טוב, שלום לכולם.
בדרך כלל השיעורים שאנחנו מעבירים זה שיעורים מסביב או פרשיות שבוע,
הפטרות,
חגים,
מאורעות אקטואליים.
הם על-זמנים,
הם תמיד נכונים.
וזה אחד הנושאים שנדבר עליו עכשיו.
נושא הכעס.
איך עובדים על מידת הכעס?
כן, קראתי לשיעור הזה,
אפשר להתפוצץ מכעס.
עבודה על מידת הכעס בדורינו.
תמיד צריך לעבוד על מידת הכעס, תכף נדבר על זה.
אני חושב שיש איזה משהו, ככל שה...
קוראים לזה בשפת הקוד שלנו,
ככל שהגאולה מתקדמת,
ככל שהקצב החיים שלנו הופך להיות יותר ויותר אינטנסיבי,
גם הנושא הזה של כעסים,
אין ברמה האישית,
אין ברמה...
הזוגית,
המשפחתית,
המקצועית,
ברמה הלאומית והעולמית. ניגע גם בזה,
הכעסים הללו הם הולכים ותופסים יותר
ויותר מקום ומטרידים יותר ויותר אנשים.
ואנשים מרגישים תחושות,
פעם
לא תמיד קוראים לזה כעס, לפעמים קוראים
לזה תסכול, לפעמים קוראים לזה מרירות,
אבל התחושה הזו ש...
לא טוב לי עם המציאות כפי שהיא עכשיו מולי,
התחושה הזו היא תחושה שצריך לטפל בה,
כי כאשר לא מטפלים בה זה הרס של כל האישיות,
והפוך,
כאשר לומדים להשתלט על הכעס,
הדבר הזה הוא פתח אדיר לכל העבודה האישיותית הרוחנית,
והנה כאן אני באמת אומר שתמיד צריך לעבוד על מידת הכעס.
תשימו לב שחכמי ישראל,
בעיקר חכמי המוסר,
יתעסקו עם מידת הכעס יותר מכל מידה אחרת,
לדעתי.
על כל המידות צריך לעבוד.
צריך לעבוד על תאוות האכילה,
צריך לעבוד על עצלות,
צריך לעבוד על,
לא יודע,
על
לשון הרע,
צריך לעבוד על,
אני יודע,
על
קנאה גם.
אבל, אם תשימו לב,
חכמי המוסר שמו את הכעס, מה שנקרא,
על המוקד,
כן,
אם זה הרמב״ם בשמונה פרקים,
שרואה בכעס מידה שבניגוד לכל המידות,
שאיכשהו
צריך להגיע בהם למידת האמצע ולשמור על איזון ממוצע בכעס,
הוא אומר,
אדם צריך ללכת לקיצוניות השנייה ולהתרחק ממנו כמו מאש.
אם זה איגרת הרמב״ן, שהוא גם מדבר על הכעס,
שזה הדבר שמפיל את האדם, אם זה ברכות צדיקים,
מסילת ישרים,
זה משהו שרואים שתמיד...
חכמי ישראל ראו בכעס איזה משהו שהוא מעבר לאיזשהו פגם אישיותי מקומי,
אלא משהו יותר רחב, וכמובן הביטוי הידוע של חז"ל,
כל הכועס
כאילו עובד עבודה זרה.
היינו בגרסה אחרת,
כל המשבר כלים בחמתו כאילו עובד עבודה זרה.
מה יש בכעס שכאמור הוא כזה...
אנחנו רואים,
פוגם לנו בכל האישיות,
ולעומת זאת,
הפוך.
כאשר משתלטים על הכעס הזה,
כי למשל חז"ל אומרים,
תולה ארץ על בלימה אשרי מי שבולם פיו בשעת מריבה,
הנעלבים
ואינם עולבים,
שומעים חרפתם ואינם משיבים,
עליהם הכתוב אומר,
ואוהביו כצאת השמש בגבורתו.
יש איזה משהו שמי שמסוגל להתגבר על עצמו, כן,
בזמן שמעליבים אותו, ולא לעלוב חזרה,
ולא לכעוס,
וזה משהו שהוא כמו השמש...
שזורחת בשמיים, אז כאמור,
אנחנו צריכים להבין מה קורה פה עם הכעס.
בדרך כלל,
שמדברים על מידת הכעס,
וכאמור,
זה לא חידוש,
כל הדורות מדברים על מידת הכעס,
אבל בדרך כלל ההדרכה היא לא לכעוס.
מסבירים כמה זה כעס זה איום ונורא,
לא לכעוס,
והרבה פעמים זה מלווה בסיפורים על אדם שכעס ואיבד את
כל עולמו, ולעומת זאת אדם שהצליח לבלום את עצמו
וזכה בסוף, מעליבים אותך,
זה לא לכעוס,
זה הזמן לבקש בקשות, נכון? יש כל מיני
סיפורים ותיאורים.
מה הבעיה?
הבעיה היא שכמה שמדברים איתנו על זה שכעס זה דבר בעייתי וזה,
ברגע שמגיע הרגע, אז נקרא...
אנחנו מקבלים את הג'ננה,
כמו שנקרא,
ומאבדים את המלחמות מוח וכולי.
וכאן, כאמור, צריך...
מה שנעשה פה,
דרך פסקה מיוחדת של הרב קוק, בספר אורות הקודש ג',
ר' מ' ג', זה נקרא בכמה חלקים מהפסקה,
זאת
פסקה מאוד חשובה על מידת הכעס,
שהרב מנסה לתת שוב את השורש הרוחני,
הפסיכולוגי העמוק של מידת הכעס,
שכאמור,
בדורות שלנו יש פה צד שהוא אפילו יותר מתגבר.
כי כאן אני עושה פה עוד...
כעס זה משהו שהוא לא רציונלי,
זאת אומרת,
זה לא הגיוני כעס.
היה מצופה, שוב, מאנשים, תמיד,
יש ילדים קטנים,
כשנדבר על זה,
או האנושות בתקופתה הילדותית,
כן, בשחר ההיסטוריה, שאנשים
היו חסרי שליטה, וילד קטן משתולל בלי...
בסדר, זה מובן.
היום אנחנו חיים,
מה שנקרא, במאה ה-21.
אנשים רציונליים,
אנשים שמנהלים את החיים שלהם,
התרבות שמנהלת את
החיים מתוך שכל, מדע,
טכנולוגיה.
היה מצופה שהכעס, כאמור, יהיה מרוסן יותר. ועוד פעם,
אני
אדבר על זה עוד איך זה ניכר,
אבל כולם יודעים שזה לא ככה.
אתה יכול לראות בן אדם,
כמה שהוא הגיוני,
רציונלי,
ברגע שמעצבנים אותו,
הוא מגיב בצורה מאוד מאוד כעסנית.
למה?
אז
בדרך כלל,
שוב,
כשאומרים לאדם,
מה אתה כועס,
מה אתה משתולל,
הוא אומר,
מה זאת אומרת,
עשו לי פה משהו רע.
טוב,
אז
מה לכאורה מבחינה רציונלית, למה אתה כועס?
אתה
כועס כי הכעס אמור לפתור לך את הבעיה, נכון?
זה אמור להיות הלוגיקה הבסיסית לבן אדם נורמלי.
למה אתה כועס?
אתה כועס כי
אתה רוצה עכשיו,
בזכות הכעס,
להתגבר על מה שעשו לך.
וכאן, מה שאמרנו,
זה הבאג, זה הדבר המשונה.
אין אף פעם, וכשכל אחד יעשה פה,
מה שנקרא, סקירה ביוגרפית על החיים שלו,
מתי היה איזה רגע בחיים שלנו שכעסנו,
והכעס עזר לפתור את הבעיה?
בואו ניקח דוגמה קלאסית.
אנחנו נוהגים ברכב,
בסדר?
נוהגים ברכב,
ובום, מישהו נכנס בנו מאחור,
עם רכב אחר.
טוב, אנחנו יוצאים בעצבים, נכון?
יש את הרגע הזה של הזה, ושוב,
הוא אשם הנהג, כן?
אין פה דיון.
ברור שהוא אשם, וזה,
אנחנו יוצאים,
ומתחילים לצעוק עליו,
הוא חתיכת מטומטם.
מי נתן לך רישיון?
והם מוסיפים את הקללות,
ואני אהרוג אותך, אני לא יודע מה אני אעשה בזה.
מה אנחנו מצפים שיקרה?
כן, שוב,
מישהו נכנס בנו היום ברכב,
כן,
ואנחנו עכשיו מקללים אותו וכועסים עליו.
מה אנחנו מצפים שיקרה?
או,
יכול להיות שיש כאלה שמצפים שברגע שהם
יצעקו על השני, אותו אחד יסתכל,
הנהג יסתכל שנייה ויגיד,
וואי,
באמת, עד היום לא חשבתי שאני מטומטם.
באמת, תודה לך שהארת את עיניי,
וקראת לי שאני מטומטם,
ואני לא יודע לנהוג,
ומי נתן לי רישיון,
באמת,
אני שואל את עצמי,
מי נתן לי רישיון?
ואני מהיום מקבל על עצמי לנהוג בצורה זהירה יותר,
תודה לך,
הנה,
אני מוכן לפצות אותך,
וכולי.
מי שמצפה שזה מה שיקרה מהכעס שלו,
אז בסדר,
אני מבין למה הוא כועס.
אבל מכיוון שכולנו יודעים שהתוצאה היא בדרך כלל שונה,
נכון?
ברגע שאנחנו צועקים על מישהו,
אז הוא רק מקלל אותנו עוד יותר,
וזה רק מחמיר את המצב וכולי.
אז
למה אנחנו בכל זאת כועסים?
כאילו, יש כאן איזה משהו...
אגב, אני מוסיף פה הערת סוגריים חשובה.
הרבה אנשים אולי שומעים ואומרים...
מה אתה מדבר?
יש לי הרבה פעמים בחיים שאני כועס על
מישהו והוא עושה את מה שאני אומר.
שים לב,
זה שאתה כועס וצועק על מישהו והוא עושה את מה שאתה אומר,
זה לא בגלל הכעס,
אלא למרות הכעס.
לפעמים יש מצבים בחיים שאנחנו נמצאים באיזה עמדת כוח על השני.
בסדר,
אבא על ילד,
מפקד על חייל,
מורה על תלמיד,
אני יודע...
או סתם איזה חבר או מישהו שאנחנו עכשיו נמצאים באיזה,
לא יודע,
יכולת אכיפה מבחינה חוקית, מבחינה פיזית עליו.
אז כאן אנחנו צועקים, שאנחנו צועקים וכועסים.
