שלום וברכה, קהל קדוש.
אנחנו ממשיכים בלימודנו הנפלא והמרתק בספר נתיבות עולם.
מת רבנו המהר"ל מפראג,
ואנחנו בנתיב הליצנות.
רגע, רגע,
בפרק
בעמוד תקמ"ו אתה אומר?
כן.
כן, אנחנו בפרק א' עדיין,
ויש לתרץ,
באיזה עמוד אתה נמצא.
אבל יש לתרץ.
כן.
טוב.
אז כן, אנחנו, אם כן, התחלנו בסיפור בגמרא על שני האמוראים שהיו מתרצים את זה שהם היו בדוחי הדעת,
שזה לכאורה הפך הרצינות.
אז זה שהם הניחו תפילין. תפילין מנחנה.
אני מניח תפילין,
ולכן ברור שאימת בוראי ומשרתו עליי, כלשונו של רש"י,
ולכן הם התבדחו. מזה למדנו הלכה חשובה,
האם אפשר לומר בדיחות כשיש תפילין על הראש?
מה התשובה?
דווקא כשיש תפילין על הראש, אז לומר בדיחות.
כי צריך איזושהי עדות שהאדם מקבל עול מלכות שמיים,
ואז יוצא שבדיחות הדעת שלו איננה ליצנות,
אלא להפך, היא ביטוי של השמחה
של המפגש בינו לבין האלוהות,
וזה מה שהמהר"ל כאן דן בו, ויש לתמוה.
למה בשניהם היה השמחה, מה שהניחו תפילין דווקא,
גם קשה לרבי ירמיה.
כי רב השיב וגילו ברעדה כתיב,
ורבה השיב לאבא יהיה ובכל עצב יהיה מותר. זאת אומרת,
כל אחד הביא פסוק אחר
כדי לשלול את ההתנהגות של המתבדח.
האחד הביא את הפסוק "בכל עצב יהיה מותר",
השני הביא "וגילו ברעדה".
אה?
כל הכוונה לא חלק.
מה?
יהיה מותר.
יש יתרון לזה שאדם הוא רציני. עצב, אין הכוונה שהוא עצוב,
הכוונה שהוא רציני. לוקח את הדברים ברצינות,
זה נקרא, אז בכל עצב יהיה מותר, זאת אומרת, זה היתרון של האדם.
בסדר.
אז למה באמת הם השתמשו בפסוקים שונים, ויש לתרץ.
דרבה לא ישיב וגילו בירעדה,
משום זה סבר כמו מתניתין דתנן אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש.
ואמרינן שם מאי כרב וכאמר שם אמר רב נחמן ויצחק דכתיב וירדו את השם ביראה וגילו בירעדה.
מאי וגילו בירעדה אמר עבדה בר אהבה אמר רב.
במקום גילה, שם תראה עדה.
וסבר רבא דקרא עתיה לתפילה,
שנומדים להתפלל לה מתוך כובד ראש. הוא קרא חדה, כאמר,
יבדו את השם ירא ויגילו בירעדי,
דהיינו התפילה תהיה בירעדה,
שנומדים להתפלל לה מתוך כובד ראש.
זאת אומרת,
רבא לא יכול היה להשתמש בפסוק ויגילו בירעדה,
בגלל שהוא סובר שהפסוק הזה נאמר על התפילה.
ושמה ההתנהגות של אביי הייתה לא בזמן התפילה.
אלא בזמן הלימוד. לכן, לא שייך להביא את הפסוק הזה, שלדעתו
הוא זה שהמשנה אומרת שאין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש.
ורב, למה כקרא בתפילה?
זאת אומרת, רב שעונה דווקא משתמש בפסוק
וגילו בירעדה,
זה בגלל שהוא לא סובר שהפסוק מדבר על התפילה,
אלא בכל מקום.
במקום גילה, שם תרעדה, ולכן השיב וגילו בירעדה.
אמנם רב אלפס יש לו גרסה אחרת,
להתברר במקום אחר, ואין להאריך כאן.
אמנם, אז זה לגבי השימוש בפסוקים.
עכשיו בואו נחזור עכשיו אל הנושא של התפילין.
אמנם מה שהשיב תפילין מנחנה
רצה לומר
כי אם בשביל כך צריך התעצבות שהאדם הוא עלול אל השם יתברך כמו שאמרנו,
ומפני מורא מלך מלכי המלכים יהיה לו מורא והתעצבות.
אדרבה,
בזה יש לי לשמוח כי תפילין מנחנה
פירוש, התפילין הם שהשם יתברך נקרא לאדם, דכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם השם נקרא עליך ויראו ממך.
ואמר רבי אלעזר אלו תפילין של ראש.
זאת אומרת, אדרבה, מה אתה אומר? זה שאני תלוי בקדוש ברוך הוא, זה מה שצריך לעשות אותי רציני? להפך,
זה מה שצריך לעשות אותי שמח.
כן, שאני כל כולי תלוי במי שרצה בקיומי.
כלומר, הקדוש ברוך הוא לא גורם חיצוני,
אלא הוא מי שנותן לי חיות.
זה אגב עונה על שאלה מצויה בציבור הכללי,
למה אלוהים מתערב לי בחיים?
הטענה הזאת,
מה?
גם בציבור הדתי, כן.
מה המשמעות
של האמירה הזאת? למה אלוהים מתערב לי בחיים?
סליחה, אני יכול, זה אני באמצע להסביר.
אז נא לא להפריע לי, בבקשה.
אחר כך תגיד מה שאתה רוצה.
