שלום, ערב טוב, אנחנו בסימן כ"ג בפרק 12. המשך מדרש האותיות.
פאי כפופה פאי פשוטה.
פאי פשוטה, פאי כפופה פאי פשוטה,
פי פתוח, פי סתום.
פאי פתוח דורש,
כותב רש"י, פאי פתוח,
רש"י, פאי פתוח בשעת דמכנסים פזר, פי סתום,
ובשעת שדה מפזרים, תיכנס,
אם יש גדול ממך.
זה הגמרא.
כלומר, בשעת מכנסים, אם כולם מתכנסים, אם כולם סותמים את הפה, דבר,
פזר,
תלמד.
אבל בשעת דה מפזרים,
יש מי שמלמד,
יש גדול ממך,
אז פה סתום.
אז אתה תיכנס ואל תפזר.
אומר הרב,
פה כפופה, פה פשוטה, פי פתוח, פי סתום.
הדיבור בדומייה,
שיניהם ביחד יסודי העולם הם.
כי הפה הוא פתוח,
לדבר אלה הדברים שהדיבור נועד להם להפיץ אור התורה והחוכמה האמיתית בעולם,
להופיע אור יקרות בכל מחשיקי תבל,
הרי הוא מייסד כל מוסדי תבל.
ולעומת זה השתיקה, הדומייה הקדושה,
ואין כשהיא מכוונת להיות,
היא לא יודע איך קוראים לזה,
נצורה על דל שפתיים,
מכל דיבור של דופי והיזק,
ואין כשהיא שמה מחסום לפה שלא להאיר את האור יותר מדי,
שלא לגלות צפונות עליונות
מכדי המידה שכוח
של המקבלים יוכל להכיל בקדושתו ותוארתו.
הרי גם היא, דומיה זו,
מפארת את הוד כל היש.
ונמצא שהפה הפתוח והפה הסתום, שניהם בחוברת,
בונים הם את כל אלה הפלטרין של מעלה ושל מטה,
להשכין על ידם קדושת עולמיים בכל מלוא היקום.
בכפופה,
בפשוטה,
באו להראות שהפה הפתוח באופן הנכון,
בדרך הקודש,
הוא במקום הכפוף, כלומר, במושגים שיכולים הם להיות משתפלים עד כדי הבינה המצומצמת האנושית ואורכות הרגשתה.
והפה הפשוטה,
במקום הנעלה,
שהפה באיכותו מתפשט, שהדיבור הנשמתי עולה במעלותיו החבויות,
שם השתיקה יפה,
שם יש
פי סתום,
וזהו פאר מעלתו של הוד הדיבור לך דומייה תהילה.
פ"א כפופה, פ"א פשוטה,
פ"א פתוח, פ"א סתום.
הדיבור והדומייה, שניהם ביחד יסודי עולם הם.
וכמו שראינו במ' ובנ'
הכבולות
שהרב הסביר לנו ששני הצדדים יש להם מכנה משותף.
הם מעורבים זה בזה,
גם פה.
הפה הפשוטה, הפה הסתומה, שניהם,
הלוא בהגייה הם נשמעים אותו דבר.
אז זה בא להגיד שיש מכנה משותף ביניהם,
הם מתפקדים אותו תפקוד, על אף
שהוא באופן ממשי הפוך.
פה זה דיבור ופה זה שתיקה.
אבל לשניהם הם בונים את אותו דבר,
את מה הם בונים?
הדיבור והדומייה, שניהם ביחד, יסודי עולם הם.
כשהפה הוא פתוח,
לדבר אלה הדברים שהדיבור נועד להם,
להפיץ,
ודיברת בם,
להפיץ אור התורה והחוכמה האמיתית בעולם,
להופיע אור יקרות וכל מוסדי תבל.
הרי הוא מייסד כל מוסדי תבל.
זה מטרת האדם, זה כל האדם, זה האדמיות מתגלה ומתממש את
המטרה למענה נעשה אדם,
שותף לקדוש ברוך הוא מעשה בראשית, מייסד כל מוסדי תבל,
דיבורי תורה, דיבורי חוכמה,
ולעומת זה לא פחות
מייסד כל מוסדי תבל,
שתיקה.
לעומת זה השתיקה, הדומייה הקדושה,
כאשר שותקים במקום שצריך לשתוק.
ויש שתי סיבות שבגללן צריך לשתוק,
או מאוד נמוכה או מאוד גבוהה.
בין שהיא מכוונת להיות נצורה על דל שפתיים מכל דיבור של דופי והיזק.
דיבורים
של דופי,
דיבורים של היזק,
זה אין לדבר.
אז צריך לא לדבר דברים רעים,
רעים, דברים כלכליים,
בין שמשתמשים בנצירת השפתיים או בדומייה, באי הדיבור,
דווקא בדיבורים מאוד גבוהים, מאוד טובים,
אבל יש שהיא שמה מחסום לפה שלא להאיר את האור יותר מדי.
כבשים ללשוניך, ללבושיך,
דברים שהם כבשונו של עולם,
אז דבש וחלב תחת לשונך.
אין עניין לדבר איתם,
לדבר אותם, על כל פנים,
בוודאי לא באוזניים שלא מוכשרות לכך,
שלא לגלות ספונות עליונות יותר מכדי המידה שהכוח של המקבלים יוכל להכיל בקדושתו וטערתו.
אז גם זו סיבה לדומייה,
לשתיקה,
לאי דיבור,
כדי לא לגלות דברים שאינם מתאימים.
הרבה, הם יכולים להיות רמים וגדולים וקדושים וחשובים בדברי תורה,
ולא ראוי להזכיר אותם, לדבר אותם
במקום שלא ראוי לקבל אותם,
שלא יוכל, במידה שכוח של המקבלים צריך לדבר בצורה שהמקבלים יוכלו להכיל את הדברים בקדושתם,
הם לא רק ישמעו מילים או יואמרו בכל מיני ברקים שייאממו אותם רעיונית,
אבל
לא יוכלו להיבנות מזה אישיותית, מוסרית.
והדברים לא ייתפסו אצלם בערכם המרומם, רק בערכם המהמם.
אז שכוח,
שבמידה שהכוח שאנחנו מקבלים יוכל להכיל בקדושתו וטהרתו,
דיבור כזה הוא צריך,
וכשהם לא יכולים, אז צריך לשתוק.
הרי גם היא, הדומיה זו,
כמו הדיבור הנכון,
כך השתיקה הנכונה מפארת את עוד כל היש.
