שלום.
אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה האלה מהחודש הזה לכם,
ואנחנו בפרשתנו קוראים את החודש הזה לכם,
מצוות קידוש החודש
עם מצוות
רובן פסח,
שאר המצוות
המכינות את עם ישראל ליציאה ממצרים,
ואחר כך
כל מצוות הפסח לדורות.
והתורה אומרת,
אחרי כל
אווילת המצוות
החביבות האלה,
חוקת
עולם תחוגהו.
כלומר,
באופן פשוט,
חוקת עולם,
לגלות
שאת מצוות הפסח
אנחנו חוגגים
לא רק אז
ביציאה ממצרים, אלא לדורות.
אומר האור חיים הקדוש
הבנה נוספת בפסוק.
חוקת עולם תחוגוהו,
זה שאתם מצווים לחגוג כל שנה את חג הפסח,
זה ציווי
של חוק.
ולמה זה חוק?
חוקת עולם,
כמו זאת חוקת התורה,
אפילו אם לטעמכם
אין טעם בדבר.
וזו לשון האורחיים הקדוש,
שלא תאמר,
מילא בימי החירות,
אז צריך לחגוג את הפסח עם מצוותיו.
אבל בימי הגלות,
כשאנו משועבדים,
מה מקום לזיכרון, לטובה שפסקה?
כלומר, שואל האור חיים הקדוש,
בכל מצב
צריך לחגוג את הפסח?
בזמנים האפלים של הגלות,
לכאורה חגיגות הפסח
זה בחינת לועג לרש,
לרגוג חירות
כשהיו מצבים, והיו הרבה מצבים,
שאנחנו לא חירותיים,
שסבלנו שיעבוד קשה בגלות,
אז אולי לא מתאים לחגוג את הפסח.
תלמוד לומר,
חוקת עולם,
אפילו בזמן השיעבוד בשאר גלויות,
חוקה חכה קשה.
כלומר, לפי אורחיים הקדוש,
גם בזמן שיעבוד, גם בעומק הגלויות,
לא שמענו
שביטלנו את מצוות הפסח.
תמיד קיימנו מה שניתן לקיים,
אכילת מצות, הזהירות מחמץ,
מרור זה היה קל מאוד לקיים בגלות,
זה היה נפוץ מאוד,
קל להשיג,
אבל מה שניתן לקיים,
קיימנו.
למה?
חוקה.
חוקה חכה קשה,
אין לך רשות לערער.
ככה כותב כאן האורחיים הקדוש.
אבל החוקה
וההדגשה שצריך לחגוג, גם אם זה מעל המושגים שלנו,
הציווי הזה לא בא לומר שאין היגיון אלוקי בדבר.
ובאמת,
מה הטעם לחגוג את הפסח בכל הגלויות, בכל המצבים?
אומר האורחיים הקדוש בפרשת בלק.
שם כתוב בפסוק:
אל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו.
אל מוציאם ממצרים,
אומר האורחיים הקדוש, מוציאם זה לשון הווה.
ולכאורה היה צריך להיות כתוב: אל הוציאם ממצרים.
ואכן הוא מפנה לגמרא בברכות דף ל"ח שעוסקת בדבר.
אבל הוא עצמו אומר שאפשר לפרש, אל מוציאה ממצרים,
כפי שאמרו חז"ל,
בכל דור ודור חייב אדם לראות או להראות
את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.
על כן אמרו יודעי פנימיות התורה,
כי כל ליל פסח
מתבררים כוחות הקדושה מהקליפה
ונוספים בעם בני ישראל.
והיא אותה הבחינה עצמה של יציאת מצרים.
והוא אומרו אל מוציאם,
כי לא יציאה ראשונה לבד, אלא בכל שנה ושנה מוציאם כנזכר.
אומר האורחיים הקדוש,
ולא היו עיניים
של מקובל גדול,
מגדולי חכמי ישראל,
אז הוא אומר,
בכל שנה יש יציאת מצרים.
יש את האירוע ההיסטורי
שאפילו בתקשורת יכולת לצלם ולראות
את העם עם מותניהם חגורים,
והם יוצאים עם עסקים על הכתפיים,
משארותם צרורות בסמלותם.
טוב, זה כל אחד רואה, גם עיתונאים.
אבל האמת שכל שנה משהו יוצא ממצרים.
