חודש טוב לכולם,
שיהיו בשורות טובות.
השבוע אמרו לי בשם מורי חותני הרב אלישע זצל,
משנכנס שבט מרבים בצמיחה.
אז התבשרנו היום בשורות טובות עם כל המורכבות של העניין,
אז שימשיכו להיות בשורות טובות בעזרת השם,
שהקדוש ברוך הוא ישלח רפואה שלמה לכל אחינו המשתחררים,
כל מה שהם צריכים לעבור בנפש ובגוף
ושכל מי שעוד נמצא שם בעזרת השם ייחלץ מצרה לשבייה,
משעבוד לגאולה.
אמן.
ואנחנו לא מוותרים על ניצחון מוחלט,
אז אנחנו נזכיר גם את העניין הזה בעזרת השם.
עם חיות אדם אלה שאנחנו רואים אותם אנחנו לא יכולים לחיות לידם.
אז שבעזרת השם אנחנו גם נמלא את המשימה בצורה מלאה.
אז ולכל הבשורות הטובות בכל תחום, כל מה שצריך.
אנחנו בשבוע שעבר התחלנו בלימוד הסוד הישראלי
את הפרק השלישי והתחלנו לדבר על המושג שהרב לבני מזכיר פה בשם
הפילוסוף הצרפתי, הסופר פול ולרי,
המושג כניסה מהעורף.
כלומר,
כניסה ברוורס ככה אמרנו את זה בעברית של ימינו הרעיון שאברהם לבני בעצם מדבר עליו הוא רעיון שרלוונטי מאוד מאוד לכל זמן ולא רק לזמן שהוא דיבר עליו
והרעיון הפשוט הוא שיש אנשים שנחשבים למלומדים ונחשבים לידענים גדולים
והם לא מבינים כלום במה שמתרחש.
פול ולרי מסביר שיש אנשים שבגללם אנחנו נכנסים אל העתיד אחורנית.
זאת אומרת, העולם שלנו צועד לעבר כיוון מסוים,
ובגלל שהאנשים לא מבינים את המגמה של ההיסטוריה, לא מבינים את הכיוון שאליו הולכת ההיסטוריה,
במקום ללכת בעיניים פקוחות אל עבר היעד,
הולכים ברוורס.
זה לא שלא הולכים.
למה הם הולכים ברוורס?
בגלל שהם נדחפים.
אז התחלנו לדבר בשבוע שעבר קצת על המושג שנקרא בפנימיות אחור ופנים,
שהזכרנו אותו פה כבר בעבר.
האחור והפנים הם ביטויים שונים להופעת
הרצון האלוהי.
בסדר? כל אדם יש לו אחור ופנים.
הפנים שלנו,
לשם אנחנו פונים.
כשאנחנו רוצים לפנות למישהו, אנחנו מפנים אליו את הפנים.
האחור שלנו זה חלק שנגרר באופן בלתי רצוני אחר הפנים.
כלומר, אנחנו גוררים איתנו את הצד האחורי שלנו, כביכול גוררים.
מה הכוונה? הוא לא בוחר לבוא איתנו, הוא הולך איתנו על כורחו.
וזה נקרא אחוריים.
האחוריים הם לא מה שאני רוצה לעשות,
אלא מה שאני עושה באופן בלתי מודע.
יש לנו מערכות שלמות בגוף שלנו של אחוריים.
כלומר, מערכות שאנחנו לא עושים אותן כי אנחנו רוצים, אלא הן פועלות באופן לא מודע.
אפשר להגדיר את זה כמו גזע המוח.
למי שמכיר,
כל המערכות הבלתי רצוניות, כמו מערכת הנשימה,
מערכת הדם ועוד כל מיני מערכות שפועלות באופן לא רצוני, הן קשורות לגזע המוח.
זאת אומרת, זה החלק שבנו, שנמצא באחור, שימו לב,
זה לא החלק הקדמי של המוח שאחראי על פעולות של חשיבה,
אלא החלק האחורי של המוח שאחראי על פעולות של חוסר חשיבה.
גם כשאנחנו לא עושים,
לא חושבים על כלום, גם כשאנחנו ישנים,
זה עובד.
אז יש אנשים שפועלים מתוך מודעות,
ויש אנשים שפועלים בעל כורחם.
ופול ולרי בעצם, ולבני בעקבותיו, מאשים את ההיסטוריונים בכך שהם לא מבינים מהחיים שלהם מה הולך בהיסטוריה. כי אם הם היו מבינים מה הולך בהיסטוריה,
הם היו מבינים שעם ישראל בעצם עובר תהליך שלם של שיבה
אל ההיסטוריה ושיבה אל ארצו וכל מה שמתהווה ומתרחש מסביב לזה זה בעצם פועל יוצא של אותה שיבה.
אבל בגלל שהם לא מבינים את זה, אז הם מתעסקים בהמון המון פרטים ולא רואים מרוב עצים, הם לא רואים את היער, הם לא רואים את האירוע הגדול.
בסדר? אז אפשר לתת לזה המון המון דימויים, אבל הרעיון הוא אותו רעיון.
עכשיו,
את כל התיאור הזה,
ליבני קושר לנושא שהוא באמת מתעסק בו המון גם בחלק הראשון,
גם בפרקים הראשונים שלמדנו כבר,
וזה הנושא של היחס בין השואה להקמת מדינת ישראל,
ובעצם הוא טוען פה טענה שמאוד מאוד חשוב להדהד אותה, ודיברנו עליה גם בפעם הקודמת.
הטענה היא שאנחנו צריכים להשתחרר.
מצד אחד, יש פה אמירה שאני חייב להגיד שהיא קצת פרדוקסלית.
מצד אחד אנחנו אומרים,
מדינת ישראל לא הוקמה בגלל השואה,
ומצד שני יש קשר בלתי נפרד בין הקמת מדינת ישראל לבין השואה.
אז יש קשר או אין קשר?
מדינת ישראל קמה בגלל השואה או לא קמה בגלל השואה?
ובנימה אקטואלית,
השיבה
לעזה או השיבה לכל מיני מקומות שאנחנו נוטשים אותם בגלל כל מיני סיבות
כאלה ואחרות,
השיבה הזאת נעשית בגלל הפוגרומים או לא בגלל הפוגרומים? זאת אומרת,
בן אדם יכול להגיד, תשמע,
בגלל המצב הביטחוני החמור, אנחנו חייבים לשבת במקום הזה, בגלל שאם לא, אז מה יהיה?
