טוב מוריי ורבותיי שלום עליכם אנחנו נמצאים בלימוד
משותף יחד מתורת מורינו ורבנו הרב אלישע וישליצקי
זכר צדיק לברכה
פרקי הנפש בחבלי משיח
ולא פעם כאשר אני
מתכונן ללימוד הזה וגם מנסה להיזכר בדברים שלמדתי
מהרב בעצמי וגם מאזין לדברים של הרב שקיימים ברשת,
קיימים בכל מיני ערוצי שיעורים למיניהם.
אני שואל את עצמי,
מה
הנקודה,
כמו שנהוג לומר,
מה הנקודה כשאתה לומד מאדם
מרב, מתלמיד חכם,
אתה
שואל את עצמך,
מעבר לרעיונות היפים,
מעבר להערות החשובות,
העמוקות,
אתה שואל את עצמך,
מה הנקודה שהרב הזה בא להאיר במציאות?
איזו נקודה הוא ביקש לברר לנו?
ונדמה לי שאם הייתי צריך לשים את האצבע
על נקודה מאוד משמעותית,
שהרב בעצם תבע,
תבע,
הוא לא לימד רק,
הוא תבע מאיתנו איזושהי תביעה מאוד מאוד עמוקה,
והוא ביקש בעצם להגיד שזה אחד הבירורים הגדולים של הדור שלנו.
הוא תבע לימוד לשמה.
הוא ביקש מאיתנו לעבוד את השם לשם שמיים.
והמושג הזה, לשמה,
הוא מושג שדורש הרבה הבהרה והרבה הבנה,
והרב בעצם, כמו הרבה מאוד מושגים,
פתח את המושג,
הרחיב אותו,
ונתן לו פרשנות קודם כל מאוד מאוד עמוקה ברמה הנפשית,
אבל גם מאוד אקטואלית.
זאת אומרת, הוא לקח סוגיות,
של החברה הישראלית,
סוגיות פוליטיות, סוגיות משפטיות, סוגיות צבאיות,
ובעצם הסביר את כל המהלכים על פי העיקרון הזה של תורה לשמה.
מה זה תורה לשמה,
מה זה אומר שהאדם לומד לשם שמיים,
שהאדם עובד את הקדוש ברוך הוא לשם שמיים.
והיום,
במסגרת הלימוד שלנו,
אנחנו נבחר את אחת הסוגיות.
בכל סוגיה, הרבה פעמים בפרשיות,
הרב היה נוגע בהרבה מאוד נקודות.
לפעמים אפילו נקודות שלא קשורות ישירות לפרשה.
ואנחנו נמצאים...
ערב פרשת יתרו
וגם
טו בשבט שנמצא השבוע אז אנחנו נצלול ככה לאחת הסוגיות המאוד
מאוד מעניינות אבל אני רוצה להעיר איזושהי הערה קטנה שהאזנתי
ממש יצא לי בהשגחה לשמוע שיעור של הרב ממש מיד אחרי ההתנתקות
ממש שיעור ביישוב יקיר
והוא אמר שם כמה דברים שלדעתי יש בהם גם
כדי לשפוך אור על המושג הזה של לשמה,
וגם לדעתי הרבה מאוד מהסוגיות שאנחנו מבררים היום במלחמה,
קשורות באופן ישיר לדברים שהוא תיאר שם אחרי
ההתנתקות.
עכשיו, אלה היו נקודות שהוא נגע בהן המון פעמים.
פשוט אחרי ההתנתקות הדברים התבררו עוד יותר.
למי שלא זוכר,
אחרי ההתנתקות כמעט עשרים שנה כבר,
השנה הזו בעצם היא עשרים שנה,
הייתה תחושה מאוד מאוד קשה ברמה הציבורית,
תחושה של התנכלות ברמה האישית לציבור שלם, יקר,
מסור,
עם הרבה מסירות נפש,
ו...
הייתה איזושהי תחושה ציבורית שצריך לחשוב מחדש, לחשב מסלול מחדש, מה אנחנו,
מה יחסנו,
יחסנו למדינה,
לאן.
ונדמה לי שהרבה דברים שקורים היום במלחמה הזאת,
המלחמה הזאת שהיא בעצם,
אתם יודעים,
כמו שקשה מאוד לשים את האצבע,
מה זה מלחמת העולם הראשונה,
השנייה,
מתי נגמרה המלחמה,
מתי התחילה המלחמה,
בעצם אנחנו נמצאים בסוג של שיא.
אבל של הרבה מאוד אירועים שהתרחשו מאז הגירוש מגוש קטיף.
כלומר, הרבה מאוד מבצעים, הרבה מאוד מלחמות קטנות,
שהמלחמה הזאת היא בעצם המלחמה הגדולה,
אבל היא לא היחידה.
יש כאן סוג של תהליך שלם.
והרב שם, בשיחה הזו,
אומר דבר מאוד מעניין.
דבר שהתחבר לי כמובן לדברים אחרים שהוא אמר,
אבל זה מאוד מעניין.
הוא אומר שרבים נוטים עכשיו לעסוק בהיבט הנקרא לו המגזרי של הגירוש,
כלומר של ההתנתקות.
כלומר,
יש ציבור במדינת ישראל שנקרא הציונות הדתית,
ורצו להתנכל לציבור הזה ולפגוע בו ולהחליש את כוחו.
שוב, דברים שנאמרו, נאמרו על ידי...
הוגים על ידי פוליטיקאים,
יש פה ציבור שחרג מגודלו באוכלוסייה,
חרג מהשפעתו,
אנחנו רוצים לשבור את רוחו.
וחלק מהפעולות שנעשו היו במטרה לפגוע בציבור הזה.
דברים ידועים.
לא צריך לצטט עכשיו את הציטוטים מי אמר ואיך אמר,
אבל דברים שנאמרו.
הוא אומר שם שהעיסוק בנקודה הזאת,
עם זה שיש בו משהו,
הוא החמצה של נקודה הרבה יותר שורשית ועמוקה שצריכה להתברר בסיפור הזה,
והיא,
אני משתמש במילים שלי,
לא מילים שלו,
אבל ורטיגו ערכי של החברה הישראלית.
כלומר, מדינת ישראל נכנסה לסחרור ערכי,
שנובע מסיבות שונות,
שתכף אנחנו ניגע בהן,
קצת נגענו בהן בפעמים הקודמות.
והוורטיגו הזה הוביל בסופו של דבר לכך שאחים הפכו להיות אויבים
ואויבים הפכו להיות סוג של אוהבים.
הכוונה,
העדיפו אנשים מסוימים מסיבות שונות,
העדיפו
להתייחס לאויב כחבר,
כאוהב,
והתייחסו לאחים אוהבים כאויבים.
ואם אתם זוכרים,
נגענו בנקודה הזו כשדיברנו בשיעורים האחרונים על מלחמת המפרץ הראשונה,
כסוג של קטליזטור שהוביל בסופו של דבר להסכמי אוסלו,
בסדר?
הסכמי אוסלו בעצם הם היו תוצר של מסקנה בין השאר
של יצחק רבין, שבעצם הפך להיות ראש ממשלה מיד אחרי
הסכמי אוסלו, אחרי מלחמת המפרץ.
והוא הגיע למסקנה שהחברה הישראלית לא מספיק
חסונה להתמודד עם מלחמות ארוכות טווח,
לכן צריך לחתור להסכמי שלום.
בסדר?
דברים שנכתבו, כמו שאמרתי כבר,
בספר מלכודת אוסלו,
שיצא לא מכבר.
