חיים רפאל בן סולטנה.
לימוד יהיה לעילוי
נשמתו של רפאל בן סולטנה, שהיום הוא יום
פקודתו.
48. פה
הרב מדבר
על חלק,
אנחנו נלמד היום את החלק בברכת האורח.
אדם שמתארח בביתו של חברו ואומר ברכת המזון,
האורח מברך את בעל הבית,
יברך את בעל הבית הזה, 48. כן, וכן הלאה וכן הלאה.
דברי הרב.
כתוב,
יצלח מאוד בכל נכסיו,
יהיו נכסיו ונכסינו מוצלחים וקרובים לעיר.
מוצלחים וקרובים לעיר,
ועל לשלוט שטן ומעשי ידיו ומעשי ידינו.
ועל להזדקק לא לפניו ולא לפנינו,
שום דבר הרהור,
חטא ועבירה,
ועוון מעתה ועד עולם.
אז אנחנו נראה דברי הרב לגבי
שתי החלקים האלו,
קרובים לעיר,
ואחרי זה ועל לשלוט שטן.
האורח מברך את בעל הבית,
שיהיו נכסיו, ונכסינו מוצלחים וקרובים לעיר.
מה העניין של קרובים לעיר?
מה אנחנו בעצם מאחלים לבעל הבית?
צריך לומר שזה משהו חשוב.
אם זה ברכה,
זה חשוב.
קרובים לעיר,
הייתי אומר,
אולי יש דווקא אנשים שמעדיפים לגור רחוק מן העיר, לגור בכפר.
רואים שהברכה דווקא אומרת קרובים לעיר.
אולי לא בעיר,
שיגור בכפר,
אבל שיהיה קרוב לעיר.
צריך להבין את הברכה שבזה.
משמע לפי דברי הגמרא,
שהשילוב הזה של קרובים לעיר הוא במובן מסוים עדיף
על פני מקום מגורים שהוא רחוק מאוד מהעיר.
באופן כזה שקשה לקיים קשרי מסחר או
בכלל כל מיני דברים שאדם צריך בעיר,
זה מאוד מסבך אותו להגיע לעיר.
אז יש עניין דווקא של קרבה לעיר.
עכשיו,
קרבה לעיר בזמננו זה יכול להיות גם
אם אדם גר רחוק מן העיר,
כי
היום היא קרובה לעיר ויש הרבה דרכים להגיע לעיר,
יש רכבת,
יש...
אבל הקרבה לעיר מדברת פה יותר על ה...
החיים הכפריים, השלווים,
לבין
הקרבה למציאות ההמון.
המציאות של קרבה לעיר, שם יש הרבה אנשים,
שם...
מה זה כל כך חשוב להיות קרוב לעיר,
למקום שכל כך הרבה אנשים מצויים שם?
קרובים לעיר,
שלמות האדם בנפשו,
ומידותיו.
שמהם יוצאות לכל מיני השלימות הפרטית,
תלך ותתעלה רק באופן שלא ישים מרכז חייו,
רק עניינו הפרטי.
זה ראינו פעם שעברה, אתם זוכרים בעניין החלום,
רשע.
כל ענייניו,
כל המחשבות שלו,
זה רק סביב העניינים הפרטיים שלו.
אז שהוא אומר לנו כאן הרב, שבאמת שלימות האדם
בנפשו ומידותיו, זה רק באופן שלא ישים מרכז חייו,
שלא ישים מרכז חייו, רק עניינו הפרטי,
כי אם ענייני הציבור והכלל יהיו קרובים אל
ליבו.
זאת אומרת,
זה אדם שהוא
מבין שאושר החיים, אושר החיים,
זה לא להיות אדם פרטי שכל הזמן דואג רק לעצמו וכל הזמן...
מחפש את הנוחות שלו.
לא,
הוא יודע לצאת מגדרו,
הוא יודע לצאת מאזור הנוחות שלו ולפנות אל הזולת.
מה אתה רוצה?
אתה צריך עזרה.
יש לך בעיה?
אני רואה, אני יכול לסייע.
לצאת מעצמו.
כמה שאדם יכול לצאת מעצמו,
זה
מראה שהוא טיפוס יותר כללי.
כללי.
זאת אומרת,
במילים אחרות הייתי אומר,
אולי קצת מילה גבוהה,
אבל נשמתו יותר נוכחת.
ככל שאדם הוא יותר כללי, כלומר,
משלב את הפרט עם הכלל, גם את הצרכים הפרטיים שלו,
אבל משלב אותם עם הכלל,
הוא לא מסתפק רק בשלמות החומרית שלו, ואפילו לא בשלמות הנפשית שלו.
אלא הוא שואל את עצמו,
מה אני יכול להועיל לכלל
עם הדברים הטובים שיש בי?
יש לי ממון, מה אני יכול לעזור לכלל?
יש לי מעלות נפשיות,
מידות,
איך אני יכול לעזור לכלל עם זה?
יש לי מדרגה רוחנית נפלאה,
אני יודע את כל השאס,
איך אני יכול לעזור לכלל?
זאת אומרת, ככל שמחשבת הכלל
היא יותר פעילה,
יותר נוכחת באדם,
זה
סימן שיותר מתקדם לייעוד שלו,
יותר מידמה לקדוש ברוך הוא בדרכיו.
יותר מידמה לקדוש ברוך הוא בדרכיו.
נקרא זה עוד פעם, בזרימה.
שלמות האדם בנפשו ומידותיו,
שמהן תוצאות לכל מיני השלמות הפרטית,
תלך ותתעלה אותה שלמות רק באופן
שלא ישים מרכז חייו רק עניינו הפרטי.
כי
אם ענייני הציבור והכלל יהיו קרובים אל ליבו.
אדם כזה שחושב על טובת הכלל,
כמובן שלא יגור לו באיזה קרחת יער,
כן?
ורחוק מכל אדם, רחוק מכל חברה.
לא.
מצד אחד,
יחפש לו את מקום המגורים,
המתאים לו לפי טעמו, אבל יחד עם זה,
וישים לב שמקום המגורים שלו לא מונע ממנו לעזור לכלל.
לא מונע ממנו לעזור לכלל.
כן?
