שלום לכולם, ללומדים במכון וללומדים בבית.
אנחנו נמצאים בלימוד משותף מתורת מורנו ורבנו הרב אלישע וישליצקי זצל,
פרשה ונפש בחברי משיח.
בעזרת השם, ביום חמישי הקרוב,
כ"ב בשבט יהיה תאריך פטירתו של הרבי מקוצק.
רבי מנחם מנדל מקוצק, מורגנשטרן שם משפחתו היה.
והרבי מקוצק...
היה דמות מאוד מרכזית
במשנתו של הרב אלישע.
הוא הזכיר אותו הרבה, הזכיר
רעיונות מדבריו הרבה,
ואני רוצה לפתוח את הלימוד שלנו היום בהזכרה של
רעיון שהוא היה מזכיר הרבה פעמים בפרשת יתרו דווקא,
אבל היא מחברת אותנו ממש באופן ישיר גם לפרשת משפטים.
חז"ל אומרים על כל הסיפור של יתרו,
למה נקרא שמו יתרו? שיתר פרשה בתורה.
מהי פרשה שיתר יתרו?
ואתה תחזה.
כלומר, כל פרשת ה...
נקרא לזה ההיררכיה המשפטית,
היא פרשה שהתחדשה על ידי יתרו.
הוא יתר.
מה הקושייה שיש על הדברים האלה?
הרבי מקוצק אומר, לכאורה...
הפרשה של יתרו לא מתחילה,
שהוא יתר,
היא לא מתחילה מוואתה תחזה,
אלא מה היא מתחילה?
נבול תיבול, נכון? הוא רואה את ההתנהלות של משה רבנו,
ואומר לו תודה רבה,
תבורך,
ברוך תהיה, תודה גדולה, ממש.
ברוך אתה ה' אלוהים ומלך העולם, שהכל נהיה בדברו.
ממש תודה רבה.
אז שואל הרבי מקוצק,
הרי זה לא פרשת ואתה תחזה ונבול תיבול.
היה אומר הרבי מקוצק,
והרב אלישע ככה התאים את הרעיון,
ואמר, כשאתה...
מבקר מישהו,
זה לא דבר שראוי בשבילו להוסיף פרשה בתורה.
אם אתה נותן פתרונות, זה ראוי להוסיף פרשה בתורה.
לכן,
נבול תיבול, זה לא פרשה בתורה, ואתה תחזה שאתה מציע אלטרנטיבה,
זה פרשה בתורה.
הרב אלישע נוהג לומר...
נבול תיבול זה לא פרשה בתורה,
זה
פרשה בעיתון.
ככה הוא נהג לומר.
ביקורת שאתה משמיע זה פרשה בעיתון,
זה לא פרשה בתורה.
אם אתה מציע הצעה אלטרנטיבית,
זה דבר שראוי בשבילו להוסיף פרשה בתורה.
אז זה ככה רעיון של רבי מקוצק,
ו...
הרעיון המרכזי,
אפשר להגיד,
שהרבי מקוצק,
למי שמכיר קצת הסיפורים עליו,
הוא היה אדם שטבע אמת מאוד מאוד נוקבת מהחסידים שלו.
וזה היה,
אפשר להגיד,
משנתו של רבי מקוצק רצופה חידוד,
חריפות,
אמת נוקבת.
לפעמים אמת נוקבת עד כדי כך שהיא אפילו...
קשה למציאות,
רבי מקוצק הסתגר כידוע עשרים שנה,
החסידים שלו לא ראו אותו בכלל.
סיפור זה סיפור, זה אחד הסיפורים הלא
פשוטים בעולם החסידי והעולם היהודי בכלל,
ובכל זאת הדמות של רבי מקוצק נזכרת כסוג של חסיד,
אדמור, תובע אמת,
לא מתפשר,
לא מוכן לוותר לכל החולשות האנושיות,
ותובע אמת.
זה סיפור,
זה סיפור.
כן, בוודאי שהוא למד תורה.
פשוט לא רצה להתעסק עם כל הנושא של האדמורות.
פרשייה, אתם מוזמנים לעיין.
היה שם סיפור, בסופו של דבר, חסידות איזביצה רדזין
התפצלה מקוצק.
זאת אומרת,
רדזין,
זאת אומרת,
מי השילוח,
הוא היה תלמיד של הרבי מקוצק,
ובעצם הקים סוג של חצר אחרת.
התלמיד של הרבי מקוצק,
אני לא טועה,
זה רבי יצחק מאיר מגור,
בעל חידושי ערים,
שהשפת אמת מזכיר אותו הרבה.
ולא במקרה,
השפת אמת,
השם של הספר שניתן על ידי הילדים של השפת אמת,
זה שפת אמת.
עוד פעם, גם השפת אמת הוא סוג של...
חיפוש אחרי הנקודה הפנימית,
חיפוש אחרי נקודת האמת.
משהו נקרא, איזה חוט שני שחורז את חסידות פשיסחה,
גור,
קוצק.
זה היה כל המשך אחד של תביעה,
שוב,
הרבי מקוצק היה גדול גם בהלכה.
הוא היה גאון גדול,
הוא היה חותנו של האגלי טל.
הרב מסוכוצ'וב, רבי אברהם מסוכוצ'וב.
בהאגלי טל, בהקדמה לאגלטל,
אתם מוזמנים לעיין שם,
הוא מביא דברים בשמו
של חותנו, הרבי מקוצק.
על לימוד הלכות שבת, לימוד בעיון בכלל,
הגאון גדול.
על כל פנים,
הסיפור של הרבי מקוצק הוא באמת סיפור של תביעת אמת.
ואחד מהמוקדים המרכזיים במשנה
של הרב אלישע, אם אפשר
להגיד את זה ככה, זה הנושא של תביעת האמת.
נתחיל במשהו קטן רגע
משהו קטן גם שהרב היה מזכיר אותו הרבה
מאוד פעמים ומתוך אחת השיחות שלו שנערכו
בעבר על ידינו שיחה שנקראה אנשי קודש
דבר שהוא היה מזכיר הרב היה מזכיר הרבה
מאוד פעמים בהקשר להזכרה של רבי מקוצק
כך הוא היה אומר
אני מקריא בלשונו,
המקדש והמשכן הם אלה שנמצאים בראש פסגת השאיפות שלנו,
שם כוונה התרומה.
הוא מדבר פה על פרשת שקלים,
שהייתה הרבה פעמים באה ביחד עם פרשת משפטים,
קריאת שקלים.
לשם כוונה ההתנדבות.
בעצם יש פה קריאה גדולה אלוקית,
אל כולנו כאומה,
בכל תחומי החיים,
של המדינה, של הקהילה,
של מערכות הביטחון, של לימוד התורה,
של כל תעשיית הטכנולוגיה,
של החקלאות, של התרבות והמדע.
כמו שהיה אומר הרבי מקוצק,
כשיום הזיכרון שלו חל השבוע,
אז זה היה ביום רביעי, השבוע הזה ביום חמישי,
ואנשי קודש תהיון לי.
