טוב,
שבו שבו צדיקים,
סליחה שאנחנו מתחילים מאוחר,
אבל בשביל שתהיה קביעות בעזרת השם,
אנחנו בפסקה כ"ז,
עוד מעט יבוא לנו רבי יעקב.
הנושא הנושא שדיברנו עליו בפעם שעברה היה על סעודה שלישית,
אמרנו שבעצם בסעודה שלישית בן אדם נמצא
באיזושהי אפשרות של רעווא דרעווין,
בסדר? זה הזמן המיוחד,
כמו שיש בשנה את ראש השנה ויום הכיפורים,
זמנים מיוחדים,
אז יש גם זמן מיוחד בתוך השבת.
למה הסעודה השלישית נקראת רעווא דרעווין,
והיא רצון כל הרצונות, והיא כל כך גבוהה וכל כך חשובה?
מכיוון שזה רגע לפני שאנחנו בעצם מתחילים את השבוע,
אז בן אדם בעצם מגבש
את המחשבות שלו,
את
הרצונות שלו,
בסדר?
אני רק ברשותכם פה,
אם מישהו יכול,
מישהו פה ממידות הרי"ה,
אתה נמצא בקבוצה שלנו ממידות הרי"ה? אתה יכול לשלוח שהתחלנו
זה שהתחלנו בכל זאת את השיעור אומנם באיחור?
אז מי שרוצה שיבוא, ואז
אני קורא מהאמצע ברשותכם, ועוד מעט יגיעו הדפים.
הוא אומר ככה,
כל מיני סוגים במצבו, לפעמים שברון לב לבד,
לפעמים התחזקות מתוך שבירת הלב,
דיברנו כבר פעם מה ההבדל בין שברון לב לבין עצבות.
שברון לב זה דבר שהוא מקדם אותי.
בסדר,
אני בעמוד שמ"ב למי שמסתכל בבית,
עמוד שמ"ב.
שברון לב זה בעצם מציאות שאם אלה החיים,
אז בן אדם בעצם יש לו כרגע איזשהו סוג של שברון לב,
נכון?
כאילו משמש לו...
אני יכול להשתמש בשברון הלב לא רק כאיזה
משהו שאני צריך לעבור אותו אלא אדרבה,
להתייחס אליו כסוג של מקפצה.
כי שברון לב מעיד לזה שהמערכת החיסונית הנפשית שלי היא במקום טוב.
אם אני מרגיש לא טוב במצבי,
אז אני במצב טוב,
כי בעצם לא נשחקתי.
ברור?
אני מבין שאני צריך לעשות משהו עם עצמי.
ברור, חברים?
אם אני עכשיו חי את החיים שלי,
ולא שם לב שיש לי עליות,
ירידות, אני צריך לשפר משהו וזה,
הבן אדם הוא אטום.
אני עכשיו חי את חיי, בסדר?
כל אחד, נכון, אומרים לבן אדם, תגיד,
מה העניינים?
הוא, החיים דבש, הכל עשר, הכל טוב.
מה?
אז חיים שלנו טוטים, בסדר?
אז ברוך השם,
אז אם הוא אומר על הכל תותי,
והכל דבש, והכל עשר,
סימן שהוא לא מודע לעצמו,
כי
תמיד יש מה לשפר.
זאת אומרת,
שברון הלב מעיד על זה שהמערכת החיסונית שלי היא טובה.
כי אז אני,
לפעמים,
אני מרגיש איזשהו שברון לב,
זה סימן שאני ערב ההתקדמות.
כן, זה כמו שבן אדם יש לו חום.
אני יכול להגיד,
טוב יאללה,
ניקח שני אקמולים,
נגמור את החום הזה,
אני יודע מה,
כמו לשבור את הנורה של חום מנוע,
כמו שתיארנו כבר פעם.
ואדם רואה נורה הדולקת,
נותן לה אגרוף,
אתה יודע,
הכל בסדר, המנוע בסדר,
אחרי כמה קילומטרים כל האוטו בוער.
אותו דבר גם בנפש.
הזמן של סעודה שלישית זה זמן שהוא מסוגל בעצם
לאפשר למערכת החיסונית שלנו באמת להעיר את אורה,
להגיד,
חבר'ה,
צריך תיקון,
חבר'ה,
צריך שיפור. ברור?
זה שברון
לב. מה זו עצבות?
אז שברון לב בסופו של דבר מביא אותי גם לשמחה,
כי התקדמתי איתו.
כן?
עוד שנייה, חמוד?
אילן?
ואז זה מביא אותי בעצם למדרגה גבוהה יותר.
מה זה עצבות?
עצבות זה קינא דמסאבותא, כתוב בזוהר.
המקום של העצבות זה בדיוק איפה שהיצר הרע מקנן.
כאילו שם הוא מקנן.
אה, אחי, בוא תהיה עצוב, הכל תוקן.
תישאר בו,
ואז עצבות,
דיכאון,
דיכוי,
מראה שחורה,
נגמר הסיפור. בן אדם לא התקדם בשום מקום.
זאת אומרת, שברון לב, זה ערב ההתקדמות.
והעצבות זה ערב הנפילה למקום שאין ממנו חזרה.
ברור?
איך אני יודע,
אם אני לא אטפל בשברון לב,
זה עלול להידרדר למקומות יותר גרועים.
