נכון, מחמישי עד חמישי לא יהיה שיעורים,
שלי.
יש שיעורים של אנשים יותר טובים, מן הסתם.
טוב.
שלום וברכה, קהל קדוש.
אנחנו ממשיכים
ללא חת
ולכוחות מחודשים ולימוד ספר, מסכת אבות.
ואנחנו בפרק ראשון,
והגענו
לסוף משנה י', כן? דיברנו הרבה על דברי שמעיה שאומר, אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות.
וכאן עוד נקודה שפה מוזכרת בקצרה,
ואל תתוודע לרשות.
הרשות בימי שמעיה ואבטליון זה בית הורדוס.
אז אפשר להבין שלא כדאי לשתף פעולה עם הרשות ולשמור על עצמאותו של בית המשפט של הסנהדרין,
שצריך להיות עצמאי וחזק,
לעומת השלטון.
לכן גם שמעיה יכול היה להגיד שהוא לא מוכן,
שהוא לא מוכן,
לא, יכול להיות שהורדוס היה אומר שהוא לא מוכן
לכנס את הוועדה שתקבע מי הם השופטים בסנהדרין,
והסנהדרין בכל זאת ממנה את מי שהיא רוצה,
וכל דמיון לדברים אחרים מקרי בהחלט.
טוב,
משנה י"א,
אבטליון אומר,
חכמים שימו את הזוהר בדבריכם, נכון? כתוב כאן, היזהרו בדבריכם.
אז מה זה להיזהר?
להיזהר, אפשר להבין, בממשל של זהירות.
כמו זהירות בדרכים וכו', אז תיזהרו שאתם אומרים, כי יפרשו את דבריכם לא נכון.
ו...
אבל ספר הזוהר אומר שכדי לצאת מהגלות
ברחמים צריך לעסוק בספר הזוהר, כן? כתוב, בהדן ספרה,
תודה רבה,
בהדן ספרה דאיהום ספר הזוהר,
יבכון ישראל מן גלותה ברחמי.
כך כתוב בזוהר.
זאת אומרת שעל ידי הגילוי של סתרי התורה,
אז המציאות נעשית פחות דינית,
פחות נתונה למידת הדין,
ולכן גם היציאה מהגלות נעשית ברחמי,
בלי שנזדקק לדינים.
היזהרו בדבריכם, שמא תחובו חובת גלות.
כלומר, מכאן שכדי לצאת מהגלות אנחנו זקוקים לזוהר.
הדברים האלה מתואמים בדברי דוד המלך במזמור י"ט.
גם עבדך נזהר בהם, נזהר, הכוונה, מקבל זוהר.
בשומרם עקב רב, מתוך גדלות, לא מתוך קטנות.
כלומר, יש תורה קטנה, יש תורה גדולה.
תורה קטנה היא מתמקדת אך ורק בתורת הנגלה,
בשטחיות, בפשטיות של הדברים.
ואילו תורת הסוד מראה את העומק הגנוז בתוך הדברים,
וזה מה שאומר, היזהרו בדבריכם שמא תחוו חובת גלות.
יש גם פרשנות אחרת,
פרשנות שאומרת שהיזהרו בדבריכם, כלומר תיזהרו במה שאתם אומרים.
טוב, זה גם, זה כבר דרוש, אבל אפשר להגביר את שככה.
אם אבטליון אומר, היזהרו בדבריכם, אז כנראה שיש ברקע הזה מישהו שלא נזהר בדבריו.
מי לא נזהר בדבריו?
יש לנו כמה דוגמאות, למשל אנטיגנוסיס סוכו,
כשהוא אמר אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס אלא כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס,
פירשו תלמידיו שהוא בעצם לא מאמין בחיי העולם הבא, או יותר נכון
שהאמונה שלו בחיי העולם הבא היא המצאה חדשה ולכן כפרו
בהישארות הנפש.
לכן צריך להיזהר בדבריכם,
במיוחד שאצל תלמידים של אנשים גדולים יש תמיד סכנה של שימוש
שלא כראוי בדברים.
אומרים, הרב אמר כך, הוא לא התכוון, זה כבר לא משנה.
יש לנו שתי דוגמאות לזה בגמרא.
יש לנו הדוגמה של גחזי,
שהשתמש בדברי רבו לרעה, אבל עוד יותר ישו.
ישו,
תלמידו של יהושע בן פרחיה, שמוזכר במשניות הקודמות,
זה הדור הקודם.
גם אלישע בן אבויה, הנה, גם אלישע בן אבויה. זאת אומרת, אנחנו מצאנו במהלך הדורות שימושים רעים בדברי חכמים.
אפשר גם להבין שבתאי צבי,
שלמד אצל גדולי המקובלים,
ועוד ועוד, כן? שאנשים שעשו שימוש שלא כראוי,
בגלל שהתכנים האלה הם תכנים,
הייתי אומר, רדיואקטיביים.
זאת אומרת, זה כמו שאדם משתמש בחומר רדיואקטיבי,
אז אפשר גם לעשות מזה הרבה מאוד נזק.
היזהרו בדבריכם, שמא
תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים. מה זה תחובו חובת גלות? מתי אדם מתחייב חובת גלות?
כשהוא רוצח בשוגג, נכון?
זה ההלכה.
אדם רוצח בשוגג, גולה.
זאת אומרת שלפעמים בדברי החכמים יש גם דברים שגורמים מיתה.
ולכן הם חווים חובת גלות.
ותגלו למקום מים הרעים.
מה זה מים ארעים? ברור שאין הכוונה פה למים כפשוטו,
אלא הכוונה ייפגשו עם דעות מקולקלות.
בסוף ימי בית שני, בתקופה הזאת,
איך אומר הרמב״ם? פרצה מינות בישראל.
ואכן, אנחנו רואים שזו תקופה שבה התרבו כתות.
כתות גנוסטיות בין היתר,
אבל גם כתות יותר ידועות, צדוקים, איסיים וכדומה,
שאימצו את התיאוריות של הגנוזה.
אה, אתה שואל מה זה גנוזה?
אוף.
גנוזה זה בא ממילה יוונית גנוזיס.
אגב, שפירושה לדעת.
גנוזיס זה דעת.
כמו now באנגלית.
קודם זה עם k, נכון?
כן, אז זה בא מאותו שורש, כן, גנוזיס.
זה בכתבי ים המלח נקראים היודעים.
היודעים, גנוסטיקאי,
כן? כלומר, יודעים, מה?
אה?
אה, לא.
זה אותה מילה, כן. אגנוסטי זה אדם שאומר, אני לא יודע.
נכון.
