, כן? ההתלוצצות? כן. הוא ראה קודם פסוק, זד יאיר לצים.
אני מבין את זה כמעשה, כפעולה. מה הפעולה של ההתלוצצות?
זה מה שאתה שואל?
זה קודם כל פעולה נפשית,
זה לא עצם המעשה, כי במעשה יכול להיות שזה לא התלוצצות באמת, זה יכול להיות שזה מילתא דבדיחותא.
מילתא דבדיחותא זה כשר למהדרין, אפילו רצוי.
לעומת התלוצצות שזה עמדה נפשית
שאומרת שאין שום ערך לשום דבר.
כלומר, אין דבר חשוב בעולם.
זאת העמדה של הלץ, בסדר?
עכשיו העמדה הזאת יכולה להיאמר ברצינות, יכולה להיאמר בליצנות, זה לא כל כך משנה.
העיקר פה הגישה.
אז בואו נראה מה הוא אומר.
אמר לאו, נצטרך להבין מה הקשר, למה הלץ.
יש גם פסוק, נכונו ללצים שפטים.
אם אתם זוכרים, דיברנו על כך,
על השיטה של הלצים כפי שמופיע אצל רבנו סעדיה גאון. זוכרים את זה?
לא.
בספר
האמונות והדעות, כיתה בל מוכטרפי אל-אמנת ולעתך הדת,
אומר רבנו סעדיה גאון שיש 13 שיטות
בהבנת המציאות.
השיטה הראשונה היא שיטת התורה,
שהעולם נברא.
ואז הוא מביא את ההוכחות שלו שהעולם נברא.
הרי הוא מביא 12 שיטות אחרות, לא כמו דעת התורה.
והוא מנתח אחת אחרי השנייה,
עד שהוא מגיע לשיטה השלוש עשרה.
השיטה השלוש עשרה היא שיטת הלצים.
מה אומרים הליצים? אין שום דבר ודאי במציאות,
אין אמת ואין שקר.
הכל אפשר.
בעצם זה ליצנות. זאת אומרת, זאת אומרת, להגיד אין דבר, אין היררכיה, אין חושים ואין חוכמה.
אין חושים, החושים משקרים,
וגם השכל משקר.
ולכן שום דבר איננו ודאי במציאות.
זאת שיטת הליצים.
אז שמה הוא אומר,
איך עונים לטענה הזאת?
כי הרי לכאורה אין פה שום טענה שיכולה לענות על זה, הרי כל טענה שתאמר,
יאמר אלץ, נכון,
או לא נכון, לא משנה מה שתגיד.
כן, זה מה שקרה ספקנות קיצונית.
אז רב סעדיה אומר דבר קצת משונה,
אני מקווה שיש פה אנשים לא יותר מדי רגישים, כי אם אתם רגישים אפשר לצאת.
הוא אומר, צריך לתת להם מכות.
למה?
כי על ידי שיקבלו מכות,
הם יודו בכאב,
וגם להרעיב אותם,
ולהצמיא אותם, כדי שיודו ברעב ובצמא.
אחרי זה,
אחרי שכבר יודו בדבר אחד, נוכל לעלות גם שיודו בשכל,
ואז נוכל להוציא אותם מזה.
עכשיו, מה שמעניין,
הוא כותב, ואם זה לא משכנע,
מה יש לעשות?
אומר רב סעדיה, במקרה כזה,
יש להתייאש מהם לגמרי,
כי אין מה לעשות.
עכשיו, המשפט הזה של רב סעדיה,
בעצם אומר שלפילוסופיה יש גבול,
והגבול זה המכות.
כלומר, כשאתה לא יכול לדבר, אתה נותן מכות.
זה בדיוק מה שאומר הפסוק, נכונו ללצים שפטים.
כלומר, המכות שהוא מקבל עשויים להוציא אותו מהליצנות, זה לא בטוח.
כי יכול להיות שהוא מחוץ לספירה של השכל שלך
או של השכל בכלל.
עכשיו,
זה גם רבנו הרמח"ל בספר מסילת ישרים מדבר על זה שהלץ הוא כמגן המשוח.
מה זה המגן המשוח? זה מחליק. כל חץ שאתה שולח
אל המגן, מחליק.
כן? כלומר, העמדה, ולכן הדבר היחיד שיכול להציל את הלץ מן העמדה שלו זה הייסורים.
כן?
אותו דבר יש פה בסוגיה בגמרא שאנחנו רואים כאן.
כן? כל המתלוצץ ייסורים באים עליו.
כן, בבקשה.
יש, ודאי. היום זה קיים במה שנקרא הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית,
הפילוסופיה של האבסורד. זה זרם מסוים באקזיסטנציאליזם.
פילוסופיה של האבסורד, שאומרת אין שום משמעות לכלום.
אולי יש כן משמעות לתת הרצאות על הנושא.
כן.
אז הרב אשכנזי סיפר שפעם הוא נכח בהרצאה של אחד מהפילוסופים האלה,
והוא ראה,
וכמובן שעיני הסטודנטים היו בורקות מהתעניינות
באמירה שאין שום משמעות לשום דבר.
בסוף השיעור ניגש אחד התלמידים וביקש לשאול שאלה.
