שלום וברכה,
אנחנו היום רוצים לעסוק בנושא שהוא נקרא סעודת יתרו.
יש כל מיני מנהגים כאלה שעושים סעודת יתרו, אבל אנחנו נעסוק בשאלה,
מה קרה עם אותה סעודה שאוכלים לחם,
אהרון ומשה,
ילדים חכמים?
קודם כל,
יש המון שאלות שעולות בנושא הזה של הסעודת יתרו.
מה אכלו במדבר?
מן,
אז איפה לחם עכשיו?
ואיפה, מה הלחם?
ואלה היו נותנים לו מן קצת,
לאכול מהמן שהם מביאים לנו,
אבל מה זה פתאום לחם?
לחם באמצע המדבר?
שאלה שצריך לדון בה עכשיו,
ומה פתאום עכשיו אוכלים לחם באמצע המדבר עם יתרו?
ויתרו, מה זה?
סעודה זאת הייתה, איזה סוג של סעודה.
מצוות אירוח, אירוח, אורחים.
אנחנו נראה שזה כאן משהו הרבה יותר עמוק,
זה בעצם יתרו,
זו הייתה סעודה של גירות,
גירותו.
הוא מתגייר,
ובעצם יש כאן בגיור מצווה של סעודת מצווה,
גם כשמתגיירים.
ואנחנו ננסה להבין שיש כאן משהו עמוק עמוק מתחבא.
בתהליך העמוק שעובר יתרו באותה סעודה.
בסדר?
אנחנו
מתחילים לראות מפרשים.
נתחיל מהמדרשים וניכנס אט אט אל המפרשים,
מהפשט אל הפנים, נראה את הדברים לאט לאט.
בואו נתחיל.
פסיקתא דרב כהנא,
ויקח יתרו חותן משה, עולה וזבחים לאלוהים.
אומר הפסיקתא מדרש,
עד עכשיו היה עובד ומקטר לעבודה זרה.
עכשיו הוא מביא עולה וזבחים לאלוהים?
שאלה?
איך עכשיו הוא פתאום,
מה,
הוא עושה תמיד,
הוא עושה סעודות לכל מיני עבודה זרה,
פתאום עכשיו הוא עושה ולאלוהים?
ויבוא אהרון וכל זקני ישראל לאכול לחם עם חותן משה.
וכאן כתוב במדרש שמשה עצמו היכן היה,
אלא מלמד שהיה עומד ומשמש עליהם,
מה משה רבנו,
אותו מדבר,
הצדיק משה רבנו,
שהוא בעצם כנגד כל ישראל,
מה הוא עושה?
הוא משמש עליהם,
נותן להם,
מביא להם את המנות,
מביא להם את האוכל.
איך הוא עושה כזה דבר?
אומר הפסיקתא, מי למד מאברהם?
שנאמר, ועומד עליהם תחת העץ ויאכלו.
הדרש הזה דרש לו ביצחק,
כשהרבן גמליאל סעודה לחכמים,
היה משמש עליהם,
מזה לומדים גם בגמרא,
היו עושים סעודה לחכמים, ואותו חכם היה משמש,
לומדים את זה ממשה,
לומדים את זה מאברהם אבינו.
לפני אלוהים לימד שכל המקבל פני חכמים כאילו מקבל פני השכינה.
והאומר גזל, אמרו כל הנהנה מסעודה שתמיד חכם שרוי בה,
כאילו מקבל פני שכינה.
זאת אומרת, בגלל שהיו שם מוסבים,
תמיד חכמים כמשה ואהרון,
זה הפך להיות סעודת מצווה, וזה קבל פני שכינה,
אז הסעודה הזאת קיבלה מעמד הרבה יותר עמוק,
זה ממש השריית שכינה,
ובגלל זה היה זכות גדולה להשתתף באותה סעודה.
ככה גם רש"י מסביר, מביא את המקור הזה מהפסיקתא,
מכאן שנהנה מיוסדה של דרך חיים ועשובים בה,
כאילו היא היתה בפני השכינה.
אומר הרמב"ן,
מקור השלישי,
באיזה היה הסעודה הזאת בדיוק,
וזה יש מחלוקת ברמב"ן,
האם פשט יתרו היא הייתה לפני מעמד הר
סיני או אחרי מעמד הר סיני.
אומר הרמב"ן,
וכך יתרוך אותו למשה, אולי הוא זבחים לאלוהים.
היה כל זה טרם בואם
אל הר סיני?
הרמב"ן הולך בעצם כהגדרה,
שזה הולך בזמנו,
גם ייתכן לפרש,
שבפרשה כתוב כל עניין יתרו.
אבל היה זה אחר שעמד במדבר ימים רבים, ונתגייר
במילה וטבילה,
והרצה דמים כמשפט,
זאת אומרת,
היה כאן ממש הלכות גירות.
שהוא עבר תהליך באולפן גיור,
ועבר תהליך עמוק, ועשה גם כן מילה וגם טבילה וכן הלאה.
ואז עברו כל זקני ישראל, לאכל לחם עימו ביום חתונתו,
כי חתן דמים הוא,
זאת אומרת,
היה כאן אותו יום שהוא נכנס למה?
להיות...
אחרי אותו גיור ואותו תהליך של מילה וטבילה,
חתן דמים,
הוא הפך להיות מזרע ישראל,
כביכול גר צדק,
ואז,
אומר הרמב"ן,
זה היה סעודת מצווה כיום שאותו נכנס לך כפה שלנו,
קיבל בעצם נשמה,
כמו כל גר,
כי גר כתוב, מה זה גר?
מתוך המילה מעלה גירה.
הייתה כאן נשמה של יהודי,
היא הגיעה לגוף של גוי, ואנחנו בעצם...
מחזירים,
כמו מעלה גירה,
שאדם אוכל משהו ומוציא את זה שוב,
אנחנו רק איזה,
שביית הכלים,
לגוף גרוע,
אנחנו רק מעלים את זה כמו מעלה גירה,
ומעלים את זה והוא חוזר אל מקומו,
זה מעלה גירה.
עכשיו מושב זקנים,
שבעצם יכולנו, אותו יום הוא שם בית מילה.
ואז כאילו הוא חוץ מברית מילה,
כי זה חלק מהדבר,
וחלק מהדבר ומילה,
ויחץ דמים, וזה אותו יום הוא עשו לו סעודה.
מושב זקנים מובא,
מה בדיוק היה שם,
וזו השאלה ששואל כאן המושב זקנים.
ויתרו קרב אל משה, עולה וזבחים.
נראה לי שאין לפרש שלקח משלו, שלא מצינו,
שהביאו עימו, לא צאן ולא בקר.
אז מה פתאום, הוא רק בא עם הציפורה ובניה,
והוא הביא עולה או זבחים?
מאיפה הוא הביא את זה?
כשאמרים על ניש,
הלא הקריבו ביחד שלמים דיתרו,
אחר מתן תורה בא,
מה זה שלמים?
הרי
רק כתוב שבנוח מביאים רק עולה.
אז מה בעצם קרה כאן?