כן, אגנוסטיים היו בעלי שיטות
שדומות מאוד לתורת הקבלה.
ואחת ההנחות המצויות בכתות האלה,
זה שהעולם נברא על ידי אל רע,
שנלחם באל טוב שמנסה להפוך את הגלגל.
בקיצור, יצאו שם כל מיני דברים, וזה בהשפעה זרועסטרית של
אל טוב ואל רע בכלל במציאות והמאבק בתוך נפש האדם.
ויש כמה גלגולים לכתות הגנוסטיות האלה.
היו מהגנוסטיקאים שהיו עובדי אלילים,
היו כאלה שהיו יהודים,
כן? כנראה מגילת בני האור ובני החושך שנמצאה בקומראן,
היא נכתבה על ידי כת כזאת.
יש גם גנוסטיקאים נוצרים,
כן? אצל הנוצרים התרבו מאוד שיטות כאלה, אחר כך הכנסייה פסלה אותן.
יש גם כתות גנוסטיות באסלאם,
כן?
אז זה נקרא מקום מים הרעים.
אז יש שם כל מיני שיטות מאוד מוזרות,
שבחלקן תואמות גם את התוכן הקבלי. אגב, דבר מעניין,
אצל המחקרים יש טענה שתורת הקבלה היא המצאה מאוחרת,
שהתחילה רק במאה ה-12 בפרובנס.
למשל, ספר הבהיר. ספר הבהיר
הוא בעצם אחד מהספרים הראשונים שהתפרסמו של ספרי הקבלה.
עכשיו, לחוקרים יש בעיה,
כי כשהם קוראים את ספר הבהיר,
הם אומרים, רואים, אה, זה כמו הגנוסטים.
אז אם זה כמו הגנוסטים,
זה סימן שהיה רציפות היסטורית.
אם יש רציפות היסטורית, אי אפשר להגיד שהתחיל במאה ה-12,
כי זה כבר מתקופת התנאים,
נכון?
קושייה טובה.
הם מתרצים, יש להם תירוץ לכל דבר.
זה נשמע כמו בבית המשפט העליון, אפשר לתרץ כל דבר.
מה הם מתרצים?
הם אומרים,
למקובלים בפרובנס הגיעו חומרים גנוסטיים מהעת העתיקה,
והם לא ידעו לפרש אותם, אז הם פירשו פירוש חדש.
נו, באמת, ממש משכנע.
טוב,
אז בכל מקרה, מקום מים הרעים, היו הרבה מים רעים באותם הימים.
זה אגב תולדה הכרחית של סילוק השכינה.
כלומר, ברגע שהשכינה מסתלקת,
אז האור מתנפץ, הוא מתפצל לכל מיני תפיסות,
ואז אין פלא שיש גם הכיתות האלה.
המינים, כן, הרי מה זה מינים?
סוגים, נכון? הרבה מיני מינים היו.
אחת מתורות המינים זה מה שהפך להיות בסוף הנצרות.
אבל זה לא התחיל רק מישו או מיוחנן המקביל,
זה התחיל מכל מיני זרמים שהיום המחקר מגלה אותם יותר,
שפיתחו כל מיני תיאוריות.
טוב, אז זה לכן אבטליון,
הוא אומר תיזהרו שמא תחוו חובת גלות, כלומר מתחיל סילוק השכינה
והדבר הזה גורם להתרבות המים הרעים ואתם תגיעו למקום המים הרעים ויישתו התלמידים.
אתם לא תשתו,
אבל התלמידים הבאים אחריכם ישתו וימותו.
ונמצא שם שמיים מתחלל.
כן, אפשר לומר, אם כן, שפטליון צפה למרחוק.
צפה מה תהיה ההתפתחות של האמונה במהלך הדורות הבאים, במהלך הגלות.
יש בביטוי,
בנביא, אני חושב שזה הושע או עמוס, אני חושב שזה הושע.
ימים רבים לישראל ללא אלוהי אמת.
זה ללא אלוהים.
מדברים על אלוהים, אבל לא יודעים על מה מדברים.
כן, זו הסיבה גם שיש מה שנקרא כנסים בין-דתיים.
כן, שיח בין-דתי. שמעתם את המושג הזה?
מה?
איך עושים שיח בין-דתי?
עושים שלום.
עושים יוצרים משלמים ו...
כן, ומדברים, ומגנים את האלימות, ומדברים על האהבה בין בני אדם,
ויוצאים בהודעה משותפת, נכון?
עכשיו, מה הרציונל מאחורי המפגשים האלה?
יכולת לעשות את זה.
לא, ממילא גם אני וגם אתה יודעים שאנחנו לא מבינים כלום.
אז למה לריב על דברים שאף אחד לא מבין?
כן, זה הכוונה, כן? ימים רבים לישראל ללא אלוהי אמת, לא מתגלה.
כן? כשחוזרת השכינה זה כבר משהו אחר. איך אומר הרב קוק באורות?
כשיש, כשהמצב של העולם מתוקן,
אז אי אפשר שתבוא תחרות עם האור של ישראל.
אבל ברגע שגלתה שכינה, אז כל מיני אופציות מופיעות.
אתה חושב שיש דבר יותר נכון? מה זה?
אתה חושב שיש דבר יותר עם שיחות שלום בין הדתות, או חופרות נכונים?
זה לא נכון ולא בלתי נכון.
זה תולדה של הרפיסות והרדידות של השיח.
זה כמו בין נוצרים למוסלמים ובין חברות התחרות?
לא, כשהם נלחמו,
הנוצרים והמוסלמים, זה בגלל שהם לא הבינו שום דבר, אבל הם שנאו אחד את השני.
למה הם עשינו אחד את השני? מתוך אימפריאליזם.
אני חושב שאתה אומר אצל רווח דט-ליברלי סיפור שהוא הפסיק לבנות דתיים ודתיים,
זה משהו שתמיד המושלמים מזחק אותה אהבה, שלום ונאדם. כן, טוב, זה מה שהם עושים. מדברים על אהבה ושלום והכל. בסדר, לא נגד לדבר על זה, אבל מי יקבע אם תהיה מלחמה בעולם או לא?
וכי זה אנשי הדת? לא, זה הפוליטיקאים שמחליטים.
זה דווקא המושלמים מאוד, לא?
יש הכל, תמיד יביאו לך איזה קאדי
שיגיד שאוהב את כולם.
כן,
יצא לי לדבר עם אחד כזה, כן, הוא דיבר על כולנו הבנים של אדם הראשון,
ואחר כך, אחרי כמה דקות, זה הופך להיות ג'יהאדיסט.
זה לא משנה, כן.
