שלום וברכה קהל קדוש,
ובכן אנחנו ממשיכים ללכת בלימודנו המרתק והנפלא במסכת אבות,
ואת רבי יהודה הנשיא.
הגענו למשנה, בפרק א', למשנה
ט"ו. שמאי אומר,
כן,
אז דיברנו על זה שהילל ושמאי קיבלו משמעיה ואבטליון.
עכשיו הגענו לשמאי,
למדנו דברי הילל, עכשיו דברי שמאי.
שמאי אומר,
עשה תורתך קבע.
אמור מעט
ועשה הרבה.
הווה מקבל,
את
כל האדם
בסבר פנים יפות.
קודם כל,
אני רוצה לדבר רק קודם כל על הדבר השלישי שאומר.
הווה מקבל כל אדם בסבר פנים יפות,
זה לכאורה סותר את הדמות שאנחנו מכירים משמאי.
ששמאי כאשר בא אליו אדם,
למדני כל התורה על רגל אחת,
דחה אותו בעמת הבניין.
ועוד כמה דברים ששמאי גרם לאנשים שלא להתקרב תחת כנפי השכינה.
מצד שני,
הוא אומר,
ומקבל כל אדם בסבר פנים יפות.
אז כנראה שאחד משלים את השני.
כלומר, שמאי הוא אדם שאיננו מוותר,
ולכן, אפשר לומר, העמדה שלו היא עמדה קשה.
מצד שני, מבחינת יחסי האנוש,
דרך ארץ קדמה לתורה.
כלומר, נכון שאתה יודע אמת,
אבל האמת הזאת איננה צריכה למנוע ממך
את המפגש פנים אל פנים עם הזולת.
כאן נקודה חשובה שאולי לא שמו לב אליה הרבה,
שבמשך 2400 שנה,
הפילוסופיה עסקה הרבה בהגדרת האדם,
אבל היא תמיד התעלמה מן העובדה שיש לאדם פנים.
ושהפנים האלה הם המייחדות אותו מכל אדם אחר.
זה הייחודי.
אני בפנים של זולתי פוגש את האינסוף.
מי שכן הדגיש את זה זה המקובלים.
כל ידיעת האלוהות אצלם זה פרצופים, פנים ואחור.
מאיפה לקחו את זה המקובלים?
כתוב בתורה.
לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי.
זאת אומרת שהאלוהות יש לה פנים,
לפחות ככה היא מתנהגת כבעלת פנים או כבעלת אחור.
יש על זה השלכה גם על
ואהבת לרעך כמוך, אני השם.
כלומר, אותו יחס שיש לך כלפי השם, יש לך כלפי רעך.
הראשון בפילוסופיה המערבית שכן התעניין בשאלה אם יש לאדם פנים או לא,
היה יהודי.
שומר מצוות, פרופסור עמנואל לבינס, זכרונו לברכה,
שהוא דיבר על כך שההשלמה של הזהות
של האדם זה דרך הפנים של זולתו.
ולכן גם כשאנחנו מדברים על דעת האלוהות השלמה,
ולא קם עוד בישראל נביא כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים.
הפנים אל פנים הוא האופן של המפגש עם האישיות.
מה ההבדל בין פנים לבין אחור?
פנים זה הכרת האדם בתור אישיות.
לפנים מתגלה אישיות.
מאחור
זה האדם בתור ישות,
בתור אובייקט.
וזה מה ששמאי רוצה לשמר,
את היחס של
אישיות באדם שעומד מולך,
ומקבל את כל האדם בסבר פנים יפות.
בואו נחזור אחרי האמירות היפות האלה אל תחילת דברי שמאי.
שמאי אומר, עשה תורתך קבע.
מה זאת קבע?
זאת אומרת שאתה עוסק בתורה,
והדבר הזה הוא הקבוע אצלך.
מה זה קבוע?
האם זה התמדה כל הזמן?
מתי אדם יעבוד?
מתי אדם יתפלל?
מתי יאכל ארוחת צהריים?
מתי ילך לישון?
אז מה זה הקבע הזה?
מה?
קביעת עיתים לתורה,
שזה קביעת העיתים,
הכוונה שזה החשוב,
והכל סובב מסביב לזה.
בדומה לזה,
בתחום אחר, אמר רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי,
שהאדם חי מתפילה אחת לתפילה השנייה.
כלומר, מתי אתה חי, מתי הלב של היום, זמן התפילה.
מה אתה עושה בינתיים,
אתה עובר מתפילת שחרית לתפילת מנחה,
וממנחה לערבית ומערבית לשחרית.
בסדר?
זה העניין.
אז אותו דבר גם לגבי התורה.
עשה תורתך, קבע.
ויש לזה השלכה, למשל, מבחינה פדגוגית.
מה עם ילדים קטנים? יש טוענים שילד קטן צריך לעסוק רק בתורה,
ורק מאוחר יותר יעסוק בענייני חול.
זו טעות חמורה.
כי ברגע שאתה אומר,
בשלבים הראשונים צריך שאדם ילמד רק תורה,
אתה אומר לו,
החול מאיים.
מה שאין כן, אם אתה מלמד את הילד גם קודש וגם חול,
אז הוא מבין שהקודש עיקר והחול מעטפה.
ואז אין לו עוינות,
ואין לו גם יראה או רתיעה מהחול.
ואז הוא לא מאוים,
הוא חי בעולם של הרמוניה פנימית.
אז אכן כששמאי אומר עשה תורתך קבע,
משמע שיש מחוץ לתורה גם חוכמה,
חול וכדומה.
כן? טוב.
זה אופייני אגב, הנושא של הקבע, אופייני לשמאי בתור
מי שידוע כנוטה לחומרה.
בדרך כלל יש קולי בית הלל, חומרי בית שמאי,
לפעמים יש הפך.
לפעמים יש קולי בית שמאי וחומרי בית הלל,
אבל לרוב זה אחרת.
למה?
כי שמאי הוא תמיד רואה את העולם האידיאלי.
בעולם האידיאלי אין ויתור.
ולכן בהתאם לזה גם עשה תורתך קבע,
כי התורה עיקר.
אמור מעט
ועשה הרבה.
מה זאת אומרת?
שתיקונו של האדם עובר דרך
המעשים יותר מאשר דרך הדיבורים.
עכשיו אני רוצה להבין את הנקודה הזאת.
האדם מורכב הרי משני תחומים. יש בתוך האדם מחשבות,
ויש לאדם גם מעשים.
איפה עיקר האדם?
במחשבות שלו.
כן?
הרי מה שמייחד את האדם מן הבהמה זה השכל.
מה?
הדיבור, נכון, אתה צודק,
שאצלנו ביהדות השכל מבוטא דרך הדיבור.