בסדר?
פסוק מפרשת משפטים, כ"ב, פסוק ל'.
מה היה אומר רבי מקוצק?
מה זה אנשי קודש?
אנשים של קודש, אנושיות של קודש.
התורה לא באה להנחית על המציאות
ידיעות או מעשים,
אלא היא באה לגלות מה יש בתוך הנשמה שלנו.
ולכן,
מי שעוסק בתורה ומחפש...
את
החירות שעליה אנחנו נדבר תכף,
אימצה אותה.
זאת אומרת,
הרעיון שהרב אלישע הדגיש הרבה פעמים בשמו של רבי מקוצק,
זה שבין
קודש
לבין אנושיות,
לא צריכה להיות סתירה.
אדם יכול להיות אנושי עד הקצה,
אנושי עד הסוף, זאת אומרת, רגיש.
קשוב, אנושי,
אבל של קודש.
אנשי קודש תהיון לי.
ויש פה קודם כל, שימו לב,
איזה קשר בין המושג קודש למושג אמת.
המושג קודש והמושג אמת הם מושגים מקבילים.
כלומר, הקודש הוא דבר שלא מתחיל מאיתנו.
והאמת היא גם דבר שלא מתחיל מהאדם.
וכשאנחנו מדברים על מושג האמת,
זה מושג ש...
הרב אלישע ויסליץ היה חוזר הרבה פעמים
על הפירוש של הרב קוק בעולת ראייה.
לעולם יהיה אדם,
ירא שמיים בסתר ובגלוי,
הוא מודה על האמת לדובר אמת בלבבו.
בסדר?
תפילה
שנאמרת לפני התפילה.
והוא היה חוזר על ההסבר של הרב,
זה היה באמת מה שנקרא,
הוא היה אומר, למרות שהרב קוק...
כתב את הדברים,
אבל זה דברים שהוא היה חוזר עליהם הרבה מאוד פעמים.
מודה על האמת קודם לדובר אמת בלבבו.
לעולם יהיה אדם, יראה שמיים בסתר וגלוי,
הוא מודה על האמת לדובר אמת בלבבו.
כלומר,
לפני שהאדם
דובר אמת בלבבו, כלומר,
מתבונן באמת מבחינת הסובייקט,
איך הוא רואה את הדברים,
קודם כל הוא מודה על האמת.
וגם היה חוזר על הדברים שהרב כותב שם בפירוש למודה אני.
למה אנחנו אומרים קודם כל מודה ורק אחר כך אני?
כי הצד האישי של האדם
הוא לא
מה שמתחילים איתו את היום.
קודם כל האדם מודה.
כלומר מודה על המציאות האובייקטיבית שלא התחילה ממנו.
אז הנושא הזה של הודאה על האמת,
מודה מלשון הודאה על האמת,
מודה מלשון מודה על האמת,
ואנשי קודש, גם אנושיות של קודש,
זה
מושגים מאוד מאוד מרכזיים במשנתו.
וחלק מהדברים שאנחנו נראה היום,
הם קשורים לאותה שיחה שניתנה בתש"ח,
כ"ד בשבט תש"ח.
וחלק ממנה,
כמו שבדרך כלל אנחנו עושים,
מופיע בחוברת כדבר אלישע
בהוצאת הישיבה לצעירים.
אבל כפתיחה לנושא שלנו היום,
פרשת משפטים נפתחת ב...
פרשיית עבד עברי
והשאלה כמובן
למה לפתוח בנושא הזה היא שאלה עתיקה וידועה
למה לפתוח בנושא אתם יודעים אין מוקדם ומאוחר בתורה
זה נכון,
כלל שרש"י נוקט בו הרבה מאוד פעמים.
אבל עדיין נשאלת השאלה,
בכל זאת,
אתה
פותח במשהו, למה אתה פותח בו?
כנראה שיש לזה איזושהי סיבה למה פתחת במשהו.
יכלו לפתוח, הרי
פרשת משפטים רבים שברו את הראש גם את הקשר בין המצוות,
קצת כמו כי תצא.
שתי פרשיות גדולות עם רצף אדיר של מצוות.
ואתה שואל את עצמך,
למה זה קודם ולמה זה אחר כך,
למה פתחת?
אבל ברור לגמרי, מעל לכל ספק,
שיכלו לערוך את המצוות בצורה אחרת.
יכלו לשים מצווה אחרת כפתיחה.
מצוות השבת יכלה להיות קודם,
המועדים,
הכל יכול להיות.
מה?
או,
אז
אתה נוגע פה בנקודה,
אתה מה שנקרא,
נגעת פה באיזה אוצר.
נגעת פה באיזה אוצר
שהרמב"ן ורבי יצחק אברבנאל
אמרו דבר מאוד מעניין.
שהם פתחו בזה דווקא.
הרמב"ן ורבי יצחק אברבנאל ניסו להסביר
שפרשת משפטים נוגעת בעשרת הדיברות.
זאת אומרת,
הרצף שיש שם נוגע בכל מיני מצוות מעשרת הדיברות.
זה פרשנות מאוד מאוד מעניינת,
אנחנו לא נוכל להתעמק בכולה,
אבל אני רוצה לקחת דווקא שני דברים שאומרים שני הראשונים האלה,
ולהתבונן בהם.
בראש ובראשונה,
דרך פירוש מאוד מאוד מיוחד של רש"י.
רש"י בשיר השירים,
בפירוש לשיר השירים,
בפרק ד' פסוק ה',
שני שדייך כי שני עופרים תאומי צבייה,
אומר שם רש"י
שמדובר בעשרת הדברות שיש להם לוח ימני ולוח שמאלי.
זאת אומרת,
השדיים שהם מעניקים את האוכל לאומה,
זה הלוחות הברית, והם...
ימין ושמאל.
מה מחדש לנו רש"י?
רש"י מחדש
שהקריאה של עשרת הדיברות היא לא רק קריאה במאונך,
אלא קריאה במאוזן, הפירוש.
הלוח הימני הוא מפרש את הלוח השמאלי.
כלומר, כאשר אנחנו קוראים את אנוכי ה' אלוקיך,
מה היישום
של אנוכי ה' אלוקיך?
לא תרצח.
לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי,
לא תנעף,
וכן הלאה.
ככה רש"י מסביר שם את הכל.
תעיינו שם,
שיר שירים פרק ד' פסוק ה'.
עכשיו, למה הבאתי את הרש"י הזה?
בואו נעיין לרגע בדברים של הרמב"ן,
והברבנאל,
ונראה כאן דבר מאוד מאוד מעניין.
הסבר לשאלה,
למה פרשת משפטים נפתחת בדיני עבד עברי.
האבן עזרא,
האבן עזרא,
פרשת משפטים,
אין לאדם
בעולם יותר קשה עליו מהיותו ברשות
אדם כמוהו.
על כן החל משפט העבד.
אני חוזר על הלשון של האבן עזרא,
אין לאדם בעולם יותר קשה עליו מהיותו ברשות אדם כמוהו,
על כן החל משפט העבד.
