טוב, שלום, צהריים טובים.
אנחנו לומדים ספר שמואל, נבואות שהוצרכו לדורות, אנחנו הגענו לפרק כ"א.
אחרי שבשבוע שעבר ראינו בעצם את הברית,
הברית המחודשת
בין יונתן לדוד,
אחרי שבעצם נחשפה האמת, שיונתן לא ידע עליה.
מה הייתה האמת שיונתן לא ידע? יונתן לא ידע שבעצם שאול הפעיל את כל הברט,
את כל השב"כ נגדו.
הוא מידר את יהונתן מן הדבר הזה.
אחרי שהדבר הזה קרה, וראינו שבעצם זה מגדיר את כך שדוד נמצא עם כך בסכנת חיים,
דוד מסכן את עצמו, שם נפשו בכפו,
נחשף כדי לחבק את יהונתן, לבכות,
נושקים איש את רעהו, עד דוד הגדיל. כלומר, זו הפעם הראשונה שבמערכות היחסים בין דוד ליונתן נוצרת איזושהי הדדיות.
בדרך כלל יונתן הוא זה שמנסה להשביע את דוד,
לשכנע את דוד, וכאן דוד בעצם
מרגיש צורך לפייס את יונתן על כל החשדות.
והפסוק המסיים את הפרק הקודם, ויאמר יונתן לדוד לך לשלום,
אשר נשבענו שנינו אנחנו בשם אדוני לאמור,
אדוני יהיה ביני וביניך ובין זרי ובין זרעך עד עולם. כן? אז דייקנו את הפסוק, נשבענו שנינו.
זה לא יונתן משביע את דוד,
ולא רק אחד נשבע, אלא שנשבענו שנינו.
יפה מאוד,
פרק כ"א. אבל כאן יש איזו הפסקה,
רווח לבן,
שהוא סוג של איזו שתיקה רועמת,
וניסינו לטעון בפעם הקודמת, בעקבות רמז במדרש חז"ל,
שבעצם הציפייה של דוד הייתה ברגע הזה, שמה?
שיונתן יבוא איתו.
שיונתן יביא, אוקיי, עכשיו אתה מבין שאתה בעצם ממודר,
עשר השפעה,
עושים לך דברים מאחורי הגב, אתה לא משפיע כלום,
מי שמנהל את הממלכה זה דואג,
מנהל פה את כל העניינים מאחורי הגב שלך וכל הדברים האלו.
זה הזמן, תבוא איתי,
נברח,
ואחרי שמלכות שאול תקרוס בצורה כזו או אחרת, נוכל לבוא יחד ובאמת לאחד את העם, כי אתה, בתור המועמד הטבעי למלוכה, בתור בנו של שאול, אתה תאמר, מה שאתה אומר כאן,
חברים, דוד הוא המלך, אני הוא המשנה.
זהו, אנחנו פותרים את הבעיה.
ודוד מצפה לדבר הזה, וזה לא קורה.
וזה לא קורה.
ויהיו לדבר הזה השלכות חמורות מאוד, כמו שאמרנו, המדרש בדרכו אומר שאלמלא יונתן, המדרש כאילו זה מדרש על מעלתה של הלוויה,
פונש עטילה,
שינה ולוויה.
ברוך אתה ה' אלוהינו המלך לאמשלה, הכל נראה לי ברוך.
המדרש אומר,
אם היה יונתן מלווה דוד ונותן לו קצת תדע לדרך ונשק וכל הדברים האלו,
לא היה בא דוד לדואג, ולא היה, סליחה, לנוב,
ולא היה דואג רואה אותו, ולא היה נהרג אחי מלך,
אולי נהרגים שמונים וחמישה כהנים וזה, ולא היה נחרב את נוויר הכהנים,
ממנו לא היה נהנה שאול ולא היה נוסף.
המדרש תולט כל ספר שמואל וההמשך שלו, עם כל הצרות שעתידות להגיע בפינה הזאת,
שבה יונתן לא ליווה את דוד. מה הכוונה? האם זה שיונתן רק לא ליווה את דוד? אני חושב שהמדרש מתכוון לגרסה המרחיבה,
שכוונתה היא
אם יונתן היה מצטרף לדוד.
אבל יונתן לא עושה את זה, וזה מצטרף לתמיהות
שיש לנו על יונתן לאורך כל הדרך,
איפה הוא בקרב עם גוליית? למה הוא לא הולך להילחם? למה צריך לחכות את דוד?
יונתן הוא אמיץ לב, אנחנו יודעים את זה כבר היטב, נכון? למה הוא לא מופיע שם? איפה הוא?
למה הוא יוצא עם אבא שלו לקרב שהם נופלים בו? למה הוא לא מתפצל?
ואלה שאלות חמורות מאוד. אני חושב שהכיוון שנתנו זה שיונתן, כמו שאמרנו, אחרי פתיחת ספר שמואל, אחרי המקומות שבהם הוא פועל בצורה עצמאית,
שכמעט הביאו אותו לכך שאבא שלו הורג אותו, הוא מקבע על עצמו איזה מין קבולה כזאת
שהוא לא יהיה בשום פנים ואופן בעמדת עימות מול אבא שלו.
הוא מבטא את עצמו לאבא שלו ולכן הוא לא מחליף אותו בקרב עם גוליית ולא ולא ולא.
וגם פה הוא בוחר לא לצאת
ולהיעלם יחד עם דוד למרות שבתחילת פרק כ' הדמויות של דוד ויונתן כמעט מתאחדות.
