יפה מאוד.
כ״ו, אז תסתכלו בבקשה, קחו לכם את הדפים שיש לכם.
סעיף כ״ו.
בואו,
תקרב,
תקרב קצת אורי,
בואו,
תחמם לנו פה את האווירה.
אז אם ככה,
אין לנו פה,
אין לנו את ההמשך של כ״ו. אין לכם?
נכון?
זה מגיע עד כ״ו?
אין את ההמשך,
אה?
ודאי השם יעזור.
אה, נעשה את זה בעל פה, נקרא את זה.
בהתאם לזה, אמר.
שעה, זה.
לא נעים לי,
אתה יודע,
לא כולם יודעים מי אני ומה אני.
לא כל דבר שאתה יודע עליי, אתה צריך לגלות.
טוב,
יאללה.
בואו רגע,
לפי דעתי אנחנו קצת צריכים לסיים לפני כן את ה...
לגבי ההתאבדות.
נקרא שנייה את קפה, שם עצרנו הפעם האחרונה.
אל תבכו למת עצמו בלבד,
בכו גם להולך ומת.
רואים אותי בפסקה קפה?
בסדר, צדיקים?
זו הייתה הפסקה האחרונה שדיברנו עליה.
בעצם מה שקורה עם האנשים,
הרבה אנשים אין להם הערכה
לחיים.
כן, אנשים,
הוא מדבר על תופעה של התאבדות שהייתה לפני 80
שנה, היום אנחנו יודעים שהתאבדויות הן הרבה יותר,
הרבה יותר...
כן,
זה
קורה להרבה יותר אנשים.
אז הוא אומר ככה,
אל תבכו למת עצמו בלבד,
בכו גם להולך ומת,
פסקה קפה.
העולם יתאונן על הפקרת החיים כעת ועל המאבדים את עצמם לדעת
שנתרבו רחמנא ליצלן.
ואני מוסיף לדאוג גם על החי ההולך.
לא המית את עצמו, ומכל מקום מת.
החיים נעשו זולים והפקר אצלו לחיות או לא לחיות.
אמרתי לו,
כן,
הבן אדם שהוא כרגע נמצא במצב נפשי לא כל כך טוב,
אז הוא,
כאילו,
החיים מבחינתו הם זולים,
לא משנה,
חי,
מת,
לא...
והוא אומר, פשוט יותר לשים לב.
אתה רואה חבר שלך עצוב,
אתה רואה שעובר עליו איזשהו משהו,
שתהיה לך תשומת לב.
שתשים לב שהבן אדם שלידך הוא לא מה שנקרא...
חס ושלום
כלומר,
אישה שמצד אחד היא חיה,
יש לה בעל,
אבל היא עצובה מאוד.
היא חיה לבד, כן?
או בן אדם שכאילו יש לו את הכול,
אבל אין לו שום דבר,
בסדר?
אז לכן,
בגלל שלמדנו את זה,
אני לא טוחן את זה יותר מדי.
נמשיך לפסקה הבאה.
יצר הרע
להביא את האיש לידי כפירה.
יש לכם פה דפים, בסדר, צדיקים?
או, אשריך, אביתר, לא?
שסתפרת?
יפה לך, יפה מאוד.
חזק וברוך.
בוא,
בוא תתקרב, קצת תתקרב, תהיה איתנו, בוא.
אז טוב לך ככה?
אז לא,
לא נלחץ אותך.
כן, נו, נקבע אל הכלים.
יפה.
יצר הרע להתאמץ להביא את
האיש לידי כפירה בדין ודיין רחמנא לצלן,
עד שיבגוד בשם אלוקיו חס ושלום.
ולא מנקל, ולא תמיד אתה לא זאת.
ועתה התבוננתי וראיתי אנשים שאינם כופרים,
והולכים בשרירות ליבם,
שהוא זול ומופקר אצלם, ימות,
יחיה,
גן עדן, גיהנום, למי אלא האנוכי שלו?
והאנוכי הוא זול ומופקר אצלו,
ואינו כדאי לטפל בו ולא לדאוג עבורו,
אשר ככה בדרך, קריאות בקול, אף בעצמותו מסבירים.
פעם,
כדי להפסיק להיות אדם שעושה תורה ומצוות,
אז בן אדם היה אומר, תשמע,
אני חייב לקפור.
אחרת, אם אני לא כופר,
אז אני חייב להביע לויאליות.
כאילו, אם יש השם,
אז יש תורה, אז יש מצוות,
אז אני חייב לקיים.
אבל היום, ברוך השם, כן, בן אדם בא,
מסתפר איך שבא
לו.
היה לי שיחה עם איזה מישהו,
לא משנה, הכל טוב.
כי היום, היום אין כפירה.
היום אין כפירה.
היום אין כפירה בעולם.
האנשים היום,
הם אין להם שום, לא,
אין להם בושה להגיד,
אני תאהבתן.
לא בא לי פשוט,
בסדר?
פעם שהעולם היה יותר, מלחמות היו אידיאולוגיות,
אז היה בושה להגיד,
אני לא עושה דבר מסוים,
או אני לא מקיים את היהדות בגלל שאני חלש או תאוותן.
פשוט אני, אתה יודע למה אני לא מקיים?
יש לי אידיאל אחר שאני אדבק בו,
ולכן אני לא מקיים את היהדות, בסדר?
זה בעיה בעבר.
אבל היום, לפחות ככה הוא מתאר,
למרות שהרב קוק מתאר את הדברים אחרת,
הוא בא ואומר,
יש אנשים שפשוט הם רוצים ללכת בשריעות ליבם,
היצר הוא זה שהם מתעל אותם ומנתב אותם,
את העריות
וזהו,
ונגמר הסיפור.
הרב קוק מתנגד למה שהוא אומר כאן,
אדמו"ר מפיאסצנה
הרב קוק טוען הפוך.