השני,
כן,
זה שאנחנו עושים,
הוא בלית ברירה נאלץ לעשות את מה שאנחנו צועקים עליו.
זה לא בגלל,
זאת אומרת,
הכעס הוא היה יכול,
הוא היה מגיב בצורה אלימה.
פה,
אין לו יכולת,
אז הוא שומע,
מוצאים עצמנו
הנה אתה רואה,
צעקתי עליו,
הכל התיישם
בסדר.
עכשיו,
אני מוסיף עוד הערה,
אנחנו גם מדברים,
לפעמים בחיים בסדר,
זה גם מציאות.
פה שאני מפקד בצבא,
עכשיו,
בצבא זה לא תחום חינוכי,
ובצבא עכשיו לא אכפת לי שה...
שהחיילים יאהבו אותי,
לא יאהבו אותי,
מה שחשוב לי זה שהם יבצעו את המשימה,
זה עניין של חיים ומוות,
זה בסדר.
אז לפעמים יש מקום לכעס מהסוג הזה.
אבל המקרים האלה באמת בחיים,
שאנחנו נמצאים פה באיזה עניין של חיים ומוות,
ועמדת כוח שאנחנו יכולים לכעוס,
וזה באמת יזרז פה את התהליכים.
הילד הולך לקפוץ מהגג,
הם צועקים עליו והם מורידים אותו בלי ש...
בסדר,
זה מובן,
יש דברים כאלה,
אבל זה אחוז אחד בחיים.
99% מהכעסים שלנו בחיים זה עוד פעם,
הם מגיבים חזרה
או שהפכו לעמדת כוח
אנחנו עושים פה דרך
קצרה שהיא ארוכה.
אתה אומר, בסדר, צעקת והוא שומע לך, אבל הוא
רק שונא אותך ואחרי זה זה התפרץ יותר.
אז למה אנחנו בכל זאת כל פעם נופלים בסיפור הזה?
זה הנקודה,
אומר הרב קוק באורות הקודש ג', ר' מן ג'.
את הכעס, ככה הוא אומר,
צריכים אנחנו לשנוא בכל עומק הווייתנו בכעס גדול.
שומעים?
צריך לכעוס על הכעס בכעס גדול.
אבל, הוא מוסיף הרב קוק,
בכעס מתון ומיושב.
אנחנו צריכים,
הוא אומר, לשנוא את הכעס הרתחני,
המערבב את הדעת ופוסל את כל היתרונות הגדולים של האדם היחידי והציבורי.
יש כאן
משפטים מופלאים של הרב קוק,
שהוא מחלק בין שני סוגי כעסים.
יש כעס
רתחני
וכעס מתון ומיושב.
וזה אנחנו מתחילים לגעת פה בשורש הדבר.
הכעס שתיארנו אותו בדקות האחרונות,
זה הכעס הרתחני,
בסדר?
תיכף נדבר מה זה כעס מתון מיושב.
הכעס שכל המזהירים ממנו עובדים,
זה כעס
שאנחנו מאבדים שליטה.
חז"ל כזכור אומרים,
כל הכועס,
כל המשבר כלים בחמתו,
יהיה בעיניך כאילו עובד עבודה זרה.
מה קורה?
כשאנחנו כועסים, יש איזה רגע,
זה יכול להיות
כמה רגעים,
יש כאלה שזה כמה שעות,
ולצערנו יש כאלה שזה יכול להיות כמה ימים או כמה שנים,
שבן אדם נכנס, מה שאנחנו קוראים, לקריז.
זאת אומרת,
עכשיו אני מרגיש איזו תחושה שממלאת אותי באופן טוטאלי.
שלא מעניין אותי כלום, לא מעניין אותי כלום.
זה לא עכשיו מי צודק,
ברור לחלוטין שאני צודק,
ככה אני ממלא את הראש,
זה ברור לחלוטין.
וברור לחלוטין שאם אני עכשיו כועס,
צועק, כן,
כל התגובות של הכעס הזה,
זה איכשהו נותן לי הרגשה יותר טובה.
שוב,
זה מנוגד לכל רציונל,
זה בלשון חז"ל נקרא עבודה זרה.
כל הכועס יהיה בעיניך כאילו עבודה זרה,
אדם משתחווה לכעס.
מה זה עבודה זרה?
עבודה זרה זה לקחת כוח חלקי במציאות
ולראות בו את חזות הכל.
אתה לוקח פה איזה פסל, אומר זה אלוהים.
אתה לוקח פה עכשיו איזה כוח מסוים בנפש,
שוב,
שיש לו מקום.
עכשיו אנחנו מגיעים לנקודה.
כעס, כעס קורה כי באמת קרה פה משהו שלא בסדר.
מישהו נכנס בי ודרס לי את האוטו,
מישהו פה עשה משהו,
בסדר.
אבל אדם לוקח את הנקודה הזו,
ועכשיו זהו,
זה ממלא לו את הראש,
והוא עכשיו פה מגיב,
משבר כלים מחמתו.
שימו לב,
למה אנחנו שוברים,
בתיאור לשבור כלים,
למה אנחנו
שוברים כלים?
למה אנשים נחנקים מכעס,
אדם לוקח משהו,
שובר,
זורק,
מרים את הקול, דופק על השולחן.
והכל איזשהו תת מודע,
תת הכרה פסיכולוגית,
שכאילו
קרה עכשיו משהו לא בסדר.
אם אני מרים את הקול, כן, הווליום בבת אחת יעלה.
אם אני אקח פה צלחת ואנפץ אותה,
זה נותן אפקט דרמטי במציאות.
הייתה פה צלחת, בום,
היא רסיסים.
היה פה משהו, צעקתי.
השינויים האלה,
הם נותנים שוב לנפש האינפנטילית.
כן, זו ההגדרה.
אינפנטילית זה הנפש הילדותית.
נותן לה איזו תחושה כזו,
כמו שהצלחת שינתה מצב צבירה,
כמו שהכל השתנה,
ככה גם הבעיה הולכת להיפטר.
כן,
היה לי פה בעיה,
וואו,
צעקתי,
איכשהו זה לנו בראש,
הנה,
עכשיו השתחוונו לפסל,
וזה יפתור לנו את הבעיות.
וכאמור,
זה אף פעם לא קורה.
כשאנחנו
מסיימים את הדבר הזה,
שוב,
כשאדם מסיים כעסים,
כולנו מכירים את זה.
אדם נרגע,
ואז הוא מסתכל על איך שהוא התנהג,
אם מישהו צילם אותו, מראה לו את ההתנהגות,
ואדם אומר,
וואלה,
זה לא אני,
זה לא אני הדבר הזה.
משהו נכנס בי, כן?
נכנס בי איזה שד.
אנחנו פה מדברים...
וצחוקים,
בסדר,
זה שבן אדם קצת צעק על איזה מישהו,
ואחרי זה בגלל זה,
לא יודע,
הוא
הפסיק להיות חבר שלו,
זה דברים בקטנה.
יש אנשים שאיבדו את כל החיים שלהם
על איזה רגע של התקף עצבים.
בסדר, זה...
אנשים,
לא יודע,
דקרו מישהו,
עשו איזה פעולה,
אז הוא גם לא תכירה פיזית.
בן אדם אמר איזה משפט לאיזה...
לא יודע,
איזה דודה לאימא שלו,
אבא שלו,
אחיו,
אחותו,
זרק באיזה רגע שקוראים לזה עיד נדיריתך. כן,
אנשים ככה אוהבים להגיד, הייתי בעיד נדיריתך.
כן, בעיד נדיריתך,
אבל אמרת פה משפט שעכשיו ייקח שנים לאסוף את השברים,
וגם זה לא תמיד,
יישאר פה הצלקות.
מה זה קורה?
זה דברים שאנחנו מכירים בעוד תחומים בחיים.
אדם למשל גם יכול להפוך
עבודה זרה יצרים אחרים.
אדם גם יכול להשתחוות ליצר עמים,
זה
גם קצת דומה.
זה אדם של איזה כמה שניות של הנאה,
הוא עכשיו פה שובר את כל הקשרים,
את הכל.
אומר הרב, וכאן אומר,
צריך לחלק בין כעס רותחני לבין כעס רותחני מיושב.
כמו שאמרתי בהתחלה, מי שינסה להתמודד עם הכעס,
וזה הסיבה שאני מדבר על זה,
הרבה אנשים אומרים,
כן,
כן, ברור,
נכון,
היום נורא כעס,
אוקיי,
מהיום אני לא כועס.
זה לא ילך,
זה
לא ילך, לא ילך.
למה?
כי מי שאומר, טוב,
מעכשיו אסור לכעוס,
הוא מתעלם מהנתון שהכעס נובע מנקודה נכונה.
היה פה משהו לא בסדר, מה אתה רוצה?
מישהו נכנס בלי,
עשו לי עוול,
לקחו לי משהו,
אני...
זה, אדם לא יכול להיות,
עשו לי עוול.
לא,
זה בסדר,
בשלמות האלוקית זה ילך ויתגלגל הלאה לטובה.
שוב, זה נכון, צדיקי העולם הם כאלה.
אבל אדם נורמלי הוא לא צדיק עולם.
אפשר לדרוש מבן אדם עכשיו שיחיה
באותה שנייה את הנצח ולא ייגע בכאב,
בכעס שיש לו עכשיו.
לכן אומר, מה הבעיה?
הבעיה היא שאדם לוקח את הנקודה הזו
והופך אותה לכעס רתחני,
הוא
משתחווה לה.
אם אדם עכשיו
ייקח את הכעס, ויהפוך אותו לכעס מתון ומיושב,
זה האגדה.
בתורה, בש"ס, שחז"ל
כועסים על מישהו,
יש איזו מילה,
יש כמה מילים שמשתמשים בהן,
אבל יש איזו מילה שחוזרת הרבה פעמים בש"ס,
שחז"ל...
כועסים על מישהו.
מה המילה?
מישהו זוכר?
לא,
ליטחה נכון, יש חיטרה דאורייתא וזה,
אבל יש עוד מילה.
קפידה.
שומעים את המילה הזאת?
קפדי רבנן עליו,
הקפידו חכמים עליו.
המילה הקפידה הארמית בעברית זה מהשורש קפד,
מה זה קפד?
זה,
באמת זה לחתוך,
כן?
היה פעם איזה משחקי מילים,
קראו לזה ק"פ וראשו,
ו...
כן, זה, זה...
משחקים של סאחים כאלה,
של מילים וזה, ואז אני...
אתה מוריד את הראש,
את האות הראשונה,
ולפי זה,
יודע,
את
השאר סתם,
ערף,
מה,
כל זה.
במילים אחרות, להקפיד
זה לחתוך.
במילים שלנו,
למקד.