זה כמעט אותה דמות כי יונתן מוטה את עצמו בדיוק באותה סיטואציה של דוד
ששאול מה?
ויתל שאול לתחנית עליו להכותו. זו ממש אותה סיטואציה.
דוד יהונתן עם אותו אחד.
אבל יונתן לא עושה את הדבר הזה.
אם שכך הוא נופל בקרב,
וכל החלום הגדול של דוד על איחוד הממלכה
לממלכה אחת מנוהלת,
מובלת על ידי שני מלכים בעצם,
מלך מבית יהודה ומשנה מבניה של רחל,
כמו ההרכבה הזאת שהזכרנו של הרב חנן פורץ,
החלום הזה מקבל מכה קשה.
עם פרידת דוד ויהונתן בעצם,
יהונתן יראה את דוד עוד פעם אחת, הוא יבוא לבקר אותו
בפרק כ"ג, זה יהיה המפגש האחרון שלהם,
אבל החלום הגדול הזה מקבל מכה קשה בזה שיהונתן נופל.
דוד עוד ינסה לשקם את זה באיזושהי צורה עם מיכל בת שאולון, נגיע ונראה את זה שם, אבל בעצם החלום הגדול איננו. ועכשיו מכאן העניינים מתחילים להסתבך, והנה כאן לפנינו הסיבוך הראשון.
הפסוק שפותח,
ויקום וילך
ויהונתן בעיר.
כאילו,
כ"א כן.
כלומר,
יש כאן איזה דממה,
הם כאילו עומדים אחד מול השני, ניצבים, דוד מנסה להבין,
אוקיי, מה יונתן הולך לעשות,
ואז שהוא מבין שיונתן לא מצטרף אליו,
אז דוד קם והולך,
ויונתן באה העיר.
ואבו דוד נובל, אחימלך הכהן,
ויחרת אחימלך לקראת דוד, ויאמר לו, מדוע אתה לבדיך ואיש אין איתך?
ויאמר דוד לאחימלך הכהן, המלך ציווני דבר.
ויאמר אלי איש על ידם מאומה את הדבר אשר אנכי שלחך ואשר צוויתיך ואת הנערים ידעתי אל מקום פלוני אלמוני. ועתה מה יש תחת ידך חמישה לחם תנאי וידי או הנמצא?
ויען הכהן לדוד ויאמר אין לחם חולל תחת ידי
כי אם לחם קודש יש אם נשמרו הנערים אך מאישה.
ויען דוד את הכהן ויאמר לו כי אם אישה עצורה לנו כתמול שלשום
בצאתי ויהיו כלי הנערים קודש והודר חול ואף כי היום יקדש בקלי.
וייתן לו הכהן קודש, כי לא היה שם לחם, כי אם לחם הפנים המוסרים מלפני אדוני, לשום לחם חום ביום ילקחו.
ושם איש מעבדי שאול ביום ההוא נעצר לפני אדוני, ושמו דואג האדומי,
אביר הרועים אשר לשאול. ויאמר דוד לאחימלך,
ואין יש פה תחת ידך חנית או חרב, כי גם חרבי וגם כלאי
לא לקחתי בידי, כי היה דבר המלך נחוץ.
ויאמר הכהן, חרב גוליית הפלישתי אשר הכיתה בעמק האלה, הנה לוטה בשמלה,
אחרי האפוד, אם אותה תיקח לך כך, כי אין אחרת זולתה בזה.
ויאמר דוד, אין כמוה תננה לי.
ויקום דוד ויברח ביום רום מפני שאול, ויבוא אל אחיש מלך גת.
בואו רגע נעצור כאן,
אחרי זה נתעסק עם כל הסיפור של אחיש.
של גוליית, כן.
כן, תראו,
מה שקורה כאן
זה דבר מעניין מאוד. הרי כל הפרק הזה רצוף שקרים, כן?
דוד מספר סיפורים שלא יהיו ולא נבראו.
למה? מדוע?
ברור.
המצב הוא כזה, דוד עכשיו מבין שהוא בסכנת נפשות מיידית.
כל אדם
שהוא פוגש ברחוב עלול להיות
סוכן שאמור לחסל אותו.
ולכן הוא חייב לנוס,
אנחנו מבינים לאן.
אבל הוא לא יכול לנוס אם אין לו מינימום להתקיים, צידה וחרב.
ולצורך הכל הוא חייב לעבור באיזושהי תחנה
ולהצטייד.
הבעיה היא שבכל מקום שדוד יגיע אליו, הוא בעצם מסכן את המקום הזה, הוא שורף אותו.
כי ברור שאחר כך יאשימו את המקום הזה, שדוד מבין היטב, שאם הוא מוגדר כרגע
כאויב הממלכה, כמורד במלכות, כל מקום שהוא יגיע אליו,
אז יאשימו את המקום הזה בשיתוף פעולה.
ולכן, כדי להגן
על המקום הזה, דוד
בונה אליבי שהוא למעשה כמעט בלתי ניתן להפרחה.
בלתי ניתן להפרחה.
אליבי מושלם,
כדי שכל מי שהיה שם לעולם לא יוכל לטעון
או להאשים את מי שנתן לדוד את הסיוע שהוא ידע שהוא עוזר למורד במלכות.
בסדר?
מהו האליבי? בואו נראה.