הוא אומר, בדורות עברו,
הסיבה
שאנשים בעטו בתורה,
זה היה בגלל שהם רצו להתיר...
איך?
התורה הייתה קטנה.
לא, זה היה בדור הזה, בדורות הללו.
בעטו בתורה?
בעטו בגלל שהם רצו לחיות חיי הפקר.
ובדור שלנו, ככה הרב קוק אומר לפני מאה שנה כבר,
יש לו מאמר שלם שנקרא מאמר הדור,
הוא עושה איזה דיאגנוזה
על הדור,
הוא אמר,
אתה יודע למה אנשים היום כופרים בתורה?
בגלל שלוקחים להם את התורה הגדולה,
ומסבירים להם את זה בצורה קטנה.
אדם אידיאליסט וגדול,
שרוצה לשמוע דברים עמוקים,
כשהוא שומע דברים קטנים,
זה מעצבן אותו ומרתיע אותו.
וזו הסיבה שאנשים היום בועטים בתורה. ככה הרב קוק אמר,
זה
קצת הפוך ממה שאנחנו רואים פה,
כי הוא רוצה לטעון שדווקא בדורות הללו יש עניין של תאוותנות,
וזה מה שגורם את הבן אדם.
אבל שני הדברים נכונים,
בסדר?
זה, לפי דעתי, חזרה על פעם שעברה.
כ"ו,
אתם יודעים שיש לנו זמנים בשנה שמאירים.
יעקב,
אתה תוכל לעשות לי טובה מותק?
אני פשוט,
אני מעריך שאנחנו נעבור גם לדף הבא,
ואין לי פה את הצילומים,
הייתי בטוח שיש לי.
אני יכול לתת לך,
אתה תיקח ממנו את הספר,
ותצלם בבקשה את ש"ב וש"ג,
בסדר?
כאילו את ההמשך של כ"ז.
בסדר, צדיק?
כן, כ"ו,
אבל כאילו את ההמשך שלו,
כי אנחנו נגיע לשם היום.
בסדר?
סליחה על ההטרחה.
אה, יעקב אותה.
עזרת השם.
סליחה?
כן, כן, בן אדם בא.
אומרים לו,
אתה יודע מה זה להיות דתי?
תעשה תה בכלי שלישי,
אל תברור בשבת, אל תחרוש בשור וחמור יחדיו,
אל תלבש שעטנז.
זה התורה, זה כאילו מה ש...
אבל אם אני מדבר על תורה,
אתה יודע מה התורה עושה לבן אדם?
איך היא מנהיגה את הבן אדם?
איך היא מנהיגה את העם?
איזה ליווי היה לעם ישראל בכל שנותיו בגלות?
איזה ליווי היה של הקדוש ברוך הוא?
שכאשר עם ישראל היה במדבר,
בן אדם פתאום יש לו מוחין אחרים לגמרי.
הוא אומר, וואו,
מטורף.
בדבר כזה אני רוצה להאמין.
בדבר כזה אני רוצה להתקרב.
אתה מבין?
אז כשאתה לוקח בן אדם גדול,
אתה מסביר לו משהו בצורה קטנה, אז זה דוחה אותו.
כי אחרת אין הסבר לזה שאנשים הכי אידיאליסטיים,
שהיו מוכנים למות במלאריה ולייבש ביצות,
וגם משפחות שלמות שנעלמו פה מעל במת החיים שלהם,
למה הם לעשות את זה?
אתה יודע למה אנחנו עושים את זה?
כי
אנחנו אנשים שחדורי אידיאל.
ברגע שאני מקבל תורה שהיא נראית לי קטנטונת,
אני לא רוצה בה,
בסדר?
ביאליק,
ברנר,
כל החבר'ה האלה,
הם היו בתלמוד תורה כשהם היו קטנים,
אתם יודעים?
כל החבר'ה
שאחרי זה יציינו בסוג מסוים של כפירה,
הם היו אנשים שהתחנכו בגלות בתלמודי תורה.
הם בעטו בזה בזמן רעיוני.
של הציונים, כאילו הציונות החילונית, בסדר?
זאת אומרת,
הם באו,
הם אידיאליסטים,
הם אנשים שרגילים לחיות למען איזה אידיאל,
לחיות למען איזשהו רעיון גדול.
פתאום אתה אומר לבן אדם,
האמת היא שבתורה אין רעיונות גדולים.
יש בעיקר כאילו רעיונות קטנים.
תעשה כמה מצוות,
העיקר תהיה בצדיקומטר בעניינים,
לא ינצלו אותך והכל
יהיה בסדר.
אז הוא אומר, מה זה השטויות האלה?
ברור?
איך, איך,
איך? זה נכון, ידידי,
אבל מאז המדבר, אני אומר,
אנחנו
עברנו את הגלות.
בגלות, ההנהגה לא הייתה מי יודע מה.
זאת אומרת,
בן אדם מה שהוא היה צריך לעשות,
זה לחיות בשטייטל שלו,
ארבעת המינים,
לשמור על היהדות,
לא...
לא הייתה צבא,
לא הייתה כלכלה,
לא הייתה הנהגת מדינה, לא הייתה עמידה מול הגויים
במובן הזה של מדינה שחיה ותוססת וכלכלה וחקלאות.
היום אנחנו באתגרים הרבה יותר גדולים,
נכון?
איך נראית כלכלה יהודית?
איך נראית צבא יהודי?
איך נראה סחר וממכר של יהודי כשר וטוב?
אנחנו נדרשים הרבה לשאלות שלא נדרשנו אליהן מ-2000 שנה.
בסדר?
פתאום אתה צריך לחיות בתודעה של מלך.
בתודעה של מנהיג,
אתה לא תחת הגויים.