אבל אם אני מטפל בשברון לב,
אני
משתמש בו כמקפצה והתקדמות בחיים שלי.
הייתי ברור?
ההבדל בין שברון לב לבין עצבות.
כן, אילן, רצית לשאול לי קודם משהו.
בזריזות, בזריזות, ידידי.
כן.
איך?
לא?
אה,
זה ודאי,
ודאי,
כן,
הוא לא אורח,
הוא בן בית,
כן.
תודה רבה, צדיק.
עוד פעם, סליחה, כן, ברור.
אם יש שברון,
נכון,
אם יש שברון לב, סימן שאני מנצל,
ברוך השם,
המערכת עובדת.
איך?
יש מגמה, יש מערכת החיסון בריאה,
נכון?
לכן אפילו גם ברמה של הבריאות,
אם בן אדם,
כל פעם שיש לו חום,
הוא לוקח אקמולים,
אז לעולם הוא לא יהיה בריא,
כי
החום הוא מעיד בעצם על דלקת.
ואז הגוף אמור להתמודד עם הדלקת,
לנוח לשמור אנרגיות,
לתת כוח לגוף,
להתמודד עם הדלקת.
אבל אם אני רק בסך הכל עסוק
בלכבות את החום...
אז בעצם הגוף ילך וידרדר.
אותו דבר גם בנפש.
אם אני לא אעשה משהו עם הדבר הזה,
זה
רק ילך וידרדר.
ברור? כן, בדיוק.
נכון, ואז זה כאילו רק מצב הידרדרות.
חכם אהרון מתיתיהו.
מה שלומך,
אה?
שזה ברור, ברוך השם.
ופתח לך את הפתח.
אה,
או, לא ידעתי.
כן,
הוא הקבלת פנים שלך,
הוא ה...
יפה מאוד, הוא חלון הראווה של המכון.
חזק וברוך.
יכול להיות פרסומת למשחת שיניים וכולי,
ועוד הרבה דברים,
ועוד הרבה דברים, אבל אתה היית איתו
בצבא. טוב, ויש עוד הרבה זכויות כנראה.
או, בעל התופים הגיע.
בסדר?
כן.
אז הנה, עמוד ש"ב, בסדר יעקב?
סליחה שאתה כל שיעור מצלם את הדפים.
עוד יבוא יום שיהיו לנו ספרים,
אני אכנס ספרים לכולם.
תודה רבה ותן את זה
לצדיק.
בסדר, יפה.
אז עכשיו שהדפים לפניכם,
אני ממשיך.
בעמוד ש"ב, זה העמוד שצילמת, אני מקווה?
מצוין.
אז עכשיו אנחנו בשמ"ג ברשותכם, בסדר?
אנחנו קוראים את סוף שמ"ב, בשמ"ג.
כל שלוש סעודות בשבת.
לפעמים שברון לב לבד,
ולפעמים התחזקות מתוך שבירת הלב.
אבל כשאני מגיע לאין כאלוהינו,
אני אעמוד בשמ"ג סעיף שורה ראשונה,
תמיד נפשי מתחזקת ושמחה.
לא מעצמי אני מדבר אתכם,
צורי ומרומי וקדוש אתה אני מדבר,
כן?
בן אדם בסעודה שלישית,
אם הוא באמת יהיה מכוון,
בזה סיימנו בפעם שעברה, נכון? אז באמת הוא יכול להגיע לכדי התעלות,
להגיד וואו,
ברוך השם.
לשמש לפניו יתברך זיקתי,
ולהכריז את גדולתו וייחוד קדושתו בכל רני,
ומשברון ליבי קופץ אני בשמחה.
בסדר,
זה כמו שאמרתי,
זה סוג של,
יש לך, זכית.
בן אדם שאין לו שברון לב,
מצבו לא טוב.
כי הוא פיתח אדישות.
נכון?
אם אני,
יש לי שברונות לב מדי פעם,
סימן שאני במצב בריא,
אני בסוג של בדק בית מדי פעם.
זה טוב.
איך, איך?
דאון אבל לא, דאון בקטע טוב,
כמו שאומרים.
תודה רבה, צדיק.
בסדר?
שורה שלישית,
ומשברון ליבי קופץ אני בשמחה, עמוד ושמ"ג,
רואים אותי כולם צדיקים?
כן, בסדר?
רואה, אביה?
ובהתחזקות הנפש,
הוא מכריז לכל העולם ומלואו,
מן גלגלי שמיים,
ועד אדם ובהמה,
עד גרגרי חול אשר תחת רגלי,
שמעו והודעו,
כי אין כאלוהינו,
אין כאדוננו,
ומגודל שמחתי והתחזקותי,
נפשי מתלהבת ומהרהבת עוז ואל מול הוד קדושתו אומרת,
אתה אלוהינו, אתה הוא אדוננו וכולי.
ואז הוא מתאר, היה כנראה איזה סוג של טקס כזה,
שהם היו עושים בסעודה שלישית.
וכשמביאים את הנרות...
מוצא אני את עצמי לאיש אחר.
כנראה שתוך כדי סעודה שלישית כבר השבת יצאה,
ואז היו כנראה מביאים את הנרות,
אפשר להגיד באופן עקרוני,
מישהו אחר יכול להגיד,
ברוך המבדיל,
אני נגיד עכשיו בשבת,
סעודה שלישית,
מישהו מביא את הנרות,
ואומר ברוך המבדיל מקודש לחול, כן הוא יוציא כבר בערך ברכת המזון,
ואז הוא מביא את הנרות סמוך לשולחן,
כך הוא מתאר,
אדמונד פייסץ,
בסדר?