רק באופן שלא ישים מרכז חייו רק עניינו הפרטי.
כי אם ענייני הציבור והכלל יהיו קרובים אל ליבו.
וזה יימצא,
עכשיו דנים פה, מה הפירוש?
הברכה,
ויצלח בכל נכסיו,
נכסיו המצלחים,
קרובים לעיר.
כן?
כי אם, וזה יימצא בייחוד,
בהיות נכסיו קרובים לעיר.
שאומנם צריך שיהיה איתן במצבו הפרטי,
שיהיה בעל נכסים,
כן,
לכן אומרים שנכסיו,
שיהיה בעל נכסים,
שיהיה לו שלמות פרטית,
שיהיה לו בית יפה,
שתהיה לו גינה יפה,
שיהיה לו רכב,
אין בעיה שיש לו שלמות פרטית.
אבל שזה לא יסתור את ההטבה לכלל,
זה הרעיון קרובים לעיר,
קרובים למקום שהכלל נמצא.
העיר פה מבטאת את מקום,
מקומו של הכלל.
שם נמצאים.
כן?
רובא דרובא דאינשי, בעיר.
כן?
אם כן, נכון שמצד אחד צריך שיהיה איתן במצבו הפרטי,
שיהיה בעל נכסים.
כן?
לכן אומרים שיהיו נכסיו.
כן,
נכסים גשמיים,
כן,
נכסים רוחניים,
מעשים טובים,
מידות טובות,
ודעת את השם.
כלומר,
אנחנו מאחלים לשלמות פרטית, גם פיזית,
גם נפשית, וגם רוחנית.
אלא שהשלמות הפרטית שלו
לא תיפסק ולא תיעצר
בחייו שלו.
אלא אנחנו מייחלים לו
שכל הרכוש הפיזי, הנפשי והרוחני הזה,
הוא ימצא דרכים כדי להיטיב
לרבים
קרובים לעיר.
קרובים לעיר.
אמנם,
אם אדם, מכל המעלות הפרטיות שלו,
יהיה קרוב לעיר.
מה זה קרוב לעיר?
קרוב לחיי הציבור.
שם אפשר הכי הרבה להשפיע בעיר.
בכלל, בתרבות המגורים הכפרית של פעם,
זה לא היה כל כך צריך לעזור.
אז זו הייתה תרבות שבטית.
כל משפחה עוזרים אחד לשני.
העיר זה מקום של הבודדים.
זה המקור שאנשים שם באים לרגל עיסוקיהם ובאים לעיר...
שם זה יותר מקום שצריך עזרה.
העיר הוא מקום ששם
אנחנו מוצאים יותר בעיות מטבע הדברים,
אנחנו מוצאים שם יותר בעיות בעיר,
מאשר
בחברה הכפרית, המסודרת, השבטית, התומכת.
אה, זה לא חכמה...
לגור בבית אל.
כולם יודעים שם תורה, נעמה.
בוא נראה איך אתה יכול ללכת לגור
שם במקום שאף אחד לא יודע.
זה לא חכמה.
תהיה קרוב לעיר, תהיה קרוב למקום ששם,
אתה יודע מה אפילו,
א' ב' זה יכול להיות חידוש לאנשים שם.
א'
ב' אפילו, יכול להיות חידוש.
יש מקום שאנשים צריכים את ה-א' ב' אפילו.
אז מה אתה הולך לגור במקום שכולם שם עושים?
בסדר,
יש חשבונות,
מחשבונות שונים,
אפשר לבוא בטענות לאדם שבוחר מקום מגוריו וכולי.
כן,
אבל בסך הכל הרעיון הוא שיש מקומות שצריכים יותר עזרה,
ולכן אדם צריך להיות פתוח,
כן, להשפעה
דווקא על המקומות האלו.
אמנם,
אם אדם יהיה קרוב לעיר,
קרוב לחיי הציבור,
הוא מוכן לעזרתם בכל
עת. כן, בכל עת.
הנה אני, אראה לך, כמו שאמר אברהם ללוט.
עם הימין והשמאלה, השמאלה, עם השמאל והימינה.
אומר רש"י, תמיד יהיה סמוך אליך לעזור אותך.
אברהם דואג לזה שהוא יהיה בקרבת לוט,
שאם לוט ייקלע ל איזושהי בעיה,
אברהם עוזר לו,
כמו שבסופו של דבר אכן קרה.
שכאשר לוט נשבע על ידי ארבעת המלכים,
אז אברהם היה צריך לצאת להילחם.
אברהם תמיד מחפש את המקום ששם צריכים אותו.
כמה הוא מצטער שהוא נמצא שם במדבר,
ואין אורחים.
אין אורחים.
וואי, אני פה.
כל הרכוש הרוחני שיש לי, כל הרכוש הפיזי שיש
לי, כן?
אברהם כבד מאוד במקנה.
כל מה שיש לי,
אין פה אנשים להטיב להם. אני רוצה אורח.
אורח.
אורח.
ריבונו שלנו, תביא לי אורח.
תסתכל מה קורה פה.
אין פה שום אורח.
אין פה שום נזקק.
אין פה שום עובר אורח.
אין פה.
עד שהקדוש ברוך הוא מביא לו שלושה אורחים,
כל כך רוצה אורחים,
נביא לך מלאכים בדמויות אורחים,
תנהג בהם מנהג של הכנסת אורחים,
זה ההשתוקקות שלך,
זה הרצון שלך.
פעם אבינו תמיד היה במצב כזה שהוא סמוך לאומללים.
סמוך לחולים, סמוך לנזקקים.
והכוונה,
אמנם עם כולם, עם כל השלמויות הפרטיות שלו,
אבל למרות זאת,
יהיה קרוב לעיר,
קרוב לחיי הציבור ומוכן לעזרתם בכל עת.
שיוכל להתעלות, כן, וכל זה למה, כן?
למה חשוב שיהיה לו את הפרוסדור הזו ואת הדלת הפתוחה לציבור?
כדי שיוכל להתעלות ממצבו הפרטי אל המצב הציבורי.
המצב הפרטי זה לא סוף פסוק.
אם אין אני לי, זה נכון? בהמשך המשפט, מה אומר?