אז הדיבור והשתיקה, פה פתוח, פה סתום, שניהם פה,
שניהם הוגים באותו דבר, שניהם,
יש להם מכנה שותף, הם עושים את אותו דבר, הם בונים,
הם את כל הפלטרין של מעלה, של מטה,
שניהם בחוברת,
נמצא שהפה הפתוח והפה הסתום, שניהם בחוברת בונים את כל אלה הפלטרין של מעלה ושל מטה להשקיע לנדם וקדושת העולמי בכל מלוא היקום.
פה כפופה ופשוטה
באו להראות שהפה הפתוח באופן הנכון,
בדרך הקודש,
הוא במקום הכפוף.
כלומר, במושגים שיכולים להיות משתפלים
עד כדי הבינה המצומצמת האנושית ואורכות הרגשתה.
אני מרגיש שהרב מסביר פה,
הפה צריך להיות מדבר במקום שהוא מסוגל להיות כפוף.
זה כפוף,
האינטואיציה הראשונית שלי אמרה, כפוף, סתום.
זה פה פשוטה, פה לא סתומה.
זאת אומרת,
זה פתוחה.
הרב לא אומר את זה פה, הוא אומר,
פה כפופה,
פה,
הפה ודאי שהוא פתוח לרווחה ומדבר,
אבל הוא מדבר באופן כפוף.
מה זה כפוף?
באופן הנכון בדרך הקודש הוא במקום הכפוף.
מתי הדיבור הוא ראוי?
במקום שהוא כפוף, כלומר,
מתאים אל המושגים שיכולים להיות משתפלים,
כפופים עד כדי הבינה המצומצמת האנושית ואורחות הרגשתה.
הדיבור צריך להיות תמיד בהתאם
לאכולת הקיבולת של השומעים.
אם זה מתאים להם, מתכופף עליהם,
ועל ידי זה מסוגל להתקבל אצלם בתור תוכן מרומם,
מקדש,
מטהר,
אם הדיבור הוא מתכופף כך,
זה הדיבור שאמור להיות פתוח.
והפה הפשוטה,
במקום הנעלה,
שהפה באיכותו מתפשט, שהדיבור הנשמתי עולה במעלותיו החבויות,
שם השתיקה יפה.
שם יש פי סתום.
וזהו פאר מעלתו של הוד הדיבור אחד ומעט הילה.
פירושו של הרב כמובן נפלא כרגיל,
כי תשימו לב שהוא מדייק ופותר שאלה שככה, כשאנחנו קוראים, ככה,
בכלל לא מרגישים בה.
אבל יש פה קושי.
כתוב פה פה כפופה,
פה פשוטה.
מה מקביל לפה כפופה?
פה פתוח.
פה פשוטה, מה מקביל לפה פשוטה?
פה סתום.
אז זה לא על פי אינטואיציה שלי, הפשוט,
הראשונית שאומרת.
פה כפופה, הכוונה שהיא סתומה.
התקבולת פה היא חייסטית, אתם מבינים? זה הפוך.
אבל הרב אומר שזה לא תקבולת חייסטית.
הפה הכפופה, אז הפה פתוח.
כשהפה היא כפופה, אז היא פתוחה.
וכפופה, זה לא הכוונה שתכופף את השפתיים שלך.
לא.
כשהדיבור יתכופף אל השומע, אז תדבר.
בפה פשוטה,
כשאתה לא מתכופף אלא מתרומם אל ההפשטות העליונות הנשגבות,
אז
במקום הזה שהפה יהיה סתום.
אם הפה,
הפה-פה הראשונים זה הכוח הדיבור המסביר.
אז אם הדיבור הוא כפור,
הפה, הדיבור הולך ומתכופף אל השומע,
דבר.
זה נקרא פה.
זה פי פתוח.
אבל אם הפה הוא, הדיבור הוא כזה שילך ויהיה מופשט מופשט,
אז אל תדבר.
זה המקום לסתום את הפה.
צדיק כפופה וצדיק פשוטה.
צדיק כפוף, צדיק פשוט.
צדיק,
צדיק כפופה, צדיק פשוטה.
הצדיק, כמו האמון לתעודה הנצרית,
המגמה העליונה של ההוויה כולה
הוא גם כן מתחלק לשתי המחלקות של הכפיפות והפשיטות.
כלומר,
שלהתגשמותו של הצדק בצורתו השלילית לבער את הרשעה ולמעט את גאות הזדול מהנפש ומהעולם,
שהדברים צריכים להיות פונים לקראת הכפיפות והצמצום,
למעט את שיעור קומת הרע והכיעור בכל האפשרות,
ושל ההתגשמות של הצדק לצד החיובי, כלומר,
להרחיב גבולות הטוב, ולפאר את אורחות היושר,
ולרומם את כל ערכי הקדושה במלוא עולם.
שמה הפשיטות וההרחבה,
הערכת הקומה והגדלת המצים באום ויפעה,
האדרת המחשבות והגברת הכוחות בכל מילואם,
תופסים את המקום הנכון להם.
אלה הן המחלקות של הצדק הכפוף ושל הצדק הפשוט,
שנושאים מהם צדיק כפוף וצדיק פשוט.
צדיק כפופה וצדיק פשוטה.
צדיק כפוף, צדיק פשוט.
הצדיק,
כמו האמון, האימון לתעודה הנצחית,
המגמה העליונה של ההוויה כולה,
הוא גם כן מתחלק לשתי המחלקות של הכפיפות והפשיטות.
הצדיק, כמו הנון,
נון כפופה ונון פשוטה,
אז אמרנו, נאמן כפוף, נאמן פשוט.
נאמנות, למה? לתעודת המציאות וההוויה שבגללה יצר הקדוש ברוך הוא את כל המציאות.
והיא מתבלטת בשני דרכים:
הדרכה המקטנת את האדם, הכפיפה את האדם,
והדרכה שמעצימה את האדם.
דיברנו,
שתי הבחינות של הענווה,
את שניהן צריך,
כמו הנאמנות לתעודה של ההוויה,
כמו האמון לתעודה הנצחית,
המגמה העליונה של ההוויה כולה,
גם תודעת הצדק.
תודעת הצדק
הוא גם כן מתחלק על שתי המחלקות של הכפיפות והפשיטות. כלומר,
של התגשמותו של הצדק בצורתו השלילית לבאר על הנשעה ולמעט גאות הזדון מהנפש ומהעולם,
שאז הדברים צריכים להיות פונים לקראת הכפיפות והצמצום,
למעט את שיעור קומת הרע והכיעור בכל האפשרות.
