צהריים טובים. אנחנו כאן נפגשים לנפש הפרשה,
שזה עבודת הנפש בעקבות הפרשה, בעקבות רבותינו.
בתורת החסידות,
שציוו עלינו לחיות עם הזמן, אדמו"ר הזקן, לחיות עם הזמן, הזמן זה פרשת השבוע, ואנחנו רוצים לנצל
את הפרשה, לשאוב ממנה
נקודות חיות בעבודת הנפש ובעבודת השם,
והיום נקודה מאוד מאוד משמעותית בעיניי,
חיפזון.
זאת החיפזון, אז כמו סדנה טובה, הקדוש ברוך הוא אמר לי, אתה רוצה לדבר על חיפזון? אני אעשה לך חיפזון לפני השיעור. אני ככה מגיע להדפיס את הדפים, בום!
נגמרו הדפים במדפסת ואין דפים בחדר עמי, והתחלתי לרוץ כאן להשיג דפים. אז הגעתי לשיעור הזה בחיפזון.
המילה חיפזון היא מילה ייחודית, לא מופיעה הרבה בתורה.
אני בודק רק אם היא מופיעה,
אם לבן אומר את זה ליעקב,
הלא חלקת כי נחשף נחשפת, לא כתוב, למה נחבאת לברוח, זהו.
זו המילה, הפעם הראשונה שמופיעה כאן אצלנו בתורה, זה פה, אצלנו.
אחרי זה גם בדברים,
יש כי בחיפזון אצלנו במצרים, אבל זה מופיע אצלנו. וככה תאכלו אותו.
מותניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידיכם ואכלתם אותו בחיפזון.
פסח הוא לאדוני ועברתי בארץ מצרים בלילה ההוא הזה והקיתי כל בכור בארץ מצרים,
מאדם עד בהמה ובכל אלוהים מצרים ועושה שפטים אני אדוניי.
הערת פשוטו של מקרא חביבה עלינו מאוד.
היה פה ניסיון.
היה פה ניסיון לעם ישראל בפסח מצרים.
הניסיון היה כפול.
הרי עם ישראל יצאו ממצרים מתי?
ביום.
ביום.
הם לא יצאו כגנבים בלילה, הם יצאו ביד רמה.
מה?
בעצם היום הזה. כתוב ארבע פעמים בעצם היום הזה בתורה.
נוח.
ארבע או שלוש. נוח זה פעם אחת.
מצרים, פעם שנייה,
מות משה רבנו.
ויהיה על משה בעצם היום הזה,
ועוד איזה פעם אחת שברכה לי.
בסדר? אז זה כאילו,
הם יוצאים, אבל
זה קורה רק ביום.
בלילה,
בחצות לילה, ישראל עדיין עבדים.
אומנם עם המכות וכל זה, אבל הם עדיין עבדים.
וכשהקב"ה מצווה עליהם
לאכול את קורבן פסח
עם דם על המשקוף ועל המזוזות,
ועם מותניכם חגורים מעליכם ברגליכם, מקליכם בידיכם,
הוא בעצם מצווה עליהם לעשות פורים בפסח.
להתחפש לבני חורין, למרות שהם עדיין לא.
מי שיצליח להתחפש לבן חורין ולהתנהג כבן חורין, בזמן שהוא עדיין לא בן חורין, הוא יהיה בן חורין.
הוא יצא. מי שיגיד, טוב, אנחנו זה, אנחנו עוד לא יודעים, איך תדע, אולי יהיו עיכובים בגאולה,
בואו נשאר סטייסטייבל כזה, נישאר רגיל, וזה, הוא לא יצא.
בסדר, ולכן הם אוכלים אותו.
נעליכם, עקילכם בידיכם, נעלם ברגליכם,
מותנכים חגורים, נכון, וכל הדברים האלו, כאילו, יכולים לצאת לדרך.
אבל מבין כל הדברים,
הפעילה בחיפזון היא המשימה הכי קשה.
כי אין לי בעיה לשים, אכפת לי, אני יכול לשים נעליים על הרגליים, אני יכול לשים מקל על הידיים, לשים תיק על הגב ולאכול.
גם אם אני לא מאוד מזדהה עם האירוע, בסדר, אבל לאכול בחיפזון,
או שאתה מזדהה, אתה צריך להרגיש את זה שאתה עכשיו בורח,
יוצא,
אז אתה צריך להיות שם.
אז לכן יצאו ממצרים רק מי שהסכימו להרגיש
את היציאה ממצרים,
אבל לפני שהיא קרתה.
זו תחפושת כזאת, בסדר?
טוב.
כל פעם המילה היא חיפזון.
אנחנו כבר עכשיו מההסבר שלי הבנתם שבתורה,
בפשוטו של מקרא,
חיפזון לא היה תוצאה של איזשהו צורך מבצעי.
אף אחד לא דחק בהם לצאת, כרגע,
עוד לפני מכת בכורות, נכון?
אחרי מכת בכורות יבוא פרעה ויגיד להם,
קומוצו מתוך עמי, גם אתם, גם בני ישראל וכולי וכולי.
אז לכן שמתואר כאן חיפזון, מתוארת כאן תנועה נפשית.
תנועה נפשית. עוד לפני שמתוארת כאן איזה תנועת זה, מתוארת פה תנועה נפשית, כי אף אחד לא דוחק בהם.
הם צריכים להיות בחיפזון.
ולכן באמת בגלל הדבר הזה יש בחוקת בגמרא, חיפזון של מי?
חיפזון של ישראל?
יש שלוש דעות: חיפזון של ישראל, חיפזון של מצרים, חיפזון של השכינה.
בגלל שבעצם לא ברור מה זה החיפזון הזה.
אז לנו זה ברור, כלומר, מה, זה תנועה נפשית.
מה פירוש התנועה הנפשית? אני מדלג רגע על רש"י,
על ספר ישעיהו וקורא את רש"י.
בחיפזון לשון בעלה ומהירות.
כמו ויהי דוד נחפז ללכת,
כן,
אשר השליחו ארם וחופזה, איזה מין בעלה כזאת.
וגם הרשע העיר שאוהב מאוד מאוד לדקדק בלשון,
אומר בחיפזון,
חאפז,
כן, חאפז אל אסד.
מה זה? חאפז?
חאפז? אסד זה אריה. אסד זה אריה, וחאפז?
חאפזו על ההולדכם, תיזהרו פה ברכבת הקלה.
תיזהרו, כאילו תיזהר.
חאפז אל אסד זה כאילו אריה הגיבור, אריה שמציל.
בסדר? נדמה לי.
אבל כאילו תיזהרו, נכון?
יש משפט כזה בערבית.
אל-רג'לה מן אל-שטאן ואל-ות'ני מן אל-רחמן.
והסבלנות מהרחמן.
כן, זה מסכים.
יש ות'ני, יש...
יש גרסאות, או רות'ני, או סבר,
כל מיני גרסאות.
מה, איך אומרים סבלנות?
אז כאן, אומר הרש"ר הירש,
בחיפזון חפז קרוב לחפש ולחפץ,
שאף מציין בכל מקום ריצה בעל כורחו.
לא לשם השגת חפץ, אלא כדי להימלט מסכנה.
חיפזון מבטא היטב אווירה של העצים להימלט מפני סכנה מאיימת עליהם.
