הבנתי בדיוק ידיד שלי אה נכון לא אני אגיד לכם יש מדיניות במכון
שהרב ביגון מאוד מאוד מבקש להיזהר לדבר על עניינים פוליטיים
כי זה מסבך אותו.
זאת אומרת מילה אתה מסבך את עצמך אבל אל תסבך אותי.
אז כן יש בזה כל הזמן הרב אמיר מזהיר
אותנו לא להיכנס לפינות כאלה כי זה
זה מסבך.
בדיוק, בדיוק, בדיוק, וכן, והרב ביטון מאוד רוצה שהמכון יהיה מקום שמחבר ומקרב וכולי וכולי וכולי.
רגע, עכשיו,
לא, השאלה אם רואים את זה נכון? כאילו זה של המכון, זה פשוט, זה מייצג את המכון, אז...
אה, נכון, נכון, זהו, בדיוק, בדיוק.
שקוייך, בסדר, בסדר, בסדר, בסדר, בסדר. תודה רבה, תודה.
טוב, מוריי ורבותיי, שלום לכולם,
שלום ללומדים כאן, שלום ללומדים בבית.
אנחנו נמצאים בלימוד משותף נוסף מתורת מורנו ורבנו הרב אלישע וישליצקי זכר צדיק לברכה והפעם אנחנו נמצאים ממש סמוך ונראה לאזכרה כי האזכרה הייתה בשבת אנחנו חוזרים משבת משפחתית
מאוד מיוחדת ומרגשת שהייתה לנו המעגל המשפחתי
צריך לזכור תמיד שדמות גדולה היא גם דמות ציבורית והיא גם אבא וגם סבא
והרב אידישה זצ"ל היה באמת דמות מאוד מיוחדת בכל המעגלים, מהמעגלים הקרובים ביותר ולמעגלים הלאומיים.
וכמו שהזכרתי בשבוע שעבר,
הפרשיות של יציאת מצרים הן פרשיות מאוד מאוד מרוכזות
ומתומצתות של משנתו של הרב.
זאת אומרת, מי שרוצה
לברר את היסודות של משנתו,
מאוד בקלות אפשר לעשות את זה בפרשיות תחילת ספר שמות,
ממש.
הספר שהוא כתב שעוסק בנושא הזה בצורה רחבה נקרא "מדור לדרור".
ספר שיצא בשנת היובל למדינת ישראל, קשה מאוד להשיג אותו, הוא ספר גדול,
יצא בשנת החמישים למדינת ישראל, תשנ"ח,
והספר בעצם הוא בנוי על מהלך
ימי
ניסן אייר.
זאת אומרת,
פסח,
הכנה לפסח, פרשיות שמות ועירה, בוא, בשלח,
יש שם על יום השואה ויש שם על יום העצמאות ויש שם עד שבועות.
בעצם כל המהלך של ספירת העומר נמצא בספר הזה בצורה מרוכזת. אז המהלכים הבסיסיים של הרב על כל המועדים האלה נמצאים שם.
אז גם דברים שאנחנו נלמד היום,
למרות שהם לקוחים מתוך השיחות
של הרב שהתפרסמו בשנים האחרונות,
אז הרבה מהיסודות נמצאים בתוך הספר הזה, אז מי שמחפש אותו כאן בספרייה בוודאי ימצא.
ובנימה אישית אני חייב להגיד שמעבר לפרשיות,
חג הפסח,
כל החגים אצל הרב היו מאוד מאוד מיוחדים ברמה אישית,
בעבודה הנפשית ובהתלהבות ובהכנות.
חג הפסח היה לו משקל מיוחד.
הוא היה מאוד מאוד מתאמץ להיכנס באווירת חירות,
זה אחרי שמנקים את הבית, אז יוצאים גם לטיול לפני ונכנסים לאווירת חירות.
והוא היה גם מכין משחק
מיוחד לליל הסדר.
לפעמים בשנים הראשונות היו עושים את זה ממש בליל הסדר, ואז מסיימים באיזה ארבע.
לפעמים היו כבר עייפים, אז עושים את זה ביום.
אבל הוא היה מכין ממש חידון, כמו חידון לליל הסדר.
מה הוא היה עושה?
הוא היה בוחר נושא אחד גדול,
ועל ידי פסוקים שונים, שכל אחד היה מקבל איזה כרטיס עם פסוק,
כל אחד היה צריך לפענח את החידה של הכרטיס,
ובסוף היה יוצא,
כל אחד היה תולה את החלק שלו, והיה יוצא איזה פסוק אחד גדול שקשור לגאולה. בקיצור, מהלך,
ממש משחק, משחק, וזה היה מפעיל את כל המשפחה, ילדים, גדולים, קטנים, היו זוגות, יושבים ביחד.
הנקודה זה היה לחבר את הלבבות ללילה הזה, כי זה לילה באמת מאוד מאוד מיוחד.
ופרשת בו,
שאנחנו נמצאים עכשיו ממש בפתחה היא פרשייה מאוד מאוד מרכזית במובן הזה.
היא פרשייה שבעצם מרכזת את כל הנושא של הלילה הגדול,
ליל היציאה ממצרים הראשון וממילא גם הלילה לדורות,
לשעה ולדורות.
בהקשר של יציאת מצרים,
הרב היה מזכיר פעמים רבות את הפסוק בספר תהילים,
תהילים ס"ח,
פסוק ח',
אלוהים מושיב יחידים ביתה, מוציא אסירים בכושרות,
אך שוררים שכנו צחיחה.
עוד פעם,
אלוהים מושיב יחידים ביתה, מוציא אסירים בכושרות, אך שוררים שכנו צחיחה.
אז כדי לפתוח את ההבנה של הפסוק הזה שמדבר על פי חז"ל על יציאת מצרים,
אנחנו נפתח במדרש אחר.
מדרש שמופיע שמות רבה פרשת ט"ו.
ככה כתוב במדרש: "משל למלך
שהוציא את בנו מבית האסורים".
זה כמובן מתקשר לאירועים האקטואליים שאנחנו נמצאים בתוכם.
יציאה מבית האסורים,
עם ישראל יוצא מבית האסורים,
במידה אחת אנחנו יוצאים מבית האסורים,
במידה אחרת יש עדיין כל מיני תיאוריות שאנחנו אסורים בתוכם.
אמר,
אמר המלך:
"עשו אותו יום טוב לכל הימים,
שבו יצא בני מחושך לאור.
בסדר?
מלך הוציא את בנו מבית האסורים,
אמר תעשו את היום הזה יום טוב לכל הימים, שבו יצא בני מחושך לאור, מעול ברזל,
לחיים,
מעבדות לחירות ומשעבוד לגאולה.
כל זה לשון המדרש.
בהקשר הזה, הרב מתייחס באחת השיחות שלו,
מופיעה בספר בחוברת כדבר אלישע,
והוא אומר ככה:
המדרש מתייחס לכל תהליך היציאה ממצרים כיציאה מחושך לאור ומעול ברזל לחיים.
כשהשעבוד מכווץ את כוחות החיים,
אז החירות שמוזכרת בהמשך המדרש היא בעצם מעבר לחיים,
חיים מלאים.
ואז הוא מביא את לשון המדרש,
לשון הפסוק בתהילים. המדרש עצמו מביא את הפסוק בתהילים שפתחנו בו.
כך הוציא הקדוש ברוך הוא את ישראל מבית האסורים, שנאמר,
מוציא אסירים בכושרות.
הרב אומר, המדרש מביא את הפסוק באופן חלקי.
מוציא אסירים בכושרות.
אבל מה ההמשך של הפסוק?
אך, סוררים שחנו צחיחה.
זאת אומרת,
כלומר,
כך הוא אומר,
דוד המלך מלמד ברוח הקודש שסוגיית יציאת מצרים איננה פשוטה כלל.
