ובכן, קהל קדוש, אנחנו ממשיכים.
לא נרתעים מכל עיכוב.
בספר נתיבות עולם,
מאת רבנו המהר"ל מפראג.
ואנחנו בנתיב הלצנות, אם אני לא טועה.
נתיב הלצנות בפרק...
באמצע פרק א', עדיין,
דיבור המתחיל הוא בפרק כמה דגיטין.
כן.
בעמוד תקמ"ז במהדורת ברקוביץ'.
עמוד ת...
מה?
לעילוי נשמת ג'וליה בטסטר.
רונית בטסטר.
אם כן, אנחנו בעמוד תקמ"ז,
בעמודה השמאלית.
ובפרק כמה דגיטין.
אז הנושא של הלצנות מתרחב גם לנושא של השמחה והרצינות.
יש כמה צדדים.
ובפרק כמה דגיטין.
דף ז' עמוד א', שלחו למר עוקבה.
זמרא מנא לן דאסור.
מי זה מר עוקבה?
ראש גולה.
הוא היה ראש הגולה, כלומר הוא גם תלמיד חכם,
וגם ראש הגולה, כלומר בעל תפקיד של מלכות.
שאלו אותו, זמרא מנא לן דאסור?
מנא לן שאסור לזמר.
אסור לזמר?
וואו, זה חריף.
שלחו ליה וכתב ליה,
אל תשמח ישראל אל גיל כעמים.
אז עמים, יש להם כל מיני שמחות משלהם.
אל תשמח ישראל אל גיל כעמים.
וכתיב בשיר לא ישתו יין.
למה אתה שולח לו מהושע, תשלח לו מישעיהו?
ששם כתוב בשיר לא ישתו יין.
אי מהאי הוה אמינא, זמרא דמנא.
אבל דפומה שרי, גם משמע לן עד כאן.
זאת אומרת, אם היו מסתמכים רק על הפסוק השני,
היה אפשר לחשוב שהאיסור של לזמר זה רק עם כלי,
כלי נגינה.
אבל בפה מותר.
לכן,
אמר לו את הפסוק אל תשמח ישראל אל גיל כעמים,
שגם בפה אסור.
זהו.
אז אסור לשיר,
אסור לנגן.
זה מה שכתוב.
מה?
אסור לשיר,
ואסור לנגן.
זה מה שכתוב.
מה הבעיה?
היו, מה הבעיה?
לחבר אותה.
זה מה שעשו.
טוב,
פירוש.
מאחר שאין שמחה בישראל,
רק באומות,
אין ראוי לישראל השמחה.
כלומר, היהודים צריכים להיות עצובים.
שהרי רק העמים שמחים, ואנחנו לא שמחים.
זה כמעט אוטולוגיה, כן?
כלומר, זה את אותו דבר.
נגיד אחרת,
אם אתה במצב שבו לא ראויה השמחה,
אז אל תשמח,
זה הכוונה.
כן,
ואנחנו במצב שלא ראויה השמחה,
ישראל בגלות, אין בית מקדש וכולי,
אז איך אפשר לשמוח בכלל?
כן, מיוש מאחר שאין שמחה בישראל, רק באומות,
אין ראוי לישראל השמחה.
וכאמר,
ואמר שם,
ולשלח להם ממיכה, כתיב השיר לא ישתו יין.
למה הוא לא שלח את הפסוק הזה,
שמזה הפסוק מפיקים בפרק בתרא דסוטה,
למדו מזה,
בפרק הראש דסוטה, הפסוק הזה, נתנן,
התם,
שנינו שם,
משבטלה סנהדרין,
בטל השיר מבתי משתאות,
שנאמר, בשיר לא ישתו יין.
ולכך פריך ונשאל למיכה. ולכן, כיוון שכבר למדנו מהפסוק הזה,
שאין שיר בבתי משתאות מאז החורבן,
אז
מאז ביטול הסנהדרין,
לכן הוא שאל,
למה לא הבאת מהפסוק הזה?
איפה? מה?
איפה הפסוק?
לא מבין.
מה הקשר לסנהדרין פה?
הסנהדרין בטלה.
נכון.
כיוון שהיא בטלה,
אז תקנו שלא ישירו יותר בתי משתאות.
כן,
אבל נכון.
לא, אז
הסמיכו את זה,
המתקנים שלא לשיר,
תקנו את זה על יסוד הפסוק הזה.
אמרו בשיר לא ישתו יין.
מתי זה?
כשבטלה הסנהדרין.
הם
לא קשרו,
הם קשרו, הפסוק לא קושר.
הפסוק אומר בשיר לא ישתו יין.
חכמים אמרו, מתי ניישם את הפסוק הזה?
רק משעה שבטלה סנהדרין.
כשלא בטלה סנהדרין, היו שרים בבתי משתאות.
אחרי שבטלה סנהדרין, ביטלו את השיר בבתי משתאות.
בסדר?
ויסמיכו את זה על הפסוק הזה.
לכן בגיטין שאלו למה הוא כבר לא השתמש
בפסוק שמילא כבר משמש לביטול השיר בבתי משתאות.
אבל ליקא לממר דמשום כך פריך למה ממיכה משום שנאמר רק על יין.