הטענה בנויה על ההנחה שאלוהים הוא גורם חיצוני.
כלומר, אם יש מישהו אחר ממני שאומר לי מה לעשות, זה באמת מפריע לי. מה אתה, שאתה לא אני,
אתה אומר לי מה לעשות. תעשה מה שאתה רוצה, אל תגיד לי מה לעשות.
אבל כשאנחנו מדברים על אלוהים,
אנחנו מדברים על מי שהוא מקור החיים שלי. יוצא שכאשר אני נאמן לדברו,
אני פוגש את עצמי.
ולכן הטענה לא שייכת כשמדובר על אלוהים, בסדר?
עכשיו אתה רוצה להגיד משהו?
עכשיו לא אתה מעדיף שדמר מעדיף שאלוהים יברא אותו וילח וילח וילח וילח וילח וילח וילח וילח. אה, יפה, טענה יפה גם כן. מה אתה מעדיף? שאלוהים יברא אותך ואחר כך יעזוב אותך?
סליחה?
למה זה עבודה זרה? תסביר. זר לי. זר לי, יפה.
יפה, יפה מאוד. זאת אומרת, אתה אומר,
הטעות היא הזרות.
כן, זה מזכיר קצת
את הוויכוח בין ניטשה לבין הרב קוק.
כן, דיברנו על זה כמה פעמים.
קודם כל הם כן חיו באותה תקופה, לא.
אבל יש ויכוח,
שהרב קוק עונה לטענות של ניטשה באורות הקודש.
הטענה של ניטשה היא הוכחה שאין אלוהים. רוצים הוכחה שאין אלוהים?
רוצים הוכחה?
לא, השאלה היא ככה, אם אני אביא לכם הוכחה שאין אלוהים,
אז אולי אני גרמתי להרס רוחני, אז אולי כדאי לא להביא.
אמרתי את זה בשיעור הקודם, אה, בכל זאת, אה, כן.
ומה הייתה הטענה של ניטשה?
שאם יש אלוהים, לא ייתכן שלא אקנה בו,
כי הוא השלמות המוחלטת,
ואני לעולם לא אגיע לשלמות הזו,
ואז יוצא שקיומו של אלוהים ממלא אותי בתסכול, תסכול זה רע,
וזה סותר את ההנחה שאלוהים הוא הטוב המוחלט.
אבל אם קיומו של הטוב המוחלט עושה לי רע מוחלט,
אם כן, יש פה סתירה פנימית, מסקנה, אין אלוהים.
עד כאן דברי קודשו.
מה?
לא הבנתי.
למה הוא דביל עם רישיון?
רגע, אתה אומר, הוא דביל עם רישיון, תסביר לי.
כן?
רגע, רגע, אבל, רגע.
לא, אבל, לא, רגע, רגע, רגע.
רגע, רגע, רגע.
כשאני מעריך מישהו,
אני לא מקנא בו, למה? כי אני יכול בעצמי להגיע למה שהוא הגיע.
אתה נגיד לפחות משתוקק להגיע למה שהרמה מגיעה, בסדר?
אתה אומר שלא.
כן, אבל אתה יודע,
פעם תלמיד אחד במכון מאיר,
לפני שנים רבות תלמיד במכון מאיר אמר לי, אני חושב שזה היה לפני 30 שנה,
אמר לי, החיים שלי נהרוסים.
אמרתי לו, למה החיים שלך הרוסים? הוא אמר, כי אני לא הרב מרדכי אליהו.
כלומר,
אז אמרתי לו,
אולי החיים של הרב מרדכי אליהו הרוסים, כי הוא לא אתה.
כן.
כלומר,
אין מקום בעצם להתקנא באמת בזולת, או בגלל שאני יכול בעצמי להגיע למה שהוא הגיע, או בגלל שזה לא שייך לי.
אבל באלוהות זה לא כך.
האלוהות אני במגע מתמיד, אני עומד מול האלוהים,
והוא הטוב המוחלט,
השלמות האבסולוטית,
ואני לעולם לא אגיע לזה.
אז באופן מהותי רע לי.
ולכן, מה שאתה אמרת שהוא דביל עם רישיון,
אני חושב שקודם כל יש לו רישיון.
ב',
דביל ויעבור.
נכון? אומרים את זה הרבה פעמים.
אבל,
הרב קוק דווקא לוקח ברצינות את הטענה שלו,
באורות הקודש.
מה?
למה? כי היא טענה נכונה.
יש הרבה מאוד היגיון.
אם יש, אם הקיום האלוהי, שהוא אמור להיות הטוב המוחלט, גורם לך רע,
אז יש פה קושייה על עצם מציאות האלוהים.
נכון. נכון. יפה.
אז הרב קוק עונה על זה.
אתם רוצים את התשובה של הרב קוקו או להישאר עם ההוכחה שאין אלוהים?
כן.
הרב קוקו אומר שכל הטענה הזאת בנויה על זה שאני מזהה את השלמות האלוהית כשלמות אחרת מאשר השלמות שלי.
אבל מאחר ואני כלול בשלמות האלוהית,
שלמותו היא שלמותי.
או נגיד את זה אחרת, לפי הניסוח שלי,
עצם זה שהוא מקור החיים שלי,
אז זה עצמו הופך אותי להיות חלק, אפשר לומר,
מהשלמות האלוהית בהוויה הכללית.
אפשר להגיד את זה חלק ממנו, כי אין באלוהות חלקים.
אבל כן אפשר להגיד שאני כלול.
כיוון שאני כלול, אין פה קנאה.