טוב,
משנה י"ב,
הילל ושמאי
קיבלו מהם.
יש לציין, פה לא כתוב, אבל באבות ורבי נתן כתוב שבהתחלה היה הילל ומנחם.
הלל ומנחם, יצא מנחם ונכנס שמאי.
מה זה אומר בדיוק?
למה יצא מנחם?
יש רמזים שאולי יצא למינות,
או יצא לעבודת המלך.
בקיצור, הוא קצת פספס.
אז אם במקומו יש הלל,
יש שמאי, סליחה.
הלל ושמאי קיבלו מהם.
עכשיו, הלל, כידוע לכם,
לא היה מארץ ישראל, הוא היה בבלי.
הוא היה בבלי מהמשפחה של דוד המלך אמנם, אבל בבלי.
והוא תחילת דרכו עשה ביריחו,
הוא גם הלך לשמוע אצל שמעיה ואבטליון ביום השלג, מכירים את כל הסיפור הידוע,
ומי שקירב אותו היה הורדוס.
כן? לא נעים להגיד, אבל זאת עובדה. הורדוס בעצם הוא זה שהעמיד אותו בסופו של דבר
בראש הסנהדרין.
זה לא משנה שום דבר,
כי הלל באמת היה ראוי בדבר הזה.
אבל אולי זה מסביר את הסיפור במסכת שבת על אותו אחד שאומר לו,
אתה זה הלל שקוראים אותו נשיא ישראל?
כן? כלומר, יכול להיות שיש פה ביקורת על המינוי שלו.
כן? זה, לא אוהבים את זה.
כן, בכל מקרה, הלל ושמאי זה סיפור שלם.
האם יש מחלוקות בין הלל לשמאי?
אה?
בין בית הלל לבית שמאי יש עשרות רבות של מחלוקות.
אני שואל בין הלל לשמאי.
יש כמה?
כמה?
שלוש מחלוקות.
הירושלמי אומר ארבע מחלוקות.
זהו, זה מה שהם היו.
אומר הרמב״ם,
הלל ושמאי היו קרובים בדעת.
אלא מה שאומרת הגמרא, מי שרבו תלמידי בית הלל ותלמידי בית שמאי שלא שימשו כל צורכם,
רבתה מחלוקת בישראל ונעשתה תורה לשתי תורות.
עכשיו, אגב, בכל המקרים שיש מחלוקת הלל ושמאי,
הלכה לא כהלל ולא כשמאי, אלא כדירה השלישית.
מעניין.
אבל מה גרם שלא שימשו כל צורכם?
מה זה?
מה, מה זה בעיה? ללכת לרב? לשמוע? הרי אם כל הדורות ששימשו, אז מה פתאום הם לא שימשו?
אה?
שאלה טובה, נכון?
אתה רוצה תשובה?
התשובה היא שלא שימשו כל צורכם, זו פעולה שעשה הורדוס,
שהוא חילק את הסנהדרין לכמה סנהדראות,
ולא יכלו לשבת יחד.
זה הכוונה ללא שימשו כל צורכם.
כלומר, המחלוקת נוצרה בכוונה על ידי המלך,
על מנת למנוע את האפשרות
של שלטון של הסנהדרין, שלטון חזק, כן? הוא לא רצה מתחרים.
מתאים להורדוס?
מתאים להורדוס, כן. מה יש אנשים עם כאלה?
זה נקרא לא שימשו.
לא יכלו להיפגש, זו הכוונה.
אם לא, אז אנחנו יכולים לדון ביחד, מה?
כי מה אכפת לנו לדורות?
למה זה נאמר לנו לדורות?
כדי לדעת שכשלא משמשים כל צורכם, יש מחלוקת בישראל.
הלל ושמאי קיבלו מאה. עכשיו, הלל, כידוע, יש לו נטייה יותר לכולה,
גם כך בית הלל.
בית שמאי, שמאי ובית שמאי, גם כן נטייה לחומרה.
יש את השאלה מה זה אומר.
למשל,
במסכת ראש השנה,
במשנה הראשונה של המסכת,
ארבעה ראשי שנים הם.
נכון?
אז באחד בניסן, ראש השנה למלכים וכולי,
באחד בתשרי, ראש השנה לשנים וליובלות,
באחד בשבט,
ראש השנה לאילן, מה ההמשך?
כדברי בית שמאי,
בית הילל אומרים בחמישה עשר.
מה זה כדברי בית שמאי? היה צריך להיות כתוב
באחד בשבט,
בית שמאי אומרים באחד בשבט, בית הילל אומרים בחמישה עשר בשבט, ככה אנחנו רגילים.
כן? אבל זה, הכה דברי בית שמאי,
אומר הרב הנזיר
שזה בהתאם לשיטת בית שמאי.
כי יכולה, איזה חומרה יש בזה שבאחד בשבט ראש השנה לאילן,
לעומת חמישה עשר בשבט?
אין פה שום חומרה וכולה.
זו השאלה היא מתי אתה מעשר משנה לשנה, זה הכל.
אלא, מה הסיבה באמת של המחלוקת? הגמרא אומרת שעד ראש השנה לאילן,
אז יונקים מהעצים,
יונקים מהגשמים של שנה שעברה.
מכאן ואילך, מהשנה החדשה.
אז זה מה שגורם להבדל.
ואז השרף עולה באילנות.
עכשיו,
ב-1 בשבט
כבר השרף עלה באילנות,
אבל זה לא ניכר עד 15 בו.
יוצא לפי זה שבית שמאי הולכים לפי התיאוריה,
ובית הלל לפי המציאות.
וזה תואם את דברי בית שמאי באופן כללי שהם הולכים לחומרא,
כי הם רואים את העולם האבסולוטי,
כך ראוי להיות, ובית הלל רואה את העולם המציאותי.
לכן זה כן דברי בית שמאי.
אפשר להגיד נסער ונגלה.
כן, עכשיו,
שמאי, תשים לב, זה אותיות שמיים.
הוא שמימי.
לעומת הלל שהוא בארץ, נכון?
איך אני יודע שהוא בארץ?
הלל מה זה?
ההלל, ההלל זה במלמטה.
אבל לא רק זה, הלל בגמטריה.
זה לא כזה מסובך, חבר'ה.
40, יפה.
זה אמנם לא נכון. מה?
65 אתה אומר, מה אתה מעדיף? 40 או 65?
אז בוא, אני אלך על 65.
65 זה השם אדנות, אדוני, נכון?
א'-ד'-נ' זה 65.
לעומת שם הוויה, שאותו לא אומרים.
שם אדנות אומרים, שם אביה לא אומרים.
אז במציאות זה שם אדנות.