הרי זה מה שרש"י כותב,
ויהי האדם לנפש חיה שנתווסף בו דעה ודיבור.
דיבור סתם זה עוד לא דעה,
זה עוד לא מיוחד לאדם,
כי גם בעלי חיים איכשהו יש להם תקשורת ביניהם.
אבל שהדיבור יהיה ביטוי של המחשבה,
זה המיוחד לאדם.
עכשיו, אני רוצה קצת להרחיב מה שאמרת.
הקדמונים, במיוחד הפילוסופים,
הבחינו שיש בעולם שלנו ארבעה מדרגות.
הדומם,
הצומח,
החי.
עכשיו, המדרגה הרביעית, כאן זה הסתבך.
המדרגה הרביעית, שזה האדם,
הפילוסופים קוראים לו,
יש
נטייה לקרוא לו חי משכיל.
ואילו הנטייה של הרבנים להגיד חי מדבר.
זה נמצא אצל שניהם, גם אצל אריסטו
יש מדבר וגם אצל הרבנים יש משכיל,
אבל,
זאת אומרת,
הנטייה העיקרית אצל אריסטו זה לדבר על האדם כמשכיל,
ואצל הרבנים כמדבר.
וכאן,
השאלה למה?
התשובה היא פשוטה,
מה יותר נעלה?
אצל הפילוסופים, ככל שדבר הוא יותר מופשט,
כך הוא יותר נעלה.
מה אתה נרדם לי?
כן,
אתה נרדם לי, כן.
ככל שהדבר יותר מופשט, כך הדבר יותר נעלה.
עכשיו,
אם אני מחפש מה באדם מופשט יותר,
השכל,
יותר מדיבור.
בעצם זה,
אפשר לומר,
זה עלייה ממטה למעלה,
מהמוחש מאוד,
עד שזה עולה עד השכל.
ביהדות,
היהדות,
כאילו,
זכרו לכם,
היא מונותאיסטית.
היא מאמינה בייחוד האל.
לכן,
אם אני מחפש באדם את המיוחד לו,
אני אחפש איפה שיש חיבור בין ההשכלה לבין הגופניות,
וזה נמצא בדיבור.
וכיוון שזאת נקודה שהיא משותפת לממד המופשט של האדם,
וגם לממד המעשי של האדם, לכן זה עיקר האדם.
עכשיו, אם זה נכון,
אז הייתי צריך להגיד, אמור הרבה ועשה מעט.
זאת אומרת, דברי שמאי פה הם תמוהים.
אתה אומר, אמור מעט, אז אני אומר הרבה.
זה עיקר האדם,
בסדר?
גם יש גמרא במסכת סנהדרין שאומרת,
אדם לעמל יולד,
איני יודע אם לעמל פה או לעמל מעשה.
כשהוא אומר, עמל פה מקיפו,
והוא אומר, עמל פה.
הפה הוא העיקר, ואילו,
מה אומר לך שמאי?
אמור מעט.
איך זה יכול להיות?
אלא הכוונה, מה?
יפה,
זאת אומרת שמעט שאתה אומר,
יוצאים הרבה מעשים.
אתה יודע, יש פסוק בתהילים פרק ס"ח,
השם ייתן אֹמֶר,
המבשרות צבא רב.
כלומר,
שכל דיבור ודיבור של הקדוש ברוך הוא
נחלק ל-70 לשון, ל-70 פנים וכו'.
אז זה בעצם מה שאומר כאן שמאי.
לא שהוא מזלזל בדיבור,
אלא להפך,
שהדיבור המעט שלך יהיה הגורם להרבה מעשים,
דווקא מצד העליונות של הדיבור. אז כאן ברור?
טוב.
ומקבל את כל האדם בסבר פנים יפות.
אז בעצם,
אם יש לנו פה שלושה ביטויים של שמאי,
זה אומר שהשלישי הוא בן אדם למקום, עשה תורתך קבע.
השני, בן אדם לעצמו, אמור מעט ועשה הרבה.
והשלישי,
בן אדם לחברו,
ומקבל את כל האדם בסבר פנים יפות.
זה חשוב,
כי היה אפשר לחשוב,
שאם אני אומר מעט ועושה הרבה,
אין לי זמן לקבל את כל האדם בסבר פנים יפות.
כי אני עסוק בלתת,
וכאן צריך לקבל.
או
אלא שאי אפשר לתת בלי לקבל, אי אפשר לקבל בלי לתת.
עד כאן משנה ט"ו.
בזה סיימנו את תקופת הזוגות.
כן, היה לנו שמעון הצדיק,
אנטיגונוס איש סוחו.
ואחר כך חמישה זוגות,
נכון?
יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן,
ניתי הארבלי ויהושע בן פרחיה,
ושמיה ואבטליון,
והלל ושמאי.
בסדר?
נו?
אין אמרה למנחם,
זה נכון.
שאלה היא למה.
מה אתה אומר?
יכול להיות...
לא.
כי כשמנחם יצא,
האם הוא יצא למשהו טוב או למשהו לא טוב?
יצא לעבודת המלך, ככה אומרים.
מי זה המלך של מנחם?
הורדוס.
אז אולי חכמים לא היו מרוצים כל כך
מיציאתו של מנחם.
לכן לא...
לא בדיוק, קשה להגיד לתרבות רעה,
אבל יצא מחוץ לעסק.
כמו שמצאנו מי ששנה ופרש, כן?
משהו כזה.
מנחם היה אב בית הדין בסנהדרין לפני שמאי.
היה בהתחלה מנחם והלל.
יצא מנחם, נכנס שמאי.
טוב,
משנת עד כאן.
אז כיוון שסיימנו את הזוגות,
עכשיו אנחנו עוברים אל תלמידי הזוגות,
שהם התנאים.
תנאים זה מתחלק לשלוש תקופות.
התקופה שלפני חורבן המקדש,
התקופה שמחורבן המקדש
עד מרד בר כוכבא,
והתקופה שממרד בר כוכבא עד כתיבת המשנה.
אני מכנה את התקופות האלה תנאים א',
תנאים ב' ותנאים ג'.
למה הראשונה נקראת א' כי היא ראשונה,
השנייה נקראת ב' כי היא שנייה,
והשלישית נקראת ג' כי היא שלישית.
תקופת התנאים,
כמה זמן,
זה בערך,
כלומר,
אם אנחנו מתחילים מתלמידי הלל,
כן?
כי זו שאלה איפה להתחיל.
אם תלמידי הלל, זה בערך 250 שנה.
250 שנה.
כשהדור הראשון
של התנאים, כלומר, הדורות שלפני החורבן,
זה עקביא בן מהללאל, רבן יוחנן בן זכאי.
