אז אנחנו מספיק את ביצה, משנה.
ביצה שנולדה ביום טוב, בית שמאי אומרים תאכל.
בית הלל אומרים לא תאכל.
כלומר,
יש ביום טוב, כמו בשבת, יש דיני מוקצה,
וכמובן שבשבת כל דבר חדש שהוא מופיע,
שלא היה לפני שבת, הוא נקרא מוקצה.
גם זה דברים שהם,
הם לא מוקצים במהותם, אבל כיוון שזה, כמו מים למשל, מים מהמזגן,
כיוון, מים הם לא מוקצים,
אבל כיוון שהם נולדו ביום, בשבת,
אז מים מהמזגן הפכו להיות למוקצים.
אנחנו, אסור להזיז אותם, לשתות אותם, לעשות איתם משהו, לטול ידיים וכולי.
זה נולד, נולד בשבת.
וככה, זהו, ווי?
אז איך אני, פשוט, רגע,
פשוט אני מזיז וזהו, מדהים.
תודה רבה, תשאר כוח, מדהים.
אז לכן זה, כן, אז מים זה מוקצה.
למה? כי הם הופיעו,
כי לפני שבת הם לא היו בעולם,
פתאום נהיו, נולדו.
מה אם יום טוב?
ביום טוב
מותר אוכל נפש.
זאת אומרת,
לכאורה אז כל דבר שהוא אוכל נפש
אז היה צריך להיות כן שאפשר יהיה לאכול אותו.
על זה דיון.
ביצה שנולדה ביום טוב.
בית שמא אומרים תיאכל.
כן, אין בעיה, אפשר לאכול.
בבית הלל אומרים לא תיאכל.
גמרא שואלת במה עסקינן?
אילי אמה בתרנגולת העומדת לאכילה מייתה מיו בבית הלל?
אוכל די איפרת הוא.
זאת אומרת, הרי זה, למה בית הלל פוסל? הרי זה אוכל שנפרד,
נפרש מאוכל אחר.
זה כמו חתיכת בשר שיצאה מחתיכת עוף.
עוף, פתאום חלק נפל, זה חלק מעוף.
אז מה זה משנה אם זה זה או אם זה בשר?
אז לא מובן.
שיטה של בית הלל,
אלא בתרנגולת עומדת לגדל ביצים.
זאת אומרת שזה גם בראש השנה,
זה לא היה אמור להיות משהו שהוא מגדל,
שאתה אוכל אותו.
אז אם זה לא היה אמור,
לא יכולת לאכול אותו בראש השנה,
זה נועד בשביל לגדל ביצים,
אז מה הייתה, מה הייתה בית שמאי שהוא מתיר,
מוקצהי,
אי אפשר להתיר את זה.
ומהי קושיא הד... אבל מה, יש דעה, יש דעה כזאת,
שאומרת שלפי בית שמאי
אין מוקצה ביום טוב.
ומהי קושיא?
דילמה בית שמאי לית לאו מוקצה,
כעסה על כדעתן,
לפי דעתם של בית שמאי.
אומרת על זה גמרא, נכון, גם לפי שיטה הזאת,
מאן דשארי במוקצה בנולד.
אסור.
אבל זה לא סתם מוקצה, זה נולד.
וזה כבר משהו אחר לגמרי.
וזה אסור.
מה אתה מאי דבית שמיים ככה?
זאת הגמרא.
עכשיו, הגמרא הזאת שעכשיו סיפרתי לכם,
זה קשור אצלי,
אני קשור אליה באופן אישי.
למה,
באופן אישי,
כי זאת הגמרא הראשונה שאני למדתי אי פעם בחיים.
לפני 40 שנה בערך
אני הלכתי ל...
זאת אומרת, התעניינתי בכל מיני דברים ביהדות,
זאת אומרת,
כבר הייתי דתי, שהכול שמרתי, אבל...
אבל מה זה ללמוד גמרא? אני לא ידעתי.
והגעתי ואמרו לי, יש שם כולל, תנסה,
ותראה מה הולך שם, מה עושים שם.
היה שם בחיפה, יש כהל צרור אמור.
זה כמו היום הר אמור, אז זה היה אז צרור אמור בחיפה.
אמרו, תלך לכהל הזה, תראה מה הולך שם, וזה זה. אני באתי לכהל, שאלתי, מה אתם עושים פה?
הם לומדים, לומדים גמרא.
מה לומדים?
נתנו, יש פה מסכת ביצה.
באמת?
מה זה?
הסבירו לי שיש כאן
רש"י, יש כאן גמרא,
יש משנה, גמרא, יש רש"י, תוספות, יש ארבנו חננאלי,
כל מיני, הסבירו, הסבירו, ואיך נמנע דף גמרא, יפה, יפה.
בשביל זה לוקח הרבה זמן ללמוד את זה, יפה, יפה.
ואז אומרים לי,
ואני אומר,
אז
מה אתם עושים עם המסכת הזאת? אתם לומדים אותה באמת שנה שלמה?
אה, שאלתי כמה זמן זה כשאתם לומדים? אומרים שנה.
אמרתי, שנה?