אז אנחנו חייבים לשבת שם. באמת, לא היינו רוצים ללכת לשם.
בדיוק היום אני אזכיר את זה.
אני הזכרתי את זה השבוע כבר פעם אחת, אבל צריך להזכיר את זה שוב.
ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו.
תודה רבה על המים.
כמו שהרב אלישע זצ"ל נהג לומר, יש מים בחוץ, כל מי שירצה מוזמן לשתות.
היום א' בשבט.
וא' בשבט הרב חיים דוד הלוי זצ"ל היה, הוא כתב את זה.
הוא אמר שבהלל כל מי שכבר אמר הלל אז אין מה לעשות אבל כל
מי שמכיר את הדברים של הרב חיים דוד הלוי הוא אמר לכוון בהלל של חודש שבט על ניסי
מלחמת המפרץ.
מלחמת המפרץ פרצה בא' בשבט תשנ"א והסתיימה חודש וחצי אחר כך ערב פורים.
והרב חיים דוד הלוי אמר צריך לקבוע
בצורה הלכתית שה... צריך להגיד הלל, על הניסים, בסדר? היו פה כמעט 40 טילים, 39 טילים,
החריבו חלקים לא קטנים בהרבה בתים בתל אביב, רמת גן, אזור המרכז,
וברוך השם לא היו נפגעים בנפש.
היה נפגעים בנפש מהתקף לב,
מאנשים שהשתמשו במסכת הגז לא כמו שצריך,
אבל לא נפגעו מהטילים.
עכשיו,
האירוע הזה של מלחמת המפרץ הוא אירוע שלכאורה ממש שולי מבחינת ההיסטוריה של מדינת ישראל,
מכיוון שזו לא הייתה מלחמה שאנחנו נלחמנו בה.
בעצם בגלל שהאמריקאים ביקשו מאיתנו לא להגיב,
אז לא הגבנו,
ובאמת האמריקאים עשו לנו את העבודה.
היה מבצע שנקרא סופה במדבר,
מלחמת המפרץ בעצם התנהלה באזור האמריקאים,
נכנסו לעיראק שהייתה בכווית וזהו כל האירוע הזה נגמר די מהר הם די פיסלו אותם די בקלות האמריקאים את העיראקים
והשלימו את המלאכה עשר שנים אחר כך במלחמת המפרץ השנייה
עיינו ויקיפדיה להבנת ההיסטוריה קצת.
בכל אופן
מלחמת המפרץ על פניו מצד אחד נראית כמו אפיזודה לא ברורה בהיסטוריה של עם ישראל.
אז הרב אלישע זצל נהג לומר שמלחמת המפרץ הייתה מלחמה בנפש.
זאת אומרת, הוא נהג להזכיר הרבה פעמים בשם רבי צדוק מלובלין ועוד כל מיני
גדולי ישראל שמלחמת גוג ומגוג לא חייבת להיות מלחמה פיזית ממש,
של מלחמה,
היא יכולה להיות מלחמה בנפש.
כלומר, מאבק
שעם ישראל יעבור
על ידי זה שהם מתגברים על הפחדים.
מתגברים על החששות,
הם מתגברים על דמיונות, כל מיני דברים שקשורים לעניין הזה. זאת אומרת, זו עבודה נפשית.
מלחמת גוג ומגוג לא חייבת להיות מלחמה
בפועל ממש.
והרב נהג לומר, הרב אלישע נהג לומר, שמלחמת המפרץ הייתה מלחמה שלא הייתה בפועל ממש, אבל היא הייתה מלחמה בנפש.
כלומר, היא הייתה מלחמה שקשורה למאבק בפחד,
המאבק על החוסן הלאומי.
ובאמת,
מה שהתרחש במלחמה הזאת זה שהייתה בריחה מאוד מאוד גדולה מהמרכז.
הרבה הרבה תושבים של תל אביב, רמת גן, כל האזורים של המרכז שאיימו עליהם בטילים ברחו לדרום.
ושלמה להט שהיה ראש עיריית תל אביב קרא להם עריקים
שבורחים בזמן של מלחמה.
והרב אלישע אמר את זה, היה אומר את זה שנים רבות.
לאחרונה זה התפרסם בספר מלכודת אוסלו.
פרסמנו מאמר בנושא הזה הבוקר, גם בהקשר הזה.
הבעלון של המכון זה יהיה.
יצחק רבין, שהיה ראש האופוזיציה,
יושב ראש מפלגת העבודה,
זאת אומרת ראש מפלגת העבודה,
בעצם מכנס את הסיעה
עשרה ימים לפני סוף מלחמת המפרץ,
ואומר דברים שנשמעים כאילו היום הם נאמרים באולפנים.
ממש באותה רוח שהדברים נאמרים באולפנים, חלק מהאולפנים כמובן,
אבל הדברים האלה של רבין הם דברים שבעצם יובילו אותו,
זמן קצר אחר כך, לאחר שהוא יהפוך להיות ראש הממשלה, בבחירות
תשעים ושתיים,
יהפכו אותו למי שמוביל את תהליך אוסלו,
שהמלחמה הנוכחית היא בעצם תוצר של אותם הסכמים.
רבין טוען שתי טענות
באותה ישיבה. הוא אומר, דבר ראשון,
אנחנו צריכים סוג של היערכות חדשה מול האויבים שלנו בגלל האיום של הטילים.
אנחנו חייבים להיות תלויים במדינות זרות
כדי להגן על עצמנו, דבר שלא היה בעבר.
מדינת ישראל תמיד חשבה בראש של אנחנו נגן על עצמנו, לא צריכים להיות תלויים באף אחד.
אז רבין אמר, א', אנחנו צריכים להבין שללא תלות באמריקה אנחנו לא יכולים להסתדר לבד.
דבר שני,
ההבנה שהחברה הישראלית
חלקים ממנה ברחו מהמרכז מעיד על כך שהחברה הישראלית לא חסונה מספיק למלחמות ארוכות טווח ולכן צריכים ללכת על הסכמי שלום.