זאת אומרת,
יצחק רבין הגיע למסקנה שהחברה הישראלית אין בה
מספיק חוסן, ולכן חייבים ללכת על הסכמי שלום.
הרב אלישע זצל,
בתקופת הסכמי אוסלו, נפגש עם אנשי רוח מהשמאל במסגרת
כל מיני מפגשי שיח שהיו בין ימין לשמאל.
ואחד מאדריכלי הסכמי אוסלו
אמר לו במפגש,
אני לא אזכיר עכשיו את שמו,
זה לא משנה עכשיו,
דוקטור, הוא כבר לא בן החיים,
והוא אמר לרב אלישע,
בערך במילים האלה,
הוא
חזר על הסיפור הזה הרבה מאוד פעמים,
ש... דע לך שהערבים,
הוא נקב בשם של אחד מחברי הכנסת וכולי,
הוא אמר,
אני מרגיש אליהם יותר קרוב מאליך.
הוא אמר, אז
הרב אלישע אמר לו בכאב,
הוא אמר,
הגעתם לשפל כזה שאתה רואה בו יותר אח מאשר...
אז הוא חשב ככה ואמר,
אתה יודע מה, אולי קצת הפרזתי, אבל
אתה יודע,
הבעיה שלי איתכם זה שאני רוצה להגיע לשלום,
ואתם מכשול
הדרך לשלום,
והוא יכול לעזור לי להגיע לשלום.
אז מבחינתי אתה אויב שלי,
והוא האוהב שלי.
זאת אומרת,
מה קורה פה?
וכאן זה נקודה שלדעתי הוא הבחין בזמן אמת
בחדות רבה באיזה משבר זהות או משבר
ערכים מאוד עמוק של החברה הישראלית.
שוב, החברה הישראלית חלקים ממנה כמובן.
כאשר אתה רוצה להגיע ליעד בחיים שלך.
ו...
המציאות לא מסתדרת בכיוון שאתה רוצה.
אתה תיקח את הערכים ואתה תשנה אותם לפי איך שאתה רוצה.
עוד פעם, זאת אומרת,
כאשר אתה,
לדוגמה, רוצה
לגרש אנשים מביתם,
וזה לא מסתדר עם זכויות אדם,
אז אתה תשנה את כל המערכת המשפטית שאמורה לעזור לזכויות אדם,
כדי למלא את המשימה שאתה מעוניין בה.
זאת אומרת,
מה שמניע פה זה לא עולם ערכים,
זה איזו מחשבה,
משאלת לב אישית סובייקטיבית של אדם,
לא משנה מה הסיבה שלו,
שהוא יעקם את כל המקורות בשביל למצוא את מה שהוא רוצה למצוא.
כמובן שזה יכול לקרות חלילה גם ללומד תורה,
ועל זה אני רוצה שנדבר גם.
כוונה לשמה.
כמו שהגמרא ביומה אומרת,
נעשית לו שם חיים, לא זכה, נעשה לו שם מוות.
וכאן נשאלת השאלה, מה זה זכה ולא זכה?
מה זה זכה בפיס?
זכה כי יצא טוב, לא זכה, יצא רע.
החידוש של הרע,
וזו נקודה שאנחנו ניגע בה,
שזכה זה לימוד לשמה.
ולא זכה זה לימוד לא לשמה.
מה זה אומר לשמה ולא לשמה?
לא לשמה,
זה אומר שיש לי אינטרס סמוי שמניע אותי בלימוד.
כלומר, אני רוצה להשיג משהו,
והלימוד הוא משמש ככרדום לחפור כדי להשיג את היעד הזה.
ואז מה אומרים לנו חז"ל?
אומרים לנו שמי שמרחם על אכזרים,
סופו שיתאכזר לרחמנים.
למה?
בגלל שאם עולם הערכים של האדם הופך להיות כזה,
שאתה מרחם על מי שלא ראוי לרחמים,
על כורחך אתה תתעקם כל כך ותהפוך להיות אכזר על רחמנים.
זאת אומרת,
יש לנו פה סוג של הבנת עומק שאחד המשברים הגדולים שהתרחשו בתוך
חלקים מסוימים של החברה הישראלית
זה ש...
הרצון לשקט והרצון לשלווה,
שזה שלום בעצם, שלום מדומה,
הוביל את האנשים לעוות את כל סולם
הערכים ולהתייחס לאחים כאויבים ולאויבים כאחים.
ולא לראות אפילו את הדברים הפשוטים בעיניים,
איך יכול להיות שאתה רואה תחת האף שלך,
שהאויב שלך מתכנן להשמיד אותך,
ואתה לא רואה את זה.
למה?
מכיוון שהאנשים המעצבנים האלה שצועקים לי כל הזמן שזה יוביל אותנו לחורבן,
הם אלה שהורסים לי את חלום השקט שלי.
אני רוצה חיים של שלווה ושקט,
ובסוף זה מוביל לאן שזה מוביל.
ואמרה לו באותה שיחה,
הוא אומר שאחת מהאנשים,
נדמה לי בנצר חזני,
אומרת לו,
אומרת לו,
אני נתתי את הבית שלי,
היא אומרת כזה כלפי שמיים,
כלפי הקדוש ברוך הוא,
היא אומרת,
אני נתתי את הבית שלי,
אני לא מוכנה להתפשר על פחות מזה שהקדוש
ברוך הוא ייתן לנו את הבית שלו.
זאת אומרת,
היא נגעה בנקודה כל כך עמוקה.
שוב, אני מקווה שאני מדייק בסיפור.
היא אומרת, בסוף, בסוף, אני ויתרתי על הבית שלי.
אבל הקדוש ברוך הוא,
אנחנו רוצים את הבית שלך ואת המקדש.
והמאבק הוא על זה בסופו של דבר.
הבית של מי יהיה פה?
זאת אומרת,
אז אני ויתרתי על הבית שלי.
אני, מה שנקרא,
במלחמה, בקרב הספציפי הזה, אני כביכול הוכרעתי.
אבל במלחמה על הבית,
אני לא מוכנה להתפשר.
מלחמה על בית המקדש.
ותראו איך המלחמה הזאת,
כל הנושא שלה,
בעצם כל הנושא שאנחנו עוסקים בו כל הזמן,
באופן נגלה,
באופן נסתר, הנושא הוא הבית,
הבית, האל אקצא, בלשונם,
מי ישלוט,
איפה ישלוט וכן הלאה.
אז כדרכנו,
אנחנו נתחיל בהתחלה,
וההתחלה היא...
פרשת יתרו,
כמו שאמרתי,
הרב נגע בכל מיני נקודות מאוד משמעותיות.
אני רוצה לבחור עכשיו בנקודה אחת, אחת קטנה,
אחת קטנה גדולה.
הרב
בחר
לא פעם,
גם בפרשת יתרו וגם בכלל, ללמד אור החיים.
איזה פירוש מיוחד של האור החיים הקדוש שמופיע בפרשת יתרו.
מה שאני רוצה שנעשה זה נתבונן קצת בפירוש הזה,
ודרך הפירוש הזה ככה אנחנו נלמד את הסוגיה שדיברנו עליה.
מה זה תורה לשמה, מה זה תורה לא לשמה,
איך אדם יכול להימנע מזה שהוא ילמד תורה לא לשמה,
וכן הלאה.
אז אני אתחיל בלשונו הקדושה של הרב,
אחרי זה נעבור ללשונו הקדושה של האור החיים הקדוש.
ככה,
על ההכנה והדרך לקבלת התורה ניתן ללמוד מהפסוקים הראשונים של פרק י"ט.
בסדר?
למי שיש חומש, ממש בתחילת פרק י"ט,
יכולים לעיין שם.
