שלום.
קראנו השבת
על יציאת מצרים,
והרמב"ן בסוף הפרשה מדבר על הקשר בין יציאת מצרים להנחת התפילין היומיומית שלנו,
הרמב"ן.
והיום זה היורצייט של סידנא בבא סאלי, עליו השלום.
ובספרי קורותיו כתוב
שאחד הדברים
שהוא מאוד מאוד הידר בהם
היה תפילין.
רובנו,
יש לנו את אותו זוג
מהבר מצווה
עד זיבולה בתרייתא.
אבל הבבא סאלי
היה קונה עשרות זוגות תפילין.
כל הזמן היה מהדר בעניין הזה של התפילין.
ואנחנו נקרא ברמב"ן
מה יש בתפילין האלה.
אומר הרמב״ן כך,
ועתה,
בדף שלפנינו,
פסקה ארוכה,
עמוקת מחשבה של הרמב״ן,
ועתה
אומר לך כלל בטעם מצוות רבות.
הכלל הזה,
הוא הולך ומתפרט אחר כך בפרטי המצוות.
הנה,
מאת
היות
עבודת גילולים בעולם,
מימי אנוש.
כך כתב הרמב״ם בהלכות
עבודה זרה,
פרק א'.
החלו הדעות להשתבש באמונה.
מהם
כופרים בעיקר ואומרים כי העולם קדמון,
כי חשו בהשם ויאמרו
לא הוא.
פסוק בירמיה.
כלומר,
ישנם כאלה
שאליבא דדעתם
כפירה מוחלטת,
לא הצלחנו במעבדה לראות את ריבונו של עולם,
הוא לא קיים.
והעולם הזה
הוא עולם בלי ריבונו של עולם,
הוא עולם קדמון.
מה זה ההמצאה הזאת? עולם קדמון?
החומר
הוא קדום,
אין אלוקים.
ומהם
מכחישים בידיעתו הפרטית,
ואמרו
איכה יד האל ויש דעה
בעליון
פסוק בתהילים.
כלומר, הם מודים שיש אלוקים,
אבל הוא כל כך תקיף ואמיץ,
עליון ונשגב,
אז הוא לא מתעסק עם העולם הנמוך שלנו.
חוץ מזה,
אם השם הולך בעולם,
אז העולם לא היה נראה ככה.
אז הם מודים שהוא ברא את העולם,
אבל אין לו עסק עם ידיעה פרטית כאן ועכשיו.
הוא מהם
שיודו בידיעה של השם,
אבל הם מכחישים בהשגחה
ויעשו אדם כדגי הים, זה פסוק בחבקוק.
כלומר,
אין איזה יחס מיוחד,
אין קשר מיוחד,
אין השראת שכינה מיוחדת
על מין האדם
אלא אדם ודג בים זה אותו דבר.
אולי הקדוש ברוך הוא יודע מה קורה,
אבל הוא לא מתערב,
הוא לא משגיח.
וכאשר,
כלומר, מה קורה כאשר ירצה האלוהים
בעדה
או ביחיד
ויעשה עמהם מופת בשינוי מנהגו של עולם וטבעו,
יתברר לכל ביטול הדעות האלה כולה.
כאשר ריבונו של עולם מחולל מופת,
נס,
ההשפעה
של אירוע כזה
על אמונתנו
היא עצומה.
כי אם הוא מתערב,
אז זה בבת אחת מפיל את כל סוגי הכפירה שקראנו קודם.
והרמב"ן מפרט.
כי המופת הנפלא מורה, כלומר מלמד,
שיש לעולם אלוהה.
מחדשו
ויודע ומשגיח ויכול.
כלומר, ריבונו של עולם
הוא זה שברא את העולם,
כי הסוג הראשון של הכפירה אמר שהעולם קדמון,
והנה פה פה פתאום רואים את יד השם.
אוי, אז יש השם?
יש אלוקים בארץ.
אז יש לעולם
מי שחידש אותו,
והוא יודע מה שמתרחש,
והוא משגיח
והוא יכול לעשות כרצונו ולהפוך את הטבע,
לבטל את הכל.
אז נס אחד ליחיד,
קל וחומר לציבור,
זה בבת אחת מראה
את האמונה האמיתית
שיש לעולם אלוה מחדשו, ויודע ומשגיח ויכול.
וכאשר יהיה המופת ההוא נגזר תחילה מפי נביא,
אם המופת מתרחש
אחרי הודעה מוקדמת
של אלוקים
לנביא.
