שלום וברכה, אנחנו ממשיכים בספר הקדוש לנבוכי הדור.
מת רבנו אור האורות הרב קוק, זכותו יגן עלינו, אמן.
ואנחנו בפרק י"ד
בעמוד,
אני חושב שהתחלנו את הפרק, נכון?
עמוד 96. 96 כמו?
כן. אההה, טוב, בסדר.
אנחנו עסוקים, כידוע, הרבה טעמי מצוות.
ואנחנו דיברנו על
איסור השחתת הזקן,
משום הפאר
בימי קדם, הזקן נחשב
לתפארת לאדם,
ולכן התורה צוותה על עמו של הקדוש ברוך הוא להיות נאה.
הרי איסור השחתת פארת הזקן צמודה בתורה לאיסור השחתת הגוף.
לא תתגודדו, כתובת קעקע וכדומה.
אז זה חלק מהיופי.
מה שמה תאמר,
אבל האופנה של היופי השתנתה,
היופי אולי אוהב לפעמים יותר פנים מגולחות מאשר פנים עם זקן.
אז זה גם מה שנקרא אחדות האומה. אחדות האומה, לדורותיה, הרצף ההיסטורי, גם זה חשוב,
כך הסביר הרב.
טוב, בואו נמשיך.
ויותר עלינו להשכיל, כי גם הסכמה זו שנחשב,
נחשב את היעדר השחתת הזקן ליופי ויידור,
הוא מוסיף בנו הוד פנימי ורוממות קדושה,
מפני שמקשר אותנו אל יסוד הדבר שחיינו מצידם המרומם תלויים בה.
כן, זאת אומרת, יש משהו שהוא מרומם בזקן, אני רוצה קצת להסביר למה.
הזקן אין בו עצבים, נכון? בכלל בשערות אין עצבים.
כלומר, השיער מורה על ממד לא מוחש באדם,
לעומת שאר חלקי הגוף שמרגישים את הכאב,
העונג וכדומה,
בשיער לא מרגישים.
והנה אנחנו רואים שיש בפנים של האדם משהו שהוא מיוחד
רק לאדם ולתאיש,
שיש זקן, נכון?
לאדם אין ארבע רגליים, בלא זנב קטן, אבל יש לו זקן.
זאת אומרת שמשהו שהוא מעבר למוחש המיידי,
לתחושת החיים היותר מיידית,
זו שדורשת את מלחמת ההישרדות של החיים, מלחמת הקיום.
ולכן גם אנחנו רואים שהזקן מצוי אצל האדם המבוגר ולא אצל הילדים.
לילד אין זקן.
וגם אצל הנער, זה מתחיל בשלב מסוים. מה זה אומר?
שרק כאשר האדם מגיע להשלמת החוכמה,
רק אז גם מופיע הזקן.
זאת אומרת שהזקן והחוכמה יש להם איזשהו קשר,
עד כדי כך שזקן, זקן,
אמרו חז"ל, זקן זה קנה חוכמה.
כי החוכמה זה משהו מופשט.
החוש הוא יותר חומרי.
לא אמרתי את המילה רגש אפילו פעם אחת.
נתניהו שיש לו.
למה לתאיש יש זקן?
זו שאלה, צריך לשאול את התאיש, מה הוא חושב על זה?
אני יכול לתת כל מיני סברות, כן?
אבל הרב כאן לא מדבר על זה, אז בוא נעזור.
כן.
אומנם,
כדי, אגב, מעניין, היה בזמנו הרב יוסף דובה לוי סולובייצ'יק,
שהיה צדיק גדול,
מגדולי חכמי התורה באמריקה,
הייתה תקופה שהוא רצה להיות הרב של ירושלים.
והוא הגיע פה לארץ,
ולא התקבל.
לא התקבל כרב ירושלים,
נסע לאמריקה, ושם הקים את המפעלים הגדולים שלו.
פעם הוא דיבר על זה שבירושלים לא רצו רב, רצו תא איש.
כי לא היה לו זקן,
הרב סולובייצ'יק.
אז הם לא רצו רב, הם רצו תא איש.
טוב.
ויותר עלינו להשכיל,
אז אם כן, בואו נראה.
אמנם, כדי שלא להתהלך בעקיפין עם רוח הזמן,
כבר נמצאו פתחים של היתר לקישוט על ידי העברת הזקן בסם, במלכד, בריתני, במספריים וכיוצא בזה.
