בעמוד 132, בעמוד 132, בענייני חלומות,
יש הרבה עניינים
שקשורים לחלומות שהרב פה מבאר למעשה
רוב רובה של משנתו לגבי תופעת החלום,
דברים שצריכים ללמד כמקשה אחת, כמשנה
שדורה ואנחנו נזקוף לבנה, מה שנקרא, ניקח איזה אבן אחת
מתוך הדברים המופלאים והדי סתומים
מטבע הדברים, לגבי חלומו זה חלום, זה מציאות מורכבת.
אז אנחנו נראה מה שכתוב כאן ב-132,
אמר רב הונא,
זו שורה שלישית בגמרא, מה רב הונא?
לאדם טוב אין מרים לו חלום טוב,
ולאדם רע אין מרים לו חלום רע.
תעני אינם יהחי.
כל שנותיו של דוד לא ראה חלום טוב,
וכל שנותיו של אחיתופל לא ראה חלום רע.
מ"ב
אומר רב כך,
לאדם טוב מראים לו חלום רע,
ולאדם רע מראים לו חלום טוב.
יסוד התכונות הנפשיות
לטוב ולרע הוא תלוי במידת אהבת עצמו.
אדם שיש לו אהבה עצמית מופרזת,
מזה צומחות,
פרות ורבות
כל המידות הרעות,
כל המידות הרעות קשורות
בעקבה של אהבה עצמית,
מה שנקרא אנוכיות,
שאדם חושב לעצמו,
הוא חושב לעצמו,
מטבע הדברים הוא יהיה קמצן,
הוא יהיה כעסן,
אין לו סבלנות לעסוק
ברצונות של אחרים, הוא כעסן, הוא קצה רוח,
וכל התכונות הרעות.
ברור שהוא יהיה גם גזלן, הוא יהיה בעל מחלוקת,
כיוון שהוא לא יכול לסבול
שום פנים ואופן את המציאות המורכבת
שלמעשה מכריחה אותו
להתייחס
למרחב,
להבין שיש גם דברים זולתו.
אז ברגע שאדם הוא
נוטה
בצורה משמעותית לכיוון של אהבת עצמו,
מזה מתפתח הרע.
במידות הרעות, מעשים הרעים,
במחשבות הרעות,
כך אומר הרב
לפתיחת דבריו,
יסוד התכונות הנפשיות לטוב ולרע הוא תלוי במידת אהבת עצמו.
למה הרב אומר במידת אהבת עצמו?
מכיוון שיש מידה ראויה של אהבת עצמו.
אנחנו מערב במוסר וויחא, אהבת עצמו בטבע.
רק כשמוסיפים על גבי אהבת עצמו בטבע, מוסיפים עוד
ועוד אהבת עצמנו,
מזה הולכת ומתפתחת,
כן, המחלה הקשה של האנוכיות. אבל אהבת עצמו בטבע זה בסדר.
זה שאתה דואג קודם כל שיהיה לך מה לאכול ולשתות,
בסדר, הצרכים שלך הם קודמים,
בהרבה מן המקרים לאחרים, אם אין אני לי מי לי, זה בסדר.
לכן צריך מידה בזה.
זאת אומרת,
אדם לא צריך להיבהל מזה שהוא דואג לעצמו. השאלה באיזה מידה?
אם דאגת עצמו עוברת את הגבול עד כדי כך
שכאשר הוא עוסק במאכלו,
הוא לא יכול לחשוב על שום דבר אחר חוץ מעצם האכילה,
כמו כלב שאוכל מתוך הצלחת,
ואם מישהו יבוא להפריע לו כרגע,
אז הוא יחשוף לו שיניים.
זה כמובן גובל בהשתעבדות ובאובססיה כזו, בצרכים העצמיים שלנו,
אז זה כבר לא בסדר.
אבל אם זה במידה, זה בסדר גמור.
אדם מחויב לקיים את המציאות הפרטית שלו.
כל אחד מחויב לקיים את המציאות הפרטית שלו, גם הפיזית,
גם הנפשית,
גם רוחנית.
אבל זה יכול להיות במידה.
זה מתוך דברי הרע, אפשר להבין כך.
תלוי במידת אהבת עצמו.
והנה פירוש הדברים.
שמי שאהבת עצמו נפרזה אצלו
יותר מגבול הצדק והאמת,
כן, האהבה הזאת תאוור את עיניו.
ויהיו אצלו כל דרכיו בחזקת מתוקנים,
לא יראה לעצמו אוון ועוול,
כי כל אשר יעשה עבור אמת ביצעו,
ימצא.
ימצא על פי משפט אהבת עצמו הגוברת על כל מידותיו,
שהוא חותם הצדק והיושר.
וגם הרהורי לב לא יעלו בידו להסתפק, אולי עשה עוולה.
פלא גדול.
מה שהרב אומר כאן זה באמת דבר מופלא.
מי שאהבת עצמו נפרזה אצלו,
מוגזמת,
עוברת את המידה,
הנטייה לקצה, מזכיר לנו קצת את דברי הרמב״ם בשמונה פרקים,
שמכנה את חולי הנפשות, הזכרנו את פעם שעברה, כי מדומני,
שחולי הנפש באמת זה ההפרזה.
שהדבר עובר את הגבול שלו,
ממילא הוא לא מאפשר לדבר המשלים אותו להופיע.
לא מבין.
אדם שעוסק בטיפוח הגוף יותר מדי,
אז הוא לא מאפשר לרוח להתפתח.
כל דבר צריך להיות במידה כדי שלא יפריע
את הדברים האחרים שגם הם צריכים לחייו,
לקבל את שלהם, את המידה הראויה להם.