מצרים זה קליפת הטומאה,
וקדושה יוצאת מתוך הקליפה, זה נקרא יציאת מצרים.
והוא מגלה,
ליודעי פנימיות התורה, שכל ליל פסח
יש יציאה
של כוחות קדושה.
לכן, נכון לומר, אל מוציאם ממצרים.
בספר
של מראנה בן ישחי,
עליו השלום,
ספר בניהו על מסכת עירובין,
דף י"ט עמוד א',
הוא מביא
שאמרו רבותינו ז"ל
ששיעבוד מצרים לא נשלם במצרים,
כי הרי היינו צריכים להיות שם
400 שנה,
והקדוש ברוך הוא ישב את הקץ,
והיינו 210 שנה,
אז יש עוד מה לפרוע.
אז,
מה זה?
אז הוא אומר שאנחנו לדאבוננו הרב משלימים את זמן שיעבוד מצרים
שהוא לא הגיע למכסה הרצויה,
משלימים אותו בשיעבוד מלכויות.
כלומר,
מה שכבודו אמר,
יצאנו מוקדם ממצרים ואנחנו מאוד שמחים ומאוד חוגגים,
אבל יש חוב שצריך לפרוע.
על כן יש עוד גלויות
ואנחנו משלמים
על היציאה המוקדמת הזו בריבית,
הרבה יותר מאשר 190 שנה.
כן, יש הרבה תירוצים לשאלה הזאת.
פה הכיוון של הבן איש חי,
ששיעבוד מצרים באמת לא נגמר,
כי היה צריך
מיידית כדי שלא ייפלו בשער ענון לעשות
עסקה לשחרור חטופים,
ומיד הוציאו את ישראל אחרי 210 שנה.
חייבים להוציא אותם ברגע.
גם הבצק אסור שיחמיץ, חייבים להוציא אותם מיד.
אבל מה עם השנים הנותרות?
את זה אנחנו משלימים
בשעבוד שאר הגלויות.
ולכן,
החשבונאות הזאת היא חשבונאות אלוקית.
כלומר, יש תפקיד לגלויות,
והואיל והתפקיד עוד לא יסתיים, כלומר,
גלות מצרים עוד לא הכשירה אותנו למה שהיינו צריכים להגיע בעקבות העינוי והסבל הזה,
אז אחר כך
זו לא חשבונאות קטנה, אחר כך צריך
להשלים כי בסופו של דבר
יש תפקיד לגלויות
להכשיר את ישראל למה שהם צריכים להיות.
אז נאלצת להוציא את העוגה לפני הזמן מהתנור אבל היא עדיין לא מוכנה,
אז צריך לתקן,
צריך להמשיך.
אנחנו סומכים על הקדוש ברוך הוא,
אתה צודק, אתה שואל נכון,
על 190 שנה, אנחנו משלמים 2,000 שנה,
1,900 שנה,
190, 1,900,
הקדוש ברוך הוא יודע את הקץ במדרש רבה כתוב,
שכיוון שמגיע זמן הגאולה,
הקדוש ברוך הוא לא מביט בחשבונות והוא מיד
מוציא את ישראל.
הכל מדויק,
כל מה שנעשה,
כל מה שבעבר,
כל מה שבהווה וכל מה שבעתיד,
אנחנו בידיים טובות.
ולכן,
בגאולה האחרונה כתוב,
"כי מי צאתך מארץ מצרים הראנו נפלאות".
למה הנביא מיכה אומר שהנפלאות
שאנחנו רואים אותן היום,
הן "כי מי צאתך מארץ מצרים"?
זו סתם השוואה,
או, אומר הבן איש חי,
אנחנו עכשיו
ממשיכים את יציאת מצרים.
נמצא,
שיעבוד מלכויות הוא סיום השיעבוד
של מצרים.
כי כשיצאו ממצרים,
לא נחשב שיצאו,
אלא עדיין הם במצרים, להשלים הזמן בשיעבוד מלכויות.
אז לפי הבן איש חי,
כאילו לא יצאנו לגמרי ממצרים.
כשאנחנו בשאר הגלויות,
בבבל,
ביוון,
באדום ובעוד מקומות,
אנחנו ממשיכים את מצרים,
ועכשיו
ביה שלישית הוכלה,
אין לך קץ מגולה מזה,
עכשיו קימץ אתך מארץ מצרים,
הראנו נפלאות.