בפרק י"ח יש לנו בעצם את הביקור של יתרו,
את עצת יתרו,
ופרק י"ט פסוק א' מדבר על הברית בהר סיני.
בני ישראל חונים מול הר סיני,
השם מתגלה אל משה,
מודיע לו שהוא רוצה לכרות ברית עם בני ישראל,
הם מצווים לשמוע בקולו,
והוא יגן עליהם כמאמר המיוחד.
שלא.
משה מוסר את הדברים לבני ישראל,
והם עונים לו תשובה ברורה.
יפה.
בתחילת פרק י"ט
נאמר ככה, בחודש השלישי,
לצאת בני ישראל מארץ מצרים, ביום הזה,
באו
מדבר סיני.
ויסעו מרפידים,
ויבואו מדבר סיני,
ויחנו במדבר,
וייחן שם ישראל נגד ההר.
יפה.
מה השאלות שעולות לכם כשאתם קוראים את הפסוקים שמתארים לכאורה
ממש דברים פשוטים כמו המיקום של בני ישראל באותו זמן?
מה הקושייה שעולה מיד כשאנחנו קוראים את
הפסוקים ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני?
אני אזכיר לכם את תנסו לעיין בסוף פרשת בשלח.
האם אנחנו כבר יודעים איפה עם ישראל נמצא?
מה זה?
נכון?
יפה.
זאת אומרת, אנחנו יודעים איפה עם ישראל היה.
למה חשוב להגיד את הדבר הזה
שוב?
בסדר? יש פה לכאורה תיאור ש...
מה?
כן, כן.
אנחנו יודעים שהם...
ויסעו מרפידים,
ויבואו מדבר סיני, ויחנו במדבר.
ויחן שם ישראל נגדה.
אני אקריא את זה בלשונו של
האורחיים.
עוד,
למי שיש חומש מקראות גדולות,
אבל זה לא משנה,
אנחנו נקרא את זה לאט.
עוד, ירצה.
בעוד אומרו,
ויבואו מדבר סיני.
הלא כבר אמר, בכתוב שלפניו,
באו מדבר סיני.
אז למה כתוב עוד פעם, ויסעו מרפידים?
אם הוא היה כותב את זה בפסוק הקודם,
ניחא,
ויסעו מרפידים.
אבל כאן כתוב,
בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה,
באו מדבר סיני.
אז עכשיו אתה אומר לנו עוד פעם,
ויסעו מרפידים, ויבואו מדבר סיני.
מה קרה?
מה זה בא לחדש כאן?
ויבואו מדבר סיני,
הלא כבר אמר הכתוב שלפניו באו מדבר סיני.
עוד צריך לדעת למה הוא צריך לומר ויחנו במדבר.
כלומר, מה זה בא להגיד לנו שהם חנו שם?
הלא מובן הוא הדבר,
כי במקום ביאתם חנו.
בסדר?
זה שתי השאלות שמביא אור חיים כאן.
בסדר?
נקרא את זה בלשונו של הרב.
אומר לכאורה הפסוק מיותר,
כל הנתונים שמופיעים בפסוק ידועים ממקומות אחרים.
מסוף פרשת בשלח אך אנו יודעים שבני ישראל נמצאים ברפידים.
בפסוק הקודם נאמר שהגיעו למדבר סיני,
ולא ברור מה החשיבות של החנייה נגד ההר.
חשיבותם של המילים בתורה
הוא אומר,
לא נמדדות בהטלת משימות מעשיות.
המשימות המעשיות נובעות מתוך המהלך הרבה יותר רחב שמופיע בתורה.
האורחיים מלמד אותנו שהפסוק הזה הוא
קריטי בהכנה למעמד הר סיני ולקבלת התורה.
אז מה שנעשה עכשיו,
אני קודם כל אקרא את הדברים של אור החיים ממש בפנים.
ללמוד אותם לאט לאט,
אחר כך נראה את הפרשנות שהרב מוסיף לדבר הזה.
אכן כוונת הכתוב,
כך הוא אומר,
כוונת הכתוב היא להקדים שלושה עניינים שהם עיקרי ההכנה לקבלת התורה.
בסדר?
יש שלושה דברים שכשאדם בא ללמוד תורה,
הוא
צריך לשים לב עליהם,
וזה מה שמדגיש אור החיים.
שבאמצעותם נתרצה השם להנחילם נחלת שדי,
היא תורתנו הנעימה.
ובלי זה אי אפשר לקבל את התורה.
מהם שלושת הדברים?
דבר ראשון,
זו נקודה שתכף אנחנו נתבונן בה ככה בצורה מעמיקה בדברי הרב,
זה מאמץ.
האחד, אומר אור החיים,
היא התגבורת
והתעצמות בעסק התורה.
התגבורת והתאמצות בעסק התורה.
נסביר?
רגע.
שנייה אחת.
כי,
כי ממשיך אור החיים שם,
כי האצלות, רגע,
כן, הנה,
כי האצלות,
רגע,
הנה מצאתי את זה.
כי האצלות הוא עשב.
זאת אומרת, כמו שיש עשב רע
שהורס את הצמחייה מסביב,
אומר אור החיים, האצלות היא כמו עשב
המפסיד השגתה.
כלומר, השגתה של מי?
של התורה.
זאת אומרת,
עצלות זה אחד הדברים הכי בעייתיים בעניין התורה.
עכשיו,
צריך להבין מה זה אומר עצלות,
מה זה אומר שאדם עצל.
היום בעידן הבינה המלאכותית,
בן אדם יכול מאוד בקלות להתעצל.
אני זוכר פעם ששאלתי את...
שאלתי את הרב אלישע,
נדמה לי שהייתי שיעור א'
או ב',
התחילו להיות כל מיני פירושים יותר ויותר נגישים לגמרא.
שוטנשטיין וכל מיני כאלה.
אז שאלתי אותו,
איך אדם יודע שהוא לא מתאצל בלימוד התורה?
איך הוא יודע שזה עמל?
אז אני לא זוכר עכשיו בדיוק מה הוא אמר,
אבל הוא אמר שכאילו האדם צריך להיזהר,
לראות שהנוחות,
הכוונה שיש על ידי הלימוד,
היא לא באה על חשבון העמל הנפשי.
אני זוכר, אבל שכן,
זה באמת קצת מה שנקרא דוגמה ממש מעשית,
שאלו פעם את רב מוישה פיינשטיין,
או ששאלו,
או שהוא פשוט העיר למישהו שהיה,
כל הספרים היו מונחים אצלו ליד,
לידו.
אז הוא אמר לו,
אדם צריך לעמול בלימוד התורה,
צריך ללכת למדף ולהוציא את הספר,
ככה רב מוישה פיינשטיין אמר.
מה הוא היה אומר היום עם כל תוכנות החיפוש,
אני לא יודע.
בכל אופן,
הנקודה לדעתי בדגש הזה של נגד עצלות,
זה שבן אדם צריך להיות במוכנות,
לפחות מוכנות נפשית,
לצאת מאזור הנוחות שלו.
זאת אומרת,
כשאדם יותר מדי בקלות מקבל דברים,
הוא כבר לא מסוגל לעשות דברים לא נוחים.
והבסיס ללימוד תורה,
שבסופו של דבר אמורה לטבוע מהאדם,
להשתחרר מדפוסים מסוימים,
זה לצאת מעצלות.
נראה את הדברים של אור החיים בפנים.
ולזה תמצא,
כי
כל מקום שיזכירנה לתורה,
יזכירנה השם לתורה,
ידקדק לומר לשון חוזק ואומץ.
