טוב, שלום לכולם,
שבוע טוב, למרות שאנחנו תמיד לומדים על הפטרות בפרשות,
אז האיחול צריך להיות שבת שלום,
אבל
אנחנו מעבירים את השיעור הזה בתחילת השבוע, אז ככה
מקווה שזה מלווה גם כשבוע טוב.
אנחנו מנסים כל שבוע ללמוד לקראת ההפטרה של הפרשה שעומדת לפנינו,
והפעם אנחנו בהפטרת פרשת בו.
אז כמו תמיד, נעשה איזו סקירה מהירה על הפרשה.
לאחר מכן הבנת הפשט, איך ההפטרה, איך התקנה של חכמים שהוסיפו את דברי הנביאים
והצמידו אותם לכל פרשה, אז מה הקשר להפטרה ברמת הפשט?
ואז נסביר את המשמעות העמוקה של הדברים.
אז ככה, אנחנו בפרשה והפטרת בוא.
פרשת בוא, אני כבר זורק פה את הקריאת כיוון,
זה אחת הפרשות החשובות בתורה.
עכשיו, כל פרשה אפשר להגיד שהיא הפרשה החשובה בתורה,
אבל עדיין, יש איזה כמה פרשיות,
כן? למשל, נגיע עוד מעט לפרשת יתרור, שיש שם את עשרת הדיברות.
יש כאן איזה פרשה עם הרבה דברים משמעותיים שמרוכזים בה.
גם פרשת בוא היא בעצם הלב של יציאת מצרים.
פרשת בו זו פרשה שהמון המון פסוקים מוכרים שם, גם
פרשיות שאנחנו שמים בתפילין, וגם אומרים חלקים ממנה באגדה של פסח, ולמעשה כל סיפור יציאת מצרים
הוא נמצא בפרשיות הללו, ואירע בו ושלח, אבל
בפרשת בו זה הלב של הכל.
בפרשת בו יש לנו גם בפרק י"ב את המצווה למעשה הראשונה שעם ישראל קיבל החודש הזה לכם,
ראש חודשים ולחודשי השנה ומי שזוכר רשי הראשון בתורה בפרשת בראשית
וגם פה בפרשת בור הוא אומר זה הפרשה שאתה צריכה להיות לפתוח את התורה החודש הזה עליכם זו המצווה הראשונה
ואז הוא עונה שכוח מסה וגיד לעמו רצה להגיד שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם ומתוך כך נתן לנו את ארץ ישראל טוב יש הרבה מה ללמוד מהרשי מהמדרש הזה
אבל מכל מקום, אחד הדברים שצריך ללמוד זה שפרשת בו יש בצד שהיא למעשה הבסיס של התורה, היא ההתחלה של המצוות שעם ישראל מקבל.
למעשה הלידה של עם ישראל מתרחשת לנו בפרשת בו.
ופרשת בו היא חלק מרצף הפרשיות של ספר שמות. כאן אני שוב עושה לנו פה איזה טיפה אישור קו.
ספר שמות זה ספר הגאולה, הספר שבו עם ישראל נגאל.
ואם אנחנו מורידים את זה גם לרמה הנפשית האישית,
אם ספר בראשית זה ספר של שרידות, תחילת האנושות,
המציאות כולה נמצאת באיזה סוג של כאוס,
ויש איזה הבזקים של האבות, אברהם, יצחק ויעקב, שנותנים איזה קריאת כיוון, אבל עדיין הכל נמצא, עדיין שקוע בעולם האלילי, הקדום, הפראי.
ספר שמות זה ספר הגאולה.
איך בעצם אדם מתחיל לגאול את עצמו מתוך העולם הזה ונפתח לשם הגדול של אלוהים,
כן, שראינו אותו בתחילת ספר שמות, שהקדוש ברוך הוא אומר למשה רבינו שהשם שלו זה "היה אשר אהיה שלכני אליכם", מה שהפך להיות אצלנו י"ק ו"ו"ק.
זאת אומרת, היכולת של האדם, זה מה שספר שמות מלמד אותנו,
לצאת מההווה,
לצאת מההתבוססות הזו פה בעולם הזה ולהיפתח למשהו עליון יותר.
אז זה הפרשיות הללו,
דיברנו גם על זה שבעם ישראל,
שקוראים את הפרשיות הללו, אז התקבל מארי הקדוש, שזה נקרא ימי השובבים, שמות ואירע בו בשלח יתרו משפטים,
פרשיות שעוד פעם, יוצאים בכל דור ודור, אנחנו יוצאים מהמיצרים שלנו, ממצרים, היום גם נדייק קצת יותר מה זה הייתה בדיוק מצרים,
ואיך בכל דור ודור אנחנו משתחררים מהשובבות, שוב, מהיצרים, מהמשיכה לאחור,
מהשקיעה הזו בחומר, בלבנים, בשגרה של החיים, בבעיות, בקשיים,
בכל הצדדים שלא נותנים לנו לפרוס כנפיים אלא יו"ת קיי וו"ת קיי,
אז גם פרשת בור היא נדבך מאוד מאוד חשוב פה בתוך המהלך הזה.
אז ראינו את פרשת שמות עצמה, שהיא דיברה על השם, כמו שאמרנו, מה בעצם המטרה שלנו, לאהיה אשר אהיה, לצאת מהמצרים.
ואז ראינו את פרשת וירא, שהיא עסקה בעיקר בשבע המכות הראשונות, כן? מה שמוציא את עם ישראל ממצרים זה עשרת המכות,
שעשרת המכות, כפי שהסברנו,
זה לא רק איזה כל מיני איזה קיצור קסמים וכשפים ופירוטכניקה הוליוודית שהקדוש ברוך הוא רצה שעם ישראל יצא ממצרים ככה באיזה תפאורה מתאימה,
אלא עשרת המכות זה למעשה עשרה רבדים שהמציאות מוכה
כאשר הפרעה, כאשר המצריות מסרבת להוציא את עם ישראל ממצרים, כאשר בן אדם, כאשר חברה,
כאשר האנושות היא,
היא מסרבת לתת לנשמה לפרוץ, לצאת מעבדות לחירות, לצאת מהעולם החומרי, ומתעקשים ככה להאחז בעולם הזה,
אז יש לנו מכות,
דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שכין, ברד, זה שבע המכות של פרשת ואירה.
הסברנו שזה שבע רבדים, דם זה הכי נמוך במציאות,
צפרדע זה משהו ככה שבין העולמות, בין הים ליבשה,
כינים זה שייך לעפר,
הרוב זה בעלי החיים שמתערבים,
וככה לאט לאט העולם המצרי הולך לו וקורס,
וכעת, כאמור, אנחנו מגיעים לפרשת בוא. אז מה קוראים לו פרשת בוא? שוב, ברמת הפשט,
חלק מהיציאה למצרים, אומר הקדוש ברוך הוא למשה, בוא אל פרעה, כן? אנחנו נכנסים פה,
באים אל, מה שנקרא, אל השלב הסופי,
נכנסים פנימה אל מעגל האבטחה האחרון שעוד החזיק את פרעה,
ויש לנו דבר ראשון פירוט של שתי המכות,
הרבה וחושך.
בסדר? מכת בכורות, תכף נדבר, יש איזו הפסקה בין חושך למכת בכורות,
אבל קודם כל, הרבה וחושך.
אז תדבר על המשמעות העמוקה של הרבה וחושך, אבל לעת עתה אני רק אומר שוב את הפשט.