אמר, אני לא יכול כי אני צריך להגיע למזכירות כדי לקבל את הצ'ק.
אה,
זאת אומרת שיש משהו שכדאי בשבילו לחיות.
לפחות לקבל צ'ק על הרצאה על הנושא הזה.
זאת אומרת, מה זה מוכיח?
שאין עמדה אמיתית כזאת.
היא יכולה להיאמר באופן תיאורטי, במציאות היא לא קיימת.
מי אמר את זה? מה?
כן, כן.
זאת אומרת,
אין אדם בעולם שאיננו נותן חשיבות לדבר אחד כלשהו.
זה לא משנה, אבל הוא נותן חשיבות.
הוא יודע, אני רעב, אבל זה לא שם.
לא, לא. אתה יכול להגיד, אם אני רעב, אתה יכול להגיד, אני נדמה לי שאני רעב.
אני מדמיין שאני ראה,
אבל אני באמת לא, או אני באמת כן, זה בכלל לא משנה, אי אפשר להגיד כלום.
זאת עמדה שאתה לא רגיל אליה, זה הספקנות האולטימטיבית.
ולכן,
ברגע שאדם נותן חשיבות כלשהי לדבר כלשהו במציאות,
אז הוא כבר יצר איזושהי נקודת ייחוס, שמסביב לה הכל מתייחס.
מה?
אם הדבר שהוא מעמיד במרכז כחשוב, כמו...
אז זה כמו דקארט.
דקארט אמר, הספק שלי מעיד על קיומי.
בדיוק. כן, בסדר.
אז זה אפשרי להגיע ל... אפשר להגיד, זאת אומרת,
שהגיעו אנשים לאיזושהי שלמות בהשקפה הזאת,
או טוטליות, כאילו ש... השאלה,
בשביל מה לחיות, כן?
כלומר, גם לא להתאבד, כי להתאבד זה כבר גם כן אמירה מסוימת,
כן? בלי תקווה ובלי ייאוש, אני פשוט ישנו.
בלי דבר אשר כדאי
למות למענו.
אני שוכב לי על הגב,
מביט על התקרה,
פשוט עוזר,
והחיים יפים יפים.
ממש,
כמו מחזה.
אה,
אז יש שיר כזה?
אה, וואו, לא חשבתי.
טוב,
אז איפה אנחנו?
אז זהו, כל המתלוצץ ייסורין באים עליו, שנאמר, ועתה אל תתלוצצו,
ונחזקו מוסריכם, אמר להו רבה לרבנן,
במטותא מנייכו בבקשה מכם.
דלה תתלוצצו שלא תתלוצצו.
דלה לייטו ייסורין עלייכו כדי שלא להביא ייסורים עליכם.
אמר רב קטינה
כל המתלוצץ מזונותיו מתמעטין שנאמר משך ידו את לוצצים.
אמר ריש לקיש
כל המתלוצץ
נופל בגיהינום שנאמר
זד יהיר
לץ שמו עושה בעברת זדון, ואין עברה אלא גיהינום.
הכתיב יום אמרה, היום ההוא וכו', וגומר.
אמר רב תנחום בר חנילאי, כל המתלוצץ
גורם כליה לעולם,
שנאמר, ועלתה אל תתלוצצו בין יחזקו ומוסריכם, כי כלה ונכה רצה.
זאת אומרת, הוא לא רק מכלה את עצמו,
הוא מכלה את העולם כולו.
זה דבר מעניין.
כתוב בגמרא,
שמי שלא מאמין
בתחיית המתים,
אין לו חלק בתחיית המתים.
השאלה למה.
זה מידה כנגד מידה. מה זה אומר מידה כנגד מידה?
זה חסד שאתה עושה עמו.
שהעולם הוא לפי מידתו הוא.
תארו לעצמכם שאתם לוקחים את אלבר קאמי, למשל,
שאמר שאין שום משמעות לכלום, מביאים אותו לחיי העולם הבא.
מה עשיתם לו?
הרגתם אותו.
אלא דווקא הגמרא בעצם אומרת,
העולם הוא כפי שאתה רוצה שהוא יהיה.
כך שהסובייקטיביות עופרת להיות אובייקטיבית.
זה זה שיש לך תשובה, נכון, נכון, בדיוק. מה אתה אומר?
יש מקום לתשובה. אז לא יש מקום לתשובה, אפשר לשנות עמדה.
אדם עד גוף שישי שלא נעשה את כל מה שעשה.
כי אם אתה עושה תשובה,
הוא אומר ששישים שנה יהיה לו בסדר. אה, יפה, הבנתי את השאלה.
אני חוזר על השאלה. אתה אומר,
אדם 60-70 שנה עשה שטויות, עושה תשובה,
אז הוא מודה שכל מה שהיה לא היה בסדר.
תשובה, הפוך.
אם אחרי 70 שנה
של שטויות הוא עושה תשובה,
זה אומר שכל ה-70 שנה האלה הביאו אותו לרגע הזה.
אז הם כבר לא היו שטויות.
אה, זה כאילו שאם הוא לא עשה תשובה
ואתה מביא אותו לעולם הבא, אתה הורג אותו.
אם לפני מותו הוא אומר, לא, אני מקבל שיש משמעות.
משהו אחר.
כרצונו כבודו?
בדיוק.
