כן, שלום.
אנחנו בסימן חטט.
פרק 12, סימן חטט.
ומה היא טעמה?
קרי דה קוף, תלויה.
המשך הדרשה על הקוף ריש.
קוף קדוש, ריש רשע.
מודה רב פפא דקוף מריש?
מודה רב פפא דקוף לגבי ריש?
ומה היא טעמה אצלנו עכשיו?
קרי דקוף תלויה.
הרגל של הקוף,
אז היא לא מחוברת אל הגג של הקוף,
ויש שם רוחב.
מה היא טעמה?
רשי, קרי דקוף תלויה, שאינה נדבקת עם גגה.
עונה הגמרא,
לעיל בהך.
רש"י גורס לעיל בהך.
לאול או,
קיצור, לעייל,
לעולי,
לאיזה,
לאול, רש"י גורס לאול,
לאול בהך.
רש"י יקיף תחת רגלי הקוף וייכנס בפתח של ימין.
אה, כן?
אה, ולא הולבהך?
אה.
לא יודע איך.
כי רש"י אומר יקיף תחת רגלי הקוף וייכנס בפתח של ימין.
עם
יקיף.
יקיף תחת רגלי,
אתה אומר ככה,
יקיף תחת רגלי הקוף ויכנס בפתח של ימין.
כן.
אה,
אה,
יקיף תחת רגלי הקוף,
וייכנס בפתח של ימין, זה לא ימין, שלמטה, זה קצת
קשה.
נכון. אם יחזור,
יקיף תחת רגלי הקוף,
ויכנס בפתח של ימין.
באמת, זה לא פתח של ימין,
זה
פתח
של שמאל.
מי שמאל לימין?
לא, מי ימין לשמאל.
על כן, למה זה נקרא פתח של ימין?
אין בעיה.
נראה לך שיש פתח מימין?
אה.
אבל פה כתוב,
זה לא פתח מימין,
אלא פתח של ימין.
על זה אני קצת טועה,
כי
אני הייתי אומר, זה פתח מלמטה.
זה פתח
משמאל מלמעלה, זה פתח מלמטה.
ככה בצורה טבעית הייתי מתאר את זה.
מבין שרש"י חולק עליי.
קצת...
אכן, ודאי, רש"י אומר זה ככה, רק אני לא יודע למה.
זה משהו.
אבל אריס אומר שבכלל זה קושייה.
מסייל אל ריש לקיש,
דאמר ריש לקיש,
מהי דכתיב לצימוי לליץ ולנביאים את הן
חן?
בא ליטמא, פותחים לו,
בא להיטהר, מסייעין אותו.
ולא זה שמלמטה.
יקיף תחת לאול בהך.
מסייעים אותו להיכנס מהר.
הבנתי.
אז אתה אומר, הבנתי את הקריאה שלך.
זאת אומרת,
זה
קושייה וזה תשובה.
זאת אומרת,
איהדר בלאול.
בלאול, אה, עכשיו זו שאלה.
ולאול בהך.
ולאול בהך,
זה הגירסה,
רש"י לא גורס,
הוא
לא גורס ולאול, זה אולי משהו,
זה נכון, שאם צועקים את הגמרא,
ויד הרבה לאן, זה טעות, אז מצ'יה, ולילך,
ולא יעול בהך,
יפתח רגלי הקוף, ייכנס בפתח
של ימין, יותר מימין,
בסדר?
ואז,
כן,
זה מסייע לריש לקיש,
של הנביא ניתן חן, זה התירוץ.
כי בא להיטהר, מסייעין אותו, ויכול מיד.
שלמרות שנכון יכול להיכנס,
אבל
אחר שהוא בא להיטהר,
מסייעין אותו,
זה עיקר התשובה.
טוב.
בסדר,
בוא נראה את הרב.
מה היא טעמה?
קרדה, קוף, תלויה.
אי הדרבי לאול.
אז הוא גורס לאול ולא יעול בהך.
כן,
לא קוצייה ולא תירוץ,
זה קביעה,
זה עניין אחד,
ככה הרב כותב את זה.
ירד הרבה לא עול בהך, וזה מסייע לריש לקיש.
וכנראה,
מי שיקשה עליהם אם זה רש"י,
יסביר לנו מתחת,
והרב לא מסביר את זה,
לא עול בהך,
זה ישר.
לא יקיף תחת, לפי הרב הפשט, אם רש"י לא היה מדבר,
הם אומרים בצורה פשוטה,
לא יקיף תחת הרגל, תחת הגף, אלא
הרגל הארוכה, אלא ישר
יעול בימין,
לפני ימינה,
זהו.
הקדושה שהיא מקור הישועה החיים,
יסוד כל העושר,
לכל הנשמה,
חוקק שם לה יוצר כל ברוך הוא,
שאין דלתה נעולה בפני כל.