קרה פה עכשיו משהו שמכעיס אותנו.
אדם לא אמור להתעלם מזה.
אדם אמור לחתוך ולמקד על מה הכעס.
על מה הכעס.
כאשר אדם לא עושה את זה,
ועכשיו,
זה,
זה עכשיו,
זה הבעיה.
שוב,
בואו ניקח דוגמה קלאסית, עוד מעבר ל...
יודע מה,
בואו נתחיל עם הרכב ואז נביא עוד שתי דוגמאות.
דוגמה אחת של הרכב, בסדר?
היה עכשיו, נכון,
נכנס בנו ברכב.
שוב, זה לא בסדר.
הבעיה זה שוב שבן אדם,
הכעס מתחיל לעוף לו בדמיון.
הרכב נגמר,
ועוד פעם,
שומעים את הקול הזה,
יש את הזכוכית שמתנפצת,
את הזה, והיום,
זה נורא, זהו, זה סוף החיים.
בואו ניקח נשימה.
מה בדיוק הבעיה?
הבעיה היא שעכשיו הרכב
הלך טוטאל לוס, בסדר?
בסדר.
זה אומר עכשיו ביטוח,
זה אומר עכשיו הוצאה מסוימת,
זה אומר עכשיו שאני בלי רכב,
נכון וזה,
יש פה תהליך מסוים.
אבל ברגע שבן אדם מנסה למקד לעצמו
מה הנזק,
הוא תמיד יראה שזה פחות ממה שזה נראה.
בדיוק, כן, ומה אם מישהו נפצע?
גם אם מישהו נפצע.
אני אגיד שזה עורך פה גם משפט,
גם חס ושלום,
יש פגיעות בנפש, זה כבר באמת מבט של עוד יותר רחב,
להסתכל על המציאות הרחבה.
אבל בוא,
אני בכוונה בשיעור הזה מנסה להתמקד לפחות בחלק הזה,
ברוב הכעסים שלנו,
שזה לא שחס ושלום משנה רק בתאונת דרכים,
אלא הדברים הם ברמה פחותה מזו,
ובן אדם, ברגע שהוא ממקד,
בואו ניקח דוגמה, הנה שתהיה יותר פשוטה.
בן אדם נמצא בכעס על ההורים שלו,
מתחים נוראיים בילדות.
שוב,
יש את העמדה,
אבא שלי לא מבין אותי,
ואמא שלי אין,
הם איומים ונוראים,
אני שונא אותם,
אני לא יכול להיות בבית הזה יותר.
שוב,
אני מציע תמיד
לנערים ונערות
שנמצאים בסערת רגשות כזה.
בואו, קחו עכשיו דף נייר, ותרשמו על מה בדיוק אתם
מקפידים על ההורים שלך.
אוקיי,
ועכשיו אתה תראה,
אתה מקפיד על ההורים בזה שאבא שלך הוא כזה צועק הרבה בבית,
ואימא שלך,
לא יודע,
היא לא שמה לב כל כך למה קורה איתך בדברים
מסוימים וכולי, וגם היה את הזה שרצית מאוד איזה,
לא יודע,
מוצר מסוים לקנות, והם לא הסכימו.
אוקיי,
עכשיו,
בוא עכשיו שאתה ממקד את הדברים,
בוא נראה את הדברים.
בואו נראה את התמונה הכוללת,
בסדר?
התמונה הכוללת היא,
ההורים שלך,
ברוך השם,
בריאים בגופם ובנפשם.
הורים לא מתעללים, הם
מפרנסים את המשפחה,
הם מנסים בדרכם שלהם להיות הורים טובים.
ברוב הדברים,
כן,
נכון, אתה חי אצלם בבית,
הם גידלו אותך, הם אוהבים אותך וכולי.
בוא תנסה שנייה למקד.
מתי אבא שלך צועק?
לעזור לך, תשים לב שיש רגעים שהוא לא.
מתי?
כשהוא חוזר מהעבודה.
בסדר?
אבא שלך כשהוא חוזר מהעבודה,
הוא שב בערב,
הוא עצבני,
אז בוא תמקד לעצמך, זה גם הפתרון.
עכשיו, אתה לא מדבר איתו כשהוא חוזר מהעבודה.
בסדר?
חוזר מהעבודה,
הבקשות שלך,
מה שרצית לדון איתו,
שמור את זה בבקשה לזמן אחר.
אמא שלך,
נכון,
יש לה איזה נקודות חולשה מסוימות,
שהיא לא כל כך שמה לב לדברים האלה וזה,
אבל יש נקודות שכן.
אז בוא תנסה להתמקד בנקודות שכן ולסדר פה את הדברים,
אתם מבינים?
זו המציאות.
שוב,
העמדה הזו שרואה את הכל כמשהו שמשתחווים לכעס,
שהכל רע,
זה קשור כמובן למבט אמוני רחב, אבל
אני אומר שאפשר לעבוד עליו ברמה האישית.
כשכל אדם מנסה לרשום לעצמו על מה הוא כועס,
על מה הוא מקפיד,
הוא יראה שתמיד זה פחות ממה שזה נראה.
תמיד זה פחות ממה שזה נראה.
וזה חייב ליצור בנפש איזה מנגנון
שיהיה זמן.
כי
מה הבעיה?
בן אדם מגיב ישר, שוף, זה וזה.
אז בן אדם עכשיו קובע לעצמו כלל.
אני, כל פעם שאני כועס,
אני לוקח שלוש נשימות ארוכות, בסדר?
או מי שעוד יכול,
אני עכשיו הולך חמש דקות הצידה ורושם לעצמי את הבעיות,
או עם עצמי מול המראה,
ואנסה למקד על מה הכעס.
בכלל, כלל לשתוק, כן?
שואל מי שבולם פיו בשעת מריבה.
שמע,
הוא נכנס לי ברכב, אין בעיה,
אין בעיה.
אתה צודק, והוא צריך לשלם על הרכב והכל.
עכשיו בוא נדבר.
עכשיו, שתיקה, קוראים לזה פוקר פייס.
טוב,
בבקשה להחליף פרטים.
וכולי.
זה בסדר, הכעס יבוא לידי ביטוי, הנזק פה ישולם.
בא עורך דין, אתה תתבע לו את הצורה, והכול בסדר.
אבל עכשיו בשנייה הזו, כשאתה
תתבע לו את הצורה,
אתה עושה את זה מתוך עוד משהו שהוא עם איזה שיקול דעת,
עם מבט רחב,
ולא עכשיו הדבר הזה ש...
כתוב על בלעם,
בלעם, כן, שהוא היה בתורה מקלל,
מקלל הגדול,
מה היה הכוח של בלעם שבלק שכר אותו לקלל את עם ישראל?
בלעם,
אימתי זעם?
אומרים,
רואים חזרה,
לקדוש ברוך הוא יש רגע בכל יום שהוא זועם.
יש איזה אחת חלקי משהו שניות ביום שהקדוש ברוך הוא זועם כועס.
ובלעם, הכישרון שלו היה לכוון לרגע הזה.
שוב, אז הבנת המדרש בפשט,
זה כאילו,
יש איזה רגע שהקדוש ברוך הוא כזה עצבני,
אז בלעם,
מה שנקרא,
ידע לכוון לזעם הקדוש ברוך הוא ברגע הזה.
טוב,
אז מי שטיפה
מפשט דברי חז"ל,
מבין את המשמעות העמוקה של המדרש.
זה שיש איזה אחד חלקי שנייה ביום שהקדוש ברוך הוא כועס,
שהקדוש ברוך הוא זועם,
זה
בלעם יכול לבוא ולהגיד,
יש חסרונות במציאות, אתה מבין?
בעולם של הקדוש ברוך הוא, במציאות של העולם שלנו,
שעולמו של אלוהים,
יש שבריר,
יש דברים שליליים,
נכון,
יש דברים רעים.
מה בלעם?
בלעם הוא שתום עין, כך אומר התורה.
הוא כאילו
מסתכל על העולם בעין שתומה.
הוא לוקח את הנקודה הקטנה הזו,
והופך אותה לעיקר.
שוב,
זה,
זה יש רק רע,
רק הנקודה הזו,
רק רע,
רק רע.
כן, לכן זה אגב המילה זעום.
המילה זעום, סליחה, המילה לזעום זה מהמילה זעום.
מה זה זעום?
קטן,
משהו קטן,
אתה לוקח משהו קטן והופך אותו לכל הדברים.
נו,
אז תשמע, אתה...
תתנהל ככה.
שוב, דוגמה נוספת.
אתה נכנס לחדר,
הנה הם פה,
מכון מאיר,
חלקכם נמצאים בפנימיה.
נכנס לחדר,
וחבר שלך סתם מניח את הדברים המלוכלכים שלו על המיטה שלך.
זה לא בסדר,
זה לא בסדר, הזעם,
זה מה,
זה
מלכלך לי את המיטה וכולי, שוב.
אדם שלא עובד על עצמו ולא נמצא בעמדה הזו,
הוא עכשיו,
זה לא נשאר רק בנעליים מלוכלכות על המיטה,
זה ממשיך הלאה.
בוא'נה,
החבר הזה,
גם אתמול בערב,
שישבנו כמה חברים ודיברנו,
אז אני שאלתי איזה משהו,
אמרתי זה הרע,
והוא כזה התעלם ממני.
הוא שם כזה, אחד כזה שהוא...
מרכזי בחברה,
ומדברים איתו,
והוא כזה,
והשני דיברתי,
הוא כזה
לא התייחס אליי.
זאת אומרת, הוא בכלל, הוא מזלזל בי,
כן?
אז
זה כבר הופך להיות עכשיו,
עוד פעם,
האירוע המקומי מקבל עכשיו כבר משהו רחב יותר.
ועכשיו שהוא מזלזל בי,
זה בכלל פוגע בכל המעמד החברתי שלי פה,
וזה,
והנה,
ועכשיו אני,
אני,
אני,
אני, כן,
זה כמובן קורה בתת הכרה,
זה לא שהוא אדם חושב על זה,
ואדם רואה אותו,
נעליים מלוכלכות,
זה עכשיו מצית אותו,
אבל אנחנו מנסים פה,
שתנסה לנתח,
מה קרה,
מה אתה,
מוציא לי פה סכין על נעליים מלוכלכות.
חס ושלום,
בכלל לא מוצאים סכינים,
כן,
ואני אומר,
כן, מטאפורה.
לא, מה אתה עכשיו פה, לפני כולם,
מתחיל לצעוק,
וזה מה,
זה לא...