דוד מגיע לנוב,
עיר הכוהנים, בנחלת בנימין,
וכן, אחר ימין,
ואחי מלך אומר לו, למה אתה לבדך? אומר לו, תקשיב, יש כאן משימה דחופה, סודית,
יש איתי גם נערים,
שגם הם זקוקים לצדה, ושלחתי אותם כבר למקום המשימה, אני לא יכול לספר לך מהי,
אבל תן לי... זה מהמלך.
כן, זה מהמלך.
תן לי ציוד,
תן לי אוכל.
טוב, יש כאן עניין עם לחם קודש, לחם חול.
דוד אומר, הכל בסדר, אנחנו יכולים לאכול, אנחנו לא טמאי קרי,
טבלנו,
כולנו, ונותן לו קודש.
טוב, מה עם נשק?
אז דוד אומר,
האם יש לך חרב? כי גם חרבי, גם קללה, לקחתי בידי, כי היה דבר המלך נחוץ.
מאוד מאוד בהול.
ולכן לא הספקתי לקחת, האם יש לך איזשהו חרב?
אחי מלך,
תתף פעולה,
נותן לו חרב.
ודוד יוצא משם מצויד באוכל ובחרב.
הוא נאלץ לברוח.
הרי ברגע,
מה?
כנראה שלא, כנראה שאתה רואה, הוא הגיע בלי, הוא נאלץ לנוס על נפשי החושש, אפילו הוריד את החרב כדי לרוץ מהר,
וכל הדברים האלו,
וזו אפשרות אחת. אפשרות שנייה שהייתה לו חרב, אבל הוא רצה את החרב של גוליית איתו,
בתור סממן מלכות, בסדר? זו אפשרות שנייה.
יפה.
אבל הכתוב אומר,
ושם איש מעבדי שאול ביום ההוא נעצר לפני אדוני ושמו דואג האדומי אביר הרבה מאשר לשאול.
במקרה, או שלא במקרה, היה שם,
דואג האדומי, דמות
מאוד מאוד דומיננטית
בממלכת שאול, אביר הרועים,
ראש הסנהדרין, איש צבא,
מוצאו גר אדומי, הוא היה שם.
אביר הרועים, אז חז"ל אומרים, ראש הסנהדרין,
או מנהיג צבאי,
או מנהיג הרועים של העדרים המלכותיים.
הוא הצבאי הגדול?
לא. זה היצא.
הוא שם.
עכשיו, הוא ראה את הכל, הוא שמע את הכל, הוא יודע.
הוא יודע שאחימלך
חושב שדוד הוא מגיע בשליחות המלך.
הוא רואה את זה.
דלגו רגע לפרק כ"ב.
אחרי זה נחזור לכל מה שקורה בפרק כ"ב, פסוק ו'.
וישמע שאול כי נודע דוד והאנשים אשר איתו.
ושאול יושב בגבעה תחת האשל ברמה,
וחניתו בידו, וכל עבדיו ניצבים עליו.
שאול שומע שדוד היה פה, היה שם,
כאילו הסתלק אבל הוא פתאום שומע נודע הכוונה הנה ראו אותו פה ראו אותו שם אבל הוא לא מקבל מודיעין קונקרטי שיכול לדקור את הנקודה.
פסוק ז' ויאמר שאול לעבדיו הניצבים עליו פרק כ"ט פסוק ז'
ויאמר שאול לעבדיו הניצבים עליו שימנו בני ימיני גם לכולכם ייתן בן ישי שדות וכרמים לכולכם ישים שרי אלפים ושרי מאות
כי כשרתם כולכם עליי ואין גולה את אוזני בכות בני עם בן ישי
ואין חולה מכם עליי וגולה את אוזני, כי הקים בני את עבדי עליי לעורב כיום הזה. מאשים אותם בשיתוף פעם. הוא אומר, אתם משת"פים של יונתן. יונתן כרת ברית עם דוד
כדי להדיח אותי. אתם כולכם משת"פים, הוא כבר הבטיח לכם,
כל אחד מכם, מינוי וכל הדברים האלו.
וזה המצב.
חשמה חמורה.
ויען דואג האדומי
והוא ניצב על עבדי שאול.
ניצב, הכוונה, הוא המנהיג שלהם, כמו הנציב של עבדי שאול.
ויאמר,
ראיתי את בן ישי בן נובע אל אחימלך בן החיתום.
וישאל לו בה'
וצידה נתן לו ואת חרב גוליית הפלישתים נתן לו".
עכשיו, יש כאן
שני דברים שהם אמת,
ודבר אחד שהוא שקר.
דוד,
לפחות לפי מה שמסופר, לא שאל בהשם.
בפעם הזאת הוא לא שאל בהשם.
הוא לא שאל.
איך דואג מצייר את זה?
אומנות של לשון הרע.
קודם כל לפי הסדר שהוא מסדר את האירועים.
הוא מסדר את האירועים בצורה מאוד, תקשיבו, קודם כל שאל באלוהים,
הוא בעצם מתנהג כמו מלך,
מפני שמי שמותר לו לשאול באלוהים ולשאול בהורים ובתומים, מי שמותר לו לשאול בהורים ובתומים זה או מלך
או מי שכל הציבור זקוקים לו.
עכשיו,
שתי האפשרויות הן אפשרויות שמאוד מאוד
מבזות את שאול.
מלך, ודאי שהוא זה,
אבל גם שכל הציבור צריכים לו, זה בעצם אמירה שאול לא מתפקד,
ואני צריך להביא את השאלות לפני הכהן הגדול, כי בעצם אני מנהל פה את העניינים.