אז הוא אומר,
פירש רש"י דין ביאר שנייה שחזר,
הוא בא לו לאחר ששלחו משם,
דכתיב ושלח את היתר חותנו,
אבל ביאר ראשונה קודם מתן תורה.
אז יש לנו שאלה, מתי התנועה שהייתה של היתרו?
האם זה כל הזמן,
הוא היה, הוא בא והלך וחזר?
כתוב שאם זה היה מוצאי יום הכיפורים,
בשנת תורה,
עד יום הכיפורים לא היה פנה למשה לצאת כנגד יתרו.
ואם גם מוחרת התורה אז כולם דנים,
וזו שאלה שמפרשים דנים מתי זה בדיוק קיים,
לפי מתן תורה או
אחרי מתן תורה.
לאכול לחם.
ועכשיו זו שאלת המרכז שאנחנו רוצים לעסוק בה שיעור.
עכשיו זקנים אומר,
לחם ממש?
כי המן
לא היה יורד רק לישראל.
כל יהודי היה מקבל מן.
כל אחד, לפי עניינו,
מה זה לחם הקלוקל,
שהיה מגלה כלכזו של כל אחד,
כל אחד על פי עניינו,
אם היה צדיק,
אז היה לו נוחת המן לידו.
אם היה רשע,
צריכה ללכת להשיג אותו יותר,
אבל
לכל אחד היה,
כי לפי מספר הגולגולת,
מספר הנפשותיהם,
היה המן.
ויתרו,
היה זר אצלם.
שנאמר,
בשמחתו אל יתערב,
פסוק זה דרשו לב יודע מרת נפשו,
אלו ישראל שיהיו מרי נפש.
ומשועדים בחור הלבנים,
שנסע והלך לו לארצו.
אם כן, לא היה לו מן לאכול.
כולם אוכלים בבוקר, יש להם מן,
וכולם נהנים מהמן, והוא מסתכל עליהם ואין לו
מה לאכול.
הביאו עמו לחם,
כי בלא מעשה הוא מצא לדרך,
כי
כי עניין גדול היה,
ואכלו עמו לחם
כדי לכבדו.
וגם נראה לי,
אומר משה סקירא,
שכולם תלווים לאכול לחם,
כי הדבר הזה שהיה שונה,
כולם היה להם מן,
פתאום היה כאן מאכל ששונה מהמן,
היה כאן לחם.
אז אנחנו מבינים כאן שיש כאן משהו שהוא כאן שונה,
שהיה במדבר,
כולם אוכלים מן,
והוא אוכל לחם.
אנחנו נראה שהנקודה שהוא אוכל לחם,
לנושא שכולם אוכלים מן,
יש כאן נקודת עומק שצריך לבוא על ידי ביטוי בסעודה הזאת.
רק אני אגיד שיש דרך הנקודה לסעודת יתרו,
יש הרבה מיוצאי טוניז שיש להם סעודת יתרו,
שעושים את זה ביום חמישי בלילה לפני פרשת יתרו.
וזה היה להם כנראה
נס שקרה,
שהיה להם במשך הצרות,
היה להם איזה נס,
והם עושים סעודת יתרו כנגד אותו נס
שקרה להם את ההצלה באותו זמן,
אבל זה קצת אנחנו עוסקים יותר בעצם המקום של סעודת יתרו.
בואו נראה. אז ספורנו,
אז
ספורנו אומר,
עולה וזבחים לאלוהים.
לעוד קבעת עול מחותו.
כי היה נאמן באומרו,
כי לא יעשה עוד עבדך עולה ומנחה לאלוהים אחרים כאילו לשם.
יתרו, במסעודה הזאתי,
מגלה שהוא נכנס תחת כנפי השכינה ומקבל עליו את
הקב"ה עליו.
ויאכלו לכם,
חותנו משה,
לשמוח עימו עד שנכנס תחת כנפי השכינה.
כי עניין ישמח ישראל בהוסיף, כאומר הספורנו.
לפני האלוהים,
לפני המזבח אשר עליו הקריבו אותם הזבחים.
ואם שהיה אותו המזבח שבנה משה באובדן עמלק,
איזה מזבח היה שם?
כתוב שאחרי שניצחו את עמלק סוף הפרשה הקודמת,
כתוב,
ויזבוח, ומזבח, וקרא שמו ה' נסי.
איזה מזבח.
הם הקימו שם משהו?
עוד לא היה משכן.
אז כאן כתוב בספורנו באמת איך אתה מקריב העולה,
או זבחים לאלוהים, איפה?
אז אומר כאן,
הספורנו,
כן,
היה כאן הרי מזבח של סוף חייבת עמלק קדמר השם נסי,
ועל אותו מזבח, שבעולם שבעמלק נשאר זולתו,
אז בעצם היה כנראה שמה הוא הקריב
על המזבח הזה את העולה וזבחים.
שהיה זולתו,
ולא נזכר בינינו,
והייתה הבאתם הזבחים לפני המזבח,
כי היה נכון לפני מן הקלעים בעצם,
זה היה המקור,
מה עשו על המזבח הזה.
זה הספורנו.
נעבור עכשיו להמשך הקדוש.
יש לנו כאן עד כאן,
אנחנו מבינים שהיה כאן סעודה שהיא לחם,
שונה מהמן.
יש לנו כאן הקרבת קורבנות,
נגיד מתי זה היה לפני מתן תורה אחרי מתן תורה,
וברור שזה כאן דבר שלא היה משכן.
ולפי הספורנו,
זה היה מאותו מזבח שבו ניצחנו את עמלק,
ונאמר במזבח הזה,
היה נקרא השם ניסי,
עוד על אותו מזבח.
השם הקדוש,
צריך לתת לנו עוד מבט.
אומר השם הקדוש, הנה דרך העולם, בקורות שישי,
ולכת איש אצל קרובו כחתונו או חמיו.
להביא לו דורון,
אמר כי יתרו,
הוא צריך להביא לו דורון,
אדם מגיע לחתנו,
לחמיו,
הביא לו משהו.
להביא לו דורון,
אמר כי יתרו,
הדורון שהביא,
לא לחתונו הביא,
כי הם לאלוהים.
כן, וכך יתרו חתונו משה, עולה וזבחים לאלוהים.
על כן בירותה אהרון לכל הזקנים,
כי לא עשה עיקר,
רק מהשם.
אז אמרו, הנה איש כזה, אלוהים עמו.
זאת אומרת,
הוא רואה רק את הקדוש ברוך הוא מולו. למי תעשה סעודה?
לכבוד השם.
אה, וואו.
זה לא לאף אחד, לא, לכבוד השם.
ויאכלו לחם עמו, וכי אוכלנו לפני אלוהים.
ויבוא אהרון לאכול לחם לפני אלוהים.
זאת אומרת, בחז"ל אומרים,
על סעודה שאתם באים מסובים בה,
זה לפני אלוהים.
אבל אומר הש"ך הקדוש,
לפני אלוהים ממש.
על זה הם באו לאכול איתו.