אבל בדף שלפניכם
יש כיוון שאותו מדגיש המהר"ל.
אומר המהר"ל
בגבורות השם,
פרק 61,
בטור הימני,
ארבע שורות מלמטה.
דיבור המתחיל יש מגשים.
יש מגשים
מה הועילה לנו היציאה ממצרים?
הרי אנו משועבדים בשאר מלכויות.
דמה ישנה מלכות מצרים משאר מלכויות?
שואל המהר"ג,
מה הועיל הקדוש ברוך הוא שהוציא אותנו ממצרים?
אם זאת הייתה גאולת עולם,
אז אנחנו באמת
מבינים למה
חוקת עולם תחוגוהו.
אבל אם יצאנו ממצרים
והחלפנו את זה בגלויות אחרות,
שהן לא יותר טובות ממצרים,
אז לכאורה
הגאולה ממצרים נמחקה,
היא לא הועילה.
אומר המהר"ג,
עונה המערב,
ודברי הווי הם,
זאת שאלה לא ככבה.
כי כאשר יצאו ישראל ממצרים,
קיבלו את הטוב בעצם,
עד
שהיו ראויים בעצמם
להיות בני חורין מצד מעלתם.
וזאת המעלה עצמית לישראל,
שהם ראויים להיות בני חורין מצד עצם מעלתם.
בדבר מקרי,
לא יבטל דבר עצמי כלל,
כי עדיין
יש על ישראל את המעלה הזאת שהם בני חורין בעצם
עם השעבוד במקרה.
אומר המהר"ל,
מה שהתרחש ביציאת מצרים
זה לא אירוע חד פעמי,
אירוע היסטורי,
מקרי.
מה שהתרחש ביציאת מצרים
זאת הופעת עם ישראל שנגאל ממצרים.
הנה עם יצא ממצרים.
ביציאת מצרים קיבלנו נשמה חירותית.
יצאנו ממצרים בעצם.
כלומר,
במהותנו קיבלנו נשמה כזו
יחד עם יצירתנו.
זה באין כאחד.
עם משוחרר,
עם חופשי,
נוצר
דרך האירוע הזה.
וממילא,
גם אם אחר כך
יש שאר מלכויות,
יש עוד שעבודים,
מעתה
השעבודים האלה
הם מקריים,
אבל הם לא ישנו כלום
במהות שלנו,
בעצמיות שלנו.
עם בני חורין יצאו ממצרים,
וממילא,
גם אם הם יהיו בעוד גלויות,
לפי החשבון וההנהגה האלוקית,
אבל במהות הם לא משועבדים.
יש להם נשמה של בני חורין בגלות.
ומה זה?
להיות עבד חיצוני,
להיות בתוך בית סוהר,
להיות בתוך מנהרה,
להיות בבתים של עזתים,
אבל הנשמה לא משתנה.
הרוח הזו
של
אנשים פשוטים שמסוגלים להחזיק מעמד 400 ומשהו ימים זה דבר פלא.
ופדויי השם ישובון ובאו ציון ברנאה ושמחת עולם על ראשם.
זה בני חורין בעצם.
זה בני חורין בעצם, כן.
כן, כן.
תמונה אחת שווה אלף מילים.
כי,
ממשיך המהר"ל,
כי אחר שהוציא הקדוש ברוך הוא את ישראל ממצרים ונתן אותם בני חורין,
ולא עוד, אלא אף מלכים שנאמר, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש,
אז זה השם הוא לישראל בעצם.
והמעלה והחשיבות שיש בזה לא נתבטל בגלותם שהוא במקרה.
זאת השקפה
של איש גדול.
הרב קוק, במאמרי ראייה,
מכנה את המהר"ל
גדול העולם.
בגמרא בסנהדרין,
הביטוי הזה נאמר לגבי שלמה המלך,
אז המהר"ל
הוא גדול העולם.
כלומר,
העולם הזה הוא קטן עליו.
יש לו במחשבתו
עומק של הסתכלות
חובק את עולם.
הוא תופס את העולם
לא בקטנותו.
הוא לא מתפעל מהחדשות, מהאירועים.
גדול העולם,
הוא מתבונן על מה שמתרחש בעולם
על פי מחשבת השם,
על פי התורה שקדמה לעולם.
