טוב ברשות הקהל הקדוש ויהי נועם אדוני אלינו
ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו
אנחנו בפרשת יתרו
ט"ו בשבט
ט"ו בשבט הגיע החג לאילנות
כי האדם עץ השדה
אז יש פה גם דפים בבקשה מי
שרוצה אם אפשר לחלק גם לפני
מלפנים ומאחור לדאוג שהגיע עד אחרון האנשים בסדר בעזרת השם
טוב ברשותכם אני רוצה להקדיש את השיעור הזה לרפואת חבר קרוב
יוחאי צמח
בן הרבנית טלי למשפחת בן ישי הבן של הרב יהודה בן
ישי שאתמול או שלשום נפצע בתאונת דרכים קשה ופגוע ראש בתוך
כלל ישראל
טקץ רבי משה אהרון בן גניה בעזרת השם
צרורה בצרור החיים אמן
טוב
אז אנחנו בפרשת יתרו בסדר כולם קיבלו דפים כולם יושבים הכל בסדר
פרשת יתרו ומטבע הדברים אנחנו מכירים את יתרו
שמגיע מה שמע כן הפרשה מתחילה בבקשה
מי שיש לו חומש
פרק י"ח פסוק א' וישמע יתרו כהן מדיין חותן
משה את כל אשר עשה אלוהים למשה ולישראל עמו
אז רש"י כבר אומר,
מה שמע שמועה ובא,
בסדר?
יש הרבה אנשים ששומעים שמועות בעולם הזה,
אבל לא כולם באים.
זאת אומרת, אתה שומע משהו,
אתה לא עושה עם זה משהו.
וזה החידוש הראשון
שיש ביתרו, שהוא גם עושה מעשה בעקבות ההגעה שלו.
אחרי זה הוא נותן כל מיני עצות לשדרוג המערכת המשפטית
נבול תבול.
ההכנות לקראת מעמד הר סיני,
מעמד הר סיני בעצמו,
בעזרת השם אנחנו בשבת מקבלים את התורה,
צריך להתכונן,
להתכונן לזה שלושה ימים לפני,
כמו שהיה אז,
כן אתה,
בכלל צריך להתכונן לקבלת התורה, וכן על זה הדרך.
ט"ו בשבט.
אז
הנושא שלנו יהיה,
כי האדם עץ השדה,
החיכוי,
עם ישראל היה צריך לחכות שישה ימים,
א' בסיון,
ו' בסיון,
ז' בסיון
תודה רבה לענבר,
שלאט לאט הדפים משתדרגים כמו שאתם רואים,
זה לא אני,
זה התלמידים היקרים.
אז נתחיל.
אז קודם כל,
עניינו של ט"ו בשבט, תראו.
השנה הזאת,
עם כל התהפוכות שהיו בה,
עם כל העניינים,
המלחמה שהתרגשה עלינו לפני כשנה וחצי,
היא עוד יותר ויותר מפנימה את העניין הזה שבן אדם חייב
שיהיו לו שורשים עמוקים מאוד מאוד מאוד מאוד בלי שורשים
אז הוא דומה כמו שאומרת המשנה במסכת אבות לעץ
שענפיו מרובים ושורשיו מועטים וכל רוח מצויה עוקרתו
ואנחנו רוצים מה שאנחנו מנסים לעשות פה במכון מאיר ובכל מקום
של תורה ובעזרת השם בעם ישראל זה להעמיק את השורשים
וממילא ככל שהשורשים יהיו יותר עמוקים אז כך גם הנוף
יוכל להיות יותר גדול וההשפעה תוכל להיות יותר גדולה וגם יתקיים
בנו מה שנאמר במסכת אבות שמי ששורשיו מרובים וענפיו מועטים,
קודם כל שבדור השני יהיו לנו גם ענפים מרובים,
בעיקר מי ששורשיו עמוקים אז אין כל רוח מצויה ושאינה מצויה
יכולה לעקור אותנו
אם הייתה לנו אוזן רוחנית יותר,
אני בטוח שיש לכם את זה,
אבל
אני לפחות לא תמיד שומע את זה,
היינו ממש יכולים לשמוע את משק כנפי ההיסטוריה.
אנחנו נמצאים בתקופה שלא תאומן.
חכם טראמפ פה אומר לנו כל מיני דברים
שבעצם כל אחד מאיתנו, הוא אומר אמת פשוטה.
באים הגויים.
מה זאת אומרת?
מה, עושים לכם צרות?
קחו אותם,
זרקו אותם לים,
או למקומות אחרים,
מי שרוצה אותם,
כל מי שאוהב אותם.
תפדל, בבקשה, קח אותם עם שקית צלופן.
אומר דברים פשוטים.
הבוקר יצא לי ללמוד עם אחד הצדיקים פה את הפסקה בישראל ותחייתו.
שאני רוצה לקשור את זה לעניין הזה של ט"ו בשבט
על הצורך הזה של באמת של כל אחד מאיתנו ושל
עם ישראל כולו בעזרת השם תגידו אמן נזכה לשורשים עמוקים
לשורשים עמוקים ומתוך כך גם להחלטות
החלטות מוסריות,
החלטות מעשיות שהן נגזרת של העומק ולא של השכבה העליונה של הכדור,
של כדור הארץ,
כן, על דברים הנגלים,
אלא אדרבה,
לחפור עמוק,
ליצור איזושהי גישה עמוקה
והסתכלות עמוקה,
ומתוך כך,
בעזרת השם, תתקבל להכרעות אמיתיות,
קדושות,
טהורות,
עמוקות,
נכונות, ארוכות טווח,
ולא קצרות טווח.
העכשוויזם זה אבי כל חטאת, כן?
כל דבר שהוא כאן ועכשיו,
בדרך כלל,
בדרך כלל הוא,
חוץ ממשיח,
שאנחנו רוצים אותו כאן ועכשיו.
אבל בבית המקדש וכל הדברים הקדושים,
אבל העכשוויסטיות היא באוכרה.
זאת אומרת, הרצון שכל דבר ייפטר מהר,
כמו באיזה סרט כזה,
שאדם מכה,
כן,
רואים אישה מוכה,
בסוף הוא מביא לה
את הפרחים,
אומר לה,
אני ממש מצטער,
ונגמר הסיפור.
ואותו דבר חושבים שככה העולם שלנו קיים, זאת אומרת,
יקו בנו,
ואנחנו כאישה מוכה,
ככנסת ישראל שמוכה ונענקת בחבליה,
יבואו הגויים,
ומי שזה לא יהיה יגידו, טוב, טוב,
קחו פרחים,
קחו זה,
לא היה כלום.
לא, היה,
היה, הווה,
יהיה,
אנחנו חייבים לרכוש מבט הרבה יותר עמוק על
המציאות ומתוך כך לא לקחת החלטות בהולות
וחפוזות ושטחיות,
בסדר?