עכשיו, זה בדיוק מה שאומר כאן המהר"ל,
כשהוא מדבר על תפילין מנחנה,
אני מניח תפילין,
אז במקום שזה יכניע אותי,
זה משמח אותי.
זו הטענה של האמוראים שם,
תפילין מנחנה.
וזה יפה, יפה, זה בדיוק העניין.
וזה מעין קצת, זה אומר, זה צריך, כדי להשיב על זה, אומר הרב קוק צריך
לאמץ גישה מונותאיסטית
הנוטה להסברה הפנתאיסטית
המנוקה משיגיה.
כן?
לא, אני חושב שזה בדיוק העניין.
טוב,
אז אני לא, אה, אתה אומר, אני שיכול לומר, אבל אני לא הכל.
אבל אני בכל.
ולהיות בכל זה נותן לי משמעות. מדוע?
משום שלהיות הכל זה להיות בודד.
להיות בכל זה לקיים דיאלוג.
בסדר?
אז תגיד, אבל אלוהים הוא בודד.
אלוהים הוא בודד, ולכן ברא את העולם,
כדי לצאת מבדידותו.
טוב,
הוא המציא את הגבוליות.
כלומר, הטענה שאלוהים הוא מוגבל היא נכונה רק אחרי שיש מחשבה על בריאת הזולת.
לפני שיש מחשבה כזאת,
אז אתה לא יכול לדבר לא על בדידות ולא על מוגבלות.
כן, זה לפני.
המושגים האלה.
אמנם מה שהשיב תפילין מנחנה, אני שוב קורא את הפסקה, כן?
אמנם מה שהשיב תפילין מנחנה רצה לומר כי אם בשביל כך צריך התעצבות שאדם הוא עלול אל השם יתברך, כמו שאמרנו,
ומפני מורא מלך מלכי המלכים יהיה לו מורא והתעצבות. אדרבה, בזה יש לי לשמוח,
כי תפילין מנחנה.
פירוש התפילין הם שהשם יתברך נקרא על האדם,
דכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם השם נקרא עליך ויראו ממך ואמר רבי אלעזר עילו תפילין של ראש.
אצלנו הגרסה שבראש.
כי אף על גב,
כי יש לאדם לנהוג הכנעה יתרה ולא יהיה לו קלות ראש.
וזה מצד כי האדם הוא עלול ויקבל יראת העילה.
אבל מצד הזה כי השם יתברך נקרא עליו ושמו יתברך עליו והוא יתברך עילתו הנה שמחתו הוא
בזה אשר הוא עילתו ולפיכך אמר תפילין מנחנה.
כי אין השמחה,
תודה,
רק, אין באדמה קרוב אצלך, כי אין השמחה רק מפני שהשם יתברך אדון עליו
ושמו נקרא עליו.
והרי עיקר מה שצריך שידם באחנא שיהיה מכיר שיש לו עילה, והרי בשמחה הזאת אני מכיר עילתי.
נכון, בעצם הוא עונה לניטשה,
יפה, אבל זה אומר שהיחס אל האלוהות הוא יחס כפול,
יראה ושמחה כאחד.
זהו, אדרבה, זו סתירה, מי אמר סתירה?
אתה.
זו סתירה כאשר אני חי במישור של העולם הזה.
כלומר, דבר שגורם לי יראה לא יכול לגרום לי שמחה סימולטנית.
ודווקא אם אני חש בבת אחת שמחה ויראה, סימן שאני עומד לפני האלוהות.
יצאתי מהמוגבלות, כן, נכון.
נכון, זה מה שנקרא מורה רבך כמורה שמיים.
כן, אבל זה בגלל שמורה רבה,
זה בגלל שמורה רבך כמורה שמיים,
זה העניין.
זה לא מתנגד.
מה?
היראה והשמחה בדרך כלל מתנגדות זו לזו בעולם שלי.
כלומר,
כשאני שמח,
אני לא ירא.
כשאני ירא, אני לא שמח.
אבל מול האלוהות זה סימולטנית, ירא ושמחה. למה? אבל הוא אמר רגע, שאני מול הרב. אבל הרב, זה בגלל שהרב מורה רבך כמורה שמיים.
מה אני מזהה ברב הגדול?
אבל אני מזהה את הנוכחות של השכינה, זהו, זהו הדבר.
כן.
וזה בדיוק את השם אלוהיך עתירה, לרבות תלמידי חכמים. כן. שעל זה היה ויכוח שלם, אם זה בסדר להגיד דרשה כזאת או לא.
כן.
אם אלוהים לא חיצוני, למה זה תהיה יראה?
אה, אם אלוהים לא חיצוני, אין יראה.
יש רק שמחה.
השאלה היא כזאת, האם אלוהים הוא
חיצוני או לא חיצוני?
הוא לא חיצוני, אבל גם חיצוני.
שהרי אני נברא.
כן, אתה אומר?
או שהמושגים האלה הם חלקיים,
שכל אחד מבטא ממד מסוים של היחס אל האלוהות.
כלומר, אני יכול בבת אחת לומר שהאלוהים חיצוני וגם שהוא לא.
מובן מה שאני אומר?
כלומר, בכלל, זה רעיון של הרב קוק שכל הסברה באלוהות
היא תמיד תהיה חלקית,
בגלל שאין שום הסברה שגורמת לאדם נועם מושלם.
יוצא לפי זה שכל הסברה היא בעצם לא נכונה.
אה, הוא קיבל משהו מצומצם יותר, משה קיבל תורה, לא התורה.