מקביל לנאמן כפוף,
הסברנו,
בן אדם קודם כל צריך סור מרע, והוא מבחין בקרבו את היסודות של השחץ וההתנפחות והגאווה,
אז שיקפוף את עצמו, שיבין את אפסיותו,
שיחשוב עד כמה הוא רחוק מן השלמות באמת,
וידכא את הרהב
שמנסה אותו.
אבל אחרי שקנה את התודעה הבסיסית הזאת בצורה שהוא איננה פורה, על כל פנים, אם הוא כבר, הצדדים הגסים שלו לא פורצים, לא עלולים לפרוץ,
אז שם כיוון החשיבה צריך להיות הפוך.
לא להתעסק בעצמו בכלל,
ולא להסתכל על צדדיו השליליים ולדכא את עצמו בזה,
אלא להסתכל על העניין, על האידיאל, להיות מסור, על המגמה
והתעודה הנצחית
של ההוויה כולה, שקשור במגמות הכלליות, שלמעלה צריך
להגביר את כל הכוחות בעולם, וביניהם כל הכוחות בעולם זה כולל גם את כוחות נפשו,
שיעסוק בהעצמת כל האיכויות שלו,
וילך הלוך ואור,
בדיוק כמו שראינו את זה שם ביחס לנאמנות של המגמה הכללית והעבודה המוסרית בהתאם לכך הפרט,
הצדק, תביעת הצדק
היא כן, חלק ממנה זה עצם הצדק ביחס לעצמו, שבן אדם אם הוא מנופח, אם הוא שרצן,
אז זה לא צודק
כשהאישיות שלו עוברת אינפלציה תחושתית כזאת בערך העצמי שלה.
אז תביעת הצדק אומרת לו, דכא את עצמך, כפוף את עצמך.
אבל זה לא רק הצדק
בעולמך קטן,
אלא גם הצדק במציאות בכללה, באדם הגדול.
גם שם כל הכוחות צריכים להיות מאוזנים לכל הצדדים כולם, הם צריכים להיות בעמידה,
במשקל, במקום, בזמן.
וזה הצדק,
ותביעת הצדק טובעת כל התנפחות, כל יציאה מן המקום, מן המדרגה, מן הבחינה המאותה.
אז תביעת הצדק טובעת
לכופף אותו למקומו.
אז קודם כל, תביעת הצדק כפופה.
לכופף את הרשע בנפש,
בעולם,
סומרה,
התגשמותו של הצדק בצורתו השלילית,
לבער את הרשעה ולמעט את גאות הזדון מהנפש ומהעולם.
והדרך הזאת היא, כן, לדכא,
לדכא את הרשעה כמו בנפש,
לחסום אותה, וגם בעולם,
יסודות של רשעה ושחצנות
וזדון בעולם, צריך לאסור אותם,
לדכא אותם, למתן אותם, לשלול אותם.
הדברים צריכים להיות פונים לקראת הכפפות והצמצום, צדי כפוף.
הופק,
למעט את שיעור קומת הרע והכיעור בכל האפשרות.
אבל יש יום צדי פשוט.
יש מצב של נאמן פשוט.
צריך להרחיב לא רק סור מרע, אלא עשה טוב.
התגשמות הצדק לצד החיובי,
כלומר להרחיב את גבולות הטוב ולפאר את אורחות היושר,
לרומם את כל אורחי הקדושה במלוא העולם.
לא שלילה של דברים רעים, אלא העצמה של הדברים הטובים.
שם הפשיטות והרחבה,
הארכת הקומה והגבלת
המעשים והגדלת המעשים,
בירום ויפעה,
האדרת המחשבות
והגברת הכוחות בכל מילואם,
שם הם תופסים את המקום הנכון להם.
אז זה צדיק פשוט, מתי שיש שדות של צדיק וטוב ותביעת חוכמה ואידיאלים וכל מה שצריך לעשות.
שילכו בכל הכוח ויתפשטו ויתרחבו, שהכוחות האלה
יופיעו במלוא גבורתה.
ואלה הן המחלקות של הצדק הכפוף ושל הצדק הפשוט,
אבל פה הרב לא אומר את זה, אבל זה ברור שגם שניהם זה אותו ביטוי,
הם עושים את אותה פונקציה,
כמו הנאמן פשוט והנאמן כפוף, ששניהם זה נון,
זה נשמע אותו צליל הגייה,
כי הם שניהם בונים את אותו דבר, וצריך
שיהיו את שני הכוחות,
סור מרע ועושה טוב, אי אפשר לעשות טוב בלי לסור מרע, אי אפשר רק לסור מרע ולא לעשות טוב, והם
פועלים זה על זה, ושניהם ביחד בונים את הנאמנות למגמה הכללית.
גם הצדיק הכפוף,
שלילת הרשע והעצמת הכוחות החיוביים,
הם שניהם בונים את הצד הצד הצדיקותי,
הצדק בעולם.
יואלת הגמרא, רגע, לא הבנתי.
היינו נאמן כפוף, נאמן פשוט,
אז מה ההבדל ביניהם?
זה בדיוק אותו רעיון.
זה, אתה קורא לזה צדק, פה קורא לזה נאמנות. זה אותו דבר, בשניהם אתה צריך לכפוף וצריך לפשט,
לכפוף את הרע
ולפשט את הטוב.
מה?
היינו נאמן כפוף ונאמן פשוט.
עונה הגמרא, הוסיף לך כתוב כפיפה על כפיפתו.
מכאן שניתנה התורה במנות ראש.
במנות ראש,
רש"י,
ברטט וענווה יתירה.
אומר הרב, היינו נאמן כפוף ונאמן פשוט.
תשובה, הוסיף לך הכתוב, כפיפה לכפיפתו.
מכאן שניתנה התורה במנוד ראש.
האמון החזיוני הרוחני,
המשתרע על המרחב של הרעיון והרצון
והצדק המתגשם בפועל,
הוא תוכן אחד בעצם.
ואלה המחלקות של הכפיפות ושל הפשיטות ששורשן מסתעפים ביסוד האמון הרוחני,
האמון הרוחני.
הן הן המבליטות את רישומן בתוך,
יותר טוב, דומני,
כתוב בתוך, אצלי כתוב אולי צריך להיות בתוך,
מבליטות את רישומן בתוך המפעלים,
בכל המערכות של התגשמותו של הצדק המרושם באורחות החיים במילואיהן המעשים.