שנה רק על ביצה אחת,
שנה-שנה שלמה ללמוד,
אתם מבזבזים זמן.
אתם יודעים מה אני מסוגל לעשות בשני סמסטרים?
אז באותה תקופה
אני
הייתי מרצה באוניברסיטת תל אביב.
היה לי כזה משהו מן סייעתא דשמיא כזה, הייתי ילד פלא כזה.
בגיל עשרים עשיתי תואר שני ובגיל עשרים וחמש התחלתי דוקטורט באוניברסיטת תל אביב בחוג האומנות.
רק התחלתי לעשות שם דוקטורט, מיד הם ככה התלהבו ממני וביקשו ממני ללמד שם.
אז אני בגיל עשרים ושש נהייתי מרצה באוניברסיטת תל אביב.
ולימדתי שם קורס, עקוק, ככה זהו.
ובאותה תקופה אני הגעתי לכולל,
ופתאום אני רואה איזה שטויות אתם עושים פה,
מה אפשר להשוות מה שהולך באוניברסיטה, מה שאנחנו באמת שם לומדים משהו כזה, דברים גדולים וחשובים ורציניים,
וסתם, וגם בתרבות הכללית,
המושג ביצה זה קצת, יש לזה קונוטט קצת של
חוסר משמעות,
כמו למשל אנחנו אומרים בעברית לא שווה קליפת שום,
אז ברוסית יש ביטוי כזה לא שווה קליפת ביצה,
שזה חסר משמעות.
ויש סיפור מפורסם של ג'ונתן סוויפט באנגליה לפני 250 שנה,
על זה שיש שם מסעות גוליבר והוא מגיע לארץ של גמדים שם, לליפוטים, והם נלחמים אחד עם השני,
ומה תוכן המלחמה, באיזה סוג, באיזה צד לבצבור את הביצה.
ביצה זה כזה משהו שטויות, שטויות, כאילו הכל, מבזבזים זמן.
ואני חושב, ואני אומר, הנה, אתם יושבים פה כאלה אנשים, מבזבזים זמן, לומדים על ביצה,
לא חבל לחיים שלכם?
אמרו, טוב, אתה צריך לנסות ללמוד בפנים, תראה מה זה.
אמרתי, אוקיי, נו, בוא, בוא, בוא נראה, נראה אתכם, כן.
כי למדו אותי.
הם התחילו ללמד,
ואני לומד, לומד, לומד, לומד, ופתאום אני קולט שזה משהו עצום.
כן.
אמרתי, מה?
פתאום הבנתי שבעצם במושג ביצה
זה בעצם שם קוד לפוטנציאל,
למצב ביניים,
שאם אתה נגיד אוכל עלה מהעץ, צריך לברך עליו?
לא, לא צריך לברך, כי זה לא אוכל.
אז על ביצה אתה צריך לברך.
זאת אומרת, זה כבר משהו,
אבל אם זה משהו, למה אתה לא אוכל את זה יחד עם חלב?
סליחה, אתה יכול לאכול את זה יחד עם חלב.
עוף אסור לאכול עם חלב.
אז מה זה?
זה לא כלום, וזה עוד לא הוא, אז מה הוא?
פוטנציאל.
ואם הוא פוטנציאל,
אז פוטנציאל למה?
זה,
מה עומד מאחורי זה?
זה בעצם רעיון, עד כמה הפוטנציאל הוא אקטואלי.
ואז אני ממשיך ללמוד, ואצלכם זה מספר 1, 1, א',
ביצה שנולדה בראשון
תיאכל בשני, בשני אין,
בשני אין, בראשון לא.
פתאום אתה מבין שבעצם הם לומדים שם על פוטנציאל שהופיע
בראש השנה.
ומי הוא הופיע בראש השנה הפוטנציאל הזה?
העולם הזה.
זה העולם.
זה מדובר פה על
כל כדור הארץ, זה הביצה שנולדה ביום טוב.
יוניברס, אנחנו, גם אדם,
גם הוא נולד, או הוא בעצם נברא בראש השנה.
אני אותה ביצה.
עליי פה שאלה לאן אני הולך ומה המהות שלי,
ועל מה מדובר פה.
ואני פתאום נזכרתי
שיש דבר כזה באומנות המודרנית
שנקרא Readymade. Readymade זה אחד הסכולה, אחד הענפים כאלה שהופיעו באומנות.
אתם יודעים שבמקור כל אומנות הכל היה בנוי
על דמות.
זה היה לפי שיטה של אריסטו,
שמה המדד, מה הערך של אומנות,
כמה שיותר דומה למציאות.
ולכן השיא שהם הגיעו שם בתקופת הרנסאנס,
זה אליונרדו דווינצ'י ומיקלנג'לו ורפאל ובוטיצ'לי וג'וטו, יש הרבה הרבה הרבה גדולי אומנים שהכל הכל שאפו להגיע לשיא
שזה יהיה דומה למציאות.
אבל לפני 100-150 שנה, פחות או יותר,
התחילו בעולם,
באמנות,
התחילה
שבירה של כל הכללים וכל הדרכים,
והם התחילו לעשות אמנות המודרנית שהיא בעצם
אמנות שלא הולכת על פי המציאות.