יש ביטוי יפה של רבי מנחם עזריה מפאנו,
שאומר מה זה קיבל? מלשון כבל לליה.
כבל בארמית חשיכה.
זאת אומרת, משה בעצם זה שהוא מקבל מחשיך כבר את התוכן.
וזה עיקרון מאוד גדול, משה לא קיבל את הכל.
משה הרי לא קיבל את הכל.
משה קיבל מה שעובר דרך משה.
ומה שלא עובר דרך משה,
לא קיבל.
וזה נשאר בטבע.
מובן מה שאני אומר?
טוב. זה מאוד חשוב, השאלה הזאת.
טוב.
ועוד,
יש לפרש.
אגב, מה שאמרת על דביל,
ועניתי לך דביל ויעבור, זה לא נכון.
כי הביטוי, אני הסתכלתי במחזור, כתוב בדיל, בדיל.
כן, כן. טוב, כן. אבל לפי איך שהעולם נראה לי עד היום.
כן.
זה דבר כזה מקבל שלם.
נכון, נכון.
כאילו זה אף פעם לא יהיה שם?
לא, אף פעם לא, אתה שואל שאלה יפה. אתה אומר, איך שהעולם נראה,
אין עולם, אין מקבל שלם.
זה מגדר, כי המקבל הוא תמיד פחות מהמציאות, אבל,
אתה אומר שלעולם זה לא ייפתר, זה לא מדויק.
לפי המושגים של שלמות והשתלמות של הרב קוק, נכון?
באורות הקודש,
הרב מדבר על זה שיש לנו שני מושגי שלמות שמשלימים זה את זה.
השלמות של השלמות והשלמות של ההשתלמות.
השלמות של השלמות היא המילוי המוחלט,
וזה לכאורה מתסכל, כי אי אפשר להגיע.
כנגד זה יש השלמות היותר עליונה של ההשתלמות המתמדת.
אבל גם זה מתסכל, כי אז אף פעם לא מגיעים.
כן, אבל אם אתה מחבר את הערך של השלמות עם הערך של ההשתלמות,
אתה מגיע לאסימפטוטה.
אסימפטוטה.
זאת אומרת, התקרבות מתמדת
שבה כבר אין אותו סבל שיש בריחוק.
כן, זה ספר שיר השירים מדבר על זה מאוד יפה.
הרי יש הדוד והראייה, נכון?
הם אוהבים.
הבעיה היא שרוב הזמן הם לא מצליחים להיפגש.
נפגשים לרגע, כן, לכת,
נפרדים לעג.
ואז זה מזעזע, כן?
אבל בסוף ספר שיר השירים,
סוף סוף נפגשים,
נכון? היושבת בגנים,
חברים מקשיבים לקולך,
אשמיעיני. סוף סוף הדוד אומר לראיה, וואו, נפגשים. תגידי משהו, מה היא אומרת לו? ברך.
ברך דודי ודמה לך לציוע לאופי רלילים על הרי בסמים.
זה נורא.
אבל מה עושים אחינו הספרדים אחרי הפסוק הזה?
חוזרים על הפסוק, היושבת בגנים, חברים מקשיבים לקולך, אשמיעיני.
מה רוצים אחינו הספרדים לומר בזה?
שההבדל, כל אורך שירה שירים,
הפגישות קצרות, הריחוק ארוך,
ובסוף
יש פגישה,
הפגישה ארוכה, הריחוק קצר.
למה הריחוק קצר? זה כמו בין אוהבים, שלפעמים בין אוהבים
צריך להיפרד
כדי להוסיף אהבה.
נכון.
כן, איך פעם אמר רבי יהושע צוקרמן, כמה אפשר לחבק.
אבל באיזשהו שלב אתה מפריע לי.
כן, כן. טוב.
ועוד יש לפרש.
כי האדם הזה הגשמי אין ראוי לשמחה במה שהוא אדם גשמי.
ודבר זה בארנו אצל יפה שעה אחת של קורת רוח
לעולם הבא מכל חיי העולם הזה.
עיין שם בפירושו למסכת אבות שנקרא בשם
דרך חיים.
ולפיכך אמר
בכל עצב יהיה מותר כי האדם כאשר נוהג כאשר ראוי לאדם
דהיינו שאין לו שמחה וכמו שראו אל עולם הזה שהוא עולם גשמי
ולא עולם הבא כתיב אז ימל יסח אוקפינו וכמו שאילבר בסמוך
ואז מקבל מותר הוא עולם הבא ועל זה השיב תפילין מנחלא.
פירוש התפילין היא דבר קדושה אלוהית שנקרא לאדם ולא מצאנו מצווה כמו זאת שקשור ודבק על האדם קדושה אלוהית נבדלת.
זאת אומרת זה
כמעט מתאים לפילוסופיה האקזיסטנציאלית.
כן, שהאדם חש תסכול מתמיד בעצם הקיום שלו כאדם.
בגלל החירות המוחלטת של הזרות שלו כלפי העולם.
כן, כלומר, האדם חי בעולם שכל-כולו טבע,
הטבע כל-כולו חוקיות,
ואילו האדם עצמו הוא יצור חופשי, אם כן, זר לעולם.
כן. רוב בני האדם, הם לא רוב המוחלט של בני האדם.
הם לא נמצאים שם. הם לא נמצאים שם. רוב בני אדם משלימים עם הדפקט.
זאת אומרת, הם אומרים, טוב, אין מה לעשות.
כן? אז זה השלמה.
כן. זה שהם קברו משהו בתוכם.
רוב בני אדם.
כן? זה מה שעושה אותם מאושרים.