כמה שהתרחק אדם בהיותו שקוע במהווה החומר,
וכמה שיוכלו עיני הרוח להישכות
עד כדי אבידת הזיק האחרון של החיים האמיתיים,
מקרב נפשו לכאורה,
בכל זאת, חסד השם פרוס לו.
כי חוקי הקדושה אינם מפולשים.
ותכף כאשר אדם פונה אל על,
לשנות את פניית נפשו מרעה לטובה,
מיד מוצא דרך פתוחה לפניו.
ולא עוד,
גם בהיותו מרחוק.
אף שלא הספיקה השעה עדיין לתאר את כל מעשיו,
תכף, בהסכמת לבבו לשוב, כבר נכנס הוא בהיכל הקודש,
אף על פי שיש לו עדיין דרך ארוכה,
בצורתה המעשית,
מכל מקום בתוכיות נשמתו בעצם מהות חייו,
כבר הוא נכנס
מתוך החוץ
המלא טומאה ורישעה אל הפנים המלא קדושה וצדקה.
ומהי טעמה הכר ידי גוף פלויה,
דיהדר בלאו.
בתחילה הוא נכנס,
כי הדלת היא פתוחה לפניו,
והכנה הנפשית היא מזומנת ברגע בתוך אוצר הקודש העומד מוכן לכל דורשו.
הוא ממילא אחר כניסה רוחנית שמתקיים בו לאול אחר כך ולייזול.
אז הוא גורס גם וליזון,
לאול וליזון.
יהלך במהלך המביא לידי הטהרה גמורה,
מכשרת את כל הרגשות,
כל המתנועות, כל המעשים כולם,
לאול
וליזון בהך, בית יעקב לכו ונלכה באור השם,
הפותח שער לדופקי בתשובה.
טוב,
לא היה קשה להבין.
ומה היא טעמה כרד עקוף תלויה,
היא הדרבה לאול ולזול בהך.
הקדושה,
שהיא מקור הישע והחיים,
יסוד כל העושר לכל נשמה.
הוק
שם לה יוצר קול ברוחו, שאין דלתה נעולה בפני כל.
וכמה שיתרחק האדם בהיותו שקוע במהווה החומר,
וכמה שיכלו עיני הרוח להישכות,
עד כדי אבדת הזיק האחרון של החיים האמיתיים מקרב נפשו לכאורה,
בכל זאת, חסד השם פרוס לו,
וחוקי הקדושה אינם מפולשים,
ותכף כאשר האדם פונה אל על,
לשנות את פניית נפשו מרעה טובה,
מיד מוצא דרך פתוחה לפניו.
טוב,
לא יודע מה להסביר פה.
ברור, מה שכתוב,
למרות שאדם יכול לחשוב שהוא אבוד, הוא נראה נורא רחוק,
ועד שהוא באמת
לא מאבד את הזיק האחרון של החיים האמיתיים מקרב נפשו.
כך הוא חש,
כך חשים עליו.
והיה, והוא ישבור כיוון,
במקום למצוא דרכים לתקן.
אני מניח שמה שלא ברור
זה לא מה זה הקדושה שהיא מקור העושר של הנשמה,
אלא אולי נתחיל בשאלה יותר פשוטה,
מה זה קדושה?
נכון.
אחר כך יש עוד שאלה,
מה זה נשמה?
נכון.
ואם השאלות האלה היו ברורות, אז גם אולי לא הייתה
קושייה
על מה הקשר.
אולי אפשר לשאול מהו עושר,
אבל זה אני דווקא חושב שיש איזו אוריינטציה.
אז נגיד,
אז מה זה קדושה?
קדושה
זה קישור החיים למטרה
של היש,
למטרת המציאות,
למטרה הנעלה של החיים והיש,
המציאות.
כי הקדושה זה הופעה של הקודש.
בכלל בעברית,
אנחנו נוהגים לומר את זה,
נחזור עוד פעם,
זה טוב תמיד לשנן את זה.
תמיד ב... יש הרבה מילים כאלה, כמו קדושה.
קודש, קדושה, טוב, טובה, צדק, צדקה.
נכון?
זה אותם מילים, רק בנקבה.
אז מה ההבדל ביניהם?
אז התשובה היא שהזכר,
המילה בזכר,
זה מציין את האידאה,
את הרעיון הפנימי.
ועם הה,
שמתווסף לזכר, שהופך את המילה לנקבה,
זה
כמו הה,
שבה הגמרא אומרת,
ביוד והן נבראו שמיים וארץ,
ביוד נברא העולם הבא,
בה נברא העולם הזה.