משום שנאמר רק על יין.
ומיכה בפירוש כתיב השיר לא ישתו יין.
כן,
היה אפשר לומר,
אומר המערל,
שהביאו את הפסוק הזה דווקא בגלל שכל האיסור של השירה
זה רק במקום שבו שותים יין.
אבל בלי לשתות יין זה מותר,
שזה דעת התוספות.
וזה אינו, כי זה לא נכון.
דעתה מוכר דלא אפשר ביין דווקא משתאה,
אלא אפילו בלא יין נמי אסור.
דקאמר שם,
אמר רב הונא,
כלומר,
כי הרי זה לא יכול להיות,
משהו עם התוספות,
שרק במקום ששותים יין אסור לשיר,
כי הרי שם בהמשך,
דקאמר שם,
אמר רב הונא,
דנגדה ודבקרא שרא,
ודגרדאה אסור.
ופרש רש"י שם, ז"ל,
זה לשונו, דנגדי מושכי ספינות בחבל.
מה?
מה, את הארמית פה?
הארמית,
זה רש"י מסביר לך,
דנגדי מושכי ספינות בחבל,
שאינו אלא
לכוון אותם למלאכה.
זאת אומרת,
בימי קדם היו ספינות
על הנהר,
שהיו מושכים אותם בחבלים, מהקרקע.
כלומר, אנשים על הקרקע,
בחבל, מושכים את הספינה.
עכשיו, העבודה הזאת היא עבודה קשה,
והיא צריכה קצב.
אז היו שרים, שירים מיוחדים,
שעניינם
זה כמו אה-הו, משהו כזה, כן?
אז זה, אומרת הגמרא,
זה מותר.
ודבקרי, מה זה בקרי?
שמזמרים בשעה שחורשים עם הבקר.
כן, כדי שהשור יתקדם, יש גם איזה שיר מיוחד
של הבקר.
ואינו אלא לכוון השברים להתלמם,
שהולכים לכל השיר שערב להם שרא,
ובגרדאה אסור.
מה זה גרדאה?
זה האנשים שעוסקים באריגה,
באלף, כן.
הם אורגים בדים, אסור, שאין נועלה לסחוק עד כאן.
אז
ברור שהבקרים והגרדאי וכדומה,
הם לא מסתובבים עם כלי נגינה.
סימן שהסוגיה לא אוסרת,
לא סתם, אין שם יין,
סליחה, אין שם יין.
בשדה לא מביאים יין.
ולכן מכאן מוכרח שהסוגיה אוסרת את השיר גם במקום שאין יין.
לא כמו התוספות.
הרי משמע דבין ביין ובין שלא ביין אסור.
ואדה כאמר בתה לשיר מבתי המשתאות.
אתה אומר,
אבל משתאות,
שם קורה משהו במשתאות,
מה יש במשתאות?
יין.
אז עצם זה שהגמרא אמרה בבתי המשתאות,
משמע שדווקא איפה שיש יין עשו.
נראה דלרבותא קאמר,
אפילו בשעת שתיית האדם שדרך האדם לזמר,
וכאילו היה דבר זה בטבע לאדם, אפילו אחי, אסור.
אז כאן המהר"ל, מה זה מחמיר?
חבל על הזמן.
אה,
בחתונות זה כבר מצווה.
במקום שבו יש מצווה, כל הדברים האלה לא נאמרו.
אבל אם סתם אדם בא לו לנגן,
כי ככה בא לו,
או אפילו בא לו לשיר,
לפי המהר"ל, איך שהוא מבין את הסוגיה, זה אסור.
רב, יין זה רק יין פה?
מה?
רק יין זה רק יין, או כל דבר שעושה?
אלכוהול, כל אלכוהול, קצת בירות, ככה, משהו.
לא,
אבל יש עוד דברים שהם משחררים דבר.
תודה.
מה, קצת סמים, ככה חשיש,
משהו כזה?
זה עושים אנשים,
שאלה אם זה נכנס תחת יין.
הם לא הכירו את זה שם.
באמת?
מה, בפראג?
לא.
בפראג לא היה חשיש.
מה?
לא, אני שואל, אבל בכל זאת,
זה עתיק.
מה, כאילו, האדם לא יודע...
הסוגיה לא מדברת על זה,
מה אני אעשה,
טוב? היום על שני גרם אתה יושב בכלא.
לא.
טוב, בכל מקרה,
זה מה שאומר כאן.
שבין על יין, בין שלא על יין.
טוב,
אנחנו היום מקלים,
יש לנו כל מיני הקלות,
כי לפי המהר"ל,
יוצא שאם אדם שותה יין,
ויש שיר ברדיו, אסור לו או לשתות או לשמוע.
לא, האמת היא,
זה לא, לפי המהר"ל אפילו בלי יין.
אתה לא יכול לפתוח רדיו לשמוע שירים,
אתה לא יכול.
מה?
קשוח.
כן,
אגב,
זו גם דעת רבי יוסף קארו,
מרן בשולחן ערוך,
הוא פוסק ככה,
מה?
לא,
לא בכלל.
ירושלים גזרו על כלי נגינה.
אבל בכל העולם
אסרו,
אסרו לשיר,
נגיד לפי התוספות על יין, לפי מרן בכלל.