כשאני לעצמי?
מה אני? כן?
אם אין אני לי, זה נכון. אני צריך לדאוג לעצמי.
צריך...
נכון.
יש לי אחריות,
יש
לי אחריות אל הקיום שלי.
הקיום הפיזי שלי,
הקיום הנפשי שלי,
אני צריך ללמוד תורה,
אני צריך ללמוד כמה שנים תורה.
אני צריך להיסגר כמה שנים בית המדרש ולא לצאת.
כן?
נכון.
שלמות פרטית זה מאוד חשוב. אבל אדם צריך
לראות תמיד מה השלמות הפרטית שלו בכל שלב.
מאפשרת לו כבר לתת משהו לציבור.
כן,
זה מה שהוא אומר פה, זה מה שהסביר פה הרב, כן?
מה אני יכול לעזור, כן?
אתה יודע א', אז למד א'.
ומה לעשות,
אתה יודע א',
אז למד א',
יש מישהו שלא יודע א',
יש אנשים שלא יודעים אפילו א' ב',
אז אתה יודע א',
למד א', אתה יודע ב', למד א' ב', בסדר.
אבל בעיקר לראות,
בכל שלב של שלמות פרטית, לראות
מה אני כבר יכול לעשות קצת לטובת הכלל.
אני לא יכול עכשיו להיות איש כללי
שמשקיע את רוב שעותיו למען הכלל,
ודאי שלא.
אבל עוד חסר לי בשלמות הפרטית.
אבל
כבר אני יכול להפריח מה שנקרא בלוני ניסוי.
איך אני יכול כבר, עם המעט שיש לי,
לעזור? יש לך שקל?
תן עשרים אגורות לעני.
אל
תיתן לו שקל,
זה מה שיש לך,
תן לו עשרים אגורות,
זה מה שאתה יכול.
אבל העיקר שתהיה שייך לאיזה סוג של הטבה,
איזה סוג של תשומת לב כלפי הכלל,
זה משהו ש...
כמובן,
ככל שאדם מתעלה במדרגתו הפרטית,
ככל שהוא יותר גדול בתורה,
במידות,
ברוחניות,
בכסף,
ודאי שיש לו אמצעים לעזור לכלל יותר.
זה היה עניינם של האבות, כך אומר הרב קוק,
כן, של האבות היה להם אידיאלים מאוד גדולים.
וכדי להוציא מן הכוח אל הפועל אידיאלים,
אתה צריך חומר.
אתה לא יכול להיות איש באמת בעל
חסד אם אין לך כסף להקים מבנים,
כן?
כל מיני מבנים לחולים,
כל מיני ליתומים,
כל מיני,
אתה לא יכול.
אתה צריך להיות גם בעל ממון.
הצדיקים הקדושים היו בעלי ממון,
היו בעלי שלמויות פרטיות מאוד מאוד גדולות,
מכיוון שהם היו צריכים להוציא לפועל אידיאלים גדולים,
לכן הם היו צריכים כלים גדולים.
כלים.
אם אתה לא יודע תורה, אם אתה לא...
מה אתה תוכל להשפיע על אנשים?
מה אתה תוכל להשפיע?
מה אתה יכול להשפיע?
אם אתה לא עשיר גדול, מה אתה יכול לעזור?
אז אתה פה ושם, כן, כן.
אדרבה,
ככל שאנחנו בעלי רצונות גדולים ואידיאלים יותר גדולים,
אז ככה השלמות הפרטית משמשת לנו ככלי כדי לעזור יותר לכלל,
לעזור
יותר לכלל,
להוציא לפועל את הרצונות הגדולים.
כן.
יוצא מעצמו עם עצמו.
הוא יוצא עם עצמו,
לא יוצא מעצמו.
אם הוא יוצא מעצמו, זה חמור.
כן?
הוא יוצא מעצמו.
מי יוצא?
זה מם המקור.
יוצא מתוכו, יוצא.
לא יוצא מעצמו.
מה?
כי בשביל זה האדם נוצר.
אנחנו לא בעלי חיים.
כן.
נראה נראה נחמד שבן אדם נותן מעצמו לאחרים,
זה מתיישב על הנפש.
אבל זו הראייה הטבעית, אנושית, כלל אינשי.
מה
נתון את העומק פה בעניין הזה של לתת לאחרים?
להיות, לא אני דייק את זה,
להיות כללי יותר.
מה העניין להיות אדם כללי?
מעבר ל...
תראה,
קודם כל,
להיות אדם כללי זה ביטוי של הגרעין
הכי עמוק של צלם אלוהים שבאדם,
זה דבר ראשון.
זאת אומרת, אם היינו שואלים את הנשמה מה היא רוצה,
זה מה שהיא הייתה אומרת לנו.
אני רוצה להיות כללית.
כמובן שמאפשרת לאדם להיות פרטי כדי להיות כללי.
אבל הרצון האמיתי של זה.
כי בזה היא מדמה לבורא.
הקדוש ברוך הוא מאוד כללי.
הוא זן ומפרנס את הכל.
רחמיו על כל מעשה.
הרבה מושגים כלליים אנחנו פוגשים לגבי הקדוש ברוך הוא.
הטבה לכלל היא קשורה,
קודם כל היא קשורה לתכונה הכי בסיסית של הנשמה.
דבר שני,
ההטבה לכלל היא גם עיסוק בתיקון המציאות.
יש אחד מבעלי המוסר,
הוא אומר,
המציאות זה בית חולים.
אתה יודע כמה חולאים יש במציאות?
איזה חולאים?
כל מיני חוסרים, נקרא לזה כך.
יש המון חוסרים בתוך המציאות.
יש אדם שחסר לו חומר,
יש
אדם שחסר לו משהו בנפש,
יש אדם שחסר לו משהו ברוח.
המציאות היא מאוד מאוד חסרה.
כלליות היא אמצעי שעל ידו אתה מביא את המציאות לכלל השלמה.
בעלי חיים זה לא מעניין.
בעל חיים, מה מעניין אותו?
החיים שלו.
הוא לא עכשיו חושב על טובתו, כן?
הזברה לא חושבת על טובתו של הפיל,
והפיל לא חושב על הזברה.