אלה שתי המסקנות שהוא אומר עשרה ימים לפני סוף מלחמת המפרץ.
ובסופו של דבר מיישם את הדברים בהסכמי אוסלו ולא נאריך בעניין הזה.
בכל אופן, מה אנחנו לומדים מהאירוע הזה?
ולעניות דעתי,
מה שקרה במלחמה הנוכחית זה שהרבה מאוד מהדברים המקולקלים שהיו אז
תוקנו במלחמה הזאת,
מכיוון שהחברה הישראלית גילתה חוסן עצום ארוך טווח,
גם בחזית וגם בעורף,
ובעצם כל נבואות הזעם שנטענו נגד העם הזה הופרכו.
אני לא אגיד כל, כי כשאמרתי את זה השבוע באיזה מקום,
אז הייתה טענה שעובדה, יש חלקים נרחבים בעם שלנו שמדברים בשפה של עכשיו, עכשיו, עכשיו, בכל מחיר וכן הלאה וכן הלאה, משמע שעדיין קיימים קולות כאלה, נכון?
אבל הגיוס באחוזים כל כך גדולים,
מסירות הנפש באזורים נרחבים של החברה הישראלית,
החוסן בעורף של נשים מכל הסוגים וכל המינים והסולידריות הערבות ההדדית האזרחית
כל אלה מעידים כאלף עדים שכל מה שרבין חשב היה שגוי
אם לא מעיקרה בצורה ניכרת.
בכל אופן הסיפור הזה כלומר הסיפור של מלחמת המפרץ הסיפור של אוסלו כל הדברים האלה
הם יכולים להיתפס כסוג של הידרדרות
שלא ברור כל כך מה הביא אותה.
זאת אומרת, אפשר לקרוא את ההיסטוריה
במובן מסוים כסוג של,
טוב, ואז הייתה מלחמת המפרץ,
ואז היו הסכמי אוסלו,
ואז הייתה הידרדרות מאוד חמורה במצב, והיו אשליות של שלום וכן הלאה וכן הלאה.
ליבני מנסה לטעון פה טענה מאוד מאוד מעניינת,
והיא שהתהליכים ההיסטוריים הם לא תלויים אחד בשני במובן כזה שבגלל זה קרה זה,
אבל הוא כן קושר ביניהם בקשר סיבתי כלשהו.
וזאת הנקודה שאני רוצה שנתבונן בה בצורה מעמיקה.
זאת אומרת, מצד אחד
ברור לגמרי שכשאתה רואה שיש אירוע כמו השואה, שהוא אירוע עולמי,
כלומר מלחמת העולם השנייה כאירוע עולמי,
שמשנה לגמרי את המפה של העולם,
הוא אירוע שאתה לא יכול להתכחש אליו שהוא אירוע בסדר גודל
לא רק היסטורי, אלא כמו שהוא אומר,
מטאפיזי. כלומר, אירוע שהוא מעל הרגיל.
מצד אחד.
מצד שני, אתה אומר לעצמך,
רגע, אז אם מדינת ישראל קמה בעקבות השואה, מה זה אומר?
שאם לא הייתה השואה,
זאת אומרת, אם הפאשלה הזאת לא הייתה קורית,
אז יכולנו גם להמשיך לחיות בגלות.
וכאן לבני בעצם מצביע ואומר לנו, לא,
לא נכון.
השואה לא הייתה אירוע מחויב,
במובן הזה שאם לא היינו הולכים אל ההיסטוריה ברוורס, אלא היינו מבינים שהייעוד עכשיו הוא לחזור לארץ,
אז יכולנו למנוע את השואה.
זה מצד אחד.
ומהצד השני,
אי אפשר להתעלם מהעובדה שיש קשר מסוים שאי אפשר לבטל בין השואה להקמת מדינת ישראל. אז מהו הקשר?
והטענה שלו, כמו שאנחנו כבר למדנו לא מעט פעמים,
שהקשר הוא שכש...
אם אפשר לדמות את זה לתהליך של בקיאה מביצה,
אז אם משהו צריך לבקוע מהביצה שלו, מהקליפה שלו,
וזה לא קורה בזמן,
אז מתחיל להיווצר תהליך של נסיגה אחורה.
כלומר, תהליך רגרסיה.
רגרסיה, נסיגה אחורה,
במקום שהתהליך יתקדם קדימה,
מתחילה להיות נסיגה אחורה.
למה?
בגלל שאמורים לעבור שלב. ואם לא עוברים שלב, אז זה לא נשאר סטטי,
אלא זה מייצר מחלות.
והשואה היא סוג של מחלה שהצטברה לאורך תקופה מאוד מאוד ארוכה בתוך העולם המערבי,
ובגלל שהגיע השלב של ההבשלה כבר, שוב, השלב הזה הגיע 100 שנה לפני כן כבר,
אבל זה הגיע טיפין טיפין טיפין.
אבל בגלל שהאירוע הזה לא הגיע למיצוי שלו,
אז היו סימנים רבים רבים רבים שהולכת להיווצר פה קטסטרופה.
לא הבנו את זה בזמן וזה מה שהיה.
זאת ההסתכלות של לבני.
שוב, זו לא המצאה שלו, הוא בעצם מתבסס על כל המקורות שאנחנו נראה פה בפרק הזה.
אבל הטענה המרכזית שלו היא שמדינת ישראל היא מחויב ההיסטוריה,
מחויבת ההיסטוריה.
זה לא אירוע שאפשר להסביר אותו כסוג של מקלט בטוח.
ובמובן הזה, באמת בסוף הפרק הוא מדבר על הדלותה הרוחנית של הציונות החילונית,
בסדר? זה, במהדורה החדשה זה בעמוד 64. והטענה שאפשר להגיד על הציונות החילונית היא שהיא הולכת,
מצד אחד הציונות החילונית יש לה זכויות,
שהיא פעלה פעולות מאוד מאוד נחוצות להקמת המדינה,
מצד שני היא גם הולכת ברוורס.
למה? כי היא רואה את כל האירוע הזה חלקים מתוכה
כסוג של בניית מקלט בטוח
לעם היהודי, שגם לו יהיה מקום.
במקום להבין שזה חלק מתהליך מאוד מאוד עמוק,
שעכשיו אנחנו מגיעים בעצם רק למיצוי שלו.