מי עוד שם היה בעסק?
רבן גמליאל,
לא ברור, רבן שמעון בן הלל.
אחר כך יש לך דור נוסף,
שזה רבן גמליאל,
הזקן,
ורבי אליעזר ורבי יהושע.
ואחר כך רבי טרפון ורבי יוסה.
רבי תרפון, רבי עקיבא, רבי ישמעאל.
פשוט זה טראומות היסטוריות.
חורבן הבית זה טראומה גדולה, נכון?
לא השתנה בדעות, אלא בצורת העברת התורה.
כל זמן שבית המקדש קיים,
יש סנהדרין, הכל הולך באיזי.
אחר כך אתה מרגיש כבר לחץ,
שבגלל החורבן צריך לבנות את היהדות מחדש, ביבנה.
ואז הם מתחילים לאסוף את השמועות של
התנאים ונותנים להם צורה ראשונית של משנה.
ואחר כך,
אחרי המרד בר כוכבא,
אז בכלל צריך ללקק את הפצעים ולכתוב את המשנה.
כלומר, הדור, החלק השלישי עוסק בכתיבת המשנה.
זה כמו שלמשל, אפשר לומר,
שגירוש ספרד גרם לכתיבת השולחן ערוך.
או דברים כאלה.
כמה זמן לפני החורבן התחילה תקופת התנאים?
בערך 120 שנה לפני החורבן.
בסדר?
בערך.
אם אתה לוקח נגיד מינוס 50 והחורבן היה בערך ב-70,
אז יוצא בערך 120 שנה.
בסדר?
טוב.
ואז קוראים הרבה בלאגנים בעם ישראל, כן?
זו התקופה, תקופה סוערת מאוד.
יש כתות,
צדוקים,
פרושים, איסיים,
ויש נצרות שמתחילה,
והמרד ברומאים, ובקיצור,
בלאגן שלם.
אגב, כל מי שלומד
היסטוריה של הבית השני באוניברסיטה,
זה תמיד על התקופה שמאז השמונאים ואילך.
כל מה שלפני לא יודעים כלום.
פה ושם מלקטים ידיעות,
אבל הידיעות העיקריות זה על התקופה האחרונה.
יוספוס פלאביוס אז כתב וכו'.
יש גם התקופה באותם זמנים באלכסנדריה,
יש
איזה מין יהדות אליניסטית,
פילון אלכסנדרוני
וכל מיני כאלה.
טוב,
אז בכל מקרה כאן מגיע אדם בשם רבן גמליאל.
זה רבן גמליאל הזקן.
עכשיו, רבן גמליאל הזקן,
הוא, איך הוא קשור להילל?
לא כתוב קיבל מהילל הזקן.
עד עכשיו הם קיבלו מהם, קיבלו מהם.
כי רבן גמליאל הוא הבן של,
ככה הוא עולה מאיזה סוגיה,
של שמעון,
בנו של הילל.
ויש אומרים שאותו שמעון שימש בנשיאות
אחרי אביו הילל.
אבל אין לנו כמעט,
או אולי בכלל לא, שמועות ממנו.
גמליאל זה הנכד, והוא האישיות המרכזית.
בסדר?
שימו לב לשם שלו, רבן.
עד עכשיו לא היה דבר כזה.
גם רבי לא היה.
גם רב לא היה.
עכשיו למה לא נתנו להם שמועות?
מה, אתה קורא לו הלל, מהחבר שלך?
תגידו לו, רבי הלל, נכון?
אלא, אומרים חז"ל,
גדול מרבן שמו.
זה שאתה צריך להכתיר מישהו עם תואר,
דוקטור פלוני,
פרופסור פלוני,
זה בגלל שבלי התואר הוא סתם אדם פשוט.
אז רבן גמליאל
הוא הרב שלנו, רבן, רבנו,
כן?
אבל היית צריך להוסיף לו את המעמד הזה.
זהו דבר גם עם רבי ורב,
כן?
רבן גמליאל אומר,
עשה לך רב,
והסתלק מן הספק.
ואל תרבה לעשר אומדות.
מה פירוש הדבר
עשה לך רב?
זה פשוט הרי, לכאורה,
אני
צריך ללמוד.
איפה נלמד?
נלמד עם הרב.
מה רבן גמליאל פה חידש?
אלא הוא מתכוון לעניין הוראה.
להורות את ההלכה.
הרי יש דעות שונות,
ואתה צריך לדעת מה עושים.
עושים כך או עושים כך.
ושזה עשה לך רב, כדי להסתלק מן הספק.
ואל תרבה לעשר אומדות.
מה זה אומדות?
אתה אומר, בערך, זה בערך עשירית, בערך מאית, בערך.
למה זה לא טוב?
כי אז אתה מתרגל לא לחפש את
האמת.
ואתה אומר, בערך.
ומה האמת?
כן, בבקשה.
לא,
כי יש ערך לעשר אומדות, אם אתה עובר את הגבול.
אתה נותן יותר.
זאת חסידות.
כן, יש ערך לתת יותר.
כשאתה נותן חלה לכהן.
אז זה השיעור חלה. ואתה רוצה
לצ'פר את הכהן, תן לו.
במובן?
כן,
אל תרבה לעשר אומדות.
יפה.
שאלה פה במקום.
אגב, סתם ככה לגבי...
הפרשת המעשרות, צריך להבין את הנקודה הזאת.
בימינו, מה זה לעשר?
אתה מביא בננות מן הסופר,
ואתה מחפש איפה זה קצת מקולקל,
אתה חותך את הדבר הזה,
אומר דברי כישוף,
ובחרדת קודש, מכניס לתוך שקית ניילון, לתוך הפח.
זה נקרא שאתה צדיק.
מה בין זה לבין הפרשת תרומות ומעשרות שהתורה דיברה עליה?
כלום.
כי בחברה הקדומה,
הכהן והלוי מתפרנסים מהמעשרות.
עכשיו,
המעשרות זה לא בכאילו אתה פודה ואתה עוסק בכאילו כל מיני דברים,
אלא זה חלק משמעותי של היבול של חברה שהיא בתשעים אחוז חקלאית.
ואז הכלכלנים של הממלכה של שלמה המלך, למשל,
היו צריכים לעשות חשבונות על פי יסוד המעשרות,
גם המעשרות הן חלק מהחשבון.
בימינו זה הפך להיות טקס דתי,
שזה רחוק מדעת התורה.
עכשיו, למה אנחנו עושים את זה?
הרי זה לכאורה מגוחך.
התשובה היא שאנחנו עושים את זה בגלל שזה שריד
של משהו שפעם היה גדול,
שעתיד לחזור בעוד יותר גדול.