כל אחד עסוק בשלו.
בסדר,
זה בתוך הקן,
בתוך זה,
הכל הישרדותי,
זה לא משהו שנועד לשלמות,
זה לא בשביל השלמות,
הם לא,
הדאגה של הקהילתיות של הנמלים והדבורים,
זה לא נובע מתוך רצון להשלים את יושבי הקן.
זה מקסום כוח העבודה,
כדי להשיג מטרה הישרדותית ביותר.
הכינה בקיץ מאכלה, זה כל.
אבל אצל אדם זה סיפור אחר לגמרי.
הכלליות אצל האדם זה חלק משותפות
עם הקדוש ברוך הוא בתיקון עולמו.
תיקון עולמו.
ומה זה לתקן?
מה אנחנו מתקנים?
חסרונות שקיימים במציאות.
איזה חסרונות קיימים? תסתכל, יש חסרונות פיזיים,
יש חסרונות נפשיים,
אנשים רעים,
בעלי מידות שליליות,
לא מתוקנות, ויש חסרונות רוחניים של דעת האמת.
אלו החסרונות העיקריים שקיימים במציאות,
פיזיים,
נפשיים ורוחניים,
והאדם הכללי,
הוא מתבונן ומזהה את החסרונות האלו,
ולפי יכולתו,
הוא משלים שם.
אז
פן אחד הוא פנימי,
הכלליות היא בעצם הביטוי האותנטי ביותר והשורשי ביותר של הנשמה,
מצד ההידמות שלה לבוראה.
ובעצם,
הכלליות היא יסוד הדבקות בשם יתברך,
זה דבר אחד.
ודבר שני, זה מצד ההשפעה של הכלליות על תיקון העולם.
תיקון העולם, מכל וכל.
כן, ועכשיו,
כיוון שאתה העלית את הדוגמה הזו של מוסר אנושי,
כן,
מוסר אנושי,
תדע לך שעם מוסר אנושי אי אפשר לתקן את העולם.
ומוסר אנושי זה כמו עזרה ראשונה.
אדם פצוע בזירה של תאונת דרכים.
מה עושים?
עזרה ראשונה,
הפרמדיק,
טק טק,
מכין אותו,
טק טק,
מכין,
מביאים אותו להדסה,
עשיתם עבודה יפה בשטח, הכנתם אותו לניתוח.
ודאי שבלי הניתוח הוא לא יחיה.
אבל העזרה הראשונה הייתה מצוינת.
אבל אם אתה לא לוקח מעזרה ראשונה להדסה,
לא עלת שום דבר.
אם עשית את הטיפול הראשוני והשארת אותו בכביש,
הוא ימות.
אותו הדבר זה מוסר אנושי לעומת מוסר של תורה.
אנחנו מדברים על כלליות,
אנחנו לא מדברים על הכלליות שהיא תוצר של מוסר טבעי בלבד,
אלא כלליות של תורה.
חסד של תורה,
צדקה של תורה,
הלוואה של תורה,
כל המצוות של החסד,
כפי שהן מתבררות בתורה,
בתורה ומצוותיה והלכותיה,
זה כלליות ברמה אחרת לגמרי.
המוסר הטבעי לא יתקן את העולם,
נקודה.
הוא כן...
מאפשר איזושהי אווירה מוסרית,
שהיא הקדמה ובסיס למוסר של תורה שיבוא על גבי זה.
בסדר?
ועל זה היסוד בנוי,
אתם רואים?
על היסוד של הכלליות, כן?
על היסוד הזה, כל הרעיון הכללי.
על זה היסוד בנוי גודל ערך מצווה דרבים.
מצווה דרבים.
עדיפה על מצווה דייחיד, מצווה דרבים.
המצווה דרבים היא עדיפה.
מצווה דרבים היא בעצם מביאה ומראה מה?
את האפקט הציבורי.
מצווה דרבים,
אני לא זוכר את הסוגיה שמובאה,
יש פה מקור,
כן?
יש פה מקור באחד תוספות שבת, כן?
מצווה דרבים ומצווה די יחיד.
מצווה דרבים עדיפה,
כיוון שמצווה דרבים מביאה לידי ביטוי בצורה
עמוקה יותר את הרעיון של הכלליות,
כן?
רבים ויחיד, כן, צריך ל...
אה, כן.
מי שלימד תורה לרבים,
לעומת מי שלימד תורה ליחיד או לעצמו,
יש שם כל מיני חשבונות של מצוות רבים,
מה עדיף,
מצוות רבים, מצוות יחיד,
כן?
אז על זה,
על היסוד של כלליות,
בנוי כל הערך של מצוות רבים.
וכל המזכה את הרבים, זה גם משפט שנאמר, כן, שתיים.
אומרים שתיים, באבות פרק ה',
משנה י"ח,
כל המזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו.
מה הקשר?
עכשיו יכולים להבין.
למה אדם שמזכה את הרבים אין דבר חטא בעל ידו?
למה?
מה הקשר למה שאמרנו?
למה אדם שמזכה את הרבים אין חטא בעל ידו?
איך הוא מתרחק מן החטא?
מדוע החטא לא שייך אליו?
לא, כולם זכה את הרבים.
למה לא בא חטא על ידו?
מה המידה כנגד מידה פה, אתם מבינים?
הוא מזכה את הרבים, בגלל זה לא יבוא חטא על ידו?
אין
חטא בא על ידו.
למה חטא לא בא על ידו?
כי הוא מזכה את הרבים, אדם שמזכה את הרבים,
ודאי שהוא לא יחטא, אבל לא יחטיא את הרבים.
אדם שמזכה את הרבים,
הוא יחטיא את הרבים.
ודאי שהוא לא יחטיא את הרבים.
אין חטא בא לידו, אפילו בדברים שכביכול הוא
לא שליט עליהם. ה' דואג לו
שהוא לא יבוא על ידו חטא לרבים.
לא יבוא.
אבל עצמו כן.
מה?
לא, גם לא, ודאי שלא, לא.
גם לא, לא.
חטא, גם הוא לא יחטא,
וגם הוא לא יגרום לאחרים לחטא.
כי לגרום לאחרים לחטא זה בדיוק הפוך ממה?