מאז זה ככה עולה וזבחים לאלוהים,
זו שלא אמרת ויזבח זבחים,
ויעקב עולה,
אך אמר ויקח.
כי מאז לקחם טרם מקריבם, ראו טוב ורצונו עם השם,
שמעו כי זאת מצווה, תקרא וכי אלוהים עמו,
שהוא עושה משהו לכבוד השם, לכבוד אלוהים.
שכתוב, ויקח יתרו חותן משה,
היו רואים שיביאו לו דורון,
מכל זה לא לקח העולה וזבחים לאלוהים.
זאת אומרת,
כל ה...
כל מהוויו היה, מה הבאת?
הבאתי עולה וזבחים לאלוהים, הכל היה לאלוהים.
אז אמרו,
אם ככה,
אנחנו איתך מתחברים בחלקך,
כשאתה עושה כל דבר לכבוד השם,
לכבוד אלוהים.
עד כאן,
זה על הש"ך הקדוש
נראה את המהר"ל מפראג,
ואחרי זה אני רוצה להגיע לשאלה המרכזית,
שגם צריך להשיג,
שם אלוהים.
אנחנו למדנו ששם, במצרים, התגלה שם הוויה.
נכון?
אמרנו, היולים מן שם פרעה, פרעה
גילה תמיד את שם אלוהים.
היולים מן שם פרעה, אבל...
עזבה אלוהים,
הכל שם אלוהים, אבל מה היה בעצם נוצר?
כי השם נזבח עליהם.
בעצם, מה הדבר שלא היה במצרים?
שם י"כ ו"כ.
אנחנו ננסה גם לדון בנקודה הזאת שכאן,
שהתגלה במכות מצרים,
הבירור הזה משם אלוהים לשם י"כ ו"כ.
אז מה זה שהוא עושה?
זובח לאלוהים.
בואו נתחיל לראות את המערל,
להתחבר את הדברים.
אומר המערל בגוריה,
מקור השביעי.
משה איכן היה?
אבן עזרא מביא את המערל את האבן עזרא,
כתב שאין צריך לזה,
כי משה היה באוהלו,
ובאו לאוהל משה,
לכך אין צריך להזכיר את משה.
ואז אומר המהר"ל על האבן עזרא,
אין ממש בדבריו,
דלא לכתוב ויבוא כלל,
רק ויאכלו משה ואהרון,
ויאכלו משה לפני אלוהים.
אומר המהר"ל,
למה מחסר מן הסעודה העיקר שהכתוב בא לומר שיאכלו לחם לפני אלוהים?
כשיושבים בסעודה,
ששם תלמידי חכמים,
כן,
חז"ל אמרו שמה זה לפני אלוהים,
שהיו שם תלמידי חכמים שנמצאים משה ואהרון,
זה כאילו לפני אלוהים.
וככה אמר לפני אלוהים,
ואם כן היה לו להזכיר העיקר,
הוא משה.
ואפילו אם כתב יבוא משה ואהרון וזקני ישראל לאכול לחם,
הווי שפיר,
דרק שבאו,
רצו לומר שבאו לסעודה,
כמו מדול בא בין אישה ללחם.
אם כן,
היה לו להזכיר גם כן את משה.
מכאן שאינם סעודה של חכמים מסובים בה,
כמו שהגמרא אומרת,
שזה כאוכל מפני השכינה.
אסביר את זה.
ביאור זה,
כי הסעודה שיש בה את תלמידי חכמים נחשב כאילו נהנו מזיו השכינה.
ככה חז"ל דורשים את הסעודה הזאת.
כי סעודת הסעודה,
שראוי שתלמיד חכם להיות נהנה מזיו השכינה,
מסביר המהר"ל.
כי כל דבר,
הוא נהנה לפי משהו.
בואו נבין.
תראו,
למה שאתה אוכל עם תלמיד חכם,
זה הופך להיות תוצאת מזווה,
נהנה מזיו השכינה.
מסביר המהר"ל.
הגוף נהנה ממשהו שייך לו
להתפרנס מדבר גשמי.
אבל תלמיד חכם
במה שהוא שכלי.
הנאתו הוא מתייחס לשכל,
שהוא כמו שהעין שנהנית,
כאשר תראה ותביא דברים נעים וצורות משובחות,
שהם נעים לעין.
כך השכל גם כן נהנה בראותו הזיו וההוד מהשכינה,
שהוא מהנה את השכל.
זהו שאמרו, העולם הבא אין בו אכילה ושתייה,
אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה.
אה,
אז אין אכילה ושתייה,
אז מה קורה שמה?
על זה אמרו,
צדיקים יושבים על קיום שיהיו צדיקים,
שנקרא ישיבה.
ומה שאמרו עטרותיהם בראשיהם,
יורה שהם נבדלים מן כל גשמות.
וזהו עניין העטרה שבראשם,
כי
כל חומר מתפעל.
משועבד, אבל הצדיקים הם יהיו בלתי חומרי.
וזו העטרה מורה מלכות מסביר המהר"ל,
וזו עניין נפלא וברור.
עכשיו,
אם ככה, אז מה זה סעודה של צדיקים דרך חכמים?
הרי אם ככה,
הגוף רוצה את הנאות הגשמיות,
אז מה קורה,
וחכם,
בדרך כלל הוא רוצה את הנאות השכליות.
אמרו, נהנה מזיו שכינה, כי זו הנאת הנבדל השכלי.
כמו שאמרנו, שאין לו הנאת הגוף,
שהוא אוסר ממנו,
אם כן הנאתו בזיו השכינה,
כי זה מתייחס אל השכל.
כמו שאין נהנה במראה עין,
עכשיו, אז מה קרה פה בסעודה כזאתי?
אף על גב שאין הזיו הגשמי חס ושלום,
מה בכך,
כשאין דבר זיו בגשמות,
שבו רק נקרא זיו מפני שהוא רחוק מהגשמות,
הא בהא תליא,
מה זה זיו השכינה?
לפיכך,
יאמר שהיא מזיו השכינה,
לא השכינה עצמה,
אלא זיו השכינה,
כי ייהנה מהשכל מה שהוא מתייחס לו, כמו שאמרנו.
זאת אומרת,
אתה בעצם נפגש,
בסופו של דבר,
אתה נפגש גם עם השכל.
וגם עם הגוף.
בדרך כלל, אדם שאוכל רק את תאוותו,
אז רק הגוף נהנה פה.
איפה העולם השכלי, העולם הרוחני?
אה,
כשיש מסובים שם תלמידי חכמים,
אז כל מקום מקבל את ה...
כל הדבר מקבל את המקום שלו.
גם הגוף מקבל את המקום שלו באכילה,
וגם השכל,
הצד הנפשי הרוחני,
מקבל את היחס שהוא יושב עם תלמידי חכמים.
זה צד הנשמתי בעצם.
לבין הגוף,
כן. כן, נכון שבמהר"ל,
כשמדבר על שכל, הוא מדבר על הצד הרוחני,
במהר"ל.
כן, כן, כמו הרמב״ם.
וכך יאמר שהיא מזיו השכינה,
כי עניינו השכל ומה שהוא מתייחס לו, כמו שאמרנו.