והוא רואה תמונות של עם ישראל משתעבד בגלות,
והמהר"ל הוא בעומק הגלות,
אבל הוא מביט
על המציאות
בעיניים פנימיות.
אנחנו יכולים להיות אלפיים שנה בגלות,
אבל אנחנו לא גלותיים בעצם.
אנחנו במקרה בגלות.
מקרה זה לא אומר שזה לא מתוכנן,
אבל הכוונה שהמקרה
הוא לא משנה את העצמיות.
האירועים
העוברים על עם ישראל, הם לא משנים את המהות.
המהות שלנו היא להיות בני חורין.
כך כותב
הרב חרל"פ
במי מרום חלק ד',
אגדה של פסח.
יש לו שיעור על יציאת מצרים.
שיחה.
ושם הוא אומר,
הגאולה של יציאת מצרים פעלה בעיקר על הנשמה שיצאה לחלוטין מכבלי השיעבוד.
ומכאן ואילך אפילו אם יהיו גלויות ושיעבודים,
לא יהיו אלא על הגוף בלבד
ולא על הנשמה.
ומפני זה גאולת מצרים היא באמת גאולה עולמית
שהן אחרי הגלות, כי הנשמה יצאה לחירות עולמית.
ויוצא את עמו ישראל מתוכם לחירות עולם.
אומר הרב חרל"פ, איך אפשר להבין?
איך אפשר לומר כל לילה
ואמונה כזאת וקיים עלינו?
ובהמשך,
ויוצא את עמו ישראל מתוכם לחירות עולם.
הרי היציאה ממצרים היא לא הייתה לחירות עולם,
היא הייתה לכמה מאות שנים אחר כך.
שוב גלויות,
עונה הרב חרל"פ,
הגוף שלנו עוד הסתובב הרבה זמן בגלויות,
אבל הנשמה היא יצאה לחירות עולם.
ואולי מותר לומר על פי הרב חרל"פ,
שלולא שהייתה לנו נשמה בת חורין,
לא היינו שורדים את כל הגלויות
בכמות ובאיכות.
כל כך הרבה שנים של גלויות, כל כך
קושי וייסורים וסבל הושמד בגלויות,
לולא שהייתה לנו נשמה,
בת חורין לא היינו שורדים.
אז היא עוברת איתנו,
והיא זו ששומרת עלינו, והיא זו שבסופו של דבר
מאפשרת לעצמיות לגבור על כל המקרים,
ועם ישראל חוזר
להיות עם חופשי בארצנו,
עם שהוא בן חורין, אין לך בן חורין,
אלא מי שעוסק בתורה.
אמרנו, זה לא מקרה.
זה לא מקרה.
הכל מכוון. אמרנו, הכל מכוון. מקרה הכוונה לעומת עצם.
יש עצמיות
ויש מקרים.
מקרה זה לא מקרה, אלא מקרים.
כלומר,
אם יש לעם ישראל
נשמות של בני חורין, אז כל המקרים שעוברים עליו,
מקרים הכוונה אירועים,
הם לא מזיזים ולא משנים ולא פוגמים במאומה מהעצמיות.
אבל לא שהמאורעות קורים במקרה.
הכוונה היא,
זה לא דבר שמשנה את העצמיות.
יש לו את ההנהגה שלנו, הכל לטובה,
בפלאכתנו גלינו ויש תפקיד לגלות למרק את עוונותינו.
ומה שאמר על דן,
האם הגלות היא פוגמת משהו בחירותנו?
על זה הוא עונה,
לא,
עצמיותנו לא משתנה. אי אפשר
לפגוע בנשמה.
כן.
אבל היציאה...
לא, בשום אופן לא.
בשום אופן לא.
הרב ציודה כתב:
הנשמה שקיבלנו במצרים נתגלתה במעמד הר סיני.
כשמקבלים תורה,
כשהולכים לבית מדרש ללמוד תורה,
לא מקבלים נשמה,
אלא
מגלים את הנשמה,
כמו כל תינוק
שמלמדים אותו את כל התורה כולה
במאי אימו.
אז התינוק
והתורה זה דבר אחד,
אבל משככים אותו את כל התורה,
ואז הוא מתחיל ללמוד מחדש
ולגלות
בתודעה שלו את התורה שקיימת בנשמתו.
ישראל ואורייתא זה דבר אחד.