אני מביא כמה דוגמאות לדבר הזה.
בסדר?
אור החיים אומר,
כל מקום שיזכירנה השם לתורה, ידקדק לומר לשון חוזק ואומץ.
דוגמה אחת, יהושע פרק א', פסוק ז'.
רק חזק ואמץ מאוד לשמור לעשות ככל התורה אשר ציווכה משה עבדי.
דוגמה מספר 2,
יהושע כ"ג פסוק ו',
וחזקתם מאוד לשמור ולעשות את כל הכתוב בספר תורת משה.
דוגמה נוספת, דברי הימים ב',
פרק ל"א, פסוק ד', למען יחזקו בתורת השם.
מה לומדים מכל הדברים האלה?
שכל מקום שכתוב תורה צריך חוזק ואומץ,
ואומרים לך,
זה
קשה.
בטח שזה קשה,
זה העניין,
זה אמור להיות.
לא רוצה להגיד זה אמור להיות קשה,
זה אמור לטבוע מהאדם משהו.
הוא מוסיף עוד על הדבר הזה אור החיים.
עד גדר שימית עצמו עליה, לכתיב,
זה בבמדבר, פרק י"ט, פסוק י"ד,
זאת התורה, אדם כי ימות באוהל, ודרשו חז"ל,
בברכות ס"ג עמוד ב',
אין דברי תורה מתקיימין,
אלא במי שממית עצמו עליה.
ככה,
זה מימרה של ריש לקי שם בגמרא.
אני ככה אמרתי בהלצה,
נכון,
שאומרים שמישהו אוהב משהו,
אני מת על זה.
אני מת עליה.
מה הפשט?
אני מת עליה, אני מוכן להתאמץ בשבילה.
אני מוכן למסור את עצמי בשבילה.
זה לא הכוונה,
אני מת על...
אני מוכן לשים את כל הדברים שאני אוהב בצד בשביל הדבר הזה.
אני מוכן להמית את כל הדברים האחרים.
אתם יודעים, בפנימיות,
אנחנו יודעים ששבירת הכלים,
שבירת כלים,
אז שבירתם היא מיתתם.
זאת אומרת, שבירת כלים זה המוות שלהם.
מה הכוונה?
זה מתי שבן אדם מוכן לוותר על קונספציה,
זה גם סוג של מוות.
אדם שמוכן לוותר על משהו שהתרגל אליו,
זה גם סוג של מוות.
לא חייבים למות,
מה שנקרא למות מוות טוטאלי.
אתה מוותר על משהו, זה מוות.
בן אדם רגיל,
הכוס קפה שלו בבוקר,
בשבילו לוותר על זה, זה מוות.
מוות קטן, זה לא מוות גדול.
זה מוות קטן.
מה?
כן, כן, אבל זה דימוי.
למה קוראים לזה מוות? זו אמירה מאוד קשה.
כי זה אומר שבשביל לפעמים שהאדם ייוולד במקום אחר,
הוא צריך למות במקום אחד.
נכון.
נכון.
נכון.
זה מוות.
למה זה מוות?
בגלל שהחיים שלו היו במקום הזה.
איך הוא יכול עכשיו לחיות מחדש במקום אחר?
זאת אומרת,
כשאנחנו מדברים על אדם כי ימות,
זאת אומרת,
למות באוהלה של תורה,
זה לא אומר שהבן אדם צריך
עכשיו להיות נדכא מסכן גמור לגמרי, להפך.
אבל זה אומר שצריך להשתחרר ממשהו בשביל לזכות למשהו אחר.
מה?
צמצום, צמצום זה גם סוג של מוות, נכון?
גם שבירת הכלים, זה סוג של בנייה מחדש של הכלים.
ממשיך אור החיים ואומר,
וכמו כן רבותינו ז"ל ידקדקו בהזכרתה לומר עסק התורה.
הוא אומר, הנה, בוא נדקדק בלשון חז"ל.
איך הם אומרים על תורה, לימוד תורה?
עסק התורה, השתדלות התורה.
ורבים כמוהו.
למה?
כי לימוד תורה צריך להיות במאמץ.
לא צריך להיות ככה,
מה שנקרא.
בן אדם עושה עסקים.
מה זה עושה עסקים?
זה מאמץ.
צריך לבוא, משא ומתן, פה, שם, מאמץ.
זה עסקים.
והן מה שפירשתי בספרי חפץ השם,
שחיברתי על קצת ממסכתות הש"ס,
בקטנותי, במאמרם ז"ל,
שבת פ"ח עמוד ב',
עיין שם.
מי ימין בה, מה הגמרא שם אומרת?
מי ימין בה זה שם חיים,
למי שמאל בה, בלימוד התורה,
זה שם המוות.
אנחנו נחזור עוד מעט לדבר הזה.
מה הכוונה מי ימין בה?
אז לפי מה שאור החיים אומר פה,
מאמינים בה,
למי שעוסק,
לא בעצלות, כוונה במאמץ, בהשתדלות,
אשרי איש, התאמץ בך.
אשרי איש שלא ישכחך, ובן אדם, התאמץ בך.
יפה.
הרב,
בעצם יוסיף עוד מעט בהמשך,
כשאנחנו נתעמק בדברים של הרב אלישע,
הוא מוסיף,
נדבך,
או לא מוסיף,
הוא
בעצם נותן פרשנות,
שלימוד ללא עצלות,
זה נקרא לימוד לשמה.
כלומר, כשאדם מחפש את הנוחות בלימוד,
אז הוא לא לומד לשמה.
הוא לומד בשביל עצמו.
הוא רוצה להשיג משהו.
זה לא משנה אם הוא רוצה להשיג תואר.
זה לא משנה אם הוא רוצה להשיג כבוד.
כל הדברים האלה,
בסופו של דבר,
הם מביאים את האדם להתעסק בעצמו.
אז הוא לא מתאמץ כמו שראוי לתורה להתאמץ.
הוא מתאמץ כמו...
סתם, אני אתן דוגמה פשוטה.
יכול להיות תלמיד, למשל, שבקלות מוציא 100 במבחן.
לא משנה באיזה מבחן.
זה אומר שבסופו של דבר, בשבילו המבחן הוא כלום.
אבל המבחן זה לא המדד.
אדם צריך להתעמק כמו שהוא מסוגל להתעמק,
לא כמו שהמבחן דורש ממנו.
לכן המבחן הוא לא כלום.
מבחן הוא בסך הכל סוג של מדד כללי לרוב התלמידים,
אבל זה לא אומר מה שאתה מסוגל להגיע.
וזה דורש מאמץ.
נכון מאוד.
לכן אני חושב,
לכן אני חושב של,
נכון,
זה לא מה שחשוב,
זה לא מה שנגיד,
מה שהרב פיינשטיין אמר,
זה סוג של התוויית כיוון,
אבל אני לא חושב שזה הנקודה הכי חשובה.
הנקודה החשובה בסופו של דבר שבן אדם יעבור תהליך פנימי עם עצמו,
זה מה שחשוב.
כך הוא אומר פה, ממשיך אורח חיים ואומר,
אלא ותראה כי לא תושג ההשגה,
אלא בהתעצמות גדול.
זאת אומרת,
ההשגה הזאת בתורה,
לא תושג,
אלא בהתעצמות גדול.
מה זה התעצמות?
אפשר לדרוש על זה,
התעצמות זה שהדבר הזה יהפוך להיות עצמי לך.
ואתה לא יכול שמשהו יהפוך להיות עצמי לך אם הוא נשאר,
מה שנקרא קצת,
מה שנקרא כמעטפת.