אפשר להגיד כרצונו כבודו, כן, זה נכון.
אז לכן זה לא עונש במובן הקלאסי של המילה.
זה הכוונה, זה בעצם מה שמתאים לו.
הוא לא מאמין בחיי העולם הבא, אז אין לו חלק לעולם הבא.
למה אני אומר את זה?
בגלל, רגע, בגלל שמה שהוא,
כי פה אני מסביר, הבאתי את זה כדי להסביר מה שכתוב כאן, שהוא מביא כליה לעולם.
העולם שלו באמת כלה.
כן, מה אתה אומר על יואב?
לא, לא... מכיר את הספר?
כן, אבל אני לא ראיתי שם ליצני.
אני לא זוכר לפחות, אני לא זוכר. מה, אצל איוב? כן, כי זה לפי מה שהוא אומר, פה כל המתלוצץ.
יסורים באים עליו ורוצה להיות,
זה לא נמצא שם. אני לא זוכר.
הוא לא אומר שכל מי שבאים עליו ייסורין הוא לץ.
לא, כל המתלוצץ... הוא אומר שכל לץ מביא ייסורין, אבל זה לא סימטרי.
בסדר?
טוב.
אגב, הלץ מופיע במשלי.
הוא דמות מרכזית.
ביאור דבר זה, מה?
בבקשה.
אם הוא אמר את זה לרבנן,
אם רבא אומר את זה לרבנן, סימן שהם היו עם הסכנה הזאת, כן? למה לא?
אפשר להבין למה דווקא אצל רבנן.
כי רבנן עוסקים בחוכמה.
ובחוכמה אתה תמיד רואה את הדבר והיפוכו.
יש לשכל תכונה מעניינת.
הוא מחליש.
מחליש.
הוא הביא חולשה. למה?
כי תמיד כשאתה אומר משהו, אם אתה אדם עם שכל,
אתה תמיד תשאל את עצמך, אולי היפך מסתברה.
אז למרות שאתה בסוף מגיע למסקנה,
אבל בדרך העלית את האפשרות של ההפך.
ולכן הטבעיות הבריאה שקיימת אצל האדם מחוסר השכל,
לא קיימת אצל האינטלקטואל.
לכן הוודאות הבריאה שיש אצל אנשים חסרי שכל,
לא קיימת אצל האינטלקטואלים.
היהודי הפשוט. עכשיו, היהודי פשוט, זה בעיה להיות פשוט.
אז זה גם בעיה להיות חכם.
אז צריך כנראה לחבר את שניהם. הרב קוק אומר באורות הקודש,
שצריכים עמי ארצות
להיות בקשר עם תלמידי חכמים,
ותלמידי חכמים צריכים להיות בקשר עם עמי ארצות.
הם זקוקים לזה.
כי הרי למשל, אם אתה תלך
לאדם פשוט, ואתה אומר לו, תגיד,
מה דעתך, האם בשביל קבלת חתיכת נייר שכתוב עליה הסכם שלום,
האם אפשר לוותר על ארץ ישראל?
מה יגיד אותו אדם פשוט? מה פתאום? איזה שטויות זה. מה פתאום? זה שלנו.
אנחנו ניכנס בהם, נראה להם מה זה.
עכשיו, אתה רואה, כן, אבל אולי פיקוח נפש? אה, תעזוב אותי, פיקוח נפש? אין דבר כזה. זה נכון.
עכשיו, אתה הולך לרב.
כבוד הרב,
האם בשביל למנוע שפיכות דמים,
האם בשביל להציל נפשות ישראל,
אפשר יהיה לוותר על שטחים?
הרב מתחיל לחשוב לכאורה פיקוח נפש,
כן, אבל מצד שני זה ארץ ישראל,
מצוות יישוב בארץ ישראל, אז לא.
כן, אבל
זה מצוות עשה, מצוות עשה נדחית מפני פיקוח נפש,
כן, אבל במקרה הזה זה מצוות כיבוש,
לפי הרמב"ן, מלחמה,
במלחמה באופן טבעי יש אבדות,
אז פיקוח נפש דחוי.
אה, אבל מצד שני,
מצד שלישי כבר, הרבי מיסטנר אומר ששלושת השבועות
חלות בימינו, ולכן אין מצוות כיבוש ארץ ישראל, אז לפי זה יהיה מותר.
כן, אבל אבננזר
דחה את דברי האלה המסתמכים על השבועות,
ודבריהם נראים יותר,
ולכן חוזרת דת הרמב"ן למקומה,
לכן אסור.
מה אומר הרב?
הלכה אסור למסור שטחים של ארץ ישראל מפני ויכוח נפש.
יפה,
הוא הגיע לאותה מסקנה של אותו בחור בעל הבסטה.
אבל,
אבל, אבל, רגע,
בדרך
הוא העלה על דעתו את האפשרות האחרת,
וזה החליש אצלו משהו.
ולכן צריך,
צריך,
תלמידי חכמים צריכים להיות במגע עם אנשים בעלי ספונטניות בריאה.
אגב, יש
שתשובה של הרב עובדיה,
שאלו אותו על מסירת שטחים.
הכוונה לרב עובדיה הדיה,
בל יסכיל עבדי.
אהה.
והוא אמר
שהוא לא מבין בכלל את השאלה.