זה דבר מאוד מעניין,
פעם הייתי אצל הרב מרדכי אליהו, זכרונו לברכה,
בא מישהו,
שאל האם מותר לשמוע שירים לועזיים.
אמר הרב,
אותי אל תשאל על שירים, אני מחמיר.
למה כבודו מחמיר?
הוא אומר,
כתוב בשולחן העורך שאסור מאז החורבן וזהו.
אבל,
הוא אמר, הילדים שלי כן שומעים שירים,
כי הם סומכים על הרבנים שלהם.
מעשה באברך,
נשא אישה,
אברך תלמיד של הרב מרדכי אליהו.
נשא אישה מוסיקולוגית.
הלך לרב אליהו, שאל אותו,
האם זה מותר לה לנגן?
ענה לו הרב,
אמנם אני מחמיר,
אבל מאחר ויש רבנים שמקילים,
אם אתה אינך מקפיד,
מותר לה.
שאל התלמיד, האם
להקפיד?
כן.
הרב לא היה רגיל לשאלה כזאת, אחרי
חשיבה מסוימת אמר לו,
אל תקפיד.
קיצור, הדברים האלה בימינו פחות רלוונטיים.
אבל צריך לדעת שבאמת, לאורך ימי הביניים, היו,
היהודים היו עצובים,
ולכן לא ניגנו.
הם ניגנו בחתונות,
הם ניגנו בכל מקום שיש מצווה,
סתם ככה לא.
אגב, מה שקרה אחרי פרעות תח ותת,
תח ותת, של חמילנצקי,
במאה ה-17, של חמילנצקי,
שם,
הימח שמו וזכרו.
המצב היה כזה דיכאון, שגזרו, כל מיני דברים, גזרו,
לא להגיד זמירות, בשבת.
אסרו זמירות בשבת,
וגם ביטלו כל מיני מנגינות בבית הכנסת,
וגם אסרו בגדים מפוארים.
כן,
כלומר,
יש רשימה שלמה של בגדים שנאסרו באותם הימים.
כלומר, כבר
חמילנצקי דיכא אותנו, אז לוקחים את זה עד הסוף,
דיכאון בריבוע.
כן,
אפשר להבין על רקע, שזה הרקע של הופעת
תנועת החסידות.
החסידות
צמחה במקומות שזה היה המצב.
אז הבעל שם טוב החליט,
יאללה חבר'ה,
צריך קצת להתרומם,
ואז התחיל לדבר על השמחה וכדומה.
יש, מעניין,
יש ברמב״ם שני טקסטים סותרים אחד את השני.
יש תשובה של הרמב״ם,
ועל שמיעת זמר הישמעאלים.
אז הוא אוסר.
הוא אוסר, אז...
מה?
לפי הרמב״ם.
אז שצריך להבין, מה זה היה בימי הרמב״ם מוזיקה?
מוזיקה זה היה בערך מה שנקרא,
זה פחות או יותר ריקודי בטן,
זה מה שהיה.
באותם הימים.
לא היה מוזיקה במובן התרבותי העליון,
מה שאחר כך התפתח,
המוזיקה הקלאסית וכדומה.
אבל בשמונה פרקים, בהקדמתו למסכת אבות,
הוא כותב שמי שנפלה עליו מרא שחורה,
יסיריה על ידי שמיעת הניגונים.
עד שתתרחב נפשו.
אז כנראה יש צורך לקחת את הדברים האלה בפרופורציה.
מה הדין הראשון שאמרת?
האם הרמב״ם חולק על השולחן ערוך?
שאלתך מניחה שהרמב״ם נולד כשהשולחן ערוך כבר היה ככה טוב.
שזה דבר דווקא לא נכון לפי מה שאני יודע,
אבל אם אתה מתקן אותי, אני אקבל.
הפוך. אה,
הפוך. טוב. כן. לא יודע.
תראה,
תמיד שאלה אישית של יש לאדם בדיקה הון וכדומה,
לשמוע מוזיקה,
בסדר,
אבל להגיד,
לבטל גזירה כללית, נו, באמת.
טוב,
ושם אמר,
אגב, אצל הספרדים,
הקינות זה הכיף הגדול,
לא?
זה המנגינות הכל,
טוב.
טוב,
ושם אמר,
אודנא,
דשמע זמרא תעקר.
זאת אומרת, אוזן ששומעת זמר,
שיעקרו את האוזן.
אמר רבה,
זמרא בביתא,
חריבא בסיפא.
כלומר,
אם יש זמר בבית, יש חורבן בסף.
שנאמר,
קול ישורר בחלון, חרב בסף,
כי ארזה ערה.
מאי ארזה ערה,
אמר רבי יצחק,
אפילו בית המסוכך בארזים מתרועע.
אמר רב השיש, מה מינה,
כי מתחיל חורבא וספעא מתחיל.
כלומר, כשמתחיל חורבן,
הוא מתחיל בסף,
שנאמר חורב בסף עד כאן.
והדברים האלו ידועים, מה?
מה הוא אומר בסף?
סף, הפתח של הכניסה.
מה הפסוק אומר?
מה?
שמתחיל משהו, מתחיל בסף.