כתבתי לעצמי פה כמה נקודות שהן ידועות,
אבל רק לפני הפסקה שנקרא אותה,
כמו שאתם רואים,
עוד חסתי עליכם,
הפסקה היא הרבה יותר ארוכה,
וניסינו לסמן שם ולדרג את זה בארבעת האותיות, אבל
בואו רגע נתבונן בעץ ובאדם, לפני שאנחנו נתבונן בפסקה.
העץ,
כמו שאנחנו יודעים,
הוא השורשים שלו,
ככל שהשורשים שלו יותר עמוקים,
אז כך גם הנוף שלו יותר גדול, ואותו דבר גם האדם.
כל אחד מאיתנו,
ככל שהשורשים שלנו יותר עמוקים,
אנחנו מסוגלים לקבל הכרעות ולהצל מהאישיות שלנו על הרבה יותר אנשים,
כי אנחנו יונקים ממקומות הרבה יותר עמוקים.
גם העץ וגם האדם, הם כל הזמן
מוציאים את עצמם מן הכוח אל הפועל,
נכון?
נכון, לכן אדם נקרא אדם, מלשון אדמה.
כמו שאדמה, כך מסביר המהר"ל.
אדם ואדמה.
יש לך כישרונות,
יש לך פוטנציאל,
אתה מוציא אותו מן הכוח אל הפועל,
ככה אדם,
ככה עץ וככה אדמה.
ישנו פער
כן,
יש עוד המון נקודות שוויון,
אבל לקחתי ככה כמה כדי שנראה עד כמה שהדברים עמוקים.
גם אנחנו בנויים מגוף ונפש, נכון?
יש לנו את הגוף שלנו,
ויש לנו את הנפש,
רוח,
נשמה,
חיה ויחידה.
ויש פער ביניהם,
ואנחנו צריכים לעבוד על הפער הזה.
וכך גם העץ, כן?
בתחילה,
לפני החטא של האדם הראשון, טעם העץ היה כטעם הפרי,
כן?
הגזע והפרי היה להם אותו טעם.
אבל חטא האדם הראשון ויצר פער בין הגזע לבין הפרי,
וכך גם אנחנו.
פה כולם צדיקים,
אבל מישהו פעם חטא פה?
יש פה מישהו שחטא?
מישהו רוצה להתחרט?
בקיצור, אז אם בן אדם,
אם בן אדם הוא זוכה שהחטאים הם
אלה שמפרידים בין הגוף לבין הנשמה,
אם בן אדם היה פחות חוטא,
או בוא נגיד בצורה חיובית,
אם היינו זוכים לקיים יותר ויותר מצוות,
אז הפער הזה בין הגזע לבין הפרי,
בין הגוף לבין הנשמה,
לא היינו רואים בו שום פער.
זו גם הסיבה שאחרי שהם חוטאים,
ויהיו כי עירומים הם.
לא ידעתם שאתם עירומים לפני כן?
לפני החטא,
אין להם בעיה עם זה, מכיוון שהגוף הוא טהור.
הגוף הוא קדוש.
אחרי החטא,
הגוף תופס אישות, תופס ממשות,
ואז יש איזושהי בושה.
יש פער, פתאום בן אדם מתבייש
בין הגוף שלו לבין הנשמה שלו,
הוא
קלקל את הקשר הזה,
הוא
קלקל את הדבקות שבין שניהם.
עוד נקודה שחשובה לנו גם כן בבית המדרש,
שתמיד אנחנו במתח הזה של צדיק כתמר יפרח
כארז בלבנון ישגה.
למה אני מתכוון?
דיברנו על זה באחד השיעורים, שבעצם אנחנו
עכשיו במידה מסוימת סוג של אגואיסטים.
כי עם ישראל שבשדות זקוק לנשמה, נכון?
זקוק לחיים, כן או לא?
יפה.
זקוק לרוח.
ומה שקורה,
אנחנו עכשיו עסוקים בבניית הרוח של עצמנו,
עלול להיתפס
לא מעסיקים אותך דברים אחרים,
אתה עסוק בלימוד תורה
ובתיקון המידות שלך, שזה דבר חשוב מאוד,
אבל זה מה שמאפשר לך אחרי זה להיות תמר.
צדיק כתמר יפרח,
האפשרות שלי להיות תמר זה בתנאי שיש שנים,
לפחות עשר שנים,
אתם יודעים שאתם פה איתנו עשר שנים,
כן?
מי יודע שהוא פה עשר שנים איתנו?
שכוח,
רק אחד.
לא,
יש עשרים,
אני מבין שאלה שלא הצביעו מדברים על עשרים שנה.
בכל מקרה, בן אדם הוא כביכול אגואיסט,
הוא בונה את עצמו,
הוא לוקח שנות ארז כאלו,
שנים שהוא מתרכז בארזיות,
הארז הוא עץ סרק.
כדי שבעזרת השם אחר כך הוא יוכל לתת את פירותיו,
כפות של דקלים,
וסכך,
ולולב,
ותמרים,
כל מה שעץ דקל נותן,
הכל.
אנחנו לא באנו לתרום לעם ישראל שלוש שנים,
שזה חשוב.
אנחנו בעזרת השם באים לתרום לעם שלנו את כל החיים שלנו.
אתם מבינים חברים?
אז בשביל זה אנחנו קצת זמן מתכנסים,
ובעזרת השם בהמשך יוצאים החוצה.
אז אנחנו ברשותכם,
מקום מספר 1,
יש לנו
פה דף שלם,
שבעה מקורות,
בעזרת השם,
תפילות שנצליח להתגבר על הכל.
אז במקום מספר 1,
אם אתם רואים, ישראל ותחייתו,
פרק ב' פסקה ג',
בעצם ישנם שתי הבנות
מרכזיות כך הרב מגדיר את זה איך להסתכל על העולם הזה
שתי הבנות כלליות הן המקיפות לכולם יש דפים
חברים בסדר כולם קיבלו גם בחלקים האחוריים
מי שאולי יונתן הצדיק יש
לך שתיים מצוין חשוב מאוד שיהיה לך שתיים
שתי ההבנות כלליות הן המקיפות את ההוויה ואת התורה,
את ההסתכלות בכל שינויי דרכיה.
ההבנה המוסרית, כמו שהצגנו פה,
וההבנה הסיבתית.
מה זה הבנה מוסרית?
מה זה הבנה סיבתית?
הבנה סיבתית, יש עילה ועלול, כן?
דברים מובילים,
תעשה ככה,
יקרה ככה,
תעשה ככה,
יקרה ככה.
העולם הטכני, העולם המעולם, כמו שאומרים,
האמריקאים,
האמריקא, התפיסות הריקניות,
הם אומרים,
טוב, זה מוביל לזה,
זה מוביל לזה,
ממילא צריך להיזהר מאוד ממה שאומרים,
למרות שאנחנו רואים,
כמו
שאמרתי בפתח הדברים,
שחכם טראמפ,
לפעמים בגלל שהוא משוגע,
בגלל שהוא חושב מחוץ לקופסא,
הוא אומר לפעמים דברים פשוטים,
שאנחנו מגיעים אליהם רק אחרי חפירות.
