טוב, שלום לכולם, אנחנו ממשיכים בשיעורים שלנו על הפטרות פרשת השבוע,
פרשה של הנפש.
הפעם הפטרת פרשת בשלח,
בסדר? זה שבת מיוחדת, פרשה מיוחדת, יש לנו שם את קריית ים סוף, את שירת הים, תכף נדבר על הפרשה,
וההפטרה היא פרקים ד'-ה', זאת אומרת, אשכנזים, ספרדים, כל אחד קורא פרק אחר, כאילו,
אם אינני טועה,
האשכנזים קוראים גם את ד' וגם ה', והספרדים רק את פרק ה' בשופטים.
מכל מקום, מדובר שם על שירת דבורה, בסדר? זה הקשר הישיר בין הפרשה להפטרה, כן? בספר שופטים מתואר שהיה מלחמה בין עם ישראל לבין יבין מלך כנען,
והדמות שהנהיגה את עם ישראל באותה תקופה, זו הייתה דבורה, נביאה,
שלאחר המלחמה,
שעוד נדבר מה המשמעות של המלחמה הזו,
היא גם אומרת שירה מדהימה, איזה פסוקים ככה ומילים מאוד מאוד מליציות וגבוהות,
שהשירה הזו היא מזכירה לנו את שירת הים.
אז לכן אנשי כנסת הגדולה הצמידו את ההפטרה הזו יחד עם פרשת בשלח,
אבל גם כמו תמיד, בשביל להבין את העומק גם של הפרשה וגם של ההפטרה, אנחנו צריכים לעשות פה איזה סקירה מהירה.
אז שוב, מבחינת הפשט,
פרשת בשלח ממשיכה את היציאה של עם ישראל ממצרים,
ואחרי שעם ישראל יוצא ממצרים, כן, פרשה אחרונה, פרשת בו,
היה את מכת בכורות, ועם ישראל יצא לחירות,
אז
עם ישראל הולך במשך מספר ימים,
עד שביום השביעי הוא מגיע לשפת ים סוף,
ושם פרעה רודף אחריהם, כן,
עם 600 רכב ברזל,
רודפים אחרי עם ישראל,
ואז על שפת ים סוף קורא הנס הגדול,
ים סוף נקרע לשניים, עם ישראל עובר בתוכו,
המצרים גם ממשיכים אחרי עם ישראל,
עם ישראל עובר בחרבה והים מטביע את המצרים,
והנס הזה הוא כל כך גדול שיש לנו פה איזה משהו ייחודי,
אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת להשם,
ויאמר לאמור השירה להשם כי גאו גאה.
סוס ורו רב הים, יש פה מספר פסוקים שאנחנו נוהגים לומר אותם כל בוקר בתפילה,
שהפסוקים כבר, אנחנו אומרים, מבחינה סגנונית, תכף נדבר מבחינת התוכן, אבל מבחינה סגנונית הם שונים משאר הפסוקים בתורה שראינו עד עכשיו בספר בראשית ומה שהספקנו כבר לראות בספר שמות,
ששם זה איזשהו תוכן שכתוב בצורה עלילתית סיפורית,
ופה זה תוכן שכתוב בצורה שירית לירית, אם אפשר להסתגנן ככה,
גם מבחינת אפילו הכתיבה של הדברים בתורה,
הם כתובים בצורה שנקראת אריח על גבי לבנה.
כן, שכל התורה היא כתובה בספר תורה המקורי, על הקלף, היא כתובה בשורות-שורות,
אבל שירת הים, גם שירת האזינו בספר דברים,
הפסוקים הללו, הקבוצת הפסוקים הללו,
הן כתובות בצורה כזה של שני טורים שבאמצע יש מילה,
קוראים לזה אריח על גבי לבנה, זה כמו צורת בניין מסוים.
אז עוד לפני שאני אכנס לתוכן הפנימי שיש מאחורי הסגנון הזה, אנחנו כבר רואים שהסגנון הוא שונה. שירת הים זה משהו שנצרב לדורות,
ולאחר מכן, לאחר שירת הים,
עם ישראל מתמודד עם קשיים,
מגיע למרה, ושם אין לו מים לשתות, נעשה נס,
משליכים עץ לתוך המים, והמים נהיים מתוקים,
ולאחר מכן עם ישראל נמצא במשבר מזון, מתאבים תאווה, רוצים לאכול בשר,
והקדוש ברוך הוא גם מעניש אותם על התאווה הזו, עם אסלה וכולי,
אבל גם נותן להם את המן, איזה לחם שמיימי כזה,
שניתן לעם ישראל כל בוקר במדבר, מכאן ועד סוף הנידודים. יש גם תיאורים,
שמכאן זה גם שמירת שבת, שלקראת שבת צריך לאסוף מן כפול, ולא לצאת בשבת, ללקוט את המן, מה שעם ישראל בהתחלה לא מצליח להבין, וגם נענש על זה.
טוב, מכל מקום, זו הפרשה, פרשיית המן.
אגב, את הפרשה הזו יש כאלה שגם נוהגים לומר כסגולה לפרנסה.
מה נראה? הפסוקים שמופיעים פה מפרשת בשלח.
ובסופה של הפרשה, שגם ככה הפרשה גדושה ומופלאה,
יש לנו עוד פרשייה מופלאה,
שזו מלחמת עמלק.
איזה שבט לא ברור שעד היום לא שמענו עליו, מגיע עמלקי שנלחם בעם ישראל,
וישוע בן נון יוצא למלחמה, שמשה רבנו עומד שם על הסלע, מרים את ידיו,
ובזמן שמשה מרים את ידיו, אז עם ישראל מנצח.
ומה שמעניין בסיפור הזה עם עמלק,
שאיך אומרים, עמלק מאז ועד לנצח נצחים הפך להיות האויב המושבע של עם ישראל, כן?
מחות, תמחה את זכר העמלק מתחת השמיים, זה גם מלחמה על כסייה בעמלק מדור לדור.
בקיצור, עמלק זה עכשיו האויב האולטימטיבי של עם ישראל.
ככה מסתיימת לנו פרשת בשלח.
וההפטרה, כפי שאמרנו, ספר שופטים,
פרקים ד'-ה', שמדברים על המלחמה של דבורה נגד יבין מלך כנען. אם תרצו, שר הצבא של יבין מלך כנען נקרא סיסרא,
ולעומת זאת שר הצבא של דבורה, או המנהיג הצבאי שדבורה מכווינה אותו, ברק בן אבינועם. אז כן, המלחמה הזו,
גם, אני מדגיש את זה, גם ברמת הפשט,
רואים שהיא מלחמה יותר מאיזה עוד מלחמה שהייתה בזמן שבות השופטים. היה שם כל הזמן מלחמות.
אבל רואים, המלחמה הזו גם מקדישים לה שני פרקים שלמים,
וגם, כפי שאמרתי, אחרי המלחמה שמתוארת בפרק ד', שופטים, אז פרק ה' מוקדש לשירת דבורה, שגם שם היא מייחסת למלחמה הזו דברים מופלאים של איזה,
הקדוש ברוך הוא נלחם שם בסיסרא,
מזכיר לנו את שירת הים, גם שהקדוש ברוך הוא נלחם בפרעה,
אז יש כאן כנראה קשר עמוק יותר. זה לא סתם שתי מלחמות שמוזכרות אחת לשנייה,
יש איזה קשר רעיוני עמוק
בין מלחמה של קריעת ים סוף לבין המלחמה הזו של דבורה.
אני שוב
עושה ספוילר בתחילת השיעור,
היום קראתי לשיעור הזה ניצחון העדינות הנשית.
בסדר?
ניתן לכם פה איזה כיוון שמה שההפטרה הזו מלמדת אותנו שהדרך לקרוע את ים סוף, הדרך לנצח את אויבי ישראל
זה על ידי הכוח הנשי במשמעות העמוקה שלו, שזו דבורה,
שזה משלים לנו איזו נקודה שאנחנו צריכים להבין מפרשת בשלח.
טוב, אז אחרי, כשיצרנו פה את התבנית והמסגרת של השיעור,
אז נתחיל את הדברים בפועל.
פרשת בשלח, כי שמה כן היא,
ויהי בשלח פרעה את העם, כן, שפרעה משלח את העם.
אגיד לכם כבר מספר פעמים שאנחנו רוצים למצוא את המוקד של הפרשה,
צריך ללכת לשם שיתקבל בעם ישראל לפרשה.
בשלח,
להשתלח לחלוטין ממצרים. זאת אומרת, בפרשיות הקודמות, שבועות ואירע בו, דיברנו על שעבוד מצרים,
ואיך יוצאים משעבוד מצרים. אני מזכיר את העיקרון שלנו.
שעבוד מצרים זה לא רק משהו היסטורי, איזה מאבק בין עבדים לאדונים לפני ארבעת אלפים שנה,
אלא בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יוצא ממצרים. בכל דור ודור אנחנו יוצאים מהמיצרים, מהשעבודים והפסוקים הללו שאנחנו מניחים אותם, והלאות על ידך או לטוטפות בין עיניך, ואומרים אותם בהגדה של פסח וכל שנה.
