בדף הראשון שלפנינו,
מתוך אין היה,
ברכות פרק ראשון.
תנא התם,
בשורה הראשונה,
בגמרא.
ציטוט ממסכת תמיד.
אמר להם הממונה לכהנים,
שעסקו בהקרבת קורבן התמיד
אחרי שנשחט
ואחרי שנותח לאבריו
ושמו את האברים על כבש המזבח
כדי להמליח אותם
או למלוח אותם במלח
ואז אחרי הפעולה הזאת
הם יורדים לברך ולהתפלל,
אמר להם הממונה,
ברכו ברכה אחת,
אחת הברכות שלפני קריאת שמע,
והם ברכו,
וקראו עשרת הדיברות,
שמע והיה עם שמוע ויאמר,
וברכו את העם,
הכוונה עם העם, שלוש ברכות, אמת ויציב,
ועבודה וברכת כהנים.
ובשבת מוסיפין ברכה אחת למשמר היוצא.
ברכה מאוד מיוחדת, כפי שמתברר בסוף העמוד הזה.
מי ששיכן את שמו בבית הזה,
הוא ישכין ביניכם אהבה ואחווה ושלום ורעות.
אבל הגמרא כאן מבקשת להתייחס לעובדה.
הכתובה שם במשנה,
שהכהנים,
יחד עם קריאת שמע,
אפילו לפני קריאת שמע,
היו קוראים בכל בוקר את עשרת הדברות.
יפה.
הגמרא אומרת שזה רעיון פנטסטי.
לקרוא עשרת הדברות?
הרי זה אחד השיאים של עם ישראל,
השם העם, כל אלוהים,
מדבר מתוך אש, כמונו ויכי,
עשרת הדיברות, מעמד הר סיני.
אז אולי גם אנחנו,
למה רק הכהנים קוראים בכל יום עשרת הדיברות?
אז אומרת הגמרא,
אמר מר וקוראין עשרת הדיברות,
אנחנו בשורה הרביעית בגמרא.
אמר רב יהודה, אמר שמואל,
אף בגבולין
ביקשו
לקרות כן.
הגבולין, הכוונה,
מחוץ למקדש.
אבל
הרעיון נגנס.
אלא שכבר ביטלו מפני תרעומות המינים.
כלומר,
המינים
זה הנוצרים.
שהם עלולים
מהתוספת הזאת של קריאת עשרת הדיברות
להוציא עיקרון שהוא שגוי לחלוטין,
שהוא מוטעה לחלוטין.
רש"י כאן אומר בשתי שורות מהסוף,
מפני תרעומת הפיקורסים,
זה כמובן צנזורה,
צריך להיות אמינים,
שלא יאמרו לעמי הארץ, אין שאר תורה אמת.
כלומר,
התורה זה עשרת הדברות,
כל השאר זה כל מיני פרטים קטנים.
ותדעו, ומה ההוכחה של המינים,
אם היינו גם אנחנו מקיימים את הדבר הזה,
שאין קוראים אלא מה שאמר הקדוש ברוך הוא,
שמעו מפיו בסיני.
עשרת הדיברות,
זה מה שקיבלנו מעת השם.
כל השאר, זה כל מיני תוספות,
ערך מוסף,
כל מיני חומרות והידורים של חכמים.
כל זה עלול היה לקרות אם היינו
קוראים בתור חובה כל יום עשרת הדיברות.
ממשיכה הגמרא.
נתניה נמייחי,
רבי נתן אומר,
בגבולין ביקשו לקרות כן,
אלא שכבר ביטלו מפני תרעומת המינין.
והגמרא מספרת, רבא בר בר חנה סבר למקבעיה בסורה.
סבר לקבוע את הדברים,
אמר לרב חסדא, כבר ביטלו מפני תרעומת המינין.
הוא חשב שסורה
זה מקום של תורה,
שם לא תצא שגגה כזאת.
גם שם חוששים לזה.
וכן רב המנונא,
סבר למקבעיה בנהרדעא,
אמר לרבא שכבר ביטלו מפני תרעומת המינים.
הרב קוק היה מסביר
באמת
מה שלמותה של תורה.