יוד זה נקודה,
ובעלי הגיאומטריה,
אז הם אומרים שנקודה,
באמת נקודה,
זה האטום של המקום,
אם בכלל יש מקום,
כי נקודה זה קוטן אינסופי.
נקודה זה,
זאת אומרת,
היוד,
יוד שזה נקודה,
זה הכי פחות,
עולם הזה,
זה הכי,
זאת אומרת,
נקודה זה,
אין לו,
הוא לא תופס,
לא תופס נפח.
לא תופס מקום.
המקום הכי קטן שיכול להיות זה נקודה.
מה שלא תופס מקום,
זה
לא עולם הזה.
זה עולם הבא,
ולכן י' מצאה לעולם הבא.
אבל ה...
אז זה,
זה כן תופס מקום.
אפילו,
ה'
זה ד' עם י' בפנים.
ככה כותבים
בכתיבת סתם.
ה' זה ד'
עם י' בפנים.
הענף של ה' זה י', הפוכה.
ואם עושים את זה הענף,
אז זה י'.
על כל פנים, ד' זה כמו ד' רוחות.
קובלים זה,
זה כבר לא נקודה, זה אפילו לא קו, זה שטח.
זה תופס פה
מציאות שכבר אתה יכול להבחין בה בצורה הממשית.
ואולי תשים לב שיש גם במציאות הממשית,
אז יש שם נקודה פנימית.
וזה מה שעושה אותה לה'.
מכל מקום,
היי,
גם בלי הסברים שלי.
ה' זה, אומרת הגמרא, בה יברא העולם הזה.
איזה כבר עולם הזה.
אז טוב,
זה
הרעיון העצמי.
אבל לא אומרים, תעשה לי טוב.
נכון?
אומרים, תעשה לי טובה.
כי אם זה לעשות,
אם זה בעולם המעשה, אז עם ה', ה'
של העולם הזה.
צדק זה אידאת הצדק,
צדקה היינו מעשה הצדקה שלו.
קודש
זה האידאה הפנימית,
והקדושה זה הופעה המעשית של זה.
קודש
זה התכלית,
קודש זה הראשית,
קודש זה אידאת האידאות,
זה מחשבת מחשבות.
תכלית התכליות היא המציאות האמיתית, הנצחית,
המהותית,
שכל היש הוא רק נפרד שלו.
אז אומרים שביסוד המציאות עומדת המחשבה תחילה,
נכון?
את זה
אפילו אתה יודע.
יצא לך לשיר את לך דודי,
שסוף מעשה הוא מחשבה תחילה.
המחשבה תחילה של כל המציאות כולה
זה הקודש.
בראשית ברא אלוקים את השמיים ואת הארץ.
מה זה ראשית?
זה רש"י על התורה.
וישראל,
שנקראו ראשית,
שנאמר קודש ישראל להשם,
ראשית תבואתו.
אז הנה,
אז הראשית
זה המחשבה, התחילה של המציאות.
זה נקרא הקודש,
ושוב,
הקודש זה התכלית, זה הרעיון העליון, זה המטרה,
זה התכנון, זה התוכנית העליונה שכל היש הולך
ומגלם אותה.
כיוון שהקודש הולך ומתיישם,
כיוון שהקודש הולך ומופיע,
כיוון שהאמת המוחלטת,
השלמות,
ידיעת האידאות,
תכלית התכליות,
מגמת המגמות, מתחילה להתיישם במציאות הממשית,
אז בין כל ערב רב של
עד של מציאויות ומערכות וצבאות וקשרים,
בסוף מופיע גם
הרוח של הבוחר החופשי ששמו האדם,
כי
כל מערכות המציאות עד שמופיע האדם,
על פניו לא ניכר מהם כל כך בחירה חופשית.
והתוכנית הולכת בדרכה,
כי מה יפריע לה?
אבל ברגע שמופיעה בחירה חופשית,
שהיא חלק מהתוכנית,
אבל התוכנית
האלוקית רצה שתהיה בחירה חופשית, והבחירה החופשית,
פעמים מתבטא חופש הבחירה, זה להחליט אם
לעשות את האמת או לעשות את השקר,
לעשות את הטוב או לעשות את הרע,
להתאים לה מגמה או לא להתאים לה מגמה,
זה נקרא בחירה חופשית.
אם מוכרחים להתאים,
אז סימן שאין בחירה חופשית, אבל יש.
וזה המקום לטומאה ולקדושה.
כי אם אתה בוחר בטוב, אז זה ממש טוב.
וזה נקרא קדושה.
התאמה אל הקודש.
היה מעשה שהוא מתאים
אל התכלית, אל המגמה, אל
האידיאל הפנימי, אל המחשבה התחילה.
המעשה שמופיע בבחירה חופשית והוא מתאים לזה,
אז זה נקרא קדושה.