שוב, לא הייתה פשוט סכנה, ממשית.
הם היו צריכים להרגיש כך למרות שזה לא היה.
ועתה מובן ההקשר, אכלתם אותו בחיפזון פסח ולהשם, לאט ובהיסוס תעבור הסכנה מעל ראשכם פסח,
כי פסח זה בעצם צליעה,
דילוג,
ולכן אתם אל תתמהמהו לעשות ראויים להצלה. כלומר, הקדוש ברוך הוא עובר מחצות,
הוא עובר בבתי מצרים, אחד אחד בודק,
יהיה פה תהליך איטי של הקדוש ברוך הוא. אתם תזדרזו
להזדהות
ולהגיד אנחנו עם ישראל, אנחנו הנה מותניים, הנה רגליים, הנה מזוזה, הנה דם על המשקוף,
הנה אנחנו אוכלים בחיפזון,
אנחנו מזדרזים להיכנס לטריטוריה המובטחת. אז זה חיפזון.
טוב. הבעיה היא שבספר ישעיהו,
כשהוא מדבר על הגאולה העתידית,
הוא אומר שחיפזון
זה דווקא דבר לא טוב.
בסדר?
כלומר, כשאתה מצטער אותנו בחיפזון,
מהירות,
חופזה. ואומר הנביא ישעיהו, מה נבוא על הערים, רגל מבשר,
משמיע שלום מבשר טוב,
משמיע ישוע אומר אצלנו לאחר, לא הייך כל סופי... זה פסוקים כל כך יפים,
כל דברים על הגאולה.
כל צרפייך נשאו כל יחדיו ירננו, זה הפסוק של הקהילה שלנו.
כי עין בעין ירו בשוב אדוני ציון,
פצחו רננו יחדיו חורבות ירושלים, כי ניחם אדוני עמו געל ירושלים. פעמיים יחדיו,
פסוק אחרי פסוק, זה שני הפסוקים של הקהילה שלנו, אחד נמצא בדלת אחת, אחד על דלת שנייה, כן?
אז חשף אדוני את זרועות קדשו לעיני כל הגויים, וראו כל אף שיער את ירושלים ולעיניו, סורו סורו צאו משם וכולי.
כי לא בחיפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון, כי הולך לפניכם אדוני מאספכם אליו ישראל.
אז טוב חיפזון או לא טוב חיפזון?
שאלה.
יש כאלה שהם תרצים לרוץ, תקשיב. במצרים היה צריך חיפזון, לעתיד לבוא, גאולת משיח, לא צריך חיפזון.
מצרים היינו מוחין דקטנות, היינו מבוהלים, היינו פה, היה צריך חיפזון. עכשיו, לעתיד לבוא,
הכל יהיה בצורה יותר איטית.
זו אפשרות אחת. אנחנו ננסה להבין, או ללמוד ביחד,
שתנועת החיפזון,
שזה אצל אותו אדם.
אצל אותו אדם צריך גם חיפזון וגם לא חיפזון.
אם אתה בחיפזון כל הזמן, אז אתה כבר לא חפוז,
אתה פזיז.
זה לא חיפזון, זה פיזזון.
וזה חופזה, וזה פזיזות, וזה ידי תקלות.
אם אתה בכלל בלי חיפזון,
לעולם לא תוכל להשתחרר
מבית הכלא שנקרא
"אתה בעצמך".
אתם זוכרים, אנחנו גם בימי שובבים, דיברנו בשבוע שעבר, יציאה מהמיצרים,
זה בעצם יציאה מהמיצרים של האדם מעצמו,
ואם אדם לא יגלה את סוד החיפזון,
הוא לא יוכל לצאת. אז יש פה איזה תנועה שהיא נשיאת הפחים, שזו תנועה משיחית מובהקת.
איך אתה יכול להיות גם בחיפזון וגם במתינות?
הבעל שם טוב היה לו תכונה שנקראה זריזות במתינות.
שמעתם עליה?
אתה מאוד מאוד זריז, אבל זה מתון.
אז אצל הבעל שם טוב זה ביחד הולך. זה זריזות,
אבל היא מתונה. אני מדבר רגע על משהו שהוא לא ביחד, אלא על שני שלבים.
על מצד אחד חיפזון,
ומיד אחריו,
לא בחיפזון.
איך זה, איך זה מסתדר? אז בואו ננסה להבין.
יש פה בעיקר
תורה קצרה מאוד של רב צדוק הכהן מלובלין.
התורה שפותחת את ספר צדקת, מה?
הראשונה.
הראשונה. בצדקת הצדיק.
זה נראה שהוא רצה לחבר ספר על מסכת ברכות.
ככה זה היה נראה, כי התורות הראשונות זה הכול על מסכת ברכות, ואחרי זה הוא מפליג.
אבל התורה הראשונה, והרבה פעמים התורה הראשונה של הספר זה האירוע,
ומשם זה מתפתח לעוד כיוונים מפתיעים ביותר,
שבעיניי הם ממש תורת חיים, תורת חסידות לחיים.
אז בואו נראה.
קצת אותיות של קבלה, מחמם את המנויים.
רבנו הארי אומר בספר פרי עץ חיים,
שער חג המצות.
אמנם העניין,
כי בשאר הזמנים, בזמנים רגילים,
זעיר אנפין הולך וגדל מעט-מעט.
תחילה קטנות ראשון,
אחר כך גדלות ראשונה,
אחר כך קטנות שני, אחר כך גדלות שני.
בסדר?
לדוגמה,
ילד, בהתחלה הוא קטן-קטן, הוא תינוק.
אז הוא גדל, הוא כיתה א', כיתה ב', אז זה נקרא גדלות ראשונה.
בסוף הוא מגיע לבשלות מלאה בתור ילד.
לא יודע, ו', כאילו,
רגע לפני הבר מצווה, בשלות.
ומצד אחד הגיל הזה עם העיניים הגדולות,
וכיפה גדולה, ופאה, ויש את התמימות הזאת.
זה מגיע אצל בנות בולד בבת מצווה, אצל בנים בולד בבר מצווה.
ואז, מה קורה?
שנייה אחרי הבר מצווה, פפפפפ, נעלם.
פתאום זה היה ככה זה, ומתחילה קטנות שנייה.
פתאום הוא לא כל כך רוצה את מה שזה, הכיפה פתאום מחליפה מקום לפעמים, זזה, זה, עושה כל מיני דברים כאלה, זה.
מתחילה קטנות
שהיא המבוא לגדלות ב', גדלות ב' זה כבר בשל בעצמו.
כאילו הילד, הילד עד הבר מצווה הוא בעצם היה סוג של
מסך של הציפיות של ההורים שלו.
בסדר? זה יפה מאוד, ההורים הם אנשים טובים.
אבל עכשיו הוא רוצה בעצמו, אז הוא קודם כל מסיר את המסך הזה,
ועכשיו הוא, אז מתחילה איזה קטנות, עד שיגיע לגדלות שנייה. זה תהליך מצוין, כל הכבוד, תהליך חשוב מאוד.
אך בפסח
נכנס הכל ברגע אחת ובפעם אחת,
וזהו כי בחיפזון יצאת,
כדי לשבר כוח הקליפה.
מה שאין כן בשום פעם אחרת,
רק במדרגה כנודע.