איך אפשר למסור
מן הקדושה אל הטומאה?
כנראה שהוא היה בקשר עם בעל הבסטה הידוע.
כן, מה אתה אומר?
זה בדיוק העניין, השכל מחליש.
זה מה שנקרא,
זה לא נשאר במצב הזה, ההלכה ברורה, אבל
השכל, כפי שאמרנו, מחליש.
יש, כן, מה אתה אומר? אולי הרב צריך להיות מקושר עם הצד שבו שהוא בעל הבעיה. בסדר, זה אותו דבר, כן, בסדר.
תלמיד חכם גדול אמר לי פעם
שהוא למד יותר תורה משיחות של יהודים פשוטים ממה, כל מה שהוא למד מרבותיו.
כן, מה אתה אומר?
תגיד ככה, יאללה.
טוב.
מתעיין בשכל שלו, כואב להערות לזה. אה, אתה שואל שאלה מעניינת. מה קורה
עם זה שהשכל עצמו מתיש את האדם?
לא מצד שהוא מחליש את הסברה,
אלא שהוא מתיש את האדם.
זו גמרא מפורשת.
במסכת שבת, כפי שהרמב״ם מביא אותה,
שכד רבנה נבוכלשה בגרסאיו,
כשחכמים היו עייפים מלימודם,
הבו כאמרי מילי דבדיחותא.
היו אומרים דברי בדיחות.
עכשיו נשאלת השאלה,
אם אדם עייף,
אז איך הוא אמור צריך לעשות?
לישון, לנוח.
הגמרא אומרת, אם היו עייפים מלימודם, היו אומרים בדיחות.
מה זה קשור?
תשובה, הם לא היו עייפים פיזית.
היו עייפים מלימודם,
הגיעו לקצה הגבול של מה שהשכל יכול לברר.
ואז הם עייפים, כלומר, השכל שלהם התעייף.
אז היו אומרים דברי בדיחה.
הבדיחה פותחת שערים חדשים,
מרחיבה את הדעת.
בסדר?
טוב.
זה מצד הקהל.
כן, אז זה מצד הקהל, כן.
למה בכלל יש בדיחות בשיעורים? כדי שיזכרו משהו.
כן.
טוב, ביאור דבר זה, כמו שבערנו,
שראוי שיהיו ייסורים באים עליו, כי כאשר הוא מתלוצץ בדבר הבל,
ואין בו ממש, כלל,
רק היתול,
וכך ייסורים באים עליו, שאין לעמוד כנגד הייסורים,
כאשר האדם הוא נמשך אחר דברי ליצנות שאין בהם ממש,
לכן באים עליו ייסורים לכלותו הן שאין בו ממש,
ועושים אותו לגמרי כאילו אינו על ידי ייסורים הבאים עליו.
עליו. שימו לב לעומק של דברי המהר"ל, הוא אומר,
המתלוצץ אומר שאין מציאות.
אז יש התאמה
בין המציאות לבינו.
מה מבטל את המציאות?
הייסורים מבטלים את המציאות.
לכן, כיוון שהוא אומר שאין מציאות, באים עליו ייסורים.
הוא מותאם לשיח שלו.
לא, מה?
הייסורים מכלין, מדובר בייסורים שמכלים אותו.
אדם שסתם כואב לו, צבטו אותו, כואב לו, איי, אז הוא מרגיש שהוא קיים.
זה נכון.
אבל אם הייסורים באים באופן שמכלים אותו,
אז זה מה שהגמרת הגמרא, שייסורים של אהבה זה שאין בהם ביטול תורה ותפילה.
אבל יש ייסורים רעים,
שיש בהם ביטול תורה ותפילה, כלומר ביטול של הזהות.
טוב.
ורב קטינה הוסיף,
כי מזונותיו מתמעטין,
כי המזונות שלו, אגב,
יכול להיות שהביטוי רב קטינה זה מתאים לדרשה שלו שמתמעט,
קטין,
קטינה.
ורב קטינה הוסיף כי מזונותיו מתמעטים,
כי המזונות שלו הוא חיותו ומציאותו.
וכאשר נמשך אחר דבר ליצנות,
דברי ליצנות שאין בהם ממש,
ראוי שיהיו מזונותיו מתמעטים עד שאין לו מציאות.
כי עניין הליצנות דברי הוואי הבל וריק,
מעשים שאין בהם ממש רק הכל תוהו,
לכך ראוי בשביל זה שימעטו מזונותיו, כי מי שמתמעט מזונותיו נחשב כאילו אינו.
ביצה ותרנגולת. כלומר, שניצל.
למה?
מי אמר שהוא מקשיב?
זה מה שיקרה.
הוא מסביר...
לא, הוא לא מבין. בסדר.
כלומר,
זה לא נאמר פה שעל ידי זה הוא לוקח מוסר וחוזר בתשובה. זה לא מה שנאמר.
זה רק מסביר איך שהאדם עושה דבר,
מה קורה לו בעקבות זה.
למשל, אם אדם מכניס את היד לאש,
אז היד נשרפת.
בין שהוא מבין את זה, בין שהוא לא מבין את זה.
והוסיף...
לא, אין להבנה. מי אמר?
נכון, הוא ייכנס לאש, אבל הוא יישרף.