ממה זה הפוך?
זה
הפוך מלעשות טוב לכלל.
אז מי שבאמת משקיע את כל המלוא ולהיטיב לרבים,
ודאי שלא יבוא על ידו חטא לרבים.
הוא לא יחטיא את הרבים.
אפילו ב...
אה?
יש כל
כך הרבה דרכים לזכות את הרבים.
כל כך הרבה דרכים.
כל מיני דרכים.
מזגן לא דולק.
בתוך דאגה לרבים, שיהיה להם נוח.
אתה בא ופותח את המזגן.
כן, חבר'ה, אתם מרגישים את המזגן?
זה בסדר?
מרגישים את המזגן?
בסדר? כן, נוריד.
יכול להיות שגם דאגת לעצמך.
אבל לא נעלמה ממך המחשבה על החברים שיושבים.
בסופו של דבר, גם אתה מרוויח מזה, זה נכון.
בסופו של דבר,
אתה מאוד שמח ונהנה מעצם העובדה שגרמת טובה גם לאחרים.
זה על כל צעד ושעל.
כל
כל צעד ושעל, הנה פה השומר עכשיו,
נכנס מישהו עם איזה,
עם איזה זאב נזל או מתוך איזה מים או משהו כזה,
הוא לקח מקל וניקה את זה.
מהכניסה
עד לחצר החיצוני.
הוא עכשיו עמל בניקוי את הדבר הזה.
הוא עובד ניקיון?
לא.
הוא שומר?
למה הוא עושה את זה?
כאילו רבים.
הוא יוכל להסתדר בלי נקיוּת,
הוא יושב על הכיסא,
יוצא החוצה,
הוא יכול להסתדר בלי.
חושב על הרבים, יכנסו אנשים,
יחליקו חלילה במים,
סתם יעקפו את המים,
זה לא נעים.
זה גם לא מחובר, זה מקום של תורה.
יש לו מחשבות שמביאות על ידי מעשה.
לא עושה את זה רק בשבילו,
לא רק בשביל איזה כפייתיות מוסרית, עצמית, אישית,
בשבילו, כי לא נוח לו עם זה.
הוא גם חושב על אחרים.
אבל זה על כל צעד ושעל זה קורה.
אתה בא ומסתכל, רואה פה ספרים מסודרים,
או
ספר מונח בצורה שהוא רק כמעט נופל, כן?
אתה הולך ומניח אותו כמו שצריך,
במקרה הזה זה לא קיים,
אבל למעלה יש לפעמים בספרייה,
למעלה יש חניה כפולה של ספרים,
כן?
אתה רואה,
מישהו הולך ככה, נוגע עם הכתף,
חמישה ספרים נופלים.
פחות או יותר זה קורה עשר פעמים בשנה,
שהספרים האלה נופלים.
בוא,
אתה הולך לספרן,
אומר לו,
תראה,
צריך למצוא פתרון.
זה מצד קדושת
הספרים האלו.
גם מצד רבים,
מצד כבוד בית המדרש,
אתה חושב על מחשבות כלליות.
אתה בא לספרן, אומר לו, בוא נמצא פתרון.
לבעיה שהיא כפולה,
זה לא ייתכן שכל פעם,
פתאום אנחנו שומעים,
פתאום איזה...
פתאום, וואו, אנחנו נופלים ספרים די, מספיק.
חסר, איך להיטיב על הכלל, זה לא חסר.
בהרבה אופנים.
על ידי עסקן.
אז זה הרעיון המזכה את הרבים,
אין חטא בא על ידו לרבים,
וגם הוא עצמו,
כן, הוא עצמו נשמר מאוד מחטא.
מה שנקרא, רגלי חסידיו ישמור.
כן?
שאין באה תקלה על ידי צדיקים,
ואפילו לא על ידי בהמתם של צדיקים.
צדיקים לא שייכים לתקלה.
הם שייכים לתיקון.
צדיקים שייכים לתיקון.
לא באה לידם תקלה.
הם אוהבים לזכות,
אוהבים לעסוק בתיקון.
וכל המזכה את הרבים אין חטא בידו.
זה בעניין של קרובים לעיר.
עכשיו אומר הרב, למשך הברכה,
ואל ישלוט שטן במעשה
אחרי שאמרנו לו שיהיה קרוב לעיר,
העלייה וקוצבה, רגע, רגע, רגע.
נכון שקרוב לעיר,
מה היא מאפשרת לך?
לעסוק בענייני הכלל?
אבל רגע, רגע, רגע, יש עוד פן,
כן, בעיר.
מה הפן הנוסף בעיר שהוא קצת בעייתי?
מה הפן הנוסף בעיר שהוא קצת בעייתי?
יש כל מיני טיפוסים.
תשמע,
לגור בכפר אתה גר עם משפחה,
אנשים שאתה מכיר.
הכפר זו קהילה שבטית, רבת דורות.
אתה מכיר את כולם, בסדר, בסדר.
אתה
יודע למי להתרחק, למי להתקרב,
בסדר גמור, יש גבולות ברורים.
מגיע לעיר,
רגע,
מצד אחד זה חשוב,
כי אתה מגיע למקום שאפשר להיטיב לרבים.
זה נחמד מאוד, אבל רגע, תיזהר, תיזהר.
עלייה וקוצבה.
יש בעיר גם חסרון שצריך
להישמר ממנו.
אז
בבת אחת,
תוך כדי דיבור,
כשהאורח מאחל לבעל הבית,
קרובים לעיר,
הוא מיד מוסיף ואומר,
ואל ישלוט שטן,
לא במעשה ידיו ולא במעשה ידינו.
לא יזדמן לו לפניו ופניהם,
שום דבר אחר בדרכו ובבואו.
כן?
אומר הרב, בהיות האדם מתבודד רחוק מחיי החברה,
זה האדם שעדיין עסוק במה?
בשלמות הפרטית שלו,
הוא רחוק,
הוא מתבודד,
הוא נמצא בכפר שלו,
נמצא בד' אמות שלו,
רחוק מחיי החברה,
חלונות שלו מוגפים וסגורים,
דלתו נעולה,
הוא נמצא באזור מאוד בטוח.
מאוד מאוד בטוח.