כלומר,
הסיבה שמתחילים בדיני עבד עברי,
היא לא בגלל שזה הנושא הכי חשוב,
במובן שההלכות הכי חשובות,
אלא הדבר החמור ביותר
שקיים באנושות, זה שמישהו שולט על מישהו.
כלומר, במילים אחרות, איך היינו מגדירים את זה?
לא עוסקים פה בהלכות עבדים, אלא בהלכות
שחרור עבדים.
זה הנושא שמתחילים בו.
פרשת עבד עברי זה איך משחררים את הבן אדם מלהיות עבד.
איך תצא מהעבדות.
הרמב"ן והברבנאל...
כמו שהסברתי, רואים במצוות פרשת משפטים סוג של
הקבלה לעשרת הדיברות.
האברבנאל.
האברבנאל אומר
ציטוט האברבנאל,
שאם ככה עושה להם,
כלומר,
אם לא ישחררו אותם,
הרי הוא כרוצח אותם בעודם בחיים.
אם אתה לא משחרר את העבד ומשאיר אותו תחתך,
כאילו רצחת אותו, לא תרצח.
כלומר,
בעצם האברבנאל עושה פה מהלך מאוד מאוד מעניין,
מסביר שלא תרצח זה לא רק לא להרוג בן אדם.
כמו שאנחנו יודעים,
לדוגמה,
לגבי הלכות לשון הרע,
שאדם יכול לשפוך את דמו של האדם
גם על ידי דיבור,
יש פה הרחבה של מושג הרצח.
לרצוח זה גם למחוק את האישיות הפרטית של
האדם.
זאת אומרת, עבד הופך להיות מספר.
מבחינתך הוא לא אישיות, הוא לא מישהו, הוא משהו.
זאת אומרת,
יש מימד מסוים,
באמת,
שהיו מתייחסים לעבדים ממש כמו לבעלי חיים.
עבד זה בעל חיים.
הרמב"ן מסביר
ש...
שחרור עבדים קשור באופן פשוט
לזכר ליציאת מצרים.
הנה כך הוא
אומר.
טוב.
לא ניכנס ממש ללשון של הרמב"ן,
אבל הוא מסביר שאנוכי השם אלוקיך,
הפירוש של אנוכי השם אלוקיך מתבאר
במצוות שחרור עבדים.
זאת אומרת,
האברבנל רואה את מצוות שחרור עבדים באיסור לא תרצח,
הרמב"ן רואה את זה באנוכי השם אלוקיך,
הדיבר הראשון,
שהרעיון שעומד מאחוריו זה שיש ריבון אחד לעולם,
ולא...
אדם הוא ריבון.
עכשיו, מה שמעניין פה, ולכן פתחתי בדברים של רש"י,
שהדברים של האברבנל והדברים של הרמב"ן עולים בקנה אחד.
בגלל שהרמב"ן בעצם נוגע בנקודה שבין אדם למקום,
שהבעיה של עבדות זה שזה יוצר איזה סוג של מתווך,
נקרא לזה,
בין האדם למקור שלו.
במקום שהאדם יהיה כפוף לאלוקים,
אז הוא הופך להיות כפוף לאדם,
והאברבנל אומר,
אתה רוצח אותו.
כי זה למחוק את האנושיות שלו.
ושני הדברים קשורים אחד בשני.
ברגע שאין מקור אלוקי לעולם,
כל אדם הופך להיות סוג של אבק.
ותשימו לב שהרצח ההמוני ביותר בהיסטוריה האנושית,
במאה השנים האחרונות,
הוא
של תנועות חילוניות לגמרי.
גם הקומוניזם,
גם הנאציזם,
היו תנועות חילוניות לגמרי,
שרצחו הכי הרבה אנשים בהיסטוריה.
ולמה?
בגלל שכשאתה מוציא את אלוהים מהתמונה,
אז כל אדם הופך להיות בסוף אבק,
סוג של אבק.
אתה יכול להפוך אנשים שלמים בהיסטוריה,
בציוויליזציה,
לסוג של אבק,
אבק אדם.
במעלות אל מזבחי.
יקרו.
יפה מאוד.
זה מאוד.
כי אם היה עבד לא יהודי,
חצי צרה.
עבד יהודי,
אתה מעסיק עבד יהודי,
אז תבוא לעבור עליהם,
שזה דבר חמור.
נכון מאוד.
נכון, נכון.
ההפטרה שאנחנו נקרא בשבת,
איזו הפטרה מזעזעת,
ירמיהו פרק ל"ד,
אנחנו נגיע לזה בעזרת השם,
נזכיר את הדברים.
מה שירמיהו אומר שם,
זאת אומרת שרואים שזה היה נגע,
שבהיסטוריה היהודית חזר על עצמו.
זאת אומרת שיהודים העסיקו יהודים אחרים כעבדים.
זה חוזר, זאת אומרת, זה משהו שחזר.
מה הדבר הזה בא להגיד?
למה זה כל כך...
קודם כל, למה זה כל כך חמור?
זה מובן,
כי בעצם האדם הופך להיות אלוהים של האדם השני.
ואז הוא מוחק אותו בעצם, כפרסונה.
הוא מתייחס אליו כאובייקט, ולא כסובייקט.
אבל הנטייה הזו האנושית, היא קיימת... כל מי שפעם העסיק אנשים,
אז הוא יכול להבין שמאוד בקלות,
הכוח שיש בידיים של האדם עלול להשחית אותו.
כלומר,
ברגע שאתה אחראי על משכורות של אנשים,
ברגע שאתה אחראי על
תנאים של אנשים אחרים,
אתה מאוד בקלות יכול להרגיש, רגע,
זה אני פה בעצם קובע גורלות,
אני זה שחותך חיים לכל חי פה.
אז אתה הופך להיות סוג של אדון,
בדיוק,
אתה הופך להיות אדון,
ולכן כאן אני מקדים בעצם את הסוגיה שאני רוצה שניגע בה עכשיו.
אפשר להגיד...
כמו שאמרתי בפעם הקודמת,
שואל את עצמי הרבה מאוד פעמים,
מה הנקודה?
זאת אומרת,
מה הנקודה בתוך כל הרעיונות שאנחנו אומרים
בשם הרב?
מה הגרעין שהוא רצה כל הזמן לזקק?
הגרעין הוא שיש לתורה,
מאחורי כל המצוות שאנחנו נקרא בפרשת משפטים,
איזה גרעין,
איזה יסוד, והיסוד הזה עליו עומדים כל הפירושים.
והיסוד הזה קשור גם למושג האמת,
כמובן.
זאת אומרת, פרשת מינוי הדיינים, אנשי אמת.
מה זה אומר אנשי אמת?
שונאי בצע.
הכוונה שהם לא שועבדים בעצם להיבט הכספי,
כלומר
לחומר.
החומר אצלם הוא סוג של כלי
ולא תוכן.
וזה קשור לנושאים שדיברנו עליהם בפעם הקודמת,
בלימוד שלנו בשבוע שעבר,
שמה זה לימוד לשמה?