ולפי זה,
אין צורך בכפילותם של הרמזים,
לשם נאמן כפוף ונאמן פשוט לפני עצמו,
לשם צדיק כפוך וצדיק פשוט בפני עצמו.
אבל,
מפני שבמערכה מעשית, שהיא בטבעה
מוגבלה בתנאים חומריים,
הכפיפות והצמצום של הרע הוא תופס בתוך המקום היותר אשור.
בתוך הבסיס הזה של ענווה של התמעטות הערך העצמי ושל הכפיפה,
יוקם כל הבניין העליון של הפשיטות המורמה.
על כן, נתקפל הרמז בצדיק הכפוף והפשוט,
להורות כי הכפיפה הכפולה,
נמכות הרוח והנבה הגמורה,
היא שוללת את כל המסכים
אשר הם חוצצים כנגד האור העליון מיגלות.
להוסיף לך הכתוב כפיפה על כפיפתו,
ונדע מזה שתורה עם כל אורחותיה ניתנו במנות ראש,
כלומר בחרדת הקודש המקיפה את היצור,
המונעת אותו מכל הרחבה עוברת גבולים,
מכל התפשטות שאינה הוגנית.
ומתוך התספה הכפולה הזאת,
שבצדק המתעצם במעשים,
היא מורגשת מאוד,
והיא פועלת את כל הטוב ומכינה את כל האושר של הפשיטות שבה בעקבה
יוצאים כל מעייני הישועה גם לאמון, גם לצדק, בכל התפשטותם.
מכאן שניתנה תורה במלות ראש,
ומאס הקדוש ברוך הוא בכל הערים וגבעות שבעולם,
וישרש שינתו על הר סיני,
הר אלוקים, הר בשן,
הר גבנונים, הר בשן,
הר חמד אלוקים לשבטו.
איש משה ענב מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה,
הוא הנאמן המוחלט, בכל ביתי נאמן הוא,
הוא המאיר את כל מחשקי העולם באור הצדק הכפול,
צדק צדק, תרדוק.
היינו נאמן כפוף ונאמן פשוט.
הוסיף
לך הכתוב כפיפה על כפיפתו,
מכאן שניתנה תורה במנו דורש.
האמון החדיוני הרוחני המשתרע על המרחב של הרעיון והרצון
והצדק המתגשם בפועל,
הוא תוכן אחד בעצם.
נ"ן כפופה נ"ן פשוטה, נאמן כפוף ונאמן פשוט.
זה נאמנות לתעודת המציאות מראיה שבגללם יצר הקדוש ברוך הוא את כל המצוי.
אז הנאמנות למגמת ההוויה בראש ובראשונה היא תתפוס מהי מגמת ההוויה,
תפעיל את השכל,
תתפוס מבט חובק זרועות עולם,
מבין אל פעולות השם,
ומתוך כך אתה מבין מה יש, מהי המציאות, מה,
לאן הדברים הולכים,
ומתוך כך אתה מזדהה רצונית עם האידיאל הזה.
זה נקרא נאמנות
למגמה הכללית.
האמון,
אני לא יודע למה מתכוון בדיוק, אם אמון בלשון שתהיה נאמן או תאמן את עצמך,
תרגיל את עצמך,
כמו ויהי אומנת הדסה, יהי אסתר, מה דודו.
אז האמון החזיוני ראשוני שתגדל את עצמך לכיוון הזה, או תעשה את עצמך נאמן לכיוון הזה, בסדר?
האמון החזיוני הרוחני המשתרע על המרחב של הרעיון והרצון.
זה הנאמן. הנאמנות זה מתוך
רעיון שמבין והרצון שמתאים את עצמו לכך.
והצדק
זה אותו דבר הרצון, רק לא רצון של שאיפה אידיאלית כללית, אלא
והיה מעשה הצדקה שלו.
הצדק זה גישום של הרעיון, הרצון הכללי, האבסטרקטי, בצורה מעשית, במוצר מעשי.
אבל סך הכול זה אותו דבר.
האמון החזוני רוחני המשתרע על המרחב של הרעיון והרצון
של נאמן והצדק של הצדיק
המתגשם בפועל הוא תוכן אחד בעצם.
זה אותו דבר.
איך תהיה נאמן לכללות אם אתה, בוודאי,
מה שמגיע ל... לא אוכל למייס, אז אתה
מגלם את זה בצורה מעשית.
ומה אתה מגלם בצורה מעשית?
את הרעיון, האידיאלי הכללי שאליו אתה נאמן.
אז באמת זה אותו דבר.
אז היינו נאמן כפוף ונאמן פשוט.
למה אתה צריך להוסיף לי צדיק כפוף צדיק פשוט?
אותו דבר.
ואלה המחלקות של הכפיפות ושל הפשיטות.
הן הן המבליטות ברישומה את רישומן בתוך המפעלים של כל המערכות של התגשמותו של הצדק המאושר במערכות החיים ובמילואיהם המעשיים.
המציאות האבסטרקטית, הרוחנית, הגבוהה, היא זאת שמתגשמת בצדק המעשי.
אז זה אותו דבר.
ולפי זה אין צורך בכפילתם של הרמזים. דיברת על הצדק, דיברת על הנאמנות העקרונית, דיברת על הנאמנות עקרונית, ובוודאי שזה תובע את הצדק.
אז למה אתה צריך להגיד פעמיים?
ולפי זה אין צורך בכפילותם של רמזים לשם נאמן כפוף ונאמן פשוט בפני עצמו, ולשם צדיק כפוף וצדיק פשוט בפני עצמו, כי נאמן הוא הצדיק, והצדיק הוא נאמן.
אז למה, למה הוא כופל?
אבל מפני שבמערכה מעשית,
שהיא בטרעה מוגבלה בתנאים חומריים,
הכפיפות והצמצום של הרע הוא תופס בתוכה מקום היותר אשום,
ומתוך הבסיס הזה של הענווה,
של התמעטות הערך העצמי ושל הכפיפה,
יוקם כל הבניין העליון של הפשיטות, אמרו ממה,
על כן מתקפל
הרמז בצדיק הכפוף והפשוט,
להורות כי הכפיפה הכפולה, נמיכות הרוח והענווה הגמורה,
היא שוללת את כל המסכים אשר הם חוצצים נגד האור העליון מגלון.
זה חשוב להגיד עוד פעם,
כי תבין שהכפיפה הזאת, נאמן כפוף,
צדיק כפוף,
זה כפוף, כפוף, כי ככל שאתה
שולל שר מרע,
זה בעצמו מה שמהווה את המומנט למינוף כל הטוב.