אבל זה לא היה.
זה לא היה בפעם הזאת.
בפעמים קודמות, לפני היציאות למשימות לאומיות, דוד כן שאל, בסדר?
הפעם הוא לא שאל, אבל דואג, מחבר פה אירועים.
הרבה פעמים כדי לשקר,
לא צריך לשקר. אתה צריך לחבר אירוע מפה שהיה ביום כזה, ואירוע מפה, ולחבר אותם,
ליצור כאילו איזה רצף,
ולהגיד, אלה היו האירועים, בום. זה מספיק כדי לצייר את התמונה השלילית,
נכון? זה היום עניינים של יום ביומו,
שהתקשורת לוקחת אירוע, מישהו שאמר איזה משהו לפני שנתיים וחיבר את זה לעכשיו, פתאום.
האמת שזה גם נכון, אפילו היה,
כן, אתם יודעים שכשהיה מלחמת תש"ח,
אז פרסמו בירושלים פשקבילים מאת הרב אברהם יצחק כהן, הוא כשקורא לא לגעת בבחורי הישיבות,
לא לגייס אותם.
פשקבילים כל ירושלים.
הרב כבר נפטר.
והרב צבי יהודה זעם על זה, הוא קרא לזה זיוף ושקר נורא, הוא שאג ככה, מספרים.
למה? מה לקחו?
ואין דברים של הרב קוק.
לקחו מכתבים של הרב קוק,
שהוא כתב קול קורא למניעת גיוס בחורי הישיבות במלחמת העולם השנייה לצבא הבריטי.
אה, הראשונה, סליחה.
כן?
וזה, אתה צריך יהודי פה בצרפת, יהודי באנגליה, יהודי ילחמו אחד בשני, מה, אנחנו צריכים את המלחמות של הגויים? אז הוא דיבר ופנה לממשלת בריטניה הנאורה,
שתבין את המצב המיוחד של העם היהודי, ואיך יהודי יילחם פה עם אח שלו שם.
לקחו את זה, עשו העתק הדבק, והשליכו את זה על מלחמת הקוממיות של עם ישראל בארצו כנגד האיוב הערבי.
הרב צבי יהודה שג על הזיוף הזה. כמובן, אתה לוקח משהו מפה, מחבר אותו לפה,
מקצר את הזמנים, ויוצא לך תוצאה שהיא שקר אמין,
לא סתם שקר, אלא שקר אמין, כי באמת זה הרב קוק,
אתה יכול לציין מקור.
הוא רק לא כותב מתי היה התאריך.
אז דואג,
מייצר פה שקר אמין הוא לוקח אירועים שהיו אבל מחבר אותם לאירוע אחד באמת דוד בעבר שאל כשהיה צורך כללי כשהוא הלך מטעם שאול הפעם בגלל שדוד יודע
דוד יודע
את הסכנה אז הוא אומר אני התפקיד שלי זה מצד אחד לדאוג לעצמי שאני אוכל לשרוד
אבל מצד שני לייצר אליבי
מספיק אמין לאחי מלך שלא יפגע בו
וזה הכל סודי כן נכון אז אין לו מה לשאול
וישלח המלך לקרוא את אחי מלך בן אחיטוב הכהן ואת כל בית אביב הכהנים אשר בנוב, ויבואו כולם אל המלך.
באים.
עכשיו אתם יודעים, יש דבר שנקרא בהלכה מסיח לפי תומו.
אם אדם מספר, בדרך כלל צריך,
על פי שניים עדים יקום דבר, אבל אם אדם
הוא מסיח לפי תומו, הרבה פעמים נותנים משקל לעדותו כעדות כפולה.
בסדר? מסיח לפי תומו.
כמו...
לא יודע מה, כן.
אז ביאמר שאול שמע לבן הכי טוב ויאמר הנני אדוני
ויאמר אליו שאול למה כשרתם עליי אתה ובן ישי
ותדחלו לחם וחרב ושאולו באלוהים
לקום אליי לעורב כיום הזה
זו האשמה למה אתה קושר קשר עם בן ישי להחליף אותי עכשיו מה יכול לענות אחי מלך
לענות אחת אתה יכול להגיד מה פתאום בחיים להכחיש
לא מכיוון שאני לא
קושר עליך אז,
אבל הוא כל כך לא מבין את השאלה,
הוא לא מבין מאיזה עולם זה הגיע, שמה הוא עושה?
הוא מודה בכל העובדות.
זה מה שנקרא, מודה בעובדות כופר באשמה. הוא אומר, ברור!
נתתי לו לחם, ברור! נתתי לו חרב, ברור! שאלתי לו באלוהים, לא הפעם,
כי הפעם הוא לא שאל, אבל בפעמים קודמות.
למה?
כי הוא הנציג שלך, כאילו,
מה אתה רוצה ממני?
עכשיו, זו רמת העדות הגבוהה ביותר שאדם יכול להעיד על עצמו.
הוא לא כופר באשמה,
הוא מודה בכל הפרטים, רק הוא אומר,
אני לא מבין מה אתה רוצה.
הוא אומר, ויען אחימלך את המלך, ויאמר,
מה אתה רוצה? ומי בכל עבודיך כדוד נאמן, וחתן המלך,
ושר אל משמעתיך, ונכרת אל ביתך? כאילו, הוא חתן שלך, הוא שר שלך.
ברור, אם לא הייתי עוזר לו, אז הייתי נאשם כמורד ומלכות.