מדוע המינים,
אלה שקראו לבטל את המצוות המעשיות,
את הירידה לפרטים,
למה הם טועים?
אומר הרב,
סעיף קס"ב,
עשרת הדיברות,
אף בגבולין ביקשו לקרות כן,
אלא שכבר ביטלו
מפני תרעומת המינים.
המינים טועים,
באומרם שהתכלית היא
רוח התורה.
אומרים המינים,
העיקר, זה לא הדקדוקים המעשיים,
אלא
הרוח של התורה.
דהיינו, הדעות האמיתיות שלה והמידות הטובות.
אלה עניינים חשובים.
אלה עניינים
שכל אחד רואה את התועלת שלהם.
ועל פי זה יעשו הבדל בין דברים עיקריים לדעתם
שהם מיוסדים בדעות לבין שאר מעשים ומצוות.
המינות
היא מפרידה
בין דברים גדולים
לדברים קטנים.
היא מפרידה בין דעות לבין מעשים. דעות, רעיונות,
זה דברים אינטליגנטיים.
כל ההתעסקות
בסעיפים של השולחן ערוך,
ועוד יותר,
בסעיפים הקטנים של המשנה ברורה ושל שער הציון,
ובביאור הלכה,
כל אלה
כבר ירידה לקטנוניות.
מה זה באמת חשוב?
איך אתה בדיוק קושר את התפילין?
תפילין זה חירות,
זה עם שיצא ממצרים והתעתר באזרי דפנה.
שמסמלים את החירות,
זה דבר שבאמת
כדאי וראוי להתעסק בו.
אבל פרטי הצבע והכתיבה והקשירה,
אלה פרטים שלכאורה לא מעלים ולא מורידים.
העיקר הרעיון של התפילין,
אז תלך עם קובייה שבפנים אין כלום, העיקר הרעיון.
הדעה הזאת אחר כך מגיעה
בלבוש אחר
שהמצוות הם סמלים.
כך כותב הרש"ר הירש,
המצוות הם סמלים,
העיקר זה הרוח,
לא הדקדוק המעשי,
לא שהוא לא דקדק באופן מעשי,
אבל מבחינת שיווק היהדות.
המצוות הם סמלים, נו ואם זה סמל.
אז מה חשוב לדקדק בפרטי ההלכה?
אתה יושב בליל הסדר ואוכל מצה,
לא חשוב לדקדק
בהלכות המצה.
באמת, מה זה משנה?
העיקר להיות בן חורין ולשיר ולהודות להשם.
מה זה משנה איך נעשה את המצה?
האם יש זהירות מאיסור חמץ?
באיזה אופן אוכלים אותה?
בהסבה או לא?
וכמה זמן?
כל הפרטים המעשיים הם סתם מעיקים,
העיקר זה הרעיונות,
הסמלים.
כך סוברת המינות.
אבל
טעותם גדולה,
אומר הרב,
בזה שהם חושבים
שהדעות
כבר הן התכלית האחרונה.
לקבוע.
שהמטרה,
שהיעד של היהדות,
זה רק הרעיונות.
זאת התכלית האחרונה.
זאת נקודת השיא.
זו טעות.
כי אף על פי
שהרעיונות הם חשובים,
ואף על פי
שאמר רבי יהושע בן כורחא,
שאדם צריך לקבל על עצמו קודם עול
מלכות שמיים ואחרי זה עול מצוות.
אבל הרעיונות
זה לא הסוף.
הרעיונות זה ההתחלה.
הסוף,
סוף מעשה במחשבה תחילה.
היעד
הוא שמתוך הרעיון
תגיע אל המעשה
אל מעשה שיחדיר לתוך החיים שלנו את הרעיון.
רעיון
שהוא לא חודר חיים,
אלא שהוא מרחף
ממעל החיים, נוגע ואינו נוגע בהם.
הוא רעיון חלש.
בחז"ל כתוב,
גדול תלמוד
שמביא לידי מעשה.
הגדולה של התלמוד,
שעל ידי ברור ולימוד,
אז מתייצרים רעיונות כאלה,
שהם באים לידי ביטוי במעשה.
זה רעיונות שמשנים את החיים שלנו.
יש ספר כזה,
רעיונות משני חיים,
של הרב זקס.