שום דבר לא משפיע עליו.
כן?
בהיות האדם מתבודד רחוק מחיי החברה,
אם אמנם רחוק הוא להוסיף שלימות,
כמו שאמרנו.
בעצם הריחוק שלו מחיי החברה הוא רחוק מלהוסיף שלימות. למה?
להיטיב לכלל,
נכון?
אז למרות החסרון הזה,
בהיות האדם מתבודד רחוק מחיי החברה.
אם אמנם, למרות שרחוק הוא מלהוסיף שלימות בכלל לציבור,
שהיא חובתו האמיתית,
כמו שאמרנו,
נכון?
כמו שאמרנו, אבל יש בזה גם יתרון.
כן,
תפנירא,
ועל זה בנוי רוב משפט האדם ושורשי
תורת הקודש עם ראשי קריאת יעקב,
כלומר,
ואהבת לרעך כמוך,
ומתקיימת במילואה רק בהתאסף קיבוץ כללי המאוחד עם שומרים נאמנים,
אומנם.
הרי בפסקה הקודמת גמרנו את ההלל על חיי החברה,
ואמרנו שהיא המקפצה האדירה והגדולה לחיים כלליים, נכון?
עכשיו אנחנו באים להתבונן על אדם שמתבודד.
האדם המתבודד,
מצד אחד, הוא מפסיד דבר גדול מאוד,
שזה חיי הכלל ואפשרות להיטיב.
מצד שני,
הוא ניצל גם ממשהו.
ממה הוא ניצל כשהוא לא נמצא בעיר?
אנחנו יודעים. יודעים. יודעים. עיר זה לא מקום פשוט.
עיר,
כן,
עיר זה מקום התעוררות,
התעוררות הרצונות הטבעיים.
בעיר,
כן,
הרבה רצונות,
יש
הרבה תנועה,
יש הרבה אנשים רצים לעבודה,
יש הרבה מסחר, תחרות.
כן,
החיים החומריים באים לידי ביטוי בצורה מרוכזת מאוד בתוך העיר.
בתוך העיר,
כן?
אז ברגע שאתה לא נמצא בתוך העיר,
אתה נשמר מהרבה גירויים שליליים.
יחד עם זה, אתה רחוק, כמובן, מהאפשרות להיטיב.
כן?
לרבים.
כן?
אמנם חיי החברה, מה הסכנה שיש בהם?
אמנם חיי החברה מביאים גם כן מכשולים עמהם.
כן?
מביאים מכשולים.
כן?
זאת אומרת,
חיי החברה, בעיר,
הרבה פעמים נותנים ביטוי ליצר הרע של האדם.
ליצר הרע.
העיר זה מקום שיצר הרע יותר מתעורר,
מכשולים.
למה?
ההתערבות עם כל מיני אנשים,
ומהם בלתי הגונים,
שאי אפשר לכל חברה להימלט מהם.
עלולה לפעול
על פעולותיו לרעה.
אתה בא ואומר לי שנכסיי יהיו קרובים לעיר.
טוב,
אני מגיע לעיר כדי להשפיע השפעה חיובית,
אבל אני פוגש בעיר כל מיני תופעות שליליות.
פה מסוממים,
פה אני יודע איזה בית,
לא
יודע מה איזה בית,
כן?
פה כל מיני דברים מוזרים יש בעיר,
כל מיני תופעות יש בעיר,
כל מיני תיאטראות,
ויש כל מיני בתי קפה וכל מיני...
אז אני בא להשפיע לטובה.
בעיר אני רוצה לעבוד עם הכלל,
אבל אני פוגש תופעות לא נעימות.
מה עושים?
ריבונו של עולם, מצד אחד אתה אומר להיות קרוב לעיר,
מצד שני אני נכנס למקום סכנה.
איך כתוב, אשר נכנס לעיר צריך להתפלל, נכון?
שתכניסני בשלום למקום הזה.
שם זה אמנם נאמר,
מצד מה?
מצד ליסטים שיש בעיר.
יש גנבים,
שודדים בתוך העיר,
כל מיני מקיסים,
כל מיני.
שתכניסני
שתכניסני בשלום לכרך הזה.
כן?
ותוציאני לשלום וכן הלאה.
זאת אומרת, להיכנס לכרך זה לא דבר פשוט,
זה מקום סכנה.
אז ריבונו של עולם,
מצד אחד,
אתה דורש מהאורח,
שיגיד,
ויהיו נכסיו קרובים לעיר,
כדי שיוכל להטיב עם הכלל.
אבל מצד שני, ריבונו של עולם, מסכן בעל הבית.
זה מה שאני מאחל לו,
שיפגש עם כל הטיפוסים המפוקפקים וכל ההשפעות המורכבות של העיר.
זה מה שאני מאחל לו.
אומר הקדוש ברוך הוא לאורח, אתה תגיד ככה.
תגיד,
שיהיו נכסיו קרובים לעיר.
מה הסיבה שאמרנו פסקה הקודמת.
ותצרף תפילה.
תתפלל על בעל הבית.
תתפלל עליו שידע להבדיל בין טוב לבין רע בעיר.
שהוא ישתמש בעיר בשביל המטרות החיוביות של הטבה לזולת,
ויימנע מההשפעות השליליות של אנשים לא טובים.
אז הם מתפללים,
מתפללים.
אבל לא בגלל שיש סכנה,
לא בגלל שיש סכנה, אנחנו נימנע מליטיב.
ליטיב, חשוב מאוד ליטיב.
הרב אריה לוין היה הולך לבתי חולים שהם צרועים,
היה הולך לבתי סוהר של אסירי המחתרת,
הוא היה הולך למקומות מסוכנים,
בבית החולים
עם מצורעים
זה מקום מסוכן, אבל ערך המצווה הוא עצום.
אין ספק שהרב הרי לוין,
למצורעים
ריבונו של עולם, שלא ייחשב לי חס ושלום, כן,
לסיכון הנפש,
בצורה לא אחראית שאני עושה,
למצורעים
אין להם אדם בעולם,
ואיש לא חפץ לבקר אותם ולהביט בהם.