אפילו ביום שבת, אינו עולה רק כפי התפילות.
אחרי שיתרון ביום שבת וכולי, עולה, טוב זה כבר אותיות של קבלה.
נגיד פה איזה כמה מילים, ואז נגיע לרב צדוק.
יש מושג שנקרא קפיצת אמונה.
שמעתם עליו פעם?
קפיצת אמונה.
כדי לעבור ממצב למצב, מעולם לעולם, בין אם זה מעולם רווקות, לעולם נישואין,
בין אם זה כמעט מעבר מכל עולם לכל עולם,
קשה מאוד או בלתי אפשרי לפעמים
לעשות את זה רק עם שכל
או רק בהדרגה.
כי הדרגה היא מטבע הדברים מאוד מאוד טבעית, מאוד מאוד מתחשבת ושלב אחרי שלב,
ואתה כל הזמן, שלב אחרי שלב, אבל אתה כל הזמן באותו אזור, אתה כל הזמן באותו...
באותו... באותו מגרש.
כן, בדיוק.
יפה. כדי לעבור לשנה צריך לעשות, שאדם יהיה לו איזה כפיתת אמונה. לרגע אחד, לרגע אחד
הוא מצליח להשתיק את השכל,
כי השכל, הוא מכיר את המסגרת הזה, וגם השכל, התפקיד הזה, קודם כל הוא להעלות חששות ופחדים ואיומים ומה יהיה.
לרגע אחד הוא מצליח להשתיק את השכל ולנצל את הרגע הזה. אני אתן לכם את הדוגמה הכי טובה בעולם, בסדר?
כל אחד מכם מכיר אותה.
מי קפץ פה בזוויתן?
קפצת?
יפה, אני אדבר. תנסה להיזכר בפעם הראשונה שקפצת.
יש כאלה, וואלה, לא רואים בעיניים, באים, קופצים וזה.
טוב, לא, אני לא יודע. אני אומר איתך, אנשים נורמטיביים כמוני. אתה מגיע, עומד.
מפחד, תכלס.
נכון?
מפחד.
עכשיו,
השכל מתחיל להגיד לך כל מיני דברים.
תשמע, נו, פה בעלי אנשים לפניך, מה אדם?
תמיד יש מישהו ראשון, אני אקרא לי משהו.
למה תקשיב, זה מסוכן, זה פה, אם אתה לא יושב, כל ה...
זה התפקיד שלו, הקדוש ברוך הוא שם אותו כאן מאחורה,
שירים לך את כל האזעקות,
נכון?
מהו רגע הקפיצה?
מה רגע הקפיצה?
איך, איך, איך?
הרגע שהצלחת לשנייה אחת
להגיד לו, סתום את הפה, הוא סותר, אתה לא מחכה שהוא זה,
זהו, אני כבר לא פה, קפצתי.
זהו,
זהו, זה הרגע.
כאילו, בלי שכל.
עוד פעם, אתה לא עושה דבר שהוא זה,
אתה באופן כללי,
אתה מבין, וגם, אגב, מלמטה זה נראה הרבה יותר הגיוני, ההבנה הזאתי, שאפשר לקפוץ, אנשים קופצים ולא קורה להם כלום.
אתה מגיע לאזור שהוא, הבנת אותו, אבל כשאתה נמצא על השפיץ של הסלע,
אז שם, הנה, הרגע של הקפיצה, קפיצת האמונה,
זה הרגע שבו השכל לרגע אחד שותק ואתה לוקח את הכל בבת אחת.
אחר כך, במיוחד היום עם הסרטונים,
אפשר יהיה לראות את הסרטון, ולנתח את זה, ולהגיד, אוי, זה בכלל היה מפחיד,
כל הדברים האלו, בסדר?
אני ממש זוכר היינו בעיני הנציב לפני הרבה שנים, כשהיה עיני הנציב יפה, לא כמו שעשו אותו היום,
מאוד יעיל למשפחות, אבל הוא נראה לי קצת איבד את ה...
טוב, כל מקום בארץ ישראל הוא יפה.
אז הייתה שם איזו מקפצה,
מי שזוכר.
גאו להם.
שמענו בשורות טובות, מזל טוב.
אז,
לא, אז לא אמרתי את השם שלך.
באמצע השיעור, פתאום יהרצועה.
אני לא אמרתי את השם שלך, אתה עכשיו אמרת.
ולכן אין מה.
מזל טוב.
שלוש שערים, נשארים.
אז כבר עבדנו להתקפל, וזה הייתה לנו אז, הבת
הייתה בכיתה,
הרלוונטית הייתה בכיתה ב', ג', היא נורא רצתה לקפוץ על המקבוצה ולא הצליחה.
נורא רצתה.
כל האחים שלה קפצו וזה, היא עומדת שם ככה,
עומדת ונסעה, וזה, אני מה זה ראיתי את ה... כאילו, היה לי, אמרתי, לא לקפוץ.
לא, התקפלנו כבר, יאללה, חמודה, אנחנו, פעם הבאה, נחזור לכמה עוד פעמים, יהיה על זה.
אני כבר עם הזה, פתאום אני שמעה,
צריכה לקפוץ.
לרגע, כאילו כבר הכל היה זה, קפצה.
ואז
זה אמונה, זה קפיצת אמונה. איפה השכל?
זה גם נכון, אגב, גם באופניים וגם בכל מיני דברים.
כשאתה מתגבר על איזה פחד, אתה עושה משהו פעם אחת,
אם אתה רוצה לקבע אותו, צריך לעשות אותו במקום עוד פעמיים.
קפצת על איזה סלע או משהו כזה, פעם אחת קפצת,
תבוא לשם בפעם הבאה, תתפחד עוד פעם אותו דבר.
אם תקפוץ,
אחרי שתגברת פעם אחת על הדף, תקפוץ עוד פעם, זה כבר שכל, זה כבר מקבע את זה. זה כבר תהליך של קיבוע.
אז נשארתי איתה כמה דקות, היא עלתה, קפצה, עלתה, קפצה, וזהו, מעכשיו היא לא מפחדת.
עד היום היא
אמיצת לבב ביותר.
זה מה שהוא אומר כאן. יש רגעים בחיים
שבהם אתה מקבל את הכל בבת אחת,
פתאום איזה תובנה, קפוץ,
קפוץ את זה,
בסדר? כאילו, אל תוותר.
איפה מגיע הלא בחיפזון?
אחר כך, כשכבר עברת לשדה אחר,
ואתה כבר, עשית כבר את המעבר, עכשיו תתחיל ללמוד, לעיין, להכיר, לברר, מצוין, עכשיו צריך, עכשיו לא בחיפזון.
אבל קשה מאוד לעבור
ממקום למקום בלי שאדם מוכן לקפוץ קפיצת אמונה. אם אתה כל הזמן רוצה ללכת על בטוח,
לא יקרה, אתה כל הזמן תישאר,
תישאר ב... כן, אמר לי, חבר טוב, הראה לי תמונה, הוא
כאילו מאמן סוסים, והראה לי תמונה, סוס קשור לכיסא פלסטיק.
ראיתם דבר כזה?
עזוב, חבר'ה, לכיסא פלסטיק, הסוס הוא, הסוס הוא, הוא לא זז, הוא קשור, הוא לא יכול.