נכון? זהו.
נכון, אדם שלא ייכנס לאש, זה באמת כבר לא, הוא לא לץ. נכון, ואז מה?
בשביל מישהו יראה לי זה משהו.
בשביל מישהו עוד לא לץ.
אבל אם לאדם יש אהבה אמינא להיות לץ, אז מספרים לו, תראה מה שקורה.
והוסיף ריש לקיש עוד לומר.
כן, זה כמו שאם אתה רוצה,
אם אתה כותב זהירות צבע טרי, מה קורה?
נוגים. נוגים, נכון.
כן.
כן, בטח, שכנעת אותי.
למשל, אל תלחץ על הכפתור הזה.
כן? טוב.
והוסיף ריש לקיש עוד.
מה שבמטוסים.
נכון, נו.
לא, זה קרה פעם אחת, היה לפני,
לפני כמה חודשים, היה מישהו במטוס שפתח,
וכן, אז זה היה קצת לפני הנחיתה, מזל, אז איכשהו יצאו מזה חיים, אבל לא פשוט.
טוב, והוסיף ריש לקיש עוד לומר,
כל המתלוצץ נופל בגיהינום. כלומר, עד עכשיו היה ייסורין,
מזונתיים לבטים, עכשיו יותר גרוע,
נופל בגיהינום.
וכל הדברים האלו טעם אחד להם, כי ראוי לאיש ההולך אחר ליצנות,
אשר הליצנות
דבר שאין בו ממש ומציאות כלל, וראו בשביל זה שייפול בגיהינום ביותר, שאין הגיהינום, רק
שהוסר מן המציאות.
ואין שם מציאות.
רק טוב וחושך.
כבר אמרנו דבר זה פעמים הרבה.
כן, זה אגב, מה זה גיהינום?
זה עריק.
כן, זו גמרא מפורשת.
שמצרים היא 400 פרסה על 400 פרסה, נכון?
ומצרים, אחד משישים בכוש.
כוש,
אחד משישים בעולם.
עולם אחד משישים בגן,
גן אחד משישים בעדן,
עדן אחד משישים בגיהינם.
נמצא כל העולם ככיסוי קדירה לגיהינם.
איך אומרת הגמרא?
זאת אומרת, אז מה זה הגיהינם?
זה התשתית של הכל.
זה הריק.
הרי העולם לפי היהדות, כמה שאני זוכר, נברא יש מעין.
אז צריך שיהיה עין.
העין זה הגיהינם שממנו צומח היש.
עכשיו, זה לפי זה שהגיהינם זה חיובי.
זה חיובי אם זה בא מן העין אל היש. שלילי, אם זה בא מהיש אל העין.
למה?
הקרקע והמים היו קיימים לפני מה?
אה, אתה כבר נכנס לפסוקים?
תעזוב, הפסוקים זה מסובך.
טוב, וכבר בארנות דבר זה פעמים הרבה, וכמו שמורה עליו שמו,
שנקרא צייה.
כן, אחד מהשמות של הגיהינם, זה שבעה שמות, נקראו לאחד מהם צייה,
שהוא שממה. וכן אבדון, שהוא אבוד מהמציאות.
ואשר הוא נמשך אחר
דברי תוהו,
ראוי שיהיה מקומו תוהו ובוהו ועבדו.
ולפיכך אמר שמתוצץ נופל בגיהינם,
כלומר שהוא מוכן לגיהינם ביותר כפי מידתו.
הכוונה שזה מתאים לו.
בבקשה, בבקשה, נו, מה השאלה?
אם יהודי מגיע לגיהינום הוא אמור לצאת. נכון. זאת אומרת שגם לגיהינום בעין עדיין... כן, כתוב שהנשמה מודה לקדוש ברוך הוא כשהיא מגיעה לפתחו של גיהינום.
אבל זה מה שיש בתוך העין. נכון, נכון.
יש מדרגות בגיהנום.
בתוך ההיעדר, יש מדרגות בהיעדר.
ההיעדר מוקלט.
כן.
עדן זה השורש של החיים, כן.
מה?
שורש החיים.
זה פתרון של יהדות לליצונות.
אין פתרון ליהדות לליצונות, זה בדיוק העניין.
זה מאוד מעניין.
יש,
מישהו שאל אותי, דווקא היום זה היה,
האם אדם שמאמין בתורה חושב שכל האמת אצלו?
תשובה,
אדם שמאמין בתורה, האמת אצלו ולא כל האמת.
כלומר, יש מרחב פריפרי שבו התורה לא נגעה.
איך אני יודע? אז כתוב בהגדה של פסח.
כנגד ארבעה בנים דיברה תורה.
ויש לנו כלל בוועדת המשניות, מניינה למעוטה.
זאת אומרת שיש בן חמישי שכנגדו התורה לא דיברה.
שכנגדו לא דיברה תורה.
כן, אז מי מטפל בו?
הקדוש ברוך הוא, שנאמר,
ברוך המקום,
ברוך הוא, מה זה המקום?
מי שנותן מקום לכול, כולל לבן החמישי שלא הגיע,
ברוך שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא,
כנגד ארבעה בנים דיברה תורה.
זאת אומרת, הוא נתן לנו תורה שעונה על השאלות של ארבעה בנים,
אבל הוא לא נתן תורה לבן החמישי.