וכך אמרו בפסחים ס"ד, מישהו יושב עם תלמיד חכם בסעודה,
ועם תלמיד חכם מצד השכל,
ראוי להיות הנאה מזיו השכינה,
יאמר כאילו הנאה מזיו השכינה.
ודווקא יושב בסעודה,
כי אל הישיבה דשייך דווקא בסעודה.
שייך לומר,
כאילו נעים מזיו השכינה,
כמו שאמרו צדיקים יושבים,
ואתרותיהם בראשיהם נעים מזיו השכינה, זה דבר מופלג בחוכמה,
וזה אין כאן מקום כזה,
מסביר המהר"ל את הנקודה.
אז בעצם כאן עוד נקודה מסביר המהר"ל, למה...
החז"ל דרשו את סעודת יתרו לנקודה של
כל מקום שיושב נהנה מזיו השכינה,
מסביר המהר"ל את הסדר הזה.
בדרך כלל,
אכילה סעודה,
סעודה היא בעצם אכילה גשמית,
גופנית.
יש כאן אבל הנאה שהם פונים אל הצד הרוחני,
אל השכינה,
אתה בעצם נותן כל דבר את המקום שלו,
גם הצד הגשמי שלך מקבל את המקום,
וגם הצד הרוחני שלך.
אומר רוחם הקדוש,
זה הרבה יותר עמוק לסעודה, אור אומר חיים הקדוש.
זה היה כאן בעצם קורבן.
ואם קורבן, עבר זמנו בהיותם קורבנות,
שדבר שנקרא נותר.
תראו מה הסביר חיים הקדוש ככה.
למה משה ואהרון
באים לאכול עם יתרו,
עם יתרו,
ולמה?
תראו מה הסביר אור החיים הקדוש.
וייקח יתרו.
הנה התחכם יתרו
לזבוח שלמים רבים.
וזה היה לזבחים, כי מזמינו גדולי ישראל לשולחנו.
ולא נאמר בכתוב,
ויקרא אהרון לזקני ישראל לאכול,
אלא ויבוא אהרון,
הם באו מעצמם.
פירוש, מעצמם באו.
כי מעשיו מוכיחים ההזמנה כדי שלא יבואו לקודשים לידי נותר.
וכיבדו,
באו מעצמם אהרון וזקנים,
ולא היה צריך להזמין להם זבח.
זאת אומרת,
הוא מקריב שלמים,
ואם עבר הזמן,
יש נותר, מה צריך לעשות עם הנותר?
צריך לשרוף אותו.
אז אהרון ומשה הוא רואה,
שלא ייכשל,
אז בוא נאכל איתו ביחד, שיגמר לנו נותר.
אז זה היה כאן,
לפי אור החיים הקדוש,
איזה סוג של חוכמה של יתרו,
שהוא לא היה צריך להזמין אותם,
הוא הביא שלמים,
ואז הוא אומר,
רגע,
יש כאן שלמים,
חייבים לאכול את זה,
ואהרון,
משה והזקנים באו,
עמדת לא,
שלא ייכשל יתרו,
זה מהלך אחר שככה מסביר אורח חיים הקדוש.
עכשיו בואו ניכנס לעולם האכילה.
דיברנו על זה,
יש כאן, שאלנו מה זה לחם,
מה זה מן, היה פה לחם, משהו אחר שהיה במדבר.
בואו ניכנס לסוד האכילה
של אדם שאוכל בסעודה,
מה הוא עושה.
ולאור זאת נבין.
שמה כאן האכילה פה הייתה?
כן, יש כאן, אנחנו מבינים כאן שיש כאן אכילה,
זה סוד לחם, אנחנו לא ראינו כאן שעניין כזה בה בתורה,
שיש כאן איזה,
יש מי לאכול סעודת לחם.
רואים איזה משבטים, שמוכרים לחם, שמוכרים את הספק,
לא רואים מספיק כזה, כאן אנחנו רואים כאן ממש
סעודה שבאה לידי ביטוי בתורה,
מה זה הסעודה הזאתי?
אמר פנימיות.
יש לומר, כאשר אמר לאכול לחם עם חותן משה,
לפני האלוהים.
כפי מה שאמור לעבוד,
אל תתאו לשולחנם של מלכים,
ששולחנך גדול משולחנם.
ומה שאמרו חז"ל, כן בעצם, מה העניין?
באים לאדם ואומרים,
תראה את האנשים הרשעים,
שיש להם שולחן גדול ומפואר עם המון מאכלים,
אל תתאו שולחנם.
למה?
שולחנך גדול משולחנם.
השולחן שלך, שלמרות שהוא לא,
יש בו המון המון מוצרים,
או המון תפריט,
אבל שלך גדול משולחנם,
ששולחן שלך הנצחי, הוא גדול משולחנם.
ומה שאמרו חז"ל בטעמי המצוות,
שכוון אדם באכילתו,
להעלות,
הניצוצות הקדושות שיש באכילה היא,
כן,
אנחנו מובלחים באכילה,
בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שברא
להחיות בהם נפש כל חי,
אתה מחיה את אותה נפש שיש בביצה,
בדג,
אתה מלא את אותה נפש.
הוא עושה את זה פשוט ויצא,
וכן נתן לי לחם לאכול,
הוא נקרא שולחן מלאכים,
כמבואה בזוהר,
למה נקרא שולחן מלאכים? שהנצצות הקדושות נקראים מלאכים.
ויש כמוהו אכילה למעלה מזה,
זאת אומרת,
מה אתה עושה?
אתה מעלה,
יצאו ניצוצות קדושות,
בעצם זה נקרא,
לפי הזוהר,
בעידרה,
זה אותם מלכים שמתו,
צריך להעלות אותם,
שעניין אכילת המן,
שהוא לחם מהשמיים,
בלי פעולות הארץ,
שהוא ילוד דומם וצומח,
אלא שמקבל השפע מן השמיים עצמו.
זה אכילת המן, והוא מה שאמר, כתוב, למען הודיעך,
כי לא על לחם לבדו יחי אדם,
כי על כל מוצא פי השם יחי אדם,
נקרא,
השולחן שלפני השם.
עכשיו בוא נבין, למה, מה קרה פה בסעודה של יתרו.
והנה יתרו.
זה דבר נפלא, פנימיות.
כשנתגייר,
לא היה בו כוח לקבל השפע מהשמיים.
למה?
זאת אומרת, המן שירד למדבר,
זה היה סוד שמה?
שאתה מקבל
לחם מהשמיים.
אבל עדיין יתרו,
עדיין לא היה בדרגה הזו שקיבל לחם מהשמיים.
אך כשנתוודאו עמו אהרון עם זקני ישראל,
העלו את יתרו עמהם לקבל השפע מהשמיים.
והיינו דכתיב,
לאכול לחם עם חתן משה, לפני האלהים.
כי בעצם מה קורה במדבר?
במדבר, עם ישראל הופכים להיות לחם אבירים אכל איש.
זה משהו מהשמיים.
זה קורה כמו הנקה.