אז כשנוצר עם ישראל,
אז
יש כאן במהות, בנשמה,
ישראל ואוריית אחד.
מתי זה מתגלה?
אז מבחינה היסטורית
האירועים הם נפרדים כדי שנוכל לקלוט.
יש יציאת מצרים ויש מתן תורה,
אבל יש חוט שמחבר אותם,
זה ספירת העומר,
כי באמת
בהוציאך את העם ממצרים תעבדונו את האלוקים על ההר הזה.
זה דבר אחד, בנשמה זה דבר אחד.
בגילוי,
בהופעה כאן בעולם הזה,
אלה שני אירועים נפרדים,
אבל
אין דבר כזה יהודי
שהוא לא תורני.
לכן אומרת הגמרא במועד קטן ובמסכת שבת,
העומד על המת בשעת יציאת נשמה,
קורע
הלמה זה דומה?
לרואה ספר תורה שנשרף.
האם כל אדם מישראל יודע את כל התורה כולה?
כל אדם זה ספר תורה?
בהלכה כתוב כן.
ובית יוסף מביא את רש"י, שאומר שמדובר
בפטירתו של כל יהודי.
כל יהודי.
כל יהודי הוא ספר תורה שככל שהוא יותר עמל,
ככל שהוא יותר חופר, כך הוא מוציא
את האותיות האלה
מההלם
אל הגלוי.
כך כותב רבנו חיים מוולוז'ין.
מהגמרא הזאת הוא מוכיח
שכל נשמת יהודי היא תורה.
לכן כשנוצרה נשמתנו במצרים,
אז זה דבר אחד עם התורה.
מתי זה יתגלה?
במתן תורה.
אבל לא קיבלנו נשמה במתן תורה.
את זה קיבלנו
כמו כל תינוק כשהוא נולד.
מתי נולדנו? במצרים.
בגמרא בשבת ובמועד קטן.
טוב, תהפכו את הדף
ותראו
בטור הכי ימני דיבור המתחיל ונראה לבאר.
הדברים האלה הם דברים של רבי לוי יצחק מברדיצ'ב
בספרו
קדושת לוי
על פסח.
אז הוא שואל שאלה מעניינת.
אנחנו אומרים בליל הסדר,
הליל הגדול.
זה מזמור קל"ו בתהילים.
וכל שבת אנחנו אומרים את זה.
והוא שואל
שלכאורה
בהליל הגדול
יש כמה אירועים היסטוריים
שלא נזכרים.
ונראה לבער, לבעליל הגדול לא נזכר נתינת השבת
ומתן תורה.
לא כתוב שהשם נתן לנו את השבת כי לעולם חסדו,
נתן לנו את התורה כי לעולם חסדו.
גם ירידת המן,
גם נתינת ארץ ישראל,
כל זה לא כתוב.
הרי לכאורה היינו מצפים בפרק הזה שמספר
על החסדים הנצחיים של הקדוש ברוך הוא כי לעולם חסדו.
שם יופיעו
כל הדברים.
אבל בפרק הזה בעיקר
מוזכרים כל העניינים סביב יציאת מצרים,
וגם ההליכה במדבר.
אבל כל הדברים החשובים האלה, שבת, מתן תורה,
ירידת המן ונתינת ארץ ישראל, לא נזכרים שם.
ובאגדה, על אחת כמה וכמה טובה, נזכרים שם.
בפיוט,
כמה מעלות טובות למקום עלינו.
שם כן כתוב,
אחרי יציאת מצרים,
כתוב,
אילו אכילנו את המן,
אולי נקצר, נקרא על אחת כמה וכמה.
והכילנו את המן, ונתן לנו את השבת,
וקירבנו לפני הר סיני, ונתנו את התורה,
והכניסנו לארץ ישראל, ובנה לנו בית הבכירה.
אז כל זה מוזכר,
ועל זה צריך להודות דובה כפולה ומכופלת למקום עלינו.
אז למה בעל אל הגדול השמיטו את האירועים האלה?
ואני ראה בסייעתא דשמיא,
עונה הרב לוי יצחק,
שאותן הטובות,
שנראה להן כל, שהן טובות נצחיות,
לא הוצרח בעליל הגדול להזכיר כי לעולם חסדו.
הוא אומר,
מה הצורך להזכיר
בדברים שהושמטו,
שהם לעולם חסדו?