לא, חורב בסף.
זאת אומרת, איפה מתחיל החורבן?
בפתח של הבית.
טוב.
והדברים האלו ידועים למשכילים,
למה אמר? עוד נאמר דשמע זמרה תעקר.
וזה מפני כי עשיר מיוחס למידת הדין,
שהרי הלוויים היו משוררים דווקא,
וכאשר משורר,
כן, הלוי זה מידת הדין,
וכאשר משורר ואין ראוי לו לשיר, פוגע בו מידת הדין.
פוגע בו מידת הדין.
וכן,
הבית אשר שם עשיר,
חרב מכוח מידת הדין שמחריב הכל.
וכאמר שהתחלת החורבן הוא בסף,
מפני שהוא המקום ששם הכניסה לבית.
והוא התחלת יישוב הבית ששם נכנסים.
ולפיכך שם מתחיל החורבן שעוקר הבית מתחלתו,
הוא הסף שהוא התחלת הבית.
כי מידת הדין,
המחריב פוגע דווקא בדבר שהוא עיקר ותחילת היישוב.
ולכך אמר שם במשנה,
משבטלה הסנהדרין, בטל השיר מבתי המשתאות,
שכאשר היו הסנהדרין יושבים ודנים,
היה נמצא מידת הדין בעולם.
וראוי גם כן שיהיה השיר בעולם המיוחס למידת הדין.
אבל
כאשר בטלה הסנהדרין ואין מידת הדין עם בני אדם,
ולכך אין ראוי להיות השירה נמצא אצלם,
כי כל שירה הוא מצד הדין.
אז כאן אני רוצה קצת להבין יותר.
לפי מה שאומר המהר"ל, שירה זה שייך למידת הדין,
נכון? מעניין, מה זה קשור?
איך שירה זה קשור למידת הדין?
איפה מצאנו לראשונה שירה בתורה?
או סגנון שירי?
אצל למך,
נכון?
ויקח לו למך שתי נשים,
שמה אחת עדה ושמה שנצילה,
ויאמר למך לנשיו, עדה וצילה שמען קולי,
נשי למך האזנה אמרתי,
כי איש הרקתי לפצעי,
וילד לחבורתי,
כי שבעתיים יוקם קין, ולמך שבעים ושבעה.
נכון?
זוכרים את הפסוקים האלה?
הפסוקים האלה הם פסוקים שיריים, סגנון לירי.
נשאת השאלה, למה למך
צריך לדבר בסגנון שירי?
כדי לברוח מאחריות.
כלומר, הוא רצח.
למך הוא הרוצח של בנו ושל זקנו.
כן?
גם של קין, גם של תובל קין.
וכדי להתמודד עם ה...
עם האחריות המוסרית, הוא בורח אל השירה.
לפי זה השירה
פונה אל מקום של,
נגיד, מישור עליון,
שהוא למעלה מן ההכרה הרגילה של האדם.
אדם לא מדבר בסגנון שירי, בדרך כלל.
אדם מדבר בסגנון פרוזאי.
אבל כשהוא מדבר בסגנון שירי,
זאת אומרת שהוא רוצה לחזור
אל השורש של עצמו,
ולכן זה מתייחד.
מה?
מידת הדין זה הדרישה לעמוד בנורמה.
ולכן, לעומת זה, דבורה הנביאה אומרת,
אורי אורי דברי שיר,
שהשיר יהפוך לדיבור.
אני מתכוון כך.
מה זה מידת הדין?
זה לעמוד בנורמה.
האם אנחנו מסוגלים לעמוד בנורמה?
לא.
אבל בשמיים כן, בארץ לא.
אז אדם על ידי השירה עולה אל השמיים,
מחפש את השורש העילאי שלו, ששם הוא לא התקלקל.
בסדר.
וכן, זה מידת הדין.
לכן הלוויים דווקא,
שהם היו מצד שורש נשמתם,
שייכים במידת הדין,
הם היו המשוררים במקדש.
וזה שאמר שם, אמר רבי יוחנן,
כל השותים יין בארבעה מיני זמר,
מביא חמש פורענויות לעולם.
שנאמר, הוי משקימי בבוקר,
שחר ירדופו, מאחרי בנשף,
והיה כינור ונבל וטוף וחליל ויין משתיהם,
ואת פועל השם לא יביטו.
מה כתיב אחריו?
לכן גלה עמי מבלי דעת,
וכבודו מתי רעב,
והמונו ציחה צמה,
וישח אדם וישפל איש,
ומה כתיב אחריו, לכן הרחיבה שאול נפשה.
רבי יוחנן זה הסיבות החורבת?
כן,
כלומר,
רבי יוחנן מדבר על כך,
שהייתה חברה שבעה,
עשירה,
שעוסקת בתענוגות.
התענוג היותר עליון זה שירה.
יש ספר מאוד חשוב של אפלטון, המשתה.
זה על אהבה,
כן?
מה?
מה תגיד משהו?
אני חושב שלפי משוררים,
בדרך כלל הם לא כותבים סתם,
כלומר,
זה
לא שהוא מגיע לאיזה פסגה והוא כותב,
איך אני אגיד,
בתוך התהומות.