אבל התהליך הזה הוא תהליך עמוק, עמוק, עמוק וארוך,
שקשור בקשר בל יינתק עם שורשי הקיום האנושי,
לא פחות.
כמו שהזכרנו את הדברים החשובים של דאגלס מארי,
שאמר,
שכשהוא מגן על העם היהודי,
הוא בעצם מגן על העם שלו.
למה?
בגלל שאתם, במילים
כמו של לבני, אתם תקוות העולם.
והעם שלי, אם לא יהיה מחובר אליכם, אין לו תקווה.
בסדר? ככה מדברים גויים, חסידי אומות העולם.
אז עכשיו נעבור לעמוד 50. אני חושב שסיימנו עד סוף הפסקה הקודמת.
כלומר, מה?
אנחנו נמצאים בפרק שלישי,
עמוד 48,
במהדורה הישנה, אני לא יודע, הכותרת היא כניסה מהעורף.
זה פרק שלישי.
זהו, אני התלבטתי, נכון?
מה? ספק?
זהו.
אז בסדר, אז אנחנו יכולים להתחיל קצת, למרות שאת העקרונות אמרתי לכם בגדול.
ככה, עמוד 49.
מה?
אופש.
ככה.
בתחילת העמוד,
אברהם לבני שואל שאלה.
הוא אומר ככה,
איזה רעל שיתק את האנושות
מול ההכנה האיטית של פשע ענקי,
שהיא הייתה שותפה לה בדרגות שונות.
זאת אומרת, מה גרם לכך שאנשים לא ראו את האסון שהולך ומתרגש?
אז אפשר להגיד את זה על הרבה מאוד דברים, בסדר? בהיסטוריה. היסטוריה הרבה פעמים מתרחשת בצורה כזו שאתה אומר, מה, איך לא ראו את האסון שמתרגש?
בסדר, זו שאלה שגם נשאלת עכשיו.
עמוד 49 למעלה.
מניין באו העיוורון, הכפייה על השמרים, האשליה של העם היהודי,
שאף הוא נכנס אחורנית אל תוככי ההיסטוריה שהוא עמד להיות קורבנה הראשון?
כלומר, איך יכול להיות שראינו שצומחת
לידינו אימפריה טרור ולא עשינו שום דבר בשביל למנוע את הדבר הזה?
איך יכול להיות? מה התשובה?
אם אתה הולך ברוורס, אין סיכוי שאתה תראה את זה.
בסדר? רוורס מטאפורי.
רוורס מטאפורי אומר שאתה רואה את כל מה שמתרחש בהיסטוריה כסוג של פעולות מקריות.
כלומר, רדפו אותי, הייתי צריך בית,
אז אני צריך עוד פעם בית. אז בסדר, אז אתם תשבו פה, אני יושב פה, יהיה לי בית, לכם יהיה בית, הכל יהיה בסדר. אם אתה לא מבין שכל האירוע שמתרחש פה הוא אירוע היסטורי,
מטה-היסטורי,
שהמשמעות שלו היא שיבה של העם היהודי אל ארצו.
ואם אתם לא תשובו אל ארצכם,
אז יהיו כל מיני סיבות חיצוניות שימנעו את זה מכם.
אם אתם לא תבינו את הדבר הזה,
הגורל שלכם נגזר. כל פעם לחיות את האיסורים האלה.
בסדר? אני מחבר פה בעצם בין השאלה שלבני שואל
על השואה,
על האירועים שמתרחשים היום,
כי הם קשורים לאותו רעיון.
הרעיון הוא שכשלא מבינים איך ההיסטוריה עובדת ואת המגמה של ההיסטוריה,
אז כל הזמן הולכים ברוורס. ללכת ברוורס זה אומר, זה כמו ללכת בעיניים עצומות.
לא להבין לאן העסק הזה מוביל.
כשבן אדם לא מבין לאן העסק הזה מוביל.
יש רמות שונות של חוסר הבנה.
יש כאלה שמדברים על כך שמדינת ישראל תהיה מדינה ככל המדינות,
עם ככל העמים.
יש כאלה שמדברים ברמה יותר עמוקה,
הם אומרים, ברור שיש צורך שעם ישראל יגן על עצמו.
בסדר? כמו הרצל,
במונחים רבים,
ראש הממשלה נתניהו מדבר במונחים דומים.
לא עכשיו נכנס לכל הפילוסופיה הפוליטית-מדינית שלו והציונית,
אבל הוא מדבר במונחים דומים.
אז ליבני אומר ככה:
ללא ספק,
אין שאלה יותר מתמיהה ויותר דרמטית מזו.
אולי זו השאלה היותר בסיסית הכוללת את כל השאלות שיכול אדם לשאול את עצמו על מהלך ההיסטוריה.
אנה אנו באים?
האם יש משמעות להיסטוריה?
שמא נוכל עוד להידרדר אל אסון דומה בלוויית אותה בערות,
אותה שותפות לפשע,
אותה נבזות?
בסדר? אנחנו היום, 40 שנה אחרי, יכולים להגיד בהחלט.
אם לא מבינים, זה מידרדר.
זאת אומרת,
אם העם היהודי בכל גלויותיו עכשיו לא יבין
את העיקרון שעליו מדבר לבני פה,
אז ההיסטוריה תחזור.
זאת אומרת, המחלה מקוננת עדיין בתוך אירופה.
איך ראיתי היום בבוקר איזשהו מאמר, נדמה לי של אלדד בק,
שהוא אמר שבגרמניה היום מעטים הם בני הנוער
שיודעים מה זה מחנות השמדה,
אבל כמעט כולם אומרים שהעם היהודי הוא רוצח.
בסדר? זאת אומרת, זה היום, היום.
בסדר? זאת אומרת, רוב הגרמנים בעצם לא יודעים,
הצעירים לא יודעים שהיה כזה דבר שואה,
אבל הם כן יודעים שהיהודים הם כאלה שלא ראויה להם מדינה.
אז אנחנו, שזוכים ללמוד את הספר הזה, שהוא פוקח עיניים,
אנחנו מבינים את תהליכי העומק.
תבינו שהמון המון אנשים מלומדים,
יכול להיות שהם דוקטורים, פרופסורים להיסטוריה,
הידיעות הבסיסיות האלה שחסרות להם,
הן פשוט,
הן כסומה בערובה.