זאת אומרת,
זה מה שנקרא הנהגת מעבר.
יש לנו הרבה הנהגות כאלה.
עכשיו, כשרבן גמליאל אומר,
אל
תרבה לעשר אומדות,
הוא מדבר בתקופה
שהמעשרות הן חלק אינטגרלי של הכלכלה.
ולכן יש משמעות לדברים האלה.
יש משמעות...
עכשיו,
אני רוצה רק להגיד משהו לגבי חלה.
יש הרבה מעשרות, כן?
יש מעשר ראשון, מעשר שני, וכדומה.
יש הפרשת חלה.
בימינו, איך עושים הפרשת חלה?
מהבצק אתה לוקח קצת צובט או קורץ,
לא משנה,
יש כל מיני...
אבל בזמן שהייתה טהרה אצל הכוהנים,
אז הייתה מביא לכהן...
עוכה,
כן, בצק רציני,
כן, עכשיו,
לא מובן, למה להביא לו בצק?
ולא, מה הייתם עושים?
מה?
אה?
חלה מוכנה, אפויה,
כן?
למה אתה מביא לכהן,
הכהן עכשיו אותו,
עכשיו הביאו לי חלה,
טוב,
אני צריך להדליק את התנור,
תיתן לו לחם אפוי,
אלא מה?
בימי קדם,
איך היו עושים לחם?
איפה היו קונים לחם?
היו עושים בבית.
כלומר, לא היו קונים לחם.
אדם היה לו קמח,
וכל יום,
בבוקר,
לפני היציאה לעבודה,
היו עושים בצק, האישה התלישה,
ומכניסה לתנור.
כל בוקר.
ואז אדם היה יוצא לעבודה עם לחם מוכן.
עכשיו,
אם אני צריך לתת לכהן בצק,
אז אני צריך כל יום
לשלוח את הילד אל הכהן, כל יום.
ואז כל יום מגיע הילד, שלום מר כהן,
הבאתי לך את הבצק,
תודה רבה, מה שלום הבית,
איך הולך?
איך
הוא הולך בבית ספר? אה, יש אצלכם מישהי שהתחתנה?
כל הכבוד.
וכולי, מתחילים להתעניין במה שקורה בבית.
ואז מהכהן מגיע אל הבית דברי תורה,
התעניינות,
חוכמה.
ולכן כתוב בספר,
לעומת מה שכתוב בתורה,
ראשית עריסותיכם תיתנו לכהן,
בספר יחזקאל כתוב,
ראשית עריסותיכם תיתנו לכהן להניח ברכה
אל ביתך.
לא בביתך,
אלא אתה מביא לכהן, וזה מביא ברכה אל ביתך.
כלומר, זה רק הדגמה לזה שצורת החיים של פעם הייתה שונה,
והאופן של העברת
מסרים הייתה שונה משלנו היום.
בסדר?
אה,
כי זה מכריח אותך כל יום לשלוח בזמן לכהן.
אם לא,
אתה תעשה,
אם היה לחם אפוי,
היית צובר עשרה לחמים,
בסוף השבוע מביא לו.
אין קשר איתו,
כן?
מה שאין כן כאן,
שהלחם בזמן שהוא צריך לאכול ארוחת בוקר.
בסדר?
טוב.
ואל תרבה לעשר עומדות.
שמעון בנו אומר, מי זה שמעון בנו?
של מי?
של
רבן גמליאל.
אז אתה אומר, מדובר פה על רבן שמעון בן גמליאל.
יש רק בעיה, תסתכל בהתחלה של המשנה הבאה.
רבן שמעון בן גמליאל,
אז זה אותו אחד?
אפשרות אחת היא שכן,
שכששמעון היה צעיר,
אז קראו לו רק שמעון,
אז שמעון בנו אומר,
כשהוא גדל,
רבן שמעון בן גמליאל אומר.
זו אפשרות אחת.
אני, מה שהוא אומר לי, אין לי הוכחה לזה.
אבל שמדובר על שמעון בנו של הלל.
הרי הלל, בנו היה שמעון,
אביו של רבן גמליאל.
בנו של הלל.
ואז יש לנו משנה ממנו.
מה שהגיוני לפי סדר הדורות.
לא, לא, לא.
כי
רבן גמליאל אומר, עשה לך רב אחרי שבטלו הזוגות.
אז הוא בעצם קובע את מעמדו של שמעון.
אז שהוא כזה,
אולי.
טוב,
בכל מקרה, יש פה איזה קושי.
יכול להיות שצריך להחליף את הסדר של המשניות גם,
מי יודע.
יש
לנו כתבי יד, יש כתבי יד של המשנה.
אני לא חושב שיש כתב יד שמהפך את הסדר של המשניות,
אבל כן,
יש לנו.
הכתב יד היותר מדויק של המשנה זה כתב יד פרמה,
שכנראה השתמש בו הרמב״ם.
יש מהדורה מדעית של מסכת אבות, עם כל הגרסאות,
אם מעניין אותך.
זה של פרופסור, אני חושב, שמעון שרביט.
זה נקרא מסכת אבות לדורותיה,
יש שם?
מכיר את הספר?
כן.
אז יש שם
כל הגרסאות.
אה?
מה זה קהילת רמב"ם?
איפה זה קהילת רמב"ם?
יאללה, בסדר.
אז יש אצלי בבית גם, כן.
אתה רוצה.
טוב.
שמעון בנו אומר...
כל ימיי גדלתי,
יש גורסים גודלתי, בין החכמים.
ולא מצאתי לה גוף טוב,
אלא שתיקה.
צריך להבין פה מה זה הסיפור הזה.
מה זה קשור כל ימיי גדלתי בין החכמים?
מה הבעיה?
מה הדבר שמטריד אותו?
שהוא גדל בין החכמים.
כלומר, אדם לומד אצל חכם.
כל ימי גדלתי אצל החכם, אצל הרב שלי.
אז זה בסדר.
מה קורה כשיש לי שני חכמים?
הרי
התקופה הזאת זה התקופה שבין הלל לשמאי.
יש ויכוח,
ואתה לא יודע מה לעשות.
זה בגמרא במסכת חגיגה,
דף ה' עמוד ב',
יש שם דיון שמה איך,
הללו אוסרים והללו מתירים,
הללו מחייבים והללו מזכים,
הללו מטמאים והללו מטהרים,
איך אני לומד תורה מעתה.
אלא עשה אוזניך כאפרקסת,
לשמוע דברי המחייבים והפותרים וכולי וכולי.
שנאמר,
ואל אחד נתנן,
אל אחד אמרן,
מפי אדון כל המעשים ברוך הוא,
שנאמר,
וידבר אלוהים את כל הדברים האלה לאמור.