כלומר,
מה
שהרב אמר,
זה שהם פעילו החברה שבעה ואז כותבים שירה,
זה מובן, כותבים שירה מלמטה.
יש כותבים שירה מלמטה,
ויש כותבים שירה מלמעלה.
מי כתב מלמעלה?
דוד. אז יש דבר כזה, שירה מלמעלה?
כן.
יש שירה מלמעלה.
יש שירה מלמטה.
אה?
טוב.
וזה שאמר,
וביאור עניין זה,
כאשר שותה יין בארבעה מיני זמר,
הרי גם כן יש כאן חמישה מיני שמחה עם היין שהוא החמישי.
ולכך מביא חמישה מיני פורעניות לעולם.
כי גם זה,
כאשר חוטא במידת הדין לגמרי ושותה יין בארבעה מיני זמר,
הוא כבר ידוע כי המתייחס עם מידת הדין
הוא חמישה כנגד יד השם היה במקנך.
כן, יד זה חמש אצבעות.
הוא כתיב שם בסוסים,
בחמורים,
בגמלים,
בבקר ובצאן, דבר כבד מאוד.
ולכך מביא חמישה פורעניות לעולם,
מפני מידת הדין הקשה,
אשר הוא שולט,
כאשר יחטא במידת הדין,
כמו שהתבאר.
ואין דבר חטא במידת הדין כמו זה לשורר,
כאשר אין ראוי השירה והזמרה.
הרב קוק כותב על זה ב...
מצווצים כתב יד קודשו,
הוא
כותב שנבל הוא מי שמנגן בכינור ביום הלוויה של אביו.
אביו מובל לקבורה,
והוא במקום זה,
במקום להתעצב,
הוא מנגן בכינור.
אז
באופן כללי האומה כולה היא במצב של מתו מוטל לפניו,
ולכן כל האיסורים האלה.
לומר את האמת,
בימינו זה פחות ופחות שייך,
מאחר ותהליך הגאולה
הולך ומתקדם.
לא יש מנגינות של הלוויה, זה משהו אחר.
זה כמו חלילים.
זה שמביאים חלילים למת, אפילו ביום טוב.
ואז מה הקושייה?
על מה אתה מקשה?
מה אתה רוצה לומר בזה?
מה?
זה נבל.
לא, מה שהרב קוק שמע מדבר זה משהו אחר.
שהוא במקום,
נגיד,
הוא עושה איזה הופעה,
הפנינג,
כיף כזה,
בזמן ההלוויה, זה הכוונה.
לא מדובר על
השירים שהיום עושים כדי ללוות את המת,
זה בסדר.
זה בסדר, כן,
זה בסדר, זה רגשי.
והלוויה זה באופן טבעי דבר רגשי,
נראה לי.
ראיתי הלוויות, ראית פעם הלוויות?
אז זה רגשי, לא?
כן.
טוב.
עכשיו, כל זה שיטת המהר"ל.
המהר"ל, אם כן, פה מחמיר בריבוע,
לא מנגינות,
לא בפה, לא בכלי,
בין ביין,
בין בלי יין,
אסור.
אבל מה הוא יודע?
שהגאונים חולקים עליו, הנה.
אף על גב שהגאונים פסקו.
ולתת שיר ושבח לקדוש ברוך הוא בשתיית היין מותר מפני שאין נקרא
שיר של בשר ודם שנותן שבח לקדוש ברוך הוא שיר שלם.
אבל שיר המלאכים הוא שיר שלם, ולכן נמעט,
כלומר הוא התמעט מן האיסור.
אבל שיר של שמחה אסור בוודאי,
והוא חוטא במידת הדין.
ולכך עונשו כמו שהתבאר,
וראוי לשמוע דברי חכמים המלמדים את האדם לטוב לו.
אמנם לא ידעתי מניין דבר זה כלל,
כי אם אנו באים לתת שיר ושבח,
דבר זה יש להיות בלא שתייה.
כי איך יש שבח וישיר לקדוש ברוך הוא כלי זמר?
והרי אמרו כי התורה חוגרת שק ואומרת,
עשו מבניך כלי זמר שמנגנים בהם.
ואין השיר והשבח לקדוש ברוך הוא גרה מזה,
שלא...
זה כלי זמר, ואילו לדידי צייתא,
לא היה זה כלל.
גם אם היו מקשיבים לי,
זה גם לא היה קורה.
כלומר, המערל אומר,
אני הייתי אוסר גם שירים שלקדוש ברוך הוא,
על יין הייתי אוסר,
אם היה בידי.
ולדעתי,
אף בשעה שבית המקדש היה קיים,
לא היה מותר שיר זה, לתת שבח לקדוש ברוך הוא במשתי היין.
כי יש להיות זה בקדושה העליונה,
לתת שיר ושבח לקדוש ברוך הוא,
לא במשתי היין.
והמונע עצמו מזה, תבוא עליו ברכה.
טוב, הלכה למעשה,
98% מהפוסקים לא מסכימים עם כל זה.
תנגנו, תשירו, הכל בסדר.
אלא מה?
זה נכון שכשאדם שותה יין,
אז גם לשתות יין זה מותר,
אבל אז שלא יהיה מנגינה באותו זמן.