כן. אידיוטים מאושרים.
זה אומר שצריך להגיע למדרגה בשביל לקבוע את זה. כן, כן, ברור, ברור. אבל מדובר פה על האמוראים. האמוראים היו במדרגה כזאת. כן.
מה?
רגע, אביאל, אתה מפריע לבן אדם מאחוריך לשאול שאלה, גם לא מותר, כן.
כן, בהחלט. ספר קהלת הוא התמודדות עם התפיסה הזאת.
הכל הבל.
ועכשיו,
ספר קהלת כל עניינו לברר האם הטענה הזאת היא אמיתית או לא.
כי בסוף הוא אומר הכל נשמע.
אז אמרת הכל הבל.
אמרת שאין משמעות.
נשמע, יש משמעות.
אז צריך לברר איך עוברים מהכל הבל להכל נשמע,
דרך זה שלכל זמן ועט לכל חפץ.
כן, אז יש שלושה קול, הקול הבל, הקול
זמן והקול זמן והקול נשמע.
טובה. נכון, בסדר. אבל זה, זה, זה צריך פעם ללמוד את קהלת.
מה זה כתוב איתו?
נתתי שיעור פעם על קהלת, כמה פעמים קרה לי? נתתי, לא, לא על כל קהלת, אבל
אני חושב בהושענא רבה,
נתתי שיעור על קהלת, פה, אפילו, נדמה לי.
טוב, או שכן,
או שלא.
לא, לא עכשיו, עכשיו אנחנו לא עסוקים בזה.
כן, אבל השאלה באמת של המשמעות של הזהות האנושית זה דבר מאוד רציני.
כן,
ורצה לומר, אף על גב שמצד האדם עצמו שהוא בעל גשם אין ראוי לו השמחה מן הטעם אשר יתבאר, מכל מקום הרי דבק בו
קדושה אלוהית, מצד גשם השם נקרא עליו בתפילין, שהם קדושים וקשורים בו,
ומצד הזה ראוי לאדם השמחה שאינה ראויה להיות בעולם הגשמי ויאבן זה.
זה אותו הדבר, זה אותו הדבר, כי
לגוי אין תפילין, אבל ליהודי יש תפילין בשביל לגוי.
זה מה שכתוב, וראו כל עמי הארץ כשם השם יקרא עליך.
זאת אומרת, היראה מגיעה דרך התפילין של בני ישראל, אז זה בסדר.
כן? כמו שגם אצל בני ישראל,
הגברים מניחים תפילין, נשים לא.
יותר מזה, גם אצל הגברים, ביום כן, בלילה לא.
אז מה עם התפילין שלי בלילה?
זה התפילין של הבוקר,
אתה יודע?
צינור שדרכו יכול להיות? אז הצינור שדרכו מניח תפילין זה ישראל.
תמיד, לא.
אז יש שאלה גדולה, האם מותר לגוי,
אפילו בנוח, להניח תפילין או לא. הרד בז אומר שלא, הרמב״ם אומר שכן.
מה מהדברי מינות?
כן, טוב.
כן.
כן, כן, כן, ברור. לא דנתי בהלכה עכשיו, אם מותר לאישה להניח תפילין או לא. זה לא. לא אמרתי שלא.
דיברתי על גוי, שגוי לא יניח תפילין.
לגבי נשים זה נושא בפני עצמו.
כן.
זה בפני עצמו, יש כאלה שממש מתנגדים, יש כאלה שלא.
רבי משה פיינשטיין יש לו תשובה מאוד יפה בנושא הזה.
הוא אומר,
אם היא עושה, אם היא מניחה תפילין בגלל שיש לה יראת שמיים יתרה והיא עושה את זה בצניעות,
מה טוב?
אם היא עושה את זה כדי להתריס נגד ההבחנה בין גברים לנשים, אז לא.
זה כל העניין.
כן, אומרים שהבנות של רש"י הניחו תפילין?
אומרים.
אבל חיפשתי את זה שעתיים באינטרנט ולא מצאתי שום מקור שאומר את זה במפורש.
יש לכאורה אפילו מקורות שמשתמע מהם שלא.
כן? כי הרי כתוב בגמרא שמיכל בת שאול הייתה מניחה תפילין.
ויש תוספות על דברי הגמרא האלה. עכשיו, התוספות שכתבו את הפירוש שלהם הם צאצאי רש"י.
היה מן הסתם ראוי שהם יציינו שהסבתא שלהם הניחה.
אבל נגיד שהסיפור הזה הוא אמיתי.
פה עולה שאלה.
אימא של רבנו תם, מה היא הניחה?
תפילין של אבא שלה,
רש"י,
או תפילין של הבן שלה, רבנו תם,
או בכלל היא סברה כמו רשב"ם, הבן הבכור שלה,
שסובר שבתורה לא כתוב תפילין.
מסובך, לא?
לא יודע.
טוב.
מה?
רק הערה קטנה לגבי זה ש"וראו עמי הארץ
כי שם השם נקרא עליך".
שם השם נקרא, ראשי תיבות,
פין,
לא, השם זה יו"ד כו"ד, יו"ד נקרא,
נון, נכון? שין, יו"ד, נון.
אותיות, שין.
מכאן השין של תפילין.
שם, השם נקרא.
אגב, אם יש...
כן, אז איך יש תפילין, איך יש שין עם ארבע ראשים ושין עם שלוש ראשים? איפה זה בא בכלל?
כן, אבל מה המשמעות?
אתה אומר הלכה משינת ישראל, זה המקור, אבל מה המשמעות?