התברר ממנו, מהמופת, שמתרחש עוד
יסוד חשוב.
אמיתת הנבואה
כי ידבר האלוהים את האדם
ויגלה סודו אל עבדיו הנביאים.
אם עומד משה רבנו
והוא יודע להתרות בפרעה,
הוא יודע להגיד לישראל,
תראו שהולכת להיות פה אפליה לטובה והכל מתרחש.
סימן לאמיתות הנבואה
שמשה רבנו מתקשר עם מישהו שריבונו של עולם מנבא ומודיע לו ומדבר איתו,
ותתקיים עם זה התורה כולה.
כלומר המופתים
הם מיישרים את דעת אמונתנו בכל היסודות האמוניים
שאותם אנחנו צריכים
על מנת
להאמין
בתורה,
בנביאים, בחכמים.
ולכן,
יאמר הכתוב במופתים, למען תדע
כי אני אשם בקרב הארץ.
א', אני אשם, ב',
בקרב הארץ.
העולם לא הפקר.
להורות על ההשגחה,
כי לא עזב אותה למקרים כדעתם.
העולם לא מתנהל ככה במקרה.
יש משגיח, יש מנהל לעולם.
ואמר למען תדע כי להשם הארץ להורות על החידוש
עולם מחודש לעולם קדמון,
כי הם שלא שבראה מאין.
ואמר בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ להורות על היכולת האלוקית שהוא שליט בכל,
אין מעכב בידו.
כי בכל זה
היו המצריים מכחישים או מסתפקים.
כלומר,
המצרים
זה המדע של פעם,
זו הקדמה של פעם
וזה שיא הכפירה,
אם כפירה ודאית
או כפירה שיודעת להטיל ספקות באמונתנו.
אם כן, האותות והמופתים הגדולים
עדים נאמנים
באמונת הבורא ובתורה כולה.
עד כאן
הכלל הגדול
של הרמב"ן,
שמבאר לנו
את מה שכתוב בתחילת הפרשה,
ולמען תספר באוזני בנך ובאמבינך, והידעתם כי אני השם.
המטרה של הסיפורים האלה,
של סיפור יציאת מצרים,
שאותו אנחנו מספרים פעם בשנה בהרחבה ובהמחשה בליל הסדר,
ובכל השנה אנחנו זוכרים מיציאת מצרים,
ועל זה אנחנו מגדלים את בנינו ובנותינו, את הדור העתיד,
כי בסיפורים האלה מונחת אמונת ישראל,
ובעבור
כי הקדוש ברוך הוא לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר.
כלומר,
את הניסים האלה,
את השיעור הזה,
קיבלה האומה בתחילת התהוותה,
והשיעור הזה הוא הכנה למתן תורה.
אי אפשר לקבל תורה
בלי שהכלי מוכן לקבל, בלי שהראש שלנו
מסודר מיושר
מתוך סידור האמונה ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף, אנחנו מוכשרים לקבלת תורה.
והקדוש ברוך הוא נתן את השיעור הזה
והוא לא חוזר עליו כל הזמן.
לכן יצווה אותנו
שנעשה תמיד זיכרון ואות
לאשר ראו עינינו ונעתיק הדבר אל בנינו ובניהם לבניהם
ובניהם לדור אחרון.
כלומר, ריבונו של עולם,
את השיעור הזה מבקש מאיתנו להעביר הלאה.
לכן,
סיפור יציאת מצרים הוא כל כך משמעותי לעם ישראל,
ומיד יפרט הרמב"ן
איך
מצוות
חשובות נגזרות ממנו,
וכל המצוות האלה הם פרטים של אותו הכלל הגדול.
לכן,
והחמיר מאוד בעניין הזה של הסיפור הזה,
כמו שחייב כרת
באכילת חמץ ובעזיבת הפסח.
כלומר,
אם מישהו אוכל חמץ,
או שהוא לא מקריב את הקורבן,
לא בפסח ראשון ולא בפסח שני,
ונכרתה הנפש.
למה זה כל כך חמור?
הרי אם אדם לא מקיים מצוות עשה,
הקדוש ברוך הוא לא מעניש אותו.
הגמרא אומרת שרק בעידן ריתחא,
אז הקדוש ברוך הוא מעניש.
אבל מצוות עשה זה לא מצוות לא תעשה.