זה כותרת נפלאה.
היהדות,
לא נשארת עם הרעיונות,
אלא רעיונות משני חיים.
לכן, להגיד, העיקר הרעיונות,
אבל החיים נמצאים בכלל במרחק
עצום מהרעיונות, להפריד,
לחתוך בין הרעיונות לבין החיים.
זה גזר דין מוות על החיים.
איך יראו החיים שלנו עם רעיונות מרחפים?
לכן זו טעות להגיד
העיקר הרעיונות.
אומר הרב,
אבל באמת,
אין תכלית השלמות האנושית
נגמרת באמת,
כי אם
כשיוכל לחיות ולהתנהג בכללו ובפרטו על פי אותן הדעות והמידות הטובות שבתורה.
ועל זה,
כלומר,
ובשביל זה צריך את כל המעשים התורניים,
התורניים,
כולם,
שהם מרגילים.
והרגילנו בתורתך,
הם מרגילים את העם כולו בדרך חיים.
המון דברים גנוזים פה בדקדוק הלשון של הרב.
קודם כל אומר הרב, רעיונות.
זה לא מתאים לכל העם.
לא כולנו פילוסופים.
שלא הורגל בפילוסופיה,
עם העיקר הרעיונות?
אז העם יישאר בער ולא ידע כלום.
וגם מי שיש לו את הכישרון של
מחשבה,
שהוא אוהב חוכמה,
אוהב להתפלסף,
אבל האם הרעיונות האלה חודרים לתוך החיים?
מה מחדיר את הרעיונות לחיים?
זה כשהרעיונות
אינם נשארים רעיונות,
אלא הם מקבלים דפוס מעשי הלכתי.
כך שההלכה היא מסוגלת להוליך את הרעיונות
שמעל העולם,
לתוך העולם, לתוך החיים, הליכות עולם לו.
ההלכה
היא מוליכה את הרעיון.
ההלכה היא באמת לא במקום הרעיון.
אבל היא יכולה להחדיר את הרעיון
הגדול והפנטסטי בתוך החיים.
זו מטרת
היהדות להאמין ולקיים, כך כותב הרב באורות האמונה.
כן.
ודאי,
אפשר בהחלט לייצר סדרה של רובוטים שהם רק מקיימים,
הם מתוכנתים.
על זה המינות אומרת,
מה,
אתם רק אנשים שעוסקים בתרפיה מעשית?
זה עלבון האינטליגנציה.
לכן אמר רבי יהושע בן קורחא,
קודם צריך לקבל עול מלכות שמיים,
ומתוך זה עול מצוות.
אנחנו לא מתחילים עם עול מצוות.
היהדות לא מתחילה במצוות,
היא מתחילה בעול מלכות שמיים, באמונה,
והיא מתממשת
וחודרת
על ידי המצוות
בתוך החיים. איך אומר דוד המלך?
כל מצוותיך אמונה.
המצוות זה לא רק דבר פרקטי,
זה ביטוי האמונה
על ידי הפרקטיקה של המצוות בתוך החיים.
אז אדם שלם,
יהדות שלמה,
זה אמונה ומצוות.
והרב מתאר את הטעות של המינות,
ובביטול
חלק קטן מן התורה בפועל,
עם חלילה,
תחדור הדעה השלילית הזאת,
שרק הרעיונות מעניינים אותנו,
ואפשר לזלזל ב...
תרפיה המעשית,
ובביטול חלק קטן מן התורה בפועל,
יישארו הדעות בפני עצמם,
והחיים ילכו
כפי רצון האדם
ושרירות ליבו.
אם לא דבר השם, אם לא הרעיונות,
הם אלה שמשנים את החיים שלנו,
שמוליכים את החיים שלנו
לקדושה.
אשר קידשנו במצוותיו.
אם לא מקיימים מצוות,
אז החיים לא קדושים.
יכול להיות שיש דעות.
מאמינים באיזה דעות, אמונות ודעות.
אבל מה עם החיים?
אם אני לא מקיים מצוות,
אז כל אותן אמונות ודעות
לא מתממשות בחיים.
אז מי מנהיג את החיים?
לא התורה,
לא המצוות,
אז מי כן?