אז ברגע שהאדם אצלו, אהבת עצמו נפרזה אצלו יותר מגבול הצדק והאמת,
שוב, אנחנו רואים פה את העניין של המידה.
אם באמת אוהב את עצמו על פי גבול הצדק והאמת,
זה בסדר גמור לא אוהב את עצמו.
אדרבה, אם אתה לא אוהב את עצמך, אתה מופקר.
זה לא בסדר.
אין דבר כזה. מה אתה מצפה,
שמישהו אחר ידאג לך?
לא.
אתה צריך לדאוג לעצמך.
אבל אם זה עובר
את גבול הצדק והאמת,
אהבה הזאת תעוור את עיניו.
מה זאת אומרת תעוור את עיניו?
יהיו אצלה כל דרכיו בחזקת מתוקנים.
הוא לא רואה
חובה לעצמו.
כל נגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו.
כשאדם הוא
שוגה באהבת
עצמו יותר מדי,
כשהוא עושה דברים על פי אהבת עצמו,
הוא לא נותן צדקה.
אז מה הוא אומר?
הוא לא אומר, אה, אני לא בסדר, מה, יש פה אדם עני.
בסדר, אני לא צריך לתת לו 100 שקל,
אבל לתת לו משהו, לשמח את ליבו,
להרגיש שמתייחסים אליו, להאיר לו פנים, אפילו אם אין לי.
כן, להוציא את הכיסים, להראות,
כל כך מצטער שאין לי,
הייתי כל כך רוצה לתת לך, אני מאחל לך בריאות.
זה לא מעניין אותו בכלל, לעני.
אגב, הוא משוכנע שהוא צודק.
הוא משוכנע שעני זה מטרד.
והעני הזה עכשיו, בעצם הבקשה שלו בפשיטת היד,
הוא משיג את גבולו של האנוכים.
הוא משיג את גבולו.
לעני אין זכות לצפות
שאתה תפתח את היד.
אתה עסוק בעצמך עכשיו.
כיוון שאתה עסוק בעצמך, מה אכפת לך עני הזה?
אז אתה מצדיק את עצמך, ולרוב שאתה מצדיק את עצמך, אתה גם מפליל את העני לפעמים.
כל העניים האלה, יש להם כסף בבית, תראה, תראה, הוא נוסע עם רכב, הוא מקפס עם דבות.
יש לך תירוצים,
כאן טעמים לטהר את השרץ של האנוכיות.
בעיה,
זה מה שאומר הרב כאן.
הרבה פעמים כשאדם עושה סניגוריה לעצמו על דברים,
לאמיתו של דבר הוא מנסה להצדיק
מעשים רעים.
כמובן הוא יחפש את אותם אלו שחושבים כמוהו, כי הוא מרגיש שביחד
עם האנוכיים יצטרפו ביחד,
וביחד הם יצדיקו את מעשיהם, יש לזה יותר כוח.
אז הוא מצטרף לקלאב של האנוכיים,
של הקמצנים, של אלה שאוהבים את עצמם,
זונות מפרכסות זו לזו, הם מפרכסים אחד לשני,
וככה הם פוטרים את עצמם מהחובות כלפי אחרים.
מה פתאום שאנחנו אוהבים?
והוא צדיק בעיני עצמו,
עד כדי כך.
אומר הרב, אהבה תעבר את עיניו,
וייעוץ לו כל דרכיו בחזקת מתוקנים. שימו לב, חזקה.
חזקה זה לא משהו ארעי, זה לא שהוא עכשיו, אני יודע, מחמץ,
ולא נותן לעני,
ואחרי זה הוא מהרהר.
לא, בחזקת מתוקנים. למה בחזקה? כי הוא עושה את זה הרבה פעמים. כמה פעמים זה חזקה? שלוש פעמים.
הוא עושה את זה יותר.
זה כבר בחזקת מתוקנים.
הפעולות האלו שהוא עושה,
זה שהוא אומר לשון הרע, אומר לחילוש, הוא שונא את פלוני, תשאל אותו, למה אתה שונא אותו?
מה זה למה אני שונא אותו? אתה יודע מה הוא עשה לי? אתה יודע מה הוא אמר? אתה יודע מה הוא עושה?
בוודאי שאני אשנה אותו.
למה אתה אומר לשון הרע עליו?
מה זה לשון הרע? זה באמת, מה אתה חושב אם אני אומר לשון הרע? תשאל, תראה, יגידו לך שזה באמת ככה הוא עושה.
כן, הוא עמד ויתר גויים.
כלומר,
הוא מייתר את השולחן ערוך,
הוא הופך את השולחן על פיו, זה בכלל לא מעניין אותו.
לא הנהגות מוסריות, לא דברי הלכה, תלוי גם במדרגה של אנוכיות.
אבל צריך מאוד מאוד לזהר, כי הרבה פעמים,
בדרך כלל הדבר הזה הוא לא גלוי.
כשאדם נמצא במידת אנוכיות מוגזמת,
הוא בדרך כלל לא שואל את עצמו.
האם,
האם הוא מצדיק את עוונותיו?
האם זה בסדר?
הוא לא שואל את עצמו אפילו. הוא פטור מהתחקור הזה.
גם בתחקור שלו את עצמו, וגם שאחרים מנסים להטיל ספק במעשים שלו.
הוא יוצא עליהם.
הוא יוצא עליהם.
בטל לכלל.
אתה מדבר על התקופה של הקמת המדינה, אנשים מסרו את הנבל.
טוב, זה נכון.
זה נכון, אבל אסור לטעות בזה.
טוב, לא ניכנס, אני לא רוצה להרחיב על זה. אתה אומר דבר מאוד מאוד חשוב.