שישים וחמש, אני מציע של הלל, הגיוני.
עכשיו,
הגמרא אומרת במסכת שבת, לעולם יהיה אדם
נוח כהלל ולא קפדן כשמאי, בסדר? ואז מביאים את הסיפורים הידועים על הגרים
שלא התקבלו אצל שמאי והתקבלו אצל הלל.
קפדנותו של שמאי רצתה להרחיק אותנו מכנפי השכינה,
והלל קירב אותנו תחת כנפי השכינה.
ניסת השאלה, אם חז"ל אמרו לעולם יהיה אדם נוח כהלל ולא קפדן כשמאי,
זה סימן ששמאי לא היה בסדר, כי הוא עבר על דברי חז"ל שאמרו לא להיות קפדן כשמאי.
איך יעלה על הדעת ששמאי יעבור על דברי חז"ל?
הבנת את השאלה?
שאלה טובה.
כן, תודה רבה.
אתה רוצה תשובה?
בסדר.
זה הרב קוק היה אומר, שמעתי את זה מהרב סיודה, ונדמה לי שהוא לקח את זה מאביו.
המילה כמראה שמדובר על אדם שהוא לא במדרגה, לא של הלל ולא של שמאי.
כלומר, אדם צריך לקחת דוגמה מאנשים גדולים ממנו.
אם אתה שמאי, אתה לא צריך שילמדו אותך.
שמאי אתה שמאי.
אם אתה הלל, גם כן לא צריך שילמדו אותך מה להיות.
אתה הלל.
אבל אם אתה כ,
אז תהיה כהלל ולא כשמאי. כלומר, שמאי לא ניתן לחיקוי,
מה שאין כן הלל, ניתן לחיקוי. זאת אומרת, אפשר, למרות שאתה לא במדרגה של הלל, להתנהג כהלל.
אם אתה לא במדרגה של שמאי, אל תתנהג כשמאי.
זה הכוונה.
כן, זה העניין של הכה.
לכן, אל תביא ראייה מהקפדן ההוא, כי הקפדן ההוא זה המדרגה שלו.
אבל אם יש בעיה בחיקויים,
היה תלמיד חכם גדול וצדיק בירושלים, הרב
מיכל שפירא.
מיכל צבי מיכל שפירא.
הוא היה תלמיד חכם גדול וגם סגפן גדול, היה ישן בקושי,
אוכל בקושי,
חי באמת חיים של סיגופים מתמידים,
לא בגלל אהבת סיגופים,
אלא בגלל שהוא רצה ללמוד תורה, לא היה לו זמן לבזבז זמן על שינה, זמן לאכילה,
אז הוא היה כזה.
תלמידו היה הרב יעקב משה חרל"פ.
הרב יעקב משה חרל"פ, שבהתחלה היה תלמידו, אחר כך עבר להיות תלמיד של הרב קוק,
ניסה להתנהג כמו רבו ונהיה חולה.
הרב קוק
עשה הרבה מאוד, השקיע הרבה מאוד עבודה של שכנוע
כדי להחזיר אותו לחיים בריאים.
הוא אמר, מה שהתאים לרב שלך לא מתאים לך.
כן? כלומר, רבו, רבי יחל שפירא, היה אדם מאוד מאוד חזק מבחינה בריאותית.
גם הייתה לו עוצמה נפשית גדולה, ולכן הוא היה זקוק לריסון.
מה שאין, כן, הרב יקום של חלב, שהיה אדם כמו כל אחד מאיתנו,
לא ראוי לו להתנהג בצורה הזאת.
כן, בדיוק, נכון, נכון.
תפילות שלם. בסדר, יש כאלה שצריכים את זה, אבל זה לא לכולם.
טוב,
אז הללו ושמעו כאילו הם. הלל אומר,
הווה מתלמידיו של אהרן,
אוהב שלום ורודף שלום,
אוהב את הבריות
ומקרבן לתורה.
טוב, צריך להבין קצת, אם כבר הוא אומר ללמוד מאהרן,
אגב, איפה ראינו בתורה שאהרן היה אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה? זה לא כתוב בפורש בתורה.
אוהב את הבריות, אז הוא אוהב את האח שלו, בסדר.
אבל הוא אוהב שלום ואוהב שלום, מה קרה הסיפור?
ואיך הוא מקרבן לתורה?
אלא צריך להבין,
הכל מתחיל מהדמות המיוחדת של אהרן,
כשהוא עשה, המעשה החשוב שהוא עשה בחייו,
זה שהוא עשה את העגל.
שאתה שאל, למה אהרן עשה את העגל?
לא רצה מריבות, ואז מה?
נו, ואז מה? ואז מה יקרה? הוא לא הבין שעל ידי זה הוא מפיל את כולם?
זה הסיפור.
מה הוא אומר להם שמה?
הוא אומר להם, ויבן אהרון מזבח לפניו,
נכון? והוא אומר, חג לשם מחר.
אז בעצם מה השיטה של אהרון?
שצריך לחטא יחד עם החוטא
כדי לעלות אותו ממדרגתו.
אז זה נקרא אוהב את הבריות ומקרבן לתורה.
אגב, לאיזה תורה הוא מקרב אותם?
לתורת משה.
זאת אומרת שיש לנו בתורה שני כיוונים, תורת משה ותורת אהרון.
זה מפורש בפסוק, פסוק שנקרא השבוע דווקא,
וידבר השם אל משה ואל אהרון בארץ מצרים, לאמור.
החודש הזה, דברו אל כל הדת בני ישראל לאמור,
החודש הזה.
רש"י מביא,
דברי חז"ל,
איך יכול להיות הדבר הזה, כלומר,
הרי למה כתוב דברו,
הלא כתוב אתה תדבר,
משה הוא המדבר, אהרון הוא רק צינור,
אז מה זה וידבר השם אל משה ואל אהרון?
מה?
יצא מבין שניהם, שחולקים כבוד זה לזה,
אהרון אומר למשה מה שמעת,
משה אומר לאהרון מה שמעת.
ותורה יוצאת מבין שניהם.
יוצא שהתורה כפי שאנחנו מקבלים היא מעובדת.
זה עיבוד של שתי תורות.
תורת משה, תורת אהרון.
מה ההבדל בין שתי התורות? תורת משה מניחה שהאדם לא חוטא.
ואז בעצם אנחנו סומכים עליך.
אם אנחנו סומכים עליך,
אנחנו מניחים שאתה צדיק גמור.
יש לזה השלכות.
לעומת תורת אהרון, שמניחה שהאדם עשוי הלכתו,
ומכיוון שהוא עשוי הלכתו, צריך לעזור לו לכפר
איך לצאת מזה.