הכל, יציאת מצרים זה בעצם איך אדם בכל דור ודור מצליח לצאת מהשעבודים שלו,
מהחומרנות שלו, מהקטנוניות שלו,
מהמסגרות עולם הטבע שמושכות אותו כלפי מטה.
אז ראינו עד עכשיו איך יוצאים ממצרים על ידי עשרת המכות,
על ידי מצב,
על כן, לא אוכלים חמץ, קורבן פסח,
ש... דיברנו על כל הפסוקים שמדברים לדורות,
איך עם ישראל ואיך כל אדם יוצא מהשעבודים שלו.
אבל עכשיו בפרשת בשלח אנחנו מגיעים לסיומת של יציאת מצרים.
ויהי בשלח פרעה, שרוצים להשתלח, להשתלח כוונה היא לצאת לחלוטין.
כן, כשאתה משתלח במישהו, הכוונה אתה יוצא עליו ככה לחלוטין.
אבל פה כשאתה משתלח מאיזשהו מקום,
כדי לצאת לחלוטין ממצרים צריך עוד משהו.
צריך את קריעת ים סוף.
אני מזכיר את הדברים ברמה ככה קצרה, מי שרוצה או רוצה יכולים לשמוע את זה בשיבורים בשנים קודמות על פרשת בשלח.
אבל קריעת ים סוף, כמו שכולנו יודעים,
זה נס בליגה אחרת משאר ניסי יציאת מצרים.
היו את עשרת המכות ויש את קריעת ים סוף.
לכאורה,
כאילו,
הכל זה עסקת חבילה של עם ישראל יוצא ממצרים.
אבל כמו שאנחנו יודעים,
חז"ל מדברים, ואנחנו אומרים את זה בהגדה של פסח,
יש כל הזמן הדגשה בחז"ל שקריאת ים סוף הייתה באיזה מימד יותר גדול מעשרת המכות. יש דיונים בחז"ל כמה לקו המצרים במצרים וכמה לקו על הים, כן? שבמצרים הם לקו אצבע אלוהים, כאילו אחד, ויד השם, כן, זה מופיע, כן? פי חמש מופיע במצרים, יש דיונים מה בדיוק זה פי חמש, אבל הרעיון הוא שיציאת מצרים, סליחה,
שקרית ים סוף זה איזושהי מכה בסדר גודל אחר,
שזה מה שמוציא את עם ישראל ממצרים.
ואנחנו גם רואים, כפי שאמרתי, שירת הים,
אנחנו אומרים את זה כל יום בתפילה.
שירה חדשה שיבחו גאולים לשמך הגדול, לשפת הים. יש פה איזה משהו שהתחדש בעולם.
רכב למשל בספר יהושע, כאשר רכב אומרת למרגלים שכל עמי כנען מפחדים מעם ישראל, היא לא אומרת,
כי שמענו, כי היו עשרת המכות והגעתם,
אלא היא אומרת, שמענו כי הוביש השם את מי ים סוף לפניכם.
כן, קריאת ים סוף זה מה שיצר את האפקט הגדול בעולם.
אז נבהלו אלופי אדום, אלוהי מואב יחזום מורה, נמוג כל יושבי כנען, חיל אחז יושב פלאשן.
העולם כולו הולך ומזדעזע מקריאת ים סוף, וזה מה שמוציא את עם ישראל אל המדרגה הזו להיות בני חורין.
למה?
אז אני אומר בתמצית,
הרעיון של קריית ים סוף,
ככה מסבירים לנו חכמי ישראל,
שלקרוע את הים זה דבר שהוא יותר גדול מעשרת המכות. עשרת המכות
זה היה שינויים של עולם הטבע, דיברנו על זה בשיעורים הקודמים.
עשרת המכות זה מקים את הדם, מקים את הצפרדע,
את בעלי החיים, את הערוב,
הכל משתנה. שוב, ברגע שהנשמה צריכה לצאת לחירות, כל המערכות קורסות.
אבל בעשרת המכות זה היה שינוי כמותי.
זאת אומרת,
מים הם נוזל, H2O,
ועכשיו הם שינו את היסוד הכימיקלי שלהם,
המולקולרי שלהם, והפכו להיות דם.
צפרדע בדרך כלל מופיעה בבודדת,
ועכשיו מכת צפרדע זה היה שהופיעו נחילים של צפרדעים.
קינים גם הופיעו,
הרוב בעלי חיים בדרך כלל הם נמצאים
שם מעבר לגבול, ועכשיו הם מתערבים, הם נכנסים לגוף האדם. דבר, שכין, אפילו ברד, שכאן אומרים חז"ל, זה היה נס, שהיה שם אש ומים מעורבבים בתוך הברד, עדיין. יש מים, יש אש, רק פה הם התערבבו ביחד.
וגם חושך, שזה, אוקיי, יש כאן שינוי של סדרי השמיים ומכת בכורות שמקים את האדם, זה הכל נשאר עדיין במסגרת הטבע.
ים סוף זה משהו אחר.
ים זה ביטוי
לטבע האינסופי.
ים סוף, ים שאין לו סוף.
תמיד שרוצים לתאר איזה משהו שהוא לכאורה בלתי ניתן לניצוח, בלתי ניתן לשינוי, זה הים.
מה קורה בים? שימו לב, המים הופכים ליבשה.
יש פה שינוי לא רק כמותי, אלא שינוי איכותי.
לא רק שינוי של, כמו שאמרנו, נוזל מנוזל אחר,
אלא נוזל ממוצק.
יש כאן פריצה של מסגרות הטבע במישור שהוא לאין ארוך,
אין סופי יותר מאשר המישור של מכות יציאת מצרים.
ככה מסביר המר"ן מפראג ומפרשים אחרים.
אומרים, קריאת ים סוף זה למעשה ההכרה של עם ישראל ומתוך כך לעולם כולו,
שאפשר לנצח את הטבע במהות שלו.
עשרת המכות, בסדר, הבנו. אם אדם נשאר משועבד לחומריות שלו וזה, אז הוא הולך וקורס, ולכן אדם צריך להיות אדם יותר טוב, יותר נחמד,
יותר מוסרי, להתגבר על היצרים שלו, סבבה.
קראת ים סוף זה כבר בא לחנך את העולם למשהו אחר.
אפשר לצאת מהעולם הזה.
אדם יכול להתחבר אל הקדושה. אדם יכול להיות
כמו אלוהים, אומרים חז"ל, ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי, כן?
קריעת ים סוף זה היה איזה רגע כזה שבעם ישראל ובעולם כולו הופנם שהעולם הזה אפשר לקרוע אותו לחלוטין.
זה אומר, גם היום, אתם מבינים, יש אנשים שהם
הבינו את עשרת המכות ולא קלטו את קריעת ים סוף. אומרים, אוקיי, הבנו, בעולם הזה יש דברים שהם לא רק אוכל ושתייה,
אני מבין, אדם צריך להתגבר על הצדדים הגסים שלו, אבל מה הגבול, מה הלימיט,
מה הגבול האחרון של בן אדם?
זו האנושיות שלו. בן אדם מקסום יכול להיות אדם יותר נחמד, בן אדם יכול להיות עם מוסר אנושי וכולי. זה היציאת מצרים שלהם. שוב, יש בעולם דברים כאלה.
עם ישראל מחנכת שיש משהו אחר, אתם מבינים?
אדם יכול לא רק לצאת מהאוכל והשתייה שלו.
אדם
הוא לא מוגבל בשום דבר. הנשמה של האדם היא משהו שהוא בוקע את חלל הרקיעים. וגם הים נקרע, גם כל מסגרות הטבע, מה יהיה לעתיד לבוא, כן? למשל, זה יהיה נגזרת. אנשים שהם לא קרעו את ים סוף,
אלא רק נישוא בעשרת המכות,
אומרים, מה זה העולם העתידי שהתורה מדברת? מה זה הגאולה?
מה זה החזון הנביאים?
שיהיה כזה, אני יודע, בני האדם יהיו יותר נחמדים, יהיו פחות מלחמות, יהיו יותר טכנולוגיה,
נחמד.
אומרים חכמים, עולם הבא, עין לא ראתה,
זולתך יעשה למחכים לו.
לא ידע אדם, יהיה מה שיהיה.
הכל ישתנה.
גב זר עם קבץ, נמר עם גדי ירבץ, זה לא רק משל.
זה ביטוי שהמציאות,
כל הטבע, המגבלות, הטבע, מסגרות, התבניות, החשיבה שלנו,
הן כלום לעומת הגודל האלוהי,
שאנחנו עוד מצפה לנו.
איך זה הולך שם?
יעשה למחכים לו, נו?
השכחתי את הפסוק נשמט.
אין לא ראתה אלוהים זולתך, יעשה למחכים לו.
היה אור החמה,
והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתיים, כאור שבעת הימים. זה קריאת ים סוף.