צריך להבין שגם הנוחיות הזו שאנחנו מדברים עליה כאן, היום,
הנוחיות הזו היא לאו דווקא מראה על רשעותו של האדם,
אלא הרבה פעמים האדם מחפש להיות מאושר.
הוא מדמה
שהוא יהיה מאושר אם הוא ידאג לעצמו יתר למידה.
אבל הוא רוצה להיות מאושר.
האושר לא יימצא אלא בתורה ומצוות, אלא בקרבת אלוקים.
מכיוון שהוא לא מודע לכך, הוא מנסה להשיג את האושר בכל מיני דרכים שהתרבות מצוינה.
בסופו של דבר, זה לא מה שאנשים מכוונים באמת.
אנשים באהבת עצמם לא מכוונים לרוע,
זה לא מתוך רשעות,
זה אפילו מתוך חיפוש של עונג, חיפוש של עונג, אנשים מחפשים.
אבל התרבות מטעה אותם.
ואנשים באמת שעלו על זה שהתרבות היא טטעה אותם,
רבים מהם חוזרים בתשובה.
חוזרים בתשובה.
חוזרים בתשובה ומחפשים דרך אחרת שמבוססת על איזון יותר מבורך בין אני ובין אתה.
זה לא קל להיגמל מההרגלים השליליים, אני חייב לומר.
זה לא קל.
אבל אין ספק שזה לא מתוך רוח, חס ושלום.
אנשים באמת רוצים גודל, באמת רוצים אושר,
ומה לעשות? חושבים שהכסף זה יביא להם את האושר, חושבים שנשים זה יביא להם את האושר.
הם טועים בדבר הזה.
הם טועים.
זה אשליות, זה דמיונות.
אבל תכף ומייד כשאתה מברר לאנשים, אני רואה בשיעורים,
השיעורים כאלה שבאים כל מיני חבר'ה לא דתיים, עגילים וכל מיני רסטות וכל מיני,
בשיעורים של הרב זמיר כהן,
מצלמה בדרך כלל משוטטת על פני הקהל
להראות את הפרצופים.
אתה רואה שם אנשים מקועקעים, דברים ש...
והם מקשיבים לרוב זמיר גורן, הם קולטים מה הוא אומר, הם קולטים את הקול היוצא מהר סיני בתוך דבריו, הם קולטים, קולטים, קולטים.
הם יושבים ככה,
החבר'ה שעכשיו גירדו אותם מפה מהבר, פה מהדיסקו-טק, פה מכוהן ובן,
הביאו אותם לשם החברים שלהם שכבר חזרו בתשובה. בוא אחי, בוא, בוא, בוא, בוא שם.
הוא בא, יושב מול זמיר, זמיר כהן.
אתה רואה את הדוכן?
מה זה?
זה היה גם בבר.
זה היה גם בדיסקוטקט.
גם שם הוא חיפש את זמיר כהן.
אבל הוא לא, הוא הלך בעקבות הכול, עד שהוא שמע את קולו של הזמיר.
הוא הגיע, בסופו של דבר.
לא רק זמיר כהן, יש הרבה, כן, יש הרבה אנשים שמדברים, כן, לליבם של אנשים רחוקים, במירכאות.
כן, וזה מה שמורה לנו, שבסופו של דבר, מה שחפשים אנשים זה לא את הקעקועים,
ולא את הזה, ולא את כל... לא, לא את זה.
זה באמת לימוד זכות על הדור המופלא שלנו,
כי אנשים משמשים לו בערבובי,
האור וחושך, כמו שאומר הרב קוק,
משמשים בערבובי, האור וחושך.
האור הוא פנימי יותר והחושך חיצוני.
טוב, זה, אבל לענייננו,
גם אחרי כל דברי הסנגוריה הזו, צריך להיות זהירים מאוד בכל מה שקשור בהתייחסות
לאהבת עצמנו.
צריך פיקוח על הנטייה הטבעית הזאת, שלא תעבור את גבולה,
כי אדם יכול למצוא את עצמו במקומות לא פשוטים,
כן?
הוא יצדיק את מעשיו אורים.
תעוור את עיניו ויהיו אצלו כל דרכיו וחזקת מתוקנים,
כן? לא יראה לעצמו אוון ועוול, לא יראה.
כי כל אשר יעשה עבור אמת ביצעו ימצא.
כדי לספק את אהבת עצמו,
שלזה הוא משתוקק,
הוא חייב לפסול את השני.
אהבת עצמי לא מתפרנסת מקיום מצוות,
אהבת עצמי הנפרזת.
וכדי להצדיק את אהבת עצמו הוא חייב לעשות
פעולות שמחזקות את אהבת עצמו על חשבון השני.
אז כל הפעולות שמחזקות את אהבת עצמו,
הן כשרות בעיניו, הן מצוות השעה,
הן צו השעה.
עד כדי כך,
לצערנו זה גם קורה בפוליטיקה,
אנשים רבים אחד עם השני מתוך אהבה נפרזת, כל אחד לתפיסה שלו,
מוכנים להגיד לשון הרע לשני ולהקט רגל לשני ולעשות דברים לא פשוטים, לא פשוטים. כדי שירחם על עם ישראל,
שלא נזדקק
לדרכים הפסולות האלו כדי להרגיש את הקיום שלנו,
שכאילו הקיום שלנו חייב לבוא על חשבון הקיום של הזולת, אחרת אני לא מרגיש שאני קיים.
בעיה רצינית, שזה קורה אצל יחיד,
בגלל שכל החומר שזה קורה אצל ציבור,
ואז מתכנסים, ציבור גדול, וכולם צועקים את אותו דבר,
כן, ואיזה מין משטימה ובוז ושנאה.