והיה מעשה שהוא מתכוון לא להתאים לזה,
אז זה נקרא ההפך מקדושה, כך שאתה רוצה לקרוא לזה.
רע או טומאה או מה שאתה רוצה.
על כל פנים,
זה קדושה.
קדושה
זה מפעל החיים שהוא טועם לטוב המוחלט,
לחכמה העליונה, לצדק,
ליופי, לשלמות,
לקודש.
רשע הוא,
מה מגדיר את הרשע כרשע?
מה שמגדיר את הרשע כרשע זה שהוא לא רוצה את המגמה כללית.
וזה בעצמו מה שמגדיר אותו כרשע.
כי מי שרוצה את המגמה הכללית,
זה הגדרת הצדיק.
צדיק, הקדוש, הטוב,
חסיד, או מי שאתה רוצה,
או החכם, מה שאתה רוצה.
אבל באמת, הם כולם מתאימים.
אבל הרשע הוא מי שלא מתאים.
בתחושתו החופשית הוא לא מתאים, או שהוא לא רוצה.
בעלי,
או לא רוצה במקרה פרטי,
לא משנה,
יש איזה אטימות,
היא זאת שהיא
לא מתאימה למגמה ליושר הכללי
של הקדושה.
אז הרשע הוא אטום
בפני הקדושה.
כלומר,
אותה היא שאישיותו,
זה מה שהרב קוק מתאר פה.
בהמשך,
שאף אדם יכול לחשוב,
ואני יודע שבהיותו שקוע במעוות החומר,
מה שמעניין את האדם
זה רק החוויות הרגשיות שלו,
של מה שהוא חש ונדחף על פי
הדחפים שלו פה ועכשיו, על פי...
במה שהצרכים או הדחפים
או תביעת הסיפוקים שלו מבחינה חושנית דוחפים אותו וטעים לו.
וזה מה שמזיז אותו,
סיכויים שזה יתאים אל המגמה האידיאלית,
הכללית, של הטוב הכללי שצריך להופיע במציאות,
הם לא גבוהים.
בכל פנים,
זה מה שנקרא אדם שקוע במעוות החומר.
תובע בנטיות נפשיות חומרניות,
חומרניות זאת אומרת שבאות לספק את הדחפים,
את היצרים,
את התחושות החושניות המיידיות שלו,
שאין לו שום אידיאל מעבר לזה,
שאין לו שום מטרה מעבר לזה,
זה לא מבשר טוב.
וכשבן אדם מתרגל לחיות ככה,
אז במקרה הרגוע, אז הוא סתם נקרא אגואיסט.
אבל זה לא יישאר בזה,
הוא יקבל כל מיני תארים בהמשך.
הרמב״ם קרא לו בהמה על דמות איש ותבניתו.
והניסיון של החיים מורה שמי שמנהל את החיים על פי הדחפים
הדחפים הפנימיים שלו,
הוא לא נשאר כבהמה,
הוא גם הופך להיות לחיה,
הוא הופך להיות אדם רע,
אימפולסיבי,
דואג לעצמו,
לא רק דואג לעצמו,
אלא גם על חשבון אחרים,
וכן,
לא מושגים,
לא של צדק,
ולא של יושר,
ולא של חוכמה,
ולא של התחשבות בזולת,
ולא של ענווה,
ולא של שלמות,
זה לא באופק של מי שמונע על ידי...
האימפולסיביות שלו,
שהיא נדחפת מגירויים חושניים שלו,
זה מה שנקרא אדם רע,
או בקצרה רשע.
ואז הוא יכול להיות אטום מאוד כלפי הקדושה.
אבל...
במצב הזה יש משהו,
זאת אומרת,
זה נכון שלאדם יש בחירה חופשית,
אבל חוץ מזה שלאדם יש בחירה חופשית להחליט להיות כאן או לכאן,
יש משהו שהוא כמעט כפוי על האדם,
והוא הנשמה שלו.
מה זה הנשמה?
הנשמה...
זה א',
זה כוח החיים שלו.
כי אנחנו נגיד, אדם בלי נשמה לא נותרה בו נשמה.
כלומר, מת,
נכון?
ועוד נשמת
חיי באפי,
ככה נגיד.
נשמה שנתת טהורה היא, ואתה עתיד ליטלה ממני.
ליטלה ממני,
זהו,
אז אני עתיד למות. זהו,
אדם בלי נשמה מת.
אז
אדם עם נשמה,
זה חי.
גם בחיי יש הרבה מדרגות.
כל לילה נשמתכם עולה למעלה,
וכנראה עולה,
ולא לגמרי.
כי אם הייתה לגמרי,
אז
כבר לא היינו מתעוררים בבוקר.
אבל עובדה שקצת
לא נמצאים כל כך בזמן השינה.