אם אדם לא שם ציצית,
הקדוש ברוך הוא לא מעניש אותו,
רק בעידן ריתחא.
גם אם הוא לא מניח תפילין.
זה מאוד
ביטול מצוות עשה.
זה לא כרת.
זה לא כרת.
אבל פה בחמץ, בקורבן פסח, כן,
כי זו לא עוד מצוות עשה,
זה שורש האמונה כולה.
מי שלא חוגג את יציאת מצרים,
אחר כך את כל התורה הוא לא יקיים,
כי בלי יציאת מצרים,
אז האמונה,
ידיעת האמונה,
הקשר עם ריבונו של עולם,
הוא מאוד מאוד לקוי.
לכן התורה,
שיחסית למצוות לא תעשה, מקלה במצוות עשה,
כאן היא מחמירה אפילו במצוות עשה,
בכל מה שנוגע ליציאת מצרים.
ועוד.
והיא צריך שנכתוב
כל מה שנראה אלינו באותות ובמופתים,
נכתוב את זה על ידינו ועל התפילין שבין עינינו.
מה כתוב בקופסאות האלה שאנחנו מניחים?
כדאי לפתוח מדי פעם, לראות מה יש שם.
יציאת מצרים.
ארבע הפרשיות האלה
מדברות
על יסוד האמונה,
על שמע ישראל, על יציאת מצרים,
ואת זה מניחים כל יום.
מה חשוב להניח את זה כל יום?
כי זה יסוד האמונה.
ועוד,
ולכתוב אותו עוד על פתחי הבתים במזוזות,
גם במזוזה,
זה כתוב.
כל רגע שאתה יוצא מהבית,
נכנס מזוזה זה כמו תפילין ושנזכיר את זה בפינו בבוקר ובערב
כמו שאמרו
בגמרא בברכות אמת ויציב דאורייתא
ממה שכתוב למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך
כל פעם אחרי קריאת שמע צריך להזכיר אמת ויציב את עזרת אבותינו עתה מעולם
יציאת מצרים
חובה להזכיר את יציאת מצרים בפה כל יום
וגם שנעשה סוכה
בכל שנה.
סוכה,
זכר ליציאת מצרים,
לענני הכבוד שיצאנו
לדרך שעשינו מאז יציאת מצרים לארץ ישראל.
וכן כל כיוצא בהן מצוות רבות, זכר ליציאת מצרים.
והכול,
להיות לנו בכל הדורות
עדות
במופתים.
היו לנו הרבה מופתים.
הם לא חוזרים על עצמם כל יום.
אז צריך עדות על המופתים ההם,
שלא נשכח את השיעור הגדול שקיבלנו,
שלא ישתכחו
ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלוקים,
כי הקונה מזוזה בזוז אחד.
אני לא יודע לעשות את החשבון כמה זה זוז היום,
אבל מזוזה,
כמה עולה מזוזה היום, זה אני כן יודע.
נראה לי שהמחיר קצת עלה,
בכל מקרה.
טוב,
נשב פעם על הדבר הזה.
לפי הרמב"ן, מחיר מזוזה צריך להיות זוז.
טוב, כי הקונה מזוזה בזוז אחד.
הוא קבעה בפתחו,
ונתכוון בעניינה.
כלומר, הוא לא סתם שם את המזוזה,
אלא הוא מתכוון.
כבר הודה בחידוש העולם,
ובידיעת הבורא, והשגחתו,
וגם בנבואה,
והאמין בכל פינות התורה,
מלבד
שהודה שחסד הבורא גדול מאוד על עושי רצונו שהוציאנו מאותה עבדות לחירות
וכבוד גדול לזכות אבותיהם החפצים ביראת שמו.
אומר הרמב"ן,
קנית מזוזה, מזוזה אחד, ושמת אותה עם כוונה.
מה כלול בזה?
אולי צריך בזמן שקובעים מזוזה לקרוא קצת את השורות האלה של הרמב"ן,
כדי להבין מה אנחנו עושים במצווה הזאת.
ולפיכך אמרו הווי זעיר במצווה קלה,
קבע חמורה,
שכולן חמודות,
יש גרסה חמורות
וחביבות מאוד, שבכל שעה
אדם מודה בהן לאלוהיו.
אז אלה לא מעשים טכניים, זה מעשים שמלאים, מלאים אמונה וכוונת כל המצוות שנאמין באלוהינו.