מה יש לך פה?
הדברים הם פשוטים.
מישהו מציק לך, ואף גיזר.
מישהו עושה לך זה,
מה,
מה, להשתחרר,
מה,
למה אנחנו צריכים לסבול?
למה צריכה להיות שאלה מוסרית אם חייל ייפגע או חף מפשע ייפגע?
מה השאלה בכלל?
אם יש מציאות כזאת שאדם שהוא,
שחייל ינזק ויש אפשרות לפתור את הבעיה בטיפול מהאוויר,
אז חזק וברוך.
בסדר?
טוב.
אז ההבנה המוסרית וההבנה הסיבתית.
ההבנה הסיבתית ליבת הנקודה, אתם רואים חברים?
מציעה חוקים אחוזים בזה בזה,
על כל מרחב היש, מתחיל בעולם החומרי וכוחותיו,
והולך ומקיף,
מטפס ועולה עד רוממות העולמים הרוחניים,
ומנתח את סעיפיהם.
כפי עושר הרוח הגדול אשר לאדם,
שצד גדלותו מתעלה ומתבטא באותו אחוז בחופש ציורו,
עם כל קוטנו להחליט דבר ודאי במה שנעשה מחוץ לחוק פנימיותו.
עכשיו אני אומר את לוז העניין.
בשלשלת הסיבתית מונחה איזו העקה כללית,
איזו מניעה,
העוצרת את החוקים ותוכנם שלא ילכו בדרכים אחרים,
כי אם באותם הדרכים שהשלשלת הסיבתית מקשרת אותם להם,
מה הבעיה?
שזה דפוס חשיבה, זה קיבעון.
בגלל שאנחנו לפעמים שוכחים שיש מי שמנהל את העולם.
יש הקדוש ברוך הוא פה שמנהל את התעתום בובות הזה.
אז בן אדם חושב כל הזמן תחת תקרת הזכוכית הזאתי והכל
זה סיבה שמובילה לסיבה הביא לו לחשוב ככה מה יהיה
מה יהיה מה יהיה יש השם בעולם כמובן שצריך לעשות את ההשתדלות
אבל אי אפשר להסתפק
בהבנה או ההבנה הסיבתית
ואז הוא עובר לפסקה ב' שם הוא מדבר על ההבנה המוסרית
אבל בעת אשר אנו עולים למעלה יותר עליונה,
של חירות נשגבה,
אז אנחנו משתחררים מכל אותה מועקה סיבתית,
וכל הבניין החוקי מצטייר לפנינו בתור קשרים מוסריים אחוזים בזה,
זה בזה.
תארו לכם
שכל ההכרעות שלנו, המלחמתיות,
המוסריות, הכלכליות, בכל תחום, כל תחום שלא תיקחו.
הוא היה,
היינו זוכים,
יש כאלה אנשים ברוך השם בכנסת ובממשלה
שמשתדלים ללכת בדרך התורה ועם ההבנה המוסרית,
אבל לצערנו יש גם הרבה שלא.
אם לא הולכים עם ההבנה המוסרית,
הכל תקוע.
אבל אם הולכים עם ההבנה המוסרית פתאום מגלים שהתשתית
הזאת החומרית בהחלט יכולה לשרת את ההבנה המוסרית,
את האידיאלים העליונים,
את הרצונות הגבוהים.
זה לא אומר שבגלל שהדבר הוא מעשי אז הוא
לא יכול להיות בהכרח ידיים של המציאות העליונה.
זה לא אומר שאם הידיים הם ידי עשיו אז
הכל שיהיה בתוכו לא יכול להיות קול יעקב.
אנחנו יודעים שזה עובד.
אז צריך שגם היום זה יהיה ככה.
אני ממשיך, אנחנו בפסקה השנייה, בשורה השלישית.
הוא לא פחות חזק ואמיצה,
כן, ההבנה המוסרית לא פחות חזקה ואמיצה,
ועוד יותר מחוטב מאותו של התוכן אשר להבנה הסיבתית.
וערכו הכללי הוא נשגב ונעלה ממנו באין ערוך.
אז,
אנו עומדים בעולם של חופש.
כשהעולם המוסרי מתגלה לפנינו,
מרוממו את העולם החוקי הסיבתי כולו,
ומושכו אליו.
לא העולם הרוחני מתכווץ לעולם החומרי ואז איכשהו עובר מצר
אלא העולם המוסרי,
ההבנה המוסרית היא זו שמושכת את כל
החומר למעלה היא זו שבעצם מתווה כיוון
זה פשוט להפוך את הסיפור.
מה ראשון,
קשור גם למה שדיברנו בשבתות,
כל השבתות שעברו עלינו לטובה,
נכון?
המצרים והיהודים,
החומר והרוח,
משה רבנו לעומת פרעה,
כל הזמן,
כל הפרשות האלה,
הקדוש ברוך הוא מזכה אותנו בהן,
כדי שאנחנו נבין שהכל מתחיל קודם כל
מההבנה המוסרית.
התורה לא באה לסדר לנו פה את העולם,
כלומר,
יש חומר,
וכדי שנסתדר,
אז הביאו לנו מה שנקרא חוברת של מכונת כביסה.
איך למצות את הפעולות שלה, ולראות איך היא יכולה
לסחוט בשתי דקות, ובעזרת השם גם תקפל את הבגדים.
זה לא...
יש לנו קודם כל תורה.
והסתכל באורייתא וברא עלמא,
יש
לנו קודם כל הבנה מוסרית.
ומתוכה ישנן את ההבנות הקונקרטיות המעשיות,
ולא הפוך.
טוב, אני מדלג לגימל.
כשאנו מסתכלים בקשר התורה עם האומה,
ברית כרותה לארץ ולעם.
וכשדבקים בהשם אלוקיכם,
הרי הם מצליחים,
עולים ומתפתחים,
משתרשים בארצם ועושים חייל.
לעומת זאת,
הדגשתי את השורה הכואבת הזאתי,
כשזונים אחרי אלוהי נכר הארץ.
הרי הם ידלדלים ונופלים.
חורבן האומה והארץ בא,
וצרות וכיליונות הולכות ובאות.
אל תוכו את כל, אל תוכו את כל אוצר החיים והתנועה.
ובהיפרדו ממקור חייו,
הרוח מתחלחל.
שפעת החיים הכלליים האחוזים ברתוקות הגוי והארץ,
המורשה והמקדש,
המוסר והאמונה,
מתחלשת.
כל פעם שאנחנו ננסה לראות בשדות זרים.