זאת אומרת, יש ריבוי שיוצא,
והכל אלו ואלו דברי אלוהים חיים.
מבחינה שמדובר בדברי חכמים.
כן?
דברי טיפשים לא נכנסים לעניין.
אבל דברי חכמים, כן.
אז אחרי,
לפי זה,
יש בעיה לשמעון בן זומא,
שגדל בין החכמים.
איך אני מכריע?
לכן הוא צריך לשתוק.
לא מצאתי לגוף טוב אלא לשתיקה.
מה הוא מתכוון צריך לשתוק?
לא לפתוח את הפה?
או, מה?
להקשיב, יפה, ואז מה קורה?
מה הוא צריך להשתיק?
את המחשבה שלו.
את המחשבה שלו,
כלומר,
יש לי גם כן מחשבה,
אני התלמיד.
אבל המחשבה הזאת מפריע לי להתחבר אל המחשבות המרובות שאני שומע.
לכן תשתוק,
ואז כל המחשבות של האחרים ייכנסו בלבך ותוכל להכריע.
סייג לחוכמה שתיקה, מי אמר את זה?
רבי עקיבא,
רבי עקיבא.
אבל פה מדובר עוד לפני רבי עקיבא,
שהוא מצא לגוף טוב ולשתיקה.
עכשיו, יש שאומרים,
מה זה קשור לגוף?
יש שאומרים שהגוף צריך לשתוק,
והפה צריך לדבר.
לא מצאתי לגוף טוב,
אלא שהגוף ישתוק.
אבל הפה, או השכל, כן ידבר.
זה גם פרשנות.
יש גם גורסים, לא מצאתי לגוף טוב מיסטיקה.
זה נכון,
כי התפיסה המיסטית
היא פוגעת
בשלמות של הגוף.
אנשים בעלי נטייה מיסטית.
ולכן נאמר,
לא מצאתי לגוף טוב מיסטיקה.
מה?
כי המיסטיקה היא פונה אל הרוחניות הקיצונית.
הרי מה זה המיסטיקאי?
הוא רוצה להיפגש עם האלוהות
דרך המחשבות שלו,
דרך השלווה הפנימית שלו.
ולכן יש נטייה אצל המיסטיקאים לעזוב את הגוף.
בסדר?
לכן זה לא טוב לגוף מיסטיקה.
שתיקת הגוף לא לתת לו מקום במקום של המחשבות.
זאת אומרת, להיות אובייקטיבי,
זה הכוונה.
הגוף עושה אותנו סובייקטיבי.
וצריך להשתיק את הגוף כדי לתת לשכל בטהרתו לפעול.
מה שכאן אתה קורא, התבונה הטהורה.
בסדר?
אז זה מה שאומר כאן, כל ימי גדלתי בין החכמים,
ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה.
אז אנחנו חוזרים שזה
עניין של בין החכמים.
ולא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה.
זה חוזר לדיבור של שמאי, נכון?
שאמר אמור מעט
ועשה הרבה.
אבל פה זה לא במובן של האמירה היא המולידה את המעשים,
אלא המדרש עשוי לפגוע במעשים.
לכן לא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה.
זה אומר שאם האדם שואל את עצמו
למה הוא צריך להתמסר במהלך חייו,
אז הוא צריך,
מה לעשות?
מעשים, נכון?
הוא לא יוכל לעשות מעשים אם הוא לא יהיה במדרש,
אם הוא לא ילמד
בית המדרש.
אז, אבל המטרה היא המעשה.
יש בביטוי במשנה, בפרק שישי,
העוסק בתורה, לומד תורה לשמה.
ואז יש פלפולים מסביב,
ספרות עצומה מסביב לביטוי הזה.
מה
המשמעות של לשמה?
הרמב״ם
אומר לשמה לשם עשייתה.
בסדר?
הפוך לגמרי
מרבי חיים וולוז'ין, בנפש החיים.
הפוך.
בסדר,
לא נורא,
רבי חיים וולוז'ין ולהפך.
אבל מה שפה מסייע דברי הרמב״ם זה הביטוי הזה.
לא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה.
ואז זו שאלה מה יצא,
לכן יש ביטוי בגמרא על כל דבר,
מי נפקא מינה.
מה אתה אומר?
הוא אומר שלשמה הכוונה לשם הלימוד.
בסדר?
לשם התורה.
יש על זה השלכות חברתיות מסובכות.
יש אנשים שחושבים שאם הם לא יעסקו 24-7 בתורה,
אז הם פספסו את משמעות החיים.
זה ממש לא נכון.
כי חז"ל אמרו,
כל האומר אין לי אלא תורה,
אפילו תורה אין לו.
יש כמה דברים. פה גם כן, לא
תלמוד עיקר, אלא המעשה.
גדול תלמוד שמביא לידי מעשה,
זו סוגיה שמופיעה פעמיים בש"ס,
נכון?
פעם אחת במסכת ברכות, פעם אחת במסכת קידושין.
ושם, מאוד מעניין,
זה מתחיל מוויכוח בין החכמים, אלה שאמרו
תלמוד עיקר,
תלמוד גדול, ואלה אמרו מעשה גדול.
אחר כך נמנו ואמרו גדול תלמוד שמביא לידי מעשה.
עכשיו,
מה המשמעות?
אז מי גדול יותר?
איך אתה מבין את המשפט הזה?
גדול תלמוד שמביא לידי מעשה.
אז מה גדול?
אז מי יותר גדול, התלמוד או המעשה?
אז אתה אומר שזה המעשה,
כן?
כן, אני מבין.
אבל אה, זה כפי שעולה מהגמרא בברכות. במסכת קידושין יוצא בדיוק הפוך.
שהתלמוד הוא הגדול,
והמבחן לזה שהתלמוד היה תלמוד אמיתי זה
אם הוא הביא אותך לידי מעשה,
אבל המטרה היא,
התלמוד הוא באמת יותר גדול.
אז יש סתירה בין שתי הסוגיות,
והתוספות שם מנסים ליישב בין שתי הסוגיות.
כי יש עיקרון אצל התוספות שאין דבר כזה מחלוקת סוגיות.
שלא כמו הראשונים הספרדים שאמרו שיש כן מחלוקת סוגיות,
אבל
התוספות ניסו להסביר.
כן, אז כך שזה לא פשוט מה שאתה אומר,
היותר גדול.
יש לך לפחות ארבעה,
לא,
יש לך לפחות ארבעה דעות כאן.
יש דעה שתלמוד גדול,
דעה שמעשה גדול.
דעה שגדול תלמוד שמביא לידי מעשה והכוונה שהמעשה גדול,
ודעה רביעית שגדול תלמוד שמביא לידי מעשה שהכוונה שהתלמוד גדול.