וכשמביאים את הנרות מוצא אני את עצמי לאיש אחר.
הכל היה נחוץ וטוב,
גם
שברון הלב שבתחילה,
גם השמחה שאחריה,
טרה אחת וכניסה אחת הייתה.
כלומר, אני מבין למה הייתי צריך את הדבר הזה.
אפשר להגיד,
אוי ואבוי,
היה לי שברון לב,
אז היה עדיף שאני לא אחווה את החוויה הזאתי.
עכשיו בדיעבד, אני אומר, טוב שחוויתי את החוויה.
טוב שעשיתי בדק בית,
טוב שלפעמים אני לא מרגיש על הסוס,
טוב שלפעמים אני לא מרגיש עשר.
כן?
כי רק מי שערני,
אז הוא יכול לזכות לרגעים של שברון לב,
שמהם הוא רק ילך ויתעלה.
ולמה זה עתה הן מרעישים כל כך בשעה שהולכים לסעודה שלישית,
כמו בשעה שהולכים לכל נדרי כן ומסיים?
ממן ההתחלה, הרי הוא אמר...
בהתחלה של הפסקה,
שאין לכם אותה,
הוא אומר,
טמא אני,
למה זה אין מרעישים כל כך בשעה שהולכים לסעודה שלישית?
כן, שלישית, זו כוונה, סעודה שלישית,
תחילת פסקה
וכו', כמו שמרעישים בשעה שהולכים לכל נדרי.
למה ערב יום כיפור,
כל החולם בכיל וברעדה שיש את הכל נדרי,
ולא באותה מידה?
חושבים, מה קורה לי בסעודה שלישית.
הוא אומר, זה בעצם אותו דבר.
כמו שבכל נדרי יש לך איזה סוג של התעוררות,
כמו שבכל נדרי יש לבן אדם איזה שברון לב,
אולי אפילו איזושהי דמעה ככה,
דמעתו מצויה,
וואו,
הופה,
הגיע יום הדין,
מה זה אומר עליי?
אני אומר עכשיו איזה שיקוף,
בסדר?
הוא אומר שהתחושה צריכה להיות תחושת זהה, כן.
רציתי לומר משהו?
טוב, אז אנחנו ברשותכם עוברים לפסקה כ"ז,
יש כוחות?
קדימה, ברשות הצלם האלוקי,
רבי יעקב,
שכל שיעור צלם לנו פחות או יותר,
אנחנו, בסוף השיעור הזה אנחנו...
אה,
לא
אמרתי לך כף זין?
בסדר,
אז
אנחנו
נתמקד בחצי, בחצי שלפנינו.
כף זין.
אם בריאה יברא האיש או.
אפשר להתחיל.
אם בריאה יברא האיש ישראל מקרבו,
קדושה אשר בא בה קדושת ישראל לקדש,
אז כל עשיותיו,
אף אשר יבדה מליבו לעשות לשם השם,
לשעה זו לגוף קדושה יתהוו,
גם גופו מגופם ירטח יתתוסס גם יתקדש.
בסדר?
הוא אומר,
יש לפעמים שבן אדם
רוצה לעשות איזשהו אקט
של התפעלות.
אבל הוא חוזר בו,
אני אסביר לפני שאנחנו נקרא מה היה שמה.
דוד המלך אומר,
חשתי ולא התמהמתי.
אם חשת, ברור שלא התמהמת, נכון?
לחוש ולא להתמהמה זה אותו דבר, זה סתם כפילות של מילים.
אומר רבי נחמן,
לפעמים, אם אתם מסכימים, שבן אדם אומר,
מהיום אני עושה,
אני יודע מה,
אני הולך לציציות בחוץ,
אני מגדיל את הכיפה שלי,
אני מגדל גוזמבות,
אני מגדל זקן,
בן אדם כאילו אומר,
טוב.
רגע,
רגע,
הוא יוצא מהחדר ואומר,
רגע, רגע,
עוד פעם.
בעצם,
לא בטוח שאני יוצא.
לא התמה...
אה?
ברכת לשהו, כן?
כאילו,
אתה רוצה משהו, חשתי,
קדימה לעשות,
ברגע האחרון שאתה אמור לעשות את זה, הופה, נעצר.
אומר דוד המלך, לא, חשתי,
ולמרות שהסתכלתי על כולם וראיתי שהם לא בדיוק בכיוון שלי,
גם לא התמהמתי.
כלומר, הלחץ הציבורי,
הלחץ החברתי שקיים מסביב, לא עצר בעדי.
נגיד אחד שם כיפה יותר גדולה איזה יום אחד.
בסדר?
שם כיפה יותר גדולה, אומר, הופה, בן אדם בעניינים.
פתאום, וואי, וואי,
וואי, וואי,
וואי, והתמהמה.
נכון?
יש אנשלת שם על ה...
והתמהמה.
כן?
אומר,
הופה,
רגע,
רגע,
אולי זה לא בטוח שאני רוצה לעשות את זה.
ויקטינהו.
בסדר?
ויקדילהו ויקטינהו.
טוב, זו דוגמה תאורטית.
חזק וברור.