ונודה אליו שעובראנו,
והיא כוונת היצירה.
אומר הרמב"ן,
מתוך
עול מלכות שמיים,
מתוך
האמונה שלנו בריבונו של עולם,
דרך העדות על יציאת מצרים,
ומתוך כל זה, כל מצוותיך האמונה,
כל פרטי המצוות,
הם הפרטים שריבונו של עולם מסר לנו על ידי נבואת משה,
כל הפרטים האלה
הם עצבים של מלכנו, של ריבונו של עולם,
שראינו את מלכותו
בקריעת ים סוף,
לפני זה ביציאת מצרים, אחר כך במעמד הר סיני.
והיא כוונת היצירה
שאין לנו טעם אחר
ביצירה הראשונה.
כלומר,
למה השם יצר
את העולם.
למה הוא יצר את האדם?
הרבה הוגי דעות
התפלמסו בזה.
בשביל מה שהם היו צריכים את הכאב ראש הזה? לברוא את העולם.
אומר הרמב"ן, ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד
שידע האדם ויודה לאלוהיו שבראו.
למה הוא ברא?
כדי שהאדם ידע שהוא ברא.
בשביל האדם?
בשביל האמונה של האדם,
בשביל הקשר של האדם אל ריבונו של עולם.
וכוונת רוממות הכל בתפילות,
וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפילת הרבים, זהו.
למה אנחנו מתפללים? אנחנו מתאספים להתפלל
שיהיה לבני האדם מקום שיתקבצו ויודעו לאל שבראם וימציאם,
ושהוא משגיח עלינו,
ושהוא מנהיג אותנו,
ויפרסמו את זה, ויאמרו לפניו בריאותיך אנחנו.
יש פה הצעה לסטיקר על המכוניות.
בריאותיך אנחנו.
שתי מילים.
כל הזמן הנבראים צריכים להודות
שאנחנו בריאותיו.
וזו כוונתם במה שאמרו ז"ל,
ויקראו אל אלוהים בחוזקה.
מכאן אתה למד שתפילה צריך הכול.
חציפה נצח לווישה.
כלומר, החצוף
נוצח את הביישן.
לא יודע כל כך מה הכוונה פה,
אבל מתוך ההקשר,
הרמב"ן מדבר על פרסום,
פרסומת,
פרסומת שאנחנו מאמינים,
בני מאמינים.
ואז מוסיף הרמב"ן.
ומן הניסים הגדולים המפורסמים,
שהוא טרח כל כך לבאר לנו,
כל מה שקשור ליציאת מצרים,
אדם מודה בניסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה.
הקדוש ברוך הוא עשה לנו ניסים גלויים,
אבל זה בתקופה הבראשיתית שלנו.
אחר כך
החלון הזה נסגר,
אבל השם לא עזב את הארץ.
הוא עדיין מנהל,
הוא מחדש את העולם בטובו בכל יום תמיד מעשה וראשית,
והוא יודע והוא משגיח ויכול,
אז העולם מתנהל על פי ניסים נסתרים.
עוד מעט נראה על זה קצת ביאור.
אבל לפי הרמב"ן המשוואה היא כזו, מתוך
הניסים המפורסמים,
אז אנחנו מתמלאים אמונה בניסים הנסתרים שבתוך הטבע,
שאין לאדם חלק בתורת משה רבנו עד שנאמין בכל דברינו ומקרנו שכולם ניסים,
אין בהם טבע ומנהגו של עולם,
בין ברבים בין ביחיד.
כלומר,
מתוך האמונה שקיבלנו ביציאת מצרים,
אנחנו מאמינים שריבונו של עולם
מנהיג את עולמנו
על ידי קיום מצוותיו,
וממילא,
כפי מה שנקיים מצוותיו,
כך אנחנו מוציאים לפועל את התוכנית האלוקית.
ולכן, אם יעשה המצוות,
יצליחנו שכרו,
ואם יעבור עליהם, יכריתנו עונשו.
אם הקדוש ברוך הוא היה מתגלה אלינו במעמד הר סיני,
לפני יציאת מצרים,
לא היינו מאמינים למשה רבנו בכל השכר והעונש שהוא כותב שם.
אחרי שראינו את הנהגת השם,
הנהגת השכר והעונש
ביציאת מצרים, עכשיו אנחנו מאמינים שזו המערכת
שמפעילה את העולם.
הכל בגזירת עליון כאשר הזכרתי כבר.