זה המקום ברוך הוא מטפל בו.
אגב, מי משיב לבבות על בנים ולבנים על אבותם?
אז זה כשהם פותחים את הדלת,
ברוך הבא, בא אליהו, הוא אומר, מצאתי אותו ברחוב, זה שלכם?
טוב, מה אתה אומר?
אפשר אולי לומר... אין פתרון.
מה?
מה ארבעים עושים? נכון, אין להם פתרון. זאת אומרת, יש,
יש, הקדוש ברוך הוא נתן תורה כדי לפתור חלק גדול של הבעיות של העולם, ולא את כולם.
כן. זה לא אומר שאנחנו מתייחסים לליצנות,
כמו שהליצנות מתייחסת לשאר הדברים?
מה אתה מתכוון?
היהדות. זה המשמעות של... כן, זאת אומרת,
ההכרה,
שהבן החמישי הוא לא בשליטתך,
כן, זה עצמו התחלת הפתרון.
ורבי תנחום,
הוסיף,
כי המתלוצץ גורם כליה לעולם.
כלומר, זה כבר לא הוא.
זה לא רק הייסורין שבאים עליו, אלו מזונות, הוא יורד לגיהנום.
כאן זה העולם בכליה.
אז זה גורם כליה לעולם, ודבר זה כמו שאמרנו,
כי הליצנות זה דבר שאין בו ממש,
ולכן הוא גורם,
ולכך הוא גורם כליה אל העולם עד שהוא משים את כל העולם כאילו אינו.
זה נקרא חור שחור.
חור שחור יכול לבלוע את כל העולם כולו.
כן?
אתם מכירים את הסיפור על המשאית שיש לה מטען של חורים שחורים,
אבל היא עולה במעלה,
נופל חור שחור אחד על הכביש.
אז המשאית עושה ריברס ונופלת לתוך השחור השחור.
כן, ברור.
ולכך הוא גורם כליה אל העולם,
זה דברי ליצנות,
כן? שזה בדיוק מה שמכלה.
שמעון,
כן?
טוב, למה לא דווקא לשמעון?
ולכך הוא גורם כליה אל העולם, עד שהוא משים את כל העולם כאילו אינו, וגורם כליה אליו.
הכל בשביל הליצנות, שהוא דבר שאין בו ממש. וזו העוצמה שיש לליצנות,
שזה מכלה הכל.
מכלה את כל הצורות המחשבה, בכלל כל מציאות.
ועוד תדע להבין,
כי ראוי על ידי הליצנות
שיהיה מידת,
אז היום יש גם השקפת הפוסט-מודרניזם,
אבל יש כמה השקפות בתוך הפוסט-מודרניזם.
יש הפוסט-מודרניזם הרך ויש הפוסט-מודרניזם הקשה.
אז בתוך הרך יש עדיין ניצוצות שאפשר ללקט משם, וזה מה שניסה לעשות הרב שגר,
זיכרונו לברכה.
אבל עם הפוסט-מודרניזם הקשה, המוחלט,
הוא לא הצליח להתמודד.
כן?
זה הליצנות, מה?
הוא התמודד עם ההשקפה הפוסט-מודרניסטית.
הרב שגר.
למה אתה עוד השני? אה, פוסט-מודרניזם.
אה, פוקו ודרידה וכל מיני חבר'ה כאלה.
מה?
לא, לא איתם ישירות, הוא לא הכיר אותם אישית,
אבל הוא קרא את הכתבים שלהם,
שהם בעלי השפעה עד עצם היום הזה, כן? הוא התייחס לתהילים אדות. למה הוא צריך בכלל?
אין להם אחריז.
הם בחרו את זה, והם לא מקבלים מוסר, והכול מובן.
אז למה ספר תהילים כתב,
למה ספר תהילים א' כתב על הלץ?
במושב ליצים לא ישב.
כן, אבל בסוף הוא לא מזכיר מה שערב. נכון, ואז מה? לא, אז אני אומר, אם... למה הוא בזבז על זה דיו?
כי הרי הם במצב... בשביל מי שלא הלך,
לא ישב, זה בשביל מי שלא הגיע לשם.
כן, מי שנמצא עדיין בפריפריה של החור השחור, ויכול להימלט משם.
לפני שעושים לו לופ,
כן, כמו בולען כזה.
טוב,
ולכך הוא, ועוד תדע, להבין, כי ראוי על ידי הליצנות
שיהיה מידת הדין הקשה פוגע בעולם על ידי ליצנות.
כי הליצנות הוא הפך הדין.
כי הליצנות הוא דבר היטול.
ואילו הדין הוא דין גמור.
דבר מחויב, כמו שעניין הדין.
ולכך הדין הוא הפך הליצנות שהוא דבר אפס ותוהו לגמרי.
לא מעניין, מה זה,
כשאתה אומר הדין נותן, מה זה הדין נותן?
השכל, ההיגיון, כן, בדיוק.
רגע, רגע, קודם כל אנחנו מדברים על הדין.
הדין זה ההיגיון.
כן, כמו שאתה אומר, וחזר הדין,
או אין עונשין מן הדין.
הדין הכוונה על פי קל וחומר.
מה אתה אומר? מה יש הבדל בין אפס לתוהו?