זו עדות חזקה מאוד.
אם אחימלך היה אומר, לא היה ולא נברא, אז אוקיי.
אבל מרוב שהוא בכלל לא מבין במה מדובר,
אז הוא מודה בכל העובדות.
חלילה לי.
סליחה, היום החיל אותי לשאול לו באלוהים?
חלילה לי.
אל יעשה במלך בעבדו דבר בכל בית אבי,
כי לא ידע עבדך בכל זאת, דבר קטן לא גדול. הוא אומר, אני,
זה לא פעם ראשונה שאני שואל לו באלוהים.
הפעם ספציפית לא היה, אבל שאלתי לו מלא פעמים, כי
הבנתי שהוא הנציג שלך.
אה, עכשיו אני מבין שיש שיש איזושהי מתיחות
בינך לבינו? אני לא ידעתי מזה.
אליבי חזק או לא חזק?
רב זאב, מה אתה אומר?
אה?
עובר אותך.
זהו, אתה האינדיקציה הרצינית ביותר.
ויאמר המלך, מות תמות אחי מלך,
אתה וכל בית אביך.
שאול, ברוח הרעה
שאוחזת בו,
לא מסכים לשמוע שום הסבר,
והוא אומר לו תמות.
למרות ההסברים המעולים
שנתן דוד.
והנה לפנינו, מה אתה אומר?
אחי מלך, תודה.
פעם שנייה שאני טועה.
ויאמר המלך לארצים הניצבים עליו סובו
ועמיתו כהני אדוני כי גם ידם עם דוד וכי ידעו כי בורחו ולא גלו את אוזני
יש פה קריא וכתיב
לא גלו את אוזנו כתוב אנחנו קוראים את אוזני כן
כלומר הם באמת לא גלו את אוזנו באמת זה אוזנו של דוד הם לא ידעו כי הוא הסתיר
בסדר זה האמת אבל כלפי חוץ אוזני
וכאן, רבותיי, אנחנו נתקלים בנראה לי סירוב הפקודה,
אולי השני,
יגידו עוד כמה לפני כן בתנ״ך.
סירוב פקודה.
כלומר, מה שאמר לנו רב זאב, הוא צודק.
הטענות של אחי מלך שכנעו את כולם.
חוץ משאול, ואין לנו טענות כי שאול הוא עם רוח רעה, אז מי שיש לו עליו רוח רעה, הוא רואה רק את הכל רע,
בסדר? אבל כל מי שלא היה לו רוח רעה?
הוא אומר, אני לא, לא, לא נראה לי.
ממש לא.
ולא עברו עבדי המלך
לשלוח את ידם לפגוע בכוהני ה'.
חז"ל אומרים שזה היה אבנר בן ארץ. הוא סירב פקודה לשאול.
סירוב פקודה.
אתם מכירים דוגמאות מההיסטוריה לסירוב ופקודה?
יש.
אה?
לא, היה איום בסירוב.
סירוב פקודה. לא, היום היה, היום אלה זה היה סירוב להתנדב.
מה אתה אומר?
אריק שרון בתעלה סירב פקודה כמה פעמים.
אריק שרון באחד התחקירים אמר שהוא מצטער מאוד שהוא לא סירב פקודה על עוד פקודה שנתנו לו, היה שם איזה קרב על איזה מתחם שהיה מיותר לגמרי, ונרגשו שם, חבל שלא סירבתי פקודה גם לזה.
בסדר.
יש כל מיני
סירובי פקודה,
כאלה שהיו באמצע מבצע ואמרו להם להפסיק, והם לא הפסיקו.
בסדר?
כל מיני, זה סוג של או טרש או צל"ש.
כן?
היה באחד מהקרבות האוויר המפורסמים שהיה,
אז המפקד הטייסת שהוביל את הקרב הזה היה יפתח ספקטור,
והוא המציא איזו שיטה שהוא היה,
הוא הבין היטב איפה נמצא הקרב ואיפה זה, ופתאום באה קריאה מהבקר, הפסק קרב. קריאה מהבקר זה קריאה בעצם ממפקד חיל האוויר, הפסק קרב.
זה כאילו הוראה עליונה. והוא עולה בקשר ואמר,
לא להפסיק את הקרב, להמשיך ולהפיל.
שזה סירוב פקודה ברבים.
והקרב המשיך והפילו עוד איזה שלושה מטוסים,
ואחרי זה קראו לו ברובה, אמר, אני הייתי בשטח,
אני ראיתי את המצב, אני הבנתי שאתם לא מבינים את המצב,
ואדרבה, אם היינו מפסיקים את הקרב, היינו מסכנים את עצמנו, אז לקחתי את ה...
או טרש או צל"ש, הוא קיבל צל"ש.
יש פעמים, בסוף אתה מצפה שלמפקד,
מעבר לכל הפקודות וכל הדברים האלה, יהיה לו
שיקול דעת.
יהיה לו שיקול דעת.
ואם הוא מזהה שיש כאן פקודה שהיא חורגת
by far ממתחם הסבירות,
אז הוא ידע או להתנגד או להרים דגל,
ולקחת בחשבון את המחירים שיכולים לנהל את הדבר הזה.
בסדר?
כן.
כן, רוח רעה.
רוח רעה. תכניס תחת הכותרת של רוח רעה מה שאתה רוצה.