בסדר? זה תורת אהרון שמקרב לתורה. אם הוא מקרב לתורה, סימן שהבריות שהוא מטפל בהן
רחוקים מהתורה.
הם רחוקים, ובשבילם ניתנת התורה של אהרון.
נשאלת השאלה.
רוב בני האדם המוחלט חוטאים.
אז למה לא ניתנה תורת אהרון וזהו?
כי אם הייתה לנו רק תורת אהרון,
זה היה אומר שכל עבודת השם של האדם מבוססת על הצורך של כפרת החטא.
זו תפיסה פסימית.
בעצם אפשר לתאר לעצמנו, זה בדיוק הנצרות,
כן?
שיטה דתית
שסובבת מסביב לצורך לכפר.
אצל הנוצרים זה מאוד מאוד חזק הדבר הזה.
כן, מאוד מאוד חזק, יש לי הרבה דוגמאות,
אבל
אצלם בלי חטא האדם הוא אומלל, איך הוא יעבוד את השם?
יש להם ג'וקר, הם מצאו,
חטא האדם הראשון.
חטא האדם הראשון רודף את האדם מראשית ההיסטוריה,
אז כל אדם נולד חוטא, כל אדם נולד אשם,
זה מצוין, אפשר עכשיו לעבוד את הקדוש ברוך הוא.
היהדות לעומת זה סוברת,
היא אופטימית.
מלכתחילה אנחנו מניחים שלא תחטא.
זו תורת משה.
אם תחטא,
יש תורת אהרון.
עכשיו, אם אנחנו לוקחים את הקיצוניות של תורת אהרון,
זה באמת לעשות את העגל.
ולכן, כשמשה יורד מן ההר ואומר לאהרון, למה עשית את זה?
הוא אומר לו, אל ייחר לאדוני,
למה אתה כועס? מה עשיתי?
הם ביקשו ממני, תעשה לנו אלוהים, ואז עשיתי.
מה לא בסדר?
כן?
זה מאוד מעניין הדבר הזה, כן?
כלומר, השיטה של אהרון, אם הוא היה לבדו, בלי משה,
זו תורה שמשלימה
עם הצורך לרדת אל אחותיה ולהעלות אותו,
כמו בן המלך שעשה את עצמו הינדיק,
נכון?
את הסיפור הידוע.
ונשאלת השאלה,
האם תורת אהרון,
אחרי שמשה יורד מן ההר, ואומר, לא, לא, לא עושים ככה, יש תורת משה,
אנחנו לא מרשים לעשות דברים כאלה.
האם נשאר איזשהו סעיף בתורת משה שמאפשר את תורת אהרון?
אני רוצה הלכה.
האם מותר לעבור על ההלכה?
כדי לקרב. זה בעצם מה שעשה אהרון, נכון?
מה, הרב קוק, הלך ביום העצמאות.
האם הוא עבר עבירה שם, הרב ציודה?
שהלך מה?
הוא הלך בליל יום העצמאות, נו,
לחגוג, נכון? לחגוג ביום העצמאות זה בינתיים בסדר, מה לא בסדר?
יצא לרחובות, נכון, זה גם בסדר לצאת לרחוב.
הוא ראה ריקודים, נכון?
של עם ישראל, הבנים והבנות.
נכון, נו.
אז הוא אמר לבנים ולבנות לרקוד ביחד? לא, הוא ראה את זה.
והוא ראה שמה שהיה שמה חילול השם.
איזה חילול השם? שהרבנים לא באו.
הוא אומר, איפה הם עיני העדה בשעת, בשמחת העם?
בסדר, אז מה הבעיה בזה?
הוא לא עבר שום עבירה.
אני שואל, מתי ההלכה מתירה לעשות עבירה כדי לקרב לתורה?
מה?
יש אפילו יותר פשוט, הוראת שעה של נביא.
כן? הרי אליהו הנביא בונה מזבח לשם בהר הכרמל
כדי להילחם בעובדי הבעל.
הדבר הזה הוא איסור כרת.
אישמר לך פן תעלה עולותיך בכל המקום אשר תראה.
אז הוא עובר על איסור תורה שחייבים עליו כרת, מקריב מחוץ לירושלים,
כדי להילחם בעובדי הבעל, בסדר?
לפחות ככה חז"ל הבינו את הפרשה הזאת.
נכון, נכון, אבל צריך גם שתהיה לו סברה בדבר.
אומר הרמב״ם, אם היו שואלים אותי ליואן הנביא, למה אתה אומר את זה? הוא אומר, כי אני רוצה להילחם בעובדי הבעל.
זה תורת אהרון.
זה בדיוק זה. אני עושה עבירה
כדי לקרב את עם ישראל לאבים שבשמיים.
זה בדיוק תורת... מה?
הוא... טוב.
בהנחה שהוא כהן, לא בטוח,
אבל זה מאותו סגנון.
כן?
עכשיו,
ואז אנחנו עשינו הרבה פעמים שהנביאים עברו על דבר השם
כדי לקדם את עם ישראל.
עכשיו,
מה עושים כשאין נביא?
כשאין נביא,
אז שואלים את הנביא האחרון,
לפני סיום שידורי הנבואה,
ומה אומר הנביא האחרון? מי זה היה, אגב?
מלאכי, מלאכי.
מה הוא אומר?
מהם המשפטים האחרונים שמלאכי אומר לפני שפוסקת הנבואה מן העולם?
זכרו תורת משה.
תורת משה ולא תורת אהרון.
ואז יש פה בעיה.
אם זכרו תורת משה ולא תורת אהרון,
מה יקרה כשנצטרך בכל זאת
הוראה של נביא כדי לקרב את ישראל לאביהם שבשמיים?
אז בואו נראה מה כתוב.
זכרו תורת משה עבדי,
אשר ציוויתי אותו
על כל ישראל, חוקים ומשפטים.
הנה,
אנוכי שולח לכם את אליה הנביא,
לפני בוא יום השם הגדול והנורא,
והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, פן אבוא והכיתי את הארץ חרם.
כלומר, אין לכם מה לדאוג, עוד לפני שיבוא הזמן של מידת הדין, של יום הדין,
כבר תתחדש הנבואה,
ובהתחדשות הנבואה יקרבו על ידי הפעולות,
באמת לכאורה אסורות,
האלה יחרבו אבות על בנים ובנים על אבותם,
ואז לא אכה את הארץ חרם.
מובן.
עכשיו נשאלת השאלה, אם זה נכון מה שאמרתי,
אז איך הלל אומר, הווה מתלמידיו של אהרן?
הרי זה כבר לא בתקופת הנבואה.