כל פעם שאנחנו נחפש שמה שיחיה אותנו זה להיות הכוכב הלא
יודע 51 או 52 לא סגור בדיוק כמה כוכבים יש שם
של ארצות הברית זה לא ילך לנו כי זה לא אנחנו אנחנו
לא יכולים להביט בהבנה סיבתית כי זה נחלת הגויים
זה חוכמה בגויים תאמין אנחנו מביטים בהבנה
מוסרית עליונה במוסר אלוקי באור ולא בחושך
במהות ולא בטכניקה
טוב,
אפשר להעריך פה עוד הרבה,
כמו שאתם מבינים,
בואו נדלג ברשותכם לדלת.
ההופעה המוסרית מגלה בנו צביון של אמרה שכך ראוי להיות,
כך צריך להיות, לא רק
כך הוא
וככה נהיה
או נהיה, בסדר?
מה העולם הטכני, זה מה יש,
מה אפשר לעשות?
זה מה יש, זה מה יש, נכון?
הבנה המוסרית אומרת, לא,
אנחנו ראוי למדרגה הרבה יותר גבוהה.
אנחנו עם של נצח.
אנחנו עם של קדושה.
אנחנו עם של טהרה, מה לנו ולהם בכלל?
מה,
אנחנו לא שייכים,
זה שני דברים,
זה אור וחושך, זה מזרח ומערב, זה צפון ודרום,
לא קרב זה לזה כל הלילה.
ולכן אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להביט בהבטה או בהבנה הסיבתית.
ומההכרה שכך צריך להיות בהתגלותה של הבינה המוסרית,
אנו חוזרים אחר כך להכיר את השלשלת החוקית המוסרית בכל פרטיה.
ממילא אנחנו בונים כלכלה נכונה,
ואנחנו בונים צבא מוסרי.
כן, צבא מוסרי זה לא צבא לאף חף.
צבא מוסרי זה לא צבא שפוחד מלמגר את האויבים ואת הרשעה.
צבא מוסרי שהוא, זה מאוד מאוד ברור לו
במי פוגעים ובמי לא פוגעים.
הרציון היה תמיד אומר,
אין לי בעיה עם מוסטפא ומוחמד הפרטיים,
כן?
יש אנשים,
טוב,
אני
לא רוצה לשמוע עכשיו צמחוני,
אבל
עובר פה סתם איזה מוחמד אחד.
לא יודע,
יכול להיות שהוא אפילו בחור טוב,
לא יודע מה זה.
סתם להתעמר בו ולזה,
זה בוודאי לא דרכנו.
אבל אם מדובר על אנשים שהם כן מוסטפא ומוחמד,
אבל נמצאים והם מגנים על מחבלים,
הדברים ברורים.
בסדר, אני לא הרמטכ"ל,
אבל הבנתם את ההבנה המוסרית.
ומהכרה שכך צריך להיות בהתגלותה של הבינה המוסרית,
אנו חוזרים אחר כך להכיר את השלשלת החוקית המוסרית בכל פרטיה.
כן, יש,
זה נקרא האתיקה, נכון, של אסא כשר,
שם איזה חוקי האתיקה של הצבא,
צריך לעשות שם כמה שינויים.
אתה אומר גם על מוחמד ברחוב.
כן.
כן.
טוב,
אומר פה כבודו,
אני מבין שגם אתה הגעת,
היית שם,
אז אתה יודע על מה אתה מדבר.
כן.
כן.
טוב.
נכון.
טוב.
אשריך.
מהכרה שכך צריך להיות,
אני שוב פעם,
אשריך,
דברים חשובים ונוכחים.
ברשותך אני ממשיך, בסדר?
מהכרה שכך צריך להיות,
בהתגלותה של הבינה המוסרית,
אנו חוזרים אחר כך להכיר את השלשיית החוקית המוסרית בכל פרטיה.
אתם רואים אותי, נכון חברים?
בכל עומקה וגובהה,
רוחבה והיקפה,
פנימיותה וחיצוניותה.
כלומר,
זה גם הדברים הפנימיים וגם הדברים החיצוניים.
חשוב.
התרוממות כפולה, חיה ורעננה מתעוררת אז בקרבנו פנימה,
ומעיינות של עצה ותבונה,
שבילים חיים ותחבולות ישרות, כן?
פתאום, וואו,
אפשר לחשוב אחרת.
מי אמר שזה או-או?
יש או.
יש משהו אחר.
הולכים ומתגלים בקרב כל כליות ולב,
רוח האומה מתעורר לתחייה ובמחבור החיים אור קדושה וטהרה זורח אורו של
משיח. פשששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששש
כל העולם מכיר בזה שאנחנו באמת,
המלחמה שלנו זו לא מלחמה פרטית שלנו.
כן, איך אנחנו אומרים בהכנסת ספר התורה, או בהכנסת,
קומה השם ויפוצו אויביך,
וינוסו משנאיך מפניך.
זה אויב שלי?
זה אויב שלך?
מה, אני עומד פה בשביל עצמי?
אני עומד פה בשבילך.
אני יכול, כביכול,
האדם יכול להסתדר,
ולא להילחם,
ולהתחמק מן המלחמה,
ולטהר את העולם הזה,
ואנחנו לא יכולים,
כי אנחנו נתבעים לזה,
זה התפקיד שלנו,
למגר את החושך,
ולהוסיף אור,
ולהוסיף קדושה,
ולהכניס הבנה מוסרית וערכית,
ולא הבנה סיבתית קטנה.
בסדר?
אז עד כאן התגברנו על הפסקה הראשונה.
טוב.
ברשותכם
נעבור לפסקה הזאתי גם הבאתי אותה כיוון ששוב
פעם זה כמו שאמרנו בהתחלה זה אדם עץ השדה
אם אדם זוכר שיהיו לו שורשים עמוקים ומה שאנחנו עושים פה
כל רגע כאן ובישיבות אחרות כל לומדי התורה וכל
מתקני המידות בכל מקום שהם מה העניין שלהם
מה אנחנו עושים כל הזמן?
מה, באנו פה לסדר את הערוגה הפרטית שלנו?
שלום עלייך נפשי?
אנחנו בעזרת השם רוצים לבנות את נשמת האומה.
נשמה חדשה, לב חדש, לב בשר, לב מרגיש,
לב כואב,
לב אוהב,
לב משמח,
לב עם אופקים,
מוח גדול,
חשיבה עקרונית,
חשיבה עמוקה,
חשיבה טהורה,
חשיבה קדושה. ככה בעזרת השם עם ישראל הגיע למקומות אחרים. אז זה
תפקיד שלנו, תפקיד לא פשוט, כן? כשאתם הולכים לישון, תגידו לעצמכם,
מה קורה מחר בבוקר?
האם אני אקם בשש בבוקר?
או בחמש בבוקר אולי, אולי ראוי שאני בכלל לא עישן.
כל הלילה,
כל היום וכל הלילה להתפלל על החיילים,
על הפצועים,
לתקן את עצמי בעזרת השם,
לתקן את המידות שלי,
ליצור יותר טהרה בעולם הזה,
בסדר?
אז זה האדם וזה עץ השדה בעזרת השם.
טוב,
ברשותכם, תסתכלו בבקשה בפרשת יתרו.