ולכן, האנשים הרציניים בסביבתו של שאול, לאמור, אבנר בנר וכולי, מסרבים פקודה לעניין הזה. אומרים לו, אדוני המלך, לא.
שום פנים ואופן לא.
וכאן זה פסוקים חשובים ביותר. ויאמר המלך לדואג,
סוב עתה
ופגע בכהנים.
ויהיה...
מה, מה?
לא, לא מה.
כבודו יקרא את פסוק י"ז לקרוא את פסוק י"ז בבקשה. קראת?
יופי.
ויאמר המלך לדואג
סוב עתה
ופגע בכהנים ויסוב דואג האדומי ויפגע גם הוא בכהנים בימות ביום ההוא
שמונים וחמישה איש נושא אפוד בעד.
ואת נוב... מה לא מובן?
תכף נדבר, בסדר.
ואת נוב ירא כהנים מכאן לפי חרב, מאיש ועד אישה, מאוהדן בעד יונק, ושור בחמור ושא לפי חרב.
נקודה. טוב, עכשיו אתם...
בואו ננסה להבין מה קורה כאן.
בעצם פה נחשפת בפנינו במלואה,
דמותו של דואג האדומי.
זה מין סוס טרויאני שנכנס למערכת,
שהמטרה שלו היא,
יש לו מטרת על אחת,
ועבורה, אתם יודעים,
יש דברים כאלה, יש אנשים מאוד מוכשרים,
שמה שמניע אותם זה מוטיבציות של קנאה,
תאווה וכבוד,
עטופה בהרבה מאוד, יכול להיות, הרבה מאוד כישרון.
יש שניים כאלה בספר שמואל,
אחד זה דואג והשני זה אחיטופל,
שניהם יועצים
ושניהם בסדר?
לכל אחד יש מוטיבציות שונות.
המוטיבציה המרכזית של דואג היא לשמור
את שאול מלך, כי כששאול מלך, מי קובע מה קורה?
שאול חלש, שאול זה, ומוטיבציית העל שלו היא
לדאוג שבשום פנים ואופן לא ייווצר מעבר או חיבור
בין מלכות שאול למלכות דוד.
מה שמניע את דואג, מי שמדבר על זה הרבה מאוד זה רב צדוק ועוד,
שמדבר על הסכנה העצומה בתורה חיצונית, יש בצדקת הצדיק,
תסתכלו כמה וכמה תורות על דואג האדומי,
והוא מדבר על הסכנה בתורה חיצונית שלא מגיעה אל הלב,
שאדם מבין שהדרך שלו להשיג עוצמה,
שליטה וכוח זה להיות תלמיד חכם,
אבל המוטיבציות שמניעות אותו זה קנאת אהבה וכבוד.
זה האירוע.
ולכן דואג מספר את הלשון הרע, יוצר את התמונה וגם אין לו בעיה להרוג.
עכשיו,
לשאלתך,
הוא רואה, דואג שמסביבו כל אדם רציני אומר, תשמעי, הסיפור הזה מזויף,
כולנו יודעים את זה, אבל זה לא מעניין אותו, יש לו כל כך הרבה כוח, הוא סוג של ראש משטרה חשאית,
שהוא משהו, משהו שהוא צריך זה רק ששאול יאפשר לו, זה הכול.
וכשהוא עושה את הדבר הזה, הוא בעצם יוצר כאן מהלך בלתי חוזר.
המהלך הזה יהיה לו הרבה מאוד השלכות לאורך ספר שמואל כולו, עד סופו,
אבל הוא יוצר כאן מהלך בלתי חוזר.
אני מזכיר לכם,
יש טעות נפוצה. כמה נהרגו בנוביר הכהנים?
לא.
נהרגו 85 איש כהנים נושאי אפוד בד, זה רק הכהנים.
אבל גם החריבו את כל נוביר הכהנים.
וכמובן שהכתוב בקו דק של איזה אירוניה מסוימת
מניח כאן על נוביר הכהנים את הפסוק שהיה צריך להיות כתוב. איפה?
בעמלק.
נכון? ואת נוביר הכהנים היכה מי דואג
לפי חרב,
מאיש ועד אישה, מעולל ועד יונק, ושור וחמור, ושה לפי חרב.
על זה אמרו חז"ל, כל המרחם על האכזרים,
סופו מתאכזר על הרחמנים, כן?
עשה את זה דואג.
דואג, אומר, אם אני צריך ליצור מצב שבו לא תוכל לעולם להיות,
לא יוכל לעולם להיות חיבור בין הממלכות, הנה זה המעשה.
זה המעשה.
בין ממלכת שאול לממלכת דוד.
ממלכת שאול היא עשתה מעשה כזה,
שהוא חתך את כל האפשרויות להמשכיות. כלומר, זהו, אנחנו, מי שלא מסכים, אנחנו הורגים אותו,
ומבחינתו דואג, השיג את ההישג שלו. מהו ההישג שלו?
ההישג שלו זה לשמור את ממלכת שאול מבודלת,
ובשום פנים ורפן לא מתחברת, כדי לשמור את שאול חלש,
כדי לשמור את הכוח אצלו.
הוא בעצם מנהל את הממלכה. אתם יודעים, לאורך הדורות
היו הרבה אנשים שהיו מנהיגי מדינה, אבל הם היו בובות.
לדוגמה, לדוגמה, מי, מי?
פוטין.
הוא היה הדוגמה הכי קיצונית,
הרי פוטין הוא נשיא רוסיה כבר לא יודע כמה שנים.