אז
מתוך הבסיס הזה של ענווה,
מה זה ענווה? ענווה זה התמעטות הערך העצמי של הכפיפה.
מתוך זה, זה דווקא מה שיזקוף את כל שיעור הקומה, זה מה שיקים.
יוקם כל הבניין העליון של הפשיטות המרוממה.
אז תבין שנאמן כפוף,
נאמן פשוט,
זה דבר אחד וזה תנאי מאוד חזק, כי זה באמת הכיווץ הזה, הכיפוף הזה,
הוא-הוא שרק מכוחו אפשר באמת אחר כך
להעצים את כל הכוחות ולתת להם את פשיטותם המרוממה.
אמרו במה,
על כן נתקפה לרמז ולצדיק הכפוף והפשוט.
תבין,
כי במציאות המעשית היא זאת שממנפת את המציאות הרוחנית,
וצריך להדגיש את זה.
להורות כי הכפיפה הכפולה,
נאמן כפוף, צדיק כפוף,
נמיכות הרוח והענווה הגמורה,
היא שוללת את כל המסכים אשר הם חוצצים נגד האור העליון מיגלות.
זה מה שמאפשר, אדרבה, כפיפה מוחלטת, עוד פעם כפוף,
כפיפה על כפיפתו.
זה מה שמסלק את המסכים,
שאם לא תהיה בשתי כפיפות
ותהיה בפשיטות,
אז זה גם יפשט את כל הצדדים הרעים.
רק מתוך שיש שם כפיפות גמורה,
כפיפות ועוד פעם כפיפות,
אז מתוך זה, אז עכשיו יש את החופש
להרחיב את כל כוחות הנפש,
כי אין את המסכים אשר חוצצים נגד האור העליון מיגלות.
המסכים זה כמו הביטוי של הרמב״ם עם המסכים,
בשמונה פרקים,
שהם המידות הרעות,
תכונות הרעות, הם כולם מסכים בפני האור, אז כל עוד יש לך
תכונות רעות,
אז הדמיונות שנמעצים את הכוחות האלוהים,
אז הם מסוכנים.
ואוסיף לך כתוב כפיפה על כפיפתו, ונדע מזה שהתורה עם כל אורותיה ניתנו במנוד ראש.
הגדרה, מה זה מנוד ראש?
מנוד ראש,
חנודת הקודש המקיפה את היצור,
המונעת אותו מכל הרחבה עוברת גבולים,
מכל התפשטות שאינה הוגנת.
קצת קשור בפרשת השבוע, והעירה לעברם יצחק ידעקו, בקל שדי,
בשביל מה שהם לא נדעתי להם.
אתם יודעים ששדי שמר לעולמו די,
אם מתנאי הופעת המציאות זה הגבול,
כי אתם מבינים, המציאות באה מהמציאות האלוקית, האינסופית,
אז כשיש מציאות אלוקית אין עולם.
אז מה יוצר עולם?
בזה שנוצר פה גבול,
מה שנוצר פה די.
אז זה מה שיוצר פה את הצמצום,
את הגבולים, ועל ידי זה יש מציאות ממשית.
היסוד של ההגבלה,
הכפיפה,
את המניעה מהרחבה שהולכת ומתפשטת בלא גבול,
זה יסוד המציאות.
ועל כן, גם כן מבחינה מוסרית, פסיכולוגית,
יסוד המציאות העוצמתית היותר גדולה זה דווקא מנוד הראש,
דווקא החרדה,
דווקא חרדת הקודש המקיפה את היצור ומונעת אותו מכל רחבה עוברת גבולים,
מכל התפשטות שאינה הוגנת,
זה יסוד העולם.
ומתוך הכפיפה הכפולה הזאת שבצדק המתעצם במעשים,
שבצדק המתגשם במעשים היא מורגשת מאוד,
זאת אומרת, כאשר מגיעים לחיים המעשיים,
זאת אומרת, כשאדם לא עושה שום דבר, אז הוא אומר, כן, אני מאוד,
משפיל את עצמי, זה לא כל כך מורגש, יש בן אדם,
מה עובר בתוך נפשו פנימה שהוא,
אבל במישור ההתנהגותי, המעשי,
שם זה נבחן.
שם נבחן עד כמה אדם עסוק בהבלטה עצמית, או עד כמה עסוק בכיווץ עצמי.
אז בצדק המתגלם במעשים,
שם הזקיקות
וגם הבחנה בכפיפות היא נצרכת מאוד וניכרת מאוד.
ואז דווקא הכפיפות הזאת בעולם המעשי,
בצדק הממשי המתגשם,
היא פועלת כל הטוב ומכינה את כל האושר של הפשיטות שבאה בעקבותיה,
בעקבה.
ממנה יוצאים כל מעייני הישועה גם לאמון וגם לצדק, גם לנאמנות, לנאמן וגם לצדיק, בכל התפשוטה.
מתוך נאמן כפוף, צדיק כפוף,
אז זה מה שממנה את הנאמן הפשוט,
והצדיק הפשוט.
אז זה כל מענייני הישועה שנותנים חופש לכל נטיות הנפש,
גם לאימון וגם לצדק ובכל התפשטותם.
מכאן שניתנה התורה במנות ראש,
במנות ראש, אני מבין שמנות ראש זה כפיפת הראש.
אז ניתנה תורה במנות ראש, מה שנותן את התורה, מה שהכלי לקבל את התורה,
זה אדרמה, כפיפות.
כמו שראינו,
מאס הקדוש ברוך הוא בכל הערים וגבעות שבעולם, ואישר שכינתו על הר סיני,
כי הוא הר אלוהים, הר בשן,
הר גבנונים, הר בשן, הר חמד אלוקים לשבטו.
אינני יודע איך זה,
אל"ף זה ברור, זה הר בשן, זה הכוונה להר סיני.
ולמה זה קשור פה? זה אולי בשן? זה כמו ביישן?
אינני יודע.
הר גבנונים, הר בשן,
זה ההר של חמד ולשבטו.
צריך להסתכל במפרשים שם, המצודות, הוא אומר.
אני לא זוכר.
והאיש משה ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה,
והוא הנאמן המוחלט.
מי הנאמן הגדול שהיה כלי לקבל את התורה, כמו הר סיני?
ככה האיש משה הענו מאוד מכל האדמה אשר על פני האדמה,
והוא בכל ביתי נאמן הוא.
והוא המאיר את כל מיני חלקי העולם באור הצדק הכפול.