לאחר מכן יש את ה... בין מכת חושך למכת בכורות, יש את ההכנות הגרנד פינאלה, מה שנקרא, את ה... איך עם ישראל מתכונן ליציאה ממצרים,
ואז כאמור נאמר לנו דבר ראשון מצוות קידוש החודש, החודש הזה לכם, ראש חודשים ולחודשי השנה, מכאן מתחיל לוח השנה היהודי,
לחודש ניסן, זה התחלת
התהליך שעם ישראל יוצא ממצרים, ומתוך כך נקבע כאמור כלוח השנה.
ואז יש לנו את בעצם מצוות הפסח,
לקחת שא, לשחוט אותו, כן, עם ישראל באותו לוקח,
קושר את זה לקרי המיטה,
מסמן דם על המשקופים,
יש לנו את המצווה של לאכול את קורבן הפסח, לאכול את השא הזה, כן, זה גם דברים שלדורות, כן, איך היה נאכל קורבן הפסח במקדש,
לכן אותו צלי, קרב, על קרבו,
משפחות מתכנסים יחד.
יש לנו ציווי לעם ישראל שיקחו, תשאלו אישה מעת רעותה, כלי כסף וזהב, תיקחו כל מה שניתן ממצרים.
וכמובן המצה גם מוזכרת בפרשה הזו, כן? שעם ישראל אופים לחם שלא מספיק להחמיץ ואנחנו מאז אוכלים מצה ונזרים על לא לאכול שבעה ימים חמץ ורק מצות.
זה פסוקים שנקרא מהדהדים ואחרי זה יכרזו את החיים של עם ישראל לכל הדורות.
ואז כאמור יש לנו את מכת בכורות,
שזה המכה, מה שנקרא, שמשחררת סופית את עם ישראל ממצרים.
יוצאים ממצרים, שוב עם כל מה שדיברנו,
מותניכם חגורים, בחיפזון יוצאים ממצרים, יש כאן איזה תיאור,
אני השם מתהלך בארץ מצרים, אני ולא מלאך, אני לא שרד, כן, יש כאן,
הקדוש ברוך הוא מכה את הבכורות של המצרים,
ועם ישראל בחצות הלילה יוצא מארץ מצרים.
וסוף הפרשה זה שאחרי שדיברנו על כל יציאת מצרים, הקדוש הוא מצווה, תשמרו את זה לדורות, את יציאת מצרים,
ואז הוא נותן עוד מצווה של מצוות פטר חמור, שכמו בכורות, דיברנו שייקבו את הבכורות,
אותו דבר גם אתם צריכים לפדות את הבכור החמור שלכם, שנולד,
אז היו כולם עם חמורים, זה היה המשק החקלאי,
כשהיה נולד הבעל, החמור, הבעל החיים הראשון, הוולד הראשון, העייר הראשון, אז צריך לפדות אותו, כן, זה משהו שנותנים לכהן, כסף, וזה כביכול,
אתה יכול להשתמש בזה, כי לפני זה, זה שייך לאלוקים.
וממש פסוק אחרון בפרשת בוא,
והיה לאות על ידיך ולזיכרון בין עיניך מצוות תפילין, שמכאן לומדים שאת הפרשיות הללו,
אין, אנחנו נשים בתפילין, ארבע פרשיות,
אז אחת מהן זה הפרשה פה של פרשת בוא,
מצוות פטר חמור ופרשיות אחרות שמדברות על יציאת מצרים,
כל זה מה שנקרא פרשת בו,
שאפשר לדבר עליה מכאן ועד,
כן, היו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה,
כן, כל שנה ושנה אנחנו מדברים על פרשת בו.
ועכשיו מגיעים להפטרה. ההפטרה של פרשת בו זה בנביא ירמיהו, פרק מ"ו,
מפסוק י"ג עד סוף הפרק,
שהנביא ירמיהו מדבר על מכה על מצרים.
יש כאן תיאור, אם אתם זוכרים, גם שלמדנו על פרשת ואירע, והיה הפטרה מהנביא יחזקאל, גם דובר על מכה על מצרים.
צריך להבין, האימפריה המצרית, זה גם חלק פה מהסיפור,
זו הייתה אימפריה שהייתה בערך שלושת אלפים שנה, זו אולי האימפריה הכי ותיקה בעולם,
והיא הייתה מלאה בשושלות שהפסיקו,
נכנסו, אף אחד גם לא יודע בדיוק לסדר את זה, זה אלפי שנים שכמובן לא מתועדים ומתוארכים בצורה מסודרת.
מכל מקום, לכל דור היה את הפרעה שלו.
פרעה זה היה שם כללי, מלכי מצרים, למרות שהם קראו לעצמם לפעמים רמסס, ענייני, אבל זה שילוב של איזשהו, התורה בכל אופן, כל פעם לוקחת את המלך המצרי התורן וקוראת לו פרעה, וכל פעם יש איזו נבואת חורבן עליו.
אז גם הנביא ירמיהו פה כאן,
מדובר כאן בסוף ימי בית ראשון,
נבוכדנצר מלך בבל הולך להכות פה את פרעה.
אז הנביא ירמיהו, גם אנחנו לומדים את ההפטרה הזו, שמדברת על מכה, על המצריות, על האימפריה המצרית המאוחרת יותר,
אחת מהן,
וכאן זו ההפטרה.
טוב, אז זו רמת הפשט, ועכשיו כאמור ננסה טיפה להעמיק בדברים ולחבר את זה להפטרה.
לדעתי נחבר את זה גם לאקטואליה שלנו.
כן, קראתי לשיעור, אני נותן פה את הפרומו,
לשחוט עגלה יפהפייה.
למה אני קורא לזה כך? כי בתוך ההפטרה יש את הפסוק,
עגלה יפהפייה מצרים.
ככה הנביא קורא למצרים, עגלה יפהפייה,
אז העגלה הזו נשחטת גם בפרשה וגם בהפטרה שלנו,
וכל אדם אמור לשחוט את העגלה יפהפייה שנמצאת אצלו בנפש.
ואני עכשיו אסביר.
אז ככה.
פרשת בואו, כפי שציינו,
עם ישראל באך אל השלב האחרון ביציאת מצרים.
הרעיון של יציאת מצרים זה לצאת מהמצרים
וכל דור ודור,
לשבור את השיעבוד,
לשבור את העמדה הזו שבן אדם הוא שקוע בעולם הזה, בכאן ובעכשיו, במקום לשאת מבט אל אהיה אשר אהיה, אל המשמעות, אל הערכים, אל הנצח,
וכל פעם הוא נופל בפיתויים המצריים.
אז זה מתחיל במכת הרבה, בסדר? אחרי שדיברנו על שבע המכות בפרשת וירא, כאמור, מכת הרבה,
אז לא פעם, העיקר שלנו להגיע להפטרה, אבל בכל זאת,
פטור בלא כלום אפשר,
מה הרעיון של מכת ארבה?
מכת ארבה מגיעים הרבה הרבה, מגיעים הרבה יצורים קטנים שנקראים ארבה, והם מכסים את עין הארץ והורסים שם את כל החקלאות המצרית.
הרעיון של מכת ארבה,
ככה מסביר המהר"ל מפראג, הוא נותן, הספר שלו גבורות השמש,
מסברים מאוד מאוד עמוקים לכל הפסוקים הללו של פרשיות וירא ובו.
הוא אומר,
יש פסוק בספר משלי,
מלך אין להרבה,
ככה אומר שלמה המלך, אומר בספר משלי.
הרבה זה ביטוי להרבה יצורים קטנים שאין להם מלך. זאת אומרת, הם לא נמצאים באיזה שליטה שיוצרת תיאום אחד מהשני. הרי
אם ניכנס לראש הערביי,
מה המטרה של ההרבה? הרי לאכול, נכון? צריכים לשרוד.