אז הנשמה קודם כל צריך להניח שזה כוח החיים.
אבל חוץ מזה שזה כוח החיים,
כוח החיים שבאדם הוא מובדל מכוח החיים שבחתול.
כי למשל, לבן אדם יש דבר כזה שנקרא נקיפת מצפון.
או למשל, לבן אדם יש
הבנה של המושג
ודאות.
מה שאין לי ודאות,
אני לא יודע למי יש,
שלחתול יש את המושג הזה.
האם חשב חתול על המושג ודאות?
האם יש אצלו ודאות?
האם יש לו ספק?
האם הוא יודע להבחין?
האמת היא שיכול להיות שהוא,
אתה שם לב,
יכול להיות שהוא מסופק לאן ללכת,
אני יודע,
יש לו שני כלבים,
אחד מפה ואחד משם,
אז הוא מסופק,
אם הוא רוצה לפה או לשם,
אתה רואה שלפעמים הוא מתלבט,
יכול להיות.
אבל הוא לא יודע לחשוב על זה שהוא מתלבט.
הוא מתלבט, אבל הוא לא יודע לחשוב על זה.
הוא לא יודע להגיד את זה,
אנחנו ככה רוצים להאמין,
אני יודע,
אולי בסוף יסתבר שלא נכון.
שהוא צריך גם כן לפסיכיאטר
ולקאוצ'ינג
שתעזור לו
בתסכולים הנפשיים שלו,
יכול להיות,
אבל לא עושה לנו כל כך רושם,
אנחנו לא כל כך משקללים את הנתון הזה.
ועל כל פנים,
מושגים לגמרי מופשטים כצדק,
כאידיאל,
כבקשת הטוב והאמת מצד עצמה.
לא עושה לנו רושם שזה דיון שמעסיק את חיות,
לא את שאר
בעלי החיים, חוץ מבני אדם.
עכשיו, תגיד, רוב בני אדם גם כן זה לא מעסיק אותם.
לכן קרא להם הרמב״ם דמות איש ותבניתו.
זה נכון, שאין להם זנב ואין להם קרניים,
אבל...
והיה באמת, זה לא מעסיק אותו אז,
טוב.
ומכל מקום, גם את מי שזה לא מעסיק,
יש מצב
שתהיה ותתעורר בו,
זאת אומרת,
בוא נגיד,
למראה אדם
שהוא באמת לא מעסיק אותו,
לא מושגים,
לא של טוב ולא של צדק ולא של אידיאל ולא של,
אפילו לא של יופי,
לא מעניין אותו הדברים האלה,
פיצה מעניינת אותו ועוד דברים נמוכים מזה.
אז אנחנו לא ניפול מהכיסא אם יום אחד יסתבר שהוא יגיד,
רגע,
זה לא צודק.
מה עליך ולצדק.
בדרך כלל לא מתעניין בזה,
אבל אתה רואה שזה
יכול לקפוץ לו בצורה מאוד מאוד מיידית.
אבל צדק,
אתה באמת דמות איש ותבניתו,
אמר עליך הרמב״ם.
כן,
ומכל מקום,
הנה, יש לו נשמה.
זאת אומרת,
הנשמה זה לא רק כוח חיים הביולוגי שלו,
זה גם.
אבל חוץ מזה,
זה יש איזה רקע
נפשי באדם,
שהוא,
זה גם מה שהתחלתי להגיד מקודם,
לא גמרתי את הרעיון,
עכשיו אני אגמר אותו.
גם האדם הרע ביותר,
ראש של מאפיה,
פושע, קרימינל, וזה הכיף שלו, וזה החיים שלו.
הוא לא מגדיר את עצמו כצדיק.
הוא מאפיונר,
והוא פושע,
וזאת גאוותו,
וזה מה שהוא רוצה.
הוא גם יכול להגיד...
הוא לא מגדיר את עצמו כצדיק.
כן.
תשים לידו את רבי...
כן, הוא יגיד שהוא צודק, אין ספק.
אבל תשים לידו את רבי לוין,
ותגיד,
הוא הרשע, נכון? כי הוא מתנהג,
הוא רוצה את ההפך ממך,
הוא רוצה את ההפך ממך.
כל אופי חייו הוא ההפך ממך.
אז אם אתה הצדיק, אז רבי לוין הוא הרשע.
מה אתה אומר,
הוא
יקנה את זה?
לא יקנה את זה.
כן, בטח, אם תתווכח איתו, תגיד לו זה, מה פתאום,
תדבר עם העורך דין שלי,
הוא יסביר לך כמה אני צדיק.
אין בעיה, אבל הוא לא חושב את זה.
למה?
כי יש לו נשמה.
כי אם באמת לא היה לו נשמה,
אז באמת היה מוגדר ההפך.