צדק צדק תרדוף.
נפנה, יוצא, אתם מבינים, באמת, למה כתוב צדק, צדק, תרדוף? תגיד, צדק, תרדוף.
אבל זה, הרב נותן לנו פירוש לצדק, צדק, תרדוף.
את הצדק השלילי ואת הצדק החיובי.
מה מצאת?
מצד ציון אומר, מקום דשן ושמן.
דשן ושמן.
הר סיני שיראת עליו אלוהים, הוא לוקם הר דשן.
אני רוצה לומר, כמו שנה ארבע שם, לשב ושעל מהם, במקום מרעה,
היינו נותן מער סילאי,
זכות התורה שקיבלתן,
ולתאמה אני הרואה אתן,
מגיע לדבר. רואה אתם מודיעים.
טוב, לא מתאים לנו.
נחפש פירוש אחר.
זאת אומרת,
אני מבין שהרב לא מפרש ככה.
ננסה לראות אולי מישהו מהמפרשים האחרים,
איך עוד מפרשים את המושג.
לכל פנים, למה
ברור שמהקשר הענייני שהרב מבין את הבשן,
הר האלוהים הרבשן, שהוא הר נמוך,
הר לא מתגאה איתו,
מה שמתאים עם ההגדה הזאת של
שהוא הנמוך בכל ההרים ועליו אישרה את שכינתו.
כן,
קו"ף
קדוש
ריש רשע.
קו"ף קדוש ריש רשע.
הקדושה והרשעה.
שני קצוות הם,
שהם נוגעים זה בזה בסיבותיהם הנפשיות.
הקדושה היא השאיפה הבלתי גבולית לצד האור והטוב,
ומפני שנוצר האדם בתכונה נפשית כזו,
שיוכל להתעלות עד כדי השאיפה האין מצרים לצד העילוי,
ממילא אם הוא משתפל לתום החומריות והתאוות הגסות,
הרי הוא יורד על ידי אל הכוחות בעצמם,
שמכשירים אותו לקניין הקדושה אל העברכים של הרישה.
ובשביל כך, מצרניים הם זה לזה, הקוף והריש.
רושם הקדושה ורושם הרישה, קוף קדוש ריש רשע.
קוף קדוש ריש רשע, קדושה והרישה, שני קצוות הם,
שהם נוגעים זה בזה בסיבותיהם הנפשיות.
זה כמו שהרב אומר במקומות אחרים,
במקום אחר, הקצוות נפגשים זה בזה.
הנקודות הכי רחוקות הן דווקא, יש בהן איזה קשר כמו שתי הנקודות
הכי רחוקות על קו ההיקף שהן סמוכות זה לזה.
אז הקדושה והרישה, שני הקצוות שהם נוגעים זה בזה.
נוגעים זה בזה בסיבותיהם הנפשיות.
מה שמניע, מה שמחולל
הכוח הנפשי שיש בכוחו לעשות את האדם לקדוש
הוא הכוח שיש בכוחו לעשות את האדם לרשע.
רק כיצד?
הקדושה היא השאיפה הבלתי-גבולית לצד האור והטוב,
מפני שנוצר אדם בתכונה נפשית כזאת שיוכל להתעלות
עד כדי השאיפה האין-מצרים לצד העילוי.
ממילא אם הוא משתפל לטום החומריות או התאוות הגסות,
אבל הוא יורד על ידי אלה הכוחות בעצמם שמכשירים אותו לקניין הקדושה,
אל המעמקים של הרישה.
אתם מבינים?
מה זה הקדושה?
זו שאיפה למה ש...
למעלה מגבולים, למעלה מצמצומים, למעלה מכל מניעה.
והיה,
והאדם,
אין לו גבולות, ואין לו מוצרים, ואין לו מניעות,
ביחס לכל מיני ממדים אפלים באישיותו,
שלוש נקודות, אתם מבינים לאן זה מגיע.
אז זה אותו דבר.
הכוח ששואף לבלי גבולות זה הקדושה, רק
זה קריטי שזה יופנה לכיוון הטוב,
ולא גבולות.
אחרת,
אז הם שניהם,
הם סמוכים, יש להם גבול מצרני.
הם באותו, הם בשכנות, הקוף והריש.
ובשביל כך מצרניים הם זה לזה הקוף והריש,
רושם הקדושה ורושם הרישה,
קוף קדוש,
ריש רשע.
שואלת הגמרא,
מהי טעמה מהדה רפא דקוף מריש?
רש"י,
מהי טעמה מהדה רפא דקוף מריש?
לישנא דמעליהו,
שאחוריו של ריש לגבי קוף,
שאין,
הקדוש ברוך הוא רוצה להסתכל בפניו בפני רשע.
אם אני מבין טוב את רש״י,
הרש״י אומר שזה לישנא מעליא, זאת אומרת, זה לשון נקייה,
לשון מעולה,
אבל הכוונה להפך.
זה כמו לשון סגינאו.
אז גם פה, מאי תמא מאדר אפי דקוף מריש,
מאי תמא מאדר אפי דריש מקוף.
כי הריש,
הפנים שלו מופנות לכיוון הפוך מהקוף.
אז שואלת,
מה היא טעמה מהדר הפ"א דקוף מר"א?
משום כבודו של הקוף, אז לכן,
ככה אומרים.
אז אמר הקב"ה אין לי רוצה להסתכל ברשע.
מה היא טעמה מהדר הפ"א דקוף מר"א שאמר הקב"ה? אין לי יכול להסתכל ברשע.
מה שאומר אל הקב"ה רוצה.
להסתכל בפני רשע.
הכוונה אין אני יכול, הכוונה אין אני רוצה.
אין אני יכול להסתכל ברשע.
הרשעה
בתור המגמה האחרונה,
הרשע המוחלט,
תוכל להשתמש הרבה פעמים באמצעים כאלה שהם לעצמם הם מפעלים של הצדק.
ולעין האדם לפעמים יתראו אל המלאכים כמו מסילות של צדיקות.
אבל הקב"ה שהוא צופה,
הוא מביט לסוף דבר בקדמתו,
הוא ברוך הוא יודע את המזימות הרשעיות,
או לא, את המזימה הרשעית,
או המזימה של הרשעיות,
הצפונה גם בתוך המלאכים שנראים כמו צדיקות,
והם כולם יחד עם הצבע המזויף של הצדיקות של הרשעה,
עם הצבע המזויף של הצדיקות של הרשעה.
הם מרוחקים
מאור פני הקדושה,
והם כולם יחד.