זה בכלל לא אותו דבר.
זה בכלל לא אותו דבר.
ההבדל הוא פשוט מאוד, זה ההבדל שבין האפס לתוהו.
תוהו זה מציאות
ללא מטרה,
אבל יש מציאות.
אפס אין מציאות.
ולכך,
יבוא על האדם עצמו ועל כל העולם מידת הדין הקשה,
כאשר נוטה האדם אל דברי ליצנות שאינם רק היטול.
כי נגד זה יש כאן מידת הדין הקשה שהוא ההפך.
כי זה,
והפך זה, כי הדין אינו היטול ויש להבין זה. כלומר, מה שהוא אומר כאן שיש ריאקציה
של העולם נגד הליצנות.
כי הליצנות מסכנת את קיומו של העולם,
ולכן באה מידת הדין להתגבר על הלץ.
בסדר?
אז למה זה בא?
לא, זאת אומרת, זה אומר, זה כמו בהשקפות עולמיים,
עולם חברתיות שיש תמיד תנועה של מטוטלת.
ברגע שיש תנועה ימינה, אחר כך זה מזמין שמאל.
זה שמאל, מזמין ימין.
כלומר, יש תמיד איזה מין ריאקציה.
אז דיברנו על זה בשבוע שעבר.
אבל דיברנו שבוע שעבר על הליצן.
ליצן רפואי למשל, כן? דיברנו שבוע שעבר, אני אתפלא עליך,
אבל הוא לא היה.
על מה זה לא שמעת את ההקלטה?
יש בארכיון, מה זאת אומרת?
טוב, בכל מקרה, הליצן הרפואי זה הבדחן בעצם.
אינשי בדיחי, מה שכתוב בגמרא במסכת תענית,
שהבדרנים הם בני העולם הבא.
כן? כי הם רואים את העולם האידיאלי, ולכן
הם יכולים לגבור על העצבות
שהעולם הזה גורם.
דרש רבי שמעון בן פזי.
מה?
לא, אבל זה בן פזי.
"מאי דכתיב אשרי האיש אשר לא הלך"
וכולי.
מי שלא הלך,
לתרטיות ולקרקיסיות,
ובדרך התאים לא עמד בקניגיון.
ובמושב, מה?
מה אתה אומר?
לא, זה לא קניגיון, זה קניגיון.
קניגיון זה זירות של מלחמות בעלי חיים.
כמו למשל מרוצי השברים בספרד, דברים כאלה.
זה תרטיות ותידר, נכון? כן, זה כמו תיאטראות.
תרטיות זה כמו תיאטראות.
ובמושב לצים, מה?
לא, זה בא מיוונית.
כן, תיאטריה ביוונית זה מלשון תיאוריה, ראייה.
כן.
מקום שאתה הולך לראות.
עכשיו אתה מבין, מה זה התיאטרון?
התיאטרון זאת יצירה יוונית.
היוונים המציאו את זה.
וזה היה במקור,
ההצגות התיאטרליות היו,
טקס דתי.
היו מקריבים קורבן.
לפני התחלת ההצגה,
אתה רואה את שרידי התיאטרון הרומי בבית שאן,
יש שם באמצע מזבח.
כן, כלומר בין המדרגות.
בסוף המדרגות יש שם מזבח, היו שם מקריבים.
ומה היה על הבמה?
על הבמה,
אני מדבר על ההצגות הראשונות, היו אלים.
מה זה אלים?
לא היו אלים,
היו שחקנים
שלבשו מסכות
ושיחקו את התפקיד של האלים.
מה זה אומר? שהתיאטרון זה רצון להופעה עליונה.
הם ביקשו התגלות,
ולא הייתה.
אז בינתיים עושים על יבש.
תארו לעצמכם שהאלים היו מגיעים.
כן? זה בערך כמו אדם שמשחק בתפקיד של המלט,
וכשהוא גומר את ההצגה הוא חושב שהוא הבן של מלך דנמרק.
זה בעיה.
מה?
זה קרה?
אחד שחשב שהוא המלט?
אה, בסדר.
איזה זה אומר שלפני שהם עשו את זה, אז באמת... אבל לכן התיאטרון הוא לא יצירה יהודית,
כי אצלנו האלים הופיעו.
כן, זהו. כן, במעמד הר סיני.
כן, הצגת התיאטרון הגדולה בהיסטוריה,
הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו מגיע.
מתי התחיל התיאטרון בעם ישראל?
הצגות של פורים.
מה קורה בפורים?
הקדוש ברוך הוא מסתתר במגילה.
בסדר. טוב.
ובמושב לצים לא ישב בתחבולות.
"שמא יאמר אדם הואיל ולא הלכתי לתרטיות וקרקיסאות אלך
ואגרה בשינה".
כן, אז כלומר, בסדר, אני לא ליצן.
אני יכול לנוח בבקשה?
לא.
תלמוד לומר, כי אם בתורת השם חפצו ותורתו יהגה יומם ולילה.
טוב, זה הגמרא במסכת עבודה זרה.
מה זה אומר?
דבה לבאר,
אני חושב שיש פה טעות דפוס.
צריך להגיד בה לבאר.
הדלת מיותרת.