כן,
אפשר לסגור את הרדיו עד שגומרים לשתות את הכוס,
ואז אפשר להמשיך שוב.
כן, מה?
זה היה למה שהרב אמר,
שהאמת מוטל לפניה,
זה האמת,
זה נכון.
98% מהפוסקים הולכים כנגד הדבר הזה.
נכון.
כי עם ישראל חזק יותר.
לא, מתעלמים מהעובדה ש...
נכון, מתעלמים,
כי עם ישראל חזק יותר.
עם ישראל מרגיש.
שזה לא, שזה לא,
לא יודע, 500 שנה אחרונות לפחות, לא?
500 שנה אחרונות,
אכלנו אותה.
כן.
נכון, נו, ואז מה?
אבל עכשיו יש מדינת ישראל.
ולא רק מדינת ישראל, יש גם ירושלים.
ולא רק ירושלים,
יש הרבה תורה.
ולא רק תורה, יש כלכלה וחוכמה.
אנחנו במצב אחלה.
אנחנו אחת המדינות החזקות בעולם.
נו, אז צריך להודות לשם.
כן. טוב, אגב,
כשאומרים את ההלל ליום העצמאות,
להביא גיטרות או לא להביא גיטרות?
תלוי.
מה?
הבעיה היא שבכותל המערבי,
כפי שאני מארגן כל שנה תפילה
של אלפי אנשים בכותל המערבי עם הלל,
מנהלת הכותל והרבנים,
והרב של הכותל לא מרשים להכניס,
לא מרשים להכניס
כלי נגינה.
אז מה אני אעשה?
פעם אפילו לא רצו להכניס את השופר,
אמרו זה כלי נגינה.
כן,
כן, טוב.
מה זה שמכניסים את השופר?
כן,
טוב.
מה?
ודאי, איזו שאלה.
עם הלל שלם.
לא מאמין, זה לשון הרע על עם ישראל.
ברור שעם ישראל אומר הלל שלם ביום העצמאות,
עם ברכה בלילה וביום,
ברכת שחיינו,
כמו שצריך,
לא?
אתה שמעת שיש כאלה שלא עושים את זה?
לא יכול להיות.
נכון?
אנחנו לא חושבים שעם ישראל כפוי טובה.
רק אדוז'ור.
לפי המהר"ל, כן, שירה גם.
לא,
לא שרו בבית כנסת.
אז בתפילה,
לא יודע מה עשו בבית כנסת שלו.
לא, לא יודע.
אמרו, תשמע, אנחנו...
טוב, תראה, הוא אומר, לא שומעים לי, ככה הוא אומר.
כן. טוב, אני זוכר שפעם אחת...
והייתה חתונה של בחור ממכון מאיר
עם בחורה מהעיר הקדושה בישראל.
ונסעו התלמידים ממכון מאיר
לשמח חתן וכלה.
ושמה, כי המשפחה של הכלה הייתה מהעיר הקדושה.
ואז אחד מבני משפחת הכלה אמר לדני שר
חתן, מי שהיה פה אחראי על הפנימייה,
אמר לו, מעניין, מכון מאיר,
גם יראת שמיים וגם שמחה.
חדש.
כן, זה...
מה?
לא, מה פתאום, זה, זה, כן.
הרי דת זה עניינים רציניים ועצובים, לא?
צריך להיות רציני ועצוב.
טוב,
אבל טוב, אנחנו כבר לא בגלות,
זה נגמר.
אלא מה?
אנחנו יודעים שבית המקדש עוד לא בנוי, אז זה יבוא.
כן,
כשהנשיא טראמפ יחליט שצריך להקים את בית המקדש,
אז יהיה,
כן, טוב.
מה?
לא,
הוא קובע, לא?
זה די, טוב.
פרק ב', זהו, חבר'ה, עוברים לפרק ב'.
מה?
הדבר שהוא ההפך הכנעה וכובד ראש,
כאשר יימשך האדם אחר ליצנות שהוא מעשה שחוק וביטול,
ודבר זה הוא אסור לגמרי.
פרק קמא לעבודה זרה דרש רבי שמעון בן פזי.
מהו דכתיב?
אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים,
וכי מאחר שלא הלך, מנין עמד,
ומאחר שלא עמד,
מנין ישב,
הרי זה פסוק,
לא הלך בעצת רשעים,
בדרך חטאים לא עמד,
ובמושב ליצים לא ישב.
מנין ישב, מאחר שלא ישב מנין לץ,
אלא לומר לך שאם הלך, סופו לשבת,
ואם ישב, סופו ללוץ,
ואם לץ,
עליו הכתוב אומר,
אם חכמת חכמת לך ואם לצת לבדך תשא.
ביאור זה.
כל דבר נמשך לתכלית שלו,
ולפיכך אמר,
שאם הלך וההליכה אינה השלמה,
שכל הליכה היא להגיע אל תכלית,
או הישיבה, או אל המעשה שירצה לעשות.
ולפיכך אמר, שאם הלך, סופו שיהיה נמשך עד העמידה,
שהעמידה יותר קרוב אל גמר,
ותכלית שהרי אינו הולך עוד, רק שאינו גמר.
אבל הישיבה יותר גמר כאשר כבר יושב.