וכנגד זו, אמר הכתוב,
וישאו מי?
רפידים,
ולא בא להודיע מקום שממנו נסעו במדבר סיני,
אלא נתכוון לומר שנסעו מבחינת רפיון ידיים ואצלות.
בסדר?
זה לא המצאה של אור החיים,
זה דרשה ידועה של חז"ל בגמרא בסנהדרין ק"ז,
עמוד ב', עמוד א', סליחה,
שרפידים זה מלשון רפיון ידיים.
כמו שמצאנו שדרשו כן רבותינו ז"ל בפסוק וילחם עם ישראל
ברפידים ברפיון ידיים שרפו ידי ישראל מן התורה ומן המצוות
זאת הכוונה עד כאן
אז הוא מוסיף גם פה ויסעו מרפידים
שנשאו ועזבו את רפיון הידיים
ויהי כאן רגע
והן עתה,
זאת אומרת,
עם ישראל,
נשאו מבחינה זו שהיו,
זאת אומרת, שהם היו קודם,
והכינו עצמם לעבוד עבודת מסע בנועם השם.
והוא אומרו, ויבואו מדבר סיני.
כלומר, מה עם ישראל עשו כשהם באו למדבר סיני?
הם עזבו את האצלות
ובאו עם כל המידה של הזריזות,
התגברות,
כל זה לעבודת השם.
ואם היה כתוב בעצם ויישאו מרפידים בפסוק
הראשון לפני שהם באו למדבר סיני,
היינו מסבירים שהפסוק הוא כפשוטו,
שנשאו ממקום ששמו רפידים.
לכן כתבו אחרי שהם באו כבר למדבר סיני,
לרמז שנשאו מבחינת האצלות.
וזאת הנקודה הראשונה שמלמד אותנו אור החיים.
זאת אומרת, האלף בית של עיסוק בלימוד תורה,
זה נשיאה מרפידים.
עכשיו, תשימו לב,
זה דבר מאוד מעניין.
בעצם אור החיים אומר כאן שני דברים,
בעצם מלמד אותנו שני דברים על הדרך.
דבר אחד, דעו לכם שמלחמות
ישראל תמיד תמיד קשורים למה שנקרא רפיון ידיים.
כלומר, כשבא עליך אויב,
זה אומר שהיה איזה רפיון.
רפיון ממה?
הרפיון הוא מה...
דבקות
בייעוד שלשמו באת לעולם.
זאת אומרת,
זה גם נכון לגבי כל בן אדם,
שלפעמים יש לך איזה בירור חיצוני בחיים,
והבירור הזה בא בגלל שאתה צריך להאחז יותר חזק במי שאתה.
תאחז יותר חזק במי שאתה,
ולפעמים בא אליך אויב מבחוץ כדי לברר לך
האם אתה באמת מחזיק במי שאתה או לא.
זה הכוונה רפידים רפו ידיהם.
מה הכוונה רפו ידיהם?
מה זה רפיון ידיים?
בעצלתיים ימך המקרה, ובשפלות ידיים ידלוף הבית.
ככה כתוב במשלי.
מה זה אומר, בעצלתיים ימך המקרה?
כשאתה רואה בבית של מישהו שהתקרה דולפת,
מטפטף התקרה,
והבית נראה לא במצב טוב.
למה זה?
כי אדם, יש לו איזה רפיון ידיים,
מה הכוונה?
הוא לא מתאמץ מספיק בשביל לתקן את הבית שלו.
הוא לא משקיע,
לא משקיע.
מה?
שמה?
אין לי, כן, נו, בדיוק, אין לי כוח.
אבל מה זה אין לי כוח?
זאת אומרת שהידיים הן חלשות.
אגב, תשימו לב, זה מאוד מעניין.
במלחמת עמלק,
איזה ביטוי יש שם שהוא הפוך לרפיון ידיים?
לא, עם משה רבנו, חור ואהרון.
ויהי ידיו אמונה עד בוא השמש.
זאת אומרת, הידיים החזיקו.
זאת אומרת,
או שיש רפיון ידיים,
או שיהיו ידיו אמונה.
זה או ככה או ככה.
או שהידיים שלך מחזיקות,
ואם אתה לא מצליח,
אז שיחזיקו לך את הידיים.
העיקר שאתה לא מרים ידיים.
גם בימים קשים,
כמו שאומר השיר. רגע,
אז זה היה,
מה שנקרא,
זה היה עד כאן מערכה ראשונה.
עכשיו ממשיך אורח חיים ואומר ככה.
ועניין שני
שצריך לקבלת התורה הוא השפלות והענווה.
זה דרשה ידועה של חז"ל בגמרא בעירובין נ"ד,
כי אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמשפיל עצמו ומשים עצמו כמדבר,
שזה מקום הפקר לכל.
שכולם דשים, דורכים עליו,
בזה שהוא משפיל את כבודו,
הוא יכול ללמוד תורה.
למה?
בקיצור, למה צריך ענווה בשביל ללמוד תורה?
למה?
בגלל שהתורה בעצם אומרת לאדם מה לעשות.
היא אומרת לו מה לחשוב.
אז אם בן אדם מלא מעצמו,
ובטוח שהוא יודע את כל האמת,
ובטוח שהוא יודע מה צריך לעשות, למה שהוא ילמד תורה?
לימוד תורה בעמדה הנפשית הבסיסית דורשת מהאדם איזו פתיחות,
והענווה זה פתיחות.
מדבר.
אמר ויחנו במדבר,
כנגד זה אומר אור החיים,
אמר ויחנו במדבר,
פירוש לשון שפלות וענווה,
כמדבר שהכל דורכים עליו.
שוב, אני אגיד פה איזה רעיון יפה של הרב חרל"פ זצל.
הרב חרל"פ, נדמה לי בפירוש שלו לסידור, אומר,
מה שאנחנו אומרים בתפילה,
יהיו לרצון,
ונפשי כעפר לכל תהיה.
אז נדמה לי שהוא אומר ככה,
כעפר,
שהאדם יהיה בעמדה כזו שהוא יהיה מוכן לקבל מכל אחד.
כמו העפר שיכול,
זה קצת מה שנקרא פירוש ברוח טו בשבט,
שזורעים בעפר, אז זה מצמיח.
אז האדם יהיה מוכן לקלוט מכל אחד משהו שהוא נותן לו.
ונפשי
כעפר לכל תהיה,
שאני אהיה מוכן לקלוט כדי שאני אוכל להצמיח מכל בן אדם.
זה ככה זכור לי ששמעתי בעבר.
ואם לא...
ראויים הדברים שיאמרו על ידו.
ככה,
ועניין שלישי שצריך לקבלת התורה, והוא בחינת יעוד.
יעוד, מה זה יעוד?
זה מלשון התוועדות.
יעוד חכמים בהתחברות בלב שלם ותמים.
לא שיהיו בדד, הכוונה שהם לא יעסקו כל אחד לבד.
כמו שהגמרא בתענית אומרת,
דף זין,
שעליהם אמר הכתוב בירמיהו,
חרב אל הבדים.
כלומר,
חלילה,
ראויה חרב לבוא על מי שעוסק בתורה לבד.
כלומר, צריך לעסוק בתורה ביחד.
ביחד.
רק על הנושא הזה ראוי להאריך,
אני אגיד ככה בצורה קצרה מה שאומר המהר"ל בנתיב התורה,
שהתורה היא שכל אלוקי,
היא דבר שהוא מעבר לשכל האנושי.
לכן מי שחושב שהוא יוכל לקלוט דבר
שהוא אלוהי גדול רק בשכל שלו,
אז הוא טיפש.