והתפרסמו הניסים הנסתרים בעניין הרבים, יש גרסה בעיני הרבים,
כאשר יבוא בייעודי התורה בעניין הברכות והקללות.
שהקדוש ברוך הוא אומר, אם תשמעו אל מצוותיי יהיה גשם, ואם לא, לא.
כמו שאמר הכתוב,
ואמרו כל הגויים על מי עשה השם ככה לארץ הזאת,
ואמרו על אשר עזבו את ברית אדוני אלוהי אבותם,
שהתפרסם הדבר לכל האומות שהוא מאט השם בעונשם.
ההנהגות פה הן לא טבעיות מקריות.
ואמר בקיום,
אם זוכים אנחנו לקיים את המצוות, וראו כל עמי הארץ,
כי שם השם נקרא עליך ויראו ממך.
כפי שהרב קוק מפרש,
כשיראו עמי הארץ את שם השם נקרא עלינו,
הם ילמדו מאיתנו יראת שמיים.
וייראו ממכה, לא רק שיפחדו מאיתנו,
אלא על ידינו הם ילמדו
יראת השם לקיים "שיבתי השם לנגדי תמיד".
נהפוך את הדף
ונראה
קודם בראשית העמוד השני,
ביאור של הרב שבל
מה פירוש
מה שכתב הרמב״ן
ומן הניסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בניסים הנסתרים.
ביאור דברי רבינו.
כשרואים שהנהגת העולם למעלה מן הטבע,
כמו הפיכת צור להגעמיים וכדומה,
כל אלו הניסים
ישנם בטבע.
הרי הנס הוא בעצם משנה את הטבע.
מזה מתברר
מי שולט על הטבע,
שאין חילוק בין טבע ולמעלה מן הטבע, ששניהם הם אחד.
המערכת היא אחת.
אם אלה היו שתי מערכות,
אז הם היו כקווים מקבילים שאינם נפגשים.
אבל אם אנחנו רואים את יד השם
פועלת על הטבע,
אז בעצם אנחנו מבינים,
אחרי שנגמר השיעור
של הנס,
שכל הזמן יד השם פועלת בטבע.
דוגמה לדבר,
קריאת ים סוף, בפרשה שלנו.
כתוב אחרי קריאת ים סוף, וישו בים לפנות בוקר לאיתנו.
מה צריך לומר?
הרי
טבע המים לזרום.
אז היה פה אירוע חריג, קריאת ים סוף.
אז ברור שכשהוא נגמר,
אז הטבע חוזר.
זה לכאורה מיותר.
אומר הרב צעודה בשיחותיו,
זה לא נכון.
לפני השיעור של קריאת ים סוף,
ראינו את המים זורמים,
חשבנו שזה דבר טבעי,
ואין אדון לטבע.
פתאום כשראינו שהקדוש ברוך הוא סוגר את הברז,
כשהוא משחק עם הטבע,
ראינו את יד השם.
והיה לישראל את היד הגדולה אשר עשה השם במצרים,
ויראו העם את השם, ואמינו בהשם ובמשר עבדו.
רואים את ידו.
אז עכשיו,
כשנגמר הנס,
וישוב הים לפנות בוקר לאיתנו,
זה כבר לא אותה זרימה טבעית,
אלא עכשיו נפקחו עינינו מי מזרים את המים בזרימתם הטבעית,
ריבונו של עולם.
ולכן,
כשהוא רוצה,
אז הטבע הוא בל תימות עולם ועד,
אבל משום שהוא אדון הטבע,
אז כשהוא חפץ שישראל יעברו,
הוא השליט, גם על הטבע.
אז עכשיו המבט שלנו על הטבע הוא אחר לגמרי.
ועל ידי זה,
מתבררת לאדם אמונה וידיעה מנס ניסתא,
שבשביל אכילת חלב, שהיא עבירת תורה,
הוא מת בדרך הטבע, כמו בעבירת טבע,
כאכילת סם המוות.
אם אדם אוכל משהו רעיל,
הוא מת.
אבל אם הוא אוכל משהו שהתורה אומרת,
שאם תאכל את זה,
אתה מת,
אז מי אמר לי להאמין בזה?
עכשיו אנחנו מאמינים.
מכיוון שנתברר לו שגם מיתתו על ידי סם המוות אינה כי היא משום עבירה,
עבירת רצון השם,
שנערות במית, אלא החטא.