זה התחיל בהתחלה בעדינות כזה, כמו תקופת הרנסאנס,
סליחה, תקופת האימפריציוניזם,
אחר כך אקספריציוניזם,
והתחילו הרבה איזמים, זאת אומרת, אבסטרקציאניזם ופוטוריזם ואימג'יניזם, יש הרבה הרבה הרבה זרמים.
אבל אומנות המודרני זה משהו שאנחנו בדרך כלל,
זה משהו מאוד מאוד מהפכני.
מה השדר של אומנות המודרנית?
השדר הוא זה שאתה יכול לדבר עם היוצר
יוצר
במחשבות.
אתם מבינים, אמנות הקלאסית,
כמה שזה דומה למציאות, אז מה אתה עושה? אתה מגיע לתמונה, אתה מסתכל שם תמונה יפה, אתה אומר, אהה, יפה, נייס,
נחמד,
וזהו.
אתה לא נמצא איתו בדו-שיח עם היוצר,
אתה לא מתווכח איתו, אתה לא כועס עליו, אתה לא...
פשוט אתה מסתכל, ואומר, אוקיי, אהה,
וזהו.
אמנות המודרנית, אתה לא יכול להגיד, אהה,
אתה או שאתה אומר, הכל שטויות ואני לא שם לב ואין לי מה, וזה סתם קשקושים,
או שאתה עומד ואתה מנסה להגיד, רגע, אבל מה הוא מתכוון?
מה זה בא להגיד?
ואז כשאתה מנסה להבין מה זה בא להגיד, אתה נמצא איתו כאילו במעין דו-שיח.
אתה מפענח, אתה מסכים איתו, אתה אומר, וואו,
אתה נמצא כאילו בקשר חי.
זה כוחו של אמנות המודרנית,
כוחה של אמנות המודרנית.
דוגמה לזה, אני אראה לכם עכשיו
באחד הזרמים שזה הכי אהוב עליי, הזרם הזה,
שהוא
נקרא Readymade.
Readymade זה כשאתה לוקח יצירה, זאת אומרת, איזשהו חפץ פריט,
מסדר אותו בצורה מסוימת,
ומהסדר הדברים זה בא להגיד לך משהו, אתה קולט איזשהו שדר, מסר.
למשל,
עכשיו אני אראה לכם מה אני מקבל.
אתם רואים קלידים של פסנתר,
שבין הקלידים צומחים שיח, כן? את הדשא כזה, עשבים.
מה זה אומר?
כל אחת יש לו אסוציאציות שלו.
אחת יגיד,
זה אומר שמזמן לא ניגנו בפסנתר.
אחת יגיד שזה אולי שירת העשבים, כמו שרבי נחמן פרסלוף אומר, שהמוזיקה,
שהשירים,
העשבים הם מנגנים לנו דברים.
יוצא מנגינה מהעשבים הללו.
מישהו אולי יגיד שזה קבר של פסנתרן,
מהקבר שלך יעלו עשבים.
מישהו אחר אולי יגיד שזה פסנתן שעישן את הגראס והוא נהיה פסנתרן והוא נהיה כזה. אוקיי.
כל אחת, אסוציאציות יכולות להיות כזה, כזה, כזה,
אבל זה איזושהי אמירה.
אתה יושב, מסתכל על היצירה ואתה מפענח אותו.
מנסה להגיד, מה הוא התכוון?
דבר אחד, ברור שזה לא יכול להיות שזה סתם.
יש כאן איזושהי מחשבה,
יש כאן איזשהו שדר, מסר.
מה המסר?
עכשיו
אני אראה לכם התפתחות של הרעיון הזה שנהיה יותר עוצמתי,
וזה
מסר שעשה
צייר,
זאת אומרת, אומן
ישראלי
מאוד גדול,
קוראים לו מיכה אולמן.
מיכה אולמן
ידוע בכל העולם
בתור אומן, מזמינים אותו בכל העולם לעשות כל מיני פסלים,
הזמינו אותו לגרמניה
לעשות שם פסל שלו.
הוא אומר, בסדר, אבל בתנאי שאני אעשה לכם, איפה הפסל? הוא אומר, תעמיד אותו בכיכר המרכזית שם בברלין.
הוא אומר, בסדר, אבל בתנאי, אני רוצה קודם כל לחפור באדמה
מין חדר כזה בגודל של 4 מטר פחות, 4 על 4 על 4, כן, קובייה כזאת, לחפור באדמה.
הוא אומר, אוקיי, בסדר, הוא
עצר את כל העניינים שם בכיכר המרכזית,
חפר את החדר הזה,
שמו אותו, עשו כמו חדר ממש עם טיח, הכל הכל הכל, שמו שם דפי ספרים,
וכיסה את זה עם זכוכית.
ואז יצאה תמונה כזאת.
איך אני אעביר לכם?
עכשיו אני אנסה להסביר לכם מה הרעיון.
אתם מצליחים לראות שם? כן, רואים.
רואים את הדפי ספרים?