פשוט כמו עיוורים בחשיכה.
כמובן שיש לזה סיבות מאוד עמוקות.
למה הם לא רוצים לשמוע את האמת הפשוטה הזו? לכאורה, הדברים זמינים,
פשוטים, אפשר לקרוא אותם. זה לא, זו התנגדות פנימית.
זה, זה...
כן, שוב, מה זה לא יכולים לשנות?
הם לא מעוניינים לשנות, הכוונה, הם כל הזמן...
שו...
זה, זה, זה טרגדיה. זאת אומרת, יש פה איזה טרגדיה. זה כמו בן אדם שנטש בית,
ולבית הוא כבר לא יכול לחזור, בגלל כל מיני סיבות, כי הוא הסתכסך עם ההורים, או לא משנה מה.
והוא כבר לא יכול להיות בחוץ, בגלל שמאיימים עליו בחוץ, אז לבית הוא לא יכול לחזור, וללכת החוצה הוא לא יכול.
וזו הייתה טרגדיה של האדם החילוני האידיאולוג.
למה?
כי החילוניות הובילה לדרך ללא מוצא, במידה מסוימת.
לחזור ליהדות במובן הרגיל, הוא כבר לא יכול,
אז הוא נמצא בממש כף הקלע.
זה ייסורים גדולים.
כי מתי שיש רעל כל כך עמוק אצל חלק מהנפשות נגד יהדות,
ונגד כל דבר שהיהדות אומרת,
אז הוא לא מסוגל לחזור לבית, כי יש לו כל כך אנטי לזה.
אז תשימו לב שיש אנשים שמצליחים לעשות את התהליך של השיבה
על ידי,
בדרך כלל זה אנשים שיש להם סנטימנט יותר עמוק ליהדות.
זאת אומרת, הם לא אנטי כאלה,
אבל אלה של האנטי,
זה מגיע עד רמות כל כך עמוקות של אוטואנטישמיות,
שזה כאילו מבחינתי שהמדינה תישרף ובלבד שהיא לא תהפוך להיות יהודית.
זה מחלה.
מחלה אוטואימונית פר-אקסלנס.
אז ככה,
נמשיך. שמא נוכל עוד להידרדר על אסון דומה בלוויית אותה בערות, אותה שותפות לפשע, אותה נבזות?
כוח התביעה של שאלות אלו הביא אותי באופן אישי להכיר את היהדות ולעלות לארץ.
נראה שאין עוד תשובה אחרת.
אבל זו תשובה במישור הנפשי.
זאת אומרת, מה שאני עשיתי, הוא אמר על עצמו.
הצעד שאני עשיתי זה תשובה במישור הנפשי. אני הגעתי למסקנה.
אבל מה אני אומר לכולם?
לבד מזה יש להבין את ההיסטוריה.
במה שנוגע להיסטוריה יש להבהיר שאין הקמת מדינת ישראל תוצאה של השואה.
במהותם אין שני המאורעות האלה ניצבים באותו מישור של הסבך ההיסטורי.
תחיית מדינת ישראל היא מאורע שחיכו לו אלפיים שנה.
ממחרת נפילת ישראל ושרפת המקדש על ידי הגדודים הרומאים של טיטוס.
המאורע נמשך
מהכרח היסטורי בן אלפי שנים.
מצו נצחי של הקיום היהודי.
מהצפייה הנבואית על ההיסטוריה,
הצופה שמירושלים הבנויה בידי עם ישראל תצא תורה להעיר לעולם.
השאלה השפויה, היחידה,
שניתן לשאול היא זאת,
מדוע תחייתה של מדינת ישראל התאחרה כל כך?
מה ההכרח שגרם לעם היהודי לדאוג באיחור כה רב להגשמת הצו המטה ההיסטורי הזה?
זה מאוד מעניין,
הרי אחת השאלות הגדולות שאנחנו שואלים למה הגלות
של בית שני היא כל כך ארוכה.
אז ליבני אומר, אני לא בא להטיל בזה ספק, הרי ברור לגמרי שהיא יותר ארוכה מהגלות של בית ראשון, בסדר? 70 שנה, לא 70 שנה.
אבל עדיין, יש פה שאלה, היא לא הייתה חייבת להתארך כל כך
במידה מסוימת.
זאת אומרת, הייתה פה איזה בעיה,
הייתה בעיה של העם היהודי,
שבגללה הייתה פה התאחרות היסטורית.
מדוע היה דרוש זמן כה רב כדי להיענות לקריאתם הנמרצת של החוזים הגדולים שהופיעו?
מהרמב"ן במאה ה-13, הגאון מווילנה במאה ה-18,
ועד הרב קוק במאה ה-20.
מאז
י"ל פינסקר והרב קלישר ועד הרצל.
אמת,
גם את השואה חזו הנביאים,
וזה רק מחדד את חומרת שאלתנו.
מהי אותה תלות המצמידה את הקללה ואת הברכה שראו הנביאים?
שום דמיון אנושי לא היה בכוחו לצפות את האימה המפלצתית של השואה.
ובכל זאת,
לפני שלושת אלפים שנה מסר לנו התנ״ך את הודעתו על טרגדיות ואסונות שלא ייאמנו.
לדאבון הלב,
צריך היה להגיע לעידן המודרני כדי לחזות בהגשמתן.
רק גדול הנביאים, משה,
עברנו לעמוד חמישים,
היה יכול בצפייתו את כל ממדי ההיסטוריה לדמות את
אפשרותן של קללות איומות כל כך כמו אלה שבויקרא פרק כ"ו ובספר דברים.
אספה עליימו רעות חיצי אכלה בם.
אמרתי אף אהם אשביתה מאנוש זכרם.
לולי כעס אויב עגור פן ינקרו צריימו.
בסדר, זה אחד הפסוקים המזעזעים.
זאת אומרת, אם לא הייתי חושש
ממה שהאויב יגיד,
אז הייתי ממשיך ופוגע בישראל עוד, לולי כעס אויב עגור.
הקדוש ברוך הוא פוחד כביכול ממה שהאויב, מה שהם יגידו.
בסדר, זה מה שנקרא חילול השם.
חילול השם.
פן ינקרו צרימו.