אז תלך תסתדר עכשיו עם ארבע דעות של תנאים.
בסדר?
טוב.
וכל המרבה דברים מביא חטא.
מה זה מרבה דברים?
מה זה הרבה דברים?
הכוונה לצאת מן האמת.
להרבות דברים, במקום לדון באמת,
אתה עדיין במה שמסביב,
ואז אתה מתרחק מהכרת האמת.
זה למשל,
טוב,
רואים את זה עם חווה עם הנחש,
שהיא הוסיפה דברים והגיעה לידי חטא.
אבל יש ביטוי
אצל הרמב״ם,
שככל שדבר נאמר יותר בקצרה,
כך זה יותר מעיד שיש סיוע אלוהי בדבר.
כן,
הוא אומר על הביטוי של חז"ל, בכל דרכיך דעהו,
לא, סליחה, על הביטוי, וכל מעשיך יהיו לשם שמיים,
אומר הרמב״ם, המשפט הזה שהוא רק חמש מילים,
תראה כמה כללו בו דברים,
שרבים כתבו ספרים שלמים עליו ולא השלימוהו.
כאשר תתבונן בדבריהם אלו,
תראה שנאמר בכוח אלוהי בלא ספק.
זה דבר אופייני,
שאם אתה מסוגל להגיד דבר קצר,
סימן שהקדוש ברוך הוא עזר לך.
אז זה גם פה, וכל המרבה דברים מביא חטא.
חטא במובן של סטייה, להחטיא.
אתה לא במקום הנכון.
תנסה.
אה, יפה.
זה דווקא הקושייה.
זאת אומרת,
אם החז"ל צריכים להסביר למה התורה העריכה במעשיהם של עבדי אבות,
זה אומר שלכאורה זה לא בסדר,
נכון?
אז שיש, אבל יש סיבה,
נכון?
בסוף יש סיבה, התורה, הגמרא נותנת תשובה.
הוא, אתה איתי?
כן.
הרי זה שה...
הגמרא אומרת,
יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים,
שהרבה גופי תורה נרמזו באות אחת,
ואילו כאן התורה מעריכה.
אז למה היא מעריכה?
כי יפה שיחתן.
ברור.
למה זה יפה שיחתן?
יש הרבה מה ללמוד מזה וכולי.
אבל זה אומר, עצם זה שצריך לומר שיפה שיחתן
של עבדי אבות מתורתן של בנים,
זה מראה שלכתחילה צריך לקצר.
ראיתי?
מה?
להרבות הכוונה להיות, תודה רבה,
להיות מסביב לעיקר.
אני לא חושב שזה נמדד בכמות,
אבל זה נמדד בקרבה או ריחוק מהנושא.
שמת לב,
למשל,
שבשיעורים שלי פה במכון,
הרבה פעמים יש חבר'ה שרוצים לסטות אל נושא אחר,
ואני לא נותן להם.
למה?
כי זה מחוץ לנושא.
ברוך אתה, אדוני,
אלוהינו, מלך העולם, שהכל נהיה
בדברו. מה?
הריבוי,
כי יש הבדל בין לפרוט לבין לרבות.
לפרוט זה באיכות, לרבות זה בכמות.
הכמות היא תמיד נחשבת למדרגה פחותה לעומת האיכות.
מה עדיף,
תפוח אחד טוב או עשרה תפוחים בינוניים?
יותר טוב, אחד טוב, נכון?
כשאמרתי תפוח, זה רק דוגמה, גם בננה זה הולך,
כן? טוב,
אנחנו עוברים בזאת
למשנה י"ח.
רבן
שמעון בן גמליאל,
טוב,
פה אנחנו לא טועים,
אנחנו יודעים מזה.
רבן שמעון בן גמליאל אומר,
גם רבן שמעון בן גמליאל,
יש
לנו שניים.
בתנאים, אני מכוון.
רבן שמעון בן גמליאל הראשון,
הוא היה צעיר,
כנראה לא הספיק להרבות בתלמידים וכדומה.
יש רבן שמעון בן גמליאל השני,
שהוא רבן שמעון דיבנה,
שהוא העריך ימים ב...
בנשיאותו, והיה לו הרבה קש
עם התנאים האחרים על המעמד שלו.
כי הוא היה צריך לבסס את הנשיאות
אחרי מרד בר כוכבא.
לא שייך, אחרי חורבן הבית.
אחרי חורבן הבית היו שם כל מיני בעיות.
והיה צריך, לא שייך,
זה אחרי מרד בר כוכבא.
אז התנאים האחרים לא רצו לקבל כל כך את הסמכות שלו וכדומה,
הוא היה צריך לדפוק על השולחן.
היה סיפור עם רבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה.
רבן שמעון בן גמליאל אומר,
על שלושה דברים,
העולם עומד או קיים?
יש שתי גרסאות.
הרי לפני כן ראינו ששמעון הצדיק אמר,
כן,
על שלושה דברים העולם עומד,
על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים.
אז מה פתאום צריך רבן שמעון בן גמליאל לומר
עוד פעם על שלושה דברים העולם עומד?
כן, עכשיו, לכן יש גורסים קיים.
יש הבדל בין מה שעומד, העיקרון, וקיים במציאות.
אבל אפשר לקיים את הגרסה עומד ולומר שכששמעון הצדיק דיבר,
בית המקדש היה קיים.
אז העבודה,
זה דבר שבמציאות, תורה, עבודה,
עבודת הקורבנות הכוונה.
וגמילות חסדים, זה גם למענו, לשכת חשאין וכדומה.
או תורה, שזה היה הסנהדרין.
שמעון הצדיק היה גם ראש הסנהדרין,
אז הוא עמוד התורה.
והוא גם כהן גדול,
אז הוא עמוד העבודה.
והוא גם אחראי על לשכת חשאין,
שממנה מתפרנסים עניים נזקקים,
אז הוא גם עמוד גמילות חסדין.
כל זה קיים במציאות ההיסטורית של
שמעון הצדיק.
מה קורה אחרי החורבן?
סנהדרין כבר לא במקומה.
יש סנהדרין,
אבל היא כבר לא בעלת סמכות כמו הסנהדרין הקדומה.
ועבודה, אין מה לדבר, אין בית המקדש.
גמילות חסדים,
עם ישראל נמצא במצב של רדיפה, של השפלה.
אין כל כך הרבה עושר למדינה,
כמו שהיה בימי שמעון הצדיק.
אז על מה העולם עומד?
במצב הזה,
בא רבן שמעון גמליאל ואומר,
על הדין ועל האמת ועל השלום,
שנאמר אמת ומשפט שלום שיפטו בשעריכם.