כשאתם מגיעים בצורה כזו,
אתם מכסים כל ירק, זאת אומרת, לא נשאר שום דבר.
כאילו, תעבדו, חכם.
אתם רוצים, תגיעו בגלים, אתה יודע, גל ראשון, תן לתבואה קצת לגדול,
ואז תגיעו גל שני, תחלקו, שכולם יצליחו לאכול.
מלך אין לה הרבה.
הרבה זה תפיסה שהיא שיקוף בטבע לאיזה יצר מצרי שקיים בעולם.
אין שליטה,
אין דחיית סיפוקים,
אין איזה משהו כללי שאומר שהפרט נדחה כאן בפני הכלל ותבין שגם אם לך תהיה קצת פחות רעב, אבל לפחות לאחרים יהיה יותר מה לאכול.
זה לא נמצא בראש הארבעי.
בעי זה כל אחד תפוס ככל יכולתך.
זה המשך ההתמוטטות של הציוויליזציה המצרית. אתה מבין,
המצריות,
שהיא, אמרנו,
הביטוי לפרעוניות הזו של אנחנו לא נשחרר את עם ישראל,
אנחנו לא ניתן לעבדים לצאת לחירות, אנחנו לא ניתן לנפש האנושית להשתחרר מהשעבוד שלה.
אז אדם המצרי משלה את עצמו שאני,
אוקיי,
זה סדר העולם, ככה העולם בנוי, שאנחנו שולטים ורומסים את החלשים,
וככה נמשיך להתנהל, והחברה שלנו תפרח, ומצרים תמשיך להיות אימפריה וזה. לא,
לא, לא.
כמו שאומרים עובדי פרעה שם, אחרי,
טרם תדע כי עבדה מצרים.
אתה לא מבין מה קורה פה.
הכל מתפורר, הכל מתפורר. כאשר אדם לא פועל מתוך משמעות, מתוך ערכים,
אין דחיית סיפוקים. החברה כולה נלחמת אחת בשנייה, כל אחד מנסה לתפוס ככל יכולתך, כל אחד אכפת לו רק מעצמו.
אי אפשר לחיות בעולם כאשר אתה נמצא בתפיסה מצרית,
שמה שחשוב לך זה רק המעגליות האגואיסטית שלך, ואני, ואני, ואני.
ובאמת זה מדהים שאחרי שעבדי פרעה, אחרי מכת הרבה,
באים לפרעה, אומרים, תרם תודה כי עבדה מצרים, כאילו,
שחרר כבר את העבדים האלה, ושנתחיל פה טיפה לחיות, אז פרעה
ככה קורא למשה רבנו, אומר לו, טוב, מה אתם רוצים? כן, אז בפרשת בואו, אומר לו, משה, אנחנו הולכים רק דרך שלושת ימים במדבר, אנחנו רוצים ללכת לזבוח להשם אלוהינו.
טוב, אומר פרעה, יאללה, בואו נזרום איתכם, מי ומי ההולכים?
אומר משה, בנערינו ובזקנינו נלך, כי חג השם לנו, בטפנו ובנותנו.
ואז פרעה אומר, לא, לא, לא, לכו נא הגברים עבדו את השם אלוהיהם. מה אתה אומר, שולח לי פה את כל העם, ושוב, עמום מתפוצץ, כן, המשא ומתן מתפוצץ.
פרעונים למיניהם,
הם לא מוכנים שכולם יצאו לחירות, שכל החטופים יצאו לחירות, זו תפיסה כזו.
אנחנו שולטים, אבל בעומק העניין יש כאן את הנקודה הזו.
משה רבנו מדבר על האידיאל של עם ישראל. האידיאל של עם ישראל,
כולם יוצאים לחירות, בנערינו, בזקנינו, בנינו, בנותינו. אף אחד לא נשאר מאחור, כל אחד דואג לשני.
התפיסה הפרעונית, התפיסה המצרית, מה?
לכו נא הגברים, זאת אומרת, החזקים, אתם,
איכשהו אני מוכן לתת לכם לחיות, אבל החלשים,
המעגלים האחרים, לך תמותו, למי זה אכפת?
זה המכת הרבה שהיא עוד אבן מנופצת פה בחומה הפרעונית. טוב, סיימנו את מכת הרבה, ואז יש לנו מכת חושך,
מכת חושך, שלושה ימים חושך אפלה.
גם פה, מה עומק העניין, מסביר המרה? לא רק שהמצרים לאירו אחד את השני, שזה כבר זה,
אלא, כמו שאומרת התורה, וימש חושך. וימש חושך, דורשים חז"ל, היה בחושך ממשו. זאת אומרת, זה לא רק היה חוסר אור,
אלא היה איזה ערפל סמיך שהחושך עצמו היה עם איזה ממשות שהמצרים לא רק ראו איש את אחיו שלושה ימים, אלא הם קפאו במקום.
כל אחד עומד בעצמו.
שוב, כאן זה כבר מדרגה נוספת בהתמוטטות של העולם המצרי.
כבר זה ברמת הקוסמוס, אתה מבין?
החושך, האור, הכוכבים, הכל פה הולך ומשתנה, הכל הולך ומתהפך כאשר אתם לא מוצאים את עם ישראל למצרים, ואז מה קורה?
בן אדם נכנס לחושך,
בן אדם
שלושה ימים הוא לבד ובחושך.
זה שוב, העולם החומרני, העולם המצרי, העולם הזה שכל כולו שקוע באגואיזם האישי ובסיפוק הכאן והמיידי,
הוא בסוף לא מביא לבן אדם את האור שהוא רוצה, הוא לא רואה איש את אחיו, הוא לא עכשיו נמצא פה באיזה משהו גדול של משמעות שהולך ויוצא לחירות וכולנו יחד. לא, אתה
מת לבד ובחושך, כמו שנוהגים לומר.
זו מכת חושך, ואז, שוב, לפני שניהם מכת בכורות,
אז אני מסביר שוב את ה... ממש בכמה מילים, את העומק של כל הציוויים האלו של יציאת מצרים.
דבר ראשון, החודש הזה לכם ראש חודשים הוא לחודשי השנה.
כן?
למה זו המצווה הראשונה? זה למעשה יצירת, כמו שאמרנו, לוח השנה היהודי. זה הזמן.
אתם מבינים? עד אז עם ישראל לא היה לו זמן. בעולם האלילי המושג זמן זה היה מושג מאוד מורפא, לא היה שעונים, לא היה זה.
ואז כאילו
שבן אדם אין לו תאריכים מדויקים,
זה יוצר איזה עולם כאוטי כזה. אתם מבינים? בן אדם הוא
לא יכול לסמן תהליך. כאשר יש לך תאריך, אתה יכול להגיד לפני כך וכך שנים, לפני כך וכך חודשים, היה כך וכך, והנה מאז התקדמתי כך וכך.
כאשר אין זמן, הכל כזה,
זה היה לפני שלוש עונות גשם, זה היה פעם, אתה מבין? הכל מתערפל, מה היה לפני 20 שנה, מה לפני חמש שנים מעלית, מה היה אתמול.
זה הופך להיות עולם שבן אדם, אתה מבין, אם הוא נמצא בלופ של מעגל זמן,
לולד זמן כזו, שהוא לא מצליח לצאת, אתה מבין? הוא לא יכול לסמן מה הוא עבר בחיים,
מי יותר גדול ממי, אתה אומר, בסדר, התינוק נולד,
אז אני פיזית יותר גדול ממנו,
אבל כשהוא כבר הופך להיות נער והוא יותר מבוגר והוא יותר גבוה ממני,
אז בעצם הוא החזק, אני צריך להקשיב. לא,
אין היררכיה,
אין את התחיית סיפוקים הזו של זקנים, שהם נותנים את השכל לצעירים בניסיון החיים שהולך
ומצטבר ומוביל את המציאות קדימה.