אבל אלה היו רק אפשרויות,
איומים,
אזהרות מרתיעות.
אם לא תשמע בקול השם אלוהיך,
שום הכרח היסטורי לא דרש את התגשמותם של איומים שכאלה.
אין מאורע מעין זה, אלא דבר מקרי.
הוא בלתי צפוי, לא הכרחי.
ואכן השואה הייתה מאורע נסיבתי,
התגשמות אחת האפשרויות של ההיסטוריה שניתן היה ושחובה היה למנוע אותה.
בסדר, כאן יש
נקודה שלבני בעצם צועד בכיוון מאוד מאוד דומה לכיוון של מניטו. אמרתי את זה הרבה פעמים, שיש פה דמיון רעיוני ויש פה גם דמיון מתודי.
הדמיון המתודי
הוא שמניתו בעצם מדבר בשפה
של זהויות והוא מדבר גם בשפה של צמתים היסטוריים.
בסדר? זאת אומרת,
צומת היסטורי זה אומר שאדם מגיע לאיזה שלב היסטורי שהוא צריך להחליט החלטה לכאן או לכאן.
והוא יכול לבחור ללכת לכיוון הזה כי הקדוש ברוך הוא נותן חופש בחירה,
אבל הפנייה לשם היא לא הכרחית.
זאת אומרת, אם אתה תלך לשם,
ההיסטוריה תמשיך משם.
אבל יש חשיבה אחרת,
והיא חשיבה שכאילו יש תחנות שאנחנו חייבים לעבור.
ואז אם הנבואה דיברה על כאלה צרות,
אז כנראה שעם ישראל צריך לעבור מתישהו את הצרות האלה.
אבל זה לא נכון.
זאת אומרת, מניטוק כל הזמן דיבר על ה...
בגלל זה הוא ראה את ההיסטוריה כדרמה.
מה זה דרמה?
לא טרגדיה.
טרגדיה זה סוף רע ידוע מראש.
בסדר? טרגדיה יוונית.
אתה יודע שלא משנה מה הגיבור יעשה,
הסוף הרע בוא יבוא,
כמאמר שירו של נתן זך.
לא טוב היות האדם לבדו,
והוא לבדו, והוא לבדו יודע שגם אם יתמהמה, בוא יבוא.
מי יבוא?
המוות יבוא.
בסדר? טרגדיה.
זה חשיבה מיתית יוונית.
החשיבה העברית היא חשיבה
של דרמה.
כלומר, יש אחריות לאדם,
הוא צריך להכריע,
ואם הוא יכריע לכיוון לא נכון,
זה לא שיהיה סוף העולם,
זה לא תהיה טרגדיה מוחלטת,
אבל זו יכולה להיות טרגדיה שתעלה מחיר מאוד מאוד יקר.
כלומר,
גאולת ישראל תמשיך ותתקדם,
אבל מה יהיו המחירים שנצטרך לשלם כדי שהיא תתקדם?
ברחמים.
וזאת הנקודה של ההבדל בין טרגדיה לדרמה. הדרמה זה שלהחלטות יש משמעות הרת גורל.
זה חשוב
שבן אדם לא יעשה שטויות,
שבן אדם לא יגיד, לא משנה, הכל מכתוב.
מה שצריך להיות, מה שהקדוש ברוך הוא יחליט, יחליט. מה זה משנה, נחליט ככה, נחליט ככה, הכל, הקדוש ברוך הוא יוביל אותנו.
זה לא עובד ככה.
אם בן אדם יחליט החלטות טובות,
הוא יכול לקחת את עצמו לכיוון טוב.
יחליט החלטות פחות טובות, ייקח את עצמו למקום פחות טוב.
זה נכון שאחרי מה שקורה,
אז נכון להזכיר את דברי הרב צבי יהודה,
שהבדיעבד שלנו זה הלכתחילה של הקדוש ברוך הוא. זה גם נכון.
בסדר? דברי הרב ודברי התלמיד צריך לשמוע אותם ביחד.
גם את מניטו, גם את הרב צבי יהודה. זאת אומרת, מניטו מדגיש יותר את מימד הבחירה בין הצמתים.
והרב צבי יהודה יותר אומר,
היה, אם היה, הבדיעבד שלנו, אנחנו חשבנו שזה בדיעבד.
ככה לכתחילה הקדוש ברוך הוא רצה שזה יהיה.
בסדר? זה שתי נקודות מבט אמוניות נכונות מאוד.
שהאדם צריך להחזיק כל הזמן את החשבון של שתיהן.
וכדי שאנחנו נסיים את הלימוד הפעם באיזה התקדמות,
מה?
אה, בסדר, אבל יש לנו גם את הלימוד הקצר שלנו בנושא הגבריות,
אז אנחנו נעצור רגע.
ככה, השואה והקמת מדינת ישראל, אני ממשיך עוד פסקה אחת. לעומת זאת,
הייתה הקמתה, הקמת המדינה בלתי נמנעת.
היא התאימה להכרח היסטורי ומטה-היסטורי.
מטה היסטורי הכוונה לא רק המאורעות אלא המשמעות של המאורעות.
הרוח של המאורעות.
הקשור לתעודתו, תעודה זה יעד.
מלשון ייעוד.
בת אלפי השנים של עם בני אברהם, יצחק ויעקב.
על כן אי אפשר להעמיד באותו מישור,
באותה סקירה, תסתכלו למטה, פרספקטיבה,
באותה פרספקטיבה היסטורית את השואה
ואת הקמת מדינת ישראל.
שני מאורעות שונים כל כך, השייכים בעליל למישורים שונים לגמרי.
אם נראה במדינת ישראל תשובה לשואה בלבד,
אנו בבת אחת קובעים שמדינה זו
היא מציאות נסיבתית,
כמעט מקרית ושרירותית.
משהו שאפשר לו גם שלא לקרות,
ואולי גם שאף היה צריך למונעו,
בדיוק כמו שהיה צריך למנוע את השואה.
בסדר?
כמובן שאנחנו מתחברים בדברים פה לדברים שהרב צוקרמן כותב בהקדמה המפורסמת לספר, שלמדנו אותה בחודש אלול.