שרירות
ליבי.
אז אומר המלאך בחלום,
מלך כוזר,
כוונותיך רצויות,
אבל
מעשיך אינם רצויים.
יש ערך שאתה מקדש את כוונותיך,
אבל אם אתה תתגייר,
ותיכנס לעולמה של היהדות בשלמות,
אז לא רק כוונותיך יהיו רצויות,
אלא גם מעשיך יהיו רצויים בעיני השם.
כפי שאומר חזקיה המלך
בתפילתו לקדוש ברוך הוא, והטוב בעיניך עשיתי.
לא האמנתי, חשבתי, דיברתי.
הטוב בעיניך
עשיתי.
ואם חלילה יהיה מצב כזה של ניתוק,
בין דעות לבין החיים, אז
תיבטל חלילה תכלית התורה בכללה.
הרב אומר,
ברוך השם, שהשם לא ייתן למינות,
והיהדות לא תיתן למינות,
להוביל את העולם לכזו קטסטרופה.
מה שלא יעלה כלל בידם,
כי השם דיבר
שדברו יקום לעד לעולם.
דבר השם
שמדריך את האדם בכללו, הן ברעיונותיו,
הן במעשיו,
הוא לא ייתן לחיים להיות בהפקרות,
אלא מכוונים על פי דבר השם.
והמינים,
הם שמתרעמים על המצוות המעשיות,
שנראות לטעותם
כמשא מיותר,
זה סתם משא כבד,
זה סתם דברים מיותרים.
מאחר שהעיקר אצלם הדעות,
אז הם אומרים,
העיקר זה הדעות, העיקר הרוח.
זה אינטליגנטי,
מה זה העניין המעשי?
אבל היא טעות,
חוזר הרב,
שהמעשים כולם הם מכוונים את האדם בכלל ובפרט לדרכי חיים.
אז א', המעשים מורידים את הרעיונות לחיים.
ובהיות המעשים הפרטיים בלתי מוגדרים על פי תורת השם,
לא יוכלו הדעות לפעול את פעולתן כלל.
אומר הרב נקודה נוספת,
ובהמשך הזמן תגדל ההתנגדות מצד הרגל המעשים לפי הרצון החופשי,
שהוא ההפך הדעות הטהורות,
עד שגם הדעות ישתכחו
ולא יתקיים דבר מהן.
בסופו של דבר,
אם אני מתרכז רק בדעות ולא במעשים,
אני מפקיר את החיים,
אבל בסופו של דבר גם
הדעות התפוגגו,
כי דעות שלא מתממשות,
שהן נשארות אפלטוניות מופשטות,
החיים מדחקו אותן.
כי החיים הם לא פראיירים.
החיים,
יש להם אמירה.
אם החיים
הם בהפקרות, אז גם הרעיונות בסופו של דבר
גם יהיו הפקר.
לכן אסור בשום אופן להפריד
את הרעיונות
מהמצוות המעשיות.
כל זה כלול במה שכתוב כאן,
שביטלו
חכמנו
את חובת אמירת עשרת הדיברות
בכל יום.
לעם כולו, בגבולים.
כי אז
היינו נצמדים
יותר מדי לעשרת הדיברות.
לא שיש משהו רע בעשרת הדיברות, חלילה.
אבל לקדש
ולשים דגש
עיקרי רק על עשרת הדיברות,
מזה יכולה לצאת טעות,
אותה הטעות של המינות.
ולעשות שמות בכל קיום המצוות שלנו.
על כן,
חכמנו אמרו,
לא לומר בציבור כחובה את עשרת הדיברות.
הדבר נשאר
לרצון חופשי.
מי שרוצה, אחרי התפילה,
לפי חלק מהסידורים,
יש אמירה של עשרת הדיברות,
זה מצוין.
זה מזכיר לנו את
תשובת הרמב״ם.
תשובות הרמב״ם, חלק א', סימן רס"ג, אומר הרמב״ם,
לא נכון לעמוד בעשרת הדיברות.
כי אם אתה יושב
בכל קריאת התורה,
ועומד רק בעשרת הדיברות,
סימן שאתה עלול להבין,
לפרש לא נכון,
שהעשרת הדיברות יותר חשובות מכל התורה.