עם הדפי ספרים, רואים?
הוא בא להגיד כזה דבר.
אפשר להבין את הפסל שלו ככה.
בגלל שעשיתם שואה,
תראו כמה איזה חור, איזה בור ענק בתרבות הכללית אתם יצרתם.
כל המדפים ריקים מאותם הספרים שיהודים היו יכולים לכתוב לטובת האנושות כולה והכל זאת, וכיוון שאתם עשיתם שואה, אז יש לכם עכשיו
כזה בור בתרבות כללית.
שרפו, ברור. אז זה מה שנשאר, ריק.
אבל יש
פרשנות אחרת שהיא יותר מוצאת חן בעיניי.
פרשנות אחרת להגיד,
כל הספרייה המפוארת שלכם,
כל הספרים שאתם, תרבות המערב, כתבתם ועשיתם וכל זה,
כל זה,
בסופו של דבר זה הביא לשואה?
בסופו של דבר, כל התרבות הגרמנית המפוארת,
וגתה, מה שמו, ושילר, ומוצרט, ובטאוויין, וכל התרבות הענקית הזאת של גרמניה.
וקנטה, מה שמו,
והגל, מה שמו.
כל זה,
למה זה הביא?
למה הביא איזה תרבות הזאת? למה זה הביא אתכם?
להרוג אנשים?
אז כל התרבות היא ריק.
זה מדפים ריקים, זה נראה רק ששם אתם פאר הפילוסופיה, פאר הפסיכולוגיה,
אבל אתם ריקים, הכל זה אפס, זה בור.
ומי עשה את כל זה?
מי שעומד שם על הזכוכית ומסתכל על זה.
מי זה?
הגרמנים.
הם עומדים שם והם רואים את עצמם.
זה סגנון שנקרא, זה דוגמה ל-redimate.
זאת אומרת, שאתה לא צריך
לעשות שום דבר ליצור, אתה פשוט מעמיד את החפצים בצורה מסוימת,
וזהו,
ואתה...
והם בעלי שדר חזק.
מה?
מייצג זה נקרא?
מייצג.
אני לא יודע. אה, מייצג, כן, מייצג.
בסדר, כמובן.
אבל אני חושב שיש מדרגה מבחינתי עוד יותר גבוהה ועוד יותר מובנה,
מופשטת באומנות של רדי מייט,
שזה מדרגה ששם לא צריך לעשות כלום.
לא דשא להצמיח דרך פסנתר ולא לעשות חור באדמה, כלום. פשוט אתה בא,
מעמיד איזשהו חפץ,
שם אותו בתערוכה או במוזיאון, שם את זה,
וזה עצמו הוא מדבר.
למשל,
דוגמה לזה זה מה שעשה
אחד הצעירים הגאונים ביותר בתקופה האחרונה,
שקוראים לו מרסל דישון.
מרסל דישון יצר
יצירה הזאת.
הוא הלך לחנות
כלי בית,
טמבור כזה, כלי עבודה, חנות כלי עבודה,
קנה שם עת חפירה,
הביא את זה למוזיאון,
תלה את זה,
וכולם אמרו, וואו.
למה זה וואו?
כי תראו כמה רעיונות עמדו אחרי התמונה הזאת.
אחד אמר,
וואו, בגלל שזה מזכיר לי את הילדות שלי בקיבוץ.
שני אמר, וואו, בגלל שזה,
בגלל שזה,
כן, זה מעורר אצלי אסוציאציה עם הקבר,
זה המוות.
אולי זה אני שתלוי שם.
ומישהו אחר אמר,
אולי זה בעצם ביטוי
לזה שאנחנו נכנסנו לעידן חדש,
שכבר לא צריכים את החפירה.
יש רכבת, יש מטוס, יש כל מיני קיטור,
יש אחר כך דיגיטלי,
ואחר כך יש זה,
כבר אין צורך בכלי העבודה הזה.
אז מה יעשו עם הכלי העבודה?
בשביל גינה שלך בסדר, אבל בתור פעם זה היה הכוח המרכזי שעבד.
היום יש לך אקסקובטור ויש לך שם בולדוזרים ועוד ועוד ועוד. אתה לא צריך את זה.
אז מה יעשה עם זה עכשיו?
זה יהיה רק במוזיאון.
עכשיו, אחרי שאנחנו מבינים את הרעיון הזה,
באה גמרא
ואומרת לך, דע לך,
שככה כל דבר שיש בעולם הוא מעין רדימייט, זאת יצירת אמנות.
עובדה,
גמרא יושבת לפעמים,
לפעמים יושבים שבועות על איזשהו חפץ,
פתאום בגמרא יושבים, בית מדרש שלם יושבים מבוקר עד הלילה, יושבים ומעבירים שורים בעיון על נעל.
מכירים? יש סוגיה כזאת,
זה לא נעל המסומר, לא, נעל חליצה,
מסכית גטין.
מה זה נעל? נעל, נעל, לא, וזה, וזה, יושבים ומדברים, מדברים על זה המון המון.
איזה סוג נעל צריך להיות בחליצה?
אז מה, אתם סתם מבזבזים זמן?