עד ים סוף אפשר לקרוא את הים.
אני מוסיף הערה שלכם, שהיום לדעתי
שלאט לאט הטכנולוגיה היא פה כבר הולכת ומגיעה למקומות דמיוניים,
זה חלק מהגאולה.
חלק מהגאולה שלאט לאט התרבות האנושית מתחילה לקלוט
שגם עולם החומר, גם מסגרות עולם הטבע, הן לא הגבול האחרון.
יש איזה אין סוף שהוא עוד,
הגבול של האין סוף הוא האין סוף,
שאין סוף לשום דבר.
זה מה שהוטבע בעם ישראל לדורי דורות בשירת הים,
ולכן זה מביא את קראת החסום, ולכן זה מביא את שירת הים. מה זה שיר?
שיר, אתם מבינים, זה לא אוסף של מילים. יש מילים. מילים זה שכל, כן? תוכן.
שיר זה כבר מעלה אותנו למשהו שהוא מעבר לתוכן השכלי.
מוזיקה זה עוד סיפור, כן?
תופים ומכולות, יש לגמרי לזה מקום. זה אנחנו נעשה שיעור בפני עצמו, על מוזיקה מבחינה רוחנית.
אני עושה פה פרסום,
בעזרת השם, לקראת שבת שירה,
על מוזיקה, ואני לא מדבר פה עכשיו על מוזיקה. עצם התוכן, אמרנו שזה כתוב כאריח על גבי לבנה,
יש פה איזה בניין שנבנה בשירה,
שירה חדשה, שמרים את עם ישראל למשהו אחר.
אז ישיר משה, את מבינים, זה לעתיד לבוא,
אז ישיר משה ובני עשרה את השירה הזאת להשם. זה מה שהולך ונבנה לנו בפרשת בשלח,
ומשם אני ממשיך לפרשה.
עם ישראל,
מתוך העמדה המופלאה הזו שהם קוראים את ים סוף,
בדרך להר סיני הם נופלים בחומר, כן? הם רוצים בשר ולחם, ואז יש לנו את כל הסיפור עם המן והפרנסה.
אני חושב שזה לא פשוט לצאת מעולם החומר.
אחרי שעם ישראל כזה נמצא שם על קריית ים סוף, ראתה שפחה לים שלו אחרי זה בן בוזי,
עכשיו פתאום נפשנו קצה בלחם הקלוקל, מי יאכילנו בשר.
זה מגיע, אתם מבינים, מהנקודה הזו. בן אדם הוא קרוע,
בין מצד אחד שהוא רוצה לצאת מים סוף, ומצד שני עדיין התאוות מושכות אותו כלפי מטה.
אז מה שפרשת בשלח מלמדת, שגם אפשר לקחת את האוכל, גם את צורכי החיים,
ולאכול מן, כן? מן זה מן הוא. יש כאן איזה משהו שהוא מעבר להבנה הרגילה. יש כאן איזה אוכל שמימי שהוא כמו מלאכים, ש... זה גם מפחיד את עם ישראל, כן?
כן, הם אומרים חז"ל שהם אכלו את המן ולא היה להם יציאות, כן, אז זה הפחיד אותם, מה זה, אוכל של מלאכים?
טוב, עם ישראל עובר פה תהליכים ארוכים בפרשת ושלח.
איך אפשר לצאת מהמגבלות של העולם הזה, לנהל את הפרנסה? תראי, לכן קוראים לזה כסגולה לפרנסה,
לנהל את הפרנסה בעולם הזה. עם ישראל חי פה בתוך העולם הזה, אבל מתוך עולם אין-סופי, מתוך עולם נצחי, מתוך עולם אלוקי, ולא רק מתוך התאוות והיצרים.
ואת זה עמלק לא רוצה.
אתם מבינים? זה סוף פרשת בשאלה.
עמלק, למה הוא הנמסיס של עם ישראל? למה הוא האויב המושבע לעם ישראל?
אומרים חז"ל, מה שמע שמועה עמלק? שמע את קריעת ים סוף.
כל העמים, חיל אחז יושב פלשת, אז נבהלו אלפי אדום. הם מבינים שהעולם הולך ומשתנה מול עיניהם, כבר נגמר העידן הזה של עולם שמונע מהצדדים האפלים, היצריים, והנה יש פה עם,
הנה עם יצא ממצרים שהולך לשנות פה את ההיסטוריה, הולך ל...
האינסטינקט הלאומי שלהם מרגיש שיש כאן איזה משהו, אבל הם עומדים כזה ברתיעה.
חז"ל ממשילים משל שעמלק זה כמו שהיה איזה אמבטי רותח,
היה איזה אמבטיה רותחת,
ואף אחד לא העז להיכנס אליה, עד שבא בן בליעל אחד קפץ לתוך האמבטי,
הוא אמנם נחווה,
אבל בזה שהוא נחווה הוא מה שנקרא הכשיר את הדרך לאחרים להיכנס לאמבטי.
ככה. כל העמים ראו שיש פה איזה אמפטיה רותחת, יש כאן איזה עולם חדש שנפתח וזה.
הם עומדים רתיעה. עמלק אומר לו,
ויזנב בך כל הנחשלים אחריך.
כן, עמלק זה כוח שמרוב פחד מהגודל הזה, הוא מוכן עכשיו, מה שנקרא, להתאבד.
הוא אותו צדדים אפלים שקיימים ביצרים, בנפש האנושית,
שלא מוכנים להיפתח לעולם,
לעולם העליון, ולכן הם מוכנים להתרסק. עוד פעם, בן אדם מאבד את עצמו, את המשפחה שלו, את החברה שלו, הכול.
על מה אתה נלחם?
אתה נלחם נגד הטוב, נלחם נגד זה שיהיה אור בעולם? כן, כי זה מאיים עליי.
עמלק רוצה להשאיר את הסדר הישן, בלי קריעת ים סוף,
בלי עם שיוצא ממצרים,
בסדר?
ולכן זו מלחמה על כסיה בעמלק מדור דור. זה הרעיון.
אין עמלק, דורשים בגימטריה המילה עמלק, זו המילה ספק.
גם הספקנות, הציניות, העמדה הזו של אין, כן,
ערכים עם אידיאלים לא הולכים למכולת,
זה העמלקיות, זה החוסר מוכנות להיפתח לעולם העליון, לשירה החדשה.
זה כאמור פרשת בשלח, אוקיי?
ועכשיו אנחנו ניגשים אל ההפטרה.
אמרנו, מה זו ההפטרה?
ההפטרה בספר שופטים, פרקים ד'ה,
מתארת את המלחמה של דבורה ביבין מלך כנען. בואו ניתן פה רקע.
ספר שופטים, כידוע, זה ספר שעם ישראל נמצא במצב מאוד בעייתי.
ישוע בן נון, בדור הקודם, כבש את הארץ, עם ישראל
נחל את ארץ ישראל, אבל
ישוע מת והזקנים אשר היו עם ישוע,
ובימים ההם אין מלך בישראל.
איש הישר בעיניו יעשה, כן?
ספר שופטים זה כזה מצב ביניים בין מצד אחד כיבוש הארץ, מצד שני עוד לא הגענו לתקופת המלכים
לדוד ושלמה, אנחנו נמצאים כזה מצד אחד כבר יש ציונות, יש כבר בניין ארץ, יש כבישים, יש מחלפים,
מצד שני
אין עדיין בית מקדש, אוקיי? אז בתוך הוואקום הזה יש כאן כאוס, בסדר? האיש אין מלך בישראל, איש ישב בעיניו יעשה, וכאן כל ספר שופטים מתאר מלחמות ובעיות
ומלחמות אזרחים, וכל פעם מגיע איזה אויב שמשעבד את השבטים של עם ישראל, ואז מגיע איזה שופט, מושיע אותם, ותשקוט הארץ ארבעים שנה,
ואז שוב מגיע בלגן שלם.
בתוך כל הבלגן הזה כתוב פרק ד' בספר שופטים: "ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה' ואהוד מת" כן, השופט הקודם, אהוד בן גרה, שהציל את עם ישראל והנהיג אותם, מת
ועם כרם השם ביד יבין מלך כנען אשר מלך בחצור ושר צבאו סיסרא והוא יושב בחרושת הגויים.
מי זה יבין מלך כנען? בספר יהושע מתואר שגם יבין מלך חצור וכולי,
הוא יצר איזו קואליציה נגד יהושע בן נון שבאה לכבוש את הארץ. כתוב שם בישוע פרק י"א:
ויצאו הם וכל מחניהם עמם עם רב כחול אשר על שפת הים לרוב,
וסוס ורכב רב ועוד.
ויוועדו כל המלכים האלה ויבואו ויכנו יחדיו אל מי מרום להילחם עם ישראל.
יבין הוא היה ראש הקואליציה של מלכי כנען נגד ישוע. אז ישוע היכה אותם,
אבל אוקיי, יבין חזר מה שנקרא לפינה שלו, ומשם המשיך מה שנקרא לתכנן את המלחמה.