ואז הוא אומר ככה,
הבן אדם,
הוא רצה לעשות,
קוראים לזה,
כזה שליק, עוד מעט נראה את זה.
קיצור, יש מנהג של חסידים,
עד היום, דרך אגב,
בשמחת תורה, לעשות פליקלק
לפני ספר התורה, גלגולים.
מכירים, ראיתם את זה פעם?
מה זה?
כן,
אתה רואה בן אדם מבוגר,
פאק,
מרביץ לך,
אתה אומר,
וואלה,
טוב.
את הגלגול שלי כזה,
אני רוצה לספר לכם מה קרה לי פעם.
כשהקמנו את המכינה, זה היה, בהתחלה זה היה בחיפה,
הגיע שבת, ואחד הרמים אצלנו, זכרונו לברכה,
הרב בצלאל בלום,
הוא היה הרם במכינה של הרב כץ,
בפדואל.
קיצור,
מפדואל,
זה חבר'ה ככה,
פיסיים כאלה וזה,
ותמיד בקבלת שבת,
הם היו עושים סלטות ועניינים וזה,
קיצור,
אמרתי,
יאללה,
גם אני אעשה.
אז הייתי יותר אתלט,
הכרס הייתה יותר קטנה, הייתי יותר זמן.
בקיצור,
מתחיל הריקודים וזה,
חבר'ה עושים סלטות,
אחד אחרי השני,
כי הביאנו חבר'ה לחזק את השבת הראשונה,
מפדואל,
ואז גם אני,
פשוט הרמצתי סלטה.
היה טוב,
אף אחד לא ראה,
אבל בפנים הראש התחיל להסתחרר,
כאילו,
לקח לי כמה דקות עד שהתאפסתי.
מה זה המנהג הזה?
להתגלגל.
או בעברית,
איך?
גם בכלל.
מה הרעיון בזה?
זה כאילו להיזרק על השם.
לא אכפת לי מה יגידו.
אז הוא מתאר,
האדמו"ר מפיאסצנה,
הוא אומר,
הייתה הכנסת ספר תורה
בכנסת שלנו, ואמרתי,
גם אני רוצה לעשות כזה דבר.
ואז,
אני אתאר את זה לפני כן, בגלל שאין לנו פה את הדף,
אז
אני רק אתאר את ה...
מה עובר עלינו?
בואו ניקח את זה כדוגמה.
בן אדם רצה לעשות איזה אקט,
כן, איזה מעשה,
שיבטא את המסירות נפש שלו על השם,
בלי מחשבה על מה יאמרו החברים ומה יאמרו הגויים.
כן, אף אחד לא...
אני עושה את זה, אני עומד מול השם.
מה קורה לו הרבה פעמים?
הוא מתמהמה בגלל הלחץ החברתי.
ונגיד שהוא לא מתמהמה בגלל לחץ חברתי,
יש לו ציפייה שאחרי שהוא יעשה את האקט הזה,
וואו,
הוא והקדוש ברוך הוא בסדר גמור.
ירגיש הכי קרוב לקדוש ברוך הוא.
אם אני אעשה את זה, אז אני
אהיה בפנתיאון.
בטח אז אני בטח ארגיש
שאני ממש כמו מלאכים ואני...
עכשיו, מה קורה עם בן אדם?
גם קיבל על עצמו משהו,
גם לא התמהמה ולא היה
מושפע מהלחץ החברתי,
וגם לא קיבל את הגושפנקה האלוקית, כלומר,
בסוף המעשה,
הוא לא הרגיש שהוא כמו מלאכים.
אז לכאורה יצא פרש, כאילו,
מה יצא לי מהמסירות נפש שלי? בסדר?
שלושת המדרגות האלה,
שלושת הדברים האלה,
הם הרבה פעמים מניעים את הבן אדם
לעשות או לא לעשות דבר מסוים.
אתם מבינים?
אחד,
זה
הלחץ החברתי
והיכולת להתגבר עליו.
ומאוחר יותר,
שאחרי שגברתי ללחץ חברתי,
למה לא קיבלתי איזה שכר על זה?
למה לא חשתי איזושהי תחושה עילאית
אחרי שעשיתי את זה?
הרי אני עשיתי את זה רק לשם השם,
ברור?
זה נקרא אהבה שתלויה בדבר.
אנחנו בחיים שלנו צריכים להתרגל לעשות מעשים מצד האמת.
דיברנו על זה כבר כמה פעמים במידות הראייה.
לעשות את האמת בגלל שהיא אמת,
ואת הטוב בגלל שהוא טוב,
לא בגלל זה טובת הנעל,
לא בגלל שאחרי זה אני יגידו,
וואו,
תראו איזה צדיק.
לעשות את הדברים מצד עצמם.
גם אם הייתי על אי בודד, הייתי עושה את זה.
גם בלי הגושפנקה החברתית,
גם בלי הפידבק החברתי,
הייתי עושה את זה.
שימע שהדברים הם אמיתיים, בסדר?
אני קורא,
הוא אומר ככה,
כי למה זה כל כך נתפעלתי,
זה
בפסקה השנייה בכ"ז,
כי למה זה כל כך נתפעלתי בשעה שהחלטתי לעשות את ההתהפכות,
גיסליק,
אתה רואה שם מי שלא יודע מה זה התהפכות,
תסתכל ביידיש,
הכנסת ספר תורה, הרי תכננתי
לעשות פליקלק,
כן,
איזה סלטה כזאתי,
בשעה שהייתה הכנסת ספר תורה לבית הכנסת שלנו,
ככה הוא מתאר.