לא.
הם מתייחסים לזה שיש בזה אין ספור מדרגות
של מה זה נעל.
אנחנו אולי נקדיש לזה שיעור שלם,
אני אסביר לכם שיעור שלם מה זה נעל.
אולי זה אבן,
כמו שהגמרא מספרת על רבי עקיבא, שהוא ראה שמים טפטפו על האבן ועשו שם חור,
ורבי עקיבא חשב, הוא היה בן 40, אמר, אין לי סיכוי ללמוד תורה,
עד שהוא ראה את האבן שיש בו חור,
ואז הוא אמר,
כמו שתורה שהיא משולה למים,
עשתה חור בדבר כל כך קשה כמו אבן, אז ודאי שביד היא תעשה את זה, ואז הוא עשה תשובה.
אז האבן הוא רדי מייד
של תשובה.
ושיבולים, ומטבע,
ותרסיקל, מה שאנחנו למדנו פה באחד השיעורים, ועכברים,
כל דבר גמרא לוקחת והיא מעלה את זה למוזיאון,
כאילו מעלה את זה על מוקד,
על משהו שאתה מתמקד בו.
ואתה פתאום מבין משמעות אחרת לגמרי של כל המציאות.
אברהם, זהו, אנחנו כבר לא צריכים את המסך,
סיימנו.
שופר,
אתם יודעים, שופר
זה דבר שאנחנו תוקעים בראש השנה, בשיא,
אחד השיאים של כל השנה של עם ישראל.
אבל ממה הוא עשוי?
מבהימה,
מכוח בהמי, מחיה.
אתה לוקח כוח החייתיות שלך,
וממנה, מהחיה שבך, אתה תוקע בו,
ולמה אתה מגיע?
לחיה עליונה,
שכידוע, המדרגה הכי עליונה של מלאכים נקרא חיה,
נכון? יש מלאכים, אלים, שרפים,
אופנים,
חיות.
חיות הקודש.
אז כמו שאומרת הגמרא,
איך אתה יודע,
בירושלמי אני חושב, זו גמרא, זאת אומרת, איך אתה יודע שצריכים לתקוע בשופר מצד הצער ולא מצד העבה, ששם זה אולי אתה יוצא ידי חובה או לא יוצא ידי חובה? לא, דווקא מצד הזה. למה?
כי יש פסוק, מן המיצר קראתיה
ענני במרחביה.
אה, לא, זה בבבלי.
מפה אתה יודע.
זאת אומרת, אתה מתחיל מחיה שבך ואתה מגיע למלאך שבך,
וכל זה טמון בשופט, בחפץ.
גם אתרוג,
יש אתרוג, עולה אלף דולר, כידוע,
כן,
שרק לא יעשו ממנו סלט.
אתרוג, אלף דולר.
שיא של צדקות, יש לו גם טעם וגם ריח והכל הכל.
פתאום באה לך גמרא, אומרת, כאילו,
כשאתה מסתכל עליו באופן יותר עמוק,
אתה מבין שהוא לא שווה כלום, כל הצדקות הפרטית, האינדיבידואלית לא שווה כלום בלי פשוטי עם,
בלי ערבה שאין לו לא טעם ולא ריח.
אתם מבינים? זאת אומרת,
כל דבר בעולם, כל חפץ, כל דבר שאתה רואה אותו,
מאחוריו יש עולמות.
ואנחנו, כשלומדים את העולם, אנחנו אמורים לפענח ככה את כל העולם.
תסתכלו, אומר על זה הרב קוק,
מקור שתיים.
אפילו אומן חילוני
רואה את העולם כולו בצורה אחרת לגמרי,
יותר מפוארה ממה שרואים אותו כל הרואים האחרים
שלא אומנים.
קל וחומר שהצדיקים הרואים ברוח הקודש,
שכל העולם כולו מתראה לפניהם במידת היופי ותפארת עליונה,
מעין הוד אשר אין לו ראתה אלוהים זולתך,
יעשה למחכים לו.
לכן אומרים חז"ל
שהקדוש ברוך הוא
נקרא אומן.
זה אומנות.
מה שהשם ברא את העולם הוא יצר יצירה אמנותית והשם נקרא אמן.
מקור שתיים אלף, תסתכלו,
אומר רבי הושע רבה פתח
ויהי אצלו
אמון
ויהי שעשועים יום-יום אמון אמן.
התורה אומרת, אני הייתי כלי אומנותו של הקדוש ברוך הוא.
ונהוג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטין,
אינו בונה אותה מדת עצמו, אלא מדת אומן.
והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו, אלא דפתרות
ופנקסאות יש לו, דפתרות כזה, שירטוטים יש לו.
לדעת איך,
והקדוש ברוך הוא בורא בצורה של אומן.
וגם במקום אחר חז"ל אומרים שהקדוש ברוך הוא צייר,
מקור שתיים ב',
כי מי אלוה מבלדי השם,
אמרה חנה,
אין קדוש כהשם ואין צור כאלוקינו,
אין צייר כאלוקינו,
מתקנים החז"ל,
כן? לא מתקנים, מפרשים החז"ל.