בישיבה גם כן הוא מבקש לעשות המעשה.
ועל זה אמר, ישב, סופו להתלוצץ.
הוא המעשה שהוא מבקש לעשות, ויותר בליצנות.
נמשך אחריו,
כי האדם נמשך ביותר אחר הלצנות,
ונפשו נהנה מהלצנות,
כמו שאמרו,
שנה לצנותא דממשך אחריה,
ששונה מלצנות שנמשכים אחריה.
ולפיכך, הלצנות נקרא גמר עבירה לגמרי, יותר מהכל.
עד שאמרו על זה, אם הולך, סופו לעמוד,
ואם ישב, סופו לנוס.
ומזה תלמד קושי הלצנות ועונש שלו,
כאשר הכתוב מזכיר אותו אחרון.
לכל החטאים שתדע מזה כי הוא הקשה מכולם.
אז דיברנו על זה, מדוע לצנות זה הדבר הקשה ביותר?
כי הלץ הוא בעמדה נפשית שבשבילו אין שום דבר חשוב בעולם כלל.
זה המשמעות של הלצנות.
אז מה זה לצנות?
זה יכול להיות דבר מאוד רציני, אבל לצני.
למשל, הפילוסופיה של האבסורד,
היא אומרת שאין שום דבר משמעותי בעולם כלל,
זה הלצנות.
זה יכול להיאמר בצורה מאוד רצינית.
מה?
נגיד,
מנקודת מבטו, חוקר, אותו הפילוסוף של העצוב, חוקר את
העולם ורואה באמת את מבט האפלה שהוא רואה.
מי שרואה נקודה אפלה בעולם זה לא לצנות,
זו תפיסה פסימית.
אבל הוא הקים מזה תורתו האישית, פילוסופיה.
כן, השאלה היא, מהי התורה הפילוסופית שהוא מקים?
יש אדם שמודע לרוע שבעולם,
לאפלה שבעולם.
פילוסופיה,
אז הוא יכול לפתח פילוסופיה פסימית.
פילוסופיה פסימית זה לא לצנות.
זאת אמירה רצינית שהעולם רע.
לעומת הלץ, שאומר שאין דבר משמעותי בעולם כלל.
לא, אבל אם הוא ראה את כל
הדבר, זאת אומרת, מבחינתו, זה משליך על כל הדבר,
אז אי אפשר לדון אותו לכף זכות על זה?
האם אפשר לדון אדם לכף זכות? למה לא?
אבל פילוסוף של האבסורד, הוא ראה את העולם,
ראה את נקודה שלו, והשליך על כל הדבר.
לא אמרתי שאי אפשר לדון אותו לכף זכות.
לא אמרתי את זה.
אנחנו מנסים להבין מה זה לצנות.
לצנות זאת העמדה האומרת שאין דבר חשוב.
זה ההגדרה של לצנות.
אם אדם נמצא בעמדה כזאת,
אתה יכול או ללמד עליו זכות או שלא ללמד עליו זכות,
אבל זה לא הנושא.
כן, אבל השאלה אם הוא יוצא,
אני לא יודע,
צריך להבין מה המקור שהוא יוצא ממנו.
למה אדם חושב שאין משמעות כלל?
זאת השאלה?
לא.
אז מה השאלה?
הוא יסתכל על העולם.
הוא יסתכל על העולם.
והוא רואה דברים שהם לא מוצאים חן בעיניו.
הוא רואה דברים שהוא לא מוצאים חן בעיניו.
אז מה? הוא מייצר,
נקרא לזה, מתודה פילוסופית,
שהוא רואה את הכל בצורה של מה שאנחנו קוראים,
הפילוסופיה של האבסורד.
אז אני לא מבין איפה הלצרנות. אני
לא מבין מה הקשר בין שני הדברים.
אתה נראה לי קושר שני דברים שלא קשורים אחד לשני.
לא,
אני
אסביר לך למה.
תקשיב, תקשיב למה.
אם אדם רואה נקודה אפלה בעולם,
סימן שהוא מאבחן אותה כאפלה.
נכון, אז זה לא שאין משמעות.
יש אפל ויש אור.
לכן,
אמרתי לך, זה הפילוסופיה הפסימית.
זה לא פילוסופיית האבסורדית.
כן, אבל זה מנקודת מבטנו, לא מנקודת מבטו. לא?
הוא רואה אפל.
אנחנו רואים את זה.
אם הוא רואה,
אבל אי אפשר לראות אפל,
אלא אם כן יש לך אור.
אלה שטוענים שהעולם אפל,
אינם פילוסופים של האבסורד.
הם פילוסופים של הפסימיות.
בסדר?
ואתה מתעקש
לחבר בין שתי העמדות.
זה לא אותו הדבר.
העמדה הלצנית, דהיינו פילוסופיית האבסורד,
אומרת שאין, לא אפל ולא אור.
שאין משמעות,
זה משהו אחר לגמרי.
עכשיו,
אתה יכול לשאול מאיפה צומחת העמדה הזאת.
לדעתי, היא לא נובעת מהנקודות האפילות שבעולם.
מה?
אז ממה?
סוף סוף אתה שואל את השאלה שאני שואל.
אתה רוצה תשובה לשאלה הזאת או לא?