הבנתם את השאלה? הבנת את השאלה?
אם אמרנו שלנהוג כתורת אהרן
לעומת תורת משה, זה רק בזמן שיש נביאים,
אז איך הלל, שחי אחרי זמן הנבואה,
אומר הווה מתלמידיו של אהרון, שאלה ברורה?
שאלה טובה?
יופי.
אתה רוצה?
אתה רוצה תשובה? כן.
למה זה מצחיק?
אני שואל אותי אם אתה רוצה.
לא, זה רק כדי לבדוק שאתה מקשיב, זה הכול.
התשובה היא שהוא לא אומר לעשות מעשה אהרון,
אלא הווה מתלמידיו של אהרון לעניין אחד,
שכן נשאר,
אוהב שלום ורודף שלום ואוהב את הבריות ומקרבן לתורה.
כלומר, לעניין זה תהיה מתלמידיו של אהרון.
ומקרבן לתורה, לתורה של משה, כמובן.
עכשיו,
יש הרבה אגדות בחז"ל על איך אהרון היה אוהב שלום ורודף שלום.
כן, גם נאמר בספר זכריה ללוי, הסבא של אהרון,
במישור ושלום, במישור הלך איתי ורבי משיב מעוון.
אבל מה זה אוהב את הבריות?
אז יש עמדה שאומרת ככה, למה אני אוהב את הבריות?
כי על ידי שאני אוהב אותם, אני אקרב אותם לתורה.
אז בעצם אתה לא אוהב את הבריות.
מה אתה אוהב?
מה עם הבריות?
לכן הרב צבי יהודה, זאת צה"ל, היה רגיל לומר ככה, אוהב את הבריות כי הן בריות.
בריותיו של הקדוש ברוך הוא אתה צריך לאהוב.
אוהב את הבריות.
ומקרבן לתורה. אם אתה אוהב אותו, אז בוודאי שתרצה לקרב אותו לתורה. זו הטבה שאתה יכול לעשות עימו. כלומר, אתה אוהב מישהו,
אתה נותן לו דברים טובים,
אתה תקרב אותו גם לתורה.
אבל לא על מנת לקרבן לתורה,
אלא כהטבה בגלל אהבת הבריות.
כן?
לכן גם, על יסוד דבריו של הרב ציודה,
פורסם הסטיקר המפורסם של מכון מאיר אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, זה על יסוד זה.
דבר נוסף פה,
אנחנו רואים שהתורה מכוונת דווקא למי שרחוק מבינה, כי הוא צריך לקרבן לתורה.
עכשיו, מי הן הבריות הרחוקות מהתורה?
מי הן הבריות האלה?
עמי ארצות, מי עוד?
כל בני אדם.
רוב בני אדם שאני מכיר הם גויים.
זאת אומרת שיש עניין לקרב את האומות לתורה.
כן? זה בדברי הלל.
לפי זה יוצא שכשחז"ל אומרים
ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה, מה שרבי עקיבא אומר.
אז אמנם רעך זה ישראל, לא האומות,
אבל יש מגמה כללית של אוהב את הבריות בכללן,
כולן,
וזה מה שכתב רבי חיים ויטל. רבי חיים ויטל, תלמידו הגדול של האר"י, כתב ספרון חמוד הנקרא "שערי קדושה".
מכירים?
"שערי קדושה", ארבעה חלקים, זה קצר,
כיצד להיות נביא.
החלק הרביעי לא הודפס,
הודפס מאוחר יותר אחר כך,
אבל שם הוא כותב, אחד התנאים זה לקיים את כל המצוות.
עכשיו, לקיים את כל המצוות אי אפשר בזמן הזה,
רוב המצוות אנחנו לא מקיימים.
מתוך 248 מצוות עשה, אנחנו יכולים לקיים רק 60,
פחות או יותר.
כלומר, רבע ממצוות עשה אנחנו יכולים לקיים,
אם אנחנו מותחים, למשל אדם שיש לו פדיוד הבן, לא כל אדם יש לו בכור,
כן?
ולא תמיד הבכור הוא בכור שצריך להיפדות. בקיצור, סיפור שלם. אבל אם עושים חשבון, כל המצוות.
אחת המצוות, ויאהב את כל הבריות ואפילו גויים.
על פי, מה זה אפילו גויים? כי אין לנו חובה לאהוב גויים.
אתה רוצה להגיע לרוח הקודש, לא ילך אם אתה שונא מישהו.
אחת הבריות ומקרבן לתורה.
הוא היה אומר,
כאן הביטוי במשנה י"ג.
הוא היה אומר, מי זה הוא?
הלל.
מה זה הוא היה אומר? אפשר להגיד, הלל אומר, כמו שראיתנו, הלל אומר ותלמידיו.
הוא היה אומר, הכוונה, שהוא היה מה שהוא אומר.
כלומר, הוא ביטא באישיות שלו
את מה שהוא היה רגיל לומר.
הוא היה אומר, נגד שמע עבד שמה.
ודלה מוסיף יאסיף, ודלה יעלף כתה לה חייב,
ודשתמש בתגה חלה.
בסדר?
אפשר לעבור למשנה הבאה?
לא, למה?
למה לא הבנת? זה כתוב בארמית.
למה דברים כתובים בארמית? כדי שיבינו.
זה לא יכול להיות. הרי חז"ל תיקנו
להגיד קדיש בארמית,
ועוד כל מיני דברים אומרים בארמית,
בגלל ש... כדי שהעם יבין. העם לא... העם, זה השפה שהוא מדבר.
איך זה יכול... אז כנראה שממי חז"ל ועד ימינו דברים השתנו.
אומרים שהדבר האחרון שיבטלו, אם אי פעם יבטלו הלכות, זה ייקום פורקן.
קומפרוקן שמי.
טוב, בקיצור, הוא היה אומר נגד שמי.
מה זה נגד?
בארמית נגיד, הכוונה מושך.
נגד שמה שמושך לו שם, כלומר, דואג לפרסומו.
אדם שדואג להתפרסם, אבד שמי, או יאבד שמו.
עודלה מוסיף,
מי שלא מוסיף,
כלומר, לא מתפתח,
יאסיף, יאסוף מן העולם.
עודלה יאלף, אם הוא לא רוצה ללמוד,
אתה הלאה חייב, הוא חייב מיטה, כי בשביל מה זה טוב? בשביל מה באת לעולם אם אתה לא לומד?
ודשתמש בתגה, מי שמשתמש בכתר,
חלף, הולך מן העולם.
מה זה משתמש בכתר?
אין בעיה, בכתר תורה.