בראיתיך
ואתה אוהב אותם,
וגם אני אוהב אותם,
בראיתיך
ואני רוצה לשמח את ליבם,
להאיר להם פנים
לשבת איתם,
כדי לעודד אותם.
ריבונו של עולם
ונשמרתם מאוד לנפשותיכם
ודאי שהוא יתפלל.
לבית חולים
ישב מול המצורע ככה.
האיר לו פנים
התפלל עליו
המצורע התחיל לחייך
המערכת החיסונית שלו התחזקה קצת יותר.
אז לא בגלל שיש סכנות בעיר, אנחנו נימנע,
כן, מלהיטיב לכלל.
זהירות כמובן,
אז אנחנו מתפללים.
אומר אורחות צדיקים
ואל ישלוט שטן לא במעשה ידיו.
ולא במעשה רעייו
ולא יזדקר וכולי,
ויהיו עדיין בדרך וכולי.
מכשולים
ההתערבות עם כל מיני אנשים,
ומהם בלתי הגונים,
שאי אפשר לכל אדם להימלט מהם
עלולה לפעול על פעולותיו לרעה.
זו הכוונה לא במעשה ידיו,
על
פעולותיו לרעה.
כלומר שההתערבות שלו עם הכלל,
לא תגרום לו לקלקול מעשי.
לקלקל,
להתקלקל במעשים שלו. על כן יתפלל כל חסיד.
אומרים, זו תפילה.
כל חסיד.
מי זה חסיד שרוצה להתיב לכלל, נכון?
הרב הרי לוין
הוא הולך לבית החולים של המצורעים.
על מה מתפלל החסיד?
על כן יתפלל כל חסיד.
מילוי חפצו
החסיד שמשתוקק להטיב לכלל,
וממילא כדי להטיב לכלל,
זה לא חוכמה להטיב לאיזה צדיק.
תלך למקום שאנשים צריכים עזרה.
איפה אנשים צריכים עזרה?
בעיר, שמה.
זה המקום ששם מתרכז
הרבה מהחולשות האנושיות.
שם אנשים צריכים עזרה.
שם בסמטאות האפלות של דרום תל אביב.
שם צריכים עזרה.
לא בבית אל.
שם צריך עזרה.
זה מסוכן להגיע לסמטאות של דרום תל אביב.
כל מטר אני רואה מזרק על הרצפה.
כל שתי מטר, בנג.
זה מסוכן פה.
אבל אתה יודע איזה נשמות יש כאן?
רחוב הנשמות הטהרות.
אתה יודע איזה נשמות יש כאן?
אתה
יודע איזה אנשים מסתובבים כאן?
איזה נשמות עשוקות.
אתה
יודע איזה...
טוב, תשמע.
אברהם אבינו היה מארח בתוך ביתו עובדי
עבודה.
אתה רואה?
אתה יודע איזה
סכנה זו?
אנחנו לא היינו מכניסים אותם הביתה.
לא רק אנחנו.
גם צדיקים גדולים לא היינו מכניסים אותם הביתה.
מה, אני צריך להכניס עבודה זרה לתוך הבית שלי?
צריך להבין מה זה עובדי עבודה זרה.
זה לא עבודה זרה כזה, חמור.
עבודה זרה.
עם כל הביטוי המעשי של עבודה זרה,
זה
אנשים שהיו,
אחד,
היו אנשים שעובדים,
משתחווים לאבק שבכפות רגליהם.
איזה עבודה זרה נוראה זו.
הוא מגיע,
הולך לאוהל,
והוא משתחווה שלוש פעמים ביום לאבק שבכפות רגליהם.
במקום אברהם אבינו, מה היינו עושים?
זורקים אותם לכל הרוחות.
האורח בתוך הבית, המביא איזה אורח,
פתאום במהלך השבת, הוא מתחיל לעשות לך כל מיני דברים,
לצעוק.
ומכאן אתה,
אתה מבייש אותי, תלך מפה, מה יחדי לך?
אתה שולח אותו עם המונית הראשונה.
כאלה שולח שם לשער,
אומר,
אני מזמין לו אפילו מונית בשבת, לך ביתך,
תיקח אותם ממני.
אברהם אבינו לא יעשה כך.
היה משאיר אותו עד סוף השבת, מוציא אותו במוצאי שבת.
הופך אותו לשבת.
פלא פלאים.
אבל צריך להתפלל.
סכנה גדולה להיות מעורב בעסקי הכלל.
אתה רוצה לעזור לכלל?
הכלל זה לא איזה בובלה,
זה
לא איזה צדיק מוטה כזה עם זקן ארוך.
הכלל יש שם טיפוסים,
וואי,
איזה טיפוסים.
על כן התפלל כל חסיד.
שאחרי מילואו חוקו
להתאחד עם הציבור,
ודווקא מתוך מילואו חוקו והתערבותו עם הכלל,
לא ישלוט שטן במעשי אדם.
ריבונו של עולם,
תעזור לי שההשפעה
החיובית שלי, היא תדע להבדיל אותי מן הרע.
וכל עיסוקיי בתוך העיר יהיו ממוקדים בטוב,
וכל חלקי השלילה לא יתקרבו,
לא יקרב עליך, לא תאונה אליך הרע.
צריך להתפלל על זה שההשפעות השליליות
יהיו מובדלות.
אתה הולך לפתור בעיה בעזה ולסלק את החמאס,
זה לא פשוט,
זה סכנה גדולה מאוד.
כל מי שנכנס שם לקרבות הרחוב, מבית לבית,
הוא לוקח בחשבון שאולי הוא לא יחזור.
הרבה חיילים לפני הקרב כתבו את המשפטים שרואים אחרי זה על המכוניות.
מתי הם כתבו את המשפטים האלה?
אנשים נכנסו.
אני לא אומר שלא היה אנשים טובים.
מה יכול להיות?
קרו ודאי שאנשים טובים.
אבל הרבה מהמשפטים האלה נכתבו בפנקס הקטן
שאחרי שלקחו את הגוויה והוציאו את הפנקס,
את זה הוא כתב.
אם אני אמות תהיו שמחים.
כי נהרגתי למען מטרה קדושה.
זה
הוא כתב אז.
נקרא סכנה גדולה להיכנס למקומות כאלה.
לא דבר קדוש.