כאשר הוא מניק אותנו ממש מהנקה, לחם מהשמיים.
כן, בדרך כלל,
יורד טל, ואז אתה עושה מוציא לחם מן הארץ.
כאן, מה קורה?
יורד לחם מהשמיים, ואז מה?
הטל עולה.
בדרך כלל, יורד הטל.
הכל פעולה הפוכה.
למה?
כי
אתה מעלה את תוצאות גשמיות בצורה הפוכה.
זה הנקודה,
אנחנו רוצים לעלות תוצאות גשמיות באכילה שלנו.
כאן זה הכל יורד מלמעלה למטה.
יתרו לא יכול לקבל את השפע הזה,
אבל מה עשו אהרון?
אמרו, רגע,
איך הוא יאכל משהו?
איך הוא יעלה?
איך הוא יתקן משהו?
בואו לאכול איתו יחד.
למען שהוא יוכל גם הוא לקבל שפע מן השמיים?
שמעו פסוק?
ויחזו את האלוהים ויאכלו וישתו.
אפשר גם לאכול, ויחזו את האלוהים יאכלו וישתו.
פירש תרגום,
וחזיה תיקרא דהשם, ואיהו חדותא וקרבן.
מה זה קורבניון?
זה כמו קורבן.
גם שפירש רש"י, כאן כאילו נהנו מזיו השכינה.
זאת אומרת, שאדם עושה מעלה דרך האכילה שלו,
קצת קדושה, זה כמו קורבן.
בעניין שאמרו חז"ל,
שצדיקים בעולם הבא, ייהנו מזיו השכינה.
זה שאמרו שיטבו,
שיזכו לאכילה קדושה,
ההוא שיותר משולחנם, משולחנם של מלכים.
למה אומרים ששולחן גדול משולחנם?
כי השולחן שלך,
מה הוא עושה?
הוא מכפר,
הוא מלא צדדי קדושה,
הוא מתקן את כל האכילה.
אז השולחן שלך הוא יותר גדול מכל שולחן שהוא.
ויש שאמרו ששולחן גדול משולחנם.
על פי זה,
פירש מה שנאמר במשה.
לחם לא אכל ומן לא שתה.
הוא עולה עכשיו בראשית יתרו,
להר סיני, מה יקרה עם משה רבנו?
כאן הוא לא יאכל לחם ולא ישתה.
ויש שנאמר במשה, וכל ביתי נאמנו.
כי לפי גודל צדקתו של משה,
אשר לא קם כמוהו,
שלא רצה לקבל הנאה הזו,
ליהנות מזיו השכינה,
והוא הולך ושם מלאכים אוכלים,
וכל הטוב הראוי אליו,
נתן לו מתנה
לקדוש ברוך הוא,
ושמח בזה,
שנתן חלקו בעין טובה לשם יתברך.
ויש שאלות שתקנו, לומר, ישמח משה,
במתנת חלקו,
אנחנו אומרים בתפילה בשחרית בשבת,
אנחנו אומרים את זה בשחרית,
מה אומרים?
ישמח משה,
במתנת חלקו.
למה?
שישמח מה שנתן חלקו בעולם הבא, במתנה לשם יתברך.
לכך נקרא עבד נאמן,
כי לכתיב בכל ביתי נאמנו,
וזהו,
כי עבד נאמן קראו לו.
לכך הוא הזכיר משה בפסוק זה,
למה?
כי מה עשה משה?
לא רצה ליהנות מזיו השכינה,
ואולי עכשיו מלאכים אוכלים מאותו,
אלא לחם לא אכל ומים לא שתה,
לא רצה ליהנות מהדבר הזה, כי בכל ביתי נאמנו.
אלא הוא נותן את המתנה,
הקדוש ברוך הוא רוצה לתת משהו חלקו בעין עליונה.
בואו נראה. אפשר לומר,
עוד לפני שפרש רש"י בפסוק,
והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו,
שאברהם השפיע עליהם לחם שמלאכים אוכלים,
יש לומר דהיינו שאמרו חז"ל,
שהיה משה עומד ומשמש עליהם.
זאת אומרת,
למד מזה מאברהם אבינו.
וזהו עניין שאמרו חז"ל, באברהם.
שהעומד עליהם ומשמש אותם, היינו,
שהם השפיעו עליהם האור הגדול הזה,
שיהנו מזיו השכינה. זאת אומרת,
כאן מסביר כאן פנים אל פנים דבר נפלא.
משה רבנו שהוא עולה מעל הלחם.
שאנחנו רואים אחרי זה במעמד הר סיני
שהוא לא אכל ולא שתה.
אז כל העניין הזה,
שהוא מעל זה,
הוא משפיע על מה הוא עושה,
כמו אברהם אבינו שמשפיע על אנשים שעכשיו נמצאים באכילה,
אז יכול להיות שהם עכשיו ייפלו באכילה הזאת לדרגה שמה?
לדרגה בהמית.
אבל אותו צדיק שבא ועומד עליהם,
מה הוא עושה?
הוא מעלה אותם כמו העלאת ניצוצות הקדושה,
באיזה דבר בהמי,
אלא יעלה אותם לעולם של קדושה.
משה נמצאים בזה,
ואז יוצרים עולם של קורבן, עולם של העלאת ניצוצות,
וזה, כמו שאברהם אבינו, ככה היה משה רבנו.
לאור זאת, אנחנו מתחילים להתקדם ולעשות פאזל.
הכתב הקבלה.
הנושא שאני ככה יורד כאן לכל הכיוונים,
אבל יש כאן מהלך שהוא ככה צריך לסדר אותו בצורה נפלאה,
וכל אחד מהמפרשים מנסה
לתת לנו כיוון,
אנחנו נעשה בסוף פאזל לעומק הזה של סעודת יתרו שנעשתה בתורה.
כתב הקבלה יעסוק בנושא של שם אלוהים.
הוא כתוב שיתרו עשה עולה וזבחים לאלוהים.
שעם ישראל הוא משיגים כבר ביציאת מצרים,
מה עושים?
מי השם, י"ק וה',
אז מה קרה פה?
מקרא, עולה זבחים לאלוהים.
מדוע לא הזכיר השם הוויה ברוך הוא.
שואל כאן הכתב הקבלה,
למה אלוהים ולא שם הוויה?
עלינו לגבול ספר שמות, וסיפרנו ספר שמות,
שמות,
למה שמות,
שמות הוויה,
שמות שקשורים,
זה השם היותר פנימי,
שם הוויה,
שהתגלה,
למה כאן עכשיו התגלה שם אלוהים?
חוזר חזר אחורה.
ועד היום בסוף ננחות, בואו נראה פרשת קורבנות.
שלא נאמר בהם לא אל ולא אלוהים, אלא השם.
שימו לב, בבית המקדש,
תמיד מוזכר שם הוויה.
כל העולם, כל הנושא של פרשת קורבנות,
תמיד מוזכר שם הוויה. למה?
כי בית המקדש,
היו שם מפורש בקדושה ובטהרה,
והיו נופלים על פניהם ואומרים,
ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
יש עולם פנימי בית המקדש, עולם של י-ה-ו-ה.