וזה מה שעם ישראל מקבל ביציאת מצרים.
חודש הזה לכם, ראש חודשים, חודש מלשון התחדשות.
אתם לא מסתובבים לכם פה באיזה מעגל סיזיפי,
כן, כמשהו, מיתולוגיה יוונית, סיזיפוס,
שההילים פעם כעסו על מישהו ונתנו סיזיפוס, נתנו לו עונש, הוא ירים אבן עד ראש ההר, ואז זה התגלגל למטה, ואז שוב הוא ירים את זה על ראש ההר, כן, מזה הביטוי עבודה סיזיפית, שבן אדם נמצא בשוב איזו מעגליות אינסופית כזו של חיים, שלא ברור מתי מתחילים, מתי מסיימים, בשביל מה אני עובד,
הכל אני מרגיש, אני חוזר על עצמי,
הכל שיגרע, הכל שיגרע, אני בגיל 50 ואני מרגיש שלא התקדמתי כלום בשנים האלה, ואני בעצם חוזר לכל מיני תאוות ויצרים שהייתי בגיל הנעורים, או שאין לי את זה, ואז אני מצטער שאני לא שם.
קיצור, בן אדם נמצא בתוך הלופ של עצמו,
זה מה שנשבר במצוות קידוש החודש, לא, יש לכם זמן, ולכן עכשיו אתם גם הולכים לשחוט את השה המצרי, הנה זו נקודה חשובה שתהיה קשורה להפטרה.
למצרים, שוב, צריך להבין,
התרבות המצרית זו תרבות של שלושת אלפים שנה,
שהיא כמובן מלאה באינסוף אלים ומלכים,
אבל התרבות המצרית באופן כללי היא הייתה תרבות
מיסטיקנית ואפלה ברמה שאנחנו לא מבינים.
אנחנו מכירים קצת יהודים של תרבויות קודמות,
כמו רומא, יוון,
ששם זה כבר היה התחלה של איזשהו רציונליזם,
איזו טיפה של אנושות שפועלת בצורה הגיונית.
התרבות המצרית, שהיא הייתה התרבות המרכזית של העולם העתיק הקדום, העולם המיתולוגי, זו הייתה תרבות שכולה הייתה מלאה בכשפים,
בבעלי חיים טורפים. דיברנו פעם שעברה על התנין שהיה שם ביאור, נחשים,
הכוהנים שם שלטו בחברה, שהיו כולם כמובן איזה עבדים נבערים,
שכל הזמן הכוהן מקריב אותם לכל מיני דברים באיזה תחושות מעורפלות,
ובתוך המציאות הזו היו כאמור כמה אלים ובעלי חיים, הכל סביב הצדדים החייתיים של המציאות,
ואחד הבעלי החיים המרכזי זה היה כבש. עכשיו, מה זה כבש?
כבש, שוב,
לנו היום זה לא רק כלום, אנחנו רואים כבשים, לפעמים כשאנחנו נוסעים, לא יודע, בכבישים, אנחנו רואים שם איזה רועה ערבי הולך עם כמה כבשים.
אבל בעבר הכבש זה היה בעל חיים מאוד מרכזי, זה היה האוכל, זה היה הצמר, הביגוד.
כבש זה בעל חיים שנותן תחושה של שליטה, אתם מבינים? עדר כבשים.
משהו כזה בלי כיוון, בלי מטרה, מסתובב לו בעולם, מחפש איך לאכול, להשמין ולסיים את החיים האומללים האלה.
זה הרעיון המצרי, אנחנו סוג של כבש.
גרסה אחרת של הכבש זה עגלה,
עגל, גם,
מה שבעל חיים שאנחנו ניפגש איתו בהמשך התורה.
עגל,
זה עגל, כבש, זה אותו רעיון, זה עגל מלשון מעגל,
מסתובב במעגלים, זה משהו כזה ביתי, חמוד.
לכן, אם אני רוצה,
איך אומרים, להמשיג את המושגים של היום,
אז כלב, עגל, כבש, זה מה שקוראים היום פאפי.
כאילו, כלבלוב קטן, חמוד כזה, משהו שנותן לבן אדם תחושה
של שליטה, כאילו, האלוהים שלי זה משהו כזה שאני אוחז אותו בידיים שלי, לא איזה משהו שפורץ, שיש בו תהליך.
עם ישראל מצווה לשחוט את הכבש, לשחוט את העגל,
לקחת את העמדה הזו ולצאת ממנה.
ועכשיו, זה מאוד סכנה,
כתוב שהיה שם נס גדול, אז אנחנו הורגים את השבת הגדול,
שהמצרים יורגים את ה... מי שמנסה לפרוץ את המעגליות, מי שמנסה פה ככה לצאת לחירות,
להגיד שלעולם הזה יש כיוון, יש תהליך, ואנחנו לא כולנו רק שקועים בלראות כל היום נטפליקס,
זה מעורר זעם נגדו.
עם ישראל שוחטים את הכבש, זה הנס הגדול של השבת הגדול.
היה את האומץ של עם ישראל לשחוט את הכבש ולמרוח את הדם
על הזוויות המשקוף.
אנחנו יהודים, אנחנו לא שייכים למצריות הזו.
יש לנו סימן הכרע לאות על ידיך, או לטוטפות בין עיניך,
או מזוזות ביתיך, או בשעריך.
אנחנו לא כבשים, אנחנו יוצאים.
וזה באמת הרעיון של כל יציאת מצרים. כל יציאת מצרים, שוב, אני אומר את זה בשתי מילים,
זה הנושא הזה של לא לאכול חמץ,
ולעומת זאת לאכול מצה.
הפשט הוא, כי עוד פעם לא הספיק בצקם להחמיץ, אבל שימו לב, כל המנגינה של פרשת בוא, זה כי בחיפזון יצאת ממצרים.
אנחנו יוצאים, אנחנו אקטיביים,
אנחנו שוברים את המעגליות הפסיבית, הישנונית, היצרית.
חמץ, מה זה חמץ? חמץ זה בצק, בצק שככה מחמיץ את השעה, מטפיח וזה, בן אדם ככה מתגלגל לו עם החיים שלו וזה, במילא אין משמעות, אין מטרה, יאללה, אני מצרי,
כאן נחיה, כאן נמות, העיקר ליהנות קצת, ואיכשהו
לשרוד את העולם האומלל הזה עם כמה שפחות כאב וכמה שיותר הנאות.
מצה, לעומת זאת, זה בצק ממוצה.
בדיוק מה שצריך.
18 דקות, כן, גימטרייה חי, בסיבובים המקובלים.
זה החיים. אדם, תראו, עם ישראל יוצא ממצרים, אנחנו לא אוכלים חמץ,
וזה נשאר לדורות. שבעה ימים השנה אנחנו לא אוכלים חמץ, אנחנו ממוצים, מדויקים.
בסדר, כל השנה אנחנו לא עומדים בזה,
אז אנחנו כן צריכים לאכול חמץ, אבל יש שבעה ימים שאנחנו נזכרים ביציאת מצרים, שהמטרה שלנו בחיים זה לחתוך פה את כל השעבודים ואת כל הפסיביות הזו,
ולכן נותניכם חגורים, מקלחם בידכם, ככה יצאתם ממצרים, זו הפרשה,
והנה אנחנו מגיעים למכת בכורות, שוב, מכת בכורות זה אותו רעיון, הכל זה סביב הדברים. עשרת המכות אנחנו מגיעים, מה שנקרא, לפינאלה,
מכת בכורות זה המכה שזהו,
פרעה מתמוטט, מצרים, כל הסחרים נפרצים.