לפני איזה 15 שנה הוא היה חייב לפרוש מהנשיאות, היה להם איזה חוק שמגביל את הכהונה של הנשיאות.
אז הוא היה ראש ממשלה והוא שם את מדוודב נשיא.
אבל איזה נשיא היה מדוודב? אני נשיא רוסיה.
ואני אומר לכם, הוא היה אומר לו מה להגיד, הוא היה נשיא איזה כמה שנים,
בינתיים החליפו את החוק שהוא יכול להיות נשיא עד אינסוף והכל בסדר.
הוא אומר, זה ברור שזה...
אז דואג האדומי,
הוא רוצה לשמור את מלכות שאול נפרדת ואת שאול חלש, עם רוח רעה,
כדי שהוא ימשיך לנהל את העניינים.
יכולים להיות דברים כאלה.
יכול להיכנס אדם
עם מוטיבציות, כמו שאומר הרב צדוק,
קנאת אהבה וכבוד.
הוא אומר, הדרך להשיג את היעדים שלי זה להיות תלמיד חכם, אז הוא גם לומד תורה בשביל הדבר הזה.
ומנהל את כל החוטים מסביב.
דוד כתב
פרק מיוחד על דואג האדומי.
אחרי האירוע הזה.
בואו נראה רגע את הפרק הזה בתהילים.
זה תהילים נ"ב.
תודה.
"למנצח משכיל לדוד.
בבוא דואג האדומי ויגד לשאול ויאמר לו בא דוד אל בית אחימלך.
מה תתהלל ברעה הגיבור חסד אל כל היום".
הוא נוטף חסד אל, נוקט בשם שמאי, אבל הוא מתהלל ברעה.
מתהלל, מתכנן, אוהב,
מתגאה ברעה שהוא מצליח לעשות.
אבות תחשוב לשונך, אבות זה רוע,
כתער מלוטש עושה רמייה. הוא הרי כאן אומנות של לשון הרע.
הוא לקח אירוע שהיה, אבל בהזדמנות אחרת,
חיבר אותו לשני האירועים שקרו עכשיו,
שם אותם אחד על השני ויצר מצג שווא של מרידה במלכות.
אהב תרע מטוב,
שקר מדבר צדק סלע. יש כאלה אנשים שהם די פעם משקרים,
ואללה, יש להם עדיפות מצפון.
הוא אוהב לשקר.
זה הלחם חוקו.
מסוג האנשים שמתחברים לכונת אמת,
כשהם אומרים אמת, המכונה קופצת.
כשאומרים שקר זה טבעי,
זורם.
אהבת כל דברי בלה,
לשון מרמה,
ואז דוד המלך אומר, גם אל יתוצחה לנצח,
יחתך,
יחתוך אותך וישחך,
יעביר אותך מאוהל,
ושרשך מארץ חיים סלע. לא יהיה לך זכר. דוד, זה כאלה קטנות נמרצות.
ויראו צדיקים ויראו ועליו ישחקו.
הנה הגבר לא ישים אלוהים מעוזו,
כן, אתה לא שם את אלוהים נגדך,
ויבטח ברוב עשרו ויעוז באהבתו.
הוא בטוח גם, כנראה, על הרבה כסף,
הרבה אמצעים וכולי,
בטוח באהבתו, ברוע שהוא עושה.
ודוד אומר, ואני כזית רענן בבית אלוהים,
בטחתי בחסד אלוהים עולם ועד.
אני אומר דוד, אני כזית רענן, אני רוצה טוב.
הודך לעולם כי עשית ואקווה שמך כי טוב נגד חסידיך.
כן?
אז זה פרק שלם
שדוד מתאר
את הרוע המתוכנן של דואג. עכשיו, האירוע הזה עם דואג האדומים הוא אירוע פתוח, תזכרו אותו,
אנחנו עוד נחזור אליו.
הנקמה תגיע, בוא תבוא הנקמה של דוד בדואג,
אבל זה ייקח טיפה זמן עד שנגיע לזה.
אבל בואו נראה רגע את סוף הפרק.
אנחנו חוזרים חזרה לפרק כ"ב.
בוא נקרא שוב מפסוק י"ח: "ויאמר המלך לדואג
סוב אתה ופגע בכהנים וייסוב דואג הידומים ויפגע גם הוא בכהנים וימד ביום ההוא"
כן, בבקשה.
כן, כאילו הפסוקים שרק עד דואג אדומים לדאגי. נו?
היה עד דואג אדומים.
הוא רק מבין,
הוא לא עוד לא קיבל שאול.
לא, לא עומד את השאלה.
שאול שואל והוא עונה.
לא, הוא שאל.
עכשיו, יכול מאוד להיות שדואג חיכה,
חיכה להזדמנות.
חכה ששאול ככה מבעבע, ואז שם אתה דוקר, זה מה שדוד המלך אמר בפרק, אתה מתכנן, אבות, לשונך, תער ורמיה, הכול, מתוכנן הכול.
אומנות היצר הרע, תקשיב, אנחנו
מדברים על לשון הרע, אנחנו מצטערים על זה מאוד, מתחרטים, מבקשים סליחה, יש כאלה שזו אומנות אצלם.
אומנות על לשון הרע, הם מדויקים, מכוונים, דוקטורט ולשון הרע יש להם.
אנחנו ראינו שדוד עשה לכאורה,
את המקסימום האפשרי
כדי להימנע מהמצב הזה.