בסדר.
התשובה היא שהפילוסופיה של האבסורד נובעת
מתודעה עמוקה מאוד שהערכים...
באים ממה שלפני הערכים.
זאת אומרת, אתה אומר, יש בעולם ערכים, כן?
חסד, אמת, צדק, שלום.
כל הערכים האלה,
הם צמחו על תשתית של היעדר הערכים.
אז התחושה של ההיעדר הקודם לערכים,
זה הבסיס לפילוסופיית האבסורד.
וזה מה שרבי נחמן מברסלב מכנה בשם...
החלל הפנוי, הקושיות שבאות מהחלל הפנוי,
שזה הליצנות.
כן.
ככה.
הלאה.
מה?
ליצנות על עבודה זרה.
מותר.
מותר להתלוצץ על עבודה זרה.
זה גמרא מפורשת.
חוץ מזה...
זה רגע, אתם משתמשים באותה המילה לדברים שונים.
הליצן הרפואי זה כבר לא ליצנות,
זה שמחה.
הוא בדרן, זה כמו שהגמרא אומרת,
שבני העולם הבא זה הבדרנים.
כן, למה?
כי הם מוציאים את האנשים מהעצבות.
כן, אז משהו אחר לגמרי.
זה הפסיכולוג,
כן?
זה התפקיד שממלא הפסיכולוג בחברה המודרנית.
כן, זה לא...
או למשל, מילתא דבדיחותא.
כן, איך אמר הבעל שם טוב,
אדם עשה הרבה שטויות בנערותו,
איך הוא מרומם את זה?
אומר,
ויקח את שני נעריו,
כלומר את השנים של הנעורים,
שני נעריו איתו,
איך?
ואת יצחק בנו, על ידי מילתא דבדיחותא בקדושה.
יש חוש הומור מיוחד של בעלי רוח הקודש.
כמו שרבי אבא,
אבא מקדים דברי שטות לדברי חוכמתא,
שהיה מקדים דברי שטות לדברי חוכמה.
או כמו שדובר על אחד האמוראים,
שהיה מרקד עם הדסים לפני חתן וכלה ועושה כל מיני שטויות.
משמחי חתן וכלה,
מזמותי מישון אמיוזמנט,
כן, באנגלית.
מזמותי
חדן וכלה, וכשנפטר אותו המורה,
היה עמוד של אש הולך לפניו.
שזה דבר שקורה רק לאחד או שניים בדור.
אז הסבירו בגמרא למה הוא זכה לזה, בגלל השטויות שהיה עושה.
הנהו שטותי דרבה.
כן,
כן,
כן, ברור, דיוק.
טוב, זה לא תמיד משהו, כן?
המסמכים זה לא...
לא תמיד מוצלח.
טוב.
מילא דשתותא לא, במקום מיליון, בקטע.
כן.
זה התמודדות עם החלטה.
זה משהו, זה צינור אחר לגמרי,
כן.
אז זה מה שאומר כאן.
אמר רבי אלעזר,
כל המתלוצץ,
ייסורין באים עליו,
שנאמר, ועתה אל תתלוצצו,
פן יחזקו מוסריכם.
אמר להו רבה לרבנן,
ומצאו אותם מנא הא מילתא, דלה תתלוצצו, דלה לייטו ייסורין עלייכו.
כן, רבה היה שם מבקש מהרבנים, התלמידים,
שלא להתלוצץ כדי שלא יבוא עליהם ייסורין.
אמר רב קטינה,
כל המתלוצץ מזונתיו מתמעטים, שנאמר,
משך ידו את לצים.
אמר ריש לקיש,
כל המתלוצץ נופל בגהינם, שנאמר,
זד יהיר לֵץ שְׁמוֹ עושה בעברת זדון.
ואין עברה אלא גהינום,
תכתיב יום עברה היום ההוא.
אמר רב תנחום בר חנילאי,
ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם,
כי קלה ונחרצה.
ויעור דבר זה,
כמו שביארנו,
שראוי שיהיו ייסורים באים עליו,
כי כאשר הוא מתלוצץ בדבר,
בדבר הבל, ואין בו ממש כלל, רק היתול.
לכך ייסורים באים עליו,
שאינם עומדים כנגד היסורים,
כאשר האדם הוא נמשך אחר דברי לצנות,
שאין בהם ממש,
לכך באים עליו ייסורים לכלותו,
עד שאין בו ממש,
ועושים אותו לגמרי,
כאילו אינו,
על ידי ייסורים הבאים עליו.
ורב קטינה הוסיף,
כי מזונותיו מתמעטים,
כי המזונות שלו הוא חיותו ומציאותו,
וכאשר נמשך אחר דברי לצנות,
שאין בהם ממש,
ראוי שיהיה מזונותיו מתמעטים עד שאין לו מציאות.
כי עניין הלצנות זה דברי הבל,
הבל וריק,
מעשים שאין בהם ממש,
רק הכל תוהו.
לכך ראוי בשביל זה שיתמעטו מזונותיו, כי
מי שמתמעט מזונותיו נחשב כאילו אינו.
ואוסיף,
טוב,
זה,
אני רואה שעוד לא נספיק את הכל,
אז
נעצור כאן.