למה?
בכור. מה זה בכור? המצרים,
הקטע של הבכור היה חזק שם. כתוב שם שבכור פרעה, בכור
מצרים, אין בית אשר אין באמת, תורשים חז"ל, מה היה עם בית? מה? לא היו בתים שלא היו שם בכורים, שהבכור כבר מת, הבכור לא היה בבית,
אז אומרים חז"ל, המצרים,
גם כאשר מת להם הבכור, הם שמו פסל של הבכור והיו משתחווים לו, זאת אומרת, הייתה איזה עבודה זרה במצרים סביב הבכוריות.
מה הרעיון העמוק שעומד מאחורי, הדבר הזה שצריך להכות את הבכורים כדי לצאת ממצרים. בכור זה אותה
נקודה שאנחנו אז מדברים עליה. מה זה המצריות?
המצריות זה העולם הזה, החיבור אל החומר, אל המים, אל בעלי החיים, אל הדבר, אל המקנה, אל החקלאות.
יש דבר שהוא השיא, אתה מבין? ברכת בכור זה המכה העשירית, היא פוגעת כבר בנפש האדם.
בכור זה הרגע של הראשוניות בחיים, כן? אדם מוליד ילד,
יש כאן את הרגע שהנה אני יצרתי חיים.
זה בכוריות, זה לא רק במשמעות של הולדת ילד, זה בכל דבר,
הקסם הזה של העולם הזה, וואי, פעם ראשונה שאני רואה מחשב,
פעם ראשונה שאני אוטו חדש, פעם ראשונה שאני עולה לכיתה א', אני,
הקטע הזה של,
טוב, העולם הבנתי, דם, צפרדע, כן, בסדר, העולם הזה הוא...
אבל יש לי רגעים,
שאני אומר, וואי, זה שווה לחיות בשביל הדבר הזה.
עוד פעם, זו הנאה ראשונית,
הרגע שאדם אומר, וואי, זה שווה הכול,
אז זהו שלו.
הבכוריות מוכר בארץ מצרים.
אתם לא תהיו עבדים, גם לא לתחושה הזו.
אתם כמו, תצאו מהמעגליות הזו של הבכוריות, הכל זה סביב אותו רעיון.
שא, כבש, בחורים, בעלי חיים, זה הכל סביב משהו שנותן לבן אדם אחיזה בעולם הזה.
אתם מכים את הבחורים, בני בחורי ישראל. עם ישראל הוא מוביל את המציאות לראשוניות של קדושה שפורצת את העולם הזה.
ואת זה, וכאן אני מסיים, כי אנחנו ממש פה,
כמו שתמיד בסוף יוצא לנו שחצי מהשיעור זה הסבר של הפרשה, אבל אין מה לעשות.
את זה אנחנו מקיימים במצוות אחרות,
כמו מצוות פטר חמור, מה זה מצוות פטר חמור? שוב, חמור זה החומריות, זה אז היה הכלי, הרכב, זה היה,
הבן אדם נמדד לפי איזה סוג חמור היה לו,
היה לו איזה מודל יש לו שם, איזה
חמור חשמלי, לא חמור יצור טסלה,
הוא היה החמור שנולד, האייר הראשון שנולד, גם, זו התחושה הזו, יש לי טסלה חדשה, יש לי את העולם הזה, אני אוחז.
את זה אדם פודה.
זה שייך בעצם אל הקודש, תיתן כסף לכהן, זאת אומרת,
תיצור פה איזה שהוא תהליך שאתה מבין שגם החומריות הזו היא לא עיקר החיים, אלא העיקר זה אל הקודש.
ואת זה, את המצווה הזו ואת כל מה שקראנו בפרשה, אנחנו שמים והיה לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך, את זה שמים בתפילין.
מה זה תפילין?
תשמעו, זה לקחת אור גס, כן, זה התפילין, זה רצועות אור גס, הכל,
את העולם הזה,
וקושרים אותו, אתם מבינים?
על הזרוע ועל הראש,
על הלב ועל המוח,
ועל לאות על ידך ולטודפות בין עיניך.
כי בחוזק יד הוציאך השם ממצרים.
אתה כל יהודי, אתה כל בוקר תקשור את התפיסה הזו, גם ברמה המקשית, גם ברמה השכלית,
בכל החיים שלך,
שאנחנו לא משועבדים למצריות, אנחנו לא משועבדים לחמוריות,
אנחנו לא משועבדים לכבשיות, אנחנו יוצאים מהמעגליות.
אנחנו, כן, אז גם התפילין הן מרובעות ושחורות, הלכה למשה מסיני.
מרובע, זה
קווים ישרים, קווים.
עם ישראל, ישראל, ישר אל.
זה הכיוון, לא כזה, זה קשור להרבה דברים. תשימו לב,
המצוות בעם ישראל הן מצוות ישרות.
בסדר?
סתם עכשיו עולה לי בראש, ארבעת המינים.
גם זה, נכון? זה לולב, אתרוג, זה
לכל הצדדים.
יש כאן איזה עמדה כזו.
עם ישראל זה ישר, הוא לא סובב סביב עצמו.
לא, יש פה הרבה עוד מה להרחיב.
מכל מקום, זה הרעיון של פרשת בור.
שחטנו
את העגליות, את המעגליות, את הבכוריות, את הכבשיות.
והנה, כעת אנחנו מגיעים אל ההפטרה.
שימו לב, אנחנו ממשיכים עם הפורעוניות והמצריות שהמשיכה לה בעולם.
הרבה שנים אחרי יציאת מצרים, עדיין יש לנו שוב את הפרעה התורן, את העמדה הזו התורן, וכאן אומר ירמיהו מ"ו פסוק י"ג: "הדבר אשר דיבר אדוני לירמיהו הנביא לבוא נבוכדנצר מלך בבל להכות את מצרים". שוב, הפשט הוא חלק שם מהמאבקים העולמיים, אז עכשיו נבוכדנצר מלך בבל
הולך להכות את מצרים,
ובמקרה הזה אנחנו בעד בבל, גם בבל, כידוע, יש לה נבואות עליה,
שהיא תשלם, היה לה את הבבל, את הבעיות שאלה.
אבל כעת, בתוך ההקשר הנקודתי,
פה אנחנו רוצים להכות את המצריות, ונבוכדנצר הוא השוט של אלוהים להכות פה את המציאות המצרית.
טראמפ, אתה מבין?
זה עכשיו זה שהולך פה לנפץ את המצריות הפרוגרסיבית.
בסדר, זה לא מושלם, זה לא מושלם, יש בעיות וזה, אבל הקדוש ברוך הוא פה מנהל את המציאות בתסיסה העולמית,
ואנחנו צריכים להכות את המצריות עכשיו.
אז מה קורה?
"הגידו במצרים והשמיעו במגדול" כן, זה מגדול, זה מקומות במצרים,
"השמיעו בנוף ובתחפנכנס,
אמרו, התייצב ואכן לך, כי אכלה חרב סביבך.
אומר הנביא ירמיהו למצרים,
דיר באלק,
אין לכם מושג מה הולך להיות פה.
עכשיו,
תתכוננו, תתכוננו, כי הולכת לאכול חרב סביבך.
אגב, ברמת הפשט גם יש דיונים היסטוריים, האם מצרים שמעו את הנבואה של ירמיהו.
אנחנו יודעים שנבוכנצר שמע, נבוכנצר, היה לו קשר מיהו,
הוא ככה,
ירמיהו נתן לו איזה סוג של גיבוי
רוחני מעם ישראל, אבל המצרים, זהו,
תקשיבו טוב מה הולך להיות על העולם המצרי שלכם.