אז אם אתה עכשיו מביא קורבן,
כמו יתרו, איך אתה מזכיר שם
אלוהים? בית המקדש היה שם הוויה.
שהוא עילת פתחון פה לחלוק,
אז מסביר.
כי לשון הזה כתוב גם כן,
גם בעבודה זרה, כמו שאתה פונה לאל אחר ואלוהים אחרים.
זאת אומרת, בעבודה זרה, שם כתוב אלוהים אחרים.
שלא יאמרו שהקדוש ברוך הוא,
שהוא אלוהי אלוהים,
נתן אלוהים אחרים כוח הממשלה בשפלים וציווה לאבדם.
לכן כתב שם הוויה שאין לעבוד רק
על שם מיוחד. בגלל זה בית המקדש,
כל נושא הקורבנות,
כך אומר גם מהרש"א,
הרמב"ן,
וכל הפרשים,
שם בקורבנות יהיה רק שם הוויה.
ואם בישראל נזהר,
קרא כך הפסוק,
נזהר מאוד מאוד כשעוסקים בקורבנות, שם י-ה-ו-ה.
כאילו שכן ביתרו,
שכעת נכנס תחת כנפי השכינה, להתגייר,
היה מן הראוי לפרש, שהקריב לשם הוויה ברוך הוא.
אומר כאן דבר קשה,
כתב הקבלה,
למה אתה מביא לי קורבן בשם אלוהים?
אין קורבן בשם אלוהים,
יש קורבן רק בשם הוויה,
בכל הפרשיות של הקורבנות.
לאורו שפירש מה שהיה רגיל עדיין העבודת אלילים,
מה שעבדת השיתוף,
אז
מה קורה פה?
אתה פורש מזה לגמרי.
כמו כן,
וגם קודם מתן תורה ניזהר ככה מזה,
ויזבחו זבחים שלמים,
זבחים שלמים לשם,
כתוב
זבחים ועולות ועשינו להשם אלוהינו,
והביא נוח מזבח לשם.
תמיד יש שם, תמיד קורבן זה שם י-ה-ו-ה.
ויעקב אמר ויזבח
זבחים לאלוהי אביו יצחק,
הוסיף אביו יצחק להורות שם אדון אדונים,
מתברך, מדבר עם שורר, שאמר זבח לאלוהים, תודה.
לשון להזכיר אחריו מיד וישלם לעליון נדר,
להורות שם אלוהי אלוהים הוא העליון, התברך כשמו.
ככה מסביר גם הרמב"ן,
אשי ריח ניחוח לה', י"כ"ו.
הנה מכילתא,
אמרו כאן,
ויקח יתרו,
חותן משה,
עולה וזבחים לאלוהים.
הכתוב מטמיע עליו, איך אתה אומר שם אלוהים?
אדם שהיה עובד
כוכבי ומזלות,
הוא
מנסך ומשתחווה לאלילים שלו,
עכשיו מביא,
עולה וזבחים לאלוהים?
מה זה ההגדרה הזאת שכתוב, ראינו זאת במכילתא?
ונראה לי.
ממכילתא ויקח, למדו כן,
ופירשו, כמו ויקח, קרח.
מה זה קרח?
ויתפלג, אומר רש"י.
שלקח את עצמו לצד אחד ונחלק לשאר העדה.
אף כאן ויקח יתרו, התפלג, ומאז התפלג נחלק
ממה שהיה עד הנה, ולקח את עצמו לצד אחר,
ונחלק בשאר העמים.
בעצם הוא הופך להיות הגר צדק הראשון,
והוא הולך להיות התפלג,
נחלק משאר העמים,
שהם עוסקים בעבודה זרה.
ולפי זה,
התמיהה יותר גדולה.
אם הקרא פסוק מהדר להשמיע מעלת יתרו,
איך, זו השאלה הראשונה שלנו,
לבאר היטב מעלתו שהיה עולה וזבחים לה',
והיה ברוך הוא, למה שם אלוהים?
הא אין הדבר, רבי שמעון אומר, קורבן לשם ולא לאלוהים.
אבל הכתיב,
זבחי אלוהים רוח נשברה ולא זבחי השם.
קורבן אלוהים לא כתיב אלא זבחי אלוהים.
אז מה קרה פה, אומר כתב הקבלה?
אומר כתב הקבלה,
לפני אלוהים יש כאן סוד גדול.
רש"י, ואיתא שמה, אמר לפי המזבח
אשר עליו יקרבו אותם הזבחים,
איזה מזבח אמרנו זה היה?
איזה מזבח זה היה?
שאלה, עמלק.
אחרי שהכרענו את עמלק,
אז היה כאן מזבח שקראו לו השם ניסי.
כאן עושה לנו פאזל.
אם שהיה אותו המזבח שבנה משה באובדן עמלק,
אם שהיה זולתו ולא נזכר בעניינו,
והייתה אכילת הזבחים לפני המזבח,
כי אין הנאכלים לפנים מהקלעים.
אז מה ההסבר כאן?
בלי נראה.
כי מילת לפני האלוהים טעמו לכוונה ודעת אלוקית.
ולא אכילה המונית חלילה אוכלים למלא ביטנם או לתענוג,
אבל אחרי שהייתה סעודה זו,
זבחי אלוהים,
לאות על קבלתו או למחות שמיים,
עליו ולהיכנס תחת כנפי השכינה, לכן,
נהנו כל הגדולים מסעודתו.
ונאמר מלאה הארץ חמס מפניהם המבואר כמילת פנים,
טעמו,
הכוונה וידעתו.
זאת אומרת, מסביר כאן הכתב והקבלה.
באמת, היה לנו כאן שאלה,
איך היה כאן שם אלוהים אם הוא זבח הקורבן.
עם
קורבן תמיד יש שם הוויה,
ואומרים את זה בכל התורה כולה.
אז הוא אומר כמה תשובות.
או, אחת, שזה היה בעצם מזבח שהיה של עמלק.
ואז הייתה אחרי הזבחים, כן, לפני המזבח.
ומה ההסבר כאן?
וההסבר כאן הגדול הוא שכל הגויים בעולם,
כשהם אוכלים משהו,
הם אוכלים לשם מלאות בטנם.
פעם אחת,
ויתרו ומלמד,
מה זה לזבוח?
מה זה לזבוח?
מה זה לזבוח?
אתה לא הולך ואוכל למלא בטניך, אלא מה?
אלא לפני אלוהים.
אה,
שאני מקבל עלי עול שמיים,
אני יוצא מכל המושגים של הגויים שמתעסקים בעולם התאווה והאכילה,
מלאות ביטנם.
ואני אומר כאן שאני עכשיו יוצא כאן משהו רוחני.
כל האכילה פה היא, ואז זה מגלה את מה?
את גירותו.
שרצה להיכנס תחת כנפי השכינה,
כמו שאני אקח את הגוף שלי,
ואני מכניס את תחת כנפי השכינה,
זה את האוכל שלי עכשיו,
הוא לא אוכל שמייצר איזה עולם של גוף,
אלא אני רוצה להיכנס תחת כנפי השכינה,
אז גם האוכל עולה
לפני האלוהים.