הרב צוקרמן בעצם, כשהוא מתבסס על הדברים של הרב קוק באורות התשובה
ועל היסודות, שוב, שלבני בעצם מבסס את כל הספר הזה על נושא התשובה,
אז התשובה היא תנועה מטה-היסטורית.
היא תנועה שדוחפת את עם ישראל,
כמו את האדם,
לתקן את מעשיו,
לשוב,
לשוב,
לשוב לארץ,
לשוב למעשה הנכון,
לשוב בכל ההיבטים, כל ארבעת המעגלים שדיברנו עליהם.
אז בעצם השיבה של עם ישראל לארץ היא הכרח.
כלומר, ברור לגמרי שכשאתה זורק משהו למעלה,
כוח המשיכה יחזיר אותו למטה.
ברור לגמרי שכשעם ישראל שאמור להיות בארץ,
יוצא מהארץ, לא משנה מאיזה סיבה,
הוא חייב כבר לחזור לארץ.
זה לא משנה כמה זמן זה יארך,
אבל הוא חייב לחזור לארץ.
זה לא סתם שיהודים מכל רחבי העולם הגיעו פתאום לארץ ישראל. למה?
כי זה הכרח חיים.
אנחנו חייבים את ארץ ישראל בשביל לחיות.
אז מה?
אז זה גם דומה קצת לדברים של הרב צבי יהודה. כמו שהרב צבי יהודה אמר,
שכשהילד צריך לחזור הביתה,
והאימא רואה שהוא לא חוזר הביתה, אז מה היא עושה?
היא תופסת אותו ביד וגוררת אותו הביתה.
כלילה וחושך ויש חיות טורפות וכן הלאה,
ואז הוא נפצע ונחבל,
זה כל המשל של הרב צבי יהודה שהיה חוזר עליו הרבה פעמים כשהוא דיבר על השואה.
זאת אומרת,
השואה הייתה
סוג של תוצר שנבע מהאיחור של ישראל להגיע לתשובה שלו.
היינו צריכים לשוב.
לא שבנו בזמן,
יש לזה מחיר,
וזה המחיר.
זה מאוד כואב להגיד את זה, אבל בסופו של דבר זאת התשובה הכי אמיתית
כשאתה קורא את ההיסטוריה במובן רחב.
כלומר, כשאתה קורא את ההיסטוריה מהתנ״ך
ועד ימינו.
במובן הזה באמת יש משהו מאוד מיוחד בספר הסוד הישראלי, שיבת ציון אס לעמים,
שהוא, כמו שאמרה לי אותה אישה יקרה,
הוא ההמשך,
או איך היא אמרה, הוא לוקח את התנ״ך ברצינות.
כלומר,
לקרוא את הפסוקים של התנ״ך בספר דברים,
בספר ויקרא, לראות את הקללות, להבין שזה דבר שעלול לקרות,
אבל לא מחויב לקרות,
זה סוג של הבנה מאוד מאוד עמוקה מה התכלית.
אז נסיים את זה.
זה מבט שקרי.
כלומר, התלות של מדינת ישראל,
של הקמת מדינת ישראל בשואה,
המסמא את העיניים מלראות את טבעה האמיתי של מדינת ישראל, שהיא באמת
המציאות הפחות מקרית שיש והיותר מושרשת בהיסטוריה שיכולה להיות.
כמה מדינות ישנן שיכולות לטעון שהן
ממשיכות היסטוריה בת יותר משלושת אלפים שנה.
ואף על פי כן, נראה לצערנו שאיזה קשר מסתורי
מחבר את שני המאורעות. איזה שני מאורעות?
השואה והקמת המדינה.
את זה שצריך היה לקרות,
ואת זה שלא צריך היה לקרות.
את זה המבטא את נצח ישראל,
ואת זה המגשים את הסכנות והאיומים הקשורים להתממשותו
או אי-התממשותו של ייעודו של עם התנ״ך.
וכל מה שלבני אומר פה על השואה והקמת המדינה,
אני אומר באותה מידה
על מאורעות בסדר גודל כמו של מאורעות שמחת תורה,
המכונה 7 באוקטובר.
כל הדברים האלה קשורים לאותו רעיון.
האיסורים שאנחנו עוברים הם לא הכרח,
אבל יש להם קשר מסתורי מסוים, שאנחנו נבין אותו,
לשיבה של ישראל לארץ.
נכון, נכון מאוד, נכון.
זה מה שניסיתי להגיד
באזכור של מלחמת המפרץ.
זאת אומרת שמלחמת המפרץ
היא קו פרשת מים
בחברה הישראלית
של סוג של ייאוש של דור המייסדים, בסדר, רבין היה מדור המייסדים,
רמטכ"ל ששת הימים,
מהחזון הציוני.
זאת אומרת, במילים אחרות,
מה שליבני אומר פה בסוף הפרק,
הדלות הרוחנית של הציונות החילונית,
זה מה שגרם בסופו של דבר להחלטות, להכרעות שהובילו לייאוש מהשיבה לארץ.
זאת אומרת,
התהליך הזה שנקרא תהליך אוסלו,
זה ההגדרה הכי מדויקת שלו,
זה אדם שבגלל תחושה פנימית, זה כמו,
אפשר לדמות את זה לבן אדם שהתחיל לרוץ מרתון
והוא התעייף
באמצע הדרך
והוא התחיל להסביר בכל מיני תירוצים ואמתלאות למה הוא בכלל לא היה צריך מלכתחילה לרוץ את המרתון הזה.
זאת אומרת, הסיבה היא עייפות
והתירוצים הם אד הוק האירוע.
ומה שבעצם קורה אצל רבין ובעצם הנהגה שלמה שמדברת בשפה מאוד תבוסתנית,
ממש צריך
בוודאי, זה אותו, שוב, הכל קשור לאותו אירוע.
הסיפור של אוסלו הוא בעצם סיפור של כשל מנטלי
ושל ייאוש מהגשמת החזון הציוני, כי אין יותר כוח.
הדבר הזה מוביל בעצם לוויתורים וויתורים וויתורים,
ועקירת יישובים,
והתכחשות בסופו של דבר לשורשים של החזון הציוני.
לכן אני חוזר פעם אחרי פעם ואומר,
הספר הזה כל כך חשוב
בגלל שהוא לא מספר לנו את הסיפור של חשיבות השיבה לארץ מהצד של איזה ציוני דתי שכותב את זה,
או איזה רב ציוני שכותב את זה,
כי הוא עשה את זה גם ככה.