לימוד לשמה,
לימוד שלא מונע בעצם מאינטרסים צדדיים של האדם.
זאת אומרת,
הוא בטל בפני האמת,
והאמת לא בטלה בפני הצרכים שלו.
זה הנקודות שדיברנו בפעם הקודמת.
זאת אומרת,
אני מביא כאן בשם הרב יהודה שביב,
זכר צדיק לברכה,
שהוא אמר על הפסוק,
אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים,
מבית עבדים,
הוא אמר ככה,
אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים,
בשחר ההיסטוריה הלאומית,
מבית עבדים בכל דור ודור.
זאת אומרת,
היציאה מבית עבדים זה לא דבר שנגמר דווקא ביציאה ממצרים,
זה דבר שחוזר.
זה יכול להיות שאדם הוא מעביד ויש לך עובדים,
זה יכול להיות בגלל שאתה שייך למערכת
אריסטוקרטית מסוימת,
זה
יכולה להיות מערכת משפטית או צבאית,
אתה חושב שיש לך זכויות
שאחרים לא יכולים לקבל את הזכויות שיש לך.
אבל זאת אומרת, המנטליות, אפשר לקרוא לזה,
אני אשתמש בלשון של מניטו, הזהות
של האדון והעבד לא פסו מן העולם.
למרות שזה נראה כאילו השתחררנו,
תמיד תמיד יהיה אדם שבמנטליות שלו
הוא בקלות משתעבד,
ותמיד יהיה אדם שבמנטליות שלו הוא בקלות נהיה אדון.
למה?
בגלל שהכוח יוצר תחושת אדנות.
ככה זה.
הון ואון זה שני דברים שמאוד מאוד דומים אחד לשני,
לא במקרה.
און זה כוח,
והון זה כוח.
חייל.
מה זה חייל בלשון התנ״ך?
כסף.
בסדר?
זה היה הפשט.
כשאנחנו אומרים,
עשה לי את החיל הזה,
החיל הזה זה כסף.
כוונה את הרכוש, את הממון, את ה...
והחשש כל הזמן שצריך להיות לאדם מול העיניים,
זה איך ההון לא הופך להיות הון שגורם לאדם להשחתה.
וזה היה אחד הנושאים שממש היה בלב
התורה שהרב אלישע הדגיש, ואני רוצה לפתוח
דווקא בשיחה של פרשת משפטים תש"ח.
הרב הזכיר שם כך, כי לי בני ישראל עבדים,
השבת בשלהי חודש שבט,
אנו מברכים את חודש אדר.
בפרשת משפטים התורה עוסקת,
כפי שהיה אומר רבנו הרב צבי יהודה,
באחד המושגים הבסיסיים בנפש האדם,
מושג החירות.
פרשת עבד עברי פותחת את פרשת משפטים.
התורה אומרת שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחופשי חינם.
מצד שני,
זה מופיע בשמות פרק כ"א פסוק ב'.
מצד שני, התורה מאפשרת לאדם גם להישאר עבד.
אהבתי את אדוני, את אשתי ואת בניי, לא אצא חופשי.
אז התורה נגד עבדות,
היא בעד עבדות,
היא נותנת לאדם להיות עבד,
מה הסיפור?
אבל, כך הוא ממשיך,
הוא לא יכול להישאר עבד ללא רציעת אוזנו ליד דלת בית המשפט.
וחז"ל,
קידושין כ"ב עמוד ב',
רבן יוחנן בן זכאי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר.
כלומר, בצורה יפה.
מה נשתנה אוזן מכל איברים שבגוף?
אמר הקדוש ברוך הוא,
אוזן ששמע קולי על הר סיני בשעה שאמרתי,
כי לי בני ישראל עבדים,
עבדיי הם ולא עבדים לעבדים,
והלך זה וקנה אדון לעצמו,
תירצע.
זאת אומרת,
יש פה כמו הרבה דברים שהתורה נוקטת בהם,
אם בצד אחד מטווה כיוון,
ובצד שני,
מאפשרת לאדם
להיות במדרגה שלו.
כלומר,
היא אומרת לו,
אני שואפת שאתה לא תהיה עבד,
אבל אם זה מה שאתה יכול להגיע אליו עכשיו הכי הרבה,
תישאר עבד.
אבל כל הזמן שאתה תרגיש שיש איזה משהו שדוחף אותך לצאת משם,
שאתה לא תרצה להישאר עבד,
כי במנטליות נוח לאנשים להיות אדונים ועבדים.
זה מנטליות.
נכון?
נכון?
כן, נכון, נכון.
זאת אומרת, לפעמים אנשים מעדיפים את ה...
כן,
כל מי שלהבדיל,
אבל להיות שכיר או עצמאי,
זה לא קל להיות עצמאי.
להיות עצמאי זה לקחת אחריות על ההכנסה שלך.
זה לא קל, זה מאוד נוח להיות שכיר, באמת.
אני לא,
שוב,
אין לנו שום דבר נגד שכירים,
אנחנו לא...
יש גם וגם.
וכאן ממשיך הרב אומר ככה,
פה משתלב,
לפי המקורות השונים,
משפט שהבסיס שלו בעצם בשנת היובל,
והחיבור שלו למתן תורה וליציאת מצרים דורש הסבר.
כי לי, בני ישראל, עבדים.
עבדיי הם, אשר הוצאתי אותם ארץ מצרים, אני,
השם, אלוהיכם.
בסדר?
ויקרא, כ"ה, נ"ה.
מדייקים חז"ל, כי לי, בני ישראל, עבדים.
עבדים, ולא...
עבדים לעבדים.
בסדר?
זה אותה גמרא קידושין פרק ב' שהקראתי לפניכם.
אומר הרב,
הדגיש,
אל תהיה עבד של בשר ודם,
תהיה עבד של הקדוש ברוך הוא.
אבל אז הוא אומר ככה,
אז מדוע שנגדיר את הקשר להשם כחירות?
לכאורה גם זוהי עבדות.
זאת אומרת, ממה נפשך כמו שאומרים?
אז אתה עבד שלא,
ואתה לא עבד שלא,
אז שניהם אתם עבדים.
אז אתה עבד פה, עבד שם, מה לי איתם?
אולי...
הוא אומר ככה,
זה חלק מעומק הדברים של חז"ל בעקבות הפסוקים.
החירות לא מתבטאת רק במה שאדם רוצה בנקודת זמן מסוימת,
אלא במה שמתאים לנפש שלו.
המילים הפותחות את הפסוק הן...
כי לי בני ישראל עבדים, מתי זה נקבע?
מתי זה נחקק במציאות?
ביציאת מצרים,
שבא לדברי חז"ל,
מידת הדין רצתה לקטרג ואמרה,
הללו עובדי עבודה זרה,
והללו עובדי עבודה זרה.
לפיכך, בעצם לא היו ראויים לצאת.
בכל זאת,
מידת הרחמים האלוקית פוקדת את ישראל לטובה.