אתה 500, כאילו, של שרירים, וזה,
ואתה בכלל, קשרו אותו, הוא לא זז. זה שלו, סוס, יש לו מוח קטן,
הוא, זה מה ש...
אנחנו סוסים? לא.
אז אנחנו, יש את היכולת הזאת של חיפזון,
זה שאתה מקבל איזה משהו,
יכול להיות תובנה,
יכול להיות איזה מחשבה, איזה רצון.
קוראים לזה גם סוג של עת רצון, תכף נראה.
לך על זה.
עכשיו, את כל המסבר בקיר.
מה עם השכל? השכל יבוא אחר כך.
אחר כך,
אני אשתף אתכם פה בחיפוזון אחד,
שבשבילי הייתה מתנה עצומה, אני נורא רציתי הרבה מאוד שנים לנגן על חליל צד.
אבל היה נראה לי כזה חליל צד,
כזה קליני, זה לא גיטרה, בסדר? על ארבע אקורדים אתה מנגן מהשירים.
חליצת זה קליק כזה של ילדים שמגיל ארבע הולכים לחוג נגינה עם מורה רוסי,
נכון, וכאילו, אני לא הלכתי לזה.
אז זהו, זה כזה רצון כזה.
אבל פעם אחת עברתי כאן, הלכתי ממכון הוראה למכון מאיר,
יש לי חנות סאמט, מוזיקה,
הכנסתי,
אמרתי לו, כמה לך מצד?
הוא אומר לי,
בא, אמרתי לו, זה, עכשיו אחת.
הוא אומר לי, זה 900, תמיד, תמיד,
תסתכל עליי כזה ככה,
הוא אומר לי, אתה יודע?
אמרתי לו, אני יודע הכל, תמיד.
הוצאתי גיאלסטיבאחקי.
עכשיו מה אני אעשה עם זה?
אני לא יודע לנגן, אני לא יודע, תבין.
אז קראתי לאשתי, אמרתי את שמעי, אני מחזיר את זה. היא אומרת לי, אתה לא מחזיר?
היא אומרת לי, מה?
אחרי שהיה חיפזון, עכשיו יכול לבוא מה?
לא בחיפזון, תלך, תלמד.
מצאתי כאן איזה מישהו, איזה מורה.
הוא לימד אותי, לא משנה, אחרי זה שהבנתי שאני לא צריך, אני יכול לבד, אבל בסדר, אבל... אז קודם כל, אם הייתי,
ראיתי בשכל ומסביר לעצמי, אז אמרתי, כן, הוא אומר, אני קודם כל אקנה, אני קודם כל, יש חנות בתל אביב שקודם כל משאילים לך.
או לשאול כלי נגינה. אז הייתי שואל, ואז הייתי, לא יעצור מזה כלום.
כלום לא יעצור מזה. הקפיצה לא הייתה קורית. קפצת?
טוב, עכשיו אתה תקוע, אם זה חליל בבית, זה נורא מעצבן, במיוחד גברים שהוציאו כסף סתם, נכון?
אז תקוע לך בבית. זאת אומרת, יאללה, בוא נעשה עם זה משהו.
אז אתה הולך ומביא איזה מורה ולומד, ואז פתאום הדבר הזה, בום, מתנה. זה קורה ככה במלא דברים בחיים.
המוכנות לקפוץ.
אם אתה כל הזמן, אתה מנסה שכל דבר, קודם כל יסבירו לך אותו, יבהרו לך אותו, לא יקרה כלום.
קפוץ למים!
יהיה בסדר.
נכון? וזה נכון גם בתהליכי תשובה.
לדוגמה, שמירת שבת. מתי אדם מתחיל לשמור שבת?
אני שמעתי מלא סיפורים
על אנשים שהתחילו לשמור שבת, אני לא זוכר אפילו, אולי אני טועה, אבל אני לא זוכר אפילו סיפור אחד שזה היה תהליך.
זה היה פתאום איזו החלטה, קופצים המים, שמורים שבת.
שבת אחת, כאילו,
שמורים שבת.
אחר כך, אוקיי, מה זה אומר,
האם אנחנו רוצים לשמור את כל השבתות,
אבל התהליך היה סוג של איזה קפיצה.
קופצים!
מרצון כזה.
ואם אתה מקרד את הרצון הזה עם שכל יותר מדי,
הרסת אותו.
תראו, זה מה שאומר רב צדוק.
ראשית כניסת האדם,
ראשית כניסת האדם
לעבודת השם צריך להיות בחיפזון.
כמו שמצינו בפסח מצרים,
שעה נאכל בחיפזון ולא פסח דורות.
מפני שההתחלה,
לנתק עצמו מכל תאוות עולם הזה שהוא מקושר בהם,
צריך לשמור הרגע שמתעורר בו רצון השם,
כמו במצה, נכון? ושמרתם את המצות, שמור את הרגע,
ולחפוז על אותו הרגע, למהר לצאת מהם הוא לא יוכל.
התעורר אצלך איזה רצון, רוץ עליו, תחפוז עליו.
אחר כך, שוב, ילך במתינות ולאט, כדין פסח דורות.
בסדר?
כן, אילנה,
זה בצרפתית.
בעברית,
בעברית בדיוק זה מה שעושים.
בדיוק, כלומר,
עוד פעם, זה לא משהו
חיצוני, התעורר אצלך איזה רצון, אני בדיוק באתי לתת דוגמה, נכון? בפורים, בחלק מהקהילות,
עושים מכירות,
כן?
אבל לא מוכרים,
מוכרים בכסף, אבל גם מוכרים בדפי גמרא, במשניות,
דברים מן הסוג הזה.
לא יודע, פתאום האווירה של פורים וזה, מתעוררת לך איזה רטון, אתה לוקח,
בא לך להתחייב לאיזה אלף דפי גמרא, לא יודע מה, מה?
לך על זה, תרים את היד, תקפוץ!
תחזור הביתה, תגיד לאשתך, אל תשאלי, וואו, וואו, מה אני עושה עכשיו עם זה, איך אני, זה... טוב, יאללה, בוא נפתח, נראה איך אנחנו מחלקים את זה לשנה שלמה,
איך אנחנו עומדים בזה, מה אני עושה, מה פה, מה שם.
אבל אם אדם כמובן, לא, אין לי, לא, אין לי, הלך.
אתה מבין? אז כן, יש עניין כאילו קצת לזנק.
תראו, ככה רבי נתן מסביר בכמה מקומות את ההבדל הגדול
בין אכילת חמץ לאכילת מצה. אנחנו מצווים בפרשה לאכול מצה
ולא לאכול חמץ, בסדר?
ולמה?
מה הסיפור?
אז הוא אומר ככה:
זה בחינת אכילת מצה ואיסור חמץ.
כי מצה זה בחינת דעת,
בחינת מוחין דה גדלות,
בחינת השגחה, שזה עיקר הדעת.
הקפיצה הזאת, בדרך כלל, אני נתתי לכם דוגמה מהזוויתה וכל מיני דברים כאלה, אבל אנחנו נדבר על דברים יותר רציניים קצת,
לא שזה לא רציני, אבל
הקפיצה הזאת היא תודעה שאדם מרגיש שהקדוש ברוך הוא משגיח עליו.