זאת אומרת,
יש לו תורה,
והוא משתמש בעובדה שיש לו תורה.
כן, הוא מקבל הערכה, מקבל יתרונות וכולי וכולי,
הוא רודף אחרי זה, דשתמש בתגה, חלף.
זאת אומרת, מה עולה מדברי הילל?
בעצם, מה המכנה המשותף של כל הביטויים האלה?
שאין מצב של קבע בנפש האדם,
האדם הוא יצור מתפתח,
אופייני למי שמכיר את הארץ. כן, אמרנו, הילל הוא בארץ, לעומת שמאי, בשמיים.
מה זה אומר?
שהאדם הוא היצור היחיד בבריאה שעוד לא סיים את התפתחותו.
אם אנחנו מסתכלים, למשל, על חתולים של היום וחתולים של פעם,
איך נמצא החתולים של פעם?
בפירמידות.
יש חתולים חנותים.
מצאו?
מצאו חתולים חנותים. מה?
כן.
אז אם אתה פותח את התחבושות,
הוא יגיד לך מיהו בכתב חרטומים.
עכשיו, המבטא יהיה מבטא מצרי עתיק,
אבל לא שונה כל כך מן המבטא של החתולים של ימינו.
זה מיהו וזה מיהו.
אבל אם אתה תיקח אדם של היום ואדם של לפני 200 שנה,
הם לא יבינו אחד את השני, המנטליות השתנתה.
יש התפתחות תרבותית,
כלומר, לעומת בעלי חיים שבקושי יש מוטציה כל כמה מאות שנים,
אצל האדם ההתפתחות היא הרבה יותר מהירה, כי היא גם התפתחות תרבותית.
יוצא שהאדם הוא יצור לא מושלם.
עכשיו, איפה רואים את זה? בספר בראשית כתוב מפורש.
מה אתה רוצה?
הבגד,
כן, יש אצל האדם דבר מאוד מפתיע.
הוא היצור היחיד שמתלבש,
ולא עוד, אלא שיש לו אופנה.
כלומר, איך שאתה מתלבש היום, זה לא איך שהתלבש הסבא שלך.
זה, כן, זה תרבותי, נכון.
אבל ממילא לדבר הזה יש השפעה גם על המנטליות,
על פתיחת התובנות.
לא, בכלל, זה שיש התפתחות תרבותית.
ההתפתחות התרבותית, יש לה גם השלכה לגבי
פיתוח התובנות של האדם.
יש מושגים
שאי אפשר היה להסביר אותם בהמון לפני אלף שנה, שעכשיו הפכו להיות
מטבע עובר לסוחר.
וזה בגלל שזה תפקידם של האינטלקטואלים בין היתר, ושל האומנים,
לפתח כיווני חשיבה חדשים.
דבר מעניין,
מוזיקה למשל.
יש רגש מוזיקלי שמתפתח עם הדורות.
האוזן משתנה.
זה, האוזן הביולוגית נשארה אותה אוזן.
אבל אנשים רגישים לרבעי טונים או לא רגישים,
נכון? גם זה.
עכשיו, בתורה זה כתוב במפורש.
ויאמר אלוהים, נעשה אדם.
נעשה,
מה זה לעשות?
מושלם, נכון? כמו שכתוב, ועשתה את ציפורניה,
שהיא מתקנת את הציפורניים.
ומה קורה במציאות?
ויברא אלוהים את האדם.
לא עשה אותו.
הוא רק ברא ולא עשה.
זאת אומרת שהאדם רק התחיל את קיומו, לא סיים.
וזה מה שנאמר ביום השביעי: "ויברך אלוהים את יום השביעי ויקדש אותו, כי בוא שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוהים לעשות".
לעשות, כמו צריך להשלים את הבריאה של האדם, היא עוד לא הושלמה.
ולכן הדבר הזה מורגש במיוחד אצל, כלומר,
הצורך להשלים את הנפש של האדם מורגש יותר אצל נשים מאשר אצל גברים.
שהרי אם אישה פותחת ארון מלא בגדים, היא אומרת,
אין לי מה ללבוש.
מה זה אין מה ללבוש? הרי יש בגדים.
אלא הכוונה שיש תחושה שזה עבר מן העולם, עכשיו צריך משהו חדש.
זאת אומרת, עוד לא הגענו אל הבגד האולטימטיבי.
זה מה שזה אומר.
ואצל נשים, כיוון שהגעגוע הרוחני יותר גדול אצלן מאשר אצל גברים,
לכן זה יותר חזק הדבר הזה.
אגב, אני שאלתי בנות,
את השאלה הזאת, כן? מה אומרת אישה שפותחת ארון מלאי בגדים?
וכולן ענו, אין לי מה ללבוש.
כלומר, זה לא מגדרי, התגובה הזאת, כן?
עכשיו,
אז זה מה שהלל אומר.
האדם חי בעולם מתחלף, ולכן הוא צריך להתקדם. אם הוא לא מתקדם, הוא נסוג.
זה דלם מוסיף, יסיף.
דלם ילף, קטלה חיה.
דשתמש ביתגח עליו. מה ההבדל בין דלם מוסיף, יסיף ודלם ילף?
דלא מוסיף יא סיזם ומעשים, הוא לא מוסיף מעשים.
דלא יאלף זה מי שלא לומד.
כן, יש כמה מישורים באדם.
להשתמש בתגא.
מה זה הכתר המנוי? כתר תורה.
שאדם, בגלל שיש לו תורה,
משתמש בתורה כדי לקדם את האינטרסים שלו,
שזה בעצם חילול נורא של מציאות עליונה שהפכה להיות כלי שימוש תועלתי.
יש פירוש נוסף, להשתמש בתגא,
זה מי שמשתמש בשמות הקודש
כדי לפעול שינויים במציאות.
שמות הקודש, שם המפורש וכדומה.
יש מסורות שהשימוש
בכוחות האלה
הוא אפשרי, אפשר לייצר,
לעשות ניסים, לעשות כל מיני דברים מיוחדים,
וזה דבר חמור מאוד שזקוק לכפרה מיוחדת.
יש בספר חסידים
לרבי יהודה איחסיד.
רבי יהודה איחסיד ברבי
שמואל איחסיד, נכון?
רבי יהודה ברבי שמואל איחסיד,
מתקופת בעלי התוספות.
אז הוא מספר על אנשים שהלכו לתוך היער,
למקום שבו מצויות חיות רעות.
וכדי שלא יינזקו, השתמשו בשמות הקודש.
כשחזרו, אמר להם איזה חכם,
שעוונם קשה מנשוא,
וכדי לכפר על זה הם צריכים לחזור אל אותו מקום ביער,
בלי להשתמש בשמות,
עשו את זה, נאכלו.