בשביל להבין דבר גדול,
אתה צריך, כמו תשועה ברוב יועץ,
ככל שיש יותר אנשים שלומדים ביחד,
יש יותר סיכוי שאתה תוכל לאחוז באיזה צד של האמת.
בכל אופן,
ממשיך אור החיים ואומר,
אלא יתוועדו יחד,
ויחדדו זה לזה, ויסבירו פנים זה לזה,
וכנגד זה,
אחדות, אמר ויחנו שם ישראל.
ויהי חנו שם ישראל,
מה זה?
לשון יחיד, ולא אמר ויחנו,
שנעשו כולן כאיש אחד.
וזה עתה הם ראויים לקבלת התורה.
אלה שלושת היסודות שהאור החיים אומר שצריך בשביל לקבל תורה.
אחד זה,
בלי רפיון ידיים, בלי עצלות.
הנקודה השנייה היא ענווה,
והנקודה השלישית היא אחדות,
להיות ביחד.
עכשיו,
על הנקודות האלה אני רוצה ככה,
ממש ככה,
בהערות קצרות,
לראות את הפרשנות של הרב על הדברים. ויסעו מרפידים.
אפשר לפרש,
אפשר לדבר על רפידים במישור הגיאוגרפי-טופוגרפי.
היום אפילו מפה לא צריך, יש אמצעים טכנולוגיים,
ווייז.
אבל יכול להיות שהמילה רפידים היא שם קוד.
רפידים זה מקום שבו עם ישראל מייצר משוואה מאוד בעייתית.
היש השם בקרבנו אם אין.
על פי חלק מהראשונים,
זה האבן עזרא והרמב"ן,
לדוגמה,
טענתם הייתה, אם יש מים, אנחנו מאמינים,
ואם לא נקבל מים, אנחנו לא מאמינים.
במילים קצרות זה נקרא רפיון ידיים.
מה שנקרא, כשמכבי זוכה, יש אלוהים! ומה אם לא?
אז אין אלוהים.
להחזיק בעולם ערכי,
רק בגלל שזה רווחי,
רק בגלל שזה כדאי,
זה עלול להיות פספוס והחמצה של החיים.
לעיתים מקרבים אנשים לתורה ומראים להם את הצדדים הנחמדים שבתורה.
צריך לזכור שבשורה התחתונה התורה זה עמל.
היום לעשותם ומחר לקבל שכרם.
תורה דורשת הקרבה.
את כל זה התורה אומרת בשתי מילים, ויסעו מרפידים.
תנאי ראשון לקבלת תורה,
לצאת מאזור הנוחות,
לנסוע מרפיון ידיים.
אני רוצה להשלים את הנקודה הזו משיחה אחרת של הרב,
שמופיעה בספר ואת רוחי אתן בקרבכם,
שכבר הזכרתי
כאן.
חלק מהמפרשים,
כך הוא אומר פה,
מסבירים שלפי עדות בוחן כליות ולב,
עם ישראל אמרו בלבם כך,
אנחנו צמאים.
אם הקדוש ברוך הוא יביא לנו מים, יש אלוהים.
אם לא יהיו מים, אין אלוהים.
זה רפיון.
כשהתורה הופכת להיות ספר שנועד לתת רווחים,
ואם הוא לא מפיק רווחים,
האדם עוזב אותה,
זה רפיון ידיים.
מובן שזו לא הגישה הנכונה שאיתה יש לגשת
אל התורה. עולם ערכים אמיתי לא תלוי ברווחים.
גם כשנתקלים בקשיים ובאתגרים,
הערכים נשארים,
אלא שמטיבים את הדרך.
בסדר, זו נקודה,
נקודה שבעצם קשורה לנקודה שהזכרנו בהתחלה לגבי
מערכת המשפט והוורטיגו הערכי של החברה בישראל,
שברגע שהאינטרסים תופסים מקום מרכזי בחברה,
לא משנה אם זה אינטרס של כסף,
אינטרס של כבוד,
אינטרס של שלום ושקט.
זה אומר שבעצם אתה שואל את הבן אדם,
רגע,
אבל מה עם זכויות אדם?
ואז אין עם מי לדבר.
למה?
כי הערכים כבר לא תופסים.
יש לי איזה מגמה שאני רוצה להוביל את המציאות,
וזהו,
הערכים בעצם משרתים את הכל.
זאת אומרת, מתי שזה נוח לי, זכויות אדם.
מתי שזה לא נוח לי,
לא זכויות אדם.
הכל כחומר ביד היוצר, אין ערכים.
הכל, הכל, הכל סובייקטיבי לגמרי.
אין דבר כזה שאתה אומר,
טוב,
תשמע,
אתה צודק,
באמת צריך לטפל פה בנושא ערכי...
זכויות אדם. זה באמת דבר חשוב.
באמת, לא יכול להיות שרומסים בנות שרוצות לצאת להפגין.
אבל אם אין,
אין ערכים,
בגלל שהכל סובייקטיבי לגמרי,
אז מה,
למי תדבר?
למי תדבר על ערכים?
אין ערכים.
יש רפיון ידיים.
זו נקודה אחת.
נקודה שנייה,
ויחנו במדבר,
הגמרא אומרת,
זה גמרא בעירובין,
שהזכרנו אותה בדברי אורח חיים,
מאי דכתיב וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל
במות,
ומבמות הגיא.
אם אדם משים עצמו כמדבר זה שהכל דשים בו,
התורה ניתנת לו במתנה.
לשים עצמו כמדבר, מסביר הרב,
פירושו בשפה עברית פשוטה, אדם שאין לו גאווה.
הכבוד לא משחק אצלו כלום.
אם הוא משים עצמו כמדבר,
אז הוא זוכה שהתורה ניתנת לו במתנה,
ועוד זוכה שנחלו אל.
וכיוון שנחלו אל, אז הוא עולה לגדולה.
עוצרת הגמרא וחוזרת לברר.
מה קורה אם הגיס לי בו?
קורה,
קורה.
הגיס לי בו, הכוונה התגאה, התגאה.
ואם הגיס לי בו, הקדוש ברוך הוא משפילו.
שנאמר, ומבמות הגיא.
כלומר,
הגמרא מודעת לזה שאין שום תעודת ביטוח שהתכונה
של מדבר תתמיד גם בשעה שהאדם עולה לגדולה.
בסדר,
מה שנקרא,
זה מאוד נוח להיות ענב כשאין לך משרה ומשרד ומזכירות ומכוניות.
כן, בקיצור.
רואים שחז"ל הכירו את המשפט,
דברים שרואים משם,
לא רואים מכאן.
זהו עומק העיוות.
חוזר על זה הרבה פעמים.
מה זה בעצם כשאדם מתמנה לתפקיד,
ואז אתה אומר לו, מה עם ההבטחות?
אמר, תשמע, דברים שרואים משם, לא רואים מכאן.
מה הוא אומר?
הוא אומר,
זה עומק העיוות,
שכשאדם מקבל תפקיד שיש בו שררה,
במקום שתחושת השירות שלו תגדל,
הוא נופל אל מחוזות של קנאה תאווה וכבוד.
במצב כזה, הקדוש ברוך הוא משפילו.
גאווה ותורה לא הולכים ביחד.
לכן זה לא משנה אם אתה חושב שבן אדם
קיבל תפקיד שנראה לך שהוא לא מגיע לו,
עוד תראה לאן הוא יגיע.
תנאי מרכזי לקבלת תורה זה לשים עצמו כמדבר,
וכאן המקום לשאול.
טוב, הוא נוגע כאן בסוגיה הכואבת, הוא...