ככה הוא מסביר את נקודה בתיאור הנושא.
העמק דבר.
וזה נסיים את המהלך,
נעשה פאזל לכל מה שראינו.
אומר ככה,
אומר העמק דבר, דבר נפלא.
מסביר העמק דבר,
מה זה לאלוהים?
לא שיקריב לאלוהים, חצי שלום. אמרנו,
זה לא נכון.
אי אפשר להגיד שם הקרבה בשם אלוהים.
שהרי איתנו בתורת כהנים ובא ושלם מסכת ונחות,
שלא נאמר בקורבנות שם אחר זוועת השם לבדו.
הוא מנסה להסביר את התשובה הזאתי בצורה יותר עמוקה,
עמק דבר,
ומסביר
לנו ככה.
כולם עוסקים,
איך יכול להיות שם אלוהים בשם בקורבנות?
ועדיין תרוע כוח השם המיוחד, שהרי אמר, ברוך השם!
הוא הזכיר שם הוויה!
ולא כרמב"ם זה,
אלא העניין תכלית שרצה בקורבנות הללו היה בשביל,
זה העניין של אלוהים.
מסביר.
וזה ביאורו בספר בראשית,
ממילא אין שם,
מתחילה יש לדעת דעולה ושלמים,
אף אגב שבאים בנדבה,
מכל מקום הם מרצון.
כי בהם מרצים,
גם מרצים לגבי המזבח,
כתוב חובה עולות ושלמים,
אף אגב שהם מתכפר,
מסכת ראש שנה, דיבור המתחיל שם, המבוא שם במקורות,
וברור כל הקודשים בני הרצאה הן, זולת בכור.
בוא נסביר את זה, איך זה מתפרש?
רק פשט הגמרא בקידושין,
דין
נוח.
כן?
ובתוספות שם כתוב כי איכא דאיתי בהו כפרה,
היינו הרצאה.
מה זאת אומרת?
בקורבן שיש לנו, שמרצה.
וקורין לו לשון הרצאה בשום כפרה,
כי לשון התוספות שם,
אז מה זה נקרא שהדבר הזה מרצה לנו?
וכך מפורש בתורה, פשוט תצווה, הוא נקרא במקומות,
דעולה באה על הרהורי הלב,
והשלמים אינם באים אל הכפרה,
שהם באים על מידת השלום.
ואומנם על מה הם מרצים,
על מה זה מרצה,
על מה זה מכפר.
ביאור הנביא הושע ו',
כי חסד חפצתי, ולא זבח,
ודעת אלוהים מעולות.
מה זה ההסבר הזה?
מבואר.
ותכלית עולה להשיג דעת אלוהים לפי כוחו.
יש הבדל בין עולה, שלמים וחטאת.
נסביר את זה ברגע.
עולה זה רק זכר, הכל עולה.
חטאת זה תמיד יהיה נקבה.
שלמים זה או זכר או נקבה.
מה זה עכשיו
שהוא הביא עולה וזבחים לאלוקים?
בואו נבין את זה.
תכלית עולה להשיג דעת אלוקים לפי כוחו.
משום מה אחי בא לחפר על עשה בין אדם למקום,
שקוראים לה סתרת פני השם,
ממנו.
זה נקרא עולה.
למה?
עולה זה הכל עולה.
רק לשם.
מה אתה אומר?
כל העבירות שאדם עבר בינו לבין קונו,
זה עולה.
משום זה נמנע ממנו דעת אלוקים.
ויבאר הראש בעיקר בעצם למה היה
לו כאן דעת אלוקים שנמנע ממנו,
אז הוא הביא,
עולה למה?
שהדעת אלוקים שלו שעשה,
שהיה בין אדם לשמיים,
תתחפר לו.
ושלמים, מה זה שלמים? בא לרצות על
הידר מידת השלום בינו ובין הבורא.
שבא על חטא מידת החסד.
מה זה שלמים?
זה שלום.
גם המזבח מקבל,
גם הבעלים וגם הכהן, אז זה שלום בין כולם.
אז זה שיש לנו אדם שעבר עבירות של אדם וחברו,
זה מידת, זה קורבן שלמים.
מידת החסד.
וכן איתא בברכות,
דיבור המחליט צדיק ורע לו,
צדיק שאינו גמור,
ומתבהר בפרשת נוח,
פירושו שלא נגמר כוח צדקתו להתגבר על הטבע שלו ולהיות טוב לאנשים.
לפעמים הוא צדיק כזה, אבל הוא לא משפיע כמו נוח,
להיות טוב גם לאנשים אחרים,
להתפלל עליהם, עוזר להם, חסד איתם.
זה נאמר, ובמקרא,
ובעיקר כבד מזבחים זבחי שלמים, ומתוודים לשם,
אז בעצם שלמים זה בא לחפר על מה?
הוא אומר, עמק דבר על בן אדם לחברו.
ועל זה מביאים שלמים להשיג מידת השלום.
אמר הנביא,
שהעיקר רצון הבורא אינו הקורבן,
אלא תכלית הקורבן,
מה תכלית הקורבן?
וזהו אמרו,
כי חבר'ה,
כי חסד חפצתי ולא זבח,
שהוא שלמים.
אם אתה עכשיו מביא לי קורבן,
ואתה לא מתקן את הבן אדם לחברו, אז מה העיקר?
אני רוצה שלמים שמה שתחזור לעניין שלום בן אדם לחברו.
ביד אלוקים מעולות,
אם יש לך איזה בעיה שקשר בבקשה ברוך הוא בצורה נכונה,
אז תביא קורבן עולה.
ומבקשים בבקשה ברוך הוא בשעת הקרבה את מבוקשו.
כמו שאנחנו עושים בשעת שמונה עשרה,
בתפילה גבוהה,
כמו שאנחנו עושים בשעת שמונה עשרה, דקדק עם כל קורבן,
מה אנחנו עושים בתפילה שמונה עשרה?
כל מצווה, כל ברכה, יש בה תכלית.
ומה זה כל תפילה שמונה עשרה?
לשון מה?
לשון קרבה, כמו קרבנות.
כמו שהשחרית כתפילה שחרית,
ובין הערביים כתפילת מנחה.
אז בעצם כל ההגדרה היא שמה?
שאנחנו מתקרבים לקדוש ברוך הוא.
והנה יתרו,
לא נצרך להביא שלמים.
למה?
כי דינו להיות בשלום בקרב ישראל,
שהרי דבר אין לו,
אלא עם משה,
שנהג בו באהבה יתרה.
אז זה לא כאן,
שהוא לא כורח,
משהו כזה,
צריך איזה משהו,
איזה...
אלא הביא שלמים בתכלית שם אלוהים, שהוא הדין,
שגם הוא מביא שלום.
עכשיו הוא מסביר כאן משהו עמוק דבר.
למה הוא מביא עולה וזבחים,
שבעצם זבחים זה שלמים,
לאלוקים?