הוא מרגיש איזו תחושה, הקדוש ברוך הוא קורא לי, משגיח עליי,
יש איזה עת רצון, אני צריך לקפוץ?
בלי לדעת מה יהיה.
בלי לדעת.
כן.
אני זוכר שכשהתלבטנו אם לעבור למרכז,
גרנו ביישוב, מתוק ואהוב וכל הדברים האלה, וגם
אשתי היה מה לעשות שם וגם לי היה מה לעשות שם.
והיה לעבור למרכז, אומנם עברנו למשהו מסוים, גם הוא היה די בחיתוליו.
אבל בדיוק ידענו מה יהיה, איך הדברים יהיו.
אז גם טיפה התייעצנו,
הרמתי טלפון ליהודי מתוק וחשוב,
שככה נתן לי כל מיני עצות טובות ומאוד עזר לי,
אבל בסוף זה היה לקפוץ,
יהיה בסדר, אנחנו, מה עם הילדים,
כאילו להכניס את הכל לאיזה מין סימן שאלה,
אבל התחושה החזקה, וזה מה שאמרתי לאשתי, אמרתי לה, תקשיבי,
אני מרגיש שכל החיים,
אנחנו,
המשל שלנו בחיים זה שאנחנו נוהגים ברכב.
כאילו אנחנו שולטים, האוטו, ההילוכים, הגז, ברקס, אנחנו זה. ופתאום אני מרגיש שאני על מפרשי.
רק תחזיק,
רק תחזיק, אל תפריע, אני לוקח אותך.
תקפוץ, תתבטל.
אבל זה ניסיון.
זה ניסיון. כאילו, אתה אומר, רגע, אני רוצה לדאוג. אם תתחיל, נגיד ככה, אם תנסה שהכל יהיה מסודר לפני,
אתה תדע בדיוק איפה אתה עובד, איפה אתה גר, מה אתה זה, איפה זה,
לא ילך.
השכל ירים את כל הדגלים, תשמע, זה ריזיקה יותר מדי זה.
לך עם התחושה החזקה שזה זה,
והדברים יסתדרו בהמשך.
זה חיפזון.
דקה אחרי שאתה עובר, אתה אומר לך, וואו, מה עשיתי, עכשיו צריך המון המון שכל כדי שדברים יסתדרו.
בסדר, זה לא בחיפזון, אבל החיפזון זה נקודת המעבר.
לא ניתן לעבור משדה לשדה,
מעולם לעולם, בלי נקודת קפיצת אמונה,
שאחרי הכל יסתדר. ואני רוצה להביא פה עוד דוגמא, לפני שנמשיך כאן בזה.
זה אולי, גם בפעם הקודמת דיברנו על זה קצת,
אבל זה ממש דוגמה קריטית.
המעבר מרווקות לנישואין.
אין לך נעלם יותר גדול מאשר להתחתן.
איפה נגור?
מה נתפרנס?
איך נגדל ילדים, יש כאלה עוד שמגדילים לעשות ונכנסים לכל מיני טבלאות כלכליות, ורואים שעולה לגדל ילד במדינת ישראל מ-0 עד 18, משהו כמו 2 מיליון שקל.
זה העלות.
כלומר, אוכל, בגדים, שיעורים פרטיים, חוגי נגינה, גשר לשיניים, קשת, לא יודע מה, גשר לשיניים,
מה אמרתי? אמרתי גשר לשיניים, לא?
משקפיים,
כל הפרט, פסיכולוגים, כל מה שצריך, בר מיזו, בת מיצה.
אז אתה אומר, וואי, שתי מיליון שקל, אני רווק, מה זה, אני יכול לגדל ילד, אני יכול לילד ילד פסיק שתיים.
זה מה ש...
מתחיל כל החשבונות, אף אחד לא יתחתן ככה.
אמונה קורית בקפיצת אמונה.
אנחנו קודם כל נתחתנים, אחרי זה יהיה בסדר.
נסתדר, הקדוש ברוך הוא יעזור, ומסתדרים, נכון?
אבל אם אדם מנסה יותר מדי לחשבן את זה,
מה יהיה, ואיך יהיה, ואיך ננהל את זה וכל זה, זה לא, זה לא מצליח.
ולכן, באמת,
טוב,
חז"ל אומרים, בין 18 לחופה.
כשהאישיות היא עדיין גמישה
וקלילה ולא לוקחת דברים בצורה,
מנסה לתכנן את הכל וכל הדברים האלו.
כי אני ראיתי את זה בעיניים. ברגע שאתה מנסה לתכנן,
זה לא הולך.
זה פשוט לא הולך. במיוחד ראיתי את זה בזיווגים שניים, כשאנשים התחתנו,
ואז כן יש מה לתכנן, כי יש ילדים מפה וילדים משם, ורכוש מפה ורכוש שם, ואתה מנסה לסדם את זה,
צריך המון המון תפילה שזה ילך.
וככל שאתה יותר מנסה לתכנן את זה,
אתה פתאום מגלה שזה לא בסדר, וזה לא בסדר, וזה מרים דגל, וזה מרים דגל, והעורך דין של ההוא, והעורך דין של ההיא,
ובסוף אתה אומר, יאללה, אני אוותר על זה וזה.
כי,
כי, מה לעשות, כדי להתחתן צריך איזו קלות דעת,
שכמעט על סף השטות, הייתי אומר, בסדר? כי זה קפיצת אמונה כדי לעבור.
תלמדי את הרעיון, מובן?
נפלא.
אז בואו נראה.
כי זה הבחינת אכילת מצה
ואיסור חמץ. כי מצה היא בחינת דעת, בחינת מוכין דגדלות.
בחינת השגחה, שזה עיקר הדעת. החמץ
הוא בחינת מוכין דקטנות, בחינת דינים.
בחינת חוכמת הטבע,
שמשם עיקר הדינים וההצהרות חלילה.
היא טבע בגימטריה אלוקים.
מה זה חמץ?
זה בצק שאנחנו נותנים לו לשהות.
ואז מה קורה? הוא מתחיל להתנפח.
אתה נותן לו משהו לשהות,
הוא מתחיל להתנפח.
אז יש לו עוד שאלה,
ועוד שאלה, ועוד ככה, ועוד ככה, ואולי גם זה, ואולי גם זה לא יקרה, וגם זה לא יצליח,
וכל זה מתנהפך, והלך, זהו.
בדרך כלל זה בסדר גמור לשאול שאלות, אבל כשאתה רוצה לזוז,
בא לך איזה עת רצון, בא לך איזה משהו, קח את המצה וצא.
אחר כך נסתדר. ועם ישראל, כדי לצאת מהמצרים,
הם עופים מצות, עוגות מצות כי לא חמץ.
כי אתה רוצה לגרש את המצרים ממך, זה מה שאתה צריך לעשות.
לזהות את נקודת האמונה, כמו שאומר רב צדוק,
ולהגיד, אוקיי, עכשיו אני דבר ראשון מתנתק,
ואחרי זה אני אשלים את הדברים בשכל טוב.
כי חמץ, כי התחמץ לבבי,
שזה נאמר על הקושיות שנופלים לאדם, על הנהגת השם יתברך,
שזה בחינת חוכמת הטבע,
שמשם כל הכפירות והקושיות.
אבל מצה, זה בחינת דעת. מה הכוונה? דעת, בבחינת אמונת ההשגחה.