אתה לא חי באיזה חבל ארץ ויש לך את המנהיג הפולני,
או הפאשה הטורקי,
או ה...
לא יודע, מבינים?
אתה השונה, אתה,
אתה,
אתה ריבון פה.
מה שתעשה זה מה שיהיה.
כן, ברוך ה' יש.
אומר לנו חכם סימן טוב, צודק, יש מה לעבוד.
נכון, צודק.
בסדר?
יאללה.
אנחנו ברשותכם מוכנים לפסקה כ"ו.
מוכנים?
האדמו מפיאסצנה.
להגיד לך מה השם המלא שלו?
שמו בישראל, רבי קלונימוס קלמיש שפירא.
הצלחת?
החדר נאור.
תריח אותך עוד פעם?
לא נורא,
אתה אומר.
לפי דעתי זה המפתח הזה,
אחד
מהמבריקים האלה,
אחד מהנבונים. יעקב,
תודה רבה, זה מכפר לך על כל העבודות בעזרת השם.
אתה מגיע לשם למעלה,
אתה אומר, אני טחנתי אצל הרב רהן.
עוד השנה, טוב.
התחלתי להגיד,
יש לנו, יש זמנים שהם מאירים בתכונתם.
זאת אומרת,
יש לנו זמנים שהם מועדים לפורענות.
יש זמנים שהם מועדים לפורענות.
תביא לו רק איזה דף עכשיו, בסדר, דניאל?
בוא, בוא, תתקרב, תתקרב פה שקרוב ליד אהרון.
או פה,
או פה,
פשוט מקום.
בסדר גמור.
אנחנו בפסקה כבר.
יש זמנים שהם מועדים לפורענות,
ויש זמנים שהם מועדים,
נקרא לזה,
לצמיחה.
בסדר?
הימים הנוראים,
הימים הנשגבים,
ראש השנה,
יום כיפור,
סוכות,
זה זמנים שהם ראויים לצמיחה?
ימים שהם מועדים לפורענות, תשעה באב, נכון?
דברים ש...
והגויים ידעו את זה טוב מאוד.
פרעות קישינוב התחילו בתשעה באב.
גירוש גוש קטיף, סביב תשעה באב.
בית ראשון ובית שני נחרבו בתשעה באב, בסדר?
ראשון ושני,
זאת אומרת,
הם מזהים את הנקודות החשובות האלה.
כלומר, צריך להתרגל לקרוא את הזמן,
לא רק בצורה כזאתי כרונולוגית, אלא בצורה שכבתית.
כלומר,
לראות לאור כל הדורות,
שבתשעה באב היו המון המון פרעות.
אתם מבינים מה אני מתכוון?
כלומר,
זורח עליי עכשיו איזה אור חיובי לצורך העניין,
או לצורך העניין עכשיו נמצא באיזה תאריך שיש בו,
שהוא מועד לפורענות.
נכון, נכון, אתם פה בכיתם בכייה לשעתה,
הרי למה יש לנו תשעה באב?
כי המרגלים חזרו והוציאו דיבת הארץ רעה בתשעה באב.
אומר לנו הקדוש ברוך הוא,
אתם
פה בכיתם בכייה לשעה,
עתידים אתם לבכייה לדורות.
כלומר,
גם בית ראשון,
גם בית שני ועוד הרבה אסונות.
טוב, למה אני אומר את זה?
כי גם בשבוע
יש לנו נקודת פיק,
נקודה גבוהה.
מה הנקודה הזאתי?
סעודה שלישית.
שבת והיא נפש, שבת היא מקור הברכה,
הדבר, הזמן הכי אצילי, גבוה,
ושמסוגל לשינוי,
סעודה שלישית.
למה? כי סעודה שלישית היא רגע לפני חיי המעשה.
כלומר, שם זה נקרא רעבה דרעבין.
רצון הרצונות. שם אני יכול לגבש את הרצונות שלי למשך השבוע.
אני אומר לעצמי, השבוע,
אני קם כל השבוע.
השבוע, אני עושה ככה וככה, בסדר?
כלומר, אני מגבש את הרצונות שלי,
אני מתפלל על הרצונות שלי,
ומחר בבוקר אני גם אתחיל לממש אותן.
או
עוד איזה צדיק שהרבה זמן לא ראינו.
ברוך הבא.
בסדר?
ברור?
לכן צריך להכיר את זה, חכם יאיר, את סעודה שלישית.
לקרוא בפנים,
עיניים בפנים בבקשה.
טמא אני,
למה זה אין מרעישים כל כך בשעה שהולכים לשלוש סעודות.
שלוש סעודות הכוונה סעודה שלישית. שלושידס, כמו שאומרים ביידיש.
בסדר?
כל כך בשעה שהולכים לשלוש סעודות,
כמו שמרעישים בשעה שהולכים לכל נדרי.
נכון?
שאת...
איך, איך?
או...
אומר לנו החכם השלם, בעל רגלי הפלדה,
והשרירים המסורגים.
אומר
רבנו, עד שאתה משווה לי,
מה אתה משווה לי בין כל נדרי לסעודה שלישית?
זה מה שאני רוצה לומר, שבמובן הזה, כמו...
כמו שהשעה הזאת
שנפתח יום כיפור,
ואתה אומר,
וואו,
אני עכשיו לקראת יום גדול.
שהוא יום שכפרה תבוא,
ועצמותו של יום מכפרת,
אתם יודעים שגם אם בן אדם
כל היום במיטה ביום כיפור,
מבחינת בטטה דקדושה,
לא עושה כלום,
רק הופכים אותו מצד לצד שלא יהיה לו פצעי לחץ,
יום כיפור מכפר לו.
כן.
עצמותו של יום מכפרת.
שווה, אה?
מבחינת בטטה ביום כיפור, שווה.