שוב,
כי זה מאחורה,
כבר לוקחים את הדבר הזעום הזה,
והופכים אותו לסוף העולם,
ועכשיו שזה סוף העולם,
אז אדם באופן קיצוני חושב שהוא ישבור פה כלי,
הוא יצעק צעקה, יגיד איזה מילה,
זהו.
אז מה כדאי לעשות?
שוב, בן אדם רואה נעליים מלוכלכות,
מה שאמרנו, דבר ראשון, נשימות,
לך חמש דקות החוצה,
בסדר?
שוב,
זה הזמן שבו טיפה אתה מתיישב,
יש לך אפשרות,
אתה ממש כותב את הדברים ומכה אותם.
ועכשיו תבוא ותדבר,
עכשיו להגיד שזה יהיה באופן מושלם,
שזו,
גם אחרי חמש דקות,
גם אחרי שלוש נשימות,
עדיין יש לפעמים כעסים,
אבל יש פה לפחות טיפה התחלה של מנגנון בקרה.
ואני אומר, זה דברים לכאורה מובנים מאליהם,
אבל לא.
אני אומר לך למה זה לא מובנים מאליהם.
הרבה אנשים, שוב, שהם...
הם אנשים שהם,
בקיצור,
בעייתיים כאלה,
שהם לוקחים את המשהו הקטן ועושים משהו גדול.
יש איזו שיטה שבטעות הרבה אנשים חושבים
שאדם יכול להתמודד עם הכעסים שלו.
קוראים לזה לפרוק כעסים.
בן אדם כועס,
מצוין,
תצעק,
ואז כאילו,
שוב,
בדמיון שלהם זה כמו כאילו שאתה מקיא,
שאתה מקיא,
אז הפסולת יוצאת מהגוף,
אז הנה,
בזה הבעיה נפתרה,
נכון?
יש
בעיה לילדים קטנים,
שהם כאלה כעסנים וזה,
אז יש כזו שיטה,
בוא,
תביא להם שק אגרוף,
הם ירביצו,
הנה,
וככה הוא פורק את הזעם שלו,
הוא מוציא את הזעם שלו.
זה טעות מוחלטת, היום אני גם מה
שהבנתי בפסיכולוגיה כבר קלטו שזה טעות.
אבל לא אכפת לי,
גם אם יש כאלה שחושבים שבפסיכולוגיה שזה נכון,
אז אני אומר לכם שזה טעות.
למה זה טעות?
זה נוגע לכלל חז"ל.
כלל חז"ל,
יש כלל.
אבר קטן יש באדם.
משביעו רעב, מרעיבו שבע.
כן,
זה נאמר ביחס ליצר המיני,
אבל זה לכל יצר שהוא.
כאשר אתה משביע את היצר שלך,
זה רק הופך אותו להיות יותר רעב.
כאשר אתה נותן פורקן לכעסים שלך,
ליצרים,
לתאוות שלך,
זה רק יוצר לך מנגנון התמכרות.
שוב,
איך אני יודע זה נכון?
תסתכלו על עצמנו.
כשאדם מתחיל לכעוס, תראו,
הוא מחמם את עצמו.
שוב,
היה פה משהו,
יש
פה נעליים מלוכלכות על המיטה,
מה זה?
מה זה, תגיד לי, נראה לך?
נראה לך?
אני לא יודע, תראה, שוב,
כל משפט שאתה מגבה את הכל,
כל מילה,
היא רק מכניסך יותר ללופ הזה של ההשתחוות,
לפסל וזה.
לעומת זאת אומרים לך זה, משביעו רעב,
מריבו,
סליחה,
משביעו רעב,
אם אתה משביע את היצר אתה רק נהיה עוד יותר רעב,
מריבו שבע,
מריבו זה דחיית סיפוקים.
כשאתה דוחה סיפוקים...
נכון,
זה קשה בהתחלה,
אבל זה יוצר שובע לטווח ארוך.
תגידו, אבל הנה,
אנחנו רואים ילדים קטנים,
הם מרביצים לסקי גוף,
הם נרגעים. ראיתי פה מישהו צועק, צועק, הוא בסוף נרגע.
זו טעות נפוצה, כמו שאמרתי.
הסיבה של ילד קטן,
הוא
נרגע בסוף,
הוא לא נרגע.
פשוט פיזית הוא התעייף.
אז הוא התעייף.
אדם צעק, צעק, צעק, בסוף...
עוד פעם,
נגמר הכוח,
אבל מבחינה נפשית הוא במצב זועם,
במצב זועם בהרבה יותר מאשר קודם.
שוב,
ואחרי זה,
אתם יודעים,
זה
הולך וממשיך המנגנון הזה.
בסדר,
עכשיו הוא הפסיק לצעוק,
אבל הוא יוצא כזה מחומם,
ועכשיו בסדר,
הוא באופן בלתי נמנע,
קצת נרגע,
אבל אז הוא נזכר שוב בדמיון, וזה עוד יותר חוזר.
העניין הוא לעצור,
אתה יודע, זה הדחקה מצוין,
אנחנו בעד הדחקות, בסדר? גם המילה הזו הדחקה,
מילה צריך להבין מה המשמעות שלה.
יש הדחקות
שאתה לגמרי לא נותן לכוח הזה מקום.
כמו שאמרתי, עכשיו בן אדם אומר, הכל טוב, הכל טוב.
לא,
זה הדחקה,
זה לא הדחקה, זה לא יודע אפילו מה לכל זה,
זה סוג של עתימות.
הדחקה במשמעות של חז"ל זה דחיית סיפוקים באופן זמני,
בסדר?
כדי לפתור את הבעיה לטווח הארוך.
שוב,
אני לא הדחקתי את הבעיה,
יש כאן בעיה של מישהו שהוא מתנהג אליי לא בסדר,
בסדר?
והכוח הזה שאני רוצה להתנגד לזה ורוצה
לפתור את הבעיה, הוא יבוא לידי ביטוי.
אבל בשלב ראשון,
אני לא נותן לו את הפורקן,
כי בשלב ראשון,
הפורקן הוא לא פותר את הבעיה,
הוא רק עכשיו יוצר פה את הבלגן השלם.
אז זה ככה נקודה ראשונה, בסדר?
נקודה שנייה,
אז אני מסכם,
ראינו עניין הכעס הגדרה,
שעל פי הרב קוק, על פי חז"ל,
כעס כשלעצמו, זאת אומרת,
זה שלבן אדם יש קפידה על משהו שלא טוב במציאות,
זה לגיטימי,
ובאיזשהו מקום אוי ואבוי בן אדם לא יהיה לו את זה,
בן אדם אדיש ואיזה,
כאן תתבללו,
צדיקים גדולים זה לא שהם קפידה,
רק שאצלם זה כבר,
אנחנו אומרים,
הקפידה עם המבט הכללי,
אנחנו אומרים, זה מגיע בבת אחת.
בסדר,
אנחנו לא שם,
יש לנו איזה מרחק בין הקפידה,
אבל גם צדיקים,
ובוודאי אנחנו, יש לנו קפידה, יש פה משהו לא בסדר.
מה הבעיה?
הבעיה שלוקחים את המשהו הלא בסדר הזה,
ועכשיו הופכים אותו לחזות הכל,
אוקיי,
אז
למדנו שבנקודה הזו
צריך למצוא את הדרכים של כל אחד, שתיקה, נשימות,
כתיבה,
לא יודע, סדנת ויפסנה,
לא יודע מה שבן אדם יעשה.
תגיב לדברים לא באופן מיידי,
ובשורה הזאת,
לדעתי,
הכלל הכי פשוט.
לא להגיב באופן מיידי לכעסים.
שוב, לפעמים אין ברירה,
אתה עכשיו נמצא,
מה שאמרנו,
יוצא עם הרכב וזה,
אז אתה חייב למצוא את הדרך גם להירגע,
אז לא יודע,
לפני שאתה יוצא מהאוטו.
תיקח נשימה ואז.
וברוב המקרים בחיים יש לבן אדם את ה-2-3 דקות של זה.
זה אדם, מישהו צועק לך לפני כולם, תשתוק.
סתם, אתה יודע, אתה תמיד תצא מורווח מזה.
אחרי זה, תגיב מה שצריך.
טוב,
אבל אני אומר, זה בגדול העיקרון.
היכולת למקד את הדברים לטווח קצת יותר ארוך, שוב,
לשבת ולכתוב.
אני
אומר לכם, תבדקו את זה טיפ ממני.
לא רק, אגב,
בכעסים
כלפי מישהו.
סתם,
כשבן אדם יש כעס על המציאות, החיים שלי רעים,
הכל דפוק,
הכל זה וזה וזה,
בוא, שב עכשיו, תרשום את הדברים.
שוב,
אני לא אפתור לך את כל הבעיות,
אבל זה שרשמת את הדברים,
זה גם הרעיון של חשבון נפש שאנחנו עושים לפני השינה,
זה עוזר למקד.
אז זה כאמור נקודה אחת.
נקודה שנייה, שימו לב, זה לא רק עוצמת הכעס,
אלא...
מינון הכעס, ואני אסביר.
יש גמרא במסכת קידושין,
דף עין,
שמספרת שפעם מישהו הסתובב בשוק וקרא לכולם עבדים.
היה עובר אומר,
אתה עבד,
אתה עבד,
אתה עבד.
כן, פעם עבד זה היה גנאי.
זה כאילו, אתה לא יהודי, אין לך ייחוס, אתה...
אחד מהאמורים,
ואז אמר שמואל,
שקורא לכולם עבדים,
אימו לו עצמו עבד.
תבדוק, אולי הוא עצמו עבד.
ובדקו מצאו שהוא עבד.
שאלו את שמואל,
איך ידעת?
אמר שמואל,
כלל שהפך להיות מטבע לשון,
כל הפוסל...
במומו פוסל ואמר שמואל במומו פוסל. כן, בקצרה זה, כל הפוסל
במומו פוסל.
נכון?
זה כזה משפט ראי.
עכשיו זה משפט של סאחים כאלה, מישהו מעליב אותך?
כל הפוסל במומו פוסל.
בסדר,
זה משפטים של מורות וזה.
טוב, אבל זה משפט נכון.
מה הכוונה כל הפוסל במומו פוסל?
כאן זה נקודה ששוב חשוב להדגיש אותה,
כי הראיתי שגם הרבה פה,
הרבה מתבלבלים ולוקחים את זה כיוונים לא נכונים.
יש אנשים שקולטים, כל הפוסל במומו פוסל,
סוג של מיסטיקה כזו.
אם אני הולך ורואה משהו פסול,
סימן שיש לי איזה...
פסול בנפש,
אני אומר שוב,
זה טעות שהרבה נופלים בה,
לוקחים את זה גם לכיוון של תורת המרות של הבעל שם טוב,
שמעתם על זה פעם?