ולמה זה ריחפו כל כך עצמותיי כשראיתי את המקום אשר בוא ירקוד ויתפך וכל גופי נזדעזע?
המקום אשר בוא ירקוד ויתפך וכל גופי נזדעזע?
פתאום מה קורה לבן אדם?
הוא אומר, רגע,
אולי לא כדאי לעשות את זה.
אולי, נכון, מכירים את המחשבות האלה?
יש לך איזה רצון לעשות משהו,
להתמסר לדבר מסוים, בסוף אתה אומר,
אולי לא כדאי,
אולי כן כדאי,
כאילו כל הספקנות הזאתי,
בסדר?
הרבה פעמים, אומר האדמור הפיאסצנא,
ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהקונה ידו.
הרבה פעמים,
תשוקת האיש הישראל...
זה יש לכם, נכון, בדפים?
זה יש לכם?
הרבה פעמים תשוקת האיש ישראל מתלקחת בו הרבה יותר ממצב מתורתו ומעבודתו,
ואומר, מי ייתן לי איזה עשייה גדולה וחריפה,
ואעשה לה על שם השם?
תנו לי איזה מושג ביהדות שהוא מדמה את הדבר הזה.
איך איך?
את זה שאני כאילו עושה משהו שהוא
לא בהכרח קשור אליי עכשיו לפי מצבי,
אבל זה יעזור לי להתקדם.
חסד, אולי נדר,
נכון?
מה בן אדם עושה לפעמים?
הוא נמצא באיזה מצב מסוים רוחני,
אומר,
אני עכשיו מקבל על עצמי,
הוא אומר,
אמנם, אמנם,
אמנם,
בלי נדר,
אבל הוא מתקדם,
אני יודע,
טה-טה-טה-טה-טה-טה,
מה זה גורם לו?
לקפוץ, לדלוג, נכון?
ליגה רוחנית.
ועכשיו לאט לאט הוא סוגר את הפער בין המקום
שבו הוא נמצא לבין המקום שאליו הוא שואף.
אתם מבינים מה אני אומר?
לכן כתוב במסכת אבות,
אני
חושב שהזכרנו את זה כבר פעם, סייג למ...
נדרים, סייג למסורת.
כן,
בא בן אדם, כאילו ברמה הפשוטה,
הוא לא רוצה לקיים את הדבר הזה,
אבל הוא אומר,
אני מאוד מאוד רוצה כן לעשות את זה,
אני לא כרגע...
אז מה הוא עושה?
הוא נודר, נכון?
ואז זה מקבע אותו.
ואז זה גורם לו לעשות את הדבר הזה, נכון?
בואו רגע נאפיין מה זה נדרים.
על נדרים כתובים פחות או יותר 14 פסוקים בתורה.
כי יפלי לינדו, בל יחל דברו, וכולי וכולי.
יש שם מתוך 14 פסוקים,
12 פסוקים שהם מדברים בלשון נקבה.
למה?
כי מי בדרך כלל נודר נדרים?
נשים.
למה?
כי נדר זה סוג של התפעלות רגשית.
ואתה אומר,
וואו,
אני כל כך אוהב את השם,
אני אהיה עכשיו חודש בבבא סאלי,
או עוד חודשיים ברב רשבי,
אתפלל שלוש שעות ביום,
מכירים את הזה?
אז זאת אומרת, הנדר, השורש שלו,
זה מעולם הרגש.
לכן הרבה פעמים,
הנדר, הסוגים סביב הנדר, הם מופיעים בלשון נקבה.
נקבה?
בסדר?
מה זה הנדר?
נכון, ישי לא יודעת, אומרת,
לא, גם ה...
יהיה יותר, אני לא יודעת אם ילדים בחיי.
נכון, לכן צריכה להביא קורבן.
כי בגלל שנתפקקו עצמותיה,
כן,
כל הגוף שלה מתפרק, אומרת,
חלאס,
אני לא אביא יותר ילדים לעולם, היא מביאה קורבן.
קורבן יונה בדרך כלל,
קורבן לבית המקדש על הנדר שהיא נדרה. אז
אפיון אחד של נדרים זה בעצם שזה נשי,
כי זה רגשי.
דבר שני,
מה הנדר עושה?
הוא מרחיב את התורה, נכון?
בן אדם יש לו תרי"ג מצוות.
הוא נודר נדר,
הוא אומר,
אני מקבל עצמי עוד מצוות,
עוד הנהגות.
בסדר?
והמאפיין השלישי של נדר,
שכמו שאני הרחבתי, אני גם יכול לצמצם,
כמו אקורדיון כזה, בסדר?
זה לא קיים על שום דבר בתורה.
אני לא יכול לבוא יום אחד להגיד, טוב,
קיבלתי לעצמי את השבת,
אחרי זה להגיד שבת אחרי זה,
בעצם,
לא מוצא חן בעיניי, אני מבטל את השבת בחזרה.
הקדוש ברוך הוא אומר, הפה שאסר הוא הפה שהתיר.
אתה שקיבלת על עצמך את לשון הנדר,
אתה יכול לעשות התרת נדרים,
ובעצם לבטל את זה בחזרה.
אתם מבינים?