לא רוצה, הוא אומר, מה עושה בן...
לא מתפלל.
לא מתפלל, יש לו אפשרות רק לצום ולשכב במיטה.
עדיף שיעשה את זה,
מאשר שיגיד את כל התפילות ויאכל.
צורך העניין.
פלא, זה מתנה שקדוש ברוך הוא נתן לנו, בסדר?
במובן הזה הוא משווה,
הוא אומר,
אדוני,
יש לך איזה מעין יום כיפור קטן,
כמו שיש לך בערב ראש חודש,
יום כיפור קטן,
ראש חודש,
כל ראש חודש זה ראש חדש,
יש לך ערב יום כיפור,
אתה יכול לכפר על העוונות שלך,
יש לך סעודה שלישית,
שהיא מבחינת יום כיפור, שנמצא בכל שבוע ושבוע.
בסדר?
במובן הזה הוא משווה ביניהם.
כלומר שיש לי,
יש לי בתוך כל שבוע,
יש לי נקודה מיוחדת שאני יכול לרכב עליה בדרכה בזו.
כן, בשבוע.
כן.
מה שאתה שומע.
נכון, תני לי
בבקשה.
ברוך הבא ליהדות.
בסדר גמור.
מכון מאיר.
ידעת?
ידעת את זה?
יפה מאוד.
אז ברשותך, אני מתחיל לקרוא.
יש שלוש עד שיעקב יחצוב את כל
העצים בברזיל ויביא לנו את הדפים הבאים.
מה הסיבה?
מה שהתחלתי להגיד,
זה נקרא רעבה דרעבין, רצון הרצונות. רגע לפני שאני הולך
לממש את כל החלומות שלי ואת כל העניינים שלי,
במשך השבוע,
אני בעצם מרכז את כל הרצונות שלי,
את כל המאווים,
בקטע טוב,
את
הרצון הרוחני שלי,
את ה...
את האידיאלים שאני רוצה להגשים אותם במשך השבוע,
את המידות שאני הייתי רוצה לתקן אותם,
את ההרגלים המגונים שאני רוצה להפסיק איתם.
של נעליך מעל רגליך, של נעליך מעל הרגליך.
אני רוצה עכשיו להפסיק איזה הרגל. סעודה שלישית
זה זמן שהוא מסוגל לחשוב מחשבות גבוהות וטובות.
בסדר?
יש שלוש...
מישהו עושה...
כולם עושים סעודה שלישית?
זה מסביר את הכל.
באמת, צריך להקפיד על זה.
צריך להקפיד על סעודה שלישית,
וגם על סעודה רביעית.
אומרים שסעודה שלישית זה עבודה למידות.
נכון?
אתה עוד לא גמר את הצהריים,
תגמור כאן סעודה שלישית.
אז זה גם עבודה למידות במובן הזה שאתה קצת יותר תופח,
אבל גם זה עבודה למידות,
כי הרבה פעמים לבן אדם לא בא לו לעשות סעודה שלישית,
בעיקר בחורף, נכון?
כאילו,
עוד לא גמת את החמין,
אתה כבר צריך לדחוף איזה הרינג.
אז באמת צריך בשיקול שכל לקום יותר מוקדם,
שהשבת תהיה יותר ארוכה.
ממילא, יש מקום לסעודה שלישית,
ביישוב הדעת.
נכון, עושים לב, כל האוכל חמין חייב מיטה,
נכון?
כן.
טוב, יש שלוש סעודות
שממש איני מוצא לי מקום.
דומה לי, כאילו עד עתה הייתי מוסתר,
או הסתרתי עצמי מנגד השם. הוא אומר,
אני לפעמים,
בסעודה שלישית,
אני חווה שאני ממש לא בסדר.
כי זה סוג של זמן של חשבון נפש, נכון?
שירים נוגים כאלה,
שקט מסביב,
אין את הרעש,
אין את ההיסחי הדעת,
לא פלאפונים ולא עניינים.
כן, בדיוק, הכל כזה, בדמדומים כזה, בדמדומי הנפש.
ועתה אינני נמצא לפניו יתברך פנים אל פנים,
ועיניי מעלה מביטות בי ובקרבי מעבר אל עבר.
כלומר, אני עובר על עצמי איזושהי
סקירה פנימית,
ואת כל שימצא,
אף כל נקודה פגומה אשר בי,
וואלה,
אני
עובר עכשיו איזה סקירת מערכות, בסדר?
כמו איזה CT כזה, מה קורה איתי?
מה המצב שלי?
בצער, הוט ומוכיחות,
לא נעים, לא נעים,
המצב לא מי יודע מה.
הבושה תדחקני והפחד יתפלצני.
הוא אומר את זה בתור בן אדם צדיק.
מה נאמר אנחנו?
יותר נכון אתם.
סתם, קיצור, איפה אני מונח?
רוצה אני להסתיר עצמי בין העצים תחת השולחן,
כן,
אני רוצה להתחבות,
אבל אנא אלך מרוחך
ואנא מפניך אסתר.
במקום שיסתר, שם נמצאת.
כן, אתם יודעים שהאדם הראשון,
אחרי שהוא חוטא
ואוכל מעץ הדעת, מה הוא עושה?
מסתתר, בורח, נכון?
שואל אותו הקדוש ברוך הוא, היקר.
תגיד,
אתה גנוב.
אני רואה אותך.
לאן אתה בורח?
זה לא היקר במובן הפיזי,
הוא אומר,
היקר כאילו,
איפה אתה?
לאן הלכת?
לאן הידרדרת?
אמרתי לך,
מכל עץ הגן אתה יכול לאכול,
אתה יכול לאכול מהכל.
עץ אחד אל תגעו בו.
אורי, אתה איתנו, נכון, אורי?
אחת הפעם העצה דעת?
איך?
לא יצא לך.