יש איזה קטע שלוקחים את הבעל שם טוב,
שזה בנוי על העיקרון הזה,
אבל לא בצורה עמוקה,
ואז יוצאים לזה טעויות.
כאילו,
הרעיון,
ככה אנשים חושבים,
שאם אני רואה איזה פסול,
כי אם אני רואה איזה מראה שלילי,
אז זה בעצם שיקוף מראה שיש לי שלילה בנפש.
ואז אנשים נותנים לזה דברים הזויים,
אתה מבין,
אדם אומר לי,
אני ראיתי מחבל, אז זה בעצם
מראה שיש לי מחבל קטן בתוך הלב.
תגיד לי מה,
אתה מטורף,
אתה מכניס לעצמך דמיונות בראש.
ראיתי חתול שחור,
זה בעצם מראה שיש לי פה שחור בתוך הנפש.
זה
שטויות וחס ושלום,
אבל אם זה סתם מכניס אנשים לדמיונות ודיכאונות וחס ושלום,
מה שהם מתכוונים לתורת המרות של הבעל שם טוב במשמעות של שמואל,
לא שאתה ראית משהו באופן פסיבי,
זה שאתה ראית דברים פסולים באופן פסיבי,
הלכתי ברחוב,
אני אשם.
יש הצד של תורת הנסתר,
מגלגלים בחובה על ידי חיובא,
בעצם זה שראית וזה,
בסדר,
זה תורת הנסתר.
אם זה לא,
מה שנקרא,
אם זה לא מכוון,
אם זה לא מדריכים הדרכה מוסרית.
שוב,
אני מדגיש את זה,
אני פוגש כל מיני אנשים שנכנסו לסרטים מהרעיונות הפנימיים האלה.
כן,
אני רואה פה דברים שליליים,
אז אני כולי שלילי,
ויש עליי סיטרא אחרא וכולי,
שום דבר.
בן אדם הולך,
הוא פועל, אנחנו פועלים
על פי המוסר הגלוי.
ועל פי המוסר הגלוי זה שאני הלכתי עכשיו ברחוב וראיתי דברים שלילים.
מה
אתה רוצה?
זה שפתאום פגשתי עבד,
זה לא אומר שאני עבד.
אומר שמואל,
כל הפוסל, שימו לב, בצורה אקטיבית,
שאתה באופן אקטיבי,
לא פסיבי,
כל הזמן פוסל אחרים,
לא רק קורא,
אלא אומר,
אובססיבי?
זה מראה
שיש איזה משהו פסול בנפש שלך.
משהו כאן לא...
לא אמורים להגיב ככה.
זה גם שאלה של מינון, גם שאלה של עוצמה.
כן, בוא, אני אקח שוב דוגמה.
בן אדם נכנס לבית והבית לא מסודר.
זה לא בסדר שבית לא מסודר, בית צריך להיות מסודר.
אבל יש אנשים שרואים שהבית לא מסודר,
זה מפרק אותם.
מה קורה פה?
כל החיים שלי הכל בלאגן, אני לא יכול יותר.
מה זה נובע?
ככל הנראה,
שוב,
אני אומר פה ניתוח בגסות,
זה יכול להיות מהרבה דברים,
אבל ככל הנראה,
יש פה מישהו שהוא חסר לו קצת ביטחון בחיים,
ביטחון עצמי,
והוא בנה לעצמו איזה מנגנוני ביטחון מלאכותי,
יש כזה סוג של אובססיה לניקיון או סי די,
כאילו.
שהכל צריך להיות כזה ישר, מסודר, בסרגל וזה.
ועכשיו,
כשמשהו זז,
תמיד אם זה לא רק הפסול הנקודתי,
אלא זה יצר פתאום איזה איום על מה שהוא עמוק בנפש.
אז זה אומר שמואל,
תשמע,
תבדוק,
על מה הפוז,
כאילו,
מה אתה מגיב לי פה, כמו מטורף על זה שהסנדלים לא במקום.
זה איך,
אבל כמו שאמרתי, זה גם בעוצמה, אבל זה גם במינון.
תראו,
דברים מופלאים שכותב הרמב״ם בהלכות איסורי ביאה,
הוא כותב כך.
הלכות איסורי ביאה, י״ט ז׳.
כל משפחות בחזקת כשרות,
ומותר לשאת לכתחילה, כן? איך אתה מתחתן עכשיו עם מישהי ממשפחה,
איך אתה
יודע אם היא יהודיה או לא יהודיה?
אז הוא אומר,
כל משפחות בחזקת כשרות עד שיוכח אחרת.
היום זה כבר לא כזה פשוט,
צריך עדים וזה,
אבל בגדול. אף על פי כן, אומר הרמב״ם.
אם ראית שתי משפחות שמתגרות זו בזו תמיד,
או ראית משפחה שהיא בעלת מחלוקת ומריבה תמיד,
או ראית איש שהוא מרבה מריבה עם הכל ועצבני ביותר,
חוששים להם אומר רמב״ם, וראוי להתרחק מהם.
שאלו סימני פסלותם.
וכן הפוסל את אחרים תמיד,
כגון שנותן שמץ במשפחות,
כן, משמיץ משפחות,
או ביחידים,
ואומר עליהם שהם ממזירים.
חוששים לו שהוא ממזר.
ואם אמר להם שהם עבדים, חוששים לו שהוא עבד.
שכל הפוסל...
במומו פוסל, הנה זה המשפט של שמואל.
וכן כל מי שיש בו עזות פנים או
אכזריות ושונא את הבריות ואינו גומל להם חסד,
חוששים לו ביותר.
כי על עם ישראל נאמר, בישנים רחמנים גומלי חסדים.
ואם יש פה בן אדם שהוא כל היום אכזרי, כל היום, אז
צריך לבדוק משהו בייחוסו.
אני מתרגם את זה לשפה שלנו.
מילת המפתח שהרמב״ם אמר,
זו
המילה תמיד.
שימו לב תמיד.
זה שבן אדם מדי פעם רואה פסול וגם מבקר,
יש דבר כזה בעולם.
כמו שאמרנו,
החיים לא מושלמים,
יש נקודות שצריך לבקר.
אבל זה שאתה רואה שתי משפחות שמתגרות זו בזו תמיד,
כל היום,
זה מה שמעסיק אותם.
או ראית משפחה שהיא בעלת מריבה תמיד,
היא רבה פה עם כולם.
או ראית איש,
הוא מרבה מריבה עם הכול, תמיד,
כל הזמן.
שוב, יש פה עכשיו מגיע בחור.
אומר,
תקשיב,
יש לי בעיה חברתית פה במכון.
אני שואל אותו, למה יש לך,
מה הבעיה שלך עם החברה?
הוא אומר,
מה,
אתה לא יודע,
אני פה,
אני רוצה שיהיה פה שיעורים מהסוג הזה, והחבר'ה רוצים אחרת,
הם לא מבינים,
הם לא זה וזה.
טוב,
אפשר לדון עכשיו נקודתית בנושא,
מה מי צודק,
איך עושים פה וכולי.
אפשר גם לשאול שאלה אחרת,
תגיד לי,
לפני שאנחנו הולכים לטפל פה בנקודת,
תגיד לי,
אתה השתחררת קודם בצבא, נכון? כן, תגיד לי,
איך היה מערכת היחסים החברתית שלך בצבא?
עכשיו,
תראו,
לפעמים בן אדם,
האחרים הם לא שחררו לב,
והבן אדם אומר,
מה,
בסדר,
הכל טוב,
אבל בוא נגיד שבן אדם קצת...
לא עונה ישירות ובודק עם עצמו,
ואומר, שמע, האמת,
גם בצבא שאני חושב על זה,
היו רגעים לא פשוטים, היה,
מצאתי את עצמי כמה פעמים כזה מבודד חברתית,
וזה,
למה,
למה, למה שם,
מה אתה חושב?
אני אגיד לך מה,
הצבא,
זה היה סיפור אחר,
גם היינו בלחץ,
ואני הייתי,
שם אותי ביחידה שלא רציתי להיות,
והחבר'ה היו מסגנון מסוים,
ואני מסגנון אחר,
אז נוצר כזה חיכוך. אוקיי, אוקיי, הבנתי, הבנתי.
שאלה,
עכשיו תגיד,
כשהיית בתיכון,
בישיבה התיכונית,
איך שם היה מערכת היחסים החברתית?
שם זה הסיפור החל לגמרי, תבין אותי. שם
אני הגעתי באמצע שנה,
אני באמצע כיתה י',
הם כבר היו קבוצה מגובשת, וכשאני הגעתי, אז
כבר לא צריכתי את הקלם חברתית וזה.
אוקיי, אוקיי, עכשיו תגיד לי, מה מצבך במשפחה?
תגיד לי,
איך אתה,
אחים, אחיות,
איך אתה,
איך היחסים שלך?
תראה, אני ילד אמצעי, אני ילד סנדוויץ',
אתה מבין?
יש מעליי שלושה אחים גדולים,
ואחות גדולה, ומתחתיי שתיים,
אז אני כזה תמיד,
הקטנים כזה כל הזמן חמודים,
והגדולים כמו גדולים,
אז אני כזה לא פה ולא פה.
או, בדיוק, אז כאן כנראה,
בחור,
יש כאן מה שנקרא דפוס פעולה,
תשים לב,
יש כאן משהו שחורז. אני אומר פה,
זה כמובן תורה מאוד שטחית,
שלא לקחת גם את זה קשה מדי.
לפעמים יש מצב שבאמת בן אדם,
הוא נתקל בכמה סיטואציות בחיים שלו,
ויש תחומים אחרים שהוא דווקא מסתדר והכול טוב.
אבל
אם אתה רואה שיש כאן איזה תחום
שבכל סיטואציה אפשרית אתה נמצא פה בקסח,
כנראה שיש פה איזושהי בעיה. עכשיו,
מה הבעיה?
צריך לבדוק.
אבל זה צריך מודעות עצמית.
איך כמו שאומרים המורים, איך זה שתמיד אתה מסתבך?
איך זה שאתה מסתבך?
לא, אין לך כל כך הרבה הסברים.
איך זה שאתה מסתבך?
אתה מסתבך.
לפעמים זה,
לפעמים זה,
אתה יודע,
זה כואב הלב לראות לפעמים, כאילו,
אנשים שהם,
כשהם נכנסים לחדר,
איך שהם נכנסים,
הם משדרים בזה אנרגיה שלילית.
כאילו,
כולם ישבו פה בסדר,
הבן אדם בכלל עוד לא אמר מילה,
אבל רק בשפת הגוף שלו.
זו שפת גוף כזו עצבנית, מאיימת כזו.