אבל זה לא עם ישראל.
זה הבל הבלים, זה הכל הבל, זה הכל חיצוניות, בעזרת השם, זה יעבור.
הגל האחורה זה יעבור.
וזה חלק מאהבת עצמנו, שאדם יותר מדי מאוהב בדעה של עצמו.
מכיוון שהוא לא יכול לאפשר לדעה של הזולת להישמע, אז מה הוא עושה?
הוא ממציא הצדקות לפסול את דעת הזולת ולהגיד שהוא עוכר ישראל ושהוא קיצוני ושהוא הזוי ושהוא משיחי ושהוא, כן, ומותר להלשין לאויב עליו ומותר להביא את אויבי ישראל לשערי המדינה כדי ש...
הכל אפשר לעשות.
ובלבד,
ובלבד שאהבת עצמי תוכל להתפתח. זה חייב להיות על חשבונך.
אז כל פעולה שאני עושה נגדך היא מוצדקת,
כי היא מפרנסת אותי.
אם אני לא אעשה משהו נגדך, אני לא קיים.
כי הקיום שלי נתפס רק
באמצעות אהבת עצמי.
רק כשאני אהבת עצמי אני מרגיש קיים.
אני לא מרגיש קיים שאני נותן להנית צדקה.
כשאני נותן לו צדקה,
אני מרגיש מפסיד, פרייר, הפסד מצווה.
אני לא מרגיש קיימות בנתינת מצווה,
בנתינת צדקה.
אבל אם אני שומר את הכסף בכיסי,
או,
נשארו לי כל ה-20 שקלים, כל ה-100 שקלים, הייתי נותן, היה חסר 20 שקלים.
אני לא יודע לעשות את החשבון של הפסד מצווה כנגד שכרה.
יאה,
הנוחיות לא מאפשרת את החשבון של הפסד מצווה כנגד שכרה.
היא מציגה רק את ההפסד,
אהבת עצמו.
אהבת יעבר, כן, לא יראה לעצמו אבן ועוול.
כי כל אשר יעשה עבור אמת ביצעו,
כן, מ"ב,
על פי ירמיה, לא ניכנס כרגע,
אבל האמת, בכל מה שבאמת משרת את אהבת עצמו, הוא יעשה.
כן, ימצא.
מה הוא ימצא?
כל מה שישרת אותו, ימצא על פי משפט אהבת עצמו.
מי זה השופט שלו?
מי זה הדיינים שלו?
אהבת עצמו, זה הדיינים.
אלו שרייך סוררים.
ערב חורבן בית ראשון,
עומד ישעיה ומדבר על השופטים.
איזה מטי דין, איזה אוהבי בצע ושלמונים.
אהבת עצמו,
היא נותנת את השוחד
כאשר אתה בא לדון דין. מי הדיינים של אוהב עצמו?
אהבת עצמו, זה הדיין.
אוי לדיין כזה.
אוי לך ארץ שמלכך נער.
אוי ואבוי שהדיינים שלו,
זה בעצם אהבת עצמו.
עצת הילדים אתה שומע, לא את עצת הזקנים.
אתה תראה לאן המלכות שלך תגיע.
זה עצת הילדים, שהדיין שלך זה אהבת עצמך.
איזה שולחן ערוך זה מוציא.
איזה סעיפים של אהבת עצמו.
הוא-הו.
על פי משפט, אהבת עצמו הגוברת על כל מידותיו,
הוא מוצא שכל ההמצאות שלו הן חותם הצדק והיושר.
אני מאה אחוז.
אני הגזלן, השקרן,
השונא, האומר לשון הרע.
כן? אני צודק.
יש כאלו תרבויות, לצערנו הרב.
כל אלה שהיום נגד עם ישראל,
האנוכיים האלו,
הלובים האלו, שלא מסוגלים לפקוח את העיניים ולהבין איפה הצדק נמצא.
בעיה גדולה מאוד.
היום זו תופעה שהיא ממש בינלאומית. יש כמה צדיקים בסדום הזו.
פה איזה בריטי, פה איזה ערבי, פה איזה נדיקים,
שפוקחים את העיניים ומבינים פה לצידו של מי נמצא הצדק.
אבל אלו שמסודברים מאהבת עצמם ולא סובלים את סדר היום שעם ישראל מנסה להעלות
בעולם,
הם נגדנו.
הם מצדיקים מעשי עוול נגד עם ישראל, הם מצדיקים את הטבע, הם מצדיקים כל מיני דברים קשים ביותר.
באיזה ממדים זה יכול להגיע. והם בטוחים שהם צדיקים. לא רק שהם בטוחים שהם צדיקים, הם בטוחים שאתה הרשע.
ואתה תבוא ותייצב על הדוכן שם בבית הדין הבינלאומי בהאג.
אנחנו שופטים את הצדיק. את הצדיק שופטים.
את הרשעים משחררים. אדרבה,
הרשעים הם הצודקים.
המעשים שלהם הם מובנים לגמרי.
הם בתחום הסביר,
זה פשוט לא יעמם מה שקורה כאן.
אבל נעזוב עכשיו את החשבון הבינלאומי,
אנחנו מדברים פה באמת במסגרת של המוסר האישי, הפרטי.
צריך לשים לב לנקודה הזאת,
כי כל השאר זה הוא חולקן.
וגם הרהורי לב
לא יעלו בידו.
להסתפק אולי,
עוולה, עשה,
אפילו ערער לב.