אני מאמין שהקדוש ברוך הוא משגיח עליי
באמונה שלמה, ועכשיו יש איזושהי עת רצון, ואני הולך עליה לכל הכוח.
כי מצה על שם שיצאו בחיפזון,
ולא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ,
עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, וגאה עליהם,
שנאמר ועפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים ועוגות מצות כי לא חמץ,
כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדדו לא עשו להם. כי היה להם אמונה בהשגחת השם מדבר. עכשיו תנסו רגע להיכנס איתי רגע לבית,
בית יהודי טיפוסי במצרים.
חוזר הבעל, הם כבר לא עבדים כי הם לא משועבדים כשיש את המכות, חוזר ואומר לאשתו, את שומעת?
איפה הכבש? תביא, אנחנו שוחטים אותו,
ואני מורח את האדם על המשקוף,
ותביא את הטאבון, איך קוראים לזה? סאז'? סאז' קוראים לזה?
שעושים על זה פיתות, כן?
נכין מצות, אוכלים, וזה וזה וזה.
ומה קורה? ומחר יוצאים למצרים.
יוצאים.
מה כל אמא יהודיה שואלת?
אוקיי, ומה אוכלים מחר?
מה שותים מחר?
מה מכסים את הילדים?
שאלות טובות, נכון?
לאן הולכים? איך חוזרים?
כל מי שיצא ממצרים זה מי שלא שאל את השאלות האלה.
כל מי שיצא ממצרים זה מי שאמר, קודם כל נצא, אחרי זה נראה.
קודם כל נברח,
אחרי זה נסתדר, אחרי זה נסתדר, לא יודע מה נעשה.
מי ששאל שאלות
נשאר ממצרים. זה טוב לשאול שאלות או לא טוב לשאול שאלות?
זה מעולה לשאול, השאלה מתי.
השאלה מתי.
אחרי שהם יוצאים ממצרים ואחרי שהם חוצים את הים ופרשת בשלח,
הם שואלים שאלות, מה נאכל?
ואז הקדוש ברוך הוא מביא להם מן, ואז הם אומרים, מנו, מה זה? ואז משה אומר להם, זה הלחם, אבל לדורות קוראים לזה לא לחם אלא מן, משבחים מאוד את השאלה.
השאלה על מה, השאלה על מה השאלה הבאה, האם השאלה היא מנסה להגיד,
אם אני לא אקבל תשובות אני לא אמשיך הלאה, השאלה אומרת, קודם כל, יצאתי.
עכשיו אני רוצה לשאול לך, אני מסתדר, איך, איך, כן?
כן, אבל קודם כל הלכתי על זה.
מי ששאל שאלות
לא הצליח לצאת ממצרים,
כי השכל חסם אותו.
זה מה שהוא אומר כאן.
כי היה להם אמונה בהשגחת השם יתברך, וזה נכון גם,
כמו שאמרנו, לחתונה ועוד,
ועל כן לא הכינו להם שום צדה. אתם יודעים, היה פעם,
באמת המקרה הכי קיצוני, איזה תלמיד שדיבר איתי, אפילו היה שיעור א',
בזה,
והוא דיבר איתי על איך הוא יחתן את הילדים.
הוא כל כך דאג שהוא כבר הגיע עד לשם.
אמרתי לו, קודם כל בוא נתחיל לחתן אותך, אחרי זה נדבר אל הילדים שלך.
הוא היה מודאג ברמות ש... אני חושב שחיתרני ילדים, אז אתה באמת קצת... שזה קצת עניינים שצריך לדאוג להם, כן?
כל הכובד של העולם והשאלות, הוא לא יכול היה לזוז מרוב משקל שהיה לו על הכתפיים.
אמרתי לו, חביב, אתה בן 18, כאילו, מה אתה... יהיה בסדר, תזרום, וזה.
כן?
"כי אין להם אמונה בהשגחת השם יתברך, ועל כן לא הכינו להם שום צדה ויצאו בחיפזו". נמצא שמצע הזריזות הזאת הוא בחינת דעת של אמונת ההשגחה,
שזה עיקר גדולת דעת כשזוכים להתגלות אלוקות, לראות ולדע שהכל בהשגחתו יתברך לבד.
וזה בחינת חיפזון.
נראה יפה חיפזון.
חיפזון הוא בחינת למעלה מהזמן.
דברים שהם בתוך הזמן הם דברים הדרגתיים,
דברים תהליכיים.
זה מצוין, כמו שאמרנו,
תהליך נועד להפוך דבר למבוסס,
להפוך דבר ליציב.
אבל אם אתה רק בנוי על תהליך,
בוא נגיד ככה,
אף המצאה מדעית,
נגיד נאמר ככה, עולם המדע
עבר משיטה לשיטה באמצעות מה?
קפיצת אמונה.
לא באמצעות תהליך, אתם מבינים? כאילו כדי לעבור מהתפיסה האגוצנטרית
של תלמי לתפיסה של קופרניקוס וכל זה, היה צריך שמישהו יגיד,
זה לא יכול להיות ככה,
זה לא חקרת,
חקרת,
אתה חקרת, חקרת, חקרת, בסוף הגעת, לא.
להפך, אלא חקרו, חקרו, חקרו, חקרו, נהיה מלא מלא מלא קושיות, מלא קושיות על השיטה הזו, אז אמרו,
תקשיב, זה לא הגיוני.
זה לא יכול להיות ככה.
צריך קפיצת אמונה מטורפת
של קופרניקוס וגלילאי וגלילאי כדי, הרי מה מסובך? אנחנו יוצאים החוצה בבוקר,
רואים את השמש זורחת במזרח, שוקעת במערב, ואנחנו עומדים. יש משהו להסביר?
אין מה להסביר.
אנחנו עומדים וזה זז.
אבל יותר ויותר קושיות על השיטה הזאת, עד שבסוף מישהו אומר, בואנה,
אולי זה אחרת.
מה אמרת?
נראה לי זה אחרת.
קפיצת אמונה! הוא קודם כל איזו אינטואיציה כזאת,
ואחרת הוא מתחיל לגבות את זה בראיות. אותו דבר היה במעבר מניוטון לאיינשטיין,
ואותו דבר היה מאיינשטיין לבואר, וכל פעם בא מישהו ואומר, רגע,
הרי ניוטון קבע את כל חוקי היחסיות, כן? כלומר, הכל זה, פתאום מגיע איינשטיין ואומר, רגע, מי אמר? האור לא, האור לא יחסי.
הוא חשב את זה כל ניגוד.
זה קפיצת אמונה, קפיצת מחשבה. אחרי זה הוא
הוכיח את זה במתמטיקה ובניסויים ועוד כל מיני דברים כאלו.
אפילו במדע, המעבר מדבר לדבר הוא
בקפיצת אמונה כזאת, מטורפת.
בטח באמונה עצמה.
וזה מבחינת חיפזון, כי חיפזון זה מבחינת למעלה מהזמן,
שדילג על הקץ למעלה מהתהליך והוציאה מחיפזון בלי שום זמן,
רק ברגע אחד ובשעה קלה בא אומר העם סס לסוכות ונתקבצו יחד בשעה קלה 600 אלף מכל ארץ מצרים, כמו שפרש רש"י,
וישא אתכם בכנפי נשרים, שזה בחינת למעלה מהזמן.