וכעת,
ששוב עם ישראל נמצא מפוזר, מפורט, שם במשפט השופטים,
עכשיו
אומר, או, זו ההזדמנות שלי. בסדר, ישוע בן נון, זה גם, זה מעל לטבע, שמש בגבעון דום, ירח בעמק איילון.
בסדר, זה היה איזה קטע שעם ישראל הופיע לי פה עם המשך קריעת ים סוף, עם שינוי המסגרות.
עכשיו חזרנו, יש פה חבורה של אנשים שהם גם כמותיים,
לא איכותיים. כמות, אני יותר טוב. יבימלך נען, הוא אוסף את כל הגויים,
כתוב, והוא יושב בחרושת הגויים. מה זה חרושת הגויים?
זה עיר שבה הם היו, כמו בית חרושת, היו מכינים כלי מלחמה.
זאת אומרת, יבין, מלך נען, תבין, הוא היה, הכין את הפרוקסי שלו הרבה שנים.
הוא חימש את החיזבאללה, את הזה, הכניס, בנה,
אומר, אני פה מיליוני אנשים, מה זה הקבוצת היהודים המסכנה והמפורדת הזו, שאין שם גם מלך מישראל,
כל אחד שם רב עם השני,
ככה אנחנו גומרים אותם, רק צריך לחכות לרגע המתאים.
מי שר הצבא של יבין מלך כנען, שהוא בעצם עכשיו הגיבור הרשע?
סיסרא.
סיסרא, גם מתואר,
אומר אלקוט שימעוני, סיסרא בן שלושים שנה היה, כן, שזה ביטוי כאילו לאדם בשיא כוחו,
וכבש כל העולם בכוחו.
ולא היה כרך שלא היה מפיל חומה בקולו, ואפילו חיה בשדה, כיוון שהיה נותן עליה קולו,
לא הייתה זזה ממקומה,
שהיה יורד לרכב 900 סוסים במרכבתו,
ובחזרה לא היה אחד מהם חוזר בשלום. כן, הוא היה ככה רוכב על הסוסים עד שכולם התפגרו מרוב מאמץ.
טוב, זה ביטויים ציורים של חז"ל תמיד במדרש. אתם רוצים להגיד, סיסרא זה ביטוי לפרא האדם של העת העתיקה.
איזו עוצמה חייתית,
מפחידה, כן, כמו שלימים היה לנו גם גוליית שדוד יצטרך להתמודד איתו.
זה גוליית קטן,
איזה אדם, שוב,
יש כאן מלחמה של הכמות מול האיכות.
כמו פרעה, שהוא מגיע לים סוף עם 600 רכב ברזל, אז גם פה, יש פה תיאור.
יש כאן
עוצמה חומרית שהיא נראית משהו שכמו ים סוף, אי אפשר לנצח אותו.
ויצעקו בני ישראל אל השם, כי 900 רכב ברזל.
אי אפשר להילחם מול יבין מאיר כנען וסיסר. יש להם 900 רכב ברזל. אתה יודע מה זה 900 רכב ברזל?
כמה אוגדות זה?
כמות, איך אפשר לנצח את הדבר הזה?
והוא לחץ את בני ישראל בחוזקה 20 שנה.
אומר רש"י,
איך הוא לחץ יבין מלך כנען?
בחירופים ובגידופים.
שוב, מסכים קצת את גוליית, נכון?
מחרף ומגדף, מערכות אלוקים חיים.
הכוח שנלצב עכשיו מול עם ישראל זה כוח כמותי גס.
זה בעצם המילה שפה חורזת הכול. גסות.
גסות.
המון כוח, המון ברזל, המון אנשים, חירופים,
גידופים,
מי עכשיו יבוא להילחם מול הדבר הזה?
ואז מתחילה ההפטרה.
ודבורה אשת נביאה.
ודבורה אישה נביאה,
אשת לפידות,
היא שופטה את ישראל בעת ההיא.
באותה עת אישה שופטת את ישראל.
דבורה, אתם כולכם מבינים, ברגע שאישה שופטת, אישה
זה סוג אחר של מלחמה.
משהו ששייך יותר לעדינות של הדברים.
באורה אשת לפידות, חז"ל אומרים שהיא הייתה משבט,
יש כאלה דברים, משבט נפתלי וכולי, שבט
שהתפקיד שלו איילה שלוחה, הוא כאילו מחבר בינם ישראל, הוא היה הדואר,
כן, כמו
הסמל של הדואר,
של איילה, כן, חבל שהדואר לא עובד כמו נפתליה,
זה פחות יעיל, אבל בסדר, הוא מחבר.
ומה זה אשת לפידות?
אומרת הגמרא במסכת מגילה שהייתה עושה פתילות למקדש.
תפקיד שלה בחיים זה היה לשזור חוטים,
לעשות מהם פתילות למקדש.
בשביל להדליק את האש במנורה צריך לקחת הרבה חוטים ולחבר אותם ביחד.
זה הכוח של דבורה.
אתה מבין, יבין מלך כנען הוא גם מחבר אנשים ביחד. למה הוא מחבר?
יחד כולנו בוא נהרוס, נשמיד ונהרוג.
דבורה היא גם מחבר.
אבל היא מחברת בצורה עדינה.
היא יושבת תחת תומר דבורה בין הרמה ובין בית אל בהר אפרים ויעלו אליה בני ישראל למשפט.
אומרת שוב הגמרא עושה את מגילה.
מה זה יושבת תחת התמר?
מה תמר זה אין לו אלא לב אחד.
כן, תמר זה יש לו ליבה של הדקל, זה כזה עץ שככה,
קיצור, עץ ישר, בלי כל מיני פיצולים בתוכו.
אף ישראל שבאותו הדור לא היה להם אלא לב אחד לאביהם שבשמאים.
אישה אחת,
עדינה,
שקטה,
מחברת את ליבם של ישראל,
מדליקה אש של קודש בפתילות בלב של כל אחד ואחד בישראל.
זה הכוח של עם ישראל.
לנצח את הפרעונים והסיסראים.
בוודאי, צריך רכב ברזל, צריך הכוח, הוא נראה פה, עושים פה מלחמה-מלחמה,
אבל מה מניע את הכל? איך קוראים את ים סוף?
בזכות
מסירות הנפש של עם ישראל. נכון, מקראת ים סוף
כתוב למה נקרע הים? בזכות יוסף הצדיק,
למה נאמר וינס הים לאחור?
בזכות יוסף הצדיק שנס בגדו אצל אשת פוטיפר וברח.
או כתוב ויבקע אברהם אבינו תצא העולה, בזכות זה נפקע ים סוף. במילים אחרות, מסירות הנפש,
העמדה הנפשית, הרוחנית, לא הכמות,
לא בחייל ולא בכוח, כי אם ברוחי אמר השם, זה מה שבוקיע את ים סוף.
זה מה שמנצח בעם ישראל.
זה מה שדבורה מלמד את עם ישראל.
נכון.
אלה ברכב ואלה בסוסים.
אנחנו בשם השם אלוהינו נזכיר. זה התפקיד של הנשים בעם ישראל.
זה התפקיד של הכוח הרוחני בעם ישראל. הגבריות, אתם יודעים, זה הצד הכמותי, הגס. בסדר, צריך אותו.
הנשים, הנשיות,
העדינות הנשית היא זו שנותנת את הכוח
לקרוע את ים סוף, היא נותנת את הכוח
להילחם נגד יבין וסיסרא.
ותשלח ותקרא לברק בן אבינוע מקדש נפתלי,
ואתה אומר אליו, הלא ציווה השם אלוהי ישראל, לך ומשכת בהר תבור, ולקחת עמך עשרת אלפים איש מבני נפתלי ומבני זבולון. תביני, זה משונה, המלחמה הזו בספר שופטים
היא איזה מלחמה שהייתה אפילו לא כל עם ישראל, רק שני שבטים השתתפו בה, תכף נראה גם, חלק מהשבטים ברחו,
זה בני נפתלי ובני זבולון,
בבני נפתלי ובני זבולון זה כידוע שבטים מה שנקרא לא,
זה לא יהודה,
זה לא אפרים ואני יודע מה מנשה, זה שבטים ככה מהפחות חשובים בעם ישראל.
אבל יש בשבטים האלה משהו מיוחד.
נפתלי, אמרנו זה המחבר בין עם ישראל, כן פתיל, נפתלי, זה גם קשור.
זבולון, מה התפקיד של זבולון היה? זוכרים?
זבולון על חוף ימים ישכון. זבולון הוא הסוחר של עם ישראל,
והוא יוצא אל הימים.
אבל מה הסמל של זבולון?
הסמל של זבולון זה בית.
לזבולון יש בית.
שוב, מתוך הכוח של הבית,
מתוך הכוח של הנשיות, מתוך הכוח של העדינות,
מזה עכשיו הולכים לסחור.
מזה עכשיו
הולכים ונלחמים.