אפילו ערער לב. זאת אומרת,
הוא,
איך אומרים,
הוא לא בעניין יותר, זהו. אפילו הרהורי לב, אני לא אדבר על זה
שעולה על דעתו שהוא לא עשה נכון,
שלא עולה על דעתו לתקן,
אבל אפילו הרהור לב,
שזה יסוד התשובה. מה זה תשובה? יסוד התשובה, אפילו הרהור תשובה הוא תשובה.
הוא לא שייך אפילו להרהור.
ודאי שהלכה למעשה הוא לא שייך,
ומידותיו הולכות לכיוון ההפוך בכלל,
אבל אפילו הרהורי לב, שזה יסוד התשובה,
כגון רשע,
קידש אישה ואמר,
על מנת שאני צדיק.
מקודשת מספק.
ערעור תשובה
שהוא צדיק.
מקודשת מספק.
הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק.
יש חשש שערער תשובה, ואם ערער תשובה באותו רגע,
מקודשת.
אצלו אין אפילו את הערעור.
אם כן, אין תיקון מעשי,
אין תיקון מידות
ואין ערעור.
משולל לחלוטין
מכל מהלך התיקון.
טוב, אז מה קורה?
גם הרהורי לב לא יעלו בידו להסתפק, אולי, אבל עשה.
עד לכאן התיאור של האדם שאהבת עצמו היא עולה על גדותיה.
עכשיו האיש הטוב.
האיש הטוב. מה זה האיש הטוב?
האיש הממוצע.
האיש הטוב
שהוא לא אוהב את עצמו יותר מדי,
ולא אוהב את הזולת יותר מדי.
זה נקרא טוב. טוב זה תמיד דרך האמצע.
לא כן האיש הטוב?
מידת אהבת עצמו בנויה אצלו על פי הצדק ועמיתת המשפט.
כמה שצריך לתת לה מקום, על פי התורה, על פי המוסר,
הוא נותן לה.
ואין בעיה. הוא מבין שגם אהבת עצמו
זו נטייה
שריבונו של עולם שם בתוכו,
ולכן צריכים לתת לה את חלקה,
אחרת הוא עושק אותה.
אבל הוא נותן לה את חלקה
רק על פי משפטי השם.
הקב"ה ברא את הנטייה של אהבת עצמו,
והקב"ה מדריך אותנו איך?
לתת לה ביטוי מדויק.
זה האיש הטוב.
האיש הטוב, כל נטייה בתוך נפשו,
הוא משער אותה
ומודד אותה על פי התורה.
איש טוב.
מידת אהבת עצמו בנויה אצלו על פי מה?
על פי הצדק ואמיתת המשפט.
ואם עשה עוול,
בואו נראה מה קורה אצלו כאשר עושה עוול.
האיש הטוב גם הוא יכול לחתום, מה לעשות?
אין צדיק
אשר יעשה טוב בארץ ולא יחטא.
גם אדם צדיק הוא חוטא לפעמים,
גם אצלו לפעמים, כאשר נוגשים בדלת.
ואיזה עני דופק על דלתו את היישוב,
הוא רואה אותו מהחלון,
את אותו,
הוא יודע כבר שהוא בא לבקש,
והוא לא עונה.
הוא דופק בדלת.
הוא לא.
הוא בבית.
אבל, שששש, הוא גם אומר לאשתו,
עוד דפיקה.
רגע, שנייה, עוד מעט הוא ילך, עוד מעט הוא ילך.
ואז הוא שומע את הצעדים,
הוא יורד ממדרגות והולך,
אפשר לדבר.
זה יכול לקרות גם לאדם
שהוא היה עייף באותו יום, אולי הוא טרוד,
קרה לו איזה משהו,
הוא היה אומר לזה.
אבל מה עושה האדם הטוב? תר בו מייד.
כשהוא שומע את רגליו של האנית תופפות והולכות ומתרחקות,
הלב שלו מתחיל לדפוק.
מתחיל להתעורר,
חשבון, תוכנית שלמה של תשובה.
הוא מיוסר, נקיפות מצפון.
הוא מנסה עוד לצאת מהדלת,
אבל הוא כבר לא רואה אותו בחשקת הלילה, הוא נבלע שם באחד הבתים,
העני הזה, הוא כבר לא רואה אותו.
הוא אומר לעצמו, ריבונו של עולם,
תזמן לי את העני הזה,
תזמן לי, אבל הוא לא מזמן לו.
לא מזמן לו.
נכנס הביתה, עושה חשבון נפש,
אז הוא מחליט,
החלטה שמחליט, לא משנה,
זה האיש הטוב.
לא כן, האיש הטוב.
מידת אהבת עצמו מנויה אצלו על פי הצדק ועל מיתת המשפט, ואם עשה עוול
או מידה רעה מקננת בלבבו.
מקננת.
יקירה בלא משוא פנים לנפשו.
הוא יודע להבדיל בין טוב לרע.
הוא יודע בדיוק איפה נמצא הטוב,
נמצא הרע.
הוא מזהה את הרע,
גם כשהוא מקנן בקרבו,
בצורה רגשית,
הוא מרגיש נטייה.
דקה שבדקה של שנאה,
של זלזול, של התנשאות,
של רדיפת כבוד.
הוא מרגיש שאתה מקנן בתוכו, בדקות.
צריך להבין, זה לא שעכשיו הוא רודף כפות,
אין כמוני וכל העולם, לא, לא, לא.
הוא אדם בדרך כלל
בעל ענווה. אבל
יש בתוך ליבו לפעמים מקננת הרגשה של גאווה.
הוא מרגיש בה.
איך הוא זיהה אותה?
איך הוא צריך לזהות אותה?
כי המשקפיים שלו זה לא אהבת עצמו.
המשקפיים שלו
זה אהבת עצמו במידה.