אז הוא רוצה להראות עכשיו כמה זה מוצדק מה שהוא עשה.
מדובר פה באדם שבא מבחוץ ואומר, תשמעו,
אתם לא תחזרו,
העולם שלנו בקריסה,
התרבות המערבית בקריסה,
האדם נמצא ב...
הסתכלו,
תסתכלו, פוקחזי, מה ראינו היום?
איזה מפלצות חיים לידינו
שמשחררים יהודים ומסביבם פשוט כמו חיות טרף.
מאיפה זה בא?
כל מי, זוכרים את המשוואה?
כל מי שמתנגד לעם היהודי הוא בעצם חותר תחת
הצלם האלוהים שבו.
וככה הוא ייראה.
אז האדם המערבי בעצם הפך להיות חדל אישים,
זאת אומרת אין לו כוח,
והאדם הערבי יש לו הרבה כוח, אבל הוא מושחת לגמרי.
צלם האלוהים שלו הושחת.
והעולם מחכה, פשוט מחכה, מחכה ומצפה שהעם היהודי, אגב,
זה קרה.
זאת אומרת, זה לא סתם שאנשים ישרים כמו דאגלס מארי זיהו במה שהתרחש פה במלחמה הזאת סוג של תקווה לעולם.
כי יש לו ישרות מספיק בשביל לזהות פה את התהליך העמוק שמתרחש.
אז הוא לא רואה את זה רק כעם שקם להגן על עצמו.
הוא אמר, לא,
זה כמו שנתניהו אמר אז מול שני בתי הקונגרס.
הוא אמר, זה הברכה והקללה והתרבות מול הברבריות.
בסדר? זה הסיפור.
עכשיו, כל מי שנאבק בזה,
הוא בעצם, הוא בעד ברבריות בסופו של דבר.
זה הסיפור העמוק פה.
בסדר?
אז סימנו, סימנו.
זה המקום שהגענו אליו.
אז זה מוזר כזה, נכון? זה קצת מוזר. נראה, עלול להיראות מוזר. למה הוא חופר כל כך הרבה בעניין הזה של השואה, השואה, השואה?
כאילו, זה מוזר קצת האירוע. אז ברור לגמרי שברמה האישית שלו הוא חופר בזה, בגלל שזה האירוע שבעצם זעזע את חייו.
אבל הוא אומר, לא, זה לא הסיפור.
זה לא סיפור אישי שלי.
תדעו לכם שהעולם שלנו חולה,
ואתם אשמים בזה שהוא חולה.
אתם, מה זה אתם? הוא לא בא בשמי, הוא לא נגדנו, הוא חלק מאיתנו.
הוא אומר, אנחנו לא עשינו את הצעד המתבקש, ולכן העולם קורע בסבלו.
בסדר? זה, קודם כל, זו פרשנות מרתקת, לדעתי,
להמון, המון, המון, המון תופעות תרבותיות מאוד מאוד משונות, שאנחנו חווים בעצם משנות ה-30, 40, 50, 60, 70, בסדר? במאה ה-20 ועד ימינו,
אתה אומר, מה קורה לאנשים שהם כל כך מתנהגים בצורה מוזרה? כלומר, מאבדים את האנושיות שלהם.
כאילו, המאבק עכשיו בין שמרנים לפרוגרסיבים בארצות הברית, באירופה גם, כל מיני...
אתה אומר, מה זה הדבר הזה? מה קורה פה?
מה שקורה פה
זה שהנצרות כדת,
שכוננה בעצם את התרבות המערבית, נפלה.
נפלה לא תוסיף קום, זהו.
יש ואקום עצום מבחינת המשמעות של האדם המערבי,
והדבר הזה גורם לקריסה,
קריסת מערכות נפשית, תרבותית,
רוחנית,
עמוקה מאוד.
זה כאילו,
צריך להבין, יש פה רמה של יתמות עמוקה מאוד של האדם המערבי.
זה לא איזה אירוע, זה לא איזה אפיזודה קטנה, זה כאילו אנחנו קמים בבוקר,
אומרים מודה אני,
מחוברים לארץ ישראל, מחוברים לאיזה משמעות גדולה.
האדם המערבי באמת הוא נמצא בוואקום נורא.
אז בסדר, יש תחליפים, יש כל מיני דברים של פסיכולוגיה,
יש כל מיני, יש הרבה דיבורים.
אבל בסוף אתה מסתכל על הדת שלך שצמחת עליה,
ואתה אומר, זה לא זה.
זה לא נותן את אותה משמעות.
בסדר?
אז בעזרת השם אנחנו נמשיך פעם הבאה.
מה זה?
הנצרות נפלה,
קודם כל ברמה הפשוטה ביותר,
הנצרות לאורך ימי הביניים הייתה הדת ששלטה בעולם המערבי בסדר המלכים היו קשורים לנצרות זהו אז ברגע שהפרוטסטנטיות הגיעה לעולם ודיברנו על הנקודה הזו
פרוטסטנטיות שהייתה בעצם סוג של מחאה נגד הקתוליות אז הנצרות בעצם הלכה והידללה והידלדלה
עד שהחילוניות המודרנית היא בעצם סוג של נצרות מחולנת ומדוללת
זאת אומרת האדם החילוני שהפריד את הדת מהמדינה
והפריד את הדת במידה מסוימת מהחיים שלו,
אז הדת נמצאת במקום כזה פיצי בחיים שלו.
היא לא באמת תופסת מקום מרכזי.
ובעבר הכל היה הכנסייה,
הכל, כל החיים היו סביב הכנסייה.
זה לא משנה מה היא עשתה,
אבל הכל היה מסביב לזה.
אז האדם בעצם,
אלוהים ניטל מהחיים של האדם המערבי.
נכון.
התפללו.
מעניין, מדהים, מדהים, מדהים, יפה מאוד.
זהו, אז תודה רבה, תודה רבה לכולם.
אנחנו עכשיו עושים עצירה ממש של רגע ועושים שיעור קצר
למעוניינים על נושא הגבריות, בסדר? זה המפגש השלישי שלנו.
אז תודה רבה, אנחנו עכשיו נפתח,
:::::::