ולמדנו מזה שתכלית יציאת מצרים לא הייתה בכדי ללמד הנהגה למעלה מן הטבע,
אלא להפך.
המכוון היה ללמד לאדם מהות טבע.
כל יציאת מצרים,
כל הניסים והנפלאות, כל המופתים, כל האותות,
מטרתם
לא ללמדנו שיש נס,
ללמדנו מה זה הטבע.
לא הכרנו לפני זה את הטבע, חשבנו שהוא משהו אוטונומי,
שהוא מתנהל גם אם נכפור בריבונו של עולם.
כעת השיעור הגדול של ניסי מצרים,
הניסים המפורסמים,
מגלה לנו שכל המציאות זה ניסים נסתרים.
כלומר, הטבע הוא לא אדון לעצמו.
ריבונו של עולם מנהיג את הטבע.
ברצונו מעריך, ברצונו מקצר,
לפי
היעד
שהעולם צריך
להגיע אליו.
וביחס לתפילין,
תראו בפסקה השלישית,
מתוך
עיונים בספר בחומש שמות
של הגברת נחמה ליבוביץ',
עליה השלום,
שהרב ציודה,
צריך וצדיק לברכה,
הדגיש לתלמידיו את טירת השמיים של אותה אישה מופלאה.
כותב,
וכך היא כותבת
על הרמב"ן הזה.
שימו לב להגדרות המופלאות.
לפי דבריו אלה של הרמב"ן,
יחסו של נשיא יציאת מצרים לתפילין הוא כיחס הנוזל,
החי,
התוסס,
הלוהט,
אשר בהצטננו נקפא ונקרש
לכבישים משוכללים,
המופלאים בצורתם האדריכלית,
היפים וקיימים לעד.
תראו איזה מבט
מיוחד כל כך.
הקופסאות האלה,
זה נוזל כמו לבט הר געש,
תסיסה חום של אמונה, של הכרה בריבונו של עולם, של ייראת שמיים,
אלא שריבונו של עולם
לא רצה שהלהט הזה יישאר נחלתו של רגע אחד בהיסטוריה,
אלא ריבונו של עולם מקפיא,
מקריש את אותו להט
לקוביות
שאנחנו שמים אותן כל יום.
זה דבר שאמור לזעזע אותנו הנחת תפילין.
יש תיאור על הרמב״ם,
ראיתי את זה בביאורים על ספר התניא, חלק ח',
שכאשר הרמב״ם היה מניח תפילין,
מרוב להט
הוא לא יכול היה לעמוד,
והיו צריכים שני אנשים שיחזיקו אותו.
הרמב״ם, כשהוא שם תפילין,
לא היה שכלי קר.
הוא היה כמו גדולי החסידים.
כשהרמב״ם הניח תפילין,
הוא לא יכול היה לעמוד.
מרוב
מה שכתוב כאן,
מרוב להט
מה יש בתפילין,
אז היו צריכים שני אנשים להחזיק אותו.
החוויה
הלוהטת
של אהבת השם, שנתגלתה
לדור יוצאי מצרים, בנס יציאת מצרים,
ובה ניסים הקשורים אליה,
נצטללה ונקרשה ונהפכה לדורות לכבישי התפילין.
מה יש בתוך הכבישים האלה?
אשר בעותרם את זרועו וראשו,
כנגד הלוי וכנגד המוח של היהודי,
הינם מחיים במחשבתו ובליבו שוב את החוויה הלוהטת ההיא.
זה לא שאתה קושר איזה משהו,
מסתכל על השרון כמה דקות,
מתי כבר אפשר להוריד, לקפל.
להניח תפילין
זה להניח משהו לוהט.
אמורים לקבל קביעה כששמים תפילין.
ומדי יום ביומו יחיו בו את זכר הניסים שעשה השם לנו.
אבל היא מביאה בהמשך את הרמב"ן,
שמתוך
שבכל יום הכבישים הללו
מחזירים אותנו
אם אנחנו מתכוונים אל אותו הולעת אמונה,
מתוך זה
למען תהיה תורת השם בפיך,
כי אם יתגלה לנו מלכו של עולם,
אז מעכשיו נסתער על המצוות
של ריבונו של עולם.
נציית לכל מה שהוא אומר,
נזכה בקשר הזה של מלכות השם עלינו.
בפסקה האחרונה פה,
כמה שורות מתוך מעט מן האור
של הרב חנן פורת,
זיכרונו לברכה.