וכאשר היא במידה, יש מקום לאהבת הזולת.
שהמבנה המוסרי הזה נמצא בתוך הנפש,
קל לזהות כל נטייה שלילית.
אפילו בשלב הכינון,
הוא רק מקנן, אצלנו למשל אומר,
זה ודאי שאם הוא עושה בפועל מעשה רע,
ודאי בשבילו זה כיום שנשתברו הלוחות, זה ברור,
כיום שנעשה העגל.
אבל פה מדובר, אפילו זה מקנן בתוכו,
הוא יכול להרגיש שבתוך נפשו, בדקי דקות,
מתחיל להתעורר איזה זרע קטן של אהבת עצמו.
כבר הוא דן אותו.
כבר הוא דן את עצמו.
כבר הוא שופט את עצמו.
כבר הוא מתקין לו דרכי תשובה.
באלף דעים, זה משהו אחר לגמרי.
זה אחד המדדים, אגב, כן? כל אחד מאיתנו יכול לבחון את עצמו.
איפה הוא נמצא בכלל ביחס לדברים שמקננים בתוכו?
בכלל הוא מרגיש בהם?
כן? או לפחות אולי מרגיש במעשים לא טובים שהוא עושה?
אולי במידה בולטת, לראות איפה אנחנו נמצאים ביחס לעוולות.
מה רמת הזיהוי?
מה רמת החתירה לטוב שמזהה עבורנו את אזורי התשובה?
אזורי התשובה.
זה דבר שצריך לבדוק אותו.
קוראים לזה מראי דחוש בנא, קוראים לזה בעלי חשבון הנפש.
אדם שהוא שייך לבירורים האלו, לא בעצבנות דתית כמובן,
צריך לעשות את זה ביצירתיות,
בנחת, בישוב הדם,
לא צריך להיבהל,
אבל צריך לבדוק את עצמנו,
באמת האם אנחנו ערניים כלפי הדברים שמקננים דוחנו,
כל שכן כלפי מידות שאינם תמונן, מעשים שאינם ראויים, זה לבחון את הרגישות שלנו כלפי אותם דברים,
אם יתעורר בנו איזשהו צד של מצפון,
חשבון נפש, מוסר כליות,
הרהורי תשובה.
הנה,
"ואם עשה עוול או מידה רעה מקננת בלבבו,
יקירה בלא משוא פנים לנפשו", לא מקבל שוחד.
אין משוא פנים,
יש שוכן.
לא מקבל שוכן. יצא רע, מנסה לפתות אותו. עזוב, תחליק. אין להחליק.
לא מחליק.
לא מחליק.
לא, אני הלך, נגמר סיפור,
כן? הלך לרחוב, הלך לבית הסמוך, אני לא מחליק.
אני מרגיש משהו צריך תיקון.
יקירה ולא מזוים.
על כן,
או, עכשיו הרב עובר,
כן? להתבונן,
מה קורה בכוח המדמה של האדם הראשון?
אתם זוכרים?
שאהבת עצמו היא חזקה אצלו. מה קורה בעולם המדמה שלו?
עולם המדמה,
עולם הדמיון.
הוא עוצר בתוכו את כל אמונות היסוד שלנו.
אם אדם אוהב את עצמו,
בעולם המדמה שלו יש ציורים של אהבת עצמו.
ציורים של אהבת עצמו. אז מה הוא מרגיש במדמה?
אדם שאוהב את עצמו לא מגיע,
הוא תמיד צודק,
הוא חשוב,
הוא חכם.
אז מה מראה לו המדמה תמיד? מה מראה לו המדמה? שהוא חכם.
אם לא היה את כוח המדמה,
לא היה את הכוח שלמעשה עוצר את כל הרכוש הזה.
אם הוא היה אוהב עצמו רק ברמה הרגשית,
אפילו ברמה המידותית, אבל לא היה כוח מדמה,
לא היה מקום
להכניס את הציורים היסודיים שליו עצמו. צריך להבין,
המדמה,
שמה קיימים הציורים החזקים ביותר.
הכי חזק, אדם רואה אישה
שאסור לו לראות,
מסתכל, יפה,
הוא מסתכל, הלב חומד,
במדמה היא כבר אצורה.
עכשיו, בתוך המדמה,
בפנים, בתוך המדמה, בתוך עולם הציורים שלו,
זה הולך ומתפתח.
הולך ומתפתח.
וכיוון שזה נכנס למדמה,
ממילא יש חדירה של התוכן האנוכי, לאן? לחלום.
כי על החלומות שלנו כולם בנויים, על מה?
על כוח המדמה.
מרוב הרהור יבוא חלום.
זאת אומרת, החלומות כולם יונקים מכוח המדמה של האדם.
כאילו בלילה
עולם המדמה שלך נפתח,
והתכנים ששולטים שם
הם למעשה רוקחים את החלום.
זה חומרי הגלם
שמהם תחלום. אפשר לראות זה, אגב, קורה, אני יודע מה, קורה, ספר מלחמה לפני
ספר מלחמה לפני השינה.
דרמטי מאוד.
זה נכנס למדמה.
זה לא רק ברגש.
זה לא בגלל שזה ברגש,
וגם לא בגלל של המחשבה,
זה בגלל שזה בכוח המדמה.
לכן אתה חולם על זה.
אז תגיד לי מה החלומות שלך, ואני אגיד לך מי אתה.
כך אפשר לומר.
תגיד לי מה החלומות שלך, אני אגיד לך מי אתה.
זה לא כל כך פשוט, כמו שכן, חלומות לא תמיד הם שיקוף מיידי,
ואנחנו יש מורכב,
מורכב,
אבל בסך הכל,
ערב מכין אותנו לשלב הבא,
אחרי שדיברנו על שני הטיפוסים.