וכן התפלל כל חסיד שאחרי מילואו חוקו להתאחד
עם הציבור לא ישלוט שטן מעשי אדם.
כן?
ולא יוזק לו בעסקי הגוף.
כן, ולא, כן, והממון,
אתם רואים,
אל ישלוט שטן במעשה ידיו ובמעשה ידינו.
זה כולל את,
כן, עסקי הגוף והממון,
שלא ייכייסו אותך,
כן, בעיר, כן, ישאירו אותך בלי כלום,
שלא יוזק,
לא בעסקי הגוף והממון,
שגם הם תוצאות מחיי החברה כידוע.
כן, חיי החברה, מרגישים שאתה בעל ממון,
כן,
מחפשים לך בכיסים,
עושים לך כל מיני,
כן,
סחטנות וכן הלאה,
ולא בעסקי הנפש והמוסר.
אם כן שלא יפגם, לא בעסקי הגוף,
ולא בעסקי הנפש והמוסר.
עכשיו הוא מסביר,
ולא יזדקר,
לא לפניו ולא לפנינו,
שום דבר הרהור חטא.
כלומר,
וביותר מה זה ירוחת,
וביותר צריכה שמירה טהרת המחשבה.
עין רואה,
לב חומד.
לב חומד זה מחשבה.
בעיר יש הרבה מראות.
צריך טהרת המחשבה.
זה הכי מסוכן.
כי יכול להיות שאם אתה נמצא בעיר,
מבחינה מעשית אתה יכול לשמור על עצמך.
על בחינה מחשבתית,
זה לא פשוט.
אתה רואה דברים.
עין רואה,
הלב חומד,
לא דבר פשוט.
ואז
המחשבה היא קצת לא טהורה.
כן?
לא טהורה.
וביותר צריכה שמירת טהרת המחשבה.
למה?
שהעירוב האנושי שמתערב עם הכלל,
יביא את האדם לחמדת הכבוד,
הגאווה והיעירות.
הרבה פעמים ההתערבות עם הכלל היא מעוררת בנו תחרותיות,
גאווה,
יהירות,
אפילו ביקורת,
כל מיני מילים,
זה
לא דבר פשוט.
להיפגש עם כלל,
כן?
הגאווה ויהירות,
על כן,
מה מברך?
כן,
מה מברך האורח?
כן, על כן לא יזדקר מזה.
שום הרהור חטא ועבירה ועוון.
שההרהור מביא לידי עבירה
ועוון.
עבירה ועוון.
אם אתם מסיימים.
עבירה ועוון.
ובהיות הפעולות הנעשות כן.
הרי מה כתוב בסוף?
ראיתם?
מה כתוב בסוף?
כן?
כתוב בסוף,
מעתה ועד עולם, נכון?
מה זה מעתה ועד עולם?
הרי אדם הוא לא חי עד עולם.
הרי בעל הבית כמה זמן הוא יחיה?
120 שנה הגג, נכון?
מה זה מעתה ועד עולם?
אומר רב דבר מדהים.
תראו מה שהוא אומר, כן?
ובהיות הפעולות הנעשות בחוג החברה,
כן?
פעולות שנעשות בחוג החברה,
כן?
הן, או תולדותיהן,
יש להן קיום עתיד גם כן.
יכול להיות שבעל הבית כבר ימות בגיל
120. אבל מה אנחנו מאחלים לו?
שכל הפעולות שהוא יעשה בעיר,
הן יהיו פעולות מסוג כזה שנמשכות אל העתיד,
וכל מה שיופיע בעתיד, כל התוצאות יהיו חיוביות.
אנחנו יום מן הימים נלך מן העולם הזה.
מישהו מאיתנו יכול לדעת איך המעשים שעשינו פה משפיעים על הדור הבא?
ועל הדור שאחרי הדור הבא,
מעתה ועד עולם.
וואי, זה דבר מדהים.
כלומר,
שכל הנוכחות שלי בעיר,
כל הרושם שאני מטביע בעיר,
כל הפעולות שלי בעיר, כל המעורבות שלי בעיר,
היא תביא אותי,
כן,
לפעולות כאלו שהרושם העתידי שלהם
הוא יהיה חיובי.
כל מה שיצא מהפעולות שלי, לדורי דורות,
רק חיוב הוא יוליד.
אומר הרב בלשון שלו, תראו,
על כן ראוי כן,
ובהיות הפעולות הנעשות בחוג החברה הן או תולדותיהן,
יש להם קיום עתיד גם כן,
כי ציבור לא מתים,
וההשפעות שלנו נמשכות מדור לדור,
ממש מדור לדור,
על כן ראוי להתפלל,
כי תוצאות רושמן בחיי החברה יהיו נקיות מדופי,
לא רק בעודו חי ופועל,
שזה מה שאמרנו
עד עכשיו,
כי אם גם לעתיד, גם שהוא כבר לא יהיה פה,
גם לעתיד לא יוכלו להיות מתהפכות לרועץ ולקלקול.
כל הפעולות שעשית.
הן לא יכולות להתהפך לשלילה,
בדור מן הדורות.
איפה שהפעולות האלה לא יפגשו, הן יולידו טוב.
רק טוב הן יולידו.
שהפעולות שלך, גם בחשבון העתידי,
רק טוב יצא מהן.
כי אם גם לעתיד לא יוכלו להיות מתהפכות לרועץ ולקלקול,
כי הן תמיד יהיו מוכנות להיטיב,
ולהרים קרן בהירת השן וכו' ושרים.
על כן מסיים, מעתה.
ועד עולם.
הסיכום המהיר של חצי דקה,
דיברנו על החשיבות של השלמות הפרטית,
ראינו שאדם צריך להתחיל ולחפש הזדמנויות של
הטבה לכלל שמתבטאות בזה שהוא קרוב לעיר,
ראינו את הסכנות שבעיר לצד היתרון העצום וההזדמנות להיטיב עם הכלל,
שבבואי לעיר אני
אבחר רק בטוב שהעיר מזמנת לי.
ולשמר מן הסכנות שבזה,
וכל מה שאפעל בעיר,
גם בחשבון העתידי,
רק טוב
יצא מזה.
טוב.