זאת אומרת, זה כתוב בספר זכריה.
שזה היה לפני שבית שני נבנה.
כלומר, יש לאן לחזור בזיכרון ההיסטורי
לתקופה שבה בית המקדש לא היה קיים,
עוד לא היה קיים נאמר כך,
זה אחרי חורבן בית ראשון ולפני בניין בית שני,
ואכן הוא מביא משם פסוק.
כן,
מה שמוכיח שזה את ההקשר ההיסטורי של המשנה.
מה זה הדין והאמת והשלום?
כן,
אז הדין זה בעולם
העליון,
כן, מידת הדין.
מידת הדין,
רצה הקדוש ברוך הוא לברוא את העולם מידת הדין.
חייב להיות מה שנקרא עיקרון,
העיקרון התיאורטי, הדין.
אבל יש גם האמת,
האמת זה הדין בפועל.
אבל לא מספיק הדין בפועל,
צריך גם שהדבר הזה יביא לשלום.
לכן,
על שלושה דברים העולם עומד,
על הדין,
על האמת ועל השלום.
יש בספר זכריה גם ביטוי אחר, והאמת והשלום אהב.
אומר הרמב״ם,
האמת
זה הדעות הנכונות.
מה זה השלום?
המידות הטובות.
ועל ידי שאדם מתעסק בשני התחומים האלה,
השיג את מטרת החיים,
שהיא לעשות את האדם לחכם וטוב.
וכל השאר, אומר הרמב״ם, לא צריך.
מה זה שאר?
למשל, סגפנות.
אומר הרמב״ם,
זה שטויות.
סגפנות לא צריך,
זה המצאה של הנוצרים,
זה אלה שמסתגפים כאידיאל,
הם הושפעו מן הגויים.
אומר הרמב״ם, הקדוש ברוך הוא לא שונא את הגוף.
אבל העיקר,
אם כן,
האמת והשלום,
וזה כולל את כל האדם כולו.
זה גם, אפשר לכלול את זה בדברי קהלת,
שאמר,
את האלוהים ירא.
מה זה יראת אלוהים?
מה זה את האלוהים ירא? מה זה?
לפחד?
צריך לפחד?
זה גרוע לפחד.
מה זה יראת שמיים?
מה?
הדעות הנכונות.
את האלוהים ירא,
הרי ייראת השם,
זה דרך לדעת את השם.
כמו אהבת השם גם.
ואת מצוותיו שמור.
כלומר,
מצוות,
אז זה יוצא לפי זה שאת האלוהים ירא זה מקביל לאמת,
מצוותיו שמור זה מקביל לשלום.
כי על ידי המצוות יש שלום בעולם.
נשאלת השאלה, למה מקיימים מצוות?
אני שואל, למה חייבים?
זה לא עוזר.
זה שאתם אומרים כי חייבים,
זה אני יודע,
אבל למה חייבים?
למה הקדוש ברוך הוא רוצה שנקיים מצוות? מה?
יפה.
זאת אומרת, המצוות זה לא מטרה.
המצוות זה אמצעי,
כדי להגיע לדעת אלוהים.
בסדר?
זה מה ש...
לכן זה נקרא שלום.
כי על ידי המצוות יש שלום בחברה האנושית,
ואז אפשר להתמסר ליראת אלוהים,
לדעת השם.
בניגוד למה שהדתיים חושבים.
אתה שואל את הדתיים, מה מטרת החיים?
הם אומרים, מטרת החיים זה לעבוד את השם.
והרמב״ם אומר, לא, מטרת החיים זה לדעת את השם.
אז מה זה עבודת השם?
זה מה שמביא אותך לדעת השם.
זה לא המטרה.
לפעמים,
יצא לי לפגוש במהלך החיים שלי אנשים שהסתבכו מאוד בגלל הדברים האלה,
שחשבו שהאדם לא נברא אלא לקיים מצוות.
ואז זה הופך את החיים לסוג של בית כלא,
שבו אתה כל הזמן צריך לשאול את עצמך על
איזה סעיף של השולחן ערוך אני צריך להקפיד עכשיו.
בעוד שאם המטרה היא ברורה,
סעיפי השולחן ערוך מובנים מאליהם.
אגב, אני רוצה להבהיר,
אני בעד קיום מצוות.
לא, זה באמת, שלא תחשוב, אני בעד קיום מצוות.
המטרה היא דעת השם.
לדעת את האלוהות,
לדעת מיהו.
רוב החיים לא מתעסקים בעיקר.
מי?
אני לא יודע.
אני לא יודע,
כן?
הרי יש עיקרון מאוד חשוב בהלכה,
משפט אדיר,
לצאת ידי חובה.
מכיר את הביטוי הזה?
לצאת ידי חובה,
זה כוונה,
יש חיוב,
תצא ידי חובה,
עכשיו תמשיך.
לא, זה מצער שלפעמים האנשים שעוסקים בתורה,
אינם מבינים לשם מה התורה.
זה חמור.
טוב.
אני מקווה שלא הרסתי את יראת שמיים של אנשים פה.
ובכן, רבותיי, אחרי שסיימנו את הפרק הראשון,
מה עלינו לעשות?
יפה, יפה.
אנחנו נעבור עכשיו לפרק השני.
אבל,
זה לא כזה פשוט.
לא,
לא.
העניין הוא שכשקוראים פרקי אבות,
מה עושים לפני המשנה הראשונה?
קוראים את המשנה של מסכת סנהדרין,
כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא,
נכון?
שנאמר ועמך כולם צדיקים.
וכאשר מסיימים את הפרק,
רבי חנניה,
אל תגידו קדיש,
רבי חנניה בן הקשה אומר וכולי,
נכון?
עכשיו,
יוצא לפי זה שכמו שלמדנו את כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא,
כשהתחלנו ללמוד את הפרק הראשון,
אנחנו צריכים עכשיו ללמוד את המשנה שמסיימת את הפרק,
שזה רבי חנניה,
נכון? עכשיו, למה הסדר הזה?
כל ישראל ישראל וכל העולם הבא זה מצד הנשמה שלנו,
אנחנו מתוקנים.
אחרי שאנחנו מובטחים שיש לנו חלק לעולם הבא,
אנחנו יכולים לשים את זה בצד,
לעבוד על המידות.
זה הפרק ממסכת אבות.
לעבוד על המידות,
כדי לזכות את ישראל.
מה זה לזכות?
זיכוי,
זיכוי.
עכשיו,
שימו לב פה להבחנה מאוד מעניינת.
קודם כל,
רבי חנניה בן הקשיאה אומר,
רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל,
לפיכך הרבה להם תורה ומצוות.
למה הוא צריך להגיד את זה?