הצדיק הוא הרשע, והרשע הוא צדיק, פשוט זה.
בימים זה קל מאוד,
אתה מבין?
זה
כמו בטירוף שתקף פה את האנושות,
שנקרא פרוגרסיביות,
אז
it's all
a matter of narrative,
אתה מבין? תפוס,
תגדיר את זה,
את הסיפור שלך,
וזה,
אין מציאות חוץ מזה,
אין זהות,
אין אמת,
אין מהות,
אין שום דבר.
אז תגיד,
אז תגדיר,
טוב זה רע ורע זה טוב,
וזהו,
עכשיו,
כך תנהל את המציאות.
יש גם,
היה בהיסטוריה פילוסוף כזה,
לכל פחות אחד,
שהציע את ההצעה הזאת.
אם הוא האמין למה שהוא אמר,
לא יודע,
הוא
היה
היה מאוד חכם, אבל...
שאלה מה שאתה שואל,
אז הוא חשב לעצמו,
הצדיק הכי גדול,
לא יודע,
זאת אומרת,
אם היית שם לידו את רבי לוין,
אין ספק שהוא אומר שהוא רשע,
בגלל שהוא יהודי,
זה פשוט לא משנה המציאות,
זה נאווה מהגדרה. אבל נגיד,
והיית שם לידו
את
אימא תרזה,
אז הוא היה מגדיר אותה כהרשעה ואותו כצדיק.
אני לא
חושב.
אז זה...
לא.
תראה,
אני רוצה להגיד לך בעיקרון, לגבי השאלה היפה שלך,
ש...
לכל כלל יש יוצא מן הכלל,
והכלל אומר שזה כשל לוגי לנסות לתקוע כלל
על ידי הצבעה על יוצא מן הכלל.
אז נגיד, ובאמת אתה צודק מיחס להיטלר,
נגיד,
so what?
עכשיו אנחנו מדברים על משהו במציאות,
שונה.
אבל במציאות זה כך.
רשע,
לא
חושב שהוא,
שהוא הצדיק, והצדיק הוא הרשע.
עוד פעם,
אם זה,
זה שהוא בסכסוך אישית,
זה עוד,
זה ודאי.
אבל זה אחד מהצד,
כולם חושבים אותו צדיק,
הוא לא,
לא מגדיר אותו כך.
כי יש לו נשמה,
זהו.
אז...
טוב, בן אחי, נעמי.
פעמיים.
זה לא שאי אפשר לומר את זה.
הנה, אני אפילו הזכרתי שכל קרימינל,
אז הוא ודאי יגיד את זה שהוא חיסל אותו,
אז הוא יגיד שהוא הרשע ואני הצדיק.
והטוב זה לחסל אותו,
זה לא טוב,
זה מתי שעוצרים אותי.
זה ודאי שהוא יגיד ככה.
אבל זה...
זה
לא הכוונה שם,
אפילו לא בישעיהו,
אני לא חושב שצריך להבין את זה,
שמגדירים בעליל את המושג טוב כרע ואת המושג רע כטוב.
כוונתם לומר,
הגדרת המושג טוב, מה זה טוב?
לרצוח, לנעוף, לאנוס,
לגזול, לשקר, זה טוב, מה זה רע?
לתת
לרחם על מישהו,
לעזור למישהו.
אני לא חושב שעל אלה מדבר ישעיה,
אלא
הוא מדבר על אלה שאומרים, מה זה,
לעבוד את השם זה לא טוב,
ולעבוד את הבעל זה כן טוב.
אז זה נקרא, אוי, אומרים לרע טוב ולטוב רע,
תעזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות,
בורות נשברים אשר לא יכילו המים.
אני
לא חושב,
קיצור.
חזרה לענייננו,
אני עסוק להסביר לך מה זה נשמה.
זה נשמה, אני מסביר שזה כוח החיים,
אבל זה גם יוצר את המרקע הנפשי,
שיוצר
תודעת על של התביעה לוודאות, ולהשגה, ולנצח,
ולאמת, ולטוב,
ולרוך, ולשמחה, ולשלווה, ולחיים,
ולכל הדברים הטובים.
יש משהו בעומק,
עומק נשמה אדם,
שיכול להיות שהוא ממש שכח ממנו לחלוטין,
ומכל מקום,
יש איזה ציפייה לזה.
ויש איזה מרקע נפשי,
שמניח שזה המבוקש.
עכשיו, הקדושה...
היא זאת שכאשר האדם
מזהה את האיכויות הנשמתיות שלו,
התביעות הגבוהות של הווייתו,
לחוכמה, לצדק, לשלווה, לשמחה,
לבריאות, לחיים, וכולי, כל הדברים הטובים בצפונה,
תאחד אותם,
תהפוך אותם לדבר אחד, שהצדק יהיה יפה וחכם ויבוא,
הכל ילך ויתאחד,
זוהי תביעה נשמתית.