עכשיו במלחמה הזו כולנו יודעים
מי נתן פה את הכוח לכל הלוחמים.
ואומר הדא, כן, על שהיא קראה לברק בן אבינועם, ותמשוך את ישראל ותפתם בדברים עד שתביאם בהר תבור,
כי ירעים היו מכל סיסרא,
לפיכך היו צריכים פיתוי ודברים רבים.
יש כאלה שמפתים את האחרים כמו סיסרא, ויבין איך הם מפתים את כולם. בואו, נשלול שלל, תכף נראה את השירה,
נהרוג אנשים, איזה כיף, אנחנו פה נפרוץ את הגבולות, נאנוס, נרצוח.
זה מה שמזיז את הסיסראים, את החמאסניקים, את זה.
מה אתם ישראל מזיז?
אני חושב שדבורה אומרת, קדימה,
בואו יחד נלחם נגד הרוע.
נאמר על נפתלי איילה שלוחה, נותן אמרי שפר,
אומר המדרש בראשית,
עסוקים בתורה וחביבים לפני הקדוש ברוך הוא כאיילות.
אמרו על נפתלי שהיה בבית המדרש, דבש וחלב היה נוטף מפיהם.
כדכתיב נופת תיטופנה שפתותייך כלה.
בסדר, זה הרעיון של שבט נפתלי.
העדינות, התורה, וגם על זבולון.
אבל תאמר לאה זוודני אלוהים אותי זה וטוב.
אומר רש"י, מה זה הפעם יזבלני אישי? לשון בית זבול בית מדור. זבול זה כאילו בית, משכן.
משכן זבול עולמים.
שוב, הביתיות,
הקודש, פנימה, זה מה שנותן את הכוח להילחם.
ואז ממשיך הנביא ומתאר,
היא אומרת לברק, ומשכתי אליך אל נחל קישון, את סיסרא שר צבא יבין, ואת רכבו ואת עמונו ונתתיו בידיך.
ויאמר אליה ברק, אם תלכי עמי, והלכתי, ואם לא תלכי עמי, לא אלך. אני לא פה, מה, אני סיסרא, שאני בא, אני בא פה בשם הכוח, אני צריך פה את הרוח איתי.
את אשת הרוח, את הלב של עם ישראל.
ואתה אומר, הלוך, אלך עמך, אפס, לא תהיה תפארתך על הדרך אשר אתה הולך בה.
כי ביד השם ימכור את סיסרא.
היא אומרת לו, אבל אתה קולטת מה הולך להיות פה.
או אם אתה מחפש להיות גבר-גבר כזה,
להיות עם תפארתך, לנצח וזה, אני בא איתך, זה יהרוס לך.
יהיה לך פחות כתבות תדמית
שם בטלגרם, באינסטגרם.
זה מצטלם פחות טוב שזה.
אומר ברק, כן, כן, אני יודע, ואף על פי כן.
ותקם דבורה ותלך עם ברי קדשא.
ככה הולכים בעם ישראל למלחמה.
וייזק ברק את זבולון את נפתלי קדשא, ויעל ברגליו עשרת אלפי איש ותעל אמות דבורה.
וחבר הקיני,
בסדר? תכף נבין למה פתאום הוזכר לנו חבר הקיני, זה היה איזה שבט כזה, מי בא משבט הקיני? זוכרים?
מפעם, בעבר, מי היה משבט הקיני?
יעל היא עכשיו הולכת להיות, אבל מי היה בעבר?
יתרו
חותן משה
וחבר הקיני.
תכף ניפגש פה עם יעל אשתו וקיני.
וחבר הקיני נפרד מקיים בני חובב חותן משה,
והיה תואלו עד הלום בצנים אשר אתקדש. כאילו מספרים לנו ככה, חלק מהמערכה הזו, גם יש איזה שבט כזה קיני,
שהוא כזה מתמקם שם בצד.
תכף נראה למה.
ויגידו לסיסרא כי עלה ברק בן אבינו אמר תבוא, ויזעק סיסרא את כל רכבו.
900 רכב ברזל, ואת כל העם אשר איתו מחרוש את הגויים, מנחל קישון. כל הפרוקסי באים למלחמה. כולם יחד.
ותאמר דבורה אל ברק,
קום, כי זה היום אשר נתן השם את סיסרא בידיך.
הלא השם יצא לפניך,
וירד ברק מהר תבור ועשרת אלפים איש אחריו,
וים השם את סיסרא,
ואת כל הרכב ואת כל המחנה לפי חרב לפני ברק,
וירת סיסרא מעל המרכבה ואיינוס ברגליו.
ואין מה זה בים, אומר מצדות דוד, לשון מהומה.
קרה משהו שם למחנה סיסרא.
הניצחון הוא לא רק, בסדר,
כי בא ברק מן הסתם באסטרטגיה ובטקטיקות וכו',
היה קרה כאן איזה משהו שניפץ את סיסרא מבפנים.
פתאום ביפרים התנפצו לו שם באמצע שם. אז זה,
אנחנו כל הזמן מקבילים את זה לדור שלנו. עם ישראל, ברוך השם, מנצח, אנחנו רואים,
בזכות טכנולוגיה, בזכות חיילים, בזכות זה, אבל כל מי ש...
אנחנו אומרים, זה כבר הפך להיות קלישאה.
יש איזה משהו במלחמות ישראל שהוא לא בגדר הטבע.
יש כאן איזה משהו לא הגיוני.
איך שבעה וחצי מיליון יהודים, שהם גם שפוט השופטים,
נמצאים כל אחד מסוכסכים עם עצמם,
מצליחים לנצח מיליארד מוסלמים.
זה משהו לא...
זה קשור לנקודה הזו.
שוב, כמות מול איכות.
אפשר שם בבקשה לסגור את הדלת?
אז ממשיך הפסוק וכולי.
וכתוב,
כן, וים ה' את סיסיו את כל הרכב ה' לפי חרב.
זה, מה זה מזכיר המילה וים? וים מופיע גם בפרשה שלנו.
ויהי באשמור את הבוקר וישקף השם אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן ויהם את מחנה מצרים. זו אותה ההקבלה.
קריעת ים סוף גם, יש כאן איזה מחנה מצרים, משהו שם מתמוטט.
חוזר לשופטים, וברק רדף אחרי הרכב ואחרי המחנה עד חרושת הגויים. ויפול כל מחנה סיסרא לפי חרב לא נשאר אחד.
גם כמו עם קריעת ים סוף, כולם טובעים בים.
אומרת הגמרא במסכת ברכות, שימו לב.
לך השם הגדולה זה מעשה בראשית,
והגבוהה זו יציאת מצרים.
התפארת
זו חמה ולבנה שעמדו לישוע.
הנצח זו מפלתה של רומי.
ההוד זו מלחמת נחלי ארנון שם, שמשה רבנו כאן עם המון ניסים.
כי כל בשמיים ובארץ זו מלחמת סיסרא.
עשו לב, המלחמה הזו, שוב מלחמה איזה מקומית בצפון הארץ עם איזה שני שבטים,
היא נמצאת בשורה אחת עם מעשה בראשית, עם קריעת ים סוף.
שוב, המלחמה הזו היא לא עוד מלחמה.
יש פה מלחמה שהיא איזה
דגל
שמלמדת אותנו מה זה המלחמות של עם ישראל.
כמו קריעת ים סוף, זו ההקבלה.
וסיסרא נס ברגליו אל אוהל יעל אשת חבר הקיני.
כי שלום בין יבין מלך חצור ובין בית חבר הקיני.
ותצא יעל לקראת סיסרא, ותאמר אליו.
סורה, אדוני, סורה.
סורה אליי, אל תירא.
ויסר אליה האוהל לה, ותכסהו בשמיכה.
ויאמר אליה,
יש לי אחד, אתה יודע מי הוא ידע מי הוא. היא ידעה, ודאי שהיא ידעה מיהו, כן.
ויאמר אליה,
סליחה, ויאמר אליו,
איפה זה?
כן, כן.
ויאמר אליה, השקיני נא מעט מים, כי צמאתי,
ותפתח את בנות החלב, ותשקהו ותכסהו.
ויאמר אליה עמוד עמדי פתח אוהל, והיה אם איש יבוא ושעלך, ואמרת יש פה איש? ואמרת אין.
ותיקח יהיה אל אשת חבר את יתד האוהל, ותסם את המקבת בידה,
ותבוא אליו בלט, ותתקע את היתד ברקתו,
ותצנח בארץ והוא נרדף ויעוף וימות,
והנה ברק רודף את ססרה, ותצא יהיה לקראתו, ותאמר לו, לך וערקה את האיש אשר אתה מבקש,
ויבוא אליה ונסיסרה נופל מת והיתד ברכתו.
ויחנה אלוהים ביום הוא את יבין מלך כנען לפני בני ישראל.
ותלך יד בני ישראל הלוך וקשה ליבין מלך כנען עד אשר הכריתו את יבין מלך כנען. זה פרק ד',
זה אמרנו האשכנזים, זה מתחילים מפה את הסיפור.