אז הסברנו באחד השיעורים,
שבעצם אנחנו...
לא,
כתוב שכל החיים שלנו אנחנו מתקנים את חטא האדם הראשון.
זה נקרא זוהמת
נחש הקדמוני. כאילו, נחש שהטיל בנו איזה זוהמה.
אנחנו לא רק מתקנים את מה שהאדם הראשון עשה לפני 5,700,
85 שנה.
חטא האדם הראשון זה כל פעם שאנחנו מפספסים.
או לצורך העניין, כל פעם שאנחנו אוכלים משהו
לפני הזמן שלו.
נכון?
הרי כתוב שאם הוא היה מחכה לשבת,
הוא היה יכול לאכול מעץ הדעת.
אתם יודעים את זה?
אבל מתי הוא אכל מעץ הדעת?
הוא אכל את זה בערב שבת.
יום שישי,
בין השמשות,
כאילו עוד רגע נכנסת שבת, הכל בסדר.
הוא הולך לאכול את זה לפני כן.
כלומר,
הוא הקדים את זמנו,
ויכול היה אחר כך לעשות את זה
בהיתר, הוא עושה את זה באיסור.
שנאמר, מים גנובים ימתקו. וואלה, סבבה
לאכול משהו שהוא קצת אסור, נכון?
זה כיף.
טוב,
זה גן עדן,
לפני הזה,
היה נופל לו,
לא משנה,
היה יכול לאכול,
אל תדאג.
מה, מצד שהוא כותף?
אה, יהיה בסדר.
אפשר למצוא לזה...
אז האוכל היה נופל לו לפני כן.
יכול היה לאכול את זה בשבת,
ככה אומר הזוהר.
בסדר?
כל פעם,
האם לכבודו יצא פעם לאכול בלי לברך?
יפה מאוד.
אז זכית לתקן בחטא האדם הראשון.
אתם מבינים?
כל פעם שאני לוקח משהו לפני זמנו,
כן, כתוב דוד המלך,
ראוי היה לבת שבע, אלא שאכלה פירותיה.
כלומר,
באמת, בסופו של דבר,
בסופו של יום,
אומר הזוהר,
דוד המלך היה צריך להתחתן עם בת שבע,
אבל מה הוא עשה?
הלך,
שלח את אוריה החיתי,
עשה כאילו,
זה מה,
התחכם,
ויתחכמהו,
ויקדימהו,
ויוכת בחטא האדם הראשון.
זאת אומרת,
כל אחד מאיתנו, כן, בא בן אדם,
הולך לאיזה דייט עם איזה רבנית.
חכה, שים את הבעט.
חכה רגע.
אל תאכל פגע.
אל תיגע פן תפגע.
בסדר?
כל פעם שבן אדם עושה משהו שלא כסדר,
שהוא מקדים דבר לפני זמנו,
הוא בעצם חוטא בחטא האדם הראשון.
גם בן אדם שלא שומר נגיעה,
הוא בעצם חוטא בחטא האדם הראשון.
כן.
ובעצם אנחנו לא מתקנים רק משהו שקרה לפני אלפי שנים,
אנחנו מתקנים את ההתנהלות שלנו כאן ועכשיו.
גם בן אדם שאוכל בלי לברך לצורך העניין.
הברכה היא בקשת רשות, הכל שלו.
כתוב, כל האוכל בלא ברכה ומתגמר מסכת ברכות,
כאילו גזל את הקודשא בריחו ואת כנסת ישראל.
הפירות, הירקות, הכל שייך לו.
אתה רוצה לאכול?
תברך.
תבקש רשות, ברוך אתה ה' אתה, זה משלך.
בורא פוי הגפן,
בורא פוי העץ,
אתה זה שלך הכל, אני מבקש רשות.
לאכול דבר בלא ברכה זה בעצם סוג של אכילה מעץ הדעת,
סוג של חטא אדם ראשון.
ברור?
זכיתם, אה?
כן, בבקשה, חם דניאל.
כן?
נכון.
או,
חז"ל אומרים,
כל הנשמה תעלליה,
הללויה,
על כל נשימה ונשימה,
ככה חז"ל אומרים.
האמת היא שהיה ראוי, אבל מה, כל היום אנחנו מברך.
אז אנחנו אומרים, אלוקיי נשמה שנתת
בי תאוריי.
או, זה אותו עניין, אותו עניין.
בסדר?
אבל באמת אתה צודק,
חז"ל היו,
חז"ל בשיפולי גלימתך,
כיוונו לדעתך,
ואמרו, כל הנשמתי על אליה,
על אליה,
על כל נשימה ונשימה.
זכיתי.
זכיתי לנשום.
אלוקות.
בסדר?
שתי נקודות על השאלה,
וגם בונוס וסוף שבוע בבית רימון.
בדירה ש...
נדבר אחרי זה אם יש פה אנשים
שתקתקים את העניינים,
את הנכסים.
טוב, יאללה, בכל מקרה, נחזור לעניינים.
אני מקווה ש...
יעקב שמה מסתדר, זה נראה...
טוב,
מקווה לטוב.
אותו מקסימום נקרא לכם פה בעל פה, בסדר?
הבושה תדחקני והפחד יפחידני.
רוצה אני להסתיר עצמי בין אנשים תחת השולחן,
אבל אנה ילך ברוחך ואנה יפלט לסתר.
במקום שיסתר,
שם ניצת. הנה, אתה הלכת לעזור, לא צדיק?
תודה.
ובמקום שהתחבא, שם הילדת.
וכשאני מגיע למזמור לדוד,
השם רועי לא אחסר,
כן,
הוא היה אומר את המזמור הזה בסעודה שלישית,
לא אירא כי אתה עימדי,
תדבק לשוני לחכי,
לבלי לדבר, כאילו אני,
איזה
סוג של בושה כזאתי.