פרק י"ט פסוק א', מה כתוב
בחודש השלישי, אתם רואים חברים?
אם אפשר בבקשה כוס מים,
יש פה,
סליחה,
בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים,
ביום הזה באו מדבר סיני,
מי שיש לו רש"י,
מה כתוב ביום הזה בראש חודש,
זאת אומרת?
דכולי עלמא
ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו
הם הגיעו למרגילות ההר,
באלף בסיבן,
נכון?
זה כך כתוב בפסוק, וכך כתוב ברש"י.
ראש חודש סיבן,
היו כבר למרגילות הר סיני.
אם כבר הגעת בראש חודש,
תן
את התורה.
בעצם השאלה שלנו,
למה הקדוש ברוך הוא השתהה במשך חמישה, שישה ימים?
בסדר?
בואו נסתכל בבקשה במקום מספר שתיים.
תנו רבנן,
בשישי בחודש ניתנו עשרת הדיברות לישראל.
כן, הפכתם את העמוד.
בשישי בחודש ניתנו עשרת הדיברות לישראל.
רבי יוסי אומר, בשבעה בו,
אמר רבא, דקו לאלמה בראש חודש, עטו למדבר סיני.
כולם יודעים שעם ישראל,
גם
רבי יוסי
וגם תנא קמא,
שניהם יודעים שהגענו כבר באלף בראש חודש.
רבי יוסי סבר.
באחד,
בשבעה בו ויתרה וערכה,
ובאחד בשבא לאה, הוא אומר,
בקיצור,
יש פה איזה דיון,
מתי הייתה קידוש החודש,
ולא מידי,
אז אם ככה,
אז למה לא נתנו את התורה בראש חודש,
אלא חיכו
חמישה או שישה ימים,
עד ו' בסיבן,
או עד ז' בסיבן,
ברור,
שאלה ברורה, נכון?
אם התורה היא כל כך חשובה,
כמו שעכשיו דיברנו עליה בפסקה,
שבלי רוח אין שום דבר,
אז למה אתה משתעה?
תן להם את התורה טק-טק.
ויפרנסהו, ויבריאהו, ויצמיחהו, כן, שהכל יהיה טוב.
בכל מקרה, אומר לנו רבי יוסי, אתה יודע מה הסיבה?
משום חולשה דאורחה.
מה זה חולשה דאורחה,
חברים?
חולשה, כולנו יודעים, נכון?
מה זה אורחה?
כלומר, העייפות שבדרך.
מעניין מאוד.
לא הבנתי, בגלל שעם ישראל היה עייף
והוא הלך בדרך,
אז
בשביל זה לא לתת את התורה?
התורה היא כל כך חשובה, היא כל כך עקרונית.
אז להרשות,
להרשות הקדוש ברוך הוא,
אתה לא נותן לנו את התורה רק בגלל שאנחנו קצת עייפים?
מה קרה?
נתגבר!
מה זאת אומרת?
תסביר לי כבודו.
אומר לנו החכם השלם, והוא צודק באמת,
שאי אפשר לתת את התורה מיד.
בואו נסתכל בבקשה בעין איה.
אתם יודעים שהרב קוק
רצה לעשות פירוש על כל האגדתות בשס.
זה מלאכה ארוכה מאוד, כמו שעין יעקב, אתם מכירים
שיש שישה כרכים.
אז הוא רצה לעשות על כל התורה כולה,
הוא
הספיק בסך הכל על שתי מסכתות,
על מסכת ברכות
ומסכת שבת.
אז מי שבעניין, אפשר לקחת את זה כפרויקט,
להמשיך את עין איה על כל שאר השס,
בסך הכל עוד 58 מסכתות.
טוב,
העייפות
כמו העצבות,
היא מפריעה את ההתפשטות האצילית הרחבה והטהורה.
הופה.
כדי שבן אדם יוכל לקבל את התורה השמיימית והעמוקה,
הוא צריך נייחא.
נכון או לא?
אתם מכירים את זה שבן אדם בא,
אין לו כוח,
כואב לו הראש,
הוא עייף,
הוא טרוד,
כן?
אין ניגשים לתפילה,
אלא מתוך הלכה פסוקה.
כלומר, זה דבר מאוד מאוד עקרוני. עוד מעט אנחנו נראה מה זה,
למה זה כל כך חשוב להשהות.
ברגע שיש השייה,
קודם כל יש לך יישוב הדעת,
נכון?
בן אדם,
יש לכם בוקסות, נכון?
כל אחד יש לו, ברוך השם,
פה מקום.
יש יותר מקומות,
שלוש,
שלוש,
ארבע,
ארבע בוקסות,
כל היום אומרים לי שאני אעשה פה בלאגן.
בקיצור,
יש לכל אחד מקום, נכון?
כל מי שקובע מקום לתפילתו,
אלוקי אברהם בעזרו, ומקום של תורה,
קביעות של תורה,
זה דבר מאוד מאוד חשוב.
מי שאין לו עדיין מקום ובוקסה,
שיגש לאביאל, נכון?
אביאל?
ליאל, סליחה.
טוב.
העייפות,
כמו העצבות, היא מפריעה את ההתפשטות האצילית הרחבה והטהורה,
שהמחשבות הרמות בקדושתן והרגשות העמוקות בטהרת היושר והטוב הבלתי גבולי
שבהן אינן יכולות להתרחב בשלטוננו המלא על הנפש העייפה.
שורה מודגשת,
העייף
והיגע יוכל תמיד להיות לברות למלטאותיו של העמלק הרוחני,
לברור,
כאילו,
הוא יוכל להיות למאכל הכוונה,
כן, זה הפירוש של המילה הזאת.
זאת אומרת,
אם בן אדם הוא עייף,
כן,
כמו שאנחנו יודעים בעמלק, נכון,
שמחות ימחה את זכר עמלק,
אשר קרך בדרך,
ואתה...
עייף ויגע, כן,
בן אדם שהוא לא, שהוא עייף, שהוא לעט,
כן, שאין לו כוח, זה בדיוק ההזדמנות לתפוס אותו.
וזה מה שהיה מלא כאלה,
זה לא בגלל שהדברים לא אמיתיים,
זה בגלל שהכלי שלי כרגע לא מוכן.
תראו כמה חשיבות
הקדוש ברוך הוא נותן לכלי שלנו,
כן?
לנפש שלנו, לגוף שלנו.
אם אתה עייף,
אם אתה לא רענן,
אם אתה לא אוכל טוב,
אם אתה לא שותה טוב,
אם אתה לא עושה התעמלות,
אם אתה לא מיושב בדעתך,
את אותה תורה שהיא דברי אלוקים חיים,
פשוט לא תוכל לקלוט כמו שצריך.
התורה בעצמותה
היא פיקס.
היא תורה עליונה,
היא תורה אלוקית, אבל מה שקורה
זה איך אנחנו מסוגלים כרגע לקלוט אותה.