ולא כך, בלי קיום כל המצוות,
גם בעשרת הדיברות,
אתה לא תאחז.
בסופו של דבר,
גם זה יתפוגג.
נכון, הרמב״ם שם מביא את ה...
השואל שם מביא את הדברים, וגם אצל האשכנזים יש שעומדים,
בתשובות,
בתשובות ציץ אליעזר, כתוב,
שבאמת אלה שעומדים
יכוונו
שהם עומדים זכר למעמד.
שהוא היה מעמד שאי אפשר היה לשבת בו.
מעמד כזה של יראה ופחד ואש וקולות וברקים,
מעמד כזה שפרחה נשמתם, במעמד כזה אי אפשר לשבת.
אז אנחנו עומדים,
זכר למעמד, אבל לא מפני שאנחנו
מחשיבים את הפסוקים האלה יותר משאר המצוות.
או
שמעלים רע ועומדים לכבודו,
כן, או שנעמדים לפני, בתחילת, בתחילת העלייה.
לא אולי, בטוח.
ו' החיבור,
משום
שהמשפטים
הם באים לומר לנו,
התלהבת בעשרת הדיברות.
אז בואו תתחבר אל עשרת הדיברות דרך קיום כל המצוות.
רש"י הרי כותב
שרב סעדיה גאון ייסד באזהרות שלו
איך
כל תרי"ג מצוות
כלולות בעשרת הדיברות.
הוא פשוט
לא התעצל,
והוא על כל אחד מעשרת הדיברות כותב
כמה עשרות מצוות
תלויות בו.
הוא ממש מפרט את זה אחד לאחד.
עשרת הדיברות זה הלב,
זה השורש,
זה העיקר,
אבל העיקר לא יופיע ויתממש אם לא.
ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם.
אגב,
כדי לנתב,
נכון,
מעשרת הדיברות אל
כל תרי"ג מצוות המעשיות,
אז בעליית שביעי
יש אזכור לשלוש עבירות החמורות,
שהן מהוות איזה גשר,
כי הן
חמורות
עד כדי דין יהרג ועל יעבור.
לכן כתוב,
לא תעשו איתי אלוהי כסף ואלוהי זהב לא תעשו לכם.
זה עניין של עבודה זרה.
ולא תעלה במעלות על מזבחי,
אשר לא תגלה ערוותך עליו,
זה עניין של גילוי עריות,
צניעות.
ולא להניף את הברזל,
ולכן אם מזבח אבנים לא תבנה אתהן גזית,
זה עניין, זה אזכור של שפיכות דמים.
לכן אומר הרב צבי יהודה,
מתוך עשרת הדיברות,
אנחנו עוברים אל
אזכור שלוש עבירות החמורות,
שהן בסיסיות ויסודיות,
ומתוך זה וו החיבור,
ואלה המשפטים,
זה כל המשפטים,
עד לשור, ולבור, ולחמור, ולהלוואות, ולהעדות.
זו שלמותה
של תורה.
כן.
ברור שזה יותר חשוב,
אבל צריך
מתוך האחריות
לא להגיע מזה לטעות.
כי אם אתה תאמר שרק זה חשוב,
ותבטל את כל המצוות המעשיות כפי שהמינים עושים,
זה לא יהיה טוב,
כי יש כאלה קריאות שאומרות,
לא צריך שולחן ערוך,
לא צריך מצוות מעשיות,
מספיק לנו עשרת הדיברות.
בעניין היה
מנסה להציל אותנו מהטעות הזאת.
תהפכו את הדף.
אותו עיקרון מופיע באיגרת של הרב קוק,
חלק ג' סימן תשמ"ו,
דרך סוגיה אחרת, אבל
הרב מתייחס כאן לאותן עקרונות.
הסוגיה שם
מדברת
על הנבואה
לעתיד לבוא.
הנבואה אומרת,
והלכו עמים רבים
ואמרו לכו ונעלה אל הר השם אל בית אלוהי יעקב
ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו כי מציון תצא תורה ודבר השם ירושלים.
והסוגיה
בפסחים
ובפסחים דף פ"ח
מדייק
שהנבואה אומרת
שלעתיד לבוא העמים ירצו ללכת אל בית אלוהי יעקב.