זאת אומרת, יש איזה חלק בתורה,
חלק בעבודת השם,
שאנחנו יכולים להיות אחראים עליו,
גם להרחיב אותו.
וגם להקטין אותו בחזרה,
בסדר?
אז למה בכלל מרחיבים אותו?
ולמה בן אדם שנודר נדרים, אחרי זה
הרבה פעמים הוא צריך להביא קורבן,
או נזיר,
שצריך להביא קורבן?
כי הדרך של החיים היא לא כזאתי.
לא משתוללים בעבודת השם.
יותר נכון לעשות צעד אחר צעד,
ולא לקבל על עצמי איזושהי קבלה מאוד מאוד רחוקה,
ואחרי זה...
אתם מבינים מה אני מתכוון?
איך איך?
בדרגתיות,
צעד אחר צעד הגודל,
ולא לעשות פסיעה גסה,
לא לעשות, להשתולל יותר מדי,
הלאה,
כי אחרי זה אתה לא עומד בזה.
כי גודל הנסיקה, גודל הדעיכה,
דעיכה,
נכון?
אדם,
אם הוא חי בצורה כזאת,
זה עושה לא טוב לבן אדם.
אז מה,
אז הבנו את הנקודה הזאתי?
אז מה הוא אומר?
הרבה פעמים תשוקת האיש ישראל מתלקחת בו הרבה יותר ממצבו מתורתו ומעבודתו,
כאילו,
וואו וואו.
אני חייב לעשות איזשהו נדר,
אני חייב לעשות איזשהו מעשה שיבטא אצלי,
בשבילי,
לא בשבילו,
בשבילי,
שאני מוכן להימסר לשם.
זה דבר גדול מאוד,
שראוי לעשות אותו.
איך אומר רבי נחמן?
נכון אתם אנשים כשרים, אך לא לזאת
הייתה כוונתי.
רציתי שתהיו כחיות הנוהמות ביער לילות שלמים. מכירים את זה?
מי שלא מכיר השם יסלח לו בעזרת השם.
תגידו אמן.
אתה לא מכיר? סימן שזה לפי פרצופך,
אתה לא מכיר את זה.
בן אדם בא ואומר...
נכון,
כן,
אתם אנשים כשרים,
עושים את המצוות,
אבל זה לא מה שקדוש ברוך הוא רוצה,
קדוש ברוך הוא רוצה.
נכון, אתם אנשים כשרים, אך לא לזאת הייתה כוונתי.
רציתי שתהיו כחיות הנוהמות ביער, לילות שלמים.
בסדר?
כמו חיה שנוהמת ביער ומתגעגעת לקדוש ברוך הוא.
ככה יהודי אמור להתנהג.
כמו הרב אריה הזה, נכון, שראינו אותו עכשיו?
כמה שהוא מבוגר,
גם הוא לפי דעתי בן 80 או משהו כזה,
נכון?
כבודו אמרת?
עוד לא, אבל לא רחוק.
אתה רואה אותו כמו אריה.
אם אתם רואים אותו עכשיו בן 80 ככה כמו אריה,
ראיתם כל מילה בסלע,
הכל בהתרגשות עצומה.
מה הוא היה בגיל שלי או בגיל שלכם,
אש וחריפות,
לא?
נכון או לא?
הוא היה השואג הכי גדול בישיבה לפי דעתי,
נכון?
אבל אני אומר,
גם
עוצמות מטורפות, בסדר?
ואומר,
מי ייתן לי איזה עשייה גדולה וחריפה ואיזה שבח לשם השם?
ליבו נופל בקרבו.
פתאום הוא,
לא,
לא, לא, לא, מה פתאום,
מה שאני עושה?
הוא מתכווץ בחזרה.
הופ,
התרחב, עכשיו התכווץ.
ליבו נופל בקרבו.
מה תורתי ומה כל עבודתי?
גם נפשי לא תסולא בפז.
ואף עצם העצבות הוא מקור הקדושה.
גם אני כבר קורא בשין ד' מ', לא נורא.
הוא
הוא לא כתב שינוי ד'.
וזה כמו בשולחן ערוך,
כן?
אין שמד, אין עמוד שמד, יש עמוד שדם, בסדר?
מחליפים את זה כאילו.
גם בשעה שאין תשוקתו מתלקחת להתנועע נפשו
בפועל, לעשייה חריפה מעין מסירת הנפש מצוקק.
מי ייתן עתה בידי עשייה,
שעל כל פנים לשעה יקור את ליבי מליבי,
גופי מגופי,
עצמי מעצמי,
הילך להשם.
כן, יש ביטוי כזה בגמרא.
כאילו,
בן אדם אומר,
אני מוסר את עצמי לקדוש ברוך הוא.
אני קורא כמה משפטים, תהיו איתי.
וכשהתחלתי להכין עצמי לשעה והחינוך,
בן אדם כבר אומר,
רגע,
עוד רגע,
אני עושה את הפליקלק.
כשהתחלתי להכין עצמי לשעה והחינוך,
נתלקחה בי תשוקתי,
בי התעוררות ותשוקה בעצמיי,
אני ממש רוצה לעשות את זה.
כל אחד ייקח את זה לעולם שלו.
אני רוצה איזו קבלה טובה.
אני כבר החלטתי שאני אעמוד בה.
ברגע,
איך קוראים לזה, דדליין או באונליין, בקיצור,
ברגע האמת,
אתה יודע מה קורה לבן אדם?