עם הצבע המזויף של הצדיקות, של הרשעה,
הם מרוחקים מאור פני הקדושה.
ומהי טעמה מהדרה פ' דק',
שורש הקדושה מרש, שורש הרשעה?
כי הקדוש ברוך הוא,
רק הוא יכול לומר בהחלט.
גם אז, בעת אשר הרשעה למגמתה הסופית, היא משתמשת באורחות כאלה שהם נראים כאורחות של צדק,
שכל אלה יחד
עם ההיפוך ממגמת הקדושה על פי העומק היסודי שמה,
שאמר הקדוש ברוך הוא, אין אני יכול
להסתכל ברשע.
מה הייתה מעמד עירפא דק מרש שאמר הקב"ה, אני יכול להסתכל ברשע.
רשעה בתור המגמה האחרונה, הרשע המוחלט,
תוכל להשתמש הרבה פעמים באמצעים כאלה
שכשהם לעצמם הם מפעלים של צדק,
ואל עיני אדם לפעמים יתרעו אלו המלאכים כמו מסילות של צדיקות.
אתה יכול להשתמש
במניפולציה על הרגשות של אנשים שנחטפו להם הילדים
כדי לקדם את התכלית, להפיל את ביבי.
אז לא נתבלבל.
הרשעה, בתור המגמה האחרונה,
הרשעה המוחלט, תוכל להשתמש הרבה פעמים באמצעים כאלה שהם כשהם לעצמם לפעמים של הצדק,
ולעיני אדם לפעמים יתראו אל המהלכים כמו מסילות של צדיקות.
אבל הקדוש ברוך הוא צופה ומביט לסוף דבר בקדמתו.
הוא ברוך הוא יודע את המזימה הרשעית,
הצפונה גם בתוך המהלכים שנראים כמו צדיקות,
והם כולם יחד עם הצבע המזויף של הצדיקות, של הרשעה,
והם מרוחקים מאור פני הקדושה.
צופה ויודע סתרנו, ומביט לסוף דבר מקדמתו.
אז מה שנראה המהלך כשלעצמו נראה צודק וטוב וראוי,
אז יש פסוק כזה שאומר,
שכחתי עכשיו איך הוא מתחיל,
אבל כשהצדיק יודע...
משכיל צדיק לבית רשע,
מסלף רשעים לרע.
זה הפסוק.
משכיל צדיק, זה פסוק במשנה.
משכיל צדיק לבית רשע,
מסלף רשעים לרע.
אז כשהצדיק
הוא משכיל,
הציבור הרחב, הוא לא תופס את הרשע, הוא לא תופס עד לאן נמצאות מחשבות הרשעה של הרשע.
לא נראה לו.
ואנשים חושבים שהצדיק בטח לא מבין ברשעות.
אבל האמת היא, להפך,
שדווקא הצדיק באמת באמת, לא הצדיק,
הצדיק באמת הוא משכיל לבית רשע.
הוא דווקא מבין לעומק את המבנה
של הרשע ומסלף רשעים לרע.
שגם במקום שהם נראים ככה, שהם בסדר, הם לא מכוונים לרע.
לא, הצדיק לא מאמין להם.
הוא לא נאיבי,
הוא לא הולך שולל אחרי איך שזה נראה,
שהדברים מובילים לטוב. לא, הוא מסלף רשעים לרע.
זאת אומרת, הוא,
כשהרשעים, כשהרשעים מציבים את הדברים כאילו הם הולכים בדרך ישרה,
אז הוא מסלף את דבריהם, הוא מראה שהוא מצביע על העקמימיות שבדבריהם,
שהוא מסלף אותם לרע.
הוא מצביע על הצדדים הרעים שלהם.
אז בזאת יש השתקפות של התכונה האלוקית גם בצדיק.
כן, אסוציאטיבית, נזכרתי בזה.
על כל פנים,
מי שאומר את מה שאמרתי זה רבנו יונה בפרקי אבות.
אז,
אבל הקדוש ברוך הוא,
הוא צופה ומביט לסוף דבר בקדמתו, והוא ברוך הוא יודע את המזימה הראשית הצפונה גם בתוך המלאכים שנראים כמו צדקות.
והם כולם יחד עם הצבע המזויף של הצדיקות ושל הרשעה,
הם מרוחקים מעור פני הקדושה.
ואל תגיד, טוב, זה טוב וזה רע.
לא, לא, לא, הכל רע.
קצת דומה לסוגיה שאני מאמין שאתם מכירים אותה,
על רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון.
רבי יהודה אמר, מנעים מעשיה של אומה זו, בנתה גשרים, בנתה שווקים, בנתה,
שכחתי מה?
מרחצאות.
רבי יוסי שתק.
רבי יוסי אמר, כל מה שעשו זה רע.
נושאים והאם זונות מרחצאות,
לעדן בהם את עצמם, קשרים, ליטול מכסים.
רע, מסלמת.
מסתכל עין טובה על המציאות.
נכון שהם רשימים, אבל זה טוב, לא הכל רע.
אז פה זה גם כן
קצת מבט כמו של רבי שמעון בר יוחאי.
על כל פנים,
אז תבין, שמתי שיש פה צדדים שהם נראים כטובים, לא.
המבט האלוקי רואה את התכלית של כל זה, ואז הכל נחשב לעניין רע אחד.
הם כולם יחד עם הצבע המזויף של הצדיקות של הרשעה,
הם מרוחקים מאור פני הקדישה.
ומהי טעמם מהדר הפה דקוף?
קוף זה שורש, אתם מבינים, האותיות בהם נברא העולם.
אז האותיות מציינות את המניות, החיים העקרוניות,
שורש, שורש, שורשיות של כל המציאות,
שמה שבסוף יופיעו פה כמופעים ממשיים,
כמגמות, כאופי, כעקרונות מוסר, כעקרונות תרבות, כעקרונות רוח, כעקרונות ממשיים, חוקיים במציאות, הכל נרמז בצורות,
בגרעיני, באטומים הרוחניים של מבנה האטום הרוחני,
של מה שנקרא אותיות.
ועל כן האותיות והסרז של האותיות,
אז הוא מה שבסוף פה עלי אדמות
יוצר את הקשר בין קדושה לרשעה,
כי יש להם איזה מצר משותף,
אז זה כבר מתרשם בסדר אותיות שק"ר
ופניו של הרש הם מופנים מן הק"א, כי הקדוש,
לא הם מרוחקים, פניו של הרשעה הם מרוחקים מאור פני הקדושה.