האדם שאהבת עצמו נפרזה,
והאדם שעבד את עצמו ממוצעת,
בואו ונראה מה קורה בעולם המדמש של שניהם.
בעולם המדמש של הראשון,
מה עם הציורים?
אני, אני, אני, אני.
אני חשוב, אני צודק.
עכשיו תגיד לי, מה הטעם שיראו לך בחלום שאתה טיפש?
אתה תגיד, חלומות שוו ידברו, אני טיפש? אני הכי חכם בעולם.
חלום, חלמתי שאני טיפש. שמעתם, חלמתי שאני טיפש.
איזה שטויות החלומות האלה.
מה הטעם שיראו לך שאתה טיפש?
הרי אין סיכוי שתגיד, רגע, רגע, אולי מרמזים לי שאני חושב את עצמי?
אולי החלום בא להאיר אותי לחשבון נפש שאני מדומיין?
אין טעם להראות לך בחלום את הדבר הזה, תלוי למה.
לנו אפשר להראות בחלום, אנחנו לא כאלו ראשיים.
כל אחד מאיתנו שקצת לומד תורה, כבר כדאי להראות לו בחלום את הדברים האלה,
הוא כבר יירמז.
הוא יירמז.
אבל כשמגיעים למדרגה הנוראה כמו שמתוארת כאן,
שימו לב, על כן הציורים שבכוח המדמה של אדם טוב הם מלאים מוסר כליות ותוכחה ומרדות לנפשו.
אדם טוב מקננת בו קצת גאווה, הוא כבר
באווירה של חשבון נפש. לא, הוא לא עצוב.
זה בסדר, הוא יכול לדבר איתנו בשמחה,
הוא יכול, הוא פעיל, הוא בסדר גמור.
אבל יחד עם כל זה,
יש בתוכו גם מקום ששם הוא בצער עמוק מאוד.
והצער הזה הוא כל כך אמיתי,
עד כדי כך שהוא חוסדר ל"ד,
כי ל"ד לא חודרים דברים שהם חסרי עוצמה.
לא חודרים.
אבל אצלו זה כל כך עוצמתי חשבון הנפש,
שכל ציורי ה"ד,ד, שלו מלאים במוסר כליות"
זה חשבון נפש, אתם רואים.
"ותוכחה ומרדות לנפשו".
כי כן, כאשר יבוא החלום מהרהורי ליבו,
מה הרהורי ליבו של אדם הזה?
שובה,
זה הרהורי ליבו כל היום.
זו תשובה, להשתפר.
יחד עם זה שהוא כמובן מכיר בדברים הטובים שיש לו.
זה לא שלא מכיר בדברים הטובים שיש לו.
הוא יודע בדיוק מה יש לו, אבל הוא יודע גם מה אין לו.
מצד מה שיש לו הוא מלא הכרת הטוב, מצד מה שאין לו הוא מלא הרהורי תשובה.
ואז המסה
האיכותית הזו של הראורי תשובה היא חודרת לחלום.
מה מראים לו בחלום?
הנה.
על כן, כאשר יבוא החלום מהרעורי ליבו,
מראים לו חלום רע.
למה מראים לו חלום רע? מה אתם אומרים?
מה מראים לו חלום רע?
בדרך שהאדם הולך,
מוליכים אותו.
כיוון שהוא הולך בדרך התיקון,
מראים לו כמה הוא צריך תיקון.
מראים לו בחלום.
יש הסכמה אלוקית למה שאתה מרגיש ביום.
יש הסכמה אלוקית.
החלום זה הסכמה אלוקית, חלום אחד משישים שבנבואה.
מרים לו בחלום,
תשמע,
הרהורי התשובה שלך מקבלים גיבוי
מדעת אלוקים.
ושהוא מתעורר מן החלום, הוא דרוך כפליים.
הוא דרוך כפליים, והוא מתנער לתשובה ומתקן מה שצריך לתקן, בלי עצבנות דתית,
עושה את זה בשמחה,
בשמחה גדולה מאוד.
אבל בחלום מרים לו, בדרך שהאדם הולך, מוליכים אותו בחלום.
מראים לו.
ולאדם רע, כמו שאמרנו,
שגבול הצדק והיושר הוא אצלו רק רצונו ותאוותו,
מה נחשב אצלו צדק ויושר?
רק התאוות והרצונות שלו זה הצדק.
אמנת החמאס זה הצדק.
כן? יש לו אמנת חמאס, כן? כזאתי.
מי שאצלו אמנת חמאס זה הצדק,
ועל זה הוא הולך עם ג'יהאד על הרצונות שלו.
אדם כזה,
יחזה לו עתידות רק טובות,
וחלומו, הוא יראה, מה יורד בחלומו?
איך מכבדים אותו,
ואיך,
איך המלך,
כן,
מה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו?
אז מה הוא רואה בחלום שמרחיק ומרכיבים אותו על סוס?
והוא שם את הכתר של המלך
על ראשו,
והוא יורש את מקומו של אחשוורוס. זה החלומות של המה?
זה החלומות.
וזה מה שהוא רואה גם אותו אדם,
בעל אהבת עצמו.
החלומות מאשרים את הדמיונות שלו.
הוא מאוד מכובד בחלום.
הוא מאוד מורם ונישא מעם.
מכבדים אותו על כל העוולות שלו.
זה לא מפריע לאנשים לכבד אותו.
האדם הזה שגבול איושר והצדיק לו רק את צעונו ואת אהבתו יחזה לו רק עתידות טובות.
מרום משפטיך מנגדו,
משפטי השם מסולקים מנגד עיניו.