יש סוררים,
אנשים שסרבו לצאת ממצרים.
האנשים האלה שמסרבים לצאת ממצרים מקיימים מרידה ישירה באלוקים ובנפש שלהם,
ולכן מכנה אותם הכתוב "סוררים",
והמדרש מכנה אותם "פושעים".
אז השאלה מתבקשת כמובן, כשאתה שומע סיפור כזה במדרש,
ואנחנו גם יודעים את זה, נכון?
חמושים יצאו בני ישראל ממצרים,
כן,
80% נשארו.
אתה שואל את עצמך,
מה ההיגיון שבן אדם ירצה להישאר במצב של שעבוד?
מה ההיגיון שעומד מאחורי זה?
בוודאי, אתה מדבר על שבעת... נכון, בית שני.
ימי הבית השני, נכון? וגם הדור שלנו עכשיו.
גם בזמן שלנו עכשיו, אנחנו יודעים שרבים רבים נשארו,
נשארו בגלות. אבל בכל אופן,
אנחנו מנסים להבין את ההיגיון שעומד מאחורי הדברים האלה.
בסדר? אני הזכרתי בלימוד האחרון שלנו בסוד הישראלי, אני חושב שיעלה השבוע,
אולי יעלה היום,
שקרוב משפחה שלנו, גיבור, באמת גיבור מיוחד,
גיבור שעלה לארץ לבדו בגיל 17.
ממש נלחם במלחמה הזאת,
עלה לארץ בגיל 17, ההורים שלו באמריקה,
רופאים, אנשים מאוד מאוד עמידים,
והוא החליט שהוא צריך לעלות לארץ.
והוא בחור מאוד מיוחד,
אינטליגנטי מאוד, למד בישיבה פה, ישיבת הסדר, והתגייס לצנחנים,
ויש לו בלוג.
בלוג זה אתר אינטרנט שבו הוא כותב את המאמרים,
מאמרים שלו, ויש לו מאמר מאוד מאוד מאוד מעניין, זה באנגלית,
הוא בחור שעלה מאמריקה,
ויש לו מאמר שמדבר על צביעותה של הפזורה.
פזורה זה דיאספורה, כן? זה ככה נקראת הגלות בלשון מכובסת.
אז הוא מדבר על הצביעות של הפזורה,
והוא אומר שם דברים מאוד מאוד נוקבים,
שבעצם יוצאים נגד גם המעגל הקרוב של המשפחה שלו.
הטענה שלו היא שיהודי שנמצא בחוץ לארץ
ואומר בכל שנה מחדש בליל הסדר,
לשנה הבאה בירושלים הבנויה,
או אומר ביום החתונה,
אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני,
או בסוף יום הכיפורים,
אומר לשנה הבאה בירושלים הבנויה. הוא אמר, כל זה זה אדם שחי בשקר.
כי אם היית אומר את זה דורות שלמים אחורה,
שלא יכולת לעשות את זה, ניחא.
אבל מתי שאתה אומר את זה, כשיש לך את האפשרות לעשות את זה ויש לך מדינה לעלות אליה,
אז אתה בעצם בונה מנטליות שלמה של חינוך של צביעות.
שאתה אומר משהו אחד ואתה לא מתכוון בכלל אליו.
הוא אמר שהמנטליות הזו מייצרת כמה תגובות
מעשיות.
תגובה אחת מעשית
זו התגובה של הרפורמה.
הוא מדבר על הרפורמים,
הרפורמים בעצם מוחקים את ארץ ישראל ומוחקים את ירושלים מהסידורים
ומגדילים לעשות וקוראים לבית הכנסת שלהם טמפל,
שזה מקדש,
כי לא צריך כבר בית מקדש,
כי אנחנו יכולים להישאר פה.
זאת ריאקציה אחת, כי אתה לא יכול לחיות בתוך שקר. אז מה אתה עושה?
אתה בעצם מנסה להתמודד עם השקר, אז איך אתה מתמודד איתו?
אתה אומר, מה שאתם אומרים שזה מצווה, אין מצווה כזו, נגמר.
לא צריך לעלות לארץ, לא צריך מקדש, לא צריך כלום. אפשר להישאר פה, הכל בסדר.
ובאמת הוא אומר שהרפורמים, אין להם דור שני, שלישי, כבר נמחקים לגמרי
בחוץ לארץ.
כן.
כן, כן, כן. הגרמנים כבר עשו את זה, יהודי גרמניה כבר עשו את זה. כן.
כן. אצל הרפורמים, כן, בטח, כי בסוף המנטליות הרפורמית היא מנטליות של...
זה דומה מאוד למה שהנצרות עשתה.
זה לדלל את החיוב של המצוות גם והרבה מאוד דברים,
ואז
בעצם אתה מוחק את הלאומיות.
אין לאומיות.
ברגע שאתה שומר על ציון, על ירושלים, על ארץ ישראל, על מה אתה שומר? על זהות לאומית נבדלת.
וזהות לאומית נבדלת זה דבר שמסכן אותך.
טוב, זה מנטליות אחת. מנטליות אחרת זה המנטליות של התורמים לארץ ישראל.
זה אנשים שהם בעד ארץ ישראל,
בעד החיילים,
בעד ציונות,
אבל הם לא עושים את המעשה המתבקש, אלא שולחים כסף.
והוא אומר שגם פה יש צביעות מסוימת,
מכיוון שאם אתה חושב שזה כל כך חשוב ואידיאליסטי
לגור בארץ ולהילחם, אז למה אתה לא עולה בעצמך?
הוא אומר שגם פה יש בעיה.
הוא אומר שהאופציה השלישית,
שהיא כאילו הכי חיה בשלום עם עצמה,
זה האופציה החרדית,
האנטי-ציונית,
שאומרת שבוודאי שאנחנו בעד לעלות לארץ ישראל,
אבל עכשיו זה לא גאולה ולכן לא צריך לעשות את זה.
להפך,
לא צריך לעשות את זה, אסור לעשות את זה.
בכל אופן,
אנחנו לומדים מכאן את ה...
קיצור, המאמר שלו בעצם טוען טענות מאוד מאוד קשות,
שכל אחת מהעמדות האלה הן עמדות
שגורמות בסופו של דבר לסוג של צביעות, ולכן
הוא אומר שמאוד מאוד קשה לחנך
נוער בחוץ לארץ,
ברוח הזאת,
מכיוון שהכל נהיה בסוף סלקטיבי, אתה בוחר בעצם את המצוות שנוחות לך.
חלקים שלמים מהיהדות בעצם נמחקים,
ואתה אומר, זה לא חשוב,
וזהו.
זאת הייתה הערת ביניים של בחור צעיר, אבל מאוד מאוד חכם, שרואה את הדברים נכוחה.
בכל אופן,
הרב שואל את השאלה הזאת,
למה שאנשים ימרדו ביציאת מצרים?
למה?
מה מביא אותם להיות סוררים?
ואז הוא מדייק דיוק מאוד מאוד מעניין,
וכאן אנחנו מגיעים באמת לאחד מיסודות משנתו,
אם אפשר להגיד, להצביע על זה ככה.
אומר הרב ככה, מעול ברזל,
בסדר, זה לשון המדרש, מעול ברזל לעול תורה,
מעבדות לחירות, שנאמר בנים אתם להשם אלוהיכם.
אז הוא מדייק ככה, עכשיו אפשר להבין טוב יותר את החלק בעם ישראל שמסרב לצאת.
כשהם היו במצרים,
הם הרוויחו,
כי לא היה עליהם עול תורה.
יכול האדם
לשבת עם עצמו ולקבל החלטה.
עדיף לי להיות עבד לבשר ודם
מאשר להיות עבד לאלוקים.
אלא,
בסדר? זה רעיון פשוט, בסדר? רעיון פשוט.