בנדוע נסחף אבירך,
לא עמד
כאדוני עד אפו. אתם, המצרים, שואלים את עצמכם, למה אבירך? אבירך זה ערך הפרשים שלך, הסוסים שלך.
חיל פרעה בים סוף,
גם סוס, פרעה, סוס ורוכבו, נפל בים, נכון, בשירת הים.
סוסים זה גם היה צד חזק במצרים. זרמת סוסים זרמתם, ככה גם נאמר עליהם.
סוס זה, שוב, אנחנו פה
כל בעלי החיים
של האגסים של העולם. סוס, אומנם הוא רוכב מהר, אבל זה משהו מאוד יצרי, כן?
הוא בעל חיים כזה, שהצד היצרי בו,
המיני הוא מאוד מאוד חזק.
זה גם היה חלק ממצרים, היה שם הכל סביב סוסים ובעלי חיים
בכל המובנים. זו הגאווה של מצרים, אנחנו עם המרכבות,
עם הסוסים, עם
האבירים הללו, כל אלה,
הם לא יעמדו מול עכשיו המפלה שלכם.
השם הדף אותם.
ירבה כושל גם נפל איש אל רעהו.
כל החיילים שלכם יפלו,
ויאמרו קומה ונשובה אל עמנו ולארץ מולדתנו את פני חרב היונה. יש פה חרב שהולכת לחסל אותה.
קראו שם פרעה מלך מצרים,
שעון העביר המועד.
שימו לב, זה פסוק מעניין.
הפשט הוא, מה קורה?
אומר הנביא ירמיהו,
המצרים קראו,
כאילו הבבלים קראו לפרעה, יאללה בוא ניפגש למלחמה.
כן, אז הרי זה לא, המלחמות היו אז צבאות כאלה מאוד מסורבלים, וזה היו קובעים מקום, גם לא היו איזה טקטיקות מיוחדות של להפתיע.
עמד הצבא,
פועל אחד ניסה אז את שלו, אז קבעו,
מה שנקרא, תאריך פגישה פה ושם.
אז פרעה מלך מצרים, שעון, שעון זה רעש,
הפרעוניות, כן, אנחנו נבוא, אנחנו נראה לכם, מה אנחנו עושים? ואז היא העבירה מועד,
כנראה היה שם,
נבחון נצר קבע עם פרעה מפגש לחיבה, ופרעה, מה שנקרא, היבריז,
פרעה עשה ויברח.
הרעיון הוא,
כן, הפשט הוא פרעה פחדן,
אלוה המצרים זה אימפריה בהתמוטטות, אתם פה, הבבלים הולכים לאכול אתכם.
אבל שוב אני מחבר את זה למה שדיברנו.
ומה זה הבהיר המועד? המועד, זה מה שדיברנו בפרשה, על פרשת, בוא, הזמן.
זמן, כאשר אדם עומד במועד, כאשר אדם
מילה שלו זה מילה בזמנים, זה קשור לעמדה הזו. עכשיו, אני מתמודד מול החיים, אני בטוח במקום שאני צריך להיות בו, בזמן שאני צריך להיות בו.
אדם מדויק, אדם
שהוא פרעוני, אדם שהוא מצרי, הוא מעביר מועד, הוא כזה מתחמק מההתמודדות, מתחמק מהאחריות.
אני כל הזמן מנסה להוריד את זה
לעמדה הנפשית שלנו, כן?
משהו ברמה האישית, איך בן אדם חי.
אם בן אדם הוא כזה,
אין זמן, אין זמן, לא מאחר, לא וזה, זה אחד.
אבל גם ברמה היותר עמוקה,
דחיינות, אתם מבינים?
דחיינות נפשית זה גם חלק מהמצריות שצריך לשחוט, זה גם חלק מהיציאת מצרים. מה זה דחיינות?
שוב, דחיינות זה עצלות, כולנו מבינים, כאילו בן אדם לא רוצה להתמודד, נעשה את זה מחר,
אבל זה יותר עמוק מזה.
דחיינו את זה, כאילו, עמדה ש...
תשמע, גם ככה העולם הזה, כמו שאמרנו, בלופים,
אני יודע מה יהיה היום, מה יהיה מחר, מה נכון, מה לא נכון.
אדם בשביל לעשות משהו, לעמוד במועד, להתייצב במלחמה מול היצר הרע, מול האויבים החיצוניים, הוא צריך להיות אדם שמאוד מאוד ודאי המטרה שלו בחיים.
הוא יוצא ממצרים,
לא נותן עכשיו, מה, יש פה אויבים?
קונספציה, אני יודע, אם רוצים לתקוף, בוא נחכה, בוא נראה, ניתן לאויב את היוזמה.
כן ייכנסו, כן יחדרו. אם הם יתקפו, אז אנחנו נגן, אנחנו אבל לא...
שוב, זה הכל קשור. העמדה הנפשית הרוחנית היא מחלחלת לכל התרבות בכל המובנים.
אדם
שיוצא ממצרים הוא אדם התקפי במשמעות הטובה של הביטוי. הוא לא מחכה שהבעיות,
הוא כבר יוצא לפעולות פשיטה, מניעה, נכנס, יוזם.
זה הרעיון. אבל פרעה הוא לא כזה.
ואז אומר הנביא ירמיהו, חי אני נאום המלך אדוני צבאות שמו, כי כתבור בהרים וככרמל בים יבוא.
כמו שהר תבור הוא הכי בולט בהרים,
וכרמל, ככה רואים אותו מהים,
ככה יראו את המפלה שלך פרעה, אתה מנסה פה להתחמק וזה.
אתם תראו, המצרים,
כן,
לפני שבר גאון, כן, המצרים, זה גם היה חלק פה מהסיפור,
השחצנות, הפרעוניות, אני לי יורי, אני עשיתי,
וזה, אני פה בולט מעל כולם,
אתם תיפלו.
כלי גולה אסילך יושבת בנק מצרים, תכינו את הכלים שלכם לגלות, אתם הולכים ויוצאים פה.
כי נוף, כן, עיר במצרים, לשמה תהיה, ונצתה מהם יושב. זה יהיה,
הרי הבירה שלכם יהיו לשממה ויוצטו באש.
והנה, כאן מגיע הפסוק שהוא הלב של ההפטרה.
עגלה יפיפיה מצרים,
קרץ מצפון באה, קרץ זה, נו,
שחיטה, כנראה בלי אריש זה קץ, כאילו מצפון, בבל, יבואו ויקרצו אתכם,
כן, ישחטו אתכם.
עגלה יפהפיה מצרים, וכאן הנקודה שאני רוצה פה, איך אומרים, לחבר את כל מה שדיברנו בפרשה.
עגלה יפהפיה.
עגלה
זה משהו יפהפה.
יפהפה, שימו לב, זו מילה ייחודית שהפכה להיות אצלנו מילה לא סתם יפה,
יפהפה.
יפהפה
זה משהו שאי אפשר לעמוד בפניו.
עגלה יפהפייה מצרים.
הרצון הזה למעגליות, אתם מבינים? הרצון הזה של להתמכר לעולם הזה על הצדדים היפהפיים שלו.
זה משהו שהמצריות היא לכאורה הציגה לעולם,
של אז, כן, בערש האנושות.
יחסית
אז ארץ, אימפריה, עם מקדשים, עם פירמידות,
עם יחסית, ואז תחכום וזה עגלה יפיפיה.
לא פשוט
לצאת מהמעגליות,
לא פשוט לצאת מהעגליות של מצרים, ולכן תראו איזה דבר מדהים.
בהמשך התורה,
אנחנו רואים את זה, שעם ישראל סוף סוף יוצא ממצרים.