הרב היה מאוד...
הנושא של הלשכה היה אצלו נקודה מאוד מרכזית,
אז כל מיני דברים שלפעמים יש עיסוק של רבנים,
תלמידי חכמים,
בנושא של כספי,
ומה שנקרא,
מתעסקים בענייני חומר בצורה לא ראויה,
אז הוא מאוד...
ביקר את זה,
אז הוא הביא גמרא בכתובות,
גמרא מדהימה,
באמת.
אמר רבי יהודה,
אמר רב אסי,
גוזרי גזירות שבירושלים היו נוטלין שכרן 99 מנה מתרומת הלשכה.
לא רצו,
מוסיפים להם,
כך הגמרא בכתובות אומרת.
הגמרא מתלבטת, מה משמעות הסייפה?
מה פירוש לא רצו?
בהתחלה מבינה הגמרא שמדובר שהדיינים,
בסדר,
הדיינים,
מבקשים העלאה בשכר
ולא מסתפקים במה שהציבור נותן.
שואלת הגמרא, אתו ברשי עסקינן?
הגמרא אומרת, מה, יכול להיות שמדובר ברשעים?
מה רשע אומר?
שנוטלין שכר יותר מכדי חייהם.
לא פנסיות תקציביות.
בסך הכל ביקשו קצת יותר העלאה בשכר,
לא דיברנו על פנסיות תקציביות.
מתורצת הגמרא שמדובר במקרה שהציבור הגיע למסקנה שצריך להוסיף לדיינים בשכרם.
כלומר, מה זה לא רצו?
לא הדיינים לא רצו,
הציבור רצה,
רצה להוסיף להם.
זה הבדל שמיים וארץ. בכל אופן רואים מפורש
בגמרא שדיין שמבקש יותר מכדי חייו נקרא רשע.
דיין צריך להיות כמדבר.
זה ביקורת...
ויחן שם ישראל נגד ההר.
אז
נגענו בשתי הנקודות.
ויחן שם ישראל נגד הר.
אפשר לתת הרבה דרשות,
זה עדיין לא אומר שאנו חיים את זה.
בלי אחדות אין תורה.
התורה לא ניתנה לפרטים.
לא לקבוצות אליטיסטיות.
התורה היא תורה לאומית שבאה מכוח הציבור.
רק מכוח הכלל יש מקום לפרטים.
אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו.
בסדר,
זה היה יסוד אצל תלמידי הרב צבי יהודה, ודאי הרב צבי יהודה
היה חוזר על זה הרבה פעמים. למה זה כל כך חשוב,
העניין הזה שאנחנו מקבלים תורה מאשר בחר בנו,
ורק מתוך כך נתן לנו את התורה?
אז יש פה הרבה מאוד היבטים.
היבט אחד חשוב,
קודם כל,
זה שאנחנו לא מקבלים תורה בגלל השכל שלנו.
אגב, אחד העיוותים בעצם שהרב נגע בהם הרבה פעמים,
דואג האדומי, שדיברנו עליו קצת ועוד נדבר,
העיוות של התורה
זה כשאדם אומר אני לומד תורה מכוח השכל שלי.
בגלל זה שאני מבין את התורה.
אבל התורה לא ניתנה לנו בגלל שאנחנו מוכשרים ברמה הפרטית.
היא ניתנה לנו בזכות זה שאנחנו שייכים לעם,
נשמה.
יש לנו נשמה לפני שיש לנו שכל.
נשמה לא ניתנה לנו בגלל שאני מוכשר.
היא ניתנה לנו כחלק מעם.
אני חלק מעם.
בזכות זה יש לי את הזכות לעסוק בתורה.
כלומר, אשר בחר בנו מכל העמים,
קודם כל נשמה,
קודם כל הכלל,
קודם כל הרמה שאני שייך לעם.
רק מתוך זה יש גם את העיסוק הפרטי שלי בתורה.
אבל ברגע שבן אדם מבין שזה לא מתחיל ממנו,
אז הוא גם לא מנסה לקחת את התורה למקום שלו.
כי הוא אומר,
אני נמצא פה בעמדת הקשבה למה שנמצא מעבר לי.
אז התורה היא משהו גדול ממני,
ואני צריך להקשיב לו.
אבל ברגע שזה מתחיל מהשכל שלי,
אנשים עם שכל חריף יכולים לקחת את התורה לפה,
יכולים לקחת את התורה לפה.
כמו שיכולים לעשות אקטיביזם שיפוטי,
גם בבית משפט וגם בתורה יכולים לעשות אקטיביזם שיפוטי.
נכון, בדיוק. אז זה מוליד אחד את השני.
הגאווה מולידה פרשנות סובייקטיבית לתורה,
והתורה מולידה גאווה אחר כך אצל הלומד,
כי היא אומרת,
תראה,
זה
תורה ממש,
זה אני.
אני רואה בעצמי את עצמי.
כן. לשמה.
כן.
זה עניין נכון,
זה עניין נכון.
זאת אומרת,
כשאנחנו מדברים על לשמה,
מה הכוונה לשמה?
שאדם לא יעשה את זה לשם רווחים.
נטול רווחים.
אותנטיות,
אותנטיות,
המילה אותנטי היא מילה שאפשר לפרש אותה לכמה כיוונים,
בסדר?
האדם יכול להגיד,
אני אותנטי עם עצמי,
אבל האותנטיות היא נאמנות למשהו שלא מתחיל ממני.
זה זה, האידאל.
האידאל בעצם האלוהי הוא גדול ממני.
נכון.
נכון.
לא.
נכון.
ואיך אתה יודע מתי שזה לשמה גם ברמה של הבן אדם לחברו?
מתי שבבן אדם לחברו יכול להיות שאני זוכה לבוז ולחוסר כבוד.
אם הכל מתחיל רק מהרמה של הרווחים,
אז ברגע שנגיד לא נותנים לי את הערך שאני רוצה...
כן,
הרב היה חוזר הרבה פעמים על גמרא במסכת שבת,
זה בעצם כתוב גם על המצבה של הקבר.
ואוהביו, הפסוק שקראנו בסוף הפרשה הקודמת בהפטרה,
ואוהביו כצאת השמש בגבורתו.
הגמרא במסכת שבת אומרת על הפסוק ואוהביו כצאת השמש בגבורתו,
בסוף שירת דבורה.
הנעלבים ואינם עולבים,
שומעים חרפתם ואינם משיבים,
עושים מאהבה ושמחים בייסורים,
עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו.
הנעלבים ואינם עולבים,
שומעים חרפתם ואינם משיבים,
עושים מאהבה ושמחים בייסורים,
עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו.
ובוודאי, זה קוראים לזה אהבה.
כשאתה אוהב מישהו,
אז גם אם יש לך כל מיני דברים שעוצרים אותך בדרך,
או עולים לך הרבה כסף,
או אתה צריך לשלם על זה כל מיני מחירים,
שום דבר לא יתפוס.
אתה אוהב.
עכשיו,
הוא הסביר למה זה,
ואוהביו כצאת השמש בגבורתו,
אמר,
כמו שהשמש זורחת.
והיא לא עושה חשבון אם נותנים לה
כבוד או לא נותנים לה כבוד.
אומרים לה שכוייך,
לא אומרים לה שכוייך.
כתבו על זה בחדשות או לא כתבו על זה בחדשות.
והוא עבד כצאת השמש בגבורתו,
כמו שהשמש יוצאת כל בוקר.
יכול להיות שזה העומק של העניין שיש חשיבות גם להתפלל עם הנץ.