זכרנו את הבצלים, את השומים ואת הדגה שאכלנו חינם במצרים. מה זה חינם? חינם מן המצוות.
בסדר? יש איזו מנטליות שגורמת לאדם בסופו של דבר להגיד,
אני מעדיף להישאר במצב מוגבל, מצומצם,
אבל משוחרר,
לשיטתי,
מאשר דבר שידרוש ממני או יתבע ממני תביעות שאני לא מעוניין בהן.
עכשיו, האם מדובר באנשים שבאופן מודע הם עשו את זה?
לא תמיד.
לא תמיד, כמו שדיברנו בעבר כבר,
לא תמיד בן אדם מתנגד למשהו באופן מודע.
לפעמים הוא מתנגד לזה באופן לא מודע,
אבל הוא פשוט לא מעוניין להיכנס למחויבות.
זאת אומרת,
זה קצת כמו שלפעמים אדם רווק
יכול להגיד שהוא רוצה להתחתן,
אבל משהו בתוכו חוסם אותו מלהתחתן.
בגלל החשש,
בגלל הפחד, בגלל כל מיני סיבות, אבל בסופו של דבר יש פה באמת חשש
מכניסה למחויבות.
מה הוא ידרוש ממני?
אבל כאן הוא מוסיף כאן תוספת מאוד מאוד חשובה.
יכול האדם,
טוב, זאת נקודה שראינו, אלא שהמדרש פתח מעול ברזל לחיים.
כלומר, לא רק
מעול ברזל לעול תורה,
אלא מעול ברזל לחיים.
אני אקרא את הלשון של המדרש:
"מחושך לאור,
מעול ברזל לחיים, מעבדות לחירות ומשעבוד לגאולה".
זאת אומרת,
המדרש לא אומר מעול ברזל לעול תורה,
אלא מעול ברזל לחיים.
ואז הוא מוסיף ככה: זאת בעצם השאלה העיקרית.
האם עול תורה פירושו חיים,
או שזה עוד סוג אחר של עול?
בסדר?
זאת הנקודה.
וזאת הייתה נקודה שאנחנו ננסה ככה לראות בהיבטים שונים את הנקודה שהרב רוצה להדגיש פה.
בעצם,
קצת דומה לסוגיה שהצגנו אותה דרך נגיד הסיעות השונות שנמצאות עכשיו בחוץ לארץ, רפורמים ואנשים שמאמינים בציונות אבל לא מממשים אותה עד הסוף,
או אנשים חרדים.
הרב,
הרב אלישע כל הזמן ביקש לשים את הדגש,
כשמדברים על תורה,
על משהו שהוא מקיף וכולל את החיים,
את כל החיים, את כל רבדי החיים.
וברגע שבן אדם מתייחס ככה לתורה,
אז קודם כל,
המושג תורה לא הופך להיות משהו שאפשר להגדיר אותו בתוך קטגוריה דתית.
תכף אנחנו ננסה להבין, לדייק את המושג הזה, מה המשמעות.
דתי, זה אומר,
מי ששייך לקטגוריות מסוימות,
של מצוות,
שאם הוא מקיים אותם הוא יוגדר כאדם דתי.
ואם התורה או אם הרצון האלוקי הוא רצון לגאול את החיים ממצרים,
ולא לגאול איקס פרטים ממצרים,
אז הכל צריך להיגאל.
זאת אומרת, החיים עצמם צריכים לקבל איזה רובד אחר.
תכף אנחנו ננסה להסביר ממה הכוונה.
הוא נותן דוגמה.
בלי קשר לחיי תורה ומצוות,
אפילו בשאר מערכות החיים יכול האדם להגיד
שבשבילו מרכז החיים הוא חיי התענוגות,
פינוקים,
חיסכון במאמץ וישיבה רגל על רגל.
אבל אז במצב כזה שכבה שלמה בתוך הנפש שלו נחנקת, בסדר?
זאת אומרת, אדם יכול להגיד שאני רוצה ליהנות מהחיים.
זאת אומרת, מה זה חיים?
אני רוצה ליהנות מהחיים.
שיהיה לי כיף, שיהיה לי נחמד,
שיהיה לי לא קשה.
או כמו שהרב היה חוזר הרבה פעמים בלשון שלנו,
זה שקט.
הרצון לשקט.
שיהיה, סוף סוף שיהיה שקט,
שיהיו חיים רגועים, שתהיה שלווה וכן הלאה וכן הלאה. בסדר? זה מילים שונות לאותו רעיון.
כלומר,
שאדם בעצם אומר, תן לי את השקט ותן לי את האפשרות ללכת לקניות כשאני רוצה, ותן לי...
קיצור, מה אני צריך את הכאב ראש הזה עכשיו, את כל האויבים האלה מסביב, את כל הבלגן מסביב, את כל זה? מה אני צריך את הכאב ראש הזה?
ואז מה קורה בעצם?
מה עלול לקרות
כשהאדם, נגיד, אומר, אני רוצה את החיים האלה?
הוא אומר ששכבה שלמה בתוך הנפש שלו, הנשמה שלו,
נחנקת.
כי החיים של האדם זה לא רק השכבה הזאת,
השכבה הזו של הכיף והנאה והשקט.
יש בתוכו שכבה אחרת שרוצה לחיות חיים, שיש בתוכם ערך, משמעות,
איך שלא נגדיר את זה.
והשכבה הזאת נחנקת כשהאדם רוצה בעצם את דת ה... אפשר לקרוא לה בהקשר של הסוגיה האקטואלית גם דת העכשו.
בעצם כל דבר שהאדם רוצה שיהיה עכשיו,
עכשיו
בלי עיכוב, עכשיו בלי משהו שיעצור אותי, עכשיו לא משנה מה המחירים שנשלם,
מה הדת הזו בעצם אומרת?
שאני לא מוכנה
לקבל שום דחייה של מה שאני רוצה, גם אם הדברים האלה הם גדולים,
אבל אני לא מוכנה לקבל את הדחייה הזאת.
בעצם עשרות של שנים אנחנו חיים בסוג של משבר תרבותי,
שחלק בלתי נפרד ממנו זה החוויה הזאת של אני לא מוכן שהחיים פה יהיו בלתי נסבלים.
למה?
בגלל שחיים בלתי נסבלים זה חיים שאני לא יכול או לא רוצה לחיות בתוכם.
עכשיו תשאלו, מה, אז מה אנחנו רוצים לחיות בחיים בלתי נסבלים? לא.
אבל בשביל לחיות חיים שיש בתוכם ערך,
לפעמים האדם צריך לוותר על איזשהו מצב של נוחות.
כן.
זה לא רק ערך לאומי, לא.
הנקודה היא כזו, הנקודה היא כזו. בסופו של דבר, אנשים שחיים בחוץ לארץ,
הם בסוף חיים,
יכול להיות חיים ברמה מסוימת של משמעות,
אבל זו לא משמעות שמחוברת לייעוד של עם ישראל כעם.
אתה יכול לחיות כאדם פרטי בכל מקום בעולם לחיות חיים של משמעות,
אבל לעם ישראל יש ייעוד כעם.
אתה צודק, במובן הזה אתה צודק, לזה התכוונת הלאומי.
אז זה לא הלאומי במובן של בואו נקים צבא או מדינה,
אלא גם יהודי יחיד לא יכול. כמו שסבא שלי, עליו השלום,
שהאזכרה שלו חלה בשבוע שעבר אמר,
הוא היה אדם מאוד מאוד מבוסס בחוץ לארץ.
הוא היה מנהל של משהו כמו קניון גדול, לא משנה, אדם מבוסס.