הם יחפשו
את הבשורה של בית
המקדש.
ובתחילת ההיסטוריה,
בימי האבות,
והאבן הזאת אשר שמתי מצבה,
כלומר,
העבודה להשם
הייתה
סביב אבן מרכזית כזו,
היא נקראת מצבה.
אבל יעקב אבינו אומר,
עכשיו,
בתחילת ההיסטוריה של העולם,
עבודת השם היא סביב מצבה.
האבן הזאת אשר שמתי מצבה,
יהיה בית אלוקים.
אני אהפוך את המצבה לבית.
אני אשדרג את עבודת השם
ממצבה לבית.
ולעתיד לבוא,
הגויים יאמרו,
לכו ונעלה אל הר השם אל בית אלוהי יעקב.
הם באמת יבינו
שיש בשורה מאוד גדולה,
בעבודת בית המקדש.
מה ההבדל בין עבודה סביב מצבה
לבין עבודה סביב בית
או בתוך בית?
אומר הרב,
עבודה סביב מצבה היא עבודה חופשית.
יש איזה הר,
אתה שם שם איזה אבן גדולה,
הכל פתוח,
גם עבודת השם היא פתוחה.
תעשה מה שבא לך.
אלא מה?
צריכים לכוון
לנקודה המרכזית הזאת,
יש
אמונה בהשם,
וזה העיקר.
ומה סגנון העבודה?
חופשי, הכל פתוח, תצא לשדה,
סביב ההר, תסתובב, תעשה מה שאתה רוצה.
עשה זאת בעצמך.
אלא מה?
תכוון במחשבתך לאבן הזאת.
תראה
את האבן.
יש מין כיוון כללי של קריאה בשם השם,
של הכרזת אמונה,
אבל העבודה היא פתוחה.
יעקב אבינו,
הוא כבר מציית לשולחן ערוך.
הוא קורא לעבודה,
עבודה בבית המקדש,
בית אלוקים.
בתוך הבית
יש הלכות
בית הבחירה.
אפילו לא כל ישראל עובדים שם.
יש נציגות
שהיא האליטה התורנית,
באמת,
כי היא לומדת הלכות כהונה והלכות עבודה בבית הבחירה.
זה כבר לא עבודה חופשית.
אני לא יכול לגשת שם לעשות מה שאני רוצה.
יש.
יש בית, יש הלכות בבית הבחירה.
מה יותר?
עבודה חופשית,
עם התנדבות הלב,
עם התחברות הלב,
או עבודה של הלכות,
שאפילו אומרת לזרים,
אל תתקרבו ואל תיכנסו,
אנחנו נעשה,
אנחנו נקריב את קורבן התמיד בשם כל ישראל,
אבל זה לא בשבילכם.
אומר הרב,
העולם,
העמים,
יתגדלו
ויבינו שעבודת השם על פי הלכות היא עבודה אמיתית.
עבודת השם על פי הצהרות ורעיונות ודיבורים היא כמעט לא שווה כלום.
הכל דיבורים.
הכל מסביב.
זה לא חודר פנימה.
רק ההלכות
מחדירות
את עבודת השם
באמת לחיים.
בואו נקרא
בזריזות את הדברים כאן באיגרת.
אומר הרב כך,
בצד ימין,
סוף שורה רביעית מלמטה.
ביאור הדבר,
כי מראש אמנה,
כשהחל איתן האזרחי, מי זה איתן האזרחי?
אברהם אבינו, יפה.
לקרוא בשם השם.
אברהם אבינו,
הוא לא מחייב את העולם לקיים הלכות.
הוא קורא בשם השם.
In God we trust.
זה מספיק.
לקרוא בשם השם.
הלא...
לא הייתה הקריאה מפורטת
בדרך עבודה מיוחדת ומסודרת לפי הלכות.
כי אם
להפנות את הלבבות בכלל,
באופן כללי,
לשם השם,
אל עולם
קונה שמיים וארץ.
אברהם אבינו,
ראש המאמינים,
הוא מתחיל
לפרסם אמונה.
הוא יודע שאחר כך נכדו
כבר יברר הלכות.