ועכשיו אנחנו ג', העיקר, שזה גם קוראים הספרדים, פרק ה', השירה.
מה שאמרנו, אוקיי, היה ניצחון, איזה יופי.
תכף נבין גם מה הסיפור של יעל אשת חבר הכינה.
שימו לב, זה ניצחון על ידי נשים. דבורה מצד אחד היא מתחילה את המלחמה, ויעל היא סוגרת פה את הפינה.
אבל מה הסיפור פה עם המקבת והכול? תכף נראה.
דבורה שרה שירה שמה. יש כאן מלחמה שהיא
משנה את סדרי הטבע.
זה לא...
המלחמות מלפני מלחמת סיסרא והמלחמות אחרי מלחמות סיסרא זה לא אותה מלחמה.
עם ישראל לפני המלחמה הזו ואחרי המלחמה הזו זה לא אותו עם.
המציאות משתנה, הים נקרע לשניים.
שוב, ההפנמה הזו, לצאת ממצרים, לנצח את כל הקשיים של העולם הזה,
זה על ידי חיבור אל הקודש.
שום דבר לא עומד בפני הקודש, שום דבר לא עומד בפני האמת,
האלוקות, הרוח.
זה מה שאנחנו כל הזמן צריכים להפנים, כל פעם שמתמודדים עם קשיים, בפרנסה.
טוב, צריך לאכול בשר, צריך להילחם,
צריך להיאבק.
נכון, נכון. לעולם לא לשכוח.
דבורה אשת לפידות, היא שופטת ישראל בעת ההיא.
אז ישיר משה ובני ישראל. זה הפסוקים, זה הסיפורים שצריכים להדהד
בלב של כל אחד ועם ישראל. כל פעם שהוא נתקל באיזה מיצר, באיזה מצרים.
ותשר דבורה וברק בן אבינועם ביום ההוא לאמור.
בפרוע פרעות בישראל.
ברגע של מופרעות,
שיש פרעונים שמתפרעים פה, שהמציאות נראית מתפוררת.
"ביתנדב עם ברכו ה'".
עם ישראל מתנדב, ואז מופיעה הברכה.
המציאות,
כמה שהיא קשה, היא עכשיו יוצרת פה לחץ שמוציא את הדברים הנפלאים שקיימים בעם הנצח הזה.
שימו מלכים האזינו רוזנים, האנוכי להשם,
אנוכי אשירה, הזמר להשם אלוהי ישראל.
תקשיבו טוב, מלכים,
אז נבהלו אלופי אלוהי מואב, יחזמר ועד,
אכיל אחד ושועה פלשת.
תקשיבו טוב, כל העולם, כל העוצמות של העולם הזה,
כל הטכנולוגיה, כל החומר, כל הכסף, כל הזהב,
כל האלימות, הגסות, תקשיבו טוב.
אשירה, אנוכי להשם, אנוכי אשירה.
אנחנו שרים ומזורים להשם אלוקי ישראל.
יש פה עם שיצא ממצרים,
שהוא לא מפחד משום קושי, משום מגבלה.
השם בצאתך משעיר,
בצעדך משדה אדום,
ארץ רעשה, גם שמיים נטפו, גם עבים נטפו מים.
כן, שעיר זה המקום שיצא משם התורה, כך אומר שם רש"י. כך אמרה דבורה, קשה היא התורה שניתנה בה שעיר
לפרוש ממנה וטובה היא לדבוק בה.
לכך נמסרו ביד עקום שפרשו ממנה ושהתנדבו לעסוק בה, נושהו.
בסדר? שאשר עם ישראל יוצא משעיר ומשדה אדום, כן? או ברמה ההיסטורית, כן? שיעקב מתנתק מעשיו,
או ברמה העתידית, שעלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו. הרעיון הוא שהגאולה מגיעה מתוך הקושי, מתוך ההתמודדות עם השעירות, עם האדום, עם העולם הזה במלוא עוצמתו.
ארץ רעשה גם שמיים, נטפו, אבים,
כל המציאות כולה משתנה, המים נקרעים מלמעלה ומלמטה
כאשר לומדים תורה, כאשר מתחברים אל העולם התורני שזה הנשיות, העדינות, הקודש
זה
זה מה שמושיע את ישראל
פסוק ה' ערים נזלו מפני השם זה סיני מפני השם אלוהי ישראל
אומר הרלב"ג ייתכן שרמז בזה על מתן תורה
ואמר שגם הערים בעצמם נזלו וניתחו.
וזה היה ביום מתן תורה שנתחדש המופת מן ההר,
ובזה נשלם בקיצור זכירת החסדים שנעשה השם לישראל במלחמת האומות,
שהיו סיבה שימינו ישראל יקבלו מצוותיו.
בקיצור, הערים נוזלים, זו הנקודה.
הערים נוזלים בקריאת ים סוף, והערים נוזלים פה במלחמת דבורה.
בימי שמגר בן ענת,
בימי האל חדלו ארחות והולכי נתיבות ילכו ארחות עקלקלות.
שיביא מלך כנען שם, שלט,
כן, לא היו יותר אורחות, אנשים פחדו להסתובב בדרכים.
כל ה... כולם הלכו כזה בצורה עקלקלה, כדי לא... פחדו, כמו ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלוהים דרך ארץ פלישתים, כי קרובו.
כשהפרעונים שולטים, כשהסיסראים שולטים,
אז כולם ככה מנסים להתפתל ולברוח מההתמודדות.
חדלו פרזון בישראל.
כן, הפרזון, כאילו הערים בצורות מפורזות, או פרזות, זה שיירות.
עד שקמתי דבורה, עד שקמתי הם בישראל.
יבחר אלוהים חדשים, כאשר עם ישראל בוחר אלוהים חדשים,
אז לחם שערי מגן ימיראה, לא יהיה להם מגן בשערים, לא יהיה להם לחם.
ורומח ב-40 אלף בישראל, ובקושי יהיה כלי נשק לישראל, שעם ישראל עוזב את דבורה,
שעם ישראל עוזב את הקדושה, שעם ישראל עוזב את התורה,
אז הוא עומד חסר אונים. אין לו לחם, אין לו פרנסה,
אין לו מגן, אין לו צבא.
ברגע שהמציאות הרוחנית מתערערת, אז הכל פה הולך ומתפורר.
לכן אומרת דבורה,
לבי לחוקקי ישראל, המתנדבים בעם, ברכו השם.
אני פונה אל הלב של חוקקי ישראל, לאלה שהתורה חקוקה על ליבם.
למתנדבים בעם ברכו השם, שוב אנשים שמה שאכפת להם זה הכסף שלהם והכבוד שלהם והאינטרסים שלהם, הם לא באים להתנדב מול סיסרא, הם לא באים להתנדב מול פרעה.
הם עושים חשבון כמותי, וואי, יש כאן כזה כמות, סוס, רכב, ברזל, עזוב, אני מעדיף שר בבית.
אורי אורי דבורה, אורי אורי דברי שיר, שוב השיר זה מה שמעורר פה את עם ישראל.
קום ברק ושווה שבייך בן אבינועם.
קדימה,
לכו להילחם בשם התורה.
אז ירד שריד לאדירים עם השם, ירד לי בגיבורים.
אז הקדוש ברוך הוא יורד ונותן שריד לאדירים עם השם, נותן את הכוח
לעם השם והופך אותו לגיבורים.
ושרי באיסחר עם דבורה ואיסחר
כן ברק בעמלק שולח, כן בעמק שולח ברגליו,
בפלגות ראובן גדולים חוקקי לב, כן? אומרים, חז"ל דורשים שהיו שבטים, מה שנקרא, שלא שיתפו פעולה, לא באו לקריאה של דבורה וברק.
אז לגבי יששכר, זו שאלה מה הם מתכוונים פה, האם ששרי ביששכר עם דבורה, שיששכר כן באו,
או שהם גם כמו ראובן שהם לא באו? כי מה עשה ראובן?
ראובן בעמק שולח ברגליו בפלגות ראובן.
הוא כאילו התפלג ראובן,
כזה התפזר לו בעמק,
לא, המלחמה הזו לא נוגעת לו.
ויותר מזה,
בסוג ט"ז, מה אומרת דבורה לשבט ראובן?
למה ישבת בין המשפטיים לשמוע שריקות עדרים לפלגות ראובן גדולים חקרי לב? הקדוש ברוך הוא,
הוא יודע לחקור, הוא גדול ויודע לחקור את חקרי הלב. אתה ישבת בין המשפטיים, אתה ישבת ככה בין ה... אומר רש"י במקום,
ישב לו בין משפטי המלחמה, משפטי כאילו, קצוות המלחמה,
לשמוע מי יהיה נוצח ויהיה עמו.
יש כאלה שהם,
מה שנקרא, בואו נראה מי חזק יותר.
שמה?