אורות התורה, אם תסתכלו אחר כך,
מפרק ו',
ככה נהגו בישיבות הקדושות,
נתחיל ללמוד את אורות התורה מפרק ו' וצפונה.
למה?
כי שם זה בעצם התורה וההתחברות שלה אלינו.
פרק א' עד ה' זה התורה בעצמותה.
אז
תמיד ככה הרב צבי יהודה הורה לרבותינו,
הרב בלייכר וכולי,
וכל מי שלמד בישיבות,
מרכז הרב,
אז הוא יודע שמתחילים ללמוד מ-ו' וצפונה.
למה לא מתחילים ללמוד מ-א'
עד ה'?
כי קודם כל צריך להכין כלי ראוי. למה התורה לא ניתנה
בהתחלה, באחת הפסקאות הרב קוק כותב, באורות התורה, שדרך ארץ,
קדמה לתורה, צריך שהעולם, העולם, תהיה בו תשתית
שמתי שהתורה תינתן, היא לא תהיה איזו הלבשה חיצונית.
יהיה פה כבר משהו קצת יותר מתוקן,
אחרי אלפיים שנות תוהו,
כן,
רק אחרי זה שאת כל הבלאגן והעולם קצת יותר מיטיב עם ברואיו,
אז אפשר לתת את התורה.
כלומר, הכלי הוא מאוד מאוד חשוב.
לא רק האור, צריך לראות לאיזה כלי.
אני ממשיך.
העייף והיגוע,
אני שוב פעם בשורה המודגשת,
העייף והיגוע יוכל תמיד לברוח מלתעותיו של העמלק הרוחני,
אשר לא יראה את אלוקים.
אני מדלג לפעם, לשורה הבאה המודגשת.
ובעת החולשה,
שתוכל ההרגשה להיות מזדייפת,
לצייר שהמבוקש של האלוקי האידיאלי היא אותה החולשה.
רשלנות החיים ומיעוט צביונם.
כן?
מה שקורה,
ואדם הוא עייף ויגוע,
ולפעמים גם קצת לא כל כך יראה אלוקים,
בסדר?
ואז הוא שומע את הדברי התורה, בגלל שהוא כזה,
יש לו איזו התניה שבעצם תורה קשורה בחולשה.
זה מה שעובר לו בראש.
אספר לכם סיפור כדי להבהיר את זה.
מסופר שהרב שלמה קרליבך,
היה,
הוא טובל כל יום שישי במקווה,
ורואה גם חבר שלו שמגיע עם הילדים הקטנים שלו.
בקיצור,
הם נכנסים,
יש ברכה חמודה כזאת,
מקווה כזה וזה.
רואים את הסבונים ואת הספוגים,
טים,
טים,
מתחילים לזרוק,
כזה.
כל פעם,
אחרי שאבא טובל, פח!
פח!
שתי סתירות, לילד הראשון, לילד השני.
ורב שלמה קרניבך רואה שכל פעם הדבר הזה חוזר על עצמו.
כל
פעם נכנסים בקדושה ובטהרה,
בהתחלה הכל בסדר,
אז הילדים כבר נגמר להם הריטלין,
תופסים את הסבונים,
ואז הם מתחילים להשפריץ אחד על השני,
ואבא,
מה עושה?
זה לקו כפר.
אומר לו,
רב
שלמה קרליבך,
תגיד, אתה נורמלי?
מה קרה?
אני מביא את הילדים שלי למקווה.
אתה מביא אותם למקווה,
אבל אתה יודע איזה התניה נוצרת אצלם?
שמקווה שווה מכות.
אה?
אותו דבר גם פה.
אם אנחנו נלמד או נקבל את התורה
מתוך עייפות
ולעות
וחוסר בהירות
וחוסר הכנה,
בעצם תיווצה לנו התניה שלימוד תורה שווה עייפות,
מבינים?
ואותו דבר בכל דבר רוחני אחר.
אני עכשיו ניגש לתפילה, עוד מעט, נכון?
איך אני ניגש לתפילה?
אם אני ניגש לתפילה מתוך הלכה פסוקה,
מתוך כלי ברור,
יש לי איזו בהירות מסוימת,
אני עכשיו עומד לפני מלך מלכי המלכים,
יש איזה סוג של הכנה מסוימת בלבוש שלי, במראה שלי,
בניקיון שמסביבי,
במילים שאני הולך להגיד,
כל התפילה נראית אחרת, זו אותה תפילה.
השאלה היא איך אתה נפגש איתה.
אני ממשיך,
הכוחות הגופניים והנפשיים יוכלו,
סליחה,
צריכים להניח לעייף,
אני קורא ארבע שורות מלמטה במקום מספר שלוש,
צריכים להניח לעייף,
זאת המנוחה, הניחו לעייף עד שיקבץ החיל,
שיהיה לו כוח,
והכוחות הגופניים והנפשיים יוכלו,
יחלו ללכת במסלולם האיתן והבטוח
ואז ייפול עליהם אורח חיים האלוקיים כרביבים עלי עשב. ברור?
וואו, איזה יופי, תורה זה דבר הכי משמח.
נותן הכי הרבה כוחות.
כתר מאת השם על ניצני ברוכי אל.
בסדר?
עד כאן מקור מספר שלוש.
עייפות היא גם יכולה ליצור חוסר בהירות וגם חוסר הבנה כן
הייתי אומר שאני מבין או לא מבין פונקציה של מנת המשכל שלי
ותראו מה הרב קוק כותב שוב פעם
עשינו אתכם חסד קיצרנו פה את הפסקאות
באורות התורה אמרנו שפרק ט' אתם זוכרים מפרק ו'
עד סוף הספר מה זה התורה בעצמותה או התורה בחיבור האלינו
מאלף עד ה'
ממש מרכזניקים.
בסדר?
אז בואו נקרא מה כתוב באורות התורה,
פרק ט' פסקת ד'.
כפי מה שההלכות הן מבוררות,
כך הן משמחות לב עושיהם ומזהיריהם.
וחסרון ברורה בידיעה ברורה ודבקה בנפש,
מביא לידי הכבדה מקיומה של תורה בדיוק בפרטי ההלכות.
אם אני עכשיו לומד, ברעננות,
מבין גם את מה שאני קורא,
אני מעמיק בו, אני רואה גם את הטעמים של הדברים.
לא רק שאני לא נחלש, אני מגלה שזה המהות שלי,
אני מקבל מזה כוחות.
גם בבוקר ראיתי פה איזה עלון של אחת הפעמים של אהבה ואמונה,
עלון של מכון מאיר,
ציטטו שם את השיחה של הרב וינטר.
אז אתם יודעים שבזמנו,
הוא היום לא בצבא כידוע,
כן?
השם יסלח להם,
אבל הוא לא נמצא בצבא,
מכיוון שהוא קרא בשם השם,
והוא היה משיחיסט,
והיום אתם יודעים
שאתם יודעים יותר טוב ממני,
אתם נכנסתם בעבר,
נכנסים,
ותיכנסו לעזה או למקומות אחרים.