אבל קודם עול מלכות שמיים.
העולם ששגוע בעבודה זרה,
צריך לאט לאט,
משכו, קחו לכם, למשוך אותו מעבודה זרה.
אז אברהם אבינו עושה סמינריונים, והוא מפרסם,
והוא מדביק סטיקרים.
כתוב עליהם,
אנחנו אוהבים אותך,
ויקרא שם בשם השם אל עולם,
הוא
כל הזמן מלמד
אמונה.
בלי חיובים מעשיים,
זה עוד רחוק.
הוא באופן אישי,
כי הוא הבין את כל התורה כולה,
את שלא ניתנה,
ודאי.
אבל
מבחינת העולם,
קריאה בשם השם, קריאה כללית לא מחייבת.
וסגנון זה
אינו מניח הבדל בין עם לעם.
וכל באי העולם
יוכלו יחד להתקבץ לעבוד את השם.
וזאתי הוראת המצבה.
זה מה שמלמדת אותנו עבודת השם סביב מצבה.
כלומר, נקודה מקודשת מרכזית שהכל...
מתקבצים לעבודה סביבה, ואין הבדלה.
וזה מאוד קל להתקבץ
לעבודת השם סביב מצבה.
זה לא מחייב,
זה רק להכריז.
זה הרבה יותר טוב מעבודה זרה,
אבל זה עדיין
עבודת השם בהתחלה.
אבל מעמד כזה,
כלומר מצב כזה, מצב רוחני כזה של העולם,
הוא רק מצב של הכשרה.
מגמתה העליונה היא
שתבוא לעולם אותה הסגולה של העבודה הרצויה.
לא רק כוונותיך הרצויות,
אלא גם מעשים רצויים.
העבודה, עבודת השם, הרצויה בעיני השם,
המסודרת ברוח השם, ומיוחדת לישראל עם סגולה.
חיים מסודרים, מכוונים, מלאים בשם השם.
ולזאת המדרגה,
אין כל באי העולם ראויים
עדיין להשתתף בשווה.
זה מכביד, תרי"ג מצוות.
זה לקחת את כל הרעיונות ולכמת אותן בתוך מעשים,
זה עוד גדול.
זה היעד, אבל לאט לאט, קודם כל קריאה בשם השם.
יעקב, אבינו,
כאשר ראית סגולה המיוחדת,
עתידה להופיע מזרע אשר בירך השם אשר יפרח ממנו,
אמר אז,
האבן הזאת אשר שמתי מצבה,
לא תהיה עוד מצבה חופשית.
מה, יעקב אבינו הוא נגד עבודת השם חופשית?
הוא בסך הכל בא לומר,
העולם התקדם ממה שסבא שלי הכריז.
סבא שלי רק עשה את הצד הראשון של האנושות.
סביב מצבה,
עבודת השם חופשית.
שהעבודה תהיה מרוכזת סביבה, בלי הבדלת מחיצות.
אין הבדל.
כי הרי מבחינת הלב,
מבחינת הרעיונות,
כל בעולם שווים.
כי אם, אומר יעקב אבינו,
אנחנו נתקדם להיות בית אלוקים.
בית מיוחד, מוקף מחיצות,
שרק הראויים יכולים לבוא אליו.
ומי זה הראויים לבוא לעבוד את עבודת השם בתוך הבית?
רק עם ישראל.
לא עשה כן לכל גוי, ומשפטים בל ידעום.
זה אפליה.
הגויים רק קריאה כללית בשם השם.
אנחנו,
דוסים, מקיימים שולחן ערוך.
כל העמים,
אין להם עדיין שום מושג איזו תועלת יש בכל אותה הפרטיות המסודרת.
כלומר, בכל אותם גופי ההלכות של תורה ומצוותיה,
שישראל מצטיינים בהם בכל מעשיהם,
ובייחוד בעבודת הקודש והמקדש.
הגויים אומרים, מה אתם, פסיכים?
אתם מקיימים שולחן ערוך,
מה התועלת בזה?
רעיונות, אידיאלים,
דיבורים גבוהה גבוהה.
זה דבר שאפשר להבין,
אבל מה זה הדקדקנות ההלכתית הזאת?