שבן אדם יבנה את כל עבודת השם שלו
עם השמש.
כמו שהשמש עולה, ככה אתה עולה בבוקר.
אתה עולה בבוקר ומעיר ולא עושה חשבון.
מה?
בדיוק, בדיוק. להידבק בשמש, בשמש העולה.
ליבנו אל השמש העולה.
אז הוא אומר ככה, ויחן שם ישראל נגד ההר.
אפשר לתת הרבה דרשות,
זה עדיין לא אומר שאנו חיים את זה. בלי אחדות אין תורה.
התורה לא ניתנה לפרטים, לא לקבוצות אליטיסטיות.
התורה היא
תורה לאומית שבאה מכוח הציבור.
רק מכוח הכלל יש מקום לפרטים,
אשר בחר בנו מכל עמים ונתן לנו את תורתו.
אז הוא מביא
את הדברים בהמשך, שכבר נגענו בהם גם.
ויתייצבו בתחתית ההר, מלמדים אותנו חז"ל,
כפה עליהם הר כגיגית.
מדוע צריך לכפות?
למה לכפות על עם ישראל?
הרי אמרו
נעשה ונשמע,
הם אמרו נעשה לפחות.
הרי אמרנו נעשה ונשמע.
באותה סוגיה מתוארת ההתפעלות האלוקית מההקדמה של נעשה ונשמע.
מי גילה רז זה לבניי?
בסדר?
נכון?
המלאכים,
גיבורי כוח עושי דברו לשמוע בקול דברו.
מלאכים הם קודם כל עושים, כי גיבורי כוח עושי דברו,
ורק אחר כך לשמוע בקול דברו.
אז למה צריך כפייה?
אז
הרב נוגע כאן בעצם בנקודה הזאת.
כלומר,
להפך הדור שלנו אוהב לעשות דברים מתוך טבעיות,
מתוך מימוש אמיתי של הנפש שלו,
אז למה לכפות?
מה שנקרא כפייה זה לא אופנתי לדבר על כפייה בדור הזה.
כל זה נכון, כל הטבעיות,
זרימה,
כל זה נכון כסעיף,
ככלי.
זה לא המהות.
המהות היא הופעת דבר אלוקים מלמעלה אל המציאות שלנו כאן למטה.
במיוחד בדור שלנו,
אין אפשרות להסתדר בחיים בלי לפגוש את המילים והתייצבו בתחתית ההר.
אם אדם
לא מבין שהתורה תינתן בראש ההר על ידי אלוקים,
והוא עם כל כישרונו,
כל דבקותו,
כל חסידותו,
כל מידותיו האישי,
כל פרטיותו,
כל חירותו,
הוא תמיד יישאר בתחתית ההר.
אז הוא מפספס.
אם אדם לומד תורה מתוך זה שהוא בתחתית ההר,
הוא מקשיב לתורה שנמצאת בראש ההר,
אז יצא מזה משהו.
אם האדם חושב שהוא בראש ההר...
אפילו ההר שניתנה עליו תורה,
סך הכל הר קטן,
הר נמוך.
ואז הוא מצטט כאן דבר שהוא היה אוהב מאוד לצטט הרבה פעמים,
הרב סולובייצ'יק.
מעין דברים אלה כותב הרב סולובייצ'יק.
הרב סולובייצ'יק,
בסוד היחיד ויחד,
עמוד 427. אבל זה דברים,
זה אחד מהביקורות של הרב סולובייצ'יק
על החברה האמריקאית היהודית. כך הוא אומר,
אין אני מתלהב למראה כל אלה החיבורים והמסות
בהיכל מודרני לשעשע בפרוורי בוסטון,
כי איני מוכשר להיכנס לטרקליניהם המקושטים.
זאת אומרת,
הרב סולובייצ'יק אומר,
אני לא אוהב את אלה שרוצים להראות לך איך
התורה מסתדרת לך בדיוק עם כל החיים הבורגניים שאתה...
התורה היא טובה לקיבה, היא טובה למשכנתא שלך. הוא אומר,
נפשי בוחלת בכל אלו הדרשות הסובבות סחור סחור לנושא אחד.
שמירת מצוות טובה לעיכול המזון,
לשינה מתוקה, לשלום המשפחה, לעמדה חברתית.
שוב,
זה לא אומר שאין איזה מקום.
כשהאדם מזדמן עם האל לפונדק אחד,
הוא נתבע על ידי האל להקרבה עצמית,
המתבטאת במאבק עם יצריו הפרימיטיביים,
בשבירת הרצון,
בויתור על חמדת בשר מוגזמת,
ובהסתייגות לפרקים מן הנעים והערב.
זה הרב סולוביצ'יק.
בדור שלנו,
שכל כך רוצה לחיות, עלינו להבין כי מושג ההקרבה,
עליו דיבר הרב סולובייצ'יק,
הוא זה שיוצר את הקרבה.
ההקרבה יוצרת את הקרבה.
אם אתה מבין את זה,
אז תפוס את המקום שלך על הרצף הנצחי של כנסת ישראל.
אתה לא תחיה יותר מ-120 שנה, בטוח.
אחריך יש עוד חוליות בשרשרת.
אז תרגע, אל תיבהל מזה.
אתה לא אחראי על התוצאות,
פשוט תשרת.
וכשתשרת, תמצא את האישיות שלך.
תשים את עצמך כשיר,
אל תישא מרפיון ידיים,
ותזכה למעמד ההר סיני ולקבלת תורה משמיים.
בשולי הדברים, כמו שאומרים,
אני חושב שאחד הדברים הגדולים שמדינת ישראל זכתה
בזכות ההקרבה והמסירות העצומה במלחמה הזאת,
זה ללמוד מה זה להיות מחובר לשמה.
לזהות היהודית,
להיות מה זה מחובר לשמה לתורה?
מה זה מחובר לשמה לארץ ישראל?
לא בגלל שזה המקום שייתן לך הכי הרבה רווחים,
ויש מילקי יותר זול במקום אחר,
ובגלל שטוב, לא נוח לי פה,
אז אני יוצא מפה.
זה לא הסיפור.
שלוש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל,
ושלושתם לא נתנם אלא על ידי ייסורים, הגמרא אומרת.
אחד מהם זה ארץ ישראל.
ארץ ישראל נקנית על ידי ייסורים, מה פירוש?
לפי מה שלמדנו?
לשמה.
אדם לא נמצא פה בארץ ישראל בגלל שיש פה יותר פירות טובים.
יהיו פירות, זו לא הסיבה שאתה נשאר פה.
אתה נשאר פה כי זאת ארץ השם.
אתה לומד תורה לא בגלל שזה עושה
לך כיף בבטן ונותן לך כבוד.
אתה לומד תורה כי זה רצון השם.
זה הסיפור.
סיפור של לשמה.
ארץ הלשמה, ארץ שמלמדת אותנו להיות בעבודה לשמה.
וברוך השם שאנחנו נמצאים בדור כזה שאני נדהם בכל פעם מחדש,
היום הייתי באיזה בית ספר,
קישטו את הקירות עם כל מיני משפטים של חיילים שאמרו,
אמרתי,
איזה עם,
יש בו בחורים בני 20,
גם בנים, בנות,
כל מיני אנשים שאומרים משפטים שצריכים להיחקק לדורות.
כאילו זה גילויי נשמה עצומים של אנשים
שפתאום חשפו כאלה כוחות עצומים של לשמה.
לשמה.
לא בגלל רווחים ולא בגלל שום דבר.
שנזכה להיות דבקים בזה.
אמן כן יהי רצון.
תודה רבה.
תודה רבה