והוא בשלב מסוים, אחרי מלחמת ששת הימים, שנתיים אחרי מלחמת ששת הימים, מחליט,
בן 30 הוא היה בסך הכל,
מחליט עם כל המשפחה שלו, אנחנו עולים לארץ,
שואלים אותו חברי המפלגה הקומוניסטית מגיאורגיה,
שהוא היה חבר מפלגה קומוניסטית,
מיכאל, מה חסר לך פה?
מה חסר לך? אתה עם מעמד, יש לך הכל, יש לך כל מה ש...
הוא אמר, אני יהודי,
ויהודי צריך להיות בארץ ישראל.
הוא ויתר על כל מה שהיה,
ועבר לפה לחיים לא פשוטים.
בסדר? לא היה לו את כל המעמד שהיה לו.
הוא הצליח להסתדר פה, אבל לא כמו שהוא היה שם.
והוא היה חוזר למשפחה שלו ואומר,
הרבה פעמים,
הוא אמר, אין אמונה בגויים.
הוא אמר, תזכרו, אין אמונה בגויים. עכשיו אני ככה,
מחר יכול להיות שלא יהיה ככה.
ככה הוא,
במידה מסוימת הוא הציל את המשפחה, אבל כל המשפחה עלתה בעקבותיו.
זה, אגב, זו נקודה מאוד מאוד גדולה.
אני חייב להזכיר את זה בהקשר הזה, גם של יהדות גיאורגיה וגם של
הרבה יהודים פשוטים שבאו מארצות המזרח,
בכל מיני מקומות. הציונות שם הייתה מאוד מאוד פשוטה וטבעית.
אנשים, היה ברור להם שכשיש את האפשרות ואת ההזדמנות עולים.
לא הייתה שאלה.
זאת אומרת, במובן הזה,
הניסיון של סיר הבשר לא היה מאוד חזק שם.
הוא היה,
הוא היה,
אבל לא חזק כמו במקומות אחרים שלא שמו את הנושא הזה של ארץ ישראל כמקום מרכזי.
קודם כל, יש שם, אני חייב להגיד, אני מוסיף כבר על מה שאתה רוצה להגיד,
יש שם הרבה רוחניות גם, דתית.
זאת אומרת, יש שם ממדים רוחניים דתיים.
אבל הוא אמר לי,
הבחור הזה,
שילה,
אמר לנו לא פעם במשפחה, הוא אמר, תדעו לכם,
זה הכל הכל מעטפת.
יש שם משהו ריק
בתוך העולם הדתי, משהו ריק שם.
אתה לא מרגיש שאתה נמצא במקום שלך.
זאת אומרת, זאת הסיבה ש... עכשיו, זה לא תחשבו, הוא עובר קשיים גם פה.
איך אחותי כתבה פעם על מה שסבא שלי עשה?
הדור הראשון של אנשים שעוזבים את הגלות
זה דור שעובר קשיים רבים,
אבל הפירות שלה,
דור שניים אחר כך,
הם מתוקים.
אבל בגלות זה בדיוק הפוך.
אתה יכול להיות מאוד נהנה.
דור אחד-שתיים יכול להיות שלא יישאר ממך שום דבר.
כן, נזכרת.
נכון.
קודם כל, גם...
נכון.
המשפחה שלו,
של הבחור שדיברתי עליו,
הייתה פה בארץ והיא ירדה כדי לשפר את התנאים
הכלכליים זאת אומרת הם טענו זה באמת מהלך מדהים המהלך האישי שהוא עשה הוא מדהים משפחה שהייתה פה מבוססת
על ירדה כדי להתבסס יותר והבן לבד עולה לארץ ומחליט לעשות מהלך
ציונות של ימינו ממש מדהים זה בכלל לא פשוט לא לא לא הוא אמר הוא אמר גם כל הזמן האחים שלו מסתכלים עליו ואומרים לו האחים שלו רופאים
הם אומרים לו מה אתה חושב אנחנו חיים חיים בלי משמעות?
גם אנחנו עושים דברים מאוד משמעותיים,
אנחנו חיים חיים מאוד מאוד משמעותיים.
אבל הוא אומר, הם לא מבינים.
לא מבינים את ה... למרות שעכשיו הוא אמר, זה נכון שעכשיו אני חייל, אז כולם מסתכלים עליי אחרת,
אבל הוא אמר, הם לא מבינים כל כך. הם לא, זה עדיין לא...
לא מבינים את העניין הזה.
אז אני חוזר למהלך כאן.
בעצם,
הוא אומר,
השכבה המוסרית הפנימית שקיימת אצלו מתכווצת,
וכתוצאה מאותו קיבוץ אין חיים.
אלה רק חיים חיצוניים שאין בהם עוצמה פנימית.
לרוב אין בהם גם מוסריות,
התחשבות או עזרה לזולת.
חיים שכאלה הם חיים חסרים.
חיים נטולי התחשבות בסביבה ואחריות הסובבים אותנו.
עכשיו, בואו נסביר רגע את הנקודה כאן.
הנקודה שהרב עומד עליה היא שכשאדם יוצא לחירות,
אז הנקודה של היציאה לחירות היא לא שהאדם
משתחרר בעצם מהעול שמישהו סוגר אותו,
אלא הנקודה של יציאה לחירות בעומק
זה היכולת של בן אדם לקחת אחריות על חייו,
נכון? בשביל לקחת אחריות על החיים זה אומר שאתה צריך להיות בר-הכי לקחת אחריות על חייך.
ולהיות בר-הכי לקחת אחריות על חייך זה אומר שאתה אדם שראוי שתהיה לו אוטונומיה.
אוטונומיה זה אומר שאתה אדם
בעל ערכים,
כי יש אנשים שאם אתה תיתן להם חופש זה יוביל אותם למקומות רעים מאוד.
ויש אנשים שאם אתה תיתן להם חופש, זה יגרום להם לשגשג.
אז מה מבדיל בין אלה לאלה?
המדרגה הרוחנית שלו,
נכון? המדרגה הרוחנית.
אז הרב בעצם טוען פה ככה,
בתוך כל אדם יש שכבה נפשית,
רוחנית, מוסרית,
שכשאנחנו מדברים על היציאה לחירות,
אנחנו מדברים על היציאה של השכבה הזאת החוצה.
זאת המשמעות של דברים שהרב קוק, לדוגמה, אומר,
כמובן על פי גדולי בעלי הסוד,
שהיציאה ממצרים היא בעצם לא תהליך היסטורי,
אלא זה תהליך
שקרה בזמן, אבל הוא מתמשך כל הזמן. כלומר,
מה שהתגלה ביציאת מצרים זה יציאתה של הנשמה של ישראל לחירות.
והיציאה הזאת הולכת ומתגלה עוד ועוד ועוד ועוד ועוד.
זאת אומרת, במידה מסוימת בעל התניא אומר את זה,
בכל יום, למה אנחנו מזכירים את יציאת מצרים כל יום?
למה? כי כל יום אדם ממשיך לצאת ממצרים.
כל האפשרות של בן אדם להתגבר, נקרא לזה, על השכבות היותר אנוכיות שבו
אל שכבות יותר עמוקות, זה מיציאת מצרים.
זה מסביר גם את הדברים המפורסמים של הרב קוק.
הרב צבי יהודה מביא את זה בשמו, בשם אבא שלו. מה הכוונה,
אלמלא יצאנו ממצרים, הרי אנו ואבותינו והיינו משועבדים לפרעה במצרים? מה הכוונה? איך אפשר להבין את זה? מה, לא היה איזה מלך אחר?
הוא אמר, היה, אבל הקונספציה הייתה נשארת אותה קונספציה.
זאת אומרת, המלך היה משתנה,
אבל הרעיון היה נשאר אותו רעיון.
בית עבדים זה לא רק
או שאתה פה או שאתה שם.
כל האפשרות הזאת,
שהעולם הבין שאין זכות לאדם לשעבד אדם, זה היה נשאר.