אני כאילו עושה חשבון נפש, ואני,
האם כל כך עזות יש בי
לקפוץ אתה ממקום בושתי לאחוז בכנפי כבודו ולאמור כי אתה עימדי?
אני ממשיך לקרוא בעל פה, תהיו איתי.
ועיני השם מביטות בי בכל כך יגון ומוסר,
עד שמנקות את ליבי ושורפות את כל גופי.
הוא בעצם אומר לעצמו,
איך אני יכול להגיד כי אתה עימדי?
איפה אני ואיפה הקדוש ברוך הוא?
איפה מה שהוא נותן לי ואיפה מה שאני מחזיר לו בחזרה?
אין סוג של הכרת טובה.
בסדר?
אין סוג של ריחוק.
אתם צדיקים,
אז אתם יודעים על מה אני מדבר,
אבל אולי שמעתם על אנשים שמרגישים לפעמים סוג של ריחוק.
הרב קוק כותב בהרבה מקומות
שהייסורי גיהנום שיש לבן אדם זה לא ייסורים להיות בצוהר או תחת,
זה עצם התחושה של הריחוק.
זה ממש ייסורי גיהנום.
וואו,
כמה אני רחוק,
כמה אני לא בעניינים,
כמה אני לא מרגיש קרבה,
כן?
קרבת השם לי טוב, אני לא מרגיש את הקרבה הזאתי.
בסדר,
חברים?
מבינים?
אני ממשיך לקרוא ברשותכם, תהיו מרוכזים.
יש פעמים סוג של יומן אישי כזה.
יש פעמים שכל כך בוש ונלחץ אני,
עד שכמעט לא קמה רוח בי.
רואה נפשי את מיעוט ערכי,
אף
של הטוב שיכול אני להעלות בי,
כן,
אני...
יש לי כל כך הרבה מתנות,
ואני לא מצליח להפיק ממנה את הטוב.
נגד קדושת השם אשרתה לפניה.
שהתפארה בחוזק ויופי בנינה,
שבנתה באדמה.
כן, בא בן אדם,
הוא בנה,
אני יודע מה, איזה ארמון חול על חוף הים.
הוא אומר, וואו, תראה מה זה.
איזה עוצמות מטורפות,
תראה מה אני,
פתאום בא גל אחד,
גומר את הכל.
על מה אתה מתפאר?
על מה אתה עף על עצמך?
והנה היא פתחה פתאום והסתכלה בארמונות בני אדם וביופיים.
ונוכחה שחוזק בעניינה שטות ואבן. אני כאילו בעצם מסתכל
על המגדל מחול שאני בונה על חוף הים,
ובעצם אין בו שום סוג של יציבות.
היציבות היחידה
זה רק אם אני משליח מבטחי אל הקדוש ברוך הוא.
ויופיע באדמה שמץ ורמץ.
גם הקדושה,
גם הטהרה שמוכשר לי לבוא במעשיי.
איפה אני, ואיפה מה שאני מסוגל להגיע אליו.
עין ואפס בפני טהור עיניים, נמי חיוור ושמצה,
לפני מי שגם השמיים לא זכו בעיניו.
אין גם מאז זאת את דעתי.
כן,
תמיד אני יודע שיש פער ביני לבין הקדוש ברוך הוא.
אבל רק ידעתי,
ואתה.
בשלוש סעודות,
קדושתו התברך,
שנקרבה לי כאילו לוחצת ורומצת את כל עצמי,
ונגד אורו התברך גם האור שבתכלית מעשי לחושך יפה.
בקיצור, הוא חש את התחושה הזאתי של הריחוק בינו
לבין הקדוש ברוך הוא.
בסדר?
אתם איתי בתיאור?
יש עוד כוחות או שאני אעבור לפסקה הבאה?
להמשיך?
ומגודל רמיסתי,
ומאפס אפיסתי,
אין עמידה ואין מציאות.
נפשי מתחזקת,
ומרבת עוז יעבור עליי מה,
וצוחקת גם היא,
גם קולר בגיעת צמרית,
לא היה כי אתה עימדי.
גם בין הטיפש העיוור והשבור,
קורא את אביו המלך,
אבי אתה,
כן?
אם יש ילד שהוא מפשל,
אז מה זה מפסיק...
זה גורם לו להפסיק להיות ילד?
הוא נשאר ילד שלו.
גם אם אני בן חוטא,
אני עדיין בן של הקדוש ברוך הוא.
אז אני יכול עדיין להגיד, אבא,
אבא,
אתה איתי?
בהקשר הזה אני רוצה לספר לכם סיפור על הרב אליהו.
שימו לב.
לפני כמה שנים,
עשינו ליל הסדר בבית של הרב מרדכי.
בקיצור,
אתה נכנס, בית של הרב מרדכי.
הרב מרדכי היה דוד של אשתי.
בסדר?
אח של חמי.
באנו כל החבר'ה,
כל אחד בא עם הצאצאים שלו,
וזה כולם כאילו נכנסים לבית של המלך,
כן?
לבית
של ה...
ולחוצים, שלא נהפוך את היין, וזה תמיד,
תמיד זה מה שקורה, נכון?
אתה בא עם הילדים,
אומרים לך,
תיגעו,
אל
תעשו בלגן,
פאפ, איזה נכד פה מפיל שם,
זה מפיל כאן.
טוב.
ורב אליהו באמת היה נינוח ומסביר פנים,
וככה קשוב לילדים,
ושואל אותם שאלות,
והם היו עושים מצגות,
מאיפה באתם,
ממצרים,
לאן אתם הולכים,
לירושלים וזה.
ותמיד הוא היה מספר באיזשהו שלב סיפור.
על האבא הזה שאנחנו אומרים.
כאילו שגם שאתה חוטא,
אתה עדיין נשאר בן.