זאת אומרת,
הרב מדייק פה,
כי לי בני ישראל עבדים,
מתי לי בני ישראל
עבדים? כשיצאו ממצרים.
מה זה אומר?
זה אומר שהם עבדים שלי,
לא במובן שעכשיו תעבדו ואז אתם עבדים שלי.
עצם היצירה של עם ישראל כעם של
השם קבעה את מושג העבדות בנפשם.
זאת אומרת שבתוכנו יש איזושהי שאיפה טבעית
לעשות רצון השם יתברך.
העבדות היא לא איזה משהו שמוטל עלינו כסוג של ג'וב מבחוץ,
אלא איזו נטייה פנימית שלנו להיות עבדים להשם.
לפיכך, בעצם לא היו ראויים לצאת.
הללו עובדי עבודה זרה,
והללו עובדי עבודה זרה. בכל זאת,
מידת הרחמים האלוקית פוקדת ישראל לטובה.
אז אנחנו שלא,
ומתוך כך, מה שהוא מצווה עלינו,
זה חלק מאישיותנו,
חלק מעצמיותנו.
ממילא החירות מולידה אחריות.
והמילים כי לי בני ישראל, משמעותן,
בתוך המהות שלהם,
עבדים.
זאת אומרת,
הדגש פה,
הוא שהעבדות לקדוש ברוך הוא היא לא עבדות כמו למצרים,
שזה סוג של לקחת אנשים ולעשות איתם משהו.
זה אומר שהם עבדים ברמה החיצונית של אנשים אחרים.
אלא יש פה איזו נטייה פנימית לעשות
את רצון השם, וזה עבד מסוג אחר.
עכשיו,
כאן אנחנו נוגעים בסוגיה מאוד מאוד מאוד מאוד מרכזית.
היא מרכזית בתורה,
אבל היא מרכזית מאוד להבנת כל המשמעות של מושג של עבודת השם.
אפשר להגיד שכל המאמר הגדול של הרב קוק בספר עקבי הצאן,
דעת אלוקים,
עבודת אלוקים,
זה מאמרים שבעצם עוסקים בנקודה הזאת.
החוויה של האדם
היא שהרצון האלוקי הוא משהו שבא מבחוץ.
כלומר,
אלוקים הוא מישהו מבחוץ שמצווה עליי דברים מבחוץ שאני צריך לעשות.
וכל המהפכה שנקראת עבודה לשמה או עבודה באהבה.
מה זה עבודה מאהבה או עבודה לשמה?
זה הנחה שמה שאלוקים מצווה זה לא דבר שהוא חיצוני לאדם,
אלא זה דבר שהוא בעצם עומד בעומק רצונו של האדם.
כלומר,
וזאת הנקודה בעצם שעומדת מאחורי הרבה מאוד מהיסודות שהרב דיבר עליהן,
שזה פשוט אותן יסודות.
ברמה השטחית יכול להיות שהאדם מאוד רוצה לדבר לשון הרע,
והוא רוצה לשמוע גם לשון הרע.
כלומר, ברמה
השטחית,
החופשי,
חופש הדיבור,
כמו שדיברנו על זה,
נכון?
חופש הדיבור,
מה שמותר לי להגיד,
זה סבבה, זה בסדר.
אומר לו, אומרת לו התורה.
האם זה מה שעומד בעומק רצונך?
זאת אומרת, האם זה מה שאתה באמת באמת באמת רוצה?
עבדים ולא עבדים לעבדים.
וכאן יש נקודה שקשורה כמובן גם למושג הנעשה ונשמע,
והכפיית הר כגיגית שדיברנו עליה,
שעסקנו בה קצת בעבר.
השאלה הגדולה היא כמובן שאלה המפורסמת,
אם עם ישראל אמר נעשה ונשמע,
גם אצלנו וגם בפרשה הקודמת נעשה ונשמע,
אז למה צריך לכפות עליהם?
מה מקומה של הכפייה?
זו נקודה שהרב דיבר עליה בשיחה של הפרשה הקודמת,
פרשת יתרו.
הכפייה,
אפשר לומר,
היא ביטוי, זה המעלה, בסדר?
זה מהר"ל בנתיב, סליחה, בתפארת ישראל, פרק ל"ב.
המהר"ל אומר שלמעלתה של התורה לא ראוי שהיא תינתן בחופש.
עכשיו, בואו נסביר את הדבר הזה לעומק.
מה זה אומר?
זה אומר שבתוך
האנושות יש ערכי חירות.
האדם רוצה להיות בן חורין,
כלומר לעשות את מה שהוא מזדהה איתו.
אבל מה הבעיה של ערך החירות כערך בלעדי או כערך מרכזי?
שערך החירות
עלול לגרום לאדם לרצות לעשות מה שהוא רוצה
ולהתכחש לדברים שהוא רוצה,
אבל
באופן המיידי הוא לא מעוניין בהם.
זאת אומרת,
דוגמה מאוד פשוטה, בן אדם עושה דיאטה.
אז
הוא רוצה לאכול משהו,
כלומר,
ברמה החירותית שלו הוא רוצה לאכול משהו,
אבל באמת הוא לא רוצה לאכול את הדבר הזה,
כי הדבר הזה מזיק לו.
אז מה אתה רוצה?
בא לי לאכול את זה, אבל אני
לא רוצה לאכול את זה. אז
זאת אומרת, בתוך האדם קיימים שני יסודות.
היסוד האחד הוא יסוד של החופש שלו,
הוא רוצה לעשות מה שבא לו.
אבל יש יסוד בתוכו שאומר,
אני רוצה שתכפה עליי.
למה?
כי בעומק אני לא רוצה את זה.
כלומר,
מה התפקיד של הכפייה?
הכפייה, התפקיד שלה בעצם,
זה להרים את הבן אדם לרצונות שבטווח הקצר הוא לא מעוניין בהם.
זה
כמו בן אדם שאומר,
תשמע,
תרחיקו ממני את כל הדברים שמושכים אותי,
כי זה הורס לי את החיים.
אז מה אתה רוצה?
אתה לא מבין שזה חופש?
הזכרתי פה לא פעם את המאמר של דוקטור גדי טאוב,
יש מאמר שנקרא המינימום ההכרחי,
הוא עוסק בהתמכרויות,
שיטת 12 הצעדים.
הוא חקר את הנושא הזה בעקבות איזה חבר אלכוהוליסט שלו,
לא שאלתי אותו פעם.
המאמר נקרא המינימום ההכרחי.
גדי טאוב, דוקטור גדי טאוב.
המאמר הזה הוא מאמר מאוד מעניין,
שבעצם היסוד שעומד מאחוריו,
בבסיס של המאמר עומד,
הטענה שליברליות עלולה לקחת את האדם אל עבר פי פחת,
כמו שאומרים.
וההתמכרויות זה בעצם הדוגמה הכי מובהקת לכך.
כי
אתה אומר שהבן אדם יכול לעשות מה שהוא רוצה,
וזה לא עושה לו טוב, זה עושה לו רע.