אז חלק מהתהליכים קוראים לנו בתוך הזמן וחלק קוראים לנו מעל הזמן.
בסדר?
המעבר משדה לשדה הוא מעל הזמן,
אחרי שעברת לשדה חדשה, אוקיי, עכשיו בתוך הזמן. בואו נתנהל תהליך, בואו נעשה, אבל ההחלטות הגדולות,
אדם מקבל במקום שהוא מוכן לקפוץ, לזנק.
כמו הסוויטן הזה.
הרגע שאתה מצליח לשנייה אחת להשתיק את השכל,
לקפוץ.
זה ברור שלפני שאתה קופץ, כדאי שתסתכל שיש מים למטה.
בסדר, היו כאלה שגם קפצו ופתאום גילו שלא הסתכלו שיש מים.
זה סתם טיפשות, כן?
יש כאן איזה אור מקיף של השכל,
אבל בסוף רגע המעבר
הוא רגע של אמונה.
פלא עצום.
פלא עצום. טוב, זה מה שהוא אומר. חמץ ומצה זה טבע והשגחה.
מצה ובחינת השגחה,
מבחינת מן, לחם מהשמיים.
כן, ממש רואים את זה ממש בזוגיות.
אדם פוגש אישה,
מקבל השגחה, אז זאת אשתי.
וואו, איזה פלא. עכשיו פתאום יש מלא מלא בעיות.
היא לומדת באילת והוא לומד בקריית שמונה.
הוא פגש אותה.
בסדר, נסתדר, נמצא מקום לצד הכל.
אבל מראש,
מראש, אם היה מציף את כל הקשיים מראש, לא היה קורה כלום.
וכן על זה הדרך.
כמו שפירש רש"י,
על המן, עוגה שהוציאו מישראל למצרים, טעמו בהם טעמן.
כי נאפת בחיפזון בלי ריבוי תחבולות, להחמיץ ולהתרים את העיסה כמו שעושים בלחם חמץ.
עוד ועוד שאלות, בסוף עוצרות את הכול.
כי מצב מבחינת ביטחון בהשגחתו יתברך לבד,
בלי שום עסק ומלאכה.
רגע כזה שאתה מרגיש שהקדוש ברוך הוא מוביל אותי, אני הולך אחריו.
אתם יודעים, תכף,
סיפרתי את זה היום בחבורה,
תכף מוצא שבת יולדת בבא סאלי,
קודש קודשים.
הרבי היה אומר לבבא סאלי, ישראל, ישראל לגזרה שווה.
ושמעתי מפה קודשו של הרב יורם אברג'י, לזכר צדיק לברכה, שהוא היה משמש בבא סאלי,
שהוא ראה בעיניים איך היו עובדים המופתים אצל בבא סאלי.
הוא ראה בעיניים, הוא היה שם בתור נער,
או בתור בחור צעיר, בתור ערער, היה משמש בבבא סאלי.
היו מגיעים אנשים בבבא סאלי, בבבא סאלי ישב על השולחן,
היה לו כאן בקבוק ערק, בקבוק מים, כאלה,
וכאן הייתה ערימה של שטרות. כל מי שהגיע נתן מה שהוא רוצה, לא אמרו לאף אחד כמה לתת, מי שרצה נתן, מי שלא רוצה לא נתן.
בא מישהו ואומר לו, אה, בזה אני צריך, פה יש לי ניתוח,
הוא אמר לו, טוב, קח את המים האלה, תשתה,
נותן לך רפואה שלמה.
הוא אומר ככה,
ניתוח שהרופאים אמרו או לא?
בבא עשה לי תלמיד היונטר, עשתה ניתוח.
כן, תעשה, תלך, תעשה.
למה?
מה הסיבה?
אם באת אליי, הרי באת אליי כי הרופאים,
התייאשת מהם, בסדר?
ויש בעולם הזה גם דברים שהם מעל הטבע.
אז אם באת אליי, באת אליי בגלל אמונה.
אמונה, זהו, זה מוחלט.
אז אתה מקבל את הברכה והולך.
אבל אם אחרי האמונה אתה שואל שאלות,
אז איפה אתה עכשיו, במצה או בחמץ?
אתה מחמץ, אתה בקושיות, בקושיות, אז תלך בדרך של הטבע.
זה הכל.
זהו.
זה ה...
הוא אומר, ככה זה היה.
הוא סיפר שפעם אחת הגיעו לבבא עשה לי זוג,
ועניינים של רפואה, של ילודה,
הם היו, ורק הגבר נכנס, הוא נתן לו מים, אמר לו, תן לאשתך לשתות.
והמשיכו, פתאום הוא קרא לרב יורא, אמר לו,
רוץ אחרי הזוג הזה שהיו פה עכשיו,
הם בתחנת אוטובוס,
קח את הכסף שנתנו, הוא עושה ככה, קח את הכסף,
ותביא לי את הבקבוק מים שהבאתי להם.
הוא לא הבין, לקח את הכסף,
רץ,
אז הוא שומע אותם מתווכחים,
האישה אומרת לו,
מה, כמה כסף הוא לקח לך על רבז? מה הם חושבים על עצמם, הרבנים? מה זה, גונבים? וזה כאילו, ככה וזה.
הוא בא ואומר,
הוא אומר, פחדתי שלא ייתנו לי, חטפתי את הבקבוק, אמרתי, בבשר אני ביקש להחזיר לכם, והלך. הם הבינו איזה טעות הם עשו, חזרו חזרה, בבשר הם אומרים, מצטער, זה לא יעבוד.
המים לא יעזרו לכם. אם אתם לא באתם באמונה לקבל את הנס,
אין לו ברכה על מה לחול.
מצטער,
יחלק את הילדים למישהו אחר.
יש קפיתת אמונה בחיים.
תראו, אחת הדוגמאות הנפלאות בזה,
למתח הזה,
זה המעשה מחכם ותם.
הבאתי כאן רק את הסוף שלו.
מעשה חשוב, אולי פעם נלמד אותו ביחד.
על כל פנים, יש שני אחים, אחד חכם ואחד תם.
עוברים מה שעוברים, החכם כל הזמן דואג, אז הוא לומד עוד תואר, ועוד תואר, ועוד זה, והוא היה גם פה, ואולי לא יצטרכו פסיכולוגים, אז הוא לומד ראיית חשבון, רגע, אולי יצטרכו, אה, ראיית חשבון, הוא לומד עריכת דין, כל המקצועות כי הוא כל הזמן מפחד, והתואר הולך בזה שלו וכל זה.
יום אחד המלך שולח לקרוא לתם ולחכם.
הוא רוצה להכיר אותם.
כשהמלך
שולח את השלוחים ונוסעים אל התם,
ונשאו אלו השלוחים, החכם והתם באו לאמושל ונתנו לו איגרת.
ושאל המושל על אלו שני הבנים, ואמרו לו שהחם הוא חם מופלג ועשיר גדול,
והתם הוא תם ביותר ויש לו כל המבושים.
והתייעץ המושל שבוודאי הם ראוי להביאו למלך בלבוש פלץ, זה לבוש פשוט,
ועשה להם הלבושים כראוי והניח בתוך עגלות צב שלתם ונתן להם איגרות, ונשאו השלוחים ובאו לשם ונתנו איגרות להם.