הופ!
נסוג לאחור.
על השעה הצריכה,
קדושה נוראה מזו,
אשר אחזי בכל חיי.
ומה אוכל לעשות בה בגופי ובפועל לאלוקיי?
עגיל ברדה, דרכו בכל כוחי.
טוב,
אבל נפשי עוד לא תשבע.
אין זאת עוד העשייה הגדולה והחריפה המתאימה לשעה הקדושה.
הוא מתאר את הלבטים הפנימיים שלו. הוא אומר,
אני אעשה משהו.
לא, כדאי לי.
לא כדאי לי.
זה נכון לעשות.
אולי זה תהיה גאווה?
סיפור.
יעקב, אתה שומע, ידידי?
תקשיב סיפור.
בפעם הראשונה שפגשתי את הרב אליהו,
סיפרתי את זה לחלק מכם,
אז אמרתי, טוב, איך אני אכנס אליו?
אם אני אכנס עם ספר,
אז למה זה גאווה, כאילו, זה למדן גדול וזה?
אז אולי לא כדאי לעשות את זה.
אם אני אכנס בלי ספר,
זה גם לא זה, כי אני עכשיו למדתי, אז מה אני אעשה?
בקיצור, נכנסתי עם ספר, ונכנסתי ככה.
כן, למה נכנסתי עם היד על המצח?
כי רגע לפני כן,
כי רגע לפני כן קראתי שכתוב שהעוונות
של הבן אדם כתובים על המצח.
אמרתי לי, ליתר ביטחון, אני אשים יד על המצח,
שהוא לא יקרא את העבירות שלי.
אני נכנס,
גם כי כמו שהוא מתאר פה,
כאילו,
אתה רוצה לעשות משהו,
טוב,
מה אני אעשה?
אני
לא רוצה להתגאות עליו,
אני לא רוצה להגיד שאני איזה משהו וזה וזה,
כאילו,
אתה יודע מה?
נכנסתי בתמימות.
לא ידעתי שהבחורה שלי לימים,
שהפכה להיות אשתי,
שברוך השם זכיתי שהיא הראשונה שפגשתי, והיא אשתי,
היא כתבה מכתב לרב אליהו.
לא פחות ולא יותר.
מכתב מבחן כאילו.
אני לא ידעתי את זה,
רק אחרי שנה שהתחתנו,
היא סיפרה לי,
לפני כן היא באה לדוד שלה, לרב אליהו,
וכתבה לו כמה שאלות עליי,
שהוא יבדוק את העניינים,
איפה זה עומד.
והרב אליהו היה מאוד נעים איתי ונחמד,
שאל אותי שאלות קלות,
לא שאלות קשות,
כדי להזמין אותי. ולא יודע איכשהו עברתי את המבחן בשלום.
איכשהו,
השם עזר לי.
הצלחתי לעבור את המבחן בשלום.
אבל למה אני מספר את זה?
כי אני זוכר גם כן, כאילו...
תעשה ככה, לא תעשה ככה.
אתם מבינים את ההתלבטויות האלה?
או למשל,
אני נוהג להניח תפילין של רבנו תם.
אבל אתם יודעים
שכתוב בהלכה,
שאם
כלל האנשים לא נוהגים,
אז לא מתאים שאתה תשים רש"י ורבנו תם ביחד.
אז מה אני עושה?
אני אגלה לכם סוד.
אני באמצע התפילה, יש לי את החדר הקטן שם מקדימה,
אני נכנס עם התפילין, רק אתם יודעים, ואולי כמה צופים בבית.
אני,
עם התפילין של רש"י,
באמצע התפילה אני נכנס,
מחליף,
אותם,
זה נראה אותו דבר בדיוק,
כמעט,
רק אם מסתכלים מקרוב,
אז רואים,
אתם יודעים שלפי השערות,
נכון,
יש שערות בתפילין,
אם השערות יוצאות מן הצד,
זה תפילין של רש"י.
אם התפילין,
אם השערות יוצאות באמצע,
כאילו,
יש לי שלושה חריצים,
נכון,
אם זה יותר מהחריצים,
זה תפילין של רבנו תם.
ככה אני עושה,
בסדר?
כאילו, עוקף את הבעיה ולא עף על עצמי, זה בשקט.
גם בזה,
כן, ודאי, זה להתחילה, כלומר, אם...
גאווה, כן.
למרות שהיום יש הרבה אנשים שעושים ככה.
אם תלך למניין ותיקין,
בבית הכנסת של הרב אליהו, אתה תראה 200 איש ככה.
כן, רש"י ורבנו תם,
תפילין קטנות,
כל תפילין הוא בערך 4 סנטימטר,
זה קוראים לזה קציצה,
כן,
כל בית.
יש לנו מקום סוף השערות
עד איפה שמוחו של תינוק רופס, יש בדיוק 8 סנטימטר,
כי זה מתאים להנח רש"י
ורבנו תם.
ואפילו גילו במערות קומראן,
עוד לפני רש"י ורבנו תם,
כן?
הרי רש"י ורבנו תם חיו לפני אלף שנה,
900 שנה,
נכון?
כן, משהו כזה.
אז, אבל גילו תפילין של רש"י ורבנו תם, כן?
תפילין של חלוקים מסודרות,
שמע, והיה עם שמוע, קדש לי כל בכור ויביאך.