דלגו לטור השלישי.
מה שאקן נתינת השבת,
לא הוצרח להזכיר שהוא חסד עולם.
הכל יודעים שהוא חסד עולם, כי מה חכמנו ז"ל שהוא מעין עולם הבא.
מה, צריך להגיד בעליל הגדול שנתן לנו את השבת לעולם חסדו?
אשרינו, ברור.
שנתינת השבת זאת מתנה נצחית,
מתנה טובה.
יש לי בבית גנזיי, ואני מבקש לתנא לישראל.
לא צריך להגיד שזו טובה נצחית.
רואים שזו טובה נצחית.
וכמו כן, נתינת התורה אין צריך להזכיר.
הכל יודעים את זה.
כמאמר אנשי כנסת הגדולה, וחיי עולם נטע בתוכנו.
אז מעמד הר סיני,
צריך להגיד שזה לעולם חסדו.
ברור שנתינת התורה זה טוב נצחי, חיי עולם נטע בתוכנו,
חיי נצח.
וכן נתינת ארץ ישראל,
הכל יודעים שהיא חסד עולם,
שהרי היא ארץ אשר השם לוקח הדורש אותה.
תמיד עיני השם לוקח הבא,
אז ארץ ישראל
היא טוב לעולם,
היא חסד עולמי.
לא צריך להגיד את זה.
וכן בניין בית המקדש,
השראת שכינה,
לא זזה שכינה מכותל המערבי.
השראת שכינה בארץ התחתונה, כאן בעולם הזה,
הכל יודעים שזה חסד עולם.
גם נתינת המן היא חסד עולם.
על פי המדרש לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן,
כי על ידי המן זכו למדרגה גבוהה שהיא מאפשרת השגת התורה.
ומשום מה, אחי, אני מדלג לסוף, אלו הטובות,
הכל יודעים שהוא חסד עולם.
לא צריך להזכיר אותם בעל אל הגדול.
מה כן צריך להזכיר בעל אל הגדול, שזה חסד עולם?
תחזרו לטור השני בשורה השלישית.
אמנם,
כל הטובות של יציאת מצרים,
שהיו יכולים לומר,
הייתה אבה אמינה לומר, שלא היו טובות נצחיות.
למה?
שהרי אחר כך גם כן אנחנו בגלות.
להגיד שיציאת מצרים היא טוב לעולם חסדו,
זה חידוש.
כי הרי כפי שפתחנו בשאלת האורחיים הקדוש,
כיוון שאחרי היציאה ממצרים חזרנו שוב לסיבוב ארוך מאוד בגלויות,
אז מי אמר שיציאת מצרים היא לעולם חסדו?
לכאורה אירוע חד פעמי.
וכן קריאת ים סוף,
שטבעו המצרים,
והרי לדאבוננו
אנו משועבדים לאומות עולם אחרים.
יציאת מצרים זה אירוע לעולם חסדו?
זה אירוע זמני, כי אחר כך יש עוד הרבה הרבה מחבלים ואויבים.
לזה הזכיר אותם, להזהיר שאל תאמר כן,
ואמר על כל העניינים של יציאת מצרים וקריאת ים סוף, כי לעולם חסדו.
מה הרווחנו?
כי התועלת הנמשכת מיציאת מצרים ומקריאת ים סוף
היא מה שנצרב בנשמתנו ובתודעתנו,
שידעו או שידעו ויודעים כי הוא הבורא רע ושליט באלונים ובתחתונים, בים וביבשה.
וכן למוליך עמו במדבר, אני מדלג קצת.
זה לא חסד שעה, אלא כי לעולם חסדו, זה חסד עולם.
זכרתי לה חסד נעוריך, אהבת כלולותייך,
וכן מלחמות סיחון ואוג.
כל ההנהגה האלוקית עם העם היוצא ממצרים באה הליל הגדול לחדש.
זה לא אירוע היסטורי שאתה יכול לקפל אותו ולזרוק אותו עם הנייר.
זה אירוע היסטורי שהוא נצרב בנשמתנו.
התועלת הגדולה היא מה שזה צרף בתודעתנו,
וממילא אנחנו יכולים עם זה לחצות את כל הגלויות ולהגיע עד לאן שהגענו כהיום הזה.
שלום.
שלום.