ולכן בעצם הוא מסביר ששיטת 12 הצעדים,
בין השאר מה שהיא עושה,
זה משקמת את המרקם החברתי של האדם.
כלומר, האינדיבידואל כשלעצמו עלול להגיע לתהום,
ואז על ידי זה שמחברים אותו לקבוצה שעוזרת לו לצאת מהתהום,
הוא
בעצם ניצל מעצמו.
כלומר, האדם ניצל מעצמו על ידי קבוצה.
במילים אחרות, מה זה אומר?
שחירות של האינדיבידואל עלולה להוביל אותו לגיהנום.
ועל ידי זה שהקבוצה,
החברה,
מונעת ממנו את זה,
הוא מגיע לגן עדן.
כלומר,
הוא מגיע...
מה?
גבולות, כן, אז בעצם מה אתה אומר?
מצד אחד אני רוצה לתת לו חופש.
מצד שני אני רוצה שהחופש הזה לא יוביל אותו לעבר אסון.
אז מה אתה עושה?
אתה כופה עליו.
כלומר,
מה תפקידה של הכפייה?
הכפייה בעצם
אמורה להרים את הבן אדם לרצון שבאופן
האישי הוא לא היה מגיע לשם.
הם מגבילים,
אבל אפשר להסביר תמיד ש-12 הצעדים זה הגבלה של האדם.
בעיקרון, שוב,
12 הצעדים,
הצעד הראשון למי שלמד פעם,
זה גילינו שאנחנו בכוחות עצמנו לא יכולים להתמודד,
אנחנו חייבים כוח גדול מאיתנו.
זה הצעד הראשון של הצעדים.
כלומר,
במילים אחרות,
אם אין לך אלוהים,
אתה לא יכול להתמודד.
אז בסדר,
זה נכון ששם הם מגדירים,
כל אחד יגדיר בעצמו מה זה אלוהים, כי
הם לא רוצים להיות משהו דתי בהגדרה.
אבל זה ברור שזה משהו שקם על ידי אנשים דתיים,
זה פשוט.
אבל עוד פעם,
מה שאנחנו חוזרים פה בעצם בגוונים שונים,
אם אתה משתעבד
בעצם לצד האישי החירותי של האדם,
אתה יכול להגיע למקומות מאוד מאוד הרסניים.
אתה חייב שיהיה מישהו שירים אותך בכפייה,
לפעמים למקום שאתה לא נמצא בתוכו עכשיו.
בוודאי,
בוודאי.
לקבוצת גמילה אתה לא יכול להגיע אם אתה לא מעוניין בזה.
לכן גם עבדות יכולה להיות התמכרות.
העבד יכול להיות מכור.
הרב צבי יהודה בשיחה שהרב אלישע בעצם אומר,
כמו שהרב צבי יהודה אומר לנו,
אומר בהתחלת השיחה שלו,
זה מופיע בשיחות הרב צבי יהודה לפרשת משפטים,
בשיחה הראשונה,
אם אני לא טועה.
הוא אומר שגם אדם יכול להיות
עבד
ליצר הרע שלו.
כלומר, איזהו אל זר בליבו של אדם זה יצר הרע.
מה זה אומר?
זה אומר שכאילו יש רודן, מה זה המילה התמכרות?
זה מלשון?
איך נקרא באנגלית התמכרות?
Addicted.
Addicted זה מלשון דיקטטור.
הדיקטטור ו-addicted זה מאותה מילה,
זה נגזר מאותה מילה.
זאת אומרת, יש בתוכך דיקטטור שמכתיב לך מה לעשות.
אתה לא שולט עליו, הוא שולט עליך.
הוא מכתיב לך לגמרי מה לעשות.
כלומר, יכול להיות לאדם,
יכול להיות שיהיה לו דיקטטור כמו פרעה,
ויכול להיות שבתוך האדם יש דיקטטור אחר,
שאומר לו שהוא רוצה לעשות דברים הורסניים מבחינתו.
כן, כן, כן.
זה בדיוק יצר שבליבו של אדם.
אז מתוך שלל הסוגיות האלה אני רוצה רק לגעת בנקודה אחת קטנטנה,
ממש קטנטנה.
אחת הסוגיות שמופיעות בפרשת משפטים והיא סוגיה שיש בה הרבה מה לעיין
גם ברמת הפשט אבל אנחנו נעסוק בזה בגלל הזמן ממש בקצרה זה
גם אבדה
וגם פריקה וטעינה של אדם שפוגשים בדרך.
כי תפגע שור אויבך או חמורו נאבד,
השב תשיבנו לו,
כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו,
וחדלת מעזוב לו,
עזוב תעזוב עמו.
בתרגום לימינו,
הייתי אומר,
החלק השני,
זה אתה רואה בן אדם
שאתה ממש לא סובל,
שיש לו פאנצ'ר בגלגל,
או שהוא תקוע שם בדרך,
ואתה אומר,
מה,
אני עכשיו יעצור לו?
המנובל הזה, אחרי מה שהוא עשה לי אתמול,
נראה לכם.
אז התורה אומרת, וחדלתם, עזוב לו, עזוב תעזוב עמו.
אז כמובן שיש פה הרבה מה להתעמק ב...
בלשון,
הלשון של התורה,
מה זה חדלת מעזוב לו,
עזוב תעזוב עמו?
אז כולם מכירים את הפירוש הנפלא של רש"י,
אבל לפני שנגיע לפירוש של רש"י,
אני רוצה להקריא פה מדרש,
יש מדרש מופלא,
שנחמה לייבוביץ' מביאה אותו בדברים שלה ומופיע בעוד מקומות.
רגע אחד,
או.
אז נחמה מביאה את זה,
המדרש מופיע בתנחום הישן משפטים.
בתהילים צ"ט,
פסוק ד' כתוב ככה, אתה כוננת מישרים, אמר רבי אלכסנדרי,
שני חמרים היו מהלכים בדרך והיו שונאים זה את זה.
שני, מה שנקרא, נהגי הובלות.
רבץ לו חמורו של אחד מהם,
ראה אותו חברו ועבר.
מה שנקרא,
אחד נתקע בדרך עם פאנצ'ר והשני המשיך לנסוע.
משעבר, אמר,
כתיב בתורה,
כי תראה חמור שנאך
עזב תעזב עמו,
מיד חזר ועזב עמו.
זאת אומרת, התורה מתארת, המדרש מתאר בצורה מקסימה,
שמדובר באדם אחד שנתקע בדרך ואחד המשיך לעבור.
ואז הוא חוזר אחורה אחרי שהוא נזכר בלשון של התורה.
זאת אומרת, איך המדרש מסביר
את הלשון של התורה?
כי תראה חמור שנאך,
רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ,
לא?
לא רצתה לעזוב.
בדיוק,
בדיוק.
זאת אומרת, איך המדרש קורא את הפשט?
חדלת מעזוב לו, באמת המשכת בדרך.
ואז נזכרת ואמרת, לא,
התורה אומרת ככה, לא, לא יכול להיות ככה.
ואז תראו איך
המדרש מתאר פה בצורה מקסימה.