יכול להיות שהיה מלך אחר,
אבל הרעיון עצמו היה נשאר אותו רעיון.
זה הכוונה שאם אנחנו לא היינו יוצאים, אז
היינו משועבדים, ממשיכים להשתעבד.
עכשיו,
כדי להסביר את העיקרון הזה קצת יותר,
הרב מביא כאן את הדברים המפורסמים שמופיעים בגמרא במסכת שבת, דף פח עמוד ב',
והתייצבו בתחתית ההר, על הפסוקים בשמות פרק י"ט,
פסוק י"ז, הגמרא במסכת שבת אומרת ככה, אמר רב עבדימי בר חמה, מלמד שקפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם, אם אתם מקבלים את התורה מוטב,
אם לאו שם תהיה קבורתכם.
המהר"ל בספר תפארת ישראל בפרק ל"ב מאוד מאוד מפורסם אחד המהר"לים היותר ידועים מה הוא מסביר?
הוא מסביר שהתורה לא יכולה להינתן מתוך בחירה.
זאת אומרת מה הסיבה שעם ישראל קיבל את התורה בכפייה? הרי לכאורה הם אמרו נעשה ונשמע אז למה צריך לכפות עליהם?
למה בכפייה?
מה התשובה של המהר"ל?
לא ראוי לתורה לגודל מעלתה להינתן מתוך בחירה.
כי אם היא הייתה ניתנת מתוך בחירה זה היה מראה שהתורה היא אופציה.
זה כמו קינוח,
אם אתה רוצה תקבל, אם אתה לא רוצה, אל תקבל, סבבה, מה ש...
בדיוק, כן.
כן, אז המהר"ל מסביר, לא, זה לא עובד ככה.
הופעת התורה במציאות אינה תלויה בהסכמת בני אדם,
במציאת חן וביישור אנושי.
אומנם מצד שני,
על פי המשך הגמרא שם, יש איזה חיסרון מסוים בכפייה הזאת. למה? מה כתוב בהמשך הגמרא?
מכאן מודעה
רבה לאורייתא.
זאת אומרת,
אם עם ישראל ירצה לטעון, הקדוש ברוך הוא, אתה כפית עלינו את התורה,
לא רצינו אותה באמת,
יהיה להם טענה,
באמת כפית עלינו.
ולכן נאמר, עדו קיבלוה בימי אחשורוש.
מודעה רבה לאורייתא, כמו שאדם יכול לערער על מכירה בטענה שכפו עליו והמכר לא נעשה מרצונו, אותו הדבר גם במובן הרוחני.
הטענה כפו עלינו יכולה לפטור את עם ישראל מקיום המצוות ומעונש למי שעובר עליהן. משום כך, בעניין זה ישנו מין כתם על הופעת התורה במציאות.
זאת אומרת,
בוא נשתמש רגע במונחים של המהר"ל. המהר"ל צודק במובן הזה שלא ראוי למעלת התורה להינתן בבחירה.
אבל מצד שני, מהצד שלנו,
יש פה חיסרון.
למה? כי אנחנו יכולים תמיד לטעון,
נתת לנו את זה בכפייה.
אם היית נותן לנו לבחור, אולי לא היינו רוצים את זה.
כן, כן, כן. לא, גם צריך להבין את המדרש במובן העמוק שלו. מה הכוונה פה?
זה כמו שהסברנו על יציאת מצרים,
שביציאת מצרים הנשמה יצאה לחירות,
זה אומר שהכפייה היא לא כפייה מבחוץ.
זה אומר שבתוך כל יהודי יש בסוף איזושהי כפייה פנימית
לעשות את רצון השם.
כלומר, אנחנו לא מרגישים לגמרי חופש.
זה כמו בן אדם שנגיד גדל במשפחה מאוד מאוד דתית, שהערכים שם מאוד מאוד, נגיד, יש ערכים מאוד חשובים.
אז בגלל שהוא גדל שם,
הוא לא לגמרי יכול בכיף, בסבבה שלו,
לעבור בשאט נפש על הדברים האלו.
הוא תמיד הרגיש איזו צביטה בפנים.
כי, תשמע, אני נזכר שכאילו לאבא שלי זה היה כל כך חשוב, אז איך אני עושה את זה?
יש פה איזה,
כאילו, גם כשהוא עושה את זה, הוא לא יכול ליהנות עד הסוף.
בגלל שמשהו שם נכנס, הוא כופה אותו כביכול.
נכון? דמות יוקנו, דמות יוקנו.
מה זה דמות יוקנו? בעצם העומק,
דמות יוקנו זה אומר שמשהו בקשר עם יעקב נחקק בתוכו,
וברגע שהוא כמעט עבר עבירה,
הוא בעצם חווה את ההצפה שלה,
בפסיכולוגיה קוראים לזה הסופר-אגו.
הכוונה, זה האני העליון של האדם.
כלומר, יש את האני התחתון של האדם שהוא מושך אותו למטה,
יש את האני העליון של האדם שמושך אותו למעלה ואומר לו,
ככה אתה רוצה להיות?
כן.
בהקשר הזה, אני, מה רציתי, רציתי לפני כן ואני ככה פספסתי את זה בהקשר של מה שאמרנו כאן. הרב היה חוזר הרבה פעמים בפרשיות האלה על סיפור מלחמת המפרץ הראשונה.
מלחמת המפרץ הראשונה, שבעצם בחודש שבט פרצה.
זה היה חודש וחצי בערך,
שנת תשנ"א.
לא נספר את כל, מה שנקרא, את כל ההשתלשלות של איך הגענו למלחמת המפרץ, אבל באופן כללי, מלחמת המפרץ היא קו פרשת מים בחברה הישראלית.
והרב הסביר אותה באמת,
לאחרונה יצא ספר שנקרא "מלכודת אוסלו", ושם זה מתואר בצורה מאוד רחבה,
של יובל בלומברג. אני מאוד ממליץ על הספר הזה מדי פעם.
הספר הזה בעצם מתאר,
והרב היה חוזר פשוט על הדברים האלה, פשוט זה היה חשוף פחות לציבור,
אבל היום זה חשוף לציבור.
מלחמת המפרץ הראשונה הייתה קו פרשת מים בחברה הישראלית, כי היא הובילה להסכמי השלום, הסכמי אוסלו,
שבאו אחרי מלחמת המפרץ.
התחילו התהליכים, התחילו לפני,
אבל בפועל יצאו לפועל ברמה הציבורית אחרי מלחמת המפרץ.
למה?
מכיוון שיצחק רבין,
ראש הממשלה דאז,
בעצם זה לא מדויק ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר אני חושב היה במלחמת המפרץ, אבל אחר כך היו בחירות,
שנת תשנ"ב, 92, ויצחק רבין על השלטון.
ורבין אמר שבעקבות מלחמת המפרץ,
הוא ראה את הבריחה של אנשים מתל אביב,
הוא הגיע למסקנה שאין יותר יכולת עמידה על החברה הישראלית, ולכן צריך ללכת על שני דברים.
זה מופיע במלכודת אוסלו.
אחד, זה להיות תלויים באמריקאים,
אנחנו חייבים להיות תלויים יותר באמריקאים,
כי יש פה מלחמה של טילים ואנחנו חייבים סוג של הגנה אמריקאית.
דבר שני, אין לנו יכולת למלחמות ארוכות,
כי החברה הישראלית לא מספיק חסונה.
אנחנו חייבים
ללכת להסכמי שלום.
זאת אומרת,
מה שקרה כתוצאה ממלחמת המפרץ,
זה היה מהלכים של שלום. כלומר,
מאחר
וראש הממשלה זיהה
חולשה ברמה הלאומית
מבחינת היכולת לשאת את המסע הזה,
נקרא, של מאבק ארוך טווח,
מה שקרה בעקבות הדבר הזה זה פתרונות קצרי טווח ששילמנו עליהם
בריבית דריבית בטווח הארוך.