כן, יש מצב שהיה חשב שאם סיסרא ינצח, הוא יהיה עמו. אתה יודע, גם בעם ישראל יש תמיד את האנשים
שמנסים לזהות מאיזה צד החמאה המרוחה,
ומצטרפים.
זהו, יש גם כאלה.
גלעד בעבר ירדן שכן ודן,
למה יגור אוניות אשר ישב לחוף ימיו אשר חציו ישכון?
גם דן, שב ודן,
למה לא באת והלכת לך לשם עם האוניות שלך,
ישבת לך בחוף והשתזפת בזמן שאנחנו נלחמים?
זבולון לעומת זאת,
עם חירף נפשו למות ונפתלי על מרומי שדה, תלמדו מזבולון ונפתלי שהם באו להילחם, חירפו נפשם למות.
"מתנדבים בעם ברכו ה'". שימו לב, מי שבסוף עושה את המלחמה זה השבטים הדלים, נכון? ראובן זה השבט הכי דן, דווקא הפוך, זה השבט הכי קיצוני, הירוד בשבטים. אבל מי שעושה בסוף את המלחמה זה, נקרא לזה, לא הקיצוניים.
זה האנשים השקטים שמתנדבים לעשות את מה שצריך.
זה הרעיון.
באו מלאכים, נלחמו אז, נלחמו מלכי כנען,
בטענך על מי מגידו,
בצע כסף לא לקחו, כן?
אומרים המפרשים שדבורה אומרת להם, תקשיבו, המלכים שבאו להילחם עם יבין,
הם באו בלי בצע כסף.
הם באו כי הם רצו, מה שנקרא, להרוג את ישראל.
אז הם הצליחו להתאגד.
הם הצליחו לעשות פה איזה פרוקסי בשביל להילחם נגדנו.
ואתם, עם ישראל, לא יכולים להתאגד ביניכם.
מן השמיים נלחמו הכוכבים ממסילותם.
נלחמו עם סיסרא.
זה מה שאמרתי, המלחמה הזו עם סיסרא זה מלחמה כמו קריאת ים סוף,
משהו מעל גדרי הטבע.
הכל פה משתנה.
נחל קישון גרפם,
נחל קדומים, נחל קישון תדרכי נפשי עוז. הפשט זה שנחל קישון גרף את הגוויות של לוחמי יבים וסיסרא.
נחל קישון, נחל קדומים,
כן, תדרכי נפשי עוז, זה נותן לנו את הכוח לעוז.
אבל יש במסכת פסחים דבר מדהים,
וזה ינזע החיבור הישיר בין קריעת ים סוף לבין מלחמת סיסרא. אומרת הגמרא, מסכת פסחים קי"ב:
"והיהר ישראל מת את מצרים,
מצ על שפת הים. אמר עבונה, ישראל שבאותו הדור מקטני מנה היו".
היו, כאילו, עם אמונה קטנה.
אמרו, כשם שאנו עולים מצד אחד, כך מצרים עולים מצד אחר. אנחנו לא רואים פה את המצרים,
אבל דע לך, לא בגלל שהם טבעו,
אלא הם פשוט הלכו, כאילו, מצד אחר של הים.
אמר הקדוש ברוך הוא לשר של ים, פלוט אותם ליבשה. קדימה, תפלוט את הגוויות של המצרים שהיהודים המעצבנים האלה יראו שהנה באמת הניצחון הוא ניצחון מוחלט.
אמר לפניו, ריבונו של עולם, כלום יש עבד שנותן לו רבו מתנה וחוזר נוטל ממנו?
מה, כאילו, מה, אתה נתת לי את המצרים ועכשיו אתה רוצה שאני אתן לו אותם חזרה? מה,
מה, אני רוצה לשמור אותם אצלי.
אמר לו הקדוש ברוך הוא, לשר של ים,
נחל קישון יהיה לי ערב.
יש פה איזה נחל, הוא זה שיהיה ערב, שאתה תקבל חזרה את מה שמגיע לך.
מיד פלט אותן ליבשה.
איפה כתוב שבאמת נחל קישון קיבל?
מה היא? עונה הגמרא,
בפרעה כתיב 600 רכב בחור,
ואילו בסיסרא כתיב 900 רכב ברזל.
כי את הסיסרא לנחל קישון, אמר הקודש כול לנחל קישון, לך והשלם ערבונך מיד גרפם נחל קישון וישליחן לים,
שנאמר, נחל קישון גרפם, נחל קדומים. מהי נחל קדומים?
נחל שנעשה ערב מקדם. טוב, יש פה ביטוי מאוד ציורי,
צריך לדון פה בכל פרט, אבל העיקרון הוא,
שכאילו היה פה איזו השלמה בין ים סוף של קריאת ים סוף של פרעה,
לבין הנחל קישון, נחל קדומים,
שהשלימו,
או שזה אותו נחל, נחל קדומים, שהשלים את העבודה עכשיו בימי סיסרא. כאילו, הרעיון היה שהמצרים, חלקם,
הם ככה נשארו בים,
ועכשיו זה פוצע על ידי זה ש-300 רכב הברזל של סיסרא, שהם עוטפים על מה שהיה במצרים,
הם עכשיו נפלטו נחל קישון.
בין כה ובין כה הרצון לבוא ולהגיד פה שזה שני מאורעות שמשלימים אחד את השני, אם זה הרעיון.
מה שהתחיל ביציאת מצרים,
בקריעת ים סוף,
הושלם עכשיו פה במלחמת סיסרא.
הפרעוניות, הסיסראיות,
המופרעות, הגסות, הסוס רכב ברזל,
הכל נגרף בים.
מה שנשאר זה רק העדינות.
אז עלמו, ממשיכה דבורה בשירה, פסוק כ"ב,
אז עלמו עקבי סוס מדארות דארות אביריו. אומר רש"י,
נשתלפו טלפי סוסיהם, שהיה חום הכוכב מרתיח את הטיט והציפורן נשמטה.
בקיצור, הוא אומר שהיה פה איזה משהו,
האדמה נהייתה רותחת,
ואז הרכבי הפרסות סוס של רכב סיסרא, הם נמסו, וזה השקיע אותם.
וזה,
כמו שכתוב בקריאת ים סוף,
ויהי באשמור את הבוקר, וישקף השם אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן, וים את מחנה מצרים,
ויסר את תופן מרכבותיו, וינגר בכבדות.
אומר רש"י, מה זה ביסר תופן מרכבותיו?
עמוד ענן יורד ועושה אותם כתית, ועמוד אש מרתיחו,
וטלפי סוסיהם משתמטות. גם פה יש איזה קטע שהאדמה נהיית רותחת והפרסות הסוסים נשמטות.
שוב, סוס זה ביטוי לעוצמה החומרית, כן? זרמת סוסים זרמתם, סוס ורוחמו רמה בים,
אלה ברכב, אלה בסוסים. החומריות,
הקרקע נשמטת מתחת לרגליים של החומריות,
כאשר מופיעה העדינות הישראלית, מופיעה הקדושה, מופיעה דבורה, מופיעה שירת הים.
ואז ממשיכה דבורה ואומרת,
אורו מרוז אמר מהלך השם,
אורו ארור יושביה,
כי לא באו לעזרת השם, לעזרת השם בגיבורים.
הייתה עיר, שקראו לה מרוז, צריך להבין מה העניין שלה,
של יהודים,
שאם לא באו לעזרת השם בגיבורים, אז הם מקוללים.
אתם שלא הצטרפתם למהלך הזה.
לעומת זאת,
תבורך מנשים יעל,
אשת חבר הקיני,
מנשים באוהל תבורך. עכשיו שימו לב, אנחנו חוזרים פה לנשיות.
מים שעל חלב נתנה בספל אדירים והקריבה חמאה.
שימו לב, מה הרעיון של סיסרא? סיסרא, אמרנו, זה הגס, זה הפראי וזה.
סיסרא, שהוא מאבד את המרכבות שלו, שהוא מאבד את הסוסים שלו,
הוא כמו איזה ילד קטן, מסתובב כזה ומגיע פתאום, רואה את יעל. ויעל מדבר כאילו כמו איזה ילד. סורה, אדוני, סורה.
היא ענתה לו, יעל נתנה לסיסרא, אתם מבינים, את מה שהוא היה צריך.
הוא כל החיים אלים, גס, ופתאום יש לו בית,
מביאים אותו כאן לבוא, תשתה ספל חלב, אדירים.
נותנים לו את הנקודה שהוא כל-כולה נגדו,
שהוא הפוך ממנה.
ואז מה קורה?
ידה ליתד תשלחנה וימיניה לעלמות עמלים ועלמה סיסמה מחקה ראשו ומחצה וחלפה רקתו.
אמא, תקיעה ביתד זה לא רק במשמעות הטכנית,
שזה ציורי, איך דורגים יתד ברכה של מישהו, זה ביטוי,
זה פוגע,
בראש של בלעם,
בראש של בלעם, בראש של סיסרא,
ברקה של גולייץ, נכון? גם דוד הוא פוגע שם.