מיד חזר ועזב עמו,
התחיל לשיח ליבו.
אמר,
כך היה פלוני אוהבי ולא הייתי יודע.
ממש כמו מדרשים כאלה שמתארים.
אותו אחד שתקוע בדרך אמר, אה,
ככה הוא אוהב אותי ואני לא ידעתי בכלל.
נכנסו להם לפונדק ואכלו ושתו.
מי גרם להם שעשו שלום?
על ידי שהיביט זה בתורה.
ההווי, אתה כוננת מישרים.
זה ההסבר של המדרש.
מה זה אתה כוננת מישרים?
במילים אחרות,
לפעמים אתה מדבר דיבורים גבוהים מאוד של ואהבת לרעך כמוך,
אתה יודע איך אתה מתרגם את זה למעשה?
אם אתה תתחיל לעשות פעולות קטנטנות של קרבה,
אתה תראה,
אתה תמצא את עצמך בפונדק איתו.
בדיוק.
עכשיו תראו את ה...
בנו יעקב,
שהיא אוהבת מאוד להביא אותו.
זה תרגום מגרמנית, להתראות.
תראו את הלשון שלו, זה נפלא.
תחילה, אתה מתקרב אליו ואל בהמתו באי רצון.
אתה מיישב את התנהגותך בלבך,
אין לטובת הבהמה אני עושה,
ולא למענו.
אני בכלל חושב על האוטו,
אני לא חושב על החמור הזה,
לא?
אני
חושב על החמור השני.
ולמה תאשם היא באשמתו?
מה מסכנה בהמה?
מילא בהמה, אבל היא?
ובינתיים אתה עושה יחד עמו,
ואולי בשתיקה גמורה.
אך תוך כדי עבודת הפריקה המשותפת, יש צורך להסביר,
לתת הדרכה או עצה בעשייה.
והנה נשאלת שאלה וניתנת תשובה.
ודיבור גורר דיבור,
ומתוך העשייה נקשרה שיחה.
ומתוך המגע מתקרבים הלבבות ותיעלם השנאה.
בנו יעקב.
זה כאילו,
הוא
בעצם לקח בלשון שלו את מה שהמדרש אומר ככה ב...
אז...
אותו רעיון ממש,
אבל בכיוון קצת אחר,
הרב אלישע יותר הדגיש את הפירוש של רש"י,
שמסביר את הסיפור לא בצורה פרוזאית,
שעברת אותו.
אלא הוא אומר, וכי תחדל מעזוב לו?
עזוב, עזוב, עזוב תעזוב עמו.
מה, אתה מעלה על דעתך שאתה תעשה את זה?
זאת אומרת,
רש"י מסביר שהתורה כותבת את זה בעצם בלשון תמיהה.
כך הוא מסביר את
זה.
האדם הפשוט,
ככה אני מקריא מתוך השיחה,
האדם הפשוט שקורא את הפסוקים האלו ודאי תמה,
למה כתוב בלשון המוזרה הזאת,
עזוב תעזוב עמו?
למה לא כתוב בשפה יותר ברורה, עזור תעזור לו?
אם אדם חושב שהתורה היא אוסף חוקים,
הוא יכול לומר לעצמו בשורה התחתונה,
מה התורה רוצה?
שנעזור.
אז למה היא כתבה את זה?
בצורה של לעזוב.
אבל צריך לדעת
שהתורה אינה ספר חוקים.
התורה באה ליישר את האדם.
אומר אונקלוס בתרגום על הפסוק הזה,
מה זה עזוב תעזוב עמו?
תראו את הלשון של האונקלוס.
תעזוב עמו, תשבוק מה דבליבך.
תעזוב מה שבלבך.
הפסוק מדבר על חמור שונאך.
התורה רוצה שנתגבר על השנאה.
נשנה את מה שבלבנו.
מתוך כך נעזור לשני בפועל.
הבפועל הזה הוא תמיד תוצאה של הכוח.
סוף מעשה במחשבה תחילה.
ראשית לכל צריך לעזוב את השנאה שבלב.
הרב צבי יהודה זצל היה מלמד פעמים רבות את הגמרא,
הגמרא בפסחים קי"ג עמוד ב',
שעוסקת בפסוק זה.
אמר רבי שמואל בר רב יצחק, אמר רב,
מותר לסנותו שנאמר כי
תראה חמור שונאך,
הרובץ תחת משאו?
זאת אומרת, איך יכול להיות שיש לך שונא, נכון?
אז יש פרשנות,
יש כל מיני פרשנים,
אני לא אסתכל,
הרשבם והמלבים אומרים דברים
קצת שונים.
בכל אופן, ומשרינן למיסני, שמותר לסנוא אותו?
והכתיב לא תשנא את אחיך בלבביך,
אלא דאיקה שבידו עבירה.
מדובר באדם שעשה מעשה איסור.
ראית אותו עושה מעשה חמור לבד,
ואין לך אפשרות לקחת אותו לבית דין מאיזושהי סיבה.
נקודת המוצא,
הוא ממשיך ואומר ככה,
נקודת המוצא של הסוגיה,
שהפסוק לא עוסק בשנאה רגילה שהיא אסורה מכל וכל,
אלא רק בשנאה לבני אדם שמותר לסנותם בגלל עבירות שבידם.
עוד נתון שחשוב להבנת הסוגיה,
מצוות פריקה קודמת למצוות טעינה,
כי חמור מועמס על גביו,
יש בו צער בעלי חיים.
הגמרא מתאר את מציאות של אדם שהולך בדרך ופוגש בצד,
הוא אומר את זה ככה
בסרקזם אופייני.
פוגש בצד אחד של הדרך חמור של האוהב שלו,
מהעם שלו,
מהדתיים שלו,
מהחרדלים שלו,
מהלאומיים שלו, בקיצור, כל אחד שלו, מהעם שלו.
על החמור הזה יש מסע,
והחמור הזה סובל מצער בעלי חיים.
מנגד,
בצד השני,
יש חמור שונאך,
אדם שעובר עבירות ולכאורה מותר לסנותו.
בנוסף על החמור שלו אין מסע,
כלומר אין כאן צער בעלי חיים,
אלא רק את בעל החמור שצריך עזרה
בהטענת מטען על גבי חמורו. מה העדיף?
אם זה היה תלוי בהסתכלותנו השטחית,
ברור מה היה עדיף.
האיש, המגזר וכולי.
גם צער בעלי חיים זה דאורייתא.
אומרת הגמרא מצווה בשונא.
זה גמרא.
הגמרא אומרת מצווה בשונא.
למה מצווה בשונא?
עונה הגמרא כדי לכוף יצרו.
זאת אומרת
שהאדם צריך
לכפות את עצמו נגד מה שהוא נוטה אליו.
הרי יש פה אדם חוטא,
יש את כל הסיבות הלגיטימיות לשנוא אותו.
והתוספות שואל,
שם,
דיבור המתחיל שראה,
שם,
בסוגיה,
השתא,
מה כפיית יצר שייך, כיוון שמצווה לשנוא אותו?