זה סיפורה של מלחמת המפרץ, ככה, הראשונה, ככה בצורה.
מה? מלחמת המפרץ?
מלחמת המפרץ זה שנת 91'. זה בעצם מלחמה שאנחנו לא באמת נלחמנו בה.
כי האמריקאים בעצם נלחמו, אנחנו לא ניכנס לזה שוב,
כן, שנת תשעים ואחת חודש וחצי של איום של העיראקים עלינו בגלל שהאמריקאים בעצם
מאיימים עליהם כל הברית של בעלות הברית
ובאמת האיום בסוף מתממש ומתחילים לירות עלינו טילים
והירי הזה בסופו של דבר האמריקאים אומרים אל תגיבו אנחנו נטפל בזה ובאמת הם טיפלו בזה אמנם לא סיימו את העבודה עשור אחר כך הם בעצם מסיימים את זה במלחמת המפרץ השנייה
אז זה הסיפור ככה על רגל אחת.
אבל זה מעניין מאוד איך תהליכים לפעמים היסטוריים מתרחשים
בצורה כזו שאתה חושב שמשהו היה אז,
אבל בעצם זה התחיל,
זה התחיל בעיקר, זאת אומרת, אתה אומר, זה קרה,
מה הניע את התהליכים האלה? מה גרם להם לקרות?
אתה אומר, לפעמים חולשה לאומית גורמת לזה.
אני אומר היום, בדיוק הפוך התרחש.
כלומר, כל מנהיג
שיבוא, כמובן, חוץ מקבוצה
צעקנית מאוד שהיא בעצם מבטאת את אותה חולשה שהייתה אז של אנשים שברחו מתל אביב,
החברה הישראלית באופן כללי גילתה חוסן עצום
גם ברמה של העורף וגם ברמה של החזית במלחמה הזאת.
בדיוק הפוך ממלחמת המפרץ הראשונה.
מה?
בוודאי, נכון.
זאת אומרת, מה שהתגלה פה זה שכל מנהיג שיעמוד בראש העם הזה בהמשך,
הוא יצטרך להיות ראוי לעוצמה שהתגלתה.
כאילו, רבין ראה את עצמו כמי שלא יכול להוביל מהלכים יותר מדי תקיפים, בגלל שהעם לא איתו.
אני אומר היום הפוך,
אוי ואבוי למנהיג שלא ינהג בצורה שראויה לעוצמה של העם.
זה ממש ככה, זאת אומרת, זה תיקון גדול.
ומה שקרה פה זה תיקון מאוד מאוד גדול.
כלומר, העם לא מוכן שימכרו אותו בנזיד עדשים.
לא מוכן.
אז הרב מביא פה בהקשר של ראש חודש שבט,
שאנחנו בעצם נציין אותו בסוף השבוע הזה.
באלף בשבט, ויהי בארבעים שנה,
בהשתי עשר חודש,
באחד לחודש,
אלף שבט,
דיבר משה אל בני ישראל ככל אשר ציווה השם אותו עליהם.
כל זה פסוקים בדברים, פרק א', פסוק ג'.
מה השם דיבר?
מה היה הציווי?
אחריה כותו את ציחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון ואת אוג מלך הבשן אשר יושב באשתרות באדריי,
בעבר הירדן בארץ מואב.
מה כתוב?
הועיל משה בארץ התורה הזאת לאמור.
ממשיך הכתוב,
השם אלוקינו דיבר אלינו בחורב לאמור,
רב לכם שבט בהר הזה,
פנו ושאו לכם ובואו הר האמורי ואל כל שכניו בערבה,
בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים,
ארץ הכנעני ואלבנון עד הנהר הגדול נהר פרת.
וכאן מביא הרב את הפירוש המפורסם,
מפורסם,
חלק מכירים, של החידה, מרן החידה,
בפירוש נחל קדומים.
תשמעו מה הוא אומר על הפסוק הזה.
אמר להם משה רבנו,
רב לכם שבט בהר הזה?
כלומר,
מספיק להיות במדרגה של כפיית הר כגיגית השייכת למעמד הר סיני.
פנו וסעו לכם.
מעכשיו התבטלה טענת הכפייה.
הכניסה לארץ מבטאת את החירות של העם.
כביכול הוא כבר אינו תלוי בכוח זר.
בארץ ישראל אפשר לחיות ללא כפייה,
והצורה הנכונה לחיות בה היא בדרך של קבלת תורה מרצון.
זאת אומרת,
המהלך בעצם של יציאת מצרים הוא מהלך שמשחרר אותנו כביכול בהתחלה מבחוץ,
שולפים אותנו משם.
אבל הכניסה לארץ חייבת להיות בסופו של דבר מתוך הזדהות
עם מה שהשם רוצה.
אין כפייה בארץ ישראל.
וזה מה שמתגלה בתחילת חודש שבט.
תחילת חודש שבט זה תחילת עליית השרף באילנות,
כלומר תחילת התעוררות הטבע,
ומה שמתגלה זה שהלמטה צריך להזדהות עם הרצון,
לא בכפייה.
עכשיו,
כן, על פי מרן החידה,
החידה מסביר
שבא' שבט הואיל משה בארץ התורה הזאת,
פנו וסעו לכם.
מה זה פנו וסעו לכם? ממה?
פנו וסעו לכם מתוך המחשבה שתורה ניתנת בכפייה.
בדיוק.
להסיר את החסמים שגורמים לאדם לחשוב שאלוקים רוצה אבל אני רוצה אחרת.
ואז הדוגמה שהרב היה מביא הרבה מאוד פעמים, אני אקרא אותה מתוך השיחה.
ננסה לבאר את ההבדל דרך העניין של לשון הרע.
התורה ציוותה על האדם לא לדבר לשון הרע.
יש אדם שכל חייו הם סובבים סביב הדיבור.
הוא מפורסם בגלל כוח הדיבור שלו, הוא איש דברים שעוסק כל היום בדיבור, בסדר? אנשי תקשורת למיניהם.
אדם שכזה יכול לבחור באיזו אופן
איסור לשון הרע פונה אליו ובאה היא נקודת המוצא לשמירת הלשון.
זה יכול להיראות שהתורה אומרת לאיש הזה, אל תחיה,
תחסום כל רגע את הפה,
תילחם עם היצר הזה שנקרא לשון הרע.
במילה אחת, כפייה.
אני רוצה משהו אחד,
הקדוש ברוך הוא רוצה משהו אחר, אני נמצא במאבק.
אבל הפסוקים מנוסחים באופן שונה.
מי האיש החפץ חיים?
נצור לשונך מרע, זאת אומרת,
מי יש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב?
"נצור לשונך מרע ושפתך מדבר מרמה".
שמירת הלשון קשורה עם בקשת החיים.
התורה שמתבארת בכניסה לארץ מסבירה לנו את משמעות החיים ומראה את הכיוון כיצד נכון לחיות אותם.
זו לא תורה שמעל החיים,
מנותקת מהחיים,
כי תורה כזאת היא במובן מסוים כפייה.
זה כפייה.
זאת אומרת, מה זה כפייה
במובן הזה?
כפייה זה כל דבר שהאדם מרגיש שהוא לא חלק מהחיים שלו,
ולא מרומם את החיים שלו,
אלא משהו שבא מבחוץ. טוב, בסדר, אז אני צריך עכשיו גם להתפלל מנחה.
אני צריך עכשיו גם להתפלל ערבית. עכשיו אני צריך גם לא לדבר לשון ערב וגם לשמור כשרות.
או שבן אדם אומר, רגע,
אני רוצה לחיות חיים שמחוברים לקדוש ברוך הוא. איך אני חי את זה? איך אני חי חיים שיש בהם ערך?