זה בהמשך,
זה בהתאם למסורת של המהדורות הקודמות של המהר"ל,
שתמיד מצאנו טעות דפוס אחת בכל עמודה,
נכון?
זה היה ספורט.
עכשיו, זו מהדורה יותר מתוקנת, אבל מדי פעם בכל זאת יש טעויות דפוס.
מה?
כדי ש... נגד עין הרע.
איקס?
איקס.
זה לא יפה לעשות איקס.
כן.
זה כף יוונית, אומר רש"י, כן? איקס, כן.
בא לבאר ענייני הליצנות שהם על שלושה פנים.
האחד, ליצנות שהוא בדברים שהם
טיול האדם מענייני שחוק, אשר נמשך לזה לב האדם ונענה בו השומע כאשר ייראה לפניו דברי
ליצנות כמו אלו.
והשני, מיני שחוק מן צידת חיות,
ודבר זה עניין בפני עצמו כי הם דברי גירוי ומלחמה.
והשלישי ממיני הליצנות הוא התחבולות שעושים הליצנים והוא דבר בפני עצמו.
וזה שאמר אשרי האיש שלא הלך,
בעצת רשעים שלא הלך לתרתיעות, זה קרקסיות,
ששם כל מיני ליצנות שנמשך האדם אחריהן.
ואמר אחר כך, ובדרך התאים לא עמד בקנגיון שלהם, והוא צידת חיות, אשר
עושים צידה, והוא דבר בפני עצמו,
עושה ולציווי ישר בתחבולות,
שום מיני סחוק בתחבולות,
כמו שעושים דרך,
כמו שהוא דרך הליצנים.
ואלו שלושה דברים המחולקים, יש להבינם.
כי התנא סידר דבריו בחוכמה.
כן, זה לא סתם, הוא לוקח איזה דוגמאות.
אלו שלושה דברים שזכר דווקא,
והיה תמוה בעיניי מאוד הגרסה
לפרש רשעים על תרתיות וכרטיסיות.
כי אין שם רשע נופל על זה,
רק רשע נקרא הרודף
אחר אחר אחר אחד להרע לו.
ונראה כי לא באה למדרש רק הליכה עמידה ישיבה,
מה שהזכיר ההליכה, שדרך ללכת אל בתי קטרציות וקרקסיות, והוא המקום המיוחד ללכת שם,
ודרך לעמוד בקניגיון, ודרך לשב בתחבולות.
אבל הרשעים חטאים לצים, עתה לדרשה אחרינה כבצעמוך.
זאת אומרת, מה שהמדרש אומר, המדרש במסכת עבודה זרה, לפי המהר"ל, לא מדבר על רשעים, חטאים ולצים,
אלא מדבר על ההולכים,
עומדים ויושבים בלבד.
אבל רשעים, חטאים וליצנים,
זו דרשה אחרת.
כן, כך אומר, אמר על.
מה?
מה?
כי הוא אומר, לא ייתכן שיקראו רשע למי שהולך לתיאטרון.
רשע זה לא מי שהולך לתיאטרון.
לא, הוא לא אמר שמותר,
הוא רק אומר שזה לא נקרא רשע.
רשע זה מי שרוצה להרע לחברו. אדם לא הולך לתיאטרון כדי להרע לחברו.
לא, אז לכן הוא אומר, לכן הדרשה קשה לו.
הוא אומר, אם אתה אומר
שזה נאמר על הביטוי רשע או חטא או לץ,
זה לא מסתדר לו.
לכן הוא אומר שהדרשה מכוונת רק לפעולות ולא למקום.
כלומר, פעולה של הליכה,
של עמידה או של ישיבה.
ללכת מוזר, רגע, זה נקרא שהוא הולך לשטויות.
כן, וכך הגרסה בילקוט, עכשיו הוא מביא גרסה יותר מתוקנת.
אגב, הרבה פעמים הגרסאות בילקוט שמעוני הן יותר מדויקות
מאשר בגמרא שלנו, כי פחות ידיים משמשו בזה.
אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים דרך אדם,
ולא עמד במושב ובסיום ולא אשב. שמא תאמר הואיל ולא הלכתי לבטא תרטיסייאות וקרקיסיות.
ולא עמדתי בכאן ניגיון שלהם ולא אשבתי לתחבולות. אלך ואגרה בשינה. תלמוד לומר כי מתורת השם חפצור. עד כאן. אז זה יותר מתאים לפרשנות של המהר"ל. מוכח
שלא ירצה לדרוש רשעים חטאים לצים, רק הליכה עמידה ישיבה.
כמו שאמרנו למעלה, ואמר שלא יאמר הואיל ולא הלך אחר ליצנות,
ילך ויגרה בשינה.
כלומר, כשהשם יתברך ברא עולמו שינהג לפי הטבע, והטבע הוא מנהגו של עולם שיישן,
ועל זה אמר שאין לעשות כן,
כך כי האדם לא נברא על דבר זה כלל,
רק כי אם בתורת השם חפצו ובתורתו יגיום ובלילה.
זאת אומרת,
אתה לא צריך ללכת לפי סדר הטבע, סדר הטבע זה שאדם מחפש מנוחה.
אתה לא צריך לחפש מנוחה, אתה צריך להגות בתורה.
בסדר? טוב, עד כאן להיום.
הלום.