הוא עשה את האליבי וסיפר את כל הסיפור ובנה רשת ביטחון סביב אחימלך,
אבל היא לא עבדה.
וימלט,
כן, סחבי המטבעים אומרים שמונים וחמש שנים, ואת נוויר הכהנים, יקהל לפי חרב, חרב,
חרב,
מאיש ועד אישם, ואוה ועד יונק, ושור וחמור, ושה לפי חרב.
וימלט בין אחד לאחימלך, בן אחיטוב ושמו אביתר,
ויבח אחרי דוד.
ויגד אביתר לדוד כי הרג שאול את כהני אדוני. זה לא שאול הרג אותם, זה דואג הרג אותם,
אבל זה חונה אצל שאול
בגלל מה שעשה.
זה דבר מאוד מעניין.
בספר דברי הימים,
בואו נראה אם אני מוצא את זה מהר,
כתוב כך,
שנייה בואו נראה,
אני רוצה למצוא את זה, בואו נראה אם אני אצליח.
כן,
תראו,
בפרק י'
וישמעו כל יבש גילה את כל אשר עשו פלשתים לשאול ויקומו כל איש חי ושגוף עד שאול וחורה וימות שאול במעלו אשר מעל באדוני
על דבר אדוני אשר לא שמר
וגם לשאול באוב לדרוש ולא דרש באדוני וימיתהו ויעשה בית המלוכה לדוד בן ישי.
מה חסר?
רגעת נוער, רגעת נוער הכהנים.
למה זה לא מופיע?
זה מופיע בספר שמואל ולא מופיע בדברי הימים.
מוזר מאוד.
התשובה היא כזאת.
זה עוד אחד מההבדלים שיש בין
ספר שמואל ומלכים לדברי הימים.
בספר שמואל ומלכים מדברים על תולדות הממלכה.
ובתולדות הממלכה, שאול הוא המלך,
וכל מה שקורה מתחתיו
זה אחריות שלו,
מיניסטריאלית שלו.
בספר דברי הימים מדברים על תולדות המלכים,
והמלכים ברמה האישית,
שאול לא היה אשם בזה,
כי דואג, ניצל את עובדת
היות שאול נתון תחת מתקפה של רוח רע,
והוא תמרן אותו, עשה לו מניפולציה.
זה יהיה כתוב,
וימות ש...
כי ערד שואל את כהונא אדוני,
גם בדרך אגב,
כאילו בספר דברי הימים,
ששם יש איזשהו סיכוי,
שם יש איזשהו סיכוי, סיכום, סליחה,
של כל העניין הזה כולו,
לא מופיע.
מופיעים דברים אחרים, דבר עליהם.
למה? כי זה ברור שדואג,
מה, זו חוכמה לקחת אדם שהוא תחת התקף רוח רעה ולהפחיד אותו עוד יותר, ולהביא אותו, ולנסות אותו כל מיני, זה לא,
אה, זו לא הגבורה. הגבורה היא כמו דוד, להרגיע אותו, לעודד אותו, לנחם אותו. זה מה שדוד עשה.
אבל תראו כאן את דוד איזה אחריות הוא לוקח.
ויאמר דוד לאביתר,
ידעתי ביום ההוא
כי שם דואג האדומי.
יאגד יגיד לשאול, אנוכי סבותי
בכל נפש
בית אביך.
שוויתי,
אל תירא,
כי אשר אבקש את נפשי, אבקש את נפשך,
כי משמרת אתה עמדי.
אם אנחנו מדברים פה היום על לקיחת אחריות ועל זה,
דוד יכול להגיד, תקשיב,
עשיתי מה שאני יכול, מקסימום.
הוא אומר לו לא, ראיתי שם דואג.
לא הערכתי,
שדואג הוא כזה רב אומן בלשון הרע, שהוא יצליח להפך את מה שאני עשיתי לתמונה אחרת, אבל הייתי צריך לחשוש.
ולכן אנוכיסא הוא לוקח אחריות. הוא אמר דוד, אני אחראי.
ולכן אתה משמרת עימדי, אני אגן עליך.
זה המעט שאני יכול לעשות. הוא לוקח אחריות.
ככה נראה מלך.
למרות שיש לו את כל התירוצים הכי טובים בעולם, עשיתי מה שאני יכול, הכל הכל הכל.
הוא לא מבקש תירוצים, אלא הוא לוקח אחריות,
ולא רק אחריות ברעיון כלשהו,
אלא אחריות למעשה.
מעכשיו, אביתר, הבן של אחימלך,
נשמרת עתה עימדי, אני אשמור עליך, אני אגן עליך.
הפרק הזה הוא פרק מכונן, כי הוא בעצם די קובע את תחילת ההידרדרות וההתרסקות
של ממלכת שאול, סוג של מדחי אל דחי.
את הסיפור הזה, אם דואג, אנחנו עוד נסגור בהמשך.
נמשיך בעזרת השם בשבוע הבא.
תה״ם, תה״ם, תה״ם, תה״ם, תה״ם. תה״ם, תה״ם, תה״ם, תה״ם. תה״ם, תה״ם. תה״ם, תה״ם. תה״ם. תה״ם. תה״ם. תה״ם. תה״ם. תה״ם. תה״ם. תה״ם. תה״ם. תה״ם. תה״ם. תה״ם. תה״ם. תה״ם. תה״ם. תה״ם. תה״ם. תה״ם. תה״ם. תה״ם. תה״ם. תה״ם. תה״ם. תה״ם. ת
::::::::::::::