הוא מביא את הדברים האלה של הגברת נחמה, והוא כותב:
"ובקוראנו את דבריה הנלבבים של נחמה,
אי אפשר שלא יעלה בנו ההרהור
כיצד השכילה
אישה דגולה זו
להפנים בעומק נפשה את חוויית מצוות התפילין יותר מגברים רבים
המניחים יום-יום תפילין כלאחר יד
וליבם בל עימם".
כלומר,
כלומר,
כלומר יכול להיות שדווקא משום שלא הניחה
אז התקיים פה
שאין בעל הנס מכיר בניסו.
כלומר אנחנו שמניחים תפילין כל רגע
אז אנחנו
נשחקים,
נשחקים הדק היטב
אבל דווקא מהצד יש פה התבוננות מלהיבה.
יש עוד נקודה אחת שצריך להזכיר וזה חידושי הגריז
הרב מבריסק
שהוא למד את הרמב"ן הזה
והוא קרא ברמב"ן שחוויית יציאת מצרים
היא נכתבת בתפילין
ואנחנו אומרים אותה כל יום
וגם במזוזה כפי שהוא כתב
כי הקונה מזוזה בזוז אחד
אז כבר הודה בחידוש העולם ובידיעת הבורא והשגחתו וגם בנבואה.
אומר הגריז,
אתם רואים בפסקה השנייה,
סוף השורה הראשונה,
וצריך ביאור
היכן נאמר.
הרי יציאת מצרים לא כתובה בפרשות
שאנחנו שמים במזוזה,
רק בפרשות של התפילין
מזכירים את יציאת מצרים.
במזוזה
יש לנו את שמה
והיה עם שמוע.
אין עוד.
אין עוד.
אז לא מוזכרת יציאת מצרים במזוזה.
אז מה הרמב"ן כל כך התלהב שמי שקונה מזוזה בזוז
מזכיר לעצמו כל רגע בבית
על מזוזות ביתך את יציאת מצרים?
לא מוזכרת שם יציאת מצרים.
ואיכא למימר, הוא מביא שתי תשובות.
שכיוון שמוזכר
בפרשות האלה שכתובות במזוזה,
מוזכר שמה תפילין,
והרי התפילין מוזכר בהם יציאת מצרים,
כפי שכתוב, והיה לאות על ידך אל תוטבות בין עיניך,
כי בכל זאת יוצאנו השם ממצרים.
לכן המזוזה מזכירה את התפילין,
והתפילין את יציאת מצרים.
ועוד נראה,
שהנה כתב הרמב"ן על הפסוק שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד.
שואל הרמב"ן, למה לא כתוב שמע ישראל?
השם אלוקים השם אחד.
למה כתוב השם אלוקינו?
זה לשון הרמב"ם.
ואתה צריך להתבונן בזה.
כי שנה כתוב בכאן לומר,
או שינה,
לומר השם אלוקינו, ולא אמר אלוקיך,
אבל הזכיר בייחוד השם אלוקינו.
אלוקינו זה אלוקי עם ישראל, אלוקי ההיסטוריה של ישראל.
כי עשה עם משה את הגדולות
ואת הנוראות, לעשות לו שם תפארת.
הרי שבאלוקינו נרמזו בזה הניסים והנפלאות, והיינו יציאת מצרים בכללה.
ההכרזה, שמע ישראל השם אלוקינו, השם אחד.
שהיא כתובה בתפילין,
היא אומרת השם אלוקינו.
מה זה השם אלוקינו?
מה אירע לנו?
מה קרה לנו ביציאת מצרים?
שזה הלידה של עם ישראל.
ניסים, נפלאות.
אז גם הפסוק הזה מזכיר את כל עניין האמונה שביציאת מצרים,
אף על פי שלא כתובה יציאת מצרים במפורש במזוזה.
זה התירוץ השני של הגריס.
אז בעזרת השם,
נתייחס יותר ברצינות
ובעיקר
למזוזה ולתפילין.
ואולי אנחנו קצת מבינים
משהו מהנהגתו של הבבא סאלי,
שכל כך כל כך חיבב את מצוות התפילין וקנה עשרות זוגות במשך חייו.
מהודר יותר ועוד יותר מהודר ועוד יותר מהודר
כדי להדר עד כמה שניתן להשיג
באמונת יציאת מצרים.
זכותו תגן עלינו. אמן.