פשוט מאוד, מי שיש לו מטבע של שקל,
יוציא אותו עכשיו מכיסו ויסתכל.
ויראה ש... אין לכם.
כן.
הציור שעל השקל הישראלי של היום זה העתק של מטבע יהודי מהתקופה הפרסית.
ושם כתוב באותיות של אלפבית הקדום,
יהוד,
יהוד, כן? מדינתא די יהוד,
זה המדינה של היהודים.
וכתוב שמה שלוש אותיות י' ה' ד', נכון?
לא, יהוד, יהוד, י' ה' ד',
וכתוב באותיות של כתב עברי קדום.
אם תהפכו את הכתב, תסתכלו מבחד השני,
אז היוד נראית כמו ש' עם ארבע ראשים,
והה' לא, דווקא היוד עם שלוש ראשים, כן.
היוד נראית כש' שיש לה שלוש ראשים, והה' כש' שיש לה ארבע ראשים.
אז יוצא שי"ה זה מה שכתוב בתפילין.
זה שם ה' נקרא עליך
בכתב עברי קדום.
כן, כי הרי איך יכול להיות ההלכה למשה מסיני בתקופה שלא השתמשו בכתב הזה?
מה?
כל אחד רואה מה שהוא רוצה לראות.
אמר רבי יוחנן, אני קורא עכשיו לפנים,
אמר רבי יוחנן, משום רבי שמעון בן יוחאי,
אסור לאדם שימלא שחוק פיו.
בעולם הזה שנאמר אז ימלא שחוק פינו ולשוני נורינה.
אימתי ימלא שחוק פינו? בזמן שיאמרו בגויים הגדיל השם לעשות עם אלה.
מה?
שהגויים, לא הבנתי מה שאתה אומר.
אה, כשהם רואים את זה עליך, כן, אבל
לפי הפשט של הכתוב זה בשיבת ציון.
ושוב השם את שיבת ציון,
אז יאמרו בגויים.
עכשיו, הדבר מאוד מעניין.
היום הגויים אומרים, הגדיל השם לעשות עם אלה.
נכון, אבל יש כאלה שאומרים.
יש, יש הרבה. יש הרבה גויים שאומרים, הגדיל השם לעשות עם אלה.
כן, יש הרבה, לא רק האבונגליסטים, כל מיני אומרים, כן?
אז מתחיל השחוק לחזור אלינו.
הדבר מעניין,
המקום שבו היהודים מתפללים, הכותל המערבי,
קראו לו כותל הדמעות,
כן? המקום שבו היהודים בוכים, כן?
אז היום הולכים לכותל, ליל תשעה באב, אהלן מה נשמע, איזה צחוקים, נכון?
זאת אומרת שהתחיל, השחוק פינו לי מלא.
יש לזה הרבה השלכות, אנחנו נראה עוד מעט את העניין.
אמרו עליו, על ריש לקיש,
שמימיו לא מילא שחוק פיו בעולם הזה,
מקיש שמעה מרבי יוחנן רבה.
מאז ששמע
את זה מרבי יוחנן רבו.
כן, רבי יוחנן הוא זה שאומר שאסור לאדם לפיו שחוק,
ואז מה עשה ריש לקיש ברגע שהוא שמע את זה? לא מילא שחוק
פיו בעולם הזה.
לא מובן.
הרי איפה חי ריש לקיש?
בעולם הזה.
אז זה ברור שאם הוא לא מילא פיו שחוק זה היה בעולם הזה.
אז למה כתוב כאן שהוא לא מילא שחוק פיו בעולם הזה? המילים בעולם הזה מיותרות.
מיותרות.
אז בעולם הבא הוא כן היה מאלה, אנחנו לא יודעים, לא פגשנו אותו מאז שהוא שם.
אז אני רוצה לתת תשובה,
אני רוצה לתת תשובה, התשובה היא פשוטה מאוד.
בחיים של האדם יש שני זמנים.
לפעמים אדם נמצא בעולם הזה, לפעמים הוא נמצא בעולם הבא, במהלך החיים שלו.
מתי זה?
החז"ל אמרו, חיי עולם זה לימוד תורה, חיי שעה זה התפילה.
אז כשאדם מתפלל הוא בעולם הזה,
אז בתפילה הוא היה רציני.
למה?
כי בתפילה אתה בא לבטא את החיסרון של העולם.
חסר לנו, חסר לנו פרנסה, חסר לנו בריאות, חסר לנו בית המקדש.
אז זה עולם הזה, לא במילה פיוספות.
אבל כשהוא לומד תורה, הוא מחובר אל הנצח.
הנצח זה שמח.
לכן כשהוא היה לומד היה שמח,
כשהוא היה מתפלל היה רציני.
עכשיו,
בימינו אפשר לומר שזה מתהפך.
כי הרי התפילות שלנו מתחילות להיענות,
ואז אנחנו שמחים בתפילה,
אבל אז הגויים באים ושואלים אותנו, נו, מה יש לכם להגיד לנו?
אנחנו צריכים לתת להם תשובות.
אז זה מתחיל להיות רציני.
פירוש, עכשיו המהר"ן נכנס כאן לעומק הדברים,
אין השמחה בעולם הזה,
כי העולם הזה הוא עולם גשמי, והעולם הגשמי יש בו השתנות.
וכל שינוי הוא רע כמו שיתבאר.
ואיך יהיה השמחה בעולם הזה הגשמי, דבר זה לא ייתכן.
אפשר לחשוב שסיני כתב את זה, כן? אצל הסינים השינוי הוא רע,
ואצל המערביים זה להפך, השינוי זה התפתחות, זה התקדמות.