מה הסיפור?
הוא
אומר מעשה במלך אחד שהיה חי באיזה אי.
יום אחד באו שודדים וחטפו את הבן.
טוב,
האבא,
המלך מאוד מאוד הצטער,
חטפו לו את הבן,
לא יודע מה לעשות,
אין לו מושג לאיפה חטפו אותו וזה.
ויום אחד הוא מחליט לעשות, אחרי הרבה שנים,
הוא
מחליט לעשות סיור בממלכה שלו.
הממלכה שלו הייתה בנויה מהרבה איים קטנים,
והוא מחליט לשוט בספינה ולנחות בכל מיני איים כאלה ואחרים.
הבן שומע שאבא שלו עושה סיור.
אבל הוא בטוח,
הוא יודע שאבא שלו בטח בטוח שהוא מת.
בסדר,
חטפו אותו,
קניבלים כאלה,
בטח שמו אותו בסיר,
אכלו אותו וזה.
הוא מגיע לאי,
והבן אומר,
וואלה,
יש לי הזדמנות עכשיו לפגוש את אבא שלי.
מה אני עושה?
כדי שאבא שלי ידע שאני נמצא פה.
בקיצור, עד אז הוא היה כנראה בתוך הסיר,
קופץ החוצה,
ומגיעה האונייה של המלך.
נפתח כבש,
המלך יורד,
כולם עם דגלונים כאלה בזה,
ויחי המלך, יחי המלך, יחי המלך.
והמלך עושה סיור,
והבן מקטט את רגליו כדי ליצור קשר עין עם האבא שלו.
עכשיו,
מאיפה אבא שלו יאמין שזה הוא?
כאילו,
הוא אומר, אבא, אבא, כאילו...
טוב,
אף אחד לא מתייחס אליו,
המלך בוודאי לא מתייחס אליו,
כי הוא לא מאמין שהבן שלו עדיין חי.
קיצור נגמר הסיור אחרי שעתיים,
ואז הספינה עוד פעם פותחת את הכבש,
והמלך מתחיל ללכת.
יש שתי שורות,
כולם ככה, אתם יודעים, כמו שומרי ראש,
שמים ידיים אחד ליד השני,
כל ה...
שם נקים,
בקיצור, שומעים בזה,
ואז הבן אומר,
זו ההזדמנות האחרונה שלי
להתראות עם אבא שלי.
עוד רגע הוא הולך, ואיזה כבוד.
הולך המלך,
מתחיל ללכת אל הכבש,
פתאום אמר את זה,
האפה!
המלך מסתובב,
הוא אומר, בואנה, הקול הזה מוכר לי.
ממשיך ללכת ואומר, האפה!
הוא אומר, אני, הוא אומר לשרים שלו,
תקשיבו רגע, הקול הזה מוכר לי.
זה הבן שלי, אמרו לו, לא,
איך זה
יכול להיות?
הבן שלך נפטר לפני עשרים שנה.
הוא אומר לו, לא, אני חייב לחפש.
מסתובב, מתחיל ללכת בחזרה ואומר, האפה! האפה!
הוא מסתכל על הבן שלו,
וואו,
זה הבן שלי.
לוקח אותו מעבר לשורה, אומר,
רגע,
רגע,
תזוזו בבקשה.
נתנו לבן שלי רגע להתקרב.
התקרב למה?
וואו.
אני לא מאמין.
זה אתה.
אבא
וזה, והוא בוכה וכולי, הפרצות שלו מפוייח,
הפנים שלו שרוטות,
הרגליים שלו חבולות,
מתחת הרצועות,
שעבר את הרגליים, קיצור.
אווו.
אין.
מה אין?
לא נורא,
לא נורא, בוא, בוא, מכינה.
בסדר, בסדר, סליחה.
שבו, שבו, קניין צדיקים.
לא נורא,
חברים,
יש לכם שכר טורבו.
אתם באים לעולם הבא,
אומרים,
חצי שיעור בזבזנו על זה,
על דפים,
אומרים לך,
עכשיו בזירוז,
נכנסים חופשי.
אז קורא מה שאמרתי לך, אה?
יעקב.
כאילו, צילום דפים וכתיבה, אתה מסודר.
קיצור, אז היינו בסיפור של המלך,
הוא רואה את הבן שלו,
סיפור על הרב אליהו,
זה
סיפור על מלך,
ואז בעצם הוא ניגש אליו ואומר,
מה קרה לך?
הוא אומר,
אבא,
אל תשאל,
עשו לי,
גנבו לי,
שחטו,
קיצור,
זה,
שמו אותי בסיר,
עשיתי בעבודות כפייה.
הוא אומר, כן, אבל אתה יודע, כשאתה צעקת אבא,
נזכרתי בשם שלך.
נזכרתי במציאות שלך, וזכרתי את הקול שלך,
וזה לא כל כך משנה מה עבר עליך,
אתה יודע,
אתה נשארת הבן שלי.
כולם ככה מסתכלים על הסיטואציה הזאת, כל הכפר,
ואז האבא מרים את הבן שלו, ופשוט לוקח אותו לתוך הארמון,
וישב אל הארמון.
אותו דבר.
אותה צעקה של אבא,
זה מה שקורה לעם ישראל במצרים,
זה עכשיו הפרשיות שלנו,
נכון?
הפרשת השבוע, פרשת בשלח, פרשת בר מצו שלי, כן?
ויהי בשלח פרעה את העם,
ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא.
ואז מה כתוב שמה?
ותעל שוועתם אל האלוקים,
והקדוש ברוך הוא שומע את צעקתם ואת נעקתם.
מה יצועק עם אבא?