או איזה מישהו שאומר מילה.
כן, למה אתה חושב ככה?
אחי, למה?
למה?
מה?
מה?
וזה אומללות,
כי בן אדם לא מודע לעצמו,
והוא כל מקום מרגיש שהוא מבודד,
וזה כמובן אחרי זה הולך ומתגלגל לעוד דברים,
וכל החיים נכנסים לאיזה מסלול ש...
זה משהו שחייבים להבין,
הכעס,
אובדן השליטה,
העמדה התוקפנית הזו,
של
הפסילה האינסופית הזו, שבכל מקום
זה לא הדרך הנכונה, זה...
ואני אוסיף פה עוד משפט שצריך להגיד לפעמים לבן אדם מהסוג הזה,
תדע לך.
שאתה עכשיו,
כן,
לא יודע,
אמרנו פה,
אומר אדם,
שתי משפחות שמתקוטטות זאת תמיד. יש פה שתי
משפחות שרבות מריבת עולם על השטח בחצר.
כל אחת טוענת שלקחו לה חצי מטר, לא על פי חוק.
עכשיו תראו.
יכול להיות שאתם צודקים,
אתם צודקים, אין בעיה,
אתם צודקים,
וכל מי שנפגש איתכם, אתם מספרים לו על זה.
שנים, זה השיח,
כל פעם, רק תדעו דבר אחד.
זה לא מעניין אף אחד.
אנשים חייבים להבין את זה, זה משהו ש...
זאת אומרת, אתה עכשיו כועס, אם אתה...
זה שבן אדם מדי פעם כועס,
דאגה בלב שוכנת,
מסביר לחבר,
אבל זה שבן אדם כל היום,
כל הזמן,
הוא ננעל פה על משהו כל הזמן,
צרר וצרר וצרר וצרר.
אנשים פשוט מתרחקים.
תראו, אנשים היום בדרך כלל לא אומרים לאנשים,
אתה יודע, שהם מנומסים.
יש פה פשוט מישהו ש...
כולם קולטים, שמע, האיש הזה הוא,
לא יודע,
קריזיונר,
כל שנייה,
כועס,
וכל פעם הוא מסביר, ולאף אחד אין סבלנות לשמוע את כל ההסבר,
למה אתה צודק,
ולמה הוא דפק אותך,
והיה
לא בסדר,
ואחרי זה אני אומר את זה שוב, יש פה חברים,
אתם כולכם גם נמצאים בשלב בחיים,
מה שנקרא,
של הקמת בית בישראל,
תדעו,
זה דברים שלפעמים עוברים בלי שאומרים לך את זה אף פעם.
אלא,
לא יודע, שהם מתעניינים עליך,
איזה בחורה מתעניינת עליך,
אז פשוט אומרים משפט בסגנון כזה,
טיפוס כזה, קצת כעסן כזה.
זהו,
זה קשה מאוד לצאת מהפוזיציה הזאת,
כשבן אדם מכניס לעצמו.
אז בסדר,
כל אחד,
מה שנקרא,
איפה שהוא נמצא בחיים צריך להתמודד, אבל...
הרמב״ם והרב קוק וכל חז״ל,
הם מנסים לתת לבן אדם אפילו,
אתה לא יכול
שיהיה לך דפוס פעולה של כעסנות.
זה
לא יכול להיות,
אתה לא יהודי,
מה זה אתה לא יהודי?
חס ושלום,
זה לא שהיום אנחנו לא בודקים ככה,
יהודי או לא יהודי.
אבל יש כאן משהו שהוא לא אמור להיות.
אתם יודעים מה,
בואו נמשיך פה,
באורות הקודש ג',
הוא לוקח את זה גם למישור הציבורי.
אמרתי לכם שהשיעור הזה,
אני חושב שהוא חשוב,
כי הוא לא רק ברמה האישית,
הוא גם ברמה הציבורית.
הרב כותב כמה מילים,
שאני אומר לכם,
הרב קוק כותב את זה לפני מאה שנים,
כאילו הוא כתב את זה היום בבוקר.
תקשיבו להמשך הפסקה,
כן, הפסקה על הכעס, אומר הרב קוק.
כשאנו רואים
איזו כת או מפלגה,
מדברת תמיד את דבריה בכעס,
הרי אין לנו סימן,
אומר הרב קוק, שאין לה די,
שאין לה תוכן ובמילא מלאה את הריקנות שבה,
והיא כועסת על עצמה באמת.
אלא שהאגואיזם בא ומכריח אותה להטיל את הארס של כעסה על אחרים.
רב כתב את זה מהחדשות היום בבוקר.
שאתה רואה כת או מפלגה שכל הזמן כועסים.
זה משהו לא נורמלי.
הכל רע במדינה הזאת.
תגידו, מה נסגר איתכם?
שוב,
תגידו, מה,
אבל כל מפלגה יש לה את הכעס שלה והביקורות שלה.
נכון,
נכון, אנחנו לא,
אני לא אמרתי פה,
כן,
אנשים לוקחים את הפסקה הזו,
כן, אסור אף פעם לכעוס על כך.
זה שיש שם מפלגה,
שיש לה איזה נושא מסוים שהיא כל הזמן כועסת עליו,
זה לגיטימי מאוד,
הפוך,
שזה נבחרתם.
מה זאת אומרת,
אתם צריכים להיאבק על ארץ ישראל,
וכל פעם שמנסים להתעות,
שאתם, לא יודע,
נאבקים נגד התרבות הפרוגרסיבית,
בוודאי, יש
פה תופעות,
אבל זה תפקידנו להצביע ולבקר וכולי.
אבל שאתה רואה,
כת או
מפלגה,
שהכעס שלה הוא לא,
מה שנקרא, הוא לא אחיד.
זה לא שיש להם איזה נקודה אחת שהם כוסים עליה כל הזמן,
אלא זה על הכול.
רק הסיבה מתחלפת, הכעס נשאר.
אתה,
אתה,
תראו,
הסיפור הזה של הקבוצה הזו,
של הבושה בושה,
אנשים חושבים שזה התחיל,
כן,
מה שקוראים הקפלניסטים למיניהם,
כן, כשם קוד.
אנשים חושבים שזה התחיל בסיפור של הרפורמה.
זה לא התחיל שם,
זה לא התחיל שם,
זה התחיל בקורונה.
הסיפור הזה,
הגרעין שמשם התחיל המחאה,
זה אנשים שבקורונה גם מדינת ישראל,
הם החליטו שמדינת ישראל רוצה להשמיד אותם,
לא יודע,
להשתיל להם אנטנות 5G,
זה ההפגנות שלהם,
זה מצולם.
כן, גלים משהו באמצע,
אחרי זה היה כלכלה,
אחרי זה היה רפורמה,
אחרי זה היה מלחמה,
אחרי זה חטופים,
אתה רואה,
תגידו,
טוב,
יש פה כן קו אחיד, נגד ביבי,
בסדר, אוקיי,
זה,
מה לעשות,
ביבי הוא ראש הממשלה בחמש עשרה שנה האחרונות,
אז הממסד תמיד אשם, אוקיי.
אז תגידו,
בסדר,
איך נמדוד אם זה באמת כעס אמיתי,
או שהוא,
כמו שאמרנו,
נובע מאיזה בעיה?
בואו נראה מה קורה אצלכם בחיים האישיים.
אם אנחנו רואים שאנשים האלה בחייהם האישיים נשואים באושר,
כשלמעט כמובן שיש כאלה שנשואים באושר והכל,
נדבר עכשיו כתופעה.
אנשים שהם חיים במשפחות גדולות ומאושרות,
בקהילות גדולות ומאושרות וזה,
ופה אתה אומר,
יש להם את הקטע מול ביבי,
אז אתה אומר,
בסדר, בוא נתייחס עכשיו לטענות.
גם פה הטענות אפשר לריב עליהן,
אבל לפחות יש כאן, מבחינה נפשית,
אתה מבין שיש כאן איזה...
אבל אם אתה רואה אנשים,
וזה המודל לצערנו של ה...
אמרתי, כשם קוד, לא באופן אישי כל אחד.
אתה רואה אנשים
שבחייהם האישיים הם מפורקים.
אני קצת כמה פעמים נפגש עם האנשים האלה,
נו,
הם עומדים,
צורכים שם כמו זה,
אנשים מבוגרים,
ואני אומר להם,
ריבונו של עולם,
מה אתם בגיל שלכם?
אין לכם משפחה, אין לכם מה לעשות בחיים.
ובאיזשהו מקום התשובה היא כן, אין לנו.
יש,
לא יודע,
שני ילדים,
אחד לא מדבר איתי,
השני נמצא בחו"ל.
פעם הייתי איש חשוב,
הייתי טייס,
הייתי זה,
הייתי זה,
עכשיו אני כלום,
אני כאילו מרגיש...
הוא לא אומר את זה,
כמובן,
אבל
כאילו אתה אומר,
הבן אדם,
אין לו מה לעשות בחיים.
ועכשיו,
כועס, כועס, כועס.
הוא אומר, אבל יש פה לא...
קיצור,
אתה רואה כת זו מפלגה שמדברת תמיד את דברה בכעס,
שהכעס זה הקו החורז בחיים שלהם.
סימן שאין לה תוכן.
עוד פעם,
מדובר באדם שחסר לו את התוכן החיובי בחיים,
והוא בעצם היה אמור לכעוס על עצמו,
רק הוא אגואיסט,
אז הוא אגואיסט,
והוא פורק את הכעס על אחרים.
קשה, מה שנקרא,
לפספס את התופעה הזו בתרבות הפרוגרסיבית,
מה שנקרא.
זה,
עוד פעם,
פרוגרסיבי,
צריך להבין את התרבות הזאת.
זו
תרבות
שהמנטרה הגדולה הזו,
הכל רע.
הכל רע,
הכל רע,
הממסד רע,
המשפחה רע,
האנשים סביבי רעים,
כולם רק זה,
ומילא גם יהיה לי רק רע,
ועוד יותר רע,
ועוד יותר רע,
ועוד יותר,
אנשים כאילו,
זה,
כל הזמן מדינת ישראל עליה,
זהו,
הכל אבוד.
עכשיו,
בסדר,
אם אתה אומר לי עכשיו משהו נקודתי,
בסדר,
אבל אני זוכר אותך גם לפני 30 שנה,
מסביר שמדינת ישראל עליך, ותמיד הולך להיות כלכלה,
ותמיד אתה מאיים שאתה תרד מהארץ,
והאחרון שיצא ירד, יכבה את האור,
ו...
ופעם זה היה סאדם חוסן,
ופעם זה היה הכלכלה של שנות ה-80,
ופעם זה בגין,
ופעם זה שמיר,
ופעם זה כל פעם הר געש רון,
וזה וזה.