אבל,
אף על פי שבזמן הזה עדיין לא זרח האור,
ולא הוכר הכוח החי העליון מההופעה העליונה
המברכת של חלק יעקב בגופי תורתו המיוחדת?
לא.
העולה על הכלליות של הקריאה בשם השם בעולם,
מכמה
מעלות.
לקרוא קריאה כללית בשם השם
זה כלום
לעומת קיום הלכות. למה?
הגויים יבינו את זה לעתיד לבוא,
כי הם יראו איך הם נראים
ואיך אנחנו נראים.
לעתיד לבוא,
כשיראו כל העולם,
מה פעלו אלה החוקים והמשפטים,
הדקדוקים וגופי ההלכות על אומה זו הנפלאה,
שנתקיימה בניסי ניסים וצצה ופרחה בקדושתה מיוחדת,
גם בייסוריה ומרודה, וזכתה להוראה גדולה.
תופעה פלאית.
האומה הזאת
למדה תלמוד.
תלמוד זה פרטי פרטים.
קיימה שולחן ערוך לפרטי פרטים.
והיהדות
נשארה בה.
מה השאיר בה את היהדות?
משום שלא הסתפקה בקריאה מופשטת בשם השם,
אלא גם
להחדיר את הקריאה הזאת לתוך החיים,
אז באמת היהדות
על שלל רעיונותיה ואמונותיה הגדולות
חדרו לתוך החיים, לכן היהדות התקיימה.
אין לזה תקדים.
היהדות חיה וקיימת בזכות
שהרעיונות האלה חדרו דרך השולחן ערוך לחיים שלנו.
יאמרו הגויים,
גם אנחנו קראנו בשם השם,
אבל איך החיים שלנו נראים,
הפקרות, זוהמה,
אז
הקריאה בשם השם לא משפיעה כלום על החיים.
כי ביטלנו את המצוות, זלזלנו במצוות.
לא החדרנו את הקריאה בשם השם לחיים?
לעתיד לבוא ירד להם האסימון.
ומה הם יאמרו?
לכו
נעלה אל הר השם אל בית אלוהי יעקב,
ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו,
כי מציון תצא תורה ודבר השם מירושלים.
מה שהיה חסר לנו הגויים זה תורה, זה מצוות,
אמונות.
איכשהו גם אנחנו עסקנו בהם.
אז בואו נקרא,
בעת תבוא התגלות צדקתה וכבודה של האומה הזאת הנפלאה,
יאמרו כולם, מעתה נדע.
שלא די לנו באותה ההכללה של קריאה
בשם השם לבד במושג האמונה העירום,
כאילו,
ללא לבוש מעשי.
אשר חשבנו אותו למספיק לכל התפקידים הנשמתיים,
אלא צריכים אנו לעלות אל הר השם,
הקורא בכללות לקדושת אמונת השם והכרתו בכלל,
למען נבוא אל הבית פנימה,
אל בית אלוהי יעקב.
ולא נסתפק עוד בהכרה כללית ובמושגים כלליים שראינו כבר.
שאינם מספיקים להאיר את הסגולה העליונה בעולם
ולבסס את האנושיות על בסיס יסודי.
כי אם נשוב לאשר זה אנחנו,
ואבן מאסנו מוכרח להיות לראש פינה,
ומהו הדבר הכי חשוב?
והם הם הלימודים הפרטיים שהם נחלת יעקב המיוחדה לעד.
כמה שנוכל על כל פנים לחכות בקוף, ולקחת מהם רתיעה
למחץ העולם והאדם הלקוי בכל הרחב.
ויורנו מדרכיו,
ונלכה באורחותיו.
והלימוד הפרטי הזה,
המלא רוח מיוחד וסגולות מפורטות,
אינו מצוי כלל
בשוק הרוחני הכללי,
ובגויים אין תורה,
אף על פי שיש חוכמה,
כי מציון תצא תורה ודבר השם מירושלים.
כך,
ורק כך,
רק
אם אנחנו מחברים למעמד הר סיני את וו החיבור ואלה המשפטים,
אז
גם הרעיונות והיסודות הכלליים והגדולים
יאירו את חיינו וייכנסו ויאירו את דרכו של עולם.
שלום.