לא אין צור כאלוקינו, אין צייר כאלוקינו.
הצייר הזה אינו יכול לצייר במים, הקדוש ברוך הוא צר במים,
וכולי וכולי. גם הסבר שהשם הוא הצייר.
מסביר רב קוק,
מקור שלוש.
הצדיקים המופלאים שאין עולם הזה תופס אצלם מקום מצד גבוליו ושפלותו וצמצומיו,
דווקא הם מוכרים את העולם ומכבדים אותו.
למה?
מפני שהם רואים בו
עולם עליון.
זיו טהור ממקור החיים,
ויופיו וטובו מתעלה באלוהים גדולים,
והרגשת נועם והיופי שבו מגדלת אצלם בגודל של קדושה ועדינות עליונה.
כלומר,
מה שאנחנו מסתכלים על המציאות
ואנחנו רואים פה חפצים, סתם דברים, כל זה,
צדיקים עליונים רואים דרך החפצים הללו,
שזה מגלה את היופי ואת הקדושה שיש במציאות,
עד שהינם תמיד חיים חיים מלאים,
שיש בהם כל שיקויי הלישת של כל ההנאות האסתטיות.
זאת אומרת, כמו שהרדימט, הסיפור האסתטיקה,
הביאה אותנו להבנות
שיש כאן משהו מעבר לעת חפירה,
מעבר לבור, מעבר למה שאתה עכשיו פה, משהו קולט שם איזשהו חפץ.
אז ככה זה גם,
זה אומר הרב,
זה מבט שלנו על המציאות כולה.
וכמו שאנחנו נמצאים בדו-שיח עם אומן,
על ידי היצירה שלו.
כך אנחנו בעצם בדו-שיח עם קדוש ברוך הוא באמצעות החפצים והדברים שמפוזרים פה בעולם.
לכן בעברית מילה,
זה מסיימת איזשהו אובייקט,
זו מילה שהיא קשורה לדיבור, דבר.
והכל דבר וחפץ,
מה זה חפץ?
רצון.
זאת אומרת, אנחנו, תורה מלמדת אותנו בעצם להתייחס לביצה
כביטוי של רצון,
כאמירה אלוקית.
אתם מבינים? זה מה שגמרא עושה.
היא לוקחת שם איזשהו מטבע ואומרת, תתבונן בו טוב.
נעל זה לא נעל,
והסל זה לא סל, זה תרסיקל, זה מה שאנחנו ראינו באחד השיעורים שם,
אם אתם זוכרים, על
מסכת שבת, על מעבר מרישות לרישות.
זאת אומרת,
בעצם במילים אחרות,
מה שגמרא מלמד אותנו
זה להסתכל על כל דבר כמשהו שבו מסתתר פוטנציאל של קדושה.
זה לא סתם אבן, זה סמל של תשובה.
זה לא סתם ציפור,
זה קן ציפור שהוא סמל של משיח.
אתם יודעים, זה כל דבר אתה מנתח, אתה מבין שזה השם מדבר איתך
באמצעות הדברים האלה, אז יוצא שאין לך שום דבר שהוא חול גמור.
כל דבר שהוא בא לגלות לך את הפוטנציאל של אין סוף,
יש בזה מימד של קדושה, ואתה
על ידי זה,
כאילו, אם אתה מפענח את החיים שלך ואת כל דבר,
אתה נכנס לעולם.
אומר על זה הרב קוק, תסתכלו במקור חמש.
ההבדל בין דברי קדושה
לדברים בטלים הוא רק יחוסי.
זאת אומרת, מה שאנחנו קוראים לזה קליפה של שום,
זה שום, שום דבר, זה כלום.
זאת אומרת, ההבדל הוא לא מהותי, ההבדל הוא ייחוסי.
זאת אומרת,
כן, כמו ש...
זה תלוי אם אתה מסוגל להבין את העומק שעומד מאחורי קליפת שום או קליפת ביצה או אחרי עלה שעכשיו על העץ.
ההבדל הוא רק ייחוסי לפי השקפתנו המוגבלה,
כיוון שאתה קולט עולם במבט הפשטני,
אז אתה רואה שזה סתם.
אפשר להשקפה
שתתעלה עד כדי הכרה וציור פנימי של מקומן של כל הדברים.
זאת אומרת שאתה צריך להתבונן ולחפש ולהבין מה המשמעות לביצה שנולדה ביום טוב.
אל תהיה מופלג לכל דבר שאין לך דבר שאין לו מקום.
כל דבר יש לו משמעות, כל דבר יש לו מקום.
זה דבר מדהים, דבר שפשוט,
מי שחי ככה,
אז הוא פשוט, נכון,
אין כמעט אף אחד שמסוגל ככה לחיות,
אבל כשאתה כן מחליט שאתה רוצה,
אתה מבין שאתה תיקח עכשיו
את הכוס ריק,
אם אתה תתבונן במהותו,
אתה יכול להגיע לאינסוף.
פה טמון אינסוף,
לפחות קודש.
אני לא רואה פה קודש,
אבל אני מתאר לעצמי שהרב קוק היה יכול להסביר פה, זה מה שהוא כותב כאן.