תמיד רע, תמיד זה,
וגם שיש לך אפילו איזה רגע שהדעות הפוליטיות שלך,
אם
כן יש להן יותר כוח,
אז
גם אז
זה רע, כי זה מסתיים באיזה שלב,
ותמיד יש משהו נגד המדינה,
נגד העם שלך, נגד הזה.
דוני, אתה זקוק לטיפול.
זקוק לטיפול,
וזה כמובן לא יקרה,
כי
בן אדם בדרך כלל כבר נמצא בשלב שהוא כבר לא...
אז מה יקרה?
יקרה מה שקורה לכל האנשים,
הכיתות והמפלגות הכועסות מהעולם.
הם נעלמות.
זה
היה הכול.
אתה הופך להיות אדם לא רלוונטי,
זקן, נרגן,
שכועס כל הזמן,
ואתה הופך להיות הערת שוליים בהיסטוריה.
אז ברמה הלאומית הכללית,
מה שנקרא...
זה כבר, הקדוש ברוך הוא מוביל את הדברים.
ברמה האישית,
כדאי שכל אחד לא יהפוך להיות הערת שוליים בהיסטוריה האישית שלו.
מה אתה רוצה שיזכרו ממך בגיל 80?
בגיל 90?
מה?
שכעסת?
שהיית...
צריך
כל הדברים הטובים,
ובתוך זה יש גם נקודה שצריך לבקר.
יש ביטוי מופלא של רבינו יונה,
שערי תשובה,
שהוא כותב כך.
אֱוִיל יְלִיץ שם,
כן,
זה פסוק מספר משלי,
שהטיפש הוא כל היום מליצה שם, הוא כל היום מאשים אחרים.
ואז הוא אומר,
פירוש.
האויל
יליץ חובה,
הטיפש כל היום מדבר חובה על אחרים,
כי יחפש מומי בני אדם ואשמתם,
וייתן בהם דופי,
ולא ידבר לעולם בשבח ודבר טוב הנמצא בם,
ושימו לב למשפט המקסים.
והמשל על זה אומר רבנו יונה,
כי הזבובים לעולם באו ונחו כולם על מקומות הלכלוך.
שמעתם?
הזבובים תמיד באים אל הלכלוך.
למה?
סיבה אחת,
כי הלכלוך מושך זבובים.
זבובים
מחפשים לכלוך.
יש סוג אנשים כאלה, שהם נכנסים לחדר,
והם ישר מוצאים את הנקודה השלילית.
זה כישרון.
כישרון לא טוב,
בעיקר שוב גם אחרי זה גם כותב
את הכישרון הזה ומפיץ אותו מיד,
כיום
כל הזה,
אתה שנייה,
מפיץ את הדברים השליליים וזה
וכולי.
אז זה כאמור הנקודה השנייה,
אז אני מסכם פה את מה שראינו עד עכשיו.
הראשון.
ואמרנו שהכעס הוא נובע,
אמרנו, לקחת משהו קטן ולנפח אותו,
אז זה כלל ראשון,
כלל ראשון אדם צריך בכעסים שלו לדייק,
להקפיד,
לכוף
לחתוך,
על מה בדיוק הוא כועס,
כבר אנחנו,
זה אחד.
שתיים, המינון,
בסדר?
המינון,
לא יכול להיות שבן אדם כל היום רק כועס,
זה עוד פעם.
יש מדי פעם,
לא יודע להגיד לך בדיוק מספר,
כמה כעסים מותר לבן אדם ביום,
וכמה כעסים מותר לבן אדם בחיים, אבל זה לא ייתכן
שכל הזמן בן אדם נמצא פה בקסאח עם כולם.
וזה קשור מאוד גם,
שוב,
איך למשל בן אדם,
קיצור,
אומר ביקורת.
הוא אומר, אדם צריך להגיד ביקורת יחד עם שבח.
כן, למשל, נגיד, כועסים על ילד.
אפשר.
אפילו שצודקים.
תן דוגמה, אתה עכשיו...
לא יודע, אתה אבא, אתה מקבל פתאום טלפון,
ראו את הבן שלך מסתובב בתל אביב.
נכון,
זה הרגע שוב, דיברנו קודם על כעסים, נכון?
זה הרגע שבן אדם...
הוא אמור להיות עכשיו בבית ספר.
אתה
מתקשר לבן.
ומוסיף חטא על פשע.
איפה אתה נמצא עכשיו?
מה?
אני נמצא בבית ספר.
כאילו, מה שנקרא...
וכולם, יש את הפיתוי עכשיו, להגיד, תפסנו...
אם אדם פועל לפי הכללים שאנחנו מדברים עכשיו,
דבר ראשון עכשיו שותקים. אוקיי, בסדר.
עד צהריים.
בוא, בני היקר, אני רוצה לדבר איתך.
מה אומרים לבן?
דרך אחת להגיד לו,
אתה שקרן, בסדר?
שוב, זה נותן את הפורקן, נכון?
הכעס, עברתי,
הכנסתי, שברתי פה את הכלים, וזה,
טעות חמורה.
דבר ראשון, תתחיל בדברי שבח.
שמע, בני היקר?
אתה
בחור מצוין,
יש המון דברים שאתה מצליח בהם,
יש המון דברים שאתה עושה כמו צריך וכולי.
מה המילה הבאה?
לא, אבל לא,
אבל זו מילה ששוללת את כל מה שהיה קודם,
אבל בעצם שום דבר לא שווה,
לא.
שימו לב, המילה הזו,
יחד עם זאת.
שוב,
אנחנו פה בביטויים שכיחים הרבה במהלך השיעור הזה,
יחד עם כל הפוסל במומו פוסל,
אז גם
יחד עם זאת.
לא יודע, לא מצאתי מילים יותר טובות.
שמע, בני יקר, אתה עושה הרבה דברים מצוינים.
יחד עם זאת,
אתמול,
היום שהתקשרתי ללכת בצהריים ושאלתי איפה אתה נמצא,
אתה...
מעמילה,
בדיוק.
לא אמרת אמת.
דבר ראשון,
לא שקרן,
אם כבר להגיד, אתה שיקרת.
זה משונה, אתה מבין?
כשאתה אומר, אתה שקרן, אתה הפכת את כולו לשקרן.
שוב,
אנחנו נופלים למה שדיברנו בחלק הראשון של השיעור.
אתה הכל שקרן,
אתה
כולך שקר.
אתה משקר.
שקר, שוב, זה להקפיד במדויק.
עוד יותר טוב להגיד את המילים,
אתה לא אמרת אמת.
השתמשת בביטוי מרוכח שכבר יוצר פה...
זה נקרא לטפל בבעיה.
מי שרוצה לפרוק עצבים,
אין בעיה,
שייכעס,
שיקלל,
שזה וזה,
אין בעיה,
תרגיש טוב,
ואחרי זה אל תתפלא,
שילד שלך לא ידבר איתך.
אם אתה,
איזה,
תדבר,
ושוב,
אני אומר,
זה לא בא לטשטש את הביקורת ולא זה,
אני
אומר שהעסק כבר מובן,
לא רק מהשיעור הזה,
גם השיעורים אחרים,
אני לא אומר,
מאלה שלוקחים את הרב קוק לכיוון של להיות דובוני,
אכפת לי כזה.
הכל טוב, הכל נפלא,
הכל זה, הכל כזה.
יש בעיות,
יש קשיים ויש אנשים שצריך להיאבק מולם ותופעות שצריך לבקר אותם.
אבל שוב,
תראה את המכלול, מה?
אני לא מסכים,
לא רק לא מסכים,
אתה טועה,
ואנחנו במקרה הזה,
זה משהו שצריך להיאבק נגדך ולהילחם נגד התופעה הזאת.
יחד עם זה,
יש גם דברים...
טובים במציאות,
יש דברים טובים במדינה,
יש דברים טובים גם בציבור הזה,
ועכשיו מתמודדים עם זה, זה העמדה שבונה.
וכאן אני רק
כמעט מסיים,
הרב מסיים את הפסקה המופלאה הזו,
שהוא באורות הקודש ג', רמ"ג,
הוא כותב כך.
יסוד הכעס בא מצד חיסרון היצירה הרוחנית.
קיבוץ כוחות רוחניים העומדים לצאת אל הפועל
דוחקים את הנשמה ומצערים אותה בקיצפון פנימי.
וכל מה שהיצירה הרוחנית מתרחבת,
השלום מתרבה בעולם.
בסוף הפסקה הרב נותן פה את
דרכו של הרב קוק,
את ה...
עומק האדיר שעומד מאחורי הכעס.
אמרנו, מה זה כעס?
כעס זה שוב,
אובדן שליטה,
שכל הכועס בעיניך כאילו זה אזהרה,
אתה עכשיו משתחווה לכעס,
לא רואה כלום,
מגיע?
מגיע מחיסרון היצירה הרוחנית.
משהו לא טוב לך בחיים.
למה אדם כועס?
למה יש מלחמות בעולם?
אם לשם הרב קוק לוקח את זה.
אנשים חושבים שיש מלחמות בעולם על דברים נקודתיים.
יש פה עכשיו מאבק על טריטוריה,
יש פה עכשיו איזה מאבק על איזה משאב כלכלי,
ולכן יש מלחמות.
לכן בן אדם כועס, לכן אומות כועסות אחת על שנייה.
ממש לא.
יש ספר,
ממליץ לכם לקרוא,
אני יודע שלא תעשו את זה,
אבל אני סתם
זורק לכם את זה כאתגר.
ספר שכתבה אותו היסטוריונית יהודית-אמריקאית,
קראו לה ברברה טוכמן.
היא נחשבה במאה ה-20,
הגדולות,
שנקרא מצעד האיוולת.
אבל לא על זה אני מדבר.
כן, דווקא לא קראת.
דווקא זה ספר שהיא כזה, יותר מדי ביקורתית,
כולם
טיפשים ורק זה,
אבל בסדר, נעזוב.
אבל ספר אחר של דתי מאוד טוב שלה,
נקרא המגדל הגאה.
ככה זה נקרא.
זה ספר שמתאר את המדינות ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה.
מלחמת העולם הראשונה בהיסטוריה,
זה נחשבת מלחמה לא מובנת.
זו הייתה מלחמה איומה ונורא,
מיליוני הרוגים, וזה יצר את כל ה...
אחרי זה בעצם את מלחמת העולם השנייה.
כל העולם הלך והשתנה, ולא לטובה,
מתוך המלחמה הזו.
ומבחינה היסטורית,
עד היום לא ברור על מה המלחמה הזו פרצה.