וכשבן אדם
מהדהד את התביעה הזאת בצורה ממשית,
זה נקרא שהוא עושה מעשה קדושה.
הגדרת המושג עושר זה כאשר
המהלך הנפשי של האדם זורם ללא מעצור.
כי כשיש מעצור לזרימה הנפשית,
זה מה שנקרא בעברית עצר.
ולא עצבו אביו מימיו,
למה ומדוע ככה עשית.
מה זה?
לא עצבו,
לא עצרו.
כשיש מעצור נפשי,
אז זה ההפך מהשמחה והאושר.
אחר כל זה,
הגדרנו טוב מושגים,
ועכשיו נקרא את המשפט,
ותראה שזה כמין חומר.
הקדושה היא מקור,
אני לא הסברתי מה זה יסוד,
אבל זה חיים,
כי לא שאלת על זה,
אבל...
הקדושה היא מקור היסוד החיים,
יסוד כל האושר לכל הנשמה.
נכון שזה ברור?
נכון, זאת אומרת,
אם הנשמה,
אם בחיים הבהירים החופשיים תהיה,
יהיה
משהו שיהיה קדושה, מתאים אל המגמה הכללי,
אז זה מה שנשמה רוצה, זה מה שנשמה רוצה.
כמו שאומרים by definition, בהגדרה,
זה עצם תכונת הנשמה,
בסדר?
טוב,
אז הקדושה שהיא מקור הישועה והחיים,
ייסוד כל העושר לכל נשמה,
חוק סמכותה יוצר כל ברוך הוא,
שאין דלתה נעולה בפני כל,
למרות שנראה שהיא כן.
חיים לפעמים נראים כל כך
עלובים,
כל כך אטומים,
כל כך רעים,
כל כך מדורדרים,
עד שאין סיכוי.
אתם מבינים, זה כמו...
זה שלמדנו נקרא רבי אלעזר בן דורדיה.
אז הוא בדרדורים מאוד.
דורדיה זה שמרים.
בכל פנים, אישיות מאוד קשה.
היה בצורה כזאת שתוף בזנות, בצורה נועזת.
אז הוא אבוד.
הוא אבוד, הוא לא יכול לצאת מזה, הוא מכור לזה.
יש אנשים שהם מכורים ל...
הבעיה המינית שלהם, ולא יכולים לצאת מזה.
אז זה מורגש, כאילו, זהו, אבוד.
כמה שהתרחק האדם בהיותו שקוע במעווי החומר,
וכמה שיוכלו עיני הרוח להיטשטש.
להיטשטש, זאת אומרת,
השחתה,
לבבו השחתה.
זאת אומרת...
תסיט אותו מלשים לב לעניין.
עד כדי אבדת הזיק האחרון של החיים האמיתיים בקרבו לכאורה.
עד שאין שום זיקה לחיים אמיתיים.
החיים האמיתיים זה לא החיים הביולוגיים.
החיים האמיתיים הם חיים אלוהיים,
החיים הנשמתיים,
החיים שמכתיבים את ההתאמה אל הקודש,
אל הנצח, אל האמת, אל הנשגב, אל ה...
טוב, אל השלמות, אל האידיאלי,
אל המרומים, וכולי, כל הדברים הטובים.
אז,
יש אדם,
והוא נראה כאבוד,
אין לו שום עניין בזה,
איבד את הזיק האחרון שלו,
אם הייתי מכיר אנשים,
לכאורה.
בכל זאת,
חסד השם פרוס הוא,
וחוקי הקדושה אינם מופרשים.
מופרשים,
חודרים במערכת המציאות,
גם היותר מטומטמת,
גם היותר טמאה,
גם היותר אטומה.
בפני האידיאל, מה שנראה שאתום,
ותכף,
כאשר האדם פונה אל על, והיה,
יופיע לפתע באדם איזו דחיפה נפשית,
שדורשת ממנו לשבור כיוון,
והוא פונה אל על, במקום בצורה מדורדרת,
אז הוא פונה לעלות, רוצה לעלות.
לשנות את פניית נפשו מרעה לטובה.
כל הזמן במגמה אחת,
וזה מה שעושה אותו, רשע,
אמרנו.
רשע זה מי ששואף רע.
הצדיק זה מי ששואף טוב.
זה באמת כל ההבדל בין צדיק לרשע.
אבל האמת בינינו היא שההבדל בין צדיק לרשע,
לפי זה,
זה בשאיפה,
בהבדל משאיפה לטוב לרע,
זה אולי כמו איכות השחיטה,
כמו שאומרים ביחס
בין החיה שישיר תאכל ובין החיה שלא תאכל,
וכמה,
מה מבדיל בין טריפה לשחיטה,
איכות השחיטה.