חוזרים לחמש, כן?
אבל גם הרצון הוא רק סעיף קטן מעץ החיים כולו.
זאת אומרת, אתה עכשיו רואה את החפץ הזה, הרצון,
דע לך שגם זה שאתה ראית והבנת והתבוננת ועכשיו הגעת למסקנות עמוקות,
משמעות של שופר או של אתרוג,
משמעות של כל דבר,
דע לך שזה רק סעיף קטן מעץ החיים כולו,
והעתיד הולך לקראת התאוות החיים בשלמותם,
בהתעלות כל חול
אל הקודש.
כל המבטל,
סליחה,
כל הבטל
אל הנשגב
ומרומם מאז.
אתם זוכרים מה שהנביא אומר?
לעתיד לבוא,
כל שיא, על מצולת, מצולות הסוס,
יהיה כתוב
קודש להשם.
איפה כתוב עוד קודש להשם?
על ציס של כהן גדול שנכנס לפנים.
כהן גדול, קודש להשם.
לעתיד לבוא, כשאנחנו נבין את העומק של כל דבר,
נבין את המשמעות של
כל חפץ וכל דבר,
אז אנחנו נוכל לכתוב
גם על מצודות הסוס
קודש להשם,
וכל סיר בירושלים
קודש להשם.
כשקדוש ברוך הוא נדלה לנביא,
מה הוא מראה לו?
סיר נפוח.
אז אתם מבינים שהוא לא מראה לו סיר.
מה ירמיהו רואה שם?
סיר?
לא, זה סמל, זו אמירה, זה משהו שהוא מה להגיד לך,
זה משהו אחר, שמצפון תיפתח רעה ועוד כל מיני דברים, אבל זה לא,
זה לנסות להבין מה עומד מאחורי כל הסיפור הזה.
הוא מראה לנו,
זאת אומרת, הגישה הזאת
מראה לנו חדירה לתוך העולם אחר.
הכשירות לראות את זה לא אדם מול? מה?
הכשירות לערבים, לא מסתתר מאחורי הכל, זה מה שמכשיר אותנו.
לימוד תורה,
ובמיוחד גמרא,
הוא לימוד של לא סתם אלא תורת ארץ ישראל, בגישה כזאת שמבינים שמאחורי הכל עומד משהו,
זה מה שמכשיר אותנו להיות בדו-שיח עם השם,
באמצעות החיים, באמצעות העולם,
גם בחיים הפרטיים שלנו,
וטקלים שלנו שיש עם שכנים, עם ילדים, עם אשתי חיים, זה, זה, זה, זה, כל זה, זה. אתם יודעים, אדם שהוא קולט ככה, אז הוא חי בעולם אחר,
בעולם ששם הכל זה דבר השם, השם מדבר ככה, איתנו.
בואו נקרא, רק נסיים את הפסקה הזאת, אנחנו בשמונה קבצים ח' פ' פ' א'.
עכשיו תורה נתתי לכם,
לעתיד לבוא,
האם אני נותן לכם?
זה הר היום.
אז אם אנחנו מבינים שזה לעומת זה עשה השם, כמו שאומרים חז"ל,
ושמלכותא דה-רקיעא,
מלכותא דה-ארא כאל מלכותא דה-רקיעא, זאת אומרת שכל המציאות היא בעצם חושפת את עולמות העליונים שעומדים מאחורי החפצים שלנו,
אז אנחנו יכולים עכשיו לחזור לגמרא לראש השנה,
סליחה, למסכת ביצים,
ומנסים להבין, אז מה זה ביצה שם?
מה זה? פוטנציאל למה? על מה זה בדיוק מדובר?
ומה שיעזור לנו בשביל להבין את זה, זה גמרא במסכת
שבת בדף למד, אצלכם זה מקור 6. אומרת גמרא ככה:
רבן גמליאל וכה דריש וכה דריש, מה הוא אומר בדרשה שלו?
עתידה אישה שתלד בכל יום,
שנאמר
ירה ויולדת יחדיו,
לגלג עליו אותו תלמיד.
אמר לו, אין קול חדש תחת השמש.
אמר לו, בוא וירקה
דוגמתן בעולם הזה.
נפק, יצום.
אך ואליה היא תרנגולת.
הוא הראה לו תרנגולת.
הרב רבן גמליאל מראה לתלמיד הזה תרנגולת.
ותו יטיב,
אה, ותו.
כן, זאת אומרת, הוא עכשיו יושב ואומר שם אחר כך על הבגדים,
על זה וזה, לא משנה.
מראה לו תרנגולת. שמה היא תרנגולת?
שהיא מטילה ביצים כל יום.
אז הוא אומר,
כמו שתרנגולת יכולה להטיל ביצים כל יום, אז ככה זה גם אישה,
תיאורטית,
יכולה להוליד, יש כזאת מציאות,
זה לא דבר שהוא הגיוני מופרך,
שאישה תוליד כל יום.
אני חושב
שזה בעצם,
אם אנחנו חוזרים לגמרא שלנו במסכת ביצה,
שם הרי מה ההבחנה? מה הם מקשים קושייה לבית הלל?