למה שם אלוהים?
שהוא דין.
כן, שם אלוהים אמרנו זה דין, ושם הוויה
זה רחמים.
שמע ישראל, השם אלוהינו, השם.
השם רחמים, אלוהים זה דין, השם.
אנחנו מקיפים את האלוהים ברחמים.
כי איתם ואוות הגים הדברים העולם קיים על הדין,
על האמת ועל השלום.
ואיתה בירושלמי בהלכה, פרק ג' נעשה דין,
נעשה אמת.
נעשה אמת, נעשה שלום.
ברוכה ברכות,
דין נשמה בעולמאות. אם יש דין בעולם,
צריך שלום.
אתה בעצם עושה כאן דין בין אחד וחברו,
כך שלם לו מה שצריך,
חייב לו,
תגמור הסיפור.
הדין נעשה, נעשה שלום בעולם.
עולה, הביא, כדי להשיג דעת אלוהים בכוח הדין.
זה דבר נפלא ביותר, שימו לב.
דעת אלוהים בכוח הדין. כמו שאמר ירמיה, פרק כב,
דן,
דין עני ואביון, הלוא היא דעת,
דעת אותי נאום השם,
שיבואו בסמור ושנתקיים במוקשו משלמותו.
אומר כאן יתרו,
בסוף העולם נברא
בעת הדין.
אני רוצה לגלות דעת אלוהים.
בכוח הדין,
רק הקדוש ברוך הוא שהעולם לא יכול להתקיים במידת הדין,
מה הוא עשה אז?
במידת הרחמים.
יתרו רצה לחזור למחשבה לצד אלוקי, זה סוף המהלך,
שהוא רצה גם להשיג
בשם אלוהים,
במה שהיה במחשבה תחילה,
את מידת הדין,
את הקדוש ברוך הוא.
וזה סוד מאוד עליון שיתרו הצליח להגיע אליו.
זה בעצם זה יתרו מכל הרבדים הפנימיים
שראינו בפרשה,
שכמו שהחז"ל אומרים, שכאילו אינה מזיו שכינה,
ראינו שבדיוק הם מוסבים בה,
אז אינה מזיו שכינה,
איך היה כאן לחם,
הרי יש כאן עניין של מן,
אלא ההסבר הוא שיתרו לא היה ראוי לקבל את המן הזה,
היה כאן לחם,
ולפי זה הסברנו,
שעל איזה מזבח, אומר הספורנו,
הוא זבח את זה,
הרי אין לנו כאן מזבח,
אין לנו כאן משכן,
אלא הוא בעצם זבח את זה על גבי אותו מזבח שהיה לעמלק.
ואז אנחנו נכנסנו פנימה לדבר הגדול ביותר,
שמסביר,
גם השל"ה הקדוש מסביר את זה,
שהוא עשה כאן, למה שם אלוהים ושם הוויה?
ככה גם מסביר גם גור אריה,
שאנחנו בעצם בונים כאן מהלך עמוק
של שם אלוהים.
מה זה שם אלוהים?
שאנחנו בדרך כלל אכילה, מעלים כאן משהו.
בעם ישראל היה להם מן,
לא היו צריכים לעלות,
הכל היה מוכן.
אבל בא יתרו עם לחם.
לחם עדיין צריך לעלות אותו.
באים אהרון ומשה, ומה עושים?
עוזרים לו לעלות.
דרך האכילה, את הסוד של האכילה, שמה עושים?
מעלים דבר, וזה עולה.
וזבחים.
רק נגיד את זה לפני זה,
או
ככה מסביר אור החיים הקדוש,
שהוא הוביל כאן קודשים,
ואז כך שלא יהיה כאן בעיה שנותר.
אבל בעצם,
הנקודה המרכזי,
כתבי הקבלה
למה שם אלוהים הוא מול שם הוויה,
וגם ככה מסביר את זה,
גם כי ראינו,
בסדר,
את המהלך שמסתיים בעמק דבר.
ששם אלוהים ושם הוויה,
היה אפשר לומר שכאן,
הגבהות
שהוא העלה את הכל
לכבוד השם,
עולה בזבחים לאלוהים,
הוויה
זה לא כמו איזה דבר כזה שהוא,
עולה
כתבי הקבלה
אבל הוא מסביר את זה,
וזה מסיים את המהלך של העמק דבר,
של מה זה הסוד
של אלוהים מול שם הוויה.
זה שהוא רצה
להשיג את מידת הדין בעולם,
לברוא את
העולם למידת הדין, וראה שאין העולם יכול להתקיים,
ושתף את מידת הרחמים
עולה זה נועד לקשר בינינו עם הקדוש ברוך הוא.
ושלמים זה בעצם בא לתקן את מה?
בן אדם לחברו
כאן הוא מביא זבח לאלוהים,
גם את העולה וגם את השלמים.
למה?
כי הוא רצה להשיג את שם אלוהים.
במידת הדין להשיג אותו במחשבתו בצד העליון שבה.
בגלל זה יתרו,
הוא משיג דבר שעדיין לא קיבלנו אותו, זה נקרא יתר.
אנחנו
יתר.
הוא מקבל דבר שעם ישראל עדיין לא קיבל.
ובגלל זה הוא גם נותן עצה, שאפילו
מקבל פרשה מהתורה שאף אחד לא קיבל.
והוא גם נותן גם עצה שמשה ואפילו אהרון לא רואים מה,
זה לא ברור מה שצריך להוסיף,
אבל הוא נותן כאן עצה, הוא כמו יתר,
משלים
ובגלל זה הוא משיג השגה שהיא אחרת,
ואז הוא יכול גם לעזור לעם ישראל עם עצות,
שעם ישראל אפילו לא רואים את זה,
הוא בא מבחוץ ונותן לנו עצות כמו היתר
משלים
מכוח השגתו שהשיג איתו, ובגלל זה הסעודה
כאן היא סעודה של קבלת פני השכינה.
מחוץ לקופסה, ועכשיו מחוץ לקופסה,
מאוד טוב הבנתי אלינו שיש כאן עכשיו
מצביעים שפתאום כולם אנחנו חיים בתוך עצמנו,
שלום,
או שלום,
ונתן לנו איזה,
איזה,
איזה פתאום איזה מבט אחר על כל המציאות,
ומשנה לנו את כל המשחק,
וברוך השם,
זה כמו איזה יתרו,
שכמו אז, כן גם היום.
כביכול משהו בצורה אחרת,
לא בצורה כזאתי,
אלא בצורה,
כמו יתרו.
כמו בשולש, פרשת יתרו.
מה זה אומר?
בצורה אחרת, כן. זה הסוד הזה,
שצריך, חכמים צריכים.
שמה? שיבוא איזה,
כמו כורש שבא עם זה,
שבעצם הוא נותן לנו איזה מבט שאנחנו רואים בתוך עצמנו,
בא מכאן בחוץ ונותן לנו עוד איזה גילוי שם אלוהים בצורה טהורה,
ומתוך כך הדבר מתחבר אל הגאולה שלמה.
עסקו וימצאו.