נתנו איגרת, החכם להחכם, והתם להתם. והתם?
תכף שהגיעה לו איגרת, אמר להתם, לשליח שהביאו,
הלוא אני לא יודע מה כתוב בו, קרא לפניי.
אמרו לו, אני אספר לך בעל פה מה שכתוב בו. המלך רוצה שתבוא אליו.
שאל תכף בלי ליצנות.
בלי, אתה בלי ציניות, נכון? אמר לו, בלי.
בלי ליצנות.
נתמלה שמחה תכף,
ורץ ואמר לאשתו, אשתי, המלך שלח בשבילי.
תמימות, קפיצת אמונה.
מה הקשר בינך לבין המלך? המלך שלח, אני יודע.
נגיע, אני שואל שאלות, אבל קודם כל המלך שלח לי. הוא זורם עם ההשגחה, בסדר?
והיא שאלה אותו על מה ועל המה, ולא היה לו תנאי להשיבה.
ותכף נזדרז בשמחה, והלך ונסע עם השליח.
ונכנס וישב בתוך הגלות צהר, מצא בגדים, שמח יותר.
זה התם.
אחר כך הוא ממשיך בסיפור שהתם הזה גם ידע לשאול הרבה שאלות, וניהל את הממלכה בצורה חכמה,
אבל הוא קודם כל ידע לזהות את העט רצון וללכת אחריה.
ואילו החכם,
כשבאה אליו האיגרת מהמלך,
השיב להחכם שהביאה, המתן ולינפו,
לינפו,
נדבר ונתיישב. זה נראה לי דבר שצריך להתיישב עליו.
כבר הרסת.
זה עט רצון, תזרום איתה.
לערב עשה עבורו סעודה גדולה, בתוך סעודתו נתחכם החכם בחוכמתו בפילוסופיה שלו, וענה ואמר, מה זאת
שמלך כזה ישלח אחריי עבור שפל בערך כמוני. מה אני שהמלך ישלח אחריי?
אבל המלך כזה,
שיש לו ממשלה גדולה ואני שפל ונבזה כנגד מלך גדול ונורא, איך היא תשוטות בדעת שמלך כזה ישלח עבור שפל כמוני? שאלות טובות, נכון? קושיות טובות.
אבל אתה הורס הכל.
אם בשביל חוכמתי מה אני כנגד המלך וכי אין לה מלך חכמים וגם מלך בעצמו חכם גדול. מה הדבר הזה שהמלך ישלח בעבורי?
וישתומם על זה מאוד מאוד.
ענה ואמר החכם, כן, נדלג רגע על הסוגריים,
תדע מה שאני אומר,
דעתי שבהכרח הדבר מובן וברור שאין מלך בעולם כלל.
וכל העולם תומעים בשטות הזאת שסוגרים שיש מלך,
הוא רואה והווי נח אפשר שכל מה שהם ימסרו עצמם לסמוך על איש אחד שהוא המלך, ובוודאי אין מלך בעולם כלל.
מרוב השאלות,
במקום לקפוץ על ההזדמנות שהמלך קורא לך,
הוא חושב,
חושב, חושב, אין מלך.
הוא אומר לו, איך אתה יכול להגיד, הבאתי לך איגרת מהמלך?
שאל אותו החכם,
אתה בעצמך קיבלת איגרת על המלך בעצמו?
הוא התחיל חקירות,
שיביאו לעולם.
רק איש אחר נתן בידי איגרת בשם המלך.
ענה ואמר, אתה ראה בעיניך שדבריי כנים, כי אין מלך כלל.
וחזר ושאל אותו, תאמר לי,
הלו אתה מן העיר המלוכה המגודל מעמך,
ראית מעמך את המלך? אמר לו, לאו, כי באמת כן הדבר, שלא כל אחד זוכר לראות את המלך.
ענה החכם הראשון ואמר, אתה ראה גם ראה שדבריי ברורים ומבוררים שוודאי אין מלך כלל, כי הלוא אפילו אתה לא ראית את המלך מעולם. דוגמה קלאסית, איך
במקום חיפזון, אתה מאוד מאוד נחפז, הוא הולך עם זה.
אחרי זה נקבל תירוצים על הקושיות,
ואילו החכם מציב קודם כל את הקושיות, קודם כל את הזה, והוא פשוט תוקע ומפסיד
את המפגש הזה עם המלך, בסדר?
וזה, כל אחד מאיתנו, יש בנו צד של חכם וצד של תאמצים לבחור להיפגש עם איזה בחורה,
קודם כל מעלה את כל הכושיות.
קודם כל תיפגשו, וואלה, תיפגשו קודם.
תיפגשו, בסדר, אם זה זה, אני אמצא פתרונות לכל הכושיות. רגע, אבל אם זה ככה, רגע, היא לומדת תואר זה, מתי היא, לא, היא תגמור רק עוד שנה, אז בינתיים, רגע, אם אני רוצה ללמוד בישיבה והיא שם,
אז זה לא יסתכל, הוא מתחיל את כל המגילות וכל זה.
קפוץ למים, יא בויה.
כן, שבת, כן לישון, עזוב אותך את כל ה... תשמור שבת אחת, אחרי זה נדבר.
אבל לוותר על השכל? לא, אבל כשאדם מרגיש איזה עת רצון,
איזה השגחה, איזה משהו קורה לך,
לא לתת לשכל עכשיו לשגע את המוח,
להשתלט, להגיד לו, זוז רגע הצידה, שנייה אחת אני תכף, בום, זהו, אני כבר במים.
אחר כך שכל.
זה סוד החיפזון, והוא מבוא גדול מאוד מאוד
להצליח להתקדם,
התקדמות איכותית בחיים,
לא רק לעשות more of the same,
עוד פעם באותו שדה,
אלא באמת להצליח,
באמת להצליח.
איך אני חייב להגיד לכם, אפילו בלימוד תורה, כאילו, בכל מיני.
היו כמה פעמים שלמדתי משהו, שהרגשתי שאני לא,
ספרים או כל מיני שיטות, אפילו בחסידות,
שהרגשתי שאני לא מבין מה רוצים ממני וכל זה, ובסוף מישהו אמר לי, תקשיב,
מה אכפת לך, תנסה, מה יכול להיות? מה, מקסימום, מקסימום לא, תנסה, תבוא,
אז תראו, אוקיי, אני עכשיו קופץ,
אני מתנהג כמו,
כאילו, זה תורת הבית שלי,
ופתאום, כשאתה מתמסר, מה קורה?
מה שנפתח, המוכנות ללכת
בהתמסרות אחרי האמונה, שהיא המצע,
שהיא החיפזון,
וכשכתוב לא בחיפזון, הכוונה אחר כך.
ואחר כך לאבד את התהליך, לעכל אותו,
להפוך אותו למובנה, למבוסס,
עד הפעם הבאה ששוב פעם יגיע ליאור האמונה,
ושוב פעם אני אקפוץ, ושוב פעם. וככה האדם מתקדם,
קפיצה, התבססות,
נהפך לטבע, ואז עוד פעם קפיצה.
שנזכה לזה, אמן זה, אמן.
חיפזון אמיתי.
אם תהיו,
אין היום כועס וחכמינו.
נשוב וניפגש, בעזרת השם, ביום חמישי.