אז כך גם בנמשל,
האומר,
הרי את מחודש לי בתמלת זו על מנת שאני אצדי גמור,
אף על פי שכולם מכירים אותו בתור ראש המאפיונרי,
הוא רשע גמור.
סליחה גט,
חשבנו, שמהרגע התשובה יוצאת,
שמשהו,
הרשע גמור, ההבדל בינו ובין צדיק גמור זה שנייה.
רגע,
זה כל ההבדל.
פשוט,
הפנה לכיוון הפוך, הוא במקום אחר.
ותכף,
כאשר אדם פונה אל על,
לשנות את פניית נפשו מרעה לטובה,
מיד מוצא דרך פתוחה
לפניו.
אז מה שנראה
חסר סיכוי,
חסר היתכנות,
אין דבר כזה.
רק יחליט לזוז,
אז
האופציות לתקן יופיעו.
ולא עוד, גם בהיותו מרחוק,
אף שלא הספיקה השעה עדיין לטהר את כל מעשיו.
נו,
בסדר,
אז הוא צדיק גמור,
אבל יש לו רשימה פלילית מכל מעשיו היפים עד פה כל שנותיו,
ויש לו המון מה לתקן.
זה לא אומר שהוא לא צדיק גמור,
רק
הוא צריך,
הוא צדיק גמור רק עכשיו שיממש את זה.
אף שלא הספיקה השעה עדיין לטהר את כל מעשיו,
אבל תכף בהסכמת לבבו לשוב,
כבר נכנס וברוח לקודש.
הוא לא רשע,
הוא
כבר באזור הצדיקות.
אף על פי שיש לו עדיין דרך ארוכה בצורתה המעשית,
אז
מהותית הוא צדיק,
כי אמרנו, הצדיק
זה מי שרוצה להיות צדיק.
רשע זה מי שרוצה להיות רשע.
רוצה אדם,
כהרף עין,
אז הוא,
זהו,
הוא בעולם הרצון,
בעולם האצילות, הנשמתי, באמת המהותית, הוא צדיק.
למעשה צריך לעשות הרבה דברים,
צריך עוד ללכת מהלך,
לא פשוט.
אבל מהותית הוא כבר
מתוקן.
אף על פי שהוא עדיין דרך ארוכה בצורתה המעשית,
מכל מקום בתוכיות נשמתו,
הנה ואם תרצה,
יש
לך הגדרה מה זה נשמתו, בעצם מהות חיה.
הגדרת המושג נשמה, עצם מהות החיים.
כבר נכנסו מן החוץ,
המלא טומאה ורשעה, אל הפנים,
המלא קדושה וצדקה.
קרא דקובא, תלויה,
דאי הדר ביה, מי הדר ביה, הריש,
שהפתח להיכנס אל הקדושה, שיהיה הכי קרוב לריש.
אם הדר ביה הוא חוזר, אז מיד יכול להיכנס.
בתחילה הוא נכנס, מיד הוא
רוצה לחזור בו, הוא כבר בפנים.
כי הדלת היא פתוחה לפניו.
והכנה הנפשית היא מזומנת ברגע.
בתוך אוצר הקודש
עומד מוכן
לכל דורשו.
הכנה הנפשית היא מזומנת ברגע,
בין רגע, ככה אני מבין.
בין רגע, אז הוא כבר מוכן נפשית,
והוא בתוך אוצר הקודש,
ואוצר הקודש מוכן לכל דבר שהוא אפילו לרשע.
שמתקיים בו לאמתו,
רוחנית הוא כבר איכשהו שבר כיוון,
תוך שנייה הוא כבר נמצא בהיכל הקדושה.
אחר כך ולעסוק.
עכשיו את גם צריכה ללכת.
בדרך הקדושה ילך במהלך המביא לידי הטהרה הגמורה המכשרת את כל הרגשות,
כל המידות,
כל המעשים כולם,
לאול וליזול בהך.
בית יעקב לכו ונלכה באור ה'.
הפתח שער דווקא בתשובה.
אחרי שאני מסופק, מה שאני מערער זה נכון.
האם כלול בזה הרמז,
שזה האף הארוך של הקוף שיורד למטה,
הוא נכנס,
ושילך בהך.
בהך במה?
ברגל של הקוף.
היא מלמעלה,
יורדת, יורדת, יורדת לכל המורדות.
הוא שם תוך הקדושה שהולכת וחודרת עד עמקי תהום.
הרב לא אמר את זה,
אני בטח לא אמרתי את זה בצורה ברורה,
רק איזו מחשבה אסוציאטיבית אצלי.
טוב.
טוב, נעמוד פה.