זה נקודת התורפה של כל הסיסראים הגולייתיים והפרעונים.
המחשבה הזו שהכל זה רק גסות וגבריות אלימה, ואתם לא מבינים,
יש פה את הנקודה הפנימית שהיא בסוף
גומרת אותכם.
כן, זה אנחנו רואים פה, שיעלי מייצגת פה את הצד
אנשי שיודע לפעול במקום שצריך.
זה לא רק במלחמות, זה גם אנשים שהם אלימים, גסים, שהם חושבים שהעולם הזה מנוהל רק בחומריות שלו.
חסר להם את הנשיות, חסר להם את הרכות,
את העדינות.
זה קשור להרבה דברים שיש היום.
תרבות מערבית,
פוסט-מודרנית, שכל-כולה זה רק חומר וגסות,
ורוצה שגם הנשים יהיו גברים,
שגם הנשים יהיו כאלה סיסראיות,
אז עכשיו חסר משהו ומחפשים את זה בצורות אחרות.
עכשיו פתאום איזה גברים שמנסים להיות נשים, נשים מנסות להיות גברים,
ובסוף,
שום דבר.
הרקה, כאילו זה יהיה יתד ברקה, זה ייפול הדבר הזה.
גברים, יש להם את התפקיד שלהם ונשים יש את התפקיד שלהם. אתם יודעים, זה משלים אחד את השני.
אנשים לא קולטים את זה.
זה ככה נשים מנצחות.
שאם דבורה היא לא הלכה להילחם,
ברק הולך להילחם, אבל דבורה נותנת לו את הכוח.
יעל היא תופסת בעורמה, בעדינות, ותופסת את ישראל. זה התפקיד האנשי של המלחמה,
לתת את העוצמה הרוחנית, העוצמה הפנימית.
כן, בין רגליה קרה נפל שכב, בין רגליה קרה נפל, אשר קרה שם נפל שדוד.
אומרת גם המסכת יבמות,
אמר רבי יוחנן שבע בעילות בעל אותו רש"ב באותו היום,
שנאמר, קרה נפל שכב בין רגליה, קרה נפל באשר קרה, שם נפל שדוד.
לומדים מזה, אומרת מזה הגמרא במסכת נזיר,
גדולה עבירה לשמה.
יעל מסרה את עצמה, אפילו ברמה, כן, של לעשות כביכול עבירה, כמו אסתר בזמנו,
כדי להציל את עם ישראל.
ולכן מבני בניו של סיסרא למדו תינוקות בירושלים את הגמרא.
כאשר מנצחים את הכוח האלים ומוציאים ממנו את הנקודה הפנימית,
זה מה שיעל,
אז בסוף יוצא בטווח הנצח גם מבני בניו של סיסרא לומדים תורה בירושלים.
גם מבני בניו של אמן למדו תורה בבני ברק.
הקדוש ברוך הוא מוציא מכל דבר את הנקודה הפנימית שאחרי שהם מורידים את הקליפות.
ואז אנחנו מסיימים: בעד החלון נשקפה ותייבב אם סיסרא, בעד האשנב.
מדוע בושש רכבו לבוא?
בדו-איחרו פעמים הרכבותיו, כן? האם סיסרא נשקפת על החלום, אומרת,
מה קורה עם הבן שלי? למה הוא לא חוזר?
חוכמות צרותיה תעננה, אף היא תשיב המראה עליו. ואז מנסות לנחם אותה היועצות שלה, החכמות שלה, אומרות לו,
אומרות לה, הלא ימצאו יחלקו שלל רחם רחמתיים לראש גבר. תבין, הוא פשוט עסוק בלחלל שלל עכשיו, כן? הוא, כל גבר שם, כל לוחם בצבא של סיסרא, הוא מקבל,
הוא מקבל אישה, כן?
כן, רחם רחמתיים, כן, הוא אונס עכשיו איזה מישהי, ככה הם מנסות לנחם אותה, כן, הם עכשיו, הם מונסים, תראה, פשוט לוקח זמן עד שהוא מגיע.
גב, שלל צבעים לסיסרא, שלל צבעים רקמה, צבע רקמתיים, צבעי שלל, הם מחלקים שם את הבגדים, את השלל הרקמה,
כן, עכשיו תראי לנו, מה הפסוק הזה? מה הפסוק הזה עושה בשירת דבורה, נכון?
לכאורה, מה, כאילו, אם סיסרא פה זה,
זה הדרך רשע הכי גדול בעולם, ככה מנחמים אותה,
שסיסרא ממשיך שם לבוז ולאנוס.
יש דבר מופלא בתורת הסוד,
שאנחנו בראש השנה תוקעים בשופר מאה תקיעות, מאה קולות.
למה?
אומר התוספות
במסכת ראש השנה,
ל"ג, ב', הוא כותב כך:
מאה תקיעות שאנחנו תוקעים בראש השנה כנגד מאה פאיות דפאיה אימי דסיסרא.
יום תרועה יהיה לכם, יום יבבה יהיה לכם.
כן, זה המאה, מאה הדמעות שבכתה אם סיסרא,
שהיא מחכה לבן שלה, על זה אנחנו תוקעים מאה תקיעות השופר. שוב, זה הזוי, מה, ביום הכי קדוש בשנה, תקיעות השופר זה כנגד המרשעת הזו, שהבן שלה מרשע?
תשובה,
מופיע גם בזוהר הקדוש.
הוא אומר, סיסרא, אמרנו, זה הביטוי לגסות העולמית, לרשע העולמי.
גם לסיסרא
יש אימא שמשקיפה על אם החלון שמחכה לו.
אומר הזור הקדוש,
לכל אדם יש אימא בשמיים שמחכה לו.
תשובה
יקרי אימא, ככה הוא אומר.
התשובה נקראת אימא,
וזה הרעיון של שירת דבורה. שירת דבורה זה לא עוד שירה על איזה קרב שהיה,
זה ביטוי איך הטוב מנצח בעולם.
הטוב מנצח בעולם שיש את העדינות הנשית,
את הקודש, שהוא זה שנותן את הכוח להילחם.
וכל הסיסראים, הקליפות שלהם נופלות.
וגם הם ישובו בתשובה.
אימא בשמיים שבוכה,
מדוע בוששו פעמי מרכבותיו? למה הילדים שלי לא שווים בתשובה? למה הם ממשיכים עם כל הסיסראיות וה...
ואז מה, מנסים ללחם אותה? כן, הם ממשיכים לעשות עבירות, איזה יופי.
נתן לך שזה ינחם אותה?
אומרת דבורה,
מה שינחם את האימא הגדולה בשמיים,
כן יאבדו כל אויביך השם,
ואוהביו כצאת השמש בגבורתו
ותשקוט הארץ ארבעים שנה.
כן יאבדו כל אויביך ה' איך האמא הגדולה תתנחם בשמיים?
שיאבדו אויביך השם ואז אוהביו
כצאת השמש בגבורתו.
הפסוק הזה, ואוהביו כצאת השמש בגבורתו,
חז"ל גם אומרים את זה במסכת שבת: "הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבם ואונים עליהם הכתוב אומר
ואוהביו כצאת השמש בגבואתו.
שוב,
הנעלבים אינם עולבים, זו העמדה של דבורה. שוב, העמדה הזו שנוגעת בפנימיות של החיים.
הרי אלה שעולבים חזרה. שוב, לא ברמה המעשית. ברמה המעשית צריך להילחם, צריך לעקוד את סיסרא, צריך לעלוב חזרה.
מדברים אבל עכשיו על העמדה הנפשית הזו, שהאדם לא מתרגש מזה שמעליבים אותו, מזה שהחומריות נגדו, מזה שהמציאות הגלויה היא מתנגדת לו,
הוא יודע שכל זה סיסרא,
הוא יודע שכל זה פרעה, הוא יודע שכל זה רכב וסוס שייפול בים.
אפשר לקרוע את ים סוף, לא להגיב לעלבונות, זה חלק מקריעת ים סוף של הבן אדם, להתגבר על הטבע.
מה לעשות, אני לא יכול, מכעיסים אותי, אין לי יכולת.
אתה יכול, את יכולה.
אפשר להתגבר על היצרים, על הצדדים הנמוכים,
על יצר הכעס ויצר המין, כל דבר אפשר.
ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. איך תעשו את זה?
תלמדו את שירת הים.
תלמדו את שירת דבורה,
תאמרו את פרשת המן, ואז תראו שאתם יכולים להתגבר על כל הימי סוף שנראים שאין להם סוף,
על הפרנסה ועל היצרים ועל העלבויות ועל האנשים שנלחמים נגדכם ועל הכוחות שיוצאים נגד.
בסופו של דבר, אוהביו כצאת השמש בגבורתו. הגבורה של
אוהבי השם היא כמו השמש,
היא מנצחת את הכול, היא כורעת את ים סוף,
היא מנצחת את סיסרא ואת יבין,
והיא מביאה את עם ישראל לבית המקדש, בעזרת השם.