אלא אם כן טראמפ יהפוך את זה לריבירה,
אז צריך לקנות כרטיסים ליאכטות,
אבל עד אז...
היום כל חייל,
הוא קורא את הפסוקים של כהן משוח מלחמה,
וקוראים בשם השם,
זה נראה כמו איזה הכותל באלול,
מסע סליחות,
בסדר?
למה?
איך זה קרה?
איך זה קרה שבן אדם לפני כמה שנים, שקרא בשם השם,
זרקו אותו מהצבא?
והיום כל חייל,
גם אם הוא דתי וגם אם הוא לא דתי, כן,
איש כללי,
כללי,
אז הוא קורא בשם השם.
מאיפה זה הגיע?
כי בעצם כל הסיפור שסובב סביבנו,
הוא מביא את כולנו להכרה העמוקה הזאתי והטבעית הזאת,
בסדר?
טראמפ
מגיע למסקנה הזאת עם המקום הטבעי הפשוט.
ואנחנו מגיעים אליה מהמקום העמוק והטהור והקדוש
שבעצם כל המלחמה פה היא מלחמה על רוח
ולכן רק אם אנחנו נתמלא ברוח יהיו לנו כוחות
אני אמשיך עוד קצת בפסקה מספר ארבע ואם יחסר
אותו הדיוק המעשי הרי הצורה הבהירה של רום ערך
התורה האלוקית ורוממות חוקיה ומשפטיה ועיקר ערך תכליתה מתשתשת
את השורה המודגשת
במקום מספר ארבע,
מצרכי הנפש
כלל היהדות לאדם בכלל ולישראל בפרט. אם אתה לא
עושה את הדברים בצורה בהירה, אתה מפספס.
אתם מכירים את זה שלפעמים אתה יכול לעמוד לפני בן אדם גדול,
ספר סיפור אבל אני אתשטש את הדמויות, בסדר?
יום אחד לקחתי איזה קרוב משפחה שלי לשיעור של הרב מרדכי אליהו.
בקיצור,
אני יושב,
כנסת מרדכי
ליד השוק,
אני ככה ממקם את עצמי שאני אראה את הפנים של הרב,
ואני אשמע את דברי קודשו וכולי,
והוא מעביר את השיעור, ואני כולי באורות,
בסוף אני יוצא מהשיעור,
אני אומר לקרוב משפחה,
נו,
איך היה?
לא, לא יודע מה, שמעתי אנשים שמתנסחים יותר טוב.
אתם מבינים?
אם מה שאנחנו מחפשים זה התנסחות,
וורבליות
וורבלית
זה אחד.
אבל אם אנחנו מחפשים את התוכן,
כמובן שהאיך הוא חשוב,
אבל המה הוא לאין ערוך הרבה יותר חשוב.
מה, מה, על מה אנחנו נלחמים?
מה מחיה אותנו?
מה נותן לנו את הכוח?
מאיפה אנחנו שואבים את הכוח שלנו?
איזו הבחנה
בסדר?
ונעבור ברשותכם,
שאנחנו יודעים שהתורה שניתנה במעמד הר סיני,
היא ניתנה ברצף.
אתם יודעים שזה רצף של אותיות היה.
לכן על המילה בראשית למשל,
רבי שמעון בר יוחאי כתב 70 פירושים.
כן,
זה בראשית,
קיצור כל הכל נזכרת את המילה הזאתי בכל מיני וריאציות,
נכון?
יש לה שש אותיות,
נכון?
פחות או יותר.
ובשבעים וריאציות שונות,
רבי שמעון בר יוחאי פירש את המילה בראשית,
כי היא ניתנה ברצף של אותיות,
שאנחנו עכשיו קוראים בתורה.
נכון, יש לנו פרשה סתומה,
פרשה פתוחה, אתם יודעים מה ההבדל?
פרשה סתומה,
זה פרשה שנגמרת באמצע השורה,
ואז יש לנו מרווח של
כתשע אותיות,
ואחרי זה יש עוד אומר אלוקי, עוד מה שכתוב.
זה פרשה סתומה.
פרשה פתוחה,
שהפרשה מסתיימת בשום מקום,
ואז כל השורה פנויה,
ורק בשורה הבאה
מתחיל התמליל האלוקי, כן, התורה.
למה?
למה לעשות מרווחים?
יותר קטן, יותר קומפקטי,
יותר קל להגביה,
למה לעשות את כל הבלאגן הזה?
ועוד אומרים חז"ל שהמרווחים,
הקלף הוא יותר קדוש מאשר האותיות.
מה זה?
איך זה יכול להיות?
שהקלף יותר חשוב מהאותיות?
אתם יודעים למה?
כי הקלף והמרווחים
זה המקום שבו אתה נכנס.
התורה עוצרת לרגע,
אומרת לך, תטמיע את הדברים, תפנים אותם,
תחשוב על מה שנאמר,
אל תהיה מהאוזן לפה,
שמעת משהו,
מיד אתה הולך לספר לחברים.
בדיוק הפוך ממה שקורה היום, נכון?
היום בן אדם יוצא לטיול,
הוא בכלל לא נהנה.
הוא לא נהנה מכלום.
אבל הוא מצלם לחבר'ה,
הנה הייתי פה.
אני לא זוכר בדיוק איפה הייתי, אבל אפשר להסתכל בתמונה.
אני אסתכל בתמונה ואני אגיד לכם איפה הייתי.
הוא לא זוכר איפה הוא היה, ומה היה, ומה המהות שם.
העיקר לספר לחברים,
התורה מכוונת אותנו בדיוק הפוך.
כשאתה קורא משהו,
תמתין,
תשהה.
תפנים,
ורק אחרי זה תפלוט,
בסדר?
אז בואו רגע נחזור על מה שאמרנו,
ונקרא עוד רגע את אורות הקודש,
אבל בעצם,
שאלנו שאלה,
למה הקדוש ברוך הוא היה צריך לחכות ארבעה,
או חמישה,
או שישה ימים?
הרי כבר הייתם למרגלות הר סיני...
לא, לא, לא, אדוני,
כדי שבן אדם יקלוט משהו,
הוא צריך להיות בפנים.
הוא צריך להיות מפוקס על עצמו
הוא צריך להיות עם השתוקקות הוא צריך
להיות עם שמחה הוא צריך להיות עם
בהירות הוא צריך להיות עם נינוחות הוא צריך להיות
מכוון ורק ככה בעזרת השם הוא יוכל להפנים את
הדברים האלה ועכשיו אנחנו רואים עוד נקודה נוספת
שבעצם אנחנו אומרים שכדי לקלוט את הדברים אתה
צריך זמן של הפנמה שזה מאוד מאוד חשוב
אני לא יודע אם סיפרתי את זה פה ראיתם שבשואה
אחרי שאנשים ניצלו ואמריקה נכנסה לבסיסים של הגרמנים
אז הם חולצו מהבסיסים
ואז באו יהודים טובים או יכול להיות גם גויים
שהיו להם כוונות מאוד מאוד טובות ומה הם עשו?