הוא כל הזמן רוצה לחזור למצרים. כל פעם שיש איזה משבר,
ניתנה ראש ונשהו במצרימה. זכרנו את השומים, את האבטיחים, ומשה רבנו מתחרפן מהם. הוא אומר, עם קשה עורף, מה,
אתם רוצים לחזור למצרים? כן.
העבד, אנחנו עבדים, אנחנו,
כאילו, זה כיף להיות עבד.
זה כיף להיות אדם כזה שמשועבד למעגליות היפהפייה שלא צריך לעבוד, הכל נותנים לי.
זאת אומרת, אני צריך לעבוד, אבל אני לא צריך לחשוב,
לא צריך לצאת נגד הזרם, אני שטוף תקשורת, וואי, איזה יפה זה, איזה מופע, איזה,
איזה,
יש אנשים,
סגוב אני נזהר בלשוני, יש אנשים שהם
יותר מדי מתמוגגים מהעולם הזה.
כל דבר שהם רואים זה,
וואי, איזה מקסים, איזה אוכל, איזה, איזה, שוב, אז לפעמים זה דבר יפה,
שבן אדם הוא לא ביקורתי והוא משבח דבר, אבל אני מדבר על משהו שהוא כבר מוגזם.
זה סוג של קיצ'יות כזו, שבן אדם הוא,
מהעולם הזה, שוב, זה שבן אדם עכשיו מתמוגג מהתורה,
יש לו עין טובה לאנשים, מה שהם יוצרים כן,
אין פעם עכשיו שאדם מתמוגג משטויות.
כאילו, בסדר, הבנתי שיש פה חלק קצת טעים, כמה אפשר לדבר על זה?
הבנתי, עכשיו צריך לעשות שיפוץ בבית, כמה עכשיו, איזה יופי וזה.
יצא לכם פעם להיות עם אנשים שהם עכשיו משפצים בית.
וואי וואי וואי, רק על זה מדברים.
ותראה את זה ותראה את זה, ואתה צריך לעבור ולראות את הברז החדש ואת הזה.
טוב, כמו שאמרנו, יש איזה קטע נחמד,
בואו תתחדשו, איזה יופי, חנוכת בית. אבל אני מדבר שוב על ההתמכרות ליפיפיות הזו,
למעגליות הזו, שאני משתחווה לה, זה עיקר החיים.
והשיא מגיע בחטא העגל.
חטא העגל, שוב, אנחנו פה עוד נגיע לזה שנגיע לפרשת כי תישא, אבל מה זה חטא העגל? שוב, עם ישראל עומד מול הר סיני.
הר סיני זה לעלות אל ההר, זה ללכת ולפרוץ גבולות אל העולם שמעבר לעולם הזה.
לא להתמכר לשום דבר, אלא להיפתח לאנוכי השם אלוקיך.
ועם ישראל, אחרי
עמד הר סיני,
חטא העגל.
אומרים חז"ל, ככלה מזנה תחת חופתה.
ברגע הסיד, חוזרים שוב למעגל. מה זה הרעיון של חטא העגל? שוב, זה לא ברמת הפשט,
שלוקחים פה איזה פסל אלה, או לא פסל אשר הוצאתי לך מעץ מצרים.
זה הכל איזה ביטויין,
התורה משרטט לנו איזה עומקים רוחניים נפשיים שקיימים בנפש של כולנו.
אנחנו לא יודעים מה עם האיש משה,
אתם יודעים, הרצון הזה להיתלות, לדחות סיפוקים, להעדיף את הטווח הארוך על הטווח הקצר,
זה קשה לנו.
אומרים עם ישראל לאהרון, האיש משה לא ידענו מה היה לו.
תעשה לנו אלוהים אחרים, משהו נגיש, משהו מעגלי שאפשר להיות איתו.
ואז אהרון, שימו לב, אהרון זה,
נדבר על זאת בזמנו,
אהרון הכהן זה,
הוא מתכוון לטוב, אהרון הכהן אוהב שלום, הוא רודף שלום, הוא הדמות בעם ישראל,
שאיך אומרים, הוא שיקוף של איפה עם ישראל נמצא. משה רבנו משוי מן המים, הוא עולה להר סיני,
היו כבד פה וכבד לשון, הוא לא עסוק בתקשורת עם העם ברמת ה... הוא לא מנהיג דמוקרטי,
הוא מרים את עם ישראל למעלה.
אהרון זה מה שנקרא המתווך,
כן? הוא יהיה לנביאיך,
אתה תהיה, הוא יהיה לך לפה וכולי.
אז אהרון, כאילו,
זה המצב של עם ישראל עכשיו,
תנו כסף,
תנו זהב, אומר משה, ויצא העגל הזה.
אומר לו, משה,
מה עשה לך העם הזה?
כי הבאת עליו חטאה גדולה.
אתה נתת, כאילו, אתה מבין, לגיטימציה לחולשות האלה,
להשתחוות לעגל,
לעגלה יפהפייה לחזור שם למעגליות של מצרים.
זה לא.
וההמשך זה שאיש לוי, קדימה.
הרי עד אז הבכורות היו אנשי הקודש של עם ישראל, אבל הם חטאו בחטא העגל. שוב, הבכורות,
הם החבר'ה שאמורים לפרוץ את המעגל הראשוני, הם בחטא העגל חזרו לעגלה היפהפייה שלהם, חזרו למקום הזה.
טוב, במקומם עכשיו מובאים בני לוי, שהם מתלווים אל השם. מה בני לוי?
קדימה.
עכשיו הולכים,
איש חרבו על ירחו והגו איש באחיו.
כן, במשמעות העמוקה.
אנחנו פה צריכים להוציא את עם ישראל מהמצריות,
וגם אהרון
שילם את
המחיר שלו.
מדב ואביהו, זה על חטא העגל.
מקרובי אקדש.
אדם שרוצה להנהיג, הוא לא יכול להישאר במעגליות,
הוא צריך פה להרים את עצמו. אתה לא יכול להיכנע לחולשות,
ליצרים,
ליגלה היפהפייה, מה לעשות? אני אוהב אותה, אני לא מסוגל,
אני פשוט...
שימו לב, זו הנקודה. יש אדם שאומרים, שמע, אני בתאווה, וזה, טוב, זה אדם מבין שזה משהו שהוא צריך לצאת מהמיצרים.
אבל לפעמים זה מצטייר במילים האלה.
תשמע, זה פשוט יפהפה, זה, זה, זה, איך קוראים לי בחורים?
היא, היא, אני מדבר איתה, יש לי איתה שיחות נפש נפלאות.
טוב, זה שיחות נפש נפלאות. אדוני, אתם לא תתחתנו, אתה מבין? היא אישה נשואה, לא משנה, אתה, זה לא מתאים, אתם לא תהיו.
אתה לא עכשיו מנסה,
שוב, להיות לי עם מגלה יפהפייה, ללכת ול...
פה לצייר משהו יפהפה שבפנים זה רקוב, בפנים זה לא יוצא ממצרים,
לכל דבר ודבר בחיים.
עגלה יפהפיה מצרים,
תדעו לך, קרץ מצפון בוא,
כן, בוא,
פרשת בוא, יבוא.
גם שכיריה בקרבה כעגלי מרבק,
כי גם המה יפנו נסו יחדיו לא עמדו כי יום אדם בא עליהם את תקודתם.
זכיריה בקרבה, כן, וגם כל החיילים השכירים של מצרים הם כעגלי מרבק. מרבק זה עגלים שמנים שרואים שם במרבק. זה המרעה, התבן.
עכשיו העמדה הזו של ה...