איך אני עושה את זה?
על ידי עשיית רצון השם.
וזה משנה לגמרי את הכל.
נכון, נכון.
שוב, אבל גם כאן, אני חושב שזה לא הנקודה,
זה לא, הנקודה היא לא שבן אדם מרגיש שזה כופה עליו.
זה כמו שבן אדם אומר, אני לא מרגיש כפייה לא לגנוב.
איך אני יכול לגנוב?
איך אפשר לגנוב?
איך אפשר בכלל לדבר, איך אפשר לפגוע במישהו אחר?
מישהו אמר לי פעם,
מישהו אמר לי פעם,
שבשביל לצחוק מבדיחה, אדם צריך קורת של אכזריות.
כי הרבה מאוד בדיחות, יש בתוכן איזה מימד אכזרי.
שאם באמת היה קורה אירוע כזה, אז אתה אומר, לא יכולתי לצחוק באמת עד הסוף.
יש סיפור על הרב, הרב אלישע זצל,
סיפור מאוד מפורסם,
התפרסם אחר כך בספר,
אחד מסיפורי הילדים, ספר ילדים שהוציאו,
שבתור טירון, הוא היה מספר את זה.
הוא לא מספר על עצמו, אבל הוא היה מספר,
אבל זה היה ברור שזה הוא.
שבטירונות
היה איתם חייל שמנמן קצת,
והיה את בוחן מסלול. אתם יודעים, בוחן מסלול,
יש קיר שצריך לקפוץ מעליו, כן.
אז כל החבר'ה ידעו שהבחורצ'יק השמנמן הזה לא הולך לעשות את הדבר הזה.
הנה, גם אתם צוחקים.
אז כל החבר'ה נעמדו
וצחקו
כשהוא לא הצליח.
ורק אחד לא צחק.
הרב אלישע לא צחק.
הוא לא צחק.
ולא נאמר שום דבר באותו אירוע.
בפעם אחרת, בהזדמנות אחרת, כשהם היו צריכים לצאת שבת,
אז היה איזה דילמה אם לספר על מישהו שלא עשה את המסדר כמו שצריך או לא.
אז אחד החיילים,
לא דתי, ניגש לרב אלישע ושואל אותו, טירון, שוב,
כולם טירונים.
הוא אמר, מותר לספר או מותר לי להגיד עליו או אסור להגיד עליו?
ואחר כך הוא שאל אותו, מה,
מאיפה פתאום הלכות שמירת הלשון נכנסו לך?
אז הוא אמר, ראיתי באותה הזדמנות שכולם צחקו, אתה לא צחקת.
אז אמרתי, אתה בטח תדע גם מה להגיד.
אתה תדע מה להגיד במקרה כזה.
עכשיו, אתה אומר לעצמך,
מאיפה זה בא שבן אדם לא צוחק בסיטואציה כזו?
כי הוא רואה את השני לא מבחוץ, הוא רואה אותו מבפנים.
הוא חווה את הסיטואציה של השני.
כן, כן, הוא רגיש לכאב שלו.
וברגע שבן אדם אומר, אתה בסיטואציה דומה,
אתה היית צוחק על עצמך?
הרי זה היה מביך,
זה הכואב, אז למה שאתה תעשה את זה למישהו אחר?
אבל זה לא עניין של ידע,
זה עניין של חוויית חיים, שבן אדם חווה את השני כמישהו אחד.
אגב,
אני לא ארחיב בעניין הזה עכשיו, אבל אחד מהדברים שעושים בתקופה הזאת זה תיקון הברית,
נכון?
ימי השובבים זה ימים של תיקון הברית, ככה מדברים.
אז הייתי מוסיף שחוץ מתיקון הברית של הברית במובן המיני,
זה גם תיקון ברית הלשון.
כידוע, ברית הלשון וברית המעור,
שזה שני צדדים שקשורים אחד לשני. למה?
כי המין, המיניות, קשורה לאינטראקציה שלנו עם הזולת.
וגם הלשון קשורה לאינטראקציה שלנו עם הזולת.
זה אומר שהברית המינית
והברית של הלשון היא קשורה לאותו רעיון.
איך בן אדם מנהל את הקשרים שלו עם הזולת?
האם אלה קשרים שמנצלים את השני?
האם זה קשרים שיש בתוכם הטבה?
האם זה קשרים שיש בתוכם אהבה,
כל הדברים האלה הם קשורים לברית הלשון וברית המאור.
אז אותו דבר שקשור לתיקון הברית בלשון,
זה קשור לברית המאור. זה אותו עניין.
מאור זה לשון אחרת לערווה, הכוונה מאור, זה הכינוי לאיברי הברית, עם עין, כן, כן. מושג שמופיע בחסידות הרבה.
אז
הרב מסביר כאן את העניין הזה.
בדרך כלל,
אנו שואפים שהחיים שלנו יהיו סוג של נתון שמסתדר עם הרצונות שלנו.
ואז, כאשר מגיע רצון אחר,
שעומד בניגוד לרצונות שלי,
אין לנו ברירה אלא להשתמש בכפייה.
צריך שתהיה לאדם ענווה להבין שהחיים שהוא מקבל פה בארץ אינם מובנים מאליהם.
הוא מקבל את החיים הללו ממקור אלוקי,
על מנת לממש את המגמות של הרצון האלוקי,
וככל שהוא נאמן יותר למקור האלוקי,
כך הוא חי יותר וחירותי יותר.
זאת אומרת,
זאת נקודה שהרב גם חזר עליה הרבה מאוד פעמים. אתם זוכרים, דיברנו על הנקודה הזאת בהקשר של עוד איך השם כי ענפת בי.
הכוונה, איך אדם יכול להודות שהקדוש ברוך הוא חסם אותו מלהגיע למשהו.
כל מיני היבטים אחרים של העניין הזה.
בסוף,
חוויית החיים של האדם
היא שיש לו חיים והוא עושה איתם מה שהוא רוצה.
ורק הקדוש ברוך הוא בא,
ואחר כך אומר לי,
תעשה ככה, אל תעשה ככה.
הרב מבקש מאיתנו בעצם לשנות את כל נקודת המבט.
החיים שניתנים בתוכנו הם חיים אלוקיים.
והאדם צריך כל הזמן לעשות סוג של עבודה פנימית ולשאול את עצמו,
איך אני חי את החיים בהתאמה לרצון האלוקי שקיים בתוכי?
ככה בעצם, זאת ההתבוננות הפנימית.
כלומר,
האדם אומר לעצמו, אני חי את החיים, זה פשיטה.
אבל חוץ מזה, גם אלוקים אומר לי מה לעשות.
הוא אומר, לא, הפוך.
החיים, זה שקיבלתי חיים,
זה מתנה.
עכשיו, עם המתנה הזאת אני צריך לשאול את עצמי,
מה נותן המתנה רוצה שאני אעשה עם החיים האלה?
הוא אומר,
הוא מקבל את החיים הללו ממקור אלוקי על מנת לממש את המגמות של הרצון האלוקי.
וככל שהוא נאמן יותר למקור האלוקי, כך הוא חי יותר וחירותי יותר. למה?
כי הוא יותר נאמן למקור של מי שנתן לו את החיים.
המושג חופש הביטוי השגור על לשוננו,
יהפוך לאט-לאט להיות זהירות בשמירת הלשון.
זאת אומרת,
חופש הביטוי ושמירת הלשון זה לא שני מושגים סותרים.
השאלה היא, מה זה חופש?
האם החופש של האדם להגיד מה שהוא רוצה על מי שהוא רוצה,
או הנאמנות שלו לראות איך הוא לא פוגע על ידי הלשון שלו?