נתנו לבן אדם שלא שתה ולא אכל שנה,
שנתיים,
חודש,
חודשיים נתנו לו ג'ריקנים שלמים ומה קרה?
בן אדם מת
צריך לחכות
צריך לשהות
אתה שומע משהו
תפנים אותו,
לאט לאט זה ייכנס ויהיה הרבה יותר עמוק.
טוב,
אין מילים כמו של הרב קוק, אז בוא נקרא במקום מספר חמש.
אורות הקודש א' פסקה ע"ה לפעמים על ידי שטף המדע
או המידע מרגישים לאות מצד שאין מניחים רווח של
התבוננות בין כל גילוי רוחני לעכל יפה את ההופעה
בתבונה שכלית מנתחת ובהתקבלות רצונית, מידותית
ומטשטשים בזה את גבולי האורים
או ההורים,
כי הפסקות,
או הפסקאות,
ההפסקות ניתנו גם בתורה,
כמו שתיארנו קודם,
נכון?
לתת רווח, להתבונן בפרשה לפרשה.
היה פה משהו, קרה משהו דרסטי.
וקל וחומר, להדיוט,
כן, אדם פשוט,
אלמד מן ההדיוט,
אדם פשוט,
אני שומע משהו פשוט,
אני...
אני חייב,
אם אני בן אדם פשוט,
אני בוודאי צריך את השהייה ולראות מה נאמר.
והוא הדין לכל לימוד תבוני הבא מהתגלות הנשמה והופעותיה.
ההפסקה
מכשירה את החיים.
אתה אומר, לא, לא, חבל על הזמן, קדימה, קדימה.
עוד חומר,
עוד חומר,
בוא,
בוא, בוא, בוא, נריץ,
נריץ את הדף, נריץ את זה.
זה חשוב, היבט הוא חשוב.
סיני ועוקר הרים, מי עדיף?
גם סיני,
גם עוקר הרים,
כולם צריכים להיות,
גם היקף התורה וגם העומק של התורה.
אבל בוודאי,
אם המחיר של הריצה,
של המהירות,
הוא בא על חשבון זה שאני לא מבין את הדברים,
בוודאי שלא על כך הכתוב עומד.
ההפסקה מכשירה את החיים,
את המזג, המידות,
החפץ והיחס הסביבתי להסתגל לאותו הטוב ולאותה האמת הרוממה שבהופעה.
והדבר האחרון,
הייתה איזו תופעה כזאתי גם אצל התנאים וגם אצל האמוראים,
שהם היו פותחים את השיעור באיזו בדיחה.
מכירים את הבדיחות האלה?
הרב ואטש.
מתחיל לצחוק איזה עשר דקות.
בסוף מספר בדיחה,
לא תמיד היא מצחיקה,
אבל מה שזה עושה,
זה יוצר איזה רוגע כזה,
אה?
פותח את הלב,
יוצר איזה ככה,
איזה ניחותא כזאת,
איזה רגעות וזה.
למה?
למה התנאים היו עושים את זה?
לא חבל על הזמן, השיעור מתחיל וזה, נגמר.
עוד רגע הוא נגמר,
כן?
אז למה הבדיחות האלה?
זה דבר רציני, תורה זה דבר רציני, מה זה בדיחות?
למה?
מכמה סיבות, נגיד שתיים.
אחת,
זה ליצור באמת איזו אווירה יותר נינוחה.
איזה כלי יותר שמח.
איזה כיף,
גם צוחקים פה,
גם יש חוש הומור,
זה יופי,
זה אחלה כלי.
ואז
נכנסים הדברים העמוקים.
דבר שני, גם לגרום לבן אדם באמת,
לא רק טקטית,
את התחושה שאתה והרב וכל החבורה שאנחנו לומדים,
אנחנו לומדים פה בחבורות,
נכון?
כן?
הקדוש ברוך הוא עתיד לעשות מחול לצדיקים,
שבאמת בן אדם מרגיש בנוח, הנה אנחנו,
לא אותו דבר כמו הרב,
כן?
שלא יהיו פה יוונות.
אבל אנחנו, הבדיחה היא,
מלידי בדיחות היא יוצרת איזה לבל כזה,
איזה מדרגה כזאת שכולם יכולים להיות...
לחבור אליה, להתחיל ממנה, ובעזרת השם להפליג ממנה.
היינו בליקוטי מוהר"ן,
לא הבאתי זה פה,
ראוי להביא את שמה.
רק נביא את המקום במסכת שבת.
כי הדה רבא,
מקמי דה פתח לו לרבנן,
לפני שהוא היה פותח לחכמים את השיעור שלו,
אמר מילתא דה בדיחותא,
ובדחי רבנן,
והחכמים צוחקים.
איזה יופי.
לסוף, יטי באימתא ופתח בשמאתא.
אחרי זה הוא אומר, חבר'ה,
מתחילים.
ואז כולם באמת בהירטט ובזיע,
אבל לא מתוך פחד,
אלא מתוך הבנה
שלומדים את התורה הנשגבה.
ופסקה האחרונה.
למה זה כל כך חשוב שבן אדם
יהיה לו גם את הנינוחות הזאתי,
וגם את המילה הטובה,
וגם את המילה החמה?
אומר הרב באורות התורה,
פרק ט' פסקה ג',
להינתן מנוחה ללב.
למען יעסוק בכל עניין ועניין ברוח בטוח ושוקט
שלא יטרידהו עניין אחר או דאגה כללית של גמר הידיעה הבלתי אפשרית,
כן?
ובן אדם אומר,
אבל לא עליך המלאכה לגמור והיית בן חורין להיבטל ממנה
כנראה שאנחנו לא נהיה מושלמים אני רוצה לגלות לכם סוד
שכנראה שלא היו מושלמים,
כי השלמות קיימת רק
בהשם יתברך.
מה שאנחנו יכולים לעשות זה להשתלם, להתקדם.
אני אוסף יד על יד כל יום, עוד חיטה,
עוד דבר תורה,
עוד לימוד שאני שם אותו באסם,
אני שומר אותו,
אני מייקר אותו.
יהי רצון.
השיעור הזה והדיבורים הללו של הרבנים הצדיקים והמקורות הקדושים שקראנו
אותם יעמדו לחיילי צה"ל שבעזרת השם ימגרו את הרשעה וכל
הרשעה כעשן תכלה תגידו אמן בעזרת השם כל הפצועים
ובתוכם גם יוחאי צמח בן רבנית טלי בעזרת השם יחזור
לבריאות איתנה אמן כן יהי רצון ועם ישראל ישכון לבטח בארצו
ונדע ימים טובים בעזרת השם בשמחה ונחת מתוך תפיסה
מוסרית ולא רק סיבתית וכן יהי רצון ונאמר אמן