הוא אומר, אם זה תרנגולת שעומדת לאכילה,
למה שבית הלל יפסלו אותה?
ואם זו תרנגולת שעומדת להביא ביצים, אז למה שבית שמאי
הכשירו אותה?
אבל אם אנחנו נבין את הביטוי הזה של גמרא,
לא בתור תרנגולת שנועדה לאכילה,
אלא זה תרנגולת, זה כמו העולם הזה, העולם שלנו.
כמו שרבן גמליאל מראה לו,
בוא אני אראה לך את הדבר הזה בעולם הזה.
זאת אומרת, הוא מראה לו, עולם הזה,
תרניגולת, זה סמל של העולם הזה.
כל השאלה, למה זה העולם הזה? החיים שלנו, איזה חיים יש לנו?
זה חיים שמביאו אותנו, שהם נועדו בשביל אכילה?
שאנחנו נאכל וכל מה שנפרש פה, ביצים וכל מה שזה, זה בשביל אכילה, זה בשביל זה שאתה חי את העולם הפונקציונלי, עולם פיזי שלנו.
שזה עולם של עתיד לבוא,
שהוא נועד להביא ביצים.
זאת אומרת, היא לא עומדת לאכילה, התרניגולת הזאת, זאת אומרת, העולם שלנו, הוא לא עומד לאכילה.
הוא כולו מכוון לעתיד לבוא.
ואז אם אתה מבין שזה לעתיד לבוא,
ואנחנו יודעים שכמו שאומר אריזה,
שלעתיד לבוא הלכה היא כבית שמאי,
אז אולי בעצם על זה שם כל הדיון,
מה זה משמעות של כל הגמרא הזאת.
בקיצור,
כשהבנתי את כל הדברים האלה,
אני הייתי בשוק,
והבנתי, בזה אתם עוסקים כל החיים?
וואו, אני גם רוצה.
ונשארתי,
והמשכתי ללמוד,
וזהו, וכבר לא חזרתי לאוניברסיטה.
כבר לא היה צורך.
אז עד היום,
אם זה ככה, אני ממשיך
ללמוד את זה. כן, בבקשה.
כן, אני אמרתי שאני רוצה לקחת חופש אקדמי, כאילו שאני רוצה...
בהתחלה הלכתי שם, הלכתי, אחרי כל הסיפור הזה, היה לי לקח עוד קצת זמן, אחר כך,
בינתיים, באותו זמן גם לימדתי באוניברסיטה,
ואחר כך זה נגמר, נגמר הסמסטר.
ובקיץ הלכתי לישיבת בית אל לחודש.
רציתי לראות כבר מה זה זה. ובבית אל, חודש הזה המשך לארבעה חודשים, ואחר כך התחיל כבר סמסטר חדש, אני כתבתי להם סליחה, סליחה, סליחה,
אני כבר לא, לא זה, אולי אחר כך נהיה בקשר,
וזהו, הסיפור נגמר.
מה?
נפלאות דרכי השתנה.
כן, ממש.
הרב ידע, אמרנו קודם, תורת ארץ ישראל, למה התכוונת?
יש גישה כזאת, יש אסכולה שלמה,
שעוד לא התפתחה,
לא ממש, אבל זה מה שיש אצלו בחז"ל ביטוי כזה, שיש תורת חוץ לארץ ותורת ארץ ישראל.
שתורת ארץ ישראל,
שרבי זיירא, כשהוא עלה לארץ,
אז כתוב שהוא צם מאה תעניות כדי לשכוח תורת חוץ לארץ.
אתם מבינים?
זאת אומרת, הוא לא, הוא לא רצה, הוא עושה תוספת.
לא, רבי זיירה רצה לשכוח תורת חוץ לארץ.
והוא שם היה כבר אמורה, גדול, אדם עם...
והוא עזב הכל, זרק הכל,
ברח מהרב יהודה,
הרב שלו,
עלה לארץ,
ופה הקים את האסכולה החדשה שלו, כאילו שיטה חדשה שלו, ישיבה שלו,
שזה תורת ארץ ישראל.
מה זה בדיוק? זה מאוד קשה להסביר, אין איזה הגדרות מדויקות, להערכתי, לעניות דעתי, וככה אני חושב, ככה זה משתמע מרב צבי יהודה ומרב קוק,
שתורת ארץ ישראל זה תורה שמדברת על המהויות, על הכללים,
ותורת חוץ לארץ מדברת על הפרטים.
אז זה לא מישהו שגר בחוץ לארץ,
זה פשוט,
זה לא נוגע באופן ישיר למהות,
אלא מדברים יותר על פרט,
שאם אני לא טועה,
אני חושב שריף
עשה את המהפך הזה, הוא לקח את התורה והתחיל והוציא משם
רק דברים שקשורים להלכה.
זה לא ביוגרפי אלא קונספטואלי.
נכון, בדיוק.
ואנחנו מנסים פה קצת להבין כזה משהו שזה הצצה לתורת ארץ ישראל.
טוב, נאסור כאן.