זאת אומרת, הסיבה הרשמית היא...
גורמים, למדתם בהיסטוריה?
בדיוק,
נרצח יורש העצר,
היה סרביה ואוסטריה,
היה ביניהם מתח,
ויורש העצר אוסטרי בא לבקר בסרביה, ושם רצחו אותו איזה לאומנים,
ואז אוסטריה באה בפיצויים נגד סרביה,
והיא לא הסכימה,
אז יוצר ביניהם מצב מתח מלחמה,
ואוסטריה הייתה קשורה בבריתות עם גרמניה וטורקיה,
וסרביה עם בריטניה וצרפת, ואז ככה התחיל להתגלגל פה מלחמה,
ואז גם ארה״ב התערבה,
וכל העולם נכנס למערבולת של דמים,
שאחרי זה גם אמרנו,
זה שינה את כל הע
בגלל שהמלחמה הסתיימה בזה שגרמניה הפסידה,
זה גרם לאחרי זה עוד 20 שנה להיכנס שוב למלחמה,
מלחמת העולם השנייה,
והעולם הגיע לאן שהוא הגיע.
הגיע לאן שאומרים,
תקשיב,
בסדר,
היה אוסטריה,
סרביה,
זה,
זה,
מה עכשיו,
הבריטים עכשיו הולכים להילחם,
להרוג מיליונים בשביל איזה...
אם נותן הסבר, ניתוח עמוק, פסיכולוגי על גבול התרבותי.
שהיא מסבירה שכל המדינות שהיו מעורבות במלחמת העולם הראשונה,
עם פרוץ המלחמה, הם היו עם מתח אדיר.
היה בכל המדינות מאבקים,
בין סוציאליזם לקומוניזם,
בין סוציאליזם לקפיטליזם, בין ימין לשמאל,
בין דת למדינה.
זה היה,
כל אירופה הייתה תוססת,
כמו איזה חבית אבק שרפה.
וברגע שמה שנקרא,
היה את הניצוץ,
בום,
זה פוצץ פה את הכל.
הסיבה שיש מלחמות בעולם,
כי יש איזה כוחות שלא באים לידי ביטוי.
זה גם הסיבה לכל המלחמות, גם...
מי שחושב שהמלחמה בינינו לבין הערבים והאסלאם זה בגלל ש...
לא יודע,
הם
לא כמה קילומטר פה בישראל,
זה מה שמעניין אותם.
צריך להבין, אסלאם ואת הכוחות של מה זה אסלאם.
היה לכם לקרוא עוד ספר,
ספר של דוקטור מיכאל בן ארי. קראים, החזון והפגיון.
זה ספר חדש שיצא, איך אומרים,
ניתוח פשוט,
רק שגם היה צריך להראות את זה,
מה שנקרא,
בטקסטים בפנים.
אתה מבין, הקוראן והאסלאם זה אבק שריפה,
זה לא חבית אבק שריפה רפה,
זה פצצת אטום שרק מחפשת תירוצים להתפוצץ.
יש פה מאבקים,
כוחות פנימיים של איזה חברה שלמה שלא מוצאת את עצמה בעולם,
מכל מיני בחינות,
לא דתית,
לא כלכלית,
לא תרבותית, לא איזה אוסף של נוודים שנכשלים פה בעולם המודרני.
ועכשיו,
איך אומרים,
זה רק כל פעם ההסבר,
כל מקום שיש מוסלמים,
אתה רואה שיש פיגועים.
אז זה לא מקומי דווקא פה,
זו תרבות שלמה.
אז
גם במלחמות אחרות,
מלחמת רוסיה-אוקראינה,
גם המחשבה הזו,
שהמלחמה הזו פרצה,
כי לפוטין,
איש עמום,
והחלט...
צריך להבין מה זה אוקראינה ומה זה
רוסיה ומה ההיסטוריה שם משותפת שלהם.
זה הכל תמיד מתיישב
על משהו שלא...
מבחינה פסיכולוגית,
רוחנית,
תרבותית, לא טוב לחברה הזו,
ועכשיו מחפשים את התירוץ ל...
ולכן הפתרון,
מי שרוצה לפתור את הכעס בעולם מבחינה שורשית,
צריך ללכת שם.
אומר הרב,
כל מה שהיצירה הרוחנית מתרחבת,
השלום מתרבה בעולם.
ככל שאומה בונה יותר יצירה, מוצאת את המקום שלה,
את הזהות שלה וכולי,
זה יוצר השלמה בעולם.
זה השלום שאנחנו מתפללים עליו.
שלום זה לא הפשרה והדמיונות השמאלניים,
שתוותר לביריונים,
תוותר פה לכוח הזה שמנסה לחסל אותך,
ואז זה רק אתה תעמיק את הבעיה.
זה המודל,
לברר את הזהות שלך,
מתוך כך זה גם יגרום לגבולות ולבירור זהות בכל העולם,
וזה לאט לאט יקטין את המלחמות.
וכיתתו חרבותם לאתים,
זה יהיה לעתיד לבוא.
שהמציאות תלך ותתברר.
שים שלום טובה וכולי.
זה אנחנו מתפללים.
שלום זה שכל כוח...
ימצא את המקום שלו בהרמוניה,
זה הרעיון של שלו.
ואם נוריד את זה לרמה האישית,
שוב,
בן אדם,
כשאתה רואה שאתה עצבני,
אתה רואה שאתה זה,
תפסיק לחפש עכשיו רק,
יש גם את הטיפול הנקודתי,
כמו שאמרנו.
תשתוק פה,
עכשיו תנשום עמוק,
תכתוב את הדברים, זה נכון.
אבל מעבר לזה,
אם אתה רואה שאתה טיפוס,
כמו שדיברנו,
יש לך דפוס פעולה.
של התנהגות, של כעס ועצבים,
תנסה בבקשה לבדוק מה לא ממוקם טוב בחיים שלך. לא יודע,
אתה עכשיו נמצא באיזה לא מסתדר מקצועית,
לא משפחתית,
יש לך איזה...
תנסה ללכת על השורש,
עוד פעם,
הדברים הם לא שחור לבן,
זה לא שפותרים ככה בעיה,
יש כאן תהליכים של שנים עם נסיגות ורגרסיות ועליות וירידות,
אבל
לפחות אתה הולך פה לאיזה כיוון ש...
שיטפל בבעיה לעומקה ולשורשה.
ככה גדלים בעם ישראל, ככה מטפלים בעם ישראל בכעס.
לא בפורקן עצבים מצד אחד, לא בהתעלמות מצד שני,
אלא שליטה לטווח קצר,
שליטה עצמית על ידי דברים מלאכותיים,
של שתיקה, של נשימות, של מיקוד וכולי,
ולטווח ארוך בבירור רוחני.
ואישיותי של המקום שלי בעולם,
והאדם
הופך להיות הדמות האידיאלית.
ובזה אני מסיים רבנו בחיי בספר חובות הלבבות,
הוא
מתאר איך צריך להראות
הדמות האידיאלית של עובד השם, של החסיד, הוא כותב כך.
החסיד,
הוא אומר,
אבלו בליבו וצהלתו על פניו.
החסיד, גם שהוא אבל בליבו,
הוא תמיד משחק אותה קול.
הדחקה וזה,
כבר דיברנו על זה בשיעור.
זה לא,
לא מדובר ב...
הוא מטפל בבעיות שלו, אבל הוא לא...
אמרתי, זה שבן אדם כל היום שופך
את הבעיות שלו, זה לא פותר.
זה רק
מכניס אותו ואת כל האווירה מסביב לקסח.
אדם,
ואגב גם ברמה נימוס פשוט,
טקט פשוט,
לא יודע,
אני עכשיו,
יש לי,
לא יודע,
אני יש לי עכשיו בעיות אישיות בחיים,
לא יודע,
ארנונה וזה,
אני עכשיו מגיע,
בום,
מתחיל פה לפרוק עליכם,
הנה באופן צורם,
אני מספר לכל העולם,
תדעו לך,
עזבו שנייה את החוסר יעילות שבדבר,
מה שנקרא.
מה עשית, מה עשינו לך?
מה אתה פה מפיל עלינו את הדברים?
אדם צריך, אתה חי בחברה,
יש לך בעיה.
אבל לא בליבו, צרתו על פניו.
אדם בכל מקום מתנהל בצורה נורמלית.
אחרי זה שיטפל בבעיות שלו.
ליבו רחב ונפשו שפלה.
הוא מיושב,
אדם תורני הוא אדם מיושב.
אני יודע שיש כל מיני מקומות שמנסים להגיד,
לא,
להיות אדם עובד השם זה להיות איזה מישהו כזה...
לא, ממש לא.
דחיית סיפוקים,
שליטה עצמית,
זה הבייסיק של עבודת השם.
זה שדחיית סיפוקים
הבן אדם להיות כזה מסכן ודחוק,
בסדר,
זה לא הבעיות שלנו היום. היו תקופות במאה ה-19 שאנשים היו ככה,
היה חינוך קשוח,
אז עכשיו אם אמרו לבני אדם שליטה עצמית,
זה כבר הביא אותם אל הקצה והם התפרצו.
היום המצב הפוך,
היום כולם סטלנים, בסדר טוב, כולם זה וזה.
שליטה עצמית, להתפרע לא צריך עידוד.
תפרוק, תפרוק את העצבים שלך, אל תדאג.
יש אינפלציה של פריקת עצבים, כולם פורקים עצבים.
עכשיו מה שצריך זה, וואו וואו, תרגיע.
עכשיו לא כולם פה,
אתה לא מפיל פה על כולם
תנשום עמוק,
תהיה מיושב,
תנשום חמש דקות בחדר ואז תחזור.
מחוץ לחדר ואז תחזור.
משאו קל,
ממשיך אבני מחי להגדיר,
חסיד,
אבל לא בליבו, צלתו על פניו,
ליבו רחב, נפשו שפלה ומיושב,
מסעו קל,
עזרתו רבה.
הוא עצמו פחות נותן משא לאחרים ויותר עוזר לאחרים.
רך מחמה ומתוק מדבש.
תלונתו מועטה,
חברתו שמחה.
כל נפש בעיניו יקרה מנפשו,
אוהב אלוקים ורודף רצונו.
זה הדמות של אדם עובד השם, גם ברמה האישית וגם בתור ציבור,
בעם ישראל וגם עם ישראל.
זו העמדה.
נינוחים, מחייכים, מיושבים,
יודעים לבקר את מה שצריך לבקר,
אבל
נמצאים כל הזמן בעמדה
שיש הקדוש ברוך הוא בעולם, ולכן
יהיה לי רק
טוב ועוד יותר טוב ועוד יותר טוב.
נעצור.