ולמרות כל מה שקרה להם,
הקדוש ברוך הוא שומע את הזעקה הזאתי ואומר,
וואו,
זה הבן שלי,
לא משנה מה קרה לו,
לא משנה מה עבר עליו,
זה עדיין הבן שלי ואני מחויב אליו,
ואני מכניס אותו בחזרה לבית המלוכה,
אני
עדיין רואה בו את הקרבה,
ולא משנה כל השנים שעברו,
וכל התהפוכות שקרו לו,
וכל הנפילות שקרו לו,
עדיין הוא נשאר הבן שלי,
ולכן אני מכניס אותו לאונייה ולוקח אותו לארמון.
אותו דבר כל אחד מאיתנו.
מה הוא מתאר פה?
אומר שבן אדם נמצא במדרגה שלישית, הוא יכול להרגיש תחושה של ריחוק.
אבל אחרי הכל,
אחרי כל הריחוק, אתה נשאר בן.
תשימו לב שהקשר בינינו לבין הקדוש ברוך הוא,
יש גם לפעמים כשכתוב בנביא שזה כמו איש ואישה,
דוד וראיה, נכון?
אבל הקשר הכי חזק זה קשר של אבא ובן.
כי קשר של אבא ובן זה קשר שאי אפשר לנתק אותו.
אפשר להתגרש.
אפשר להתפטר.
אבל אבא ובן,
אבא לא יכול לגבול על גיל הבן שלו,
אתה כבר לא הבן שלי,
נגמר הסיפור.
זה קשר ביולוגי.
אותו דבר גם הקשר שלנו עם הקדוש ברוך הוא.
מה שלא יהיה,
מה שלא תעשה, לאיפה שלא נפלת, אתה נשאר בן אהוב.
בסדר?
אני קורא פה עוד פסקונת, ואני פועל כידידים.
ומגודל נמיכותי ומאפסי ואפיסותי,
נפשי מתחזקת ומתלהבת עוז יעבור
עליי.
וצועקת גם כי אלך בגיא צלמוות רק כי אתה עימדי.
גם בין הטיפש, העיוור והשבור,
קורא את אביו המלך, אבי אתה, כמו שאמרנו עכשיו.
אתה נשאר אבא שלי.
גם מה שלא עשיתי.
והיה כי ידחף לבין הטיפשים והמשוגעים.
אם הגזמאז ליבו אחר אביו, יהמה יצעק וירעש.
אבי!
אביו המלך ייקרווהו, כמו שתיארנו בסיפור הזה.
כי אף אם להתרחם אינו כדאי,
מכל מקום כבוד המלך לא יתחלל.
ומבין המשוגעים צעקת אבי המלך לא יישמע.
כן, גם אני, בן להצילני, בן חס ושלום, לא.
ליבי אחריך יהמא.
אני
יודע שאני נמשך אחריך,
ואתה לא תזנח אותי,
הקדוש ברוך הוא. ושמך נעים לי להזכיר,
חיית ליבי ומאות עיניי הוא לקראתך אבי.
ואף אם חשך ומלאה רפש נגד
תואר קדושתך,
כן,
עשיתי מה שעשיתי,
התכסיתי ברפש,
התכסיתי בזבל, האם לא תחיש לקרבני?
מה,
בגלל שעכשיו יש עליי כל מיני דברים ולכלוכים,
אני לא נשאר יהלום?
מתחת לכל הזבל הזה אני יהלום.
האם לא תתחלק כבודך עם מין האופן וצלמוות עליך,
קריאת אבי ומלכי ירעש,
לא אירא כי אתה עמדי?
כי גם שם
אתה עמדי.
לא משנה מה שקרה לי,
היהלומים הכי טובים נמצאים תחת הבוץ הכי גדול,
נכון?
יש מחלוקת ובזה נסיים בין אריסטו לאפלטון.
האם בן אדם הוא לוח כתוב
או לוח חלק?
מה אתם אומרים?
גם וגם. מה זאת אומרת?
הסביר.
טוב,
טוב.
טוב, אז בואו נסביר את זה.
באמת,
רבי יונתן אייבשיץ,
האמת היא שבן אדם הוא לוח כתוב,
אבל הוא מתראה כלוח חלק.
כי מה שקורה,
כתוב על לוח ליבו את התורה ואת המידות הטובות והמתוקנות,
הוא יהודי,
נולד ככה.
אבל על גבי זה יש קצת זבל וקצת בוץ וזה,
מה שצריך לעשות,
קצת אבק,
להסיר את האבק פתאום.
יש פה לוח כתוב,
יש פה אש שחורה על גבי אש לבנה.
כמו ספר תורה,
נכון, שיש את הקלף, ולא פודים בדיו,
יש את העצמות שלנו, העצמות שלנו הן לבנות.
כן, העצמות, העצמות.
ואנחנו כל החיים שלנו כותבים עוד ועוד מעשים טובים.
אנחנו לוח כתוב,
בגלל שאנחנו למדנו את כל התורה כולה בבטן עמנו.
ובעצם מה שאנחנו עושים עכשיו,
אנחנו עושים סוג של דג'בו.
חוזרים ללמוד את מה שכבר היה כתוב על לוח ליבנו,
כי מלאך לימד אותנו את כל התורה כולה,
מראשיתה ועד אחריתה, ובסך הכל אנחנו חושפים את מה שכתוב,
מסירים את האבק,
מסירים את הבוץ,
מסירים את הדברים הלא יפים,
ואז מתגלה הנשמה הישראלית הטהורה. כן,
איך?
אצל הגיר,
כתוב שכל הגירים,
שורש נשמתם היה במעמד הר סיני,
גם אם סוג של לוח כתוב מסוים.
בסדר?
חזק וברוך,
חבר'ה תהיו בריאים,
בשורות טובות,
ישועות ונחמות ורחמים
לשבוע הבא אנחנו כבר נצלם את הדפים,
ויהיה בסדר.