מרום משפטיך מנגדו,
הוא בכלל לא מעמיד מולו את המשפט האלוקי.
יש לו שולחן ערוך משלו.
תודה רבה, ריבונו של עולם.
תכף שיקום ממיטתו, יגיד מודה אני. עזוב, אני לא צריך את הדברים האלה, עזוב, עזוב. לא יבוש מפני עמליגים עליו, יקיים את המצוות, עזוב, עזוב. אני לא צריך את השולחן ערוך שלך.
יש לי את הצדק משלי.
גישה בתי דינים היו בסדום.
איך היו דנים דינים בסדום? היו להם בתי דין.
בתי דין שהייתה בהם פילוסופיה מבוססת היטב.
למה להרוג את מי שנותן צדקה?
ממש ככה.
היה להם בתי דין, הכל היה מבוסס על פילוסופיות מאוד עמוקות,
כמו אותו צורר נאצי.
פילוסופיות שלמות היו לו על מה שהוא עשה.
יחזה לו עתידות רק טובות, מרום משפטיך מנגדו. על כן מראים לו חלום טוב.
השם ירחם.
השם ירחם מי שמראים לו חלום טוב.
דוחים אותו מדרכי התשובה ומאמצים את ליבו
לחשוב שהוא בסדר, זה דבר מסוכן ביותר.
אומנם כל זה, מה שאמרנו עכשיו לגשר לצדיק,
שמרים לו חלום רועה,
כל זה הוא קשור לעיקרון שמתבטא בפסוק בקהלת.
אומנם כל זה הוא בכלל טוב כעס משחוק.
טוב כעס משחוק.
הנאמר בכלל, על פי דברי חז"ל,
על שלוות הרשעים וייסורי הצדיקים.
ייסורי הצדיקים בחלום זה טוב יותר מהשחוק
שרואים הרשעים בחלום.
מסכן הרשע,
מבלבלים אותו בחלום, מחזקים את טעותו.
מסכן, יושב במרום, ילעג לעמו.
זה מה שנאמר על הפסוק בקהלת, טוב כעס משחוק.
כן?
טוב כעס, או היסורים שמייסר הקדוש ברוך הוא את הצדיקים בחלומם,
מהשלווה של הרשעים בחלומם.
זה עדיף.
כי מי שהעיב תכונות נפשו, הוא חוזר לאנוכי,
הוא חוזר לאדם האנוכי.
מי שהעיב תכונות נפשו כל כך,
עד שצל, אפילו צל צילה של תביעת צדק ומידת משפט לא יעלו על לבבו,
אפילו יראו התשובה לא לי,
לבבו, הנה
אין מראים לו אפילו הערה הקבועה על פי סדר ההנהגה הכללית.
ומהו סדר ההנהגה הכללית?
שמראים לאדם בחלומו את מה שהוא צריך תיקון.
אפילו את זה לא מראים לו.
כאילו הקדוש ברוך הוא התייאש ממנו.
ועכשיו נותנים לו ללכת בדרכו.
הבא להיטמע,
פותחים לו.
אבל צריך להבין שמדובר במדרגה של אנוכיות מאוד מאוד כבדה.
אף אחד מהיושבים פה,
וגם במכון מאיר, לא שייך לזה בכלל.
לא שייך.
אבל צריך להיזהר עם האנוכיות.
אנחנו לא במקום הנורא הזה שאנחנו מצדיקים את כל האפלות שלנו.
ודאי.
כן? לא בצורה גסה.
אנחנו לא צדיקים גמורים מאידך,
אבל אנחנו אנשים רגישים,
אנחנו אנשים שחושבים על תשובה,
ומראים לנו גם חלומות רעים, ברוך השם.
החלום מראים לנו שאנחנו לא בדיוק מוצלחים ולא בדיוק מתוקנים, ברור שזה.
אז לא להיבהל.
לא להיבהל.
אנחנו בדרך.
כן, רגע.
אין מראים לה אפילו הערה הקבועה על פי סדר ההנהגה הכללית, להראות בחלום דבר רע.
להכניס באמצעות החלום הרע,
איזו מרדות בליבו של אדם ליישר אורחותיו מכוח החלום.
אפילו את זה לא מראים לו.
וואי, וואי, וואי, אם לפחות זה היה נשאר לו.
אבל זה לא יעזור אם יראו לו את זה. הוא לא ייקח את זה ללב.
הוא יחשוב שהחלום הזה שייך למישהו אחר. תשמע, חלמתי עליך חלום.
מה חלמת?
חלמתי שתולים אותך.
אותי?
כן, תולים אותך.
אולי תולים אותך.
אותי? למה לתלות?
צדיק כמוני?
ולעומת זה הוא חוזר שוב לאיש הישר,
ולעומת זה לאיש הישר ותם הדרך,
רוח השם תנחהו, אחד משישים בנבואה,
רוח השם דבר השם דיבר בו בחלום,
רוח השם תנחהו,
שגם אם יעוות דבר,
אפילו קל שבקלים,
מי יעיר אותו?
מהו המוסר שהוא יקבל? מהו השוט?
החלום,
החלימיני בללי,
החלום מחלים ומבריא אותו.
זה החלמה.
החלום מבריא אותו.
שאם יהווה דבר, תאירה רוחו הטובה לשוב ולתקן אבטתו על פי החלום.
על כן תהיה לו הערת החלום הרע.
ריגר!
מעורר לתשובה.
הערת החלום הרע להערה ולהשכיל ולהיטיב לטוב לו.
כלומר, כלומר, לחזור בתשובה.
מרטישן.
מרטישן.
מרטישן.
של של של של של של