מצווה לשנוא אותו, מה אתה אומר לכפיית היצר?
ואז עונה התוספות ככה, ויש לומר,
הרב צבי יהודה היה מזכיר את זה הרבה פעמים,
ויש לומר, כיוון שהוא שונאו,
וגם חברו שונא אותו,
דכתיב כמים הפנים לפנים,
כן לב האדם לאדם,
הם באים מתוך כך לידי שנאה גמורה ושייך כפיית היצר.
כלומר, התוספות אומר, תדע לך,
יש דינמיקות שקיימות בתוך חברה,
שאם אתה תמשיך עם התהליך ההידרדרות הזה,
זה יוביל למקום רע מאוד.
את
הפנים שהאדם מראה לזולתו,
זה מה שהוא יקבל חזרה.
ממש כמו השתקפות דיוקנו של אדם במים.
אז אומנם נכון שהאדם שונא רק את העבירה,
אבל את השנאה הזאת האדם משדר לאותו שונא,
ומה הוא מחזיר לו בתמורה?
שנאה יותר גדולה.
כי כמים הפנים לפנים.
בשלב הבא,
על פי הכלל הזה,
גם אתה מחזיר לו שנאה יתרה. לא מצד מה שהוא עובר עבירה,
אלא מצד מה שהוא שונא אותך,
ושניכם באים לידי שנאה גמורה.
זאת אומרת, יש פה הבנה עמוקה של התוספות,
שיש מצבים
שגם קפידה מסוימת אסור לתת לה,
אסור לפצע הזה לתת לו להזדהם.
שנאה גמורה אין לה שום היתר,
על מנת למנוע את המצב הזה מחד
הגמרא שלמרות שבדרך כלל פריקה קודמת לטעינה,
טעינה בשונא עדיפה כדי לכפות את היצר,
שלא תבוא לידי שנאה גמורה.
הרב חנן פורת בשיחה אחרת שלו אומר,
שלכן עדיף,
שוב, צריך כמובן לעשות כאן בחוכמה, אבל...
לפעמים,
אם אתה רואה טרמפיסט,
עדיף לקחת טרמפיסט שהוא קצת רחוק ממצוות
לפני שאתה לוקח את האנשים שלך,
כדי להראות שאתה לא מקפיד עליו.
מעניין, זה הסתכלות, התבוננות מאוד מאוד מעניינת.
זאת אומרת,
אם יש לך אפשרות,
לפעמים,
הייתי אומר,
בזהירות,
בעדינות,
יש אנשים שאצלם זה חרדים,
זה
אותו דבר.
את אותו דבר הם צריכים לנהוג עם חרדים.
כי בטבעם שלהם,
לא דתיים זה בסדר,
אבל חרדים,
המשתמטים האלה,
בכלל,
מה אני צריך לקחת אותם טרמפ?
הם הטרמפיסטים הכי גדולים של המדינה,
אז מה, אני צריך לקחת אותו טרמפ?
אז אדרבה, תכפה את זה.
תכפה את הדבר הזה,
אתה
צריך עוד יותר לקרב,
כדי שזה לא יגיע לשנאה גמורה.
ו...
אני מקריא את זה מהשיחה האחרת, זה ממש אותו דבר.
עזוב,
תעזור עמו.
הרב אומר ככה,
עזוב את המשקעים,
את הקליפות החיצוניות,
ותגלה את אהבת ישראל,
את הפנים של הקשר בין הנשמות.
לכן אותה מצווה,
שכתובה כאן בפרשת משפטים בלשון אויבך, שונאך,
כתובה בפרשת כי תצא בלשון אחיך.
לא קל לעזוב את מה שבלבנו.
הלב צריך להיות נקי.
ואולי זה חלק,
כאן הוא מכניס את זה לפרשת שקלים,
אולי זה חלק מברכת חודש אדר.
זאת אומרת שכל אחד הוא חצי.
סיכומו של עניין,
ראינו פה סוגיה אחת,
אבל סוגיה אחת שבעצם מוקרנת מהנקודה שפתחנו בה.
הסיפור של העבדות להשם,
יכולה להיראות ברמה החיצונית כמו סוג של קביעה,
שאלוקים אומר לנו,
שאתה צריך לכפות את היצר שלך,
כמו במקרה הזה,
או לא לדבר לשון הרע, או לשמור שבת,
או להגיד,
לא תשנא
או שהתורה בעצם באה לפתוח את הבן אדם ולהגיד,
תשמע,
יש בתוכך שכבות,
שכבות שכבות.
בשכבה אחת אתה שונא את הבן אדם הזה,
עבר עבירה
או סתם הפרצוף שלו לא בא לך בטוב,
או כי בגלל שהוא פיטר אותך מהעבודה לפני חודשיים.
לא משנה למה, או בגלל שהוא משתמט, לדעתך,
או לא לדעתך.
אבל התורה בעצם אומרת,
אבל אני רוצה שתבנה את מערכת היחסים שלך עם האחים שלך
על שכבה יותר פנימית. ואני אעזור לך לעשות את הדבר הזה.
לא משנה אם זה כמו הסיפור של הפונדק,
שאתה אומר,
יאללה, בואו נתחיל לדבר איתו קצת,
נעשה ככה, ובסוף נהיה בפונדק ביחד. או בגלל שהבן אדם אומר,
תשמע,
זה נכון,
יש בי צד שאני מקפיד עליו,
ויש צד שאני רוצה לשמור איתו על יחסי אחווה.
אבל בעצם כל הסיפור הזה פה נפתח...
ונסגר בדבר שאמרנו בהתחלה בשם הרבי מקוצק.
אמת.
אנשי אמת.
אנשי אמת זה גם אנושיות של אמת,
אבל זה אומר שהמדד שקובע את הערכים בחיים הוא לא המדד
שמה שנקרא נשלף מהבטן.
בבטן שלנו הרבה פעמים אנחנו לא רוצים את האמת.
אנחנו מעדיפים את השקר,
את השוחד,
את המרמה,
כל מיני דברים אנחנו רוצים יותר.
אבל בעומק יותר גדול,
כל אחד מאיתנו רוצה אמת,
הוא רוצה אהבה,
הוא רוצה להיות מחובר לאחים שלו.
אף אחד לא רוצה בסופו של דבר שמה שיחבר בינינו
זה כל מיני אויבים שיזכירו לנו שאנחנו מחוברים בעל כורחנו.
נתחבר אחד לשני מתוך רצון, מתוך אהבה,
לא יצטרכו להזכיר לנו את זה מבחוץ.
לעלוי נשמות
כל הקדושים שנפלו,
כל הגיבורים, כל אנשי האמת
שמחזיקים אותנו פה במדינה,
וגם לעילוי לנשמתו של רבי מקוץ,
שלימד אותנו מה זה להיות אנשי אמת,
ולזכר רבנו זצל, שמתורתו אנחנו שותים ולומדים,
ושיהיו בשורות טובות, ימשיכו להיות בשורות טובות.
אמן כן יהי רצון.
תודה רבה.