זה שני מושגים שכאילו קשורים לאותו עניין,
אבל מזוויות אחרות לגמרי.
בני אדם יכירו מהו החופש האמיתי ויבינו ששמירת הלשון אינה סותרת אותו.
יכול להיות שבני אדם לא היו מארגנים לעצמם חוקים והלכות של שמירת הלשון,
על אף שזהו הרצון הפנימי שלהם.
אבל באמת, הבחירה בטוב אינה בחירה בין נאמנות לעצמי
לנאמנות לכוח זר,
אלא בחירה בין נאמנות לשכבה שטחית וחיצונית של הנפש,
לבין נאמנות לשכבה עמוקה, פנימית וטהורה.
בסדר? זה כל התורה כולה, ואידך פירוש ההוא.
באמת.
זאת אומרת, כל העבודה הפנימית של האדם בעולם הזה,
היא העבודה של ההבנה שעשיית הרצון האלוקי זה לא לעשות משהו שגורם לי למחויבות חיצונית,
אלא נאמנות לשכבה פנימית יותר.
ואז זה יכול להסביר את ה...
מבחינת הזמן, אנחנו לא נספיק את כל הנקודה שרציתי מלכתחילה,
אבל לפחות נקודה אחת,
אני אגיד את זה בצורה תמציתית.
אנחנו מצווים
שמור את חודש האביב ועשית פסח להשם אלוקיך, כי בחודש האביב הוציאך השם אלוקיך ממצרים לילה.
חז"ל אומרים,
זה בספרי שם,
זה פסוק מדברים, פרק ט"ז,
כי בחודש האביב, חודש הוא כשר,
לא חם ולא צונן.
וכן הוא אומר, מוציא אסירים בכשרות.
אז אנחנו עוד פעם מתחברים לפסוק שפתחנו בו את הלימוד שלנו, נכון?
מוציא אסירים בכושרות, קשור לחודש שהוא כשר, לא חם
ולא קר.
מה הקשר בין מושג הכשרות
למושג של אביב לכאורה?
מה הקשר?
הכשרות בדרך כלל נתפסת בעיני אנשים כמשהו שמותר או אסור?
האם שמרת או לא שמרת את המצות?
האם זה מצה שמורה או לא שמורה?
או כמו שאנשים נוטים לברך,
שיהיה לך פסח כשר ושמח.
למה מתכוונים בכשרות?
שיהיה כשר, הכוונה כשר לפי הבד"ץ.
הרב מסביר פה
נקודה מאוד מאוד יסודית,
שקשורה לכל מה שדיברנו לפני כן. בעצם, אם אנחנו הולכים
על מושג הכשרות רק במובן הדתי,
אז מה אנחנו עלולים לפספס?
שהקדוש ברוך הוא לא מוציא רק את המימד הדתי שלנו ממצרים,
הוא מוציא את כל הנפש שלנו ממצרים, את כל הנשמה, כל הנשמה יוצאת.
זה בירור גדול בשאלת הנפש.
בחורף כל העולם, עולם הטבע, מכונס בעצמו.
באביב המציאות הטבעית מתחדשת.
כל עולם הטבע יוצא לחיים חדשים.
החידוש הגדול של יציאת מצרים הוא שהמערכות קשורות זו בזו.
ובמקביל לתקופת האביב,
גם הלב מתחדש והנפש מתרחבת.
משום כך, היציאה לחירות אומרת התורה בפרשתנו,
והיה כי יביאך השם אל ארץ הכנעני ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה.
מה זה העבודה הזאת?
זה רק קורבן פסח?
העבודה היא שמירת חודש האביב.
זאת אומרת,
שוב, הנקודה
שדילגנו עליה קצת,
זה מדרש שהרב היה חוזר עליו הרבה מאוד פעמים.
זה מדרש,
עוד פעם, שהוא שוב מזקק הרבה מאוד מהרעיונות של תורתו.
המדרש בתנחומא בסוף, וזאת הברכה, אומר ככה:
רשעים, אפילו בחייהם קרויים מתים,
מפני שרואה חמה זורחת ואינו מברך, יוצר אור.
שוקעת ואינו מברך מעריב ערבים,
אוכל ושותה ואינו מברך עליה,
אבל צדיקים מברכין על כל דבר ודבר שאוכלים ושותים,
שרואים וששומעים.
מה המדרש הזה רוצה ללמד?
מה הרעיון שהמדרש רוצה ללמד? הרי כל אחד מאיתנו אולי אומר יוצר אור,
ומה זה הופך אותי להיות צדיק?
מה המדרש רוצה להגיד?
הרב אומר,
והיה חוזר על זה הרבה מאוד פעמים, המדרש לימד אותנו כי הצדיק הוא זה שרואה את השמש זורחת,
ומברך את שרור.
ואילו הרשע רואה אף הוא את השמש הזורחת,
אבל אינו מברך את שרור.
אז הנקודה שהרב ביקש להדגיש כאן
היא שצדיקות ורשעות
איננה רק במובן, נקרא לזה, הדתי.
אמרת את הברכה או לא אמרת את הברכה,
אלא האם הברכה של האדם מתחברת לחוויה הטבעית שלו?
זאת אומרת, כשבן אדם רואה את השמש זורחת,
האם הזריחה של השמש מעוררת את הברכה?
או שבן אדם הולך לבית כנסת ואומר, אוקיי, אני פותח את הסידור. אומר את מה שכתוב בסידור, אבל יוצר אור.
למה זה קשור? זה קשור לשמש שזרחה.
זאת אומרת, לפעמים הסיבה, וזאת הייתה טענה של הרב הרבה מאוד פעמים,
אדם לא דתי,
שנפגש באדם דתי,
לא ירצה להזדהות עם העולם של האדם הדתי. למה?
כי הוא חש שהאדם הדתי בעצם מנתק בין שני עולמות.
עולם זריחת השמש הוא עולם אחד והעולם הדתי שלו הוא עולם אחר.
יש בעצם שני עולמות.
וכל העבודה שלנו היא בעצם להגיד,
אני אדם שרואה שמש זורחת ורואה את הקדוש ברוך הוא.
אני רואה חמה שוקעת,
אני רואה את הקדוש ברוך הוא בסיפור הזה.
ואז לא יהיה פיצול הזה בין דתי לחילוני.
כי מה זה חילוני?
זה אדם שאומר, אני לא מסתכל על הקדוש ברוך הוא, אני מסתכל על הטבע.
אני מסתכל על העולם.
אתה הדתי מעניין אותך מה שמעניין את אלוקים, אתה מסתכל בסידור.
אין, הפיצול הזה בין הסידור לבין מה שקורה בחוץ לא קיים, הוא מלאכותי.
לכן אנחנו בואים שמור את חודש האביב. למה?
לחבר בין יציאת הטבע לחירות לבין היציאה הרוחנית לחירות.
אין נתק בין הטבע לבין הרוח.
זו נקודה מאוד מאוד יסודית.
אני חוזר עליה הרבה מאוד פעמים, אפשר להגיד באמת, זה מיסודות משנתו.
אז זה הקשר בין הפסוק שפתחנו בו
לפסוק שבו מסתיים המדרש הזה בספרי,
מוציא אסירים בכושרות.
במה זה כושרות?
חודש שהוא כשר לצאת. מה זה כשר?
לא רק כשר במובן הדתי,
הוא כשר ומתאים לנפש לצאת בו.
הקב"ה לא הוציא אותנו בחודש קר,
הוא רצה שיהיה לנו טוב,
טוב לא רק במובן הרוחני, טוב גם במובן הגשמי,
וזה טוב שלם.
שנזכה בעזרת השם לשלמות,
לשלמות של עבודת השם,
לעבודת השם שמחברת בתוכה גם את הגוף וגם את הנשמה,
אמן כן יהי רצון. חזק וברוך.
תודה רבה.