אז השאלה היא, מי חש את זה שהשינוי הוא רע?
תשובה, הנשמה חשה את זה.
הנפש,
המודעות המיידית, לא חשה שזה רע.
כלומר, כיוון שדחפת את הנשמה לעולם של שינוי, יש לה סבל, היא לא במקום.
זה מה שאמרו, גם הנפש לא תמלא,
שהנשמה היא בת מלך,
ולכן כמה שהכפרי מפנק אותה, היא עדיין עצובה.
בדיוק,
בדיוק, בדיוק.
ולכן אנחנו, לכן אומרת הגמרא, נוח לו לאדם שלא נברא.
מה זה, זה לא שזה לא טוב, אבל זה לא נוח.
לא נוח להיברא.
מה ההבדל בין נפש ונשמה?
כרחוק מזרח ממערב, מה זאת אומרת?
כולם הבינים, אז הם יסבירו לך, אחרי השיעור הם יסבירו לך.
יש לך אומץ.
טוב, אבל נפש
זה מה שאנחנו קוראים תודעה.
כלומר, המבנה הפסיכו-פיזיוביולוגי של האדם,
כשאדם אומר אני, בדרך כלל הוא מתכוון לנפש.
בסדר?
נשמה זה המציאות האידיאלית שלי.
זה מה שאני באופן מוחלט.
פרויד היה אומר האל-עני,
כן? אבל זה לא אותו דבר, כי אצל פרויד האל-עני זה סוג של תודעה גם כן.
אבל, מה?
על,
כן.
האני העליון. האני העליון, כן.
כן. יש,
איך קוראים לזה?
הרב צודא היה אומר שבעוד שפרויד מדבר על תת-מודע,
אנחנו מדברים על על-מודע.
בסדר?
אבל הנשמה, אם כן, זה החלק האידיאלי, זה מה שאני באמת,
ורוב בני האדם אינם מזהים את עצמם עם הנשמה שלהם.
מה אתה לא מבין?
נשמה זה אמיצית,
זה הבנת.
נשמה זה מה שאני באופן עילאי, עליון.
מה ש... אני לא חווה את זה.
אבל הנשמה לפעמים שולחת לי מסרים. זאת אומרת, אני מושפע מהערך הנשמתי שלי.
אני אביא לך דוגמה, ואולי זה יעזור.
יש אצל המורים הדתיים טעות פדגוגית מצויה לומר שהמצוות זה טבע האדם.
ואז כשאתה נותן שיעור על התפילה אתה אומר התפילה היא הנטייה הטבעית ביותר של האדם.
שעל זה אומר לעצמו התלמיד הוא משוגע.
לפי דבריו
אני בבוקר פותח עין אחת רוצה לרוץ מהר להתפלל.
בעוד שהמציאות היא,
שלא אצלי, אבל חבר שלי סיפר לי,
אני אוהב יותר את הפוך.
מה?
הפוך? נעים מאוד, כן?
אז לכן הטענה שהמצווה היא טבעית לי איננה נכונה.
מצד שני, יש אנשים עם הזמן מאוד אוהבים,
התרגלים.
השאלה מאיפה זה בא ההתרגלות הזאת, ותרגילנו בתורתך.
זה בא מחדירה
של הנשמה לתוך הנפש.
כלומר, כי הנשמה שלי באמת היא רוצה להתפלל תמיד.
כן, זה מה שהרב קוק קורא ב"עולת ראייה",
התפילה המתמדת של הנשמה.
יש השתוקקות מתמדת,
היא בת מלך.
וזה גם שייך אליי, רק שזה לא מודע אצלי.
יש מספר אנשים בהיסטוריה שהייתה הזדהות אצלם עם הנשמה שלהם.
זה מעל התודעה, מעל התודעה.
אני אעשוי להזדהות איתו עם הזמן.
כן, מה אתה אומר?
אז זה בדיוק העניין של התרגול. ותרגילנו בתורתך,
יש הרבה דברים שחדרו לתוך נפש האדם לאורך ההיסטוריה, בין היתר ערכים מוסריים.
הרי
לפי התיבה האדם זאב לרעהו.
אז איך פתאום אנשים אוהבים שלום?
איך יכול להיות פתאום שיש כיבוד אב ואם?
בתרבויות קדומות לא כיבדו את ההורים, אכלו את ההורים.
ואילו בימינו כיבוד ההורים הפך להיות ערך אוניברסלי.
אז כנראה שהנשמה חדרה
באיזשהו מקום, אוקיי?
מה?
בסדר, טוב, אפשר להמשיך.
ולפיכך אמר, אז ימלא שחוק פינו, כלומר, אז, לעולם הבא,
ובמילת אז, רמז הכול.
כן, אז זה למעלה מן הזמן.
כן, הזמן הוא בנוי משבעת ימים בראשית,
זה עוד ז', שבע, א', זה למעלה, מלמעלה מן הזמן, אז.
לכן כל פעם שיש שירה בתנ״ך, המילה אז מופיעה הרבה.
אז ישיר משה וכולי.
ובמילת אז רמז הכל כי אין ראויה השמחה בעולם הזה הגשמי שהוא תחת הזמן, אשר הזמן בו שינוי וכל שינוי הוא רע ואין בו שמחה.
אבל אז נמלא שחוק פינוק כי מילת אז באה
על דבר שאינו תחת הזמן.
כי הזמן הוא המשך,
הוא המשך, סליחה.
זה כבר ברקסון היה אוהב את זה, כן? שהזמן זה היחס בין האדם לעולם.