אני
קראתי בתורה,
קראתי בתורה שיש מצוות והמצוות נותנות זכות וכולי.
ומה, הוא רק חזר על פרשת בחוקותיי?
אם בחוקותיי תלכו, יהיה טוב.
אני יודע את זה.
אלא רבי חנניה כנראה מתווכח עם מישהו.
עם פאולוס,
כן?
פאולוס, המייסד של הנצרות,
הוא אומר, רצה הקדוש ברוך הוא לחייב את ישראל.
לפיכך הרבה להם תורה ומצוות.
כן, כלומר, מבחינתו, המצוות הם קללה.
שמפני שהקדוש ברוך הוא שונא את ישראל,
לפי שיטתו,
לכן נתן להם הרבה מצוות
כדי להכשיל אותם.
כי ככל,
אם יש תרי"ג מצוות,
יש פוטנציאל של תרי"ג עבירות.
ברור, וכנגדו מתווכח רבי חנניה.
איך אני יודע?
המהר"ל מפראג אומר את זה.
בנצח ישראל,
נכון?
הוא מביא, כשהוא מסביר את דברי רבי חנניה,
הוא מסביר שיש קושייה קדומה של האומות
על ריבוי המצוות, שזה לכאורה לחוב לישראל.
ולפיכך רבי חנניה אומר שזה לזכות.
עכשיו,
צריך להבין,
מה אתה עונה על הטענה של פאולוס?
הרי אם יש תרי"ג מצוות,
יש אפשרות של תרי"ג עבירות.
אז אם כן, זה מכשול.
ככל שיש פחות מצוות, יותר טוב.
מה אומר פאולוס?
שכדי להידבק באלוהים, מספיק דבר אחד, והוא האמונה.
ועל ידי זה אתה פטור מהמצוות,
כי המצוות רק מכשילות אותך.
מה?
אז התשובה היא,
קודם כל צריך להבין, מה עושה יהודי שעשה עבירה?
עושה תשובה.
אז אם ככה,
אין פה בעיה שיש תרי"ג עבירות,
כי אפשר לעשות תשובה.
אז על מה בנויה הנצרות?
על העדר אמונה ביעילות של התשובה.
התשובה זה תכונה ישראלית,
הנוצרים לא מאמינים בתשובה,
ולכן בשבילם המצוות הן קושי.
הרי זה מה שכתוב בראשית רבה, שהקדוש
ברוך הוא הציע את התורה לאומות,
והם לא רצו,
למה?
לא תרצח, קשה לנו.
בני ישמעאל,
לא תגנוב, קשה לנו.
עמון ומואב, לא תנעף, קשה לנו.
מה זה קשה?
רגע, רגע, מה זה קשה?
הרי אם אתה נכשל, תעשה תשובה.
אלא הם לא קיבלו את התורה,
כי הם לא מאמינים בתשובה.
אצל הנוצרים זה הכי קל.
לא.
לא. לא.
אתה רוצה שאני אסביר לך או כן או לא?
או
שאתה לא נותן לי?
כן.
אצל הנוצרים...
אין יעילות לתשובה אם לא הייתה כפרה.
והכפרה היא מיוצגת על ידי הכומר שמייצג את אותו האיש,
שעל ידי סבלו מכפר על כל חטאי האנושות.
מובן?
לא, זה לא תשובה.
אחרי שאם אתה מאמין בכל הדברים שלהם,
אז התשובה יש לה תועלת.
אם לא, אז לא.
עכשיו,
אז איפה היינו?
רבי חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל.
עכשיו,
זה דבר ראשון.
דבר נוסף אומר המהר"ל,
זה שמצפים ממך לקיים תרי"ג מצוות,
ולא רק שבע מצוות בני נוח,
זה סימן שאתה במעלה עליונה.
אז המעלה של מי שראוי לקבל תרי"ג מצוות,
זה בונוס, זה תוספת.
אז יש פה ניטרול,
תרי"ג מצוות מנוטרלות על ידי תרי"ג עבירות.
מה נשאר?
המעלה.
או הסגולה,
אפשר לומר, וזה באמת זיכוי לישראל.
עכשיו, אם נשים לב,
מאיפה, מה ראייה של רבי חנניה?
פסוק בישעיהו, נכון?
מה?
שנאמר, השם חפץ למען צדקו, יגדיל תורה ויאדיר.
אבל מה מיוחד בפסוק הזה?
שהוא מצביע על ההבחנה בין לשון חכמים ללשון תורה.
כן?
רצה,
איך הנביא קורא לזה?
חפץ.
הקדוש
ברוך הוא, הנביא, קורא לזה?
השם.
ולזכות את ישראל,
איך זה בנביא?
למען צדקו.
לפיכך ירבה להם תורה ומצוות, מה זה אצל הנביא?
יגדיל תורה ויאדיר.
שימו לב שזה לא רק שינוי בלשון, זה גם באג'נדה.
קודם כל, מה ההבדל בין רצה לחפץ?
הרצון הוא חיצוני,
והחפץ התאחדות עם הדבר הנחפץ.
כן?
אז זה,
זה בתקופת הנבואה.
בתקופת הנבואה יש התאחדות של הרצון עם הנחפץ,
עם הנרצה.
זה חפץ. גם, מה ההבדל בין השם לבין הקדוש ברוך הוא?
השם זה מי שמדבר אל הנביאים.
הקדוש ברוך הוא זה מושג מופשט, פילוסופי.
הקדוש שהוא הברוך,
הטרנסצנדנטי שהוא האמננטי.
עכשיו, למה רצה הקדוש ברוך הוא?
לזכות את ישראל.
מה זה לזכות?
אתה
מקבל זכות.
יש לך בונוסים, יש לך מקום יותר טוב בעולם הבא.
כן?
זה בשביל השכר.
זה אינטרסנטי.
אבל אצל הנביא זה למען...
צדקו, מצד הערך העצמי של הצדק.
זה בגלל שזה ערך,
לא בגלל הסחר שתקבל.
יגדיל תורה ויאדיר,
וידיר את מה?
את התורה.
יוצא שההבחנה בין תורה למצוות היא הבחנה מאוחרת,
בתקופה של היעדר התגלות.
יש התורה כמקור, המצוות כתוצאה.
אצל הנביא, תורה ויאדיר, זה אותו הדבר.
זאת אומרת,
זה גם בא לומר שההסתבכות בהבנת הערך
של המצוות היא תולדה של הפסקת הנבואה.
אם היינו בתקופה של הנביאים,
הטענות של פאולוס בכלל לא היו עולות.
שלום.
כן,
כל
מצוותיך מביאות לאמונה,
זה לא האמונה במקום המצוות.
טוב.