או שמע,
והיה עם שמוע,
ויביאך,
וקדש לי כל בכור, כן?
האם ההוויות בפנים...
כמו רש"י...
כלומר, עוד לפני אלפיים שנה,
כן, כמו שיש במערות קומראן,
כבר אז הניחו תפינים כאלו וכאלו,
ולכן הארי הקדוש אומר,
אלו ואלו, דברי אלוקים חיים.
אז אני נותן דוגמה.
אומר שעל רש"י זה תפינים שמברכים עליהם,
ועל תפינים של רבנו תם לא מברכים.
כן, ולמה לא מברכים?
לא, אבל אומר הארי הקדוש,
בגלל שיש להם קדושה מאוד מאוד מיוחדת שלא יכולה להיכנס לברכה.
משהו כאילו איזה.
מתי אתה מתכוון?
כן?
שמעת את זה?
אה.
טוב,
טוב, בכל מקרה,
על תפילין שרבנו תם,
מחלוקת האחרונים,
אחרי שחיבר רבנו תם.
אבל הבנו את הנקודה?
זאת אומרת, יש לכל אחד מאיתנו כל מיני הנהגות,
שאתה צריך לשים לב, קודם כל, לא להיות אוטיסט.
לשים לב, ואתה נמצא,
כן?
אם אני עכשיו עושה כל מיני חומות ומידות חסידות,
ואתה רואה שזה דבר שהוא לא מקובל,
אז לא להיות חריג יותר מדי.
מצד שני,
ויגבה ליבו בדרכי השם,
אם יש לי איזו הנהגה טובה.
אז לא להתבייש בה, נכון?
זה הסעיף הראשון בשולחן ערוך.
אני אבוא שמלמעלה הגיעים אליו.
אז זה בעצם, זה סוג של בלנס כזה.
כן, עם מערכת איזונים.
לפעמים אני עושה משהו,
וזה מצוין,
וזה מקדם אותי,
ומקדם גם את האנשים שמסביבי.
המשנה ברורה אומר שאם כולם באותו לבל,
אז אתה עושה משהו, זה.
אבל נגיד אם אני עכשיו במכון מאיר או במקום אחר,
יש רב כמו רב ביגון.
רב חשוב מאוד, נכון?
שלא נוהג רבנו תם, מסיבותיו ששמורות עמו.
אז מה,
אז לי מותר להניח תפילין של רבנו תם בפניו?
ההלכה אומרת שלא.
להצטבט כמו איזה טווס,
לפניו להגיד, בבקשה רבנו, קבל.
קבל את הצדיק האמיתי.
ברור?
כן,
כן, בכלל,
יש לנו הרבה הנגות כאלה,
שאתה צריך,
למשל,
אם רוצים שיהיה קשר חברי,
אז מה, אדרבא,
שהרב יתבולל עם התלמיד,
שאבא יתבולל עם בנו,
אז אנחנו יודעים שיש מה שנקרא הלכות דיסטנס,
בסדר?
כדי לשמור על הכבוד המובנה,
לא כל דבר עושים עם תלמיד.
אם אני אהיה, אם תלמיד ורבו, גם על זה דיברנו פעם,
אם תלמיד ורב הם באותו לבל, כן?
אם אני חבר של התלמיד שלי,
הוא לא יוכל לקבל ממני.
אני יכול לתת לו יחס חברי.
יחס חם.
או בואו ניקח את זה לדוגמה יותר,
גם לי יותר נוח לדבר עליה,
כן?
אבא ואמא.
אם אני עכשיו עם אבא ואמא,
אה,
עושה אחוה,
כל דבר,
זה,
נכנס לחדר שלהם,
זה לא טוב.
כי אני צריך באיזשהו מקום שתהיה איזה פטריארכליות כזאתי.
אבא ואמא זה לא חברים שלי.
אבא ואמא זה אנשים שאני צריך לכבד אותם.
אני אמור לקבל מהם.
אם אני אהיה ממש חבר שלהם,
אני לא אהיה מסוגל לקבל מהם.
כן?
צריך שיהיה עמדה כזאתי.
זה לא.
למה?
ככה החליטו אבא ואמא.
צריך שתהיה עמדה כזאתי.
זה בריא לנו.
נכון?
אתם מבינים מה אני אומר, נכון?
זה בריא לנו.
כלומר...
יחס חברי, אבל לא חברות.
אנחנו לא באותו לבל,
תמיד ההורים שלנו אמורים להיות מעלינו.
כן,
להיות חברותי,
אבל לא חבר,
חבר זה כאילו באותו לבל,
זה יחס חם,
זה מצוין,
שיהיה קרבה,
שאנחנו נרגיש קרובים לרבנים שלנו,
שנרגיש קרובים להורים שלנו,
אבל הם לא חברים שלנו,
כי אז קשה לי לקבל,
כמו שמישהו יבוא ויגיד לי,
טה-טה-טה-טה-טה,
אני אגיד לו,
מה קורה, מה אתה?
אנחנו אכלנו מאותו מסטינג,
מה פתאום אתה עכשיו מתנשא עליי?
ברור?
זה חשוב מאוד.
אז בדעתי שבשבוע הבא,
אנחנו נמשיך על הגישווילי כזה, בסדר?
על הסלטה הזאתי.
שכוח עצום לצלם,
ברוכים תהיו,
ורק סמכות.
אמן.