נאכלו על ידי חיות היער.
זאת אומרת שהיה צריך לכפר על מה שהם עשו.
עכשיו יש,
למשל לפי זה השימוש בקמעות וכדומה.
אז יש על זה כל מיני תירוצים מעניינים.
יש ספר שכתב אחד מחכמי ירושלים בן זמננו,
נקרא "תמים תהיה",
שבו הוא מביא הרבה מאוד מקורות לאיסור להשתמש בקמיות.
ויש לו הקדמה של הרב יצחק כדוריס, נכון, אדוני ברכה?
שהיה כותב קמיות.
אה, שאלה טובה, נכון?
אתה רוצה תשובה?
כן.
אז אל תגיד שאני עשיתי לך בכוונה, הפעם זה אתה.
כן,
כן. התשובה,
הוא כותב שמה בהקדמה,
שמה שהוא עושה זה לא קמיות.
והוא גם מסביר למה הוא עושה את זה.
ועל כל אלה שנוסעים למקומות במזרח הרחוק,
שהולכים שמה לכל מיני שטויות, אז הוא רוצה למנוע את זה מהם.
אז יש שם, הוא מסביר מה ההבדל, כשכותבים ככה, כותבים ככה.
יפה.
הוא היה אומר,
ממשיך, כן, המשנה הבאה, מי זה הוא?
הלל.
אם העין הוא המקור של האני שלי,
אז יש,
אז אני סובייקט,
אבל כאשר האני שלי עומד בפני עצמו, אני אובייקט.
ואם לא עכשיו, אימתי.
כן,
אם האינסוף
הוא המקור של הזהות שלי,
אז אני סובייקט.
לעומת זה, אם האני שלי עומד בפני עצמו, אז אני אובייקט.
ואם לא עכשיו, אימתי.
זה לא מה שקרה.
לא הבנתי, מה, לא קראתם את המשנה?
במשנה זה כתוב בשפה אחרת קצת.
בואו נקרא, איך זה כתוב במשנה.
אם אין אני לי, מי לי?
וכשאני לעצמי, מה אני?
ואם לא עכשיו, אמתי?
מה הוא התכוון לומר?
כן?
הוא רוצה בעצם לעודד את עצמו לפעולה.
הרי הוא אמר לפני כן, דלה מוסיף, יאסיף, דלה יליף קטלה חייב, צריך לי כל הזמן להתקדם, בסדר.
איך הם מתקדמים?
הצעה צריכה להיות לעצמך.
אם אין אני לי, מי לי?
אני צריך להשתדל.
אבל מצד שני, הוא אומר דבר שסותר את זה, וכשאני לעצמי, מה אני?
תחליט, או שאם אין אני לי מי לי, אז אתה צריך
לפעול מכוח עצמך,
או שמה אני?
ואם לא עכשיו, ומתי? זה אפשר להבין, כן? כלומר, אל תחשוב לא על העבר, כי העבר עבר, הלא על העתיד, כי העתיד עוד לא, זה עכשיו אתה בהווה, כאן ועכשיו, כמו שאומרים.
אבל צריך להבין את זה יותר לעומק.
יש
שני אופנים לתפוס
מהו האדם.
זו נקודה מאוד עמוקה.
האם האדם הוא נשמה,
כלומר אישיות,
שנתונה בתוך גוף, הגוף מעטפת,
או שמא אני סוג של חיה,
בעל חיים משוכלל,
מתקדם מאוד.
לפי התפיסה השנייה,
אני סך הכל לא שוני מן הטבע.
אני חמור,
אבל חמור מאוד חכם.
ולכן אמר אברהם אבינו,
שבו לכם פה עם החמור, אתם אותו דבר. זאת אומרת, אין הבדל מהותי.
עם הדומה לחמור. זאת אומרת, האדם,
בתור מכונה משוכללת,
יכול לייצר מחשבים,
ואם המחשבים האלה לשלוח טיל לירח,
הוא עדיין רק בהמה.
ובהמה שפיתחה מאוד מאוד את הכישרון שלה.
זו אפשרות אחת.
אפשרות אחרת, כלומר, לא,
יש זרות מוחלטת בין האדם לבין הטבע.
האדם הוא אישיות,
הטבע הוא ישות.
בואו נגיד את זה אחרת,
האדם הוא מי שהוא והטבע הוא מה שהוא.
יש לזה השלכות
גם ביחס לאלוהות.
האם אלוהים הוא קונספט,
משהו,
או שמא הוא מישהו בעל רצון.
אז הנבואה מכירה את הממד של גילוי רצון שבאלוהות.
האלוה של הנביאים יודע להגיד את המילה אני.
אלוהי הפילוסופים לא יודע את המילה הזאת.
הוא סך הכל ישות, הוא המניע הראשון
של כל ההוויה,
אבל הוא מחוסר ישות, הוא מה שהוא.
אפשר לומר שכל הוויכוח בין הנביאים לפילוסופיה זה בין המי למה.
בסדר?
עד כאן מובן?
הרי מה אמר גדול הפילוסופים קאנט?
שהאדם צריך לשאול את עצמו שלוש שאלות.
מה אני יכול לדעת?
למה עליי לצפות?
ומה עליי לעשות?
שימו לב ששלושת השאלות האלה, השאלות של מה.
עכשיו, זה מה שאומר כאן הלל.
אם אין,
כלומר האינסוף,
הוא המקור של האני שלי,
יש מישהו בשבילי, מי לי.
אבל כאשר האני שלי עומד בפני עצמו, כשאני לעצמי,
אני הופך להיות מה?
מה אני?
אני ישות שצריך לשאול עליה את השאלה, מה?
עד כאן מובן.
ואז ממילא,
השאלה של העמדה שלי אם אני מי או אם אני מה,
זה קובע מה אני אעשה עכשיו, אם לא עכשיו, אימתי?
טוב, אני חושב שרק התחלנו את הנושא של הדברים של הלל,
כי זה נוגע לשאלה יותר עמוקה, שאלת המשמעות של ביטול היש,
שצריך לברר מה עניינה לעומת מה שהחסידות אומרת, לעומת הבודהיזם וכדומה.
אנחנו נעסוק בזה בעזרת השם יתברך
בפעם הבאה, שלום, השיעור ביום שני הבא לא יתקיים,
כי אני שבוע שלם לא אהיה בארץ.
כן, גם יום חמישי אין שיעורים שלי, יום חמישי הזה.
כלומר חמישי, שני, חמישי, לא יהיו שיעורים.
טוב, זהו.
תתמודדו, אני מקווה שתשרדו את זה.