אמר הקדוש ברוך הוא, איני יכול להסתכל ברשע
או ברשע
מאור, אז כן,
אז הכל הם רוחקים מאור פני הקדושה, ומה הייתה מעמד הרפא דקוף
שורש הקדושה מריש,
שורש רישה,
כי הקדוש ברוך הוא רק הוא יכול לומר בהחלט גם אז,
בעת אשר רישה למגמתה הסופית היא משתמשת בדרכות כאלה שהם נראים כאורחות צדק,
שכל אלה יחד הם ההיפוך במגמת הקדושה על פי העומק היסודי שבהם.
כי אתם מבינים, אולי
זה בא להגיד, תראה, אתה הבן אדם, אתה לא יודע.
בוא נחזור לשלושת התנאים הקדושים.
עובדה שמי קיבל שם קורס אלוקים
עם הסתייגות מעמדתו
בין רבי יהודה לרבי יוסי לרבי שמעון.
דווקא רבי שמעון, בגלל המבט הנוקב שלו,
ראינו הוא מתאים פה למבט האלוהי,
אבל מה יצא שם בקונסטלציה הכללית?
הוא מצא את עצמו במערה.
היא, המבטים האלה,
קיצור, יצאתם להחריב עולמי,
ומי שיסתכל בעין חיובי, כלומר,
זה חיובי, מנהי מעשיה שלו, מה זו.
אז מה יצא לו מזה?
היה רבי יהודה,
שכתוצאה מזה הוא נהיה ראש המדברים בכל מקום.
זאת אומרת, נהיה לה רב הראשי.
כי,
אבל אם מפה מה יוצא, זה מבט,
רבי שמעון בר יוחאי הוא העמוק והוא הצודק.
כן, הוא צודק בשמיים.
אבל פה בארץ הקדוש ברוך הוא יכול לומר את זה.
ובאמת אתם יודעים,
שם בגמרא בעבודה זרה, בתחילת עבודה זרה,
אז כתוב שלעתיד לבוא,
שידעו לקדוש ברוך הוא כל האומות,
אז מי בכם יגיד זאת?
ישמיע,
לא זוכר, ונשמע,
אז מי בכם יגיד זאת? זאת התורה, ואז אמרו, תורה, אז מה?
אז הוא אומר, מה עשינו? עשינו, בנינו גשרים, בנינו שווקים, בנינו במחצרות.
אומר להם הקדוש ברוך הוא, כל מה שבניתם, בניתם בשביל עצמכם.
בדיוק את הטיעון,
את הטיעון של רבי שמעון בר יוחאי,
בזה שופט הקדוש ברוך הוא, וככה,
מתי שיבואו אומות העולם, הוא יגיד להם את אותו טיעון.
הוא מפליל אותם
שם בחשבון הסופי. אז מה?
אז יוצא שרבי שמעון בר יוחאי הוא כמו הקדוש ברוך הוא, וזה גם מתאים לנו.
באמת, רבי שמעון בר יוחאי הוא כמו הקדוש ברוך הוא.
אז למה שם בגמרא בשבת הוא נשלח למערה, בסיכומו של דבר?
התשובה היא,
קדוש ברוך הוא, קדוש ברוך הוא, אתה באמת, יש לך מבט של הקדוש ברוך הוא, אז
הקדוש ברוך הוא בשמיים ואתה במערה.
אבל כאן, עלי אדמות,
אין לך זכות לומר את זה.
וישובו לכם למערתכם,
יצאתם לאחיו עולמי,
כי הזכות לבוא ולהגיד את השלילה של נקודות הטוב,
אתה עלי אדמות,
שמע, אתה לא בטוח, אולי יש שם
טוב ורע מעורבים,
רע רע, אבל טוב, גם טוב.
כן, הנה, כדוגמה שהבאתי.
בנו שווקים, בנו גשרים, בנו מחצות.
מועיל,
מועיל החברה, כן.
אז אתה יכול להסתכל על זה ככה,
והלכה למעשה,
אז בתור אדם תסתכל על זה ככה,
ועל כל פנים ככה יותר תוכל להסתובב פה עלי אדמות.
בכל מקום,
מי שיש לו את הזכות באמת לומר את זה,
מי שזה המבט שלו, זה המבט האלוקי.
אז אני מדייק את זה בתוך דברי הרב פה, הוא אומר.
כי הקדוש ברוך הוא, רק הוא,
רק הוא יכול לומר בהחלט.
גם אז, בעת אשר נשאל אם גם אתה סופית, היא משתמשת באורחות כאלה שנראים כאורחות של צדק.
רק הוא יכול לומר שכל אלה יחד,
הצדק זה רשע,
והם ההיפוך במגמת הקדושה על פי העומק היסודי שבהם.
שאמר הקדוש ברוך הוא, אינו יכול להסתכל
ברשע.
טוב,
לעמוד פה להיום.
ידידיה?
כן.
כן, אבל אתה מבין שאתה לא אמור לעשות אידיאליזציה מהרע,
את זה.
בטח לא ליזום רע את הבעיה, ואתה מוצא בקריבך כוחות רעים,
אז לעובדו בכל לבבכם, בכל לבבך, בכל נפשך,
שני צאריך, יצא טוב, יצא לך, יש כוח רע, אז תראה, גם מהרע יצא טוב,
אבל הדבר הראשון הוא הבעיה שהם עשינו רע,
וקודם כל תדע להגדיר שרע זה רע.
בינתיים אתה אומר, הכל טוב,
וגם מה שנראה רע בעצם זה טוב.
תשמע, אתה אבוד, אתה מבין.
אז קודם כל, זה קצת דומה למה שראינו פה, הכפיפות. קודם כל, לכפוף.
למתן את הכוחות, צור מרע,
שאתה חזק חזק, ברור לך איפה הרע, ושר ממנה.
עכשיו, אתה בא עם מחשבות אחרות.
סליחה?
נכון, בסדר.
טוב, אז
עוד פעם,
זה במקום שעכשיו זה לא תלוי בך.
זה לא תלוי בך.
יש עכשיו מציאות
שהרומאים שולטים בעולם,
והם מנהלים את הכול.
הכול רק רע?
הוא אומר, כן, הכול רק רע, ככה אומר רבי שמעון בר יוחאי.
ו...
הקדוש ברוך הוא גם כן חושב ככה,
אבל מכל מקום, להתנהל פה במציאות לאט.
ואיש דעה שאומר, תראה, יש טוב ויש רע, ואת הטוב תיגע נקבל.
טוב.