שהנה אנחנו ישנו את העולם הזה, אנחנו פה עגלים יפיישיים, כבשים, מצריים.
לא עמדו, כי בא יום אדם מאוהד פקודתם.
זה לא יעמוד מול האני השם שמוציא את עם ישראל מארץ מצרים.
קולה כנחש ילך. אתם רואים, זה לא, הקטע של הבעלי חיים זה לא המצאה שלי, זה הנביא מתעסק בזה.
אבל קול של מצרים הוא כמו קול של נחש.
משהו זוחל על הארץ. זה גם היה בעל חיים מאוד מרכזי שם בתרבות האפלה המצרית.
זה משהו כזה שדוחל ארסי ולא מסוגל להתרומם.
קולה כנחש ילך, כי בחיל ילכו הלוחמים של בבל, ובקרדומות באו לה ככוטבי עצים. כן, שאיך הורגים נחשים? אם
קצצים את הראש להם, יחד עם הכורתים עצים, משהו מתאים, נכון שבתוך העצים מסתתר הנחש, אז אתה
מבאר את זה, היום עושים שריפה, אבל
יש כאן,
אנחנו הולכים לקצוץ פה את הנחשים,
את הנחושים, את העולם הזה של אין זמן, אין כיוון, ואני כזה מנחש לי,
אני הולך לי פה באיזה עמדה ללא מטרה ברורה.
כרתו יערה נאום אדוני, כי לא ייחקר,
כי רבו מארבה ואין להם מספר. הנה עוד סיבה שההפטרה הזו הוצמדה לזה.
יש פה גם תיאור על הארבה ועל היער של מצרים ייכרת כי לא ייחקר.
כאילו, העסק פה הוא כבר יצא מכלל שליטה.
כי מערבה ואין להם מספר, כמו הרבה שמגיע, אתה מבין, אתה אין לכם כיוון, אין לכם מלך.
הכל פה הולך להתפורר.
התחושה הזו של בן אדם שאני לא יוצא מהמיצרים,
שזהו, זה כבר, מה שנקרא,
גדול עליי. אתה מבין, בהתחלה הבן אדם יש לו איזה, אוקיי, בעיה אחת בחיים, איכשהו, בעיה שנייה, בעיה שלישית, אבל אז זה הופך להיות מהיר מדי.
טינג, טינג, טינג, טינג, טינג.
הכל פה הולך וקורס.
הובי שבת מצרים, ניתנה ביד עם צפון.
אמר אדוני צבאות אלוהי ישראל, הנני פוקד אל עמון מינו,
ועל פרעה ועל מצרים, ועל אלוהיה ועל מלכיה, ועל פרעה ועל הבוטחים בו.
האל עמון, עמון,
זה היה אחד מהעילים של מצרים.
והסמל, עמון רע, כן, היה שם כל מיני שמות,
הסמל הגרפי שלו, זה היה גלגל השמש.
שוב, מעגל כזה. הנה, המעגליות,
זה סמל מיתולוגי שהופיע בהרבה תרבויות קדומות,
גם אצל המצרים,
שהריון באמת שמש, אבל
בעומק העניין, הפסיכולוגיה הרוחנית זה,
העולם זה מעגל.
שוב, אי אפשר לפרוץ אותו.
אנחנו נמצאים פה באיזו עמדה נפשית דטרמיניסטית כזה, או מה שהיה,
הוא שיהיה,
אין באמת אפשרות להתחדש. כן, גם כשאני הייתי צריך, חשבתי ככה, היום אני יודע שבסוף רק מה שמניע את החיים זה החומר עם אידיאלים, לא הולכים למכולת,
שום דבר לא ישתנה וזה קיבעון נפשי, רוחני, עמוק. זה האל אמון
עם המעגל השמש שלו.
ואומר הנביא,
אני הולך לפקוד על אמון ועל פרעה ועל מצרים ועל אלוהיו ועל פרעה וכל הפותחים בו.
כל התרבות הזו היא תעקר מהעולם.
ונתתים ביד מבקשי נפשם וביד נבוכדנצר מלך בבל וביד עבדיו ואחרי כן תשכון כי ימי קדם נאום אדוני.
עכשיו תראו איך מסתיימת ההפטרה.
ועתה
אל תירא עבדי יעקב,
אל תחת ישראל,
כי הנני מושיעך מרחוק, ואת זרעך מארץ שבים,
ושב יעקב ושקט ושאנן ואין וחריד.
המילים האלה, אל תירא עבדי יעקב, אנחנו אומרים אותם,
אנחנו אומרים אותם, אל תירא ישראל, אל תירא, כן, אל תירא, גם תגור יעצוה,
אל תירא עבדי יעקב, אנחנו אומרים את זה במוצאי שבתות.
מוצאי שבתות אומרים, עתירה, יעקב, עתירה,
כי שבת, אתם מבינים, זה הרגע שבו אנחנו בעולם העליון. מוצאי שבת
נכנסים אל העולם הזה, חוזרים אל העולם הזה. כל ההבדלה זה איזושהי ירידה הדרגתית כזו, משבת לזה,
מריחים פסמים כדי להשיב את הנפש, אור, כן, שנוצר במוצאי שבת.
יש כאן איזה תהליך איך אנחנו חוזרים אל היצירה,
אל העשייה האנושית,
וחלק מזה, אל תירא, אל תפחדו.
שוב, שאדם,
אומר, תראה, העולם הזה, כמו שאנחנו מתארים פה, זה פרעוניות,
זה מצריות, זה עגלה יפהפייה. אני לא רוצה ליפול בחטא העגל, אני לא רוצה עכשיו להשתחוות פה לדברים חלקיים.
אני רוצה את הזה.
אל תירא, עבדי יעקב, אל תחת ישראל.
ענני מושיעך מרחוק, ואת זרעך מארץ שוויין.
גם אלה שלחו לייבוד, ושבו העובדים מארץ השוב, הנידחים מארץ מצרים.
אתה אל תירא עבדי יעקב נאום אדוני, כי איתך אני,
כי אעשה חלה בכל הגויים אשר ידחתיך שמה.
כל אלה שהם מסביב, שהם מעיקים לך וזה, הם
יקבלו את עונשם.
ואותך לא אעשה חלה.
אתה תדאג.
עם ישראל, אתם
תצאו מכל המיצרים האלה.
וישרתיך למשפט, נכון, יש את הקשיים, יש את הנפילות,
ונכה לא ענקך.
אף פעם לא נשמיד אותך הסופית.
הישראליות, היעקביות, כן, העמדה הזו שיודעת שהעולם הזה הוא עולם שאמצעי לעולם הבא.
זאת אומרת, כל העולם ההווה, הנוכחי, הוא לא העיקר, אלא
יוצאים הלך,
העולם הזה יישאר לתמיד.
ואנחנו בעזרת השם נמשיך לבוא אל פרעה ואל מצרים,
לצאת מהמיצרים,
לשחוט את העגלים שבחיינו בכל המובנים.
שוב, אני לא נכנס לסיפור יותר אקטואליה,
אבל נגיד השיעור הזה זה שיעור שיהיה לשנים.
לכל פעם יש את המעגליות שלו, את העגל הזהב שלו,
את זה שעכשיו אנשים אומרים, אה, זה הדבר הכי חשוב, לא אכפת לי שכל, לא אכפת לי זה, יש פה עכשיו שלום,
יש פה עכשיו עסקה, יש פה, משתחווים.
העגלים היפהפיים הללו, שנראים נורא קוסמים,
הם לא יחזיקו מעמד הזה.
ומי שיודע לצאת מהמיצרים,
הוא בעזרת השם
יגיע למעמד הר סיני ולארץ ישראל.
נעצור כן.