האופן שבו אני חווה את המציאות זה המשך.
הזמן כנתון פיזיקלי זה לא מה שאני חווה.
אני חווה את ההתקשרות שלי אל העולם הטבעי דרך הזמן, המשך.
אז הוא אומר, כי הזמן,
איפה זה?
כן, כי הזמן הוא המשך, ומילת אז הוא מורה על העט.
כמו שביארנו דבר זה בחיבור גבורות השם, במילת
"אז ישיר משה ובכמה מקומות".
מה זה העט?
עט זה הרגע המנותק מן המשך.
כלומר, אם אני, למשל, רואים את זה באלבום תמונות.
אתה מצלם רגע, אפשר באמת לצלם רגע?
הרי המציאות,
זה שקר הרגע הזה.
כן, הרי המציאות יש לה עבר ועתיד.
ההווה אף פעם לא קבוע.
כן?
מה?
הוא העט לבד.
אז העט זה המציאות כפי שהיא במנותק מן הזמן.
אז אכן, לכל זמן ועט לכל חפץ.
ובשלכך אמור כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון וי,
מה זה וי יהי, משהו השתנה.
מפני שכל הוויה הוא שינוי והשינוי הוא רע,
אבל מילת אז מורה על העתה,
שהעתה אין בו זמן,
ואי אפשר שיהיה בה הוויה שהיא שינוי אשר השינוי הוא רע.
ולכך
יאמר אז ימלא שיחוק פינוק, כאשר יאמר יאמר הגדיל השם לעשות עם אלה,
וזה כאשר יהיה העולם בשלמות ולא יהיה בו שינוי אשר הוא שייך לזמן.
אבל יהיה העולם כמו העתה שאין בו הזמן אשר הזמן בו שינוי.
וכאשר ידוע בדבר זה מבואר ולפיכך אין ראוי שיהיה לאדם רק
הכנעה תמיד ואין ראוי לאדם
קלות ראש.
יש,
מכרתי מה שרציתי לומר,
כן ביטוי של, כן, הזכרתי.
רבי אברהם בן עזרא אומר העבר אין,
העתיד עדיין,
ההווה
ירף עין,
אם כן דאגה מנין.
ושם אמרו, אבל יוצא שיש הבדל גדול מאוד בין עבר ועתיד לבין ההווה.
העבר והעתיד הם אינסופיים.
ההווה אין לו מציאות.
יוצא לפי זה שהמציאות שאנחנו חיים,
קשה לומר שיש לה קיום.
ושם אמרו רבנן לרב אמנונה בהילולה דמר ברי דרבינה לישראל הדמר,
אמר לאו ויילן דמיתנן, ויילן דמיתנן.
אמרו לאו ענן מנענא בטרח,
אמר לאו היי תורה ואי מצווה דמגנו עלן.
דיור זה.
לתרגם? בוודאי.
אמרו זה כמו בעברית.
רבנן חכמנו.
לרב הימנונה בהילולה דמר דברי דרבינה. ביום החתונה של מר בנו של רבינה.
כן? הוא אמר, רבינה, ראש ישיבת פומבידיתא, הבן שלו מתחתן,
כל החכמי ישראל מגיעים, נכון?
לישרי לנמר, כבודו ישיר לנו.
רצו? זה שיר לכבוד החתונה.
אמר להו ואילן דמיתנן ואילן דמנאי, אוי לנו שנמות, אוי לנו שנמות.
זה ממש שיר יפה לחתונה, נכון?
כן.
אמרו לו, א-נאן, מה נענה בטח?
אז מה אתה רוצה שנענה אחרי הפזמון?
זה שיר משותף, כן?
אמר להו, תגידו,
אי תורה, ואי מצוות, דמגנו עלינו.
אין לנו תורה, אין לנו מצוות שמגינים עלינו.
טוב, זה כנראה שרב אמנונה היה כזה,
הוא לא אהב את כל המוזיקה שהיה שם, וזה הבלאגן.
כן, דיאור זה.
כי אין ראוי לאדם השמחה מצד שהוא בא להיעדר ומיתה, ודבר זה מצד הסוף, אשר הסוף כל האדם למות,
ואם כן השמחה מהי בעולם הזה אשר האדם מוכן אל המיתה, ומצד הזה ראוי האבל או השמחה,
ואם לא ייזכר האבל,
מכל מקום, לא יהיה השמחה גם כן,
לא יהיה השמחה גם כן,
ולא מצד עמיטל בלבד, אלא שיש ירעה מיום הדין, אשר השם יתברך בה
על מעשה בני אדם, מה שעשו, מה שעשה אדם בעולם הזה, ואיינו כאמר שיענו אחריו, ואי תורה ואי מצוות, ולפיכך כי אפשר שיהיה אדם ראוי לשמוח בעולם הזה, ודבר זה מבואר.
וואו, אווירה טובה, נכון? מה?
מה?
נו,
אז מה השאלה?
נו, נו, אז מה?
נכון, נו, נו, אז מה?
נכון, לא, הוא מדבר, אז הוא מדבר על הצד הזה, כן, הוא רצה להשלים את צד השמחה.
טוב,
בשבוע הבא לא יתקיים השיעור,
למה? כי אני בחוץ לארץ, ושבוע אחרי זה, כן, כן.
מה להחזיר?
הבעיה שכל השבוע אני בחוץ לארץ,
בשבוע הבא.
השבוע אחרי זה, טוב, בסדר, נחשוב, אתה יודע מה? נחשוב על זה.
מה?