הרי, מה תגיד? זה אתה עושה צחוק מעבודה. אתה אומר שיש טעם תורני עמוק לזה שלאדם יהיה זקן,
אבל מצאת מיליוני היתרים, איך כן להתגלח,
באופן כשר. אז מה הרווחנו?
מכונת גילוח, זה עובד.
אומר הרב זה התחשבות של התורה כדי להתהלך עם רוח הזמן, כדי לא ליצור חיץ מוחלט
בין רוח הזמן לבין אדם ירא שמיים,
ולכן יש אפשרות להתגלח.
אז מה אסור?
בתער.
תער הוא זה שאסור.
לא, צריך לפעמים שתוכל לחיות בעולם הזה.
למשל,
יש איגרת של הרב קוק אל בוריס שץ,
זה שהקים את בית ספר בצלאל לאומנויות בירושלים.
אז שם הרב, שם מדבר הרבה על היחס במה זה אומנות, מה זה אלילות וכולי,
איגרת ארוכה ומפורסמת.
כשהטריגר לשלוח את האיגרת זה בגלל שהרב
בא להזהיר על ההלכות.
מה ההלכה?
ההלכה היא שאסור לעשות צורת אדם פרצוף שלם, בסדר?
זה מה שאסור באומנות.
ושם הרב מתחיל עם זה סיפור ארוך על המלחמה בין
האלילות לבין אמונת הייחוד,
שעובדי האלילים השחיתו את העולם,
והביטוי לאלילות זה היה הפסלים,
ואמונת הייחוד נלחמה, מלחמת חורמה באלילות,
וניצחנו.
ניצחנו.
וכיוון שניצחנו,
אנחנו לוקחים כאות זיכרון לניצחון שלנו
את זה שאנחנו לא עושים פרצוף אדם שלם.
ואז הוא מוסיף,
עם כל דרכי התבונה המעשית המתחשבת בצורכי החיים.
למה הוא מתכוון?
שאם בכל זאת אדם רוצה ללמוד אומנות,
הוא צריך לעשות פסלים.
אז יש כל מיני טריקים הלכתיים איך להתיר.
כן, יש תבונה אבסולוטית,
התבונה האבסולוטית אומרת פסל זה רע.
תבונה מעשית אומרת כן, אבל הבחור הזה, הוא רוצה ללמוד אומנות באוניברסיטה, מה הוא יעשה?
כן?
עכשיו, מאיפה הרב קוק לקח את זה?
הוא לקח את זה מתשובה של החת"ם סופר.
תשובה של החת"ם סופר.
ששאלו אותו על איזה יהודי שלומד באקדמיה לאומנות בבודפשט,
ושם הוא צריך לעשות,
כחלק מהתרגול, פסלים.
אז האם מותר או אסור?
ובסוף החת"ם סופר מתיר על ידי שההשלמה האחרונה של הצ'ופצ'יק האחרון שבקומקום של הפסל,
גוי יעשה.
יש שם סטודנטים גויים, גם אז זה בסדר.
אז הוא יעשה כמעט הכל, והצ'ופטיקה האחרונה זה גויין.
בסדר? עכשיו,
זה נקרא תבונה מעשית המתחשבת בצורכי החיים.
עכשיו, הדבר מעניין, שהחתם סופר, שאנחנו מציירים אותו באקדמיה,
אדם חמור סבר, אורתודוקס קיצוני,
הוא יצטרך להגיד, מה הבחור הזה עושה בכלל באקדמיה?
מה הוא עושה שם בכלל?
כן, רואים שהחתם סופר בכלל לא חשב בכיוון כזה.
הוא אומר, יש באמת התבונה המעשית המתחשבת בצורכי החיים.
אז הרב מביא את זה גם לנושא של האיגרת שלו לבוריס שץ, וגם פה,
לגבי הגילוח של הזקן.
שמה?
מתים. נכון.
אז יש לנו גם בעיה, כן? ניתוחי מתים ללומדי רפואה.
צריך להתיר, אתה לא יכול ללמוד,
אתה לא יכול להתקדם ברפואה.
זה דווקא על סטודנטו כהן.
עכשיו, הסטודנטו כהן, בסדר. אז אנחנו צריכים למצוא כל מיני אופנים, בסדר.
אז זה לא חדש. כלומר, בשביל מה הרבנים מקבלים משכורת? כדי למצוא היתרים.
למשל, לפי ההלכה, האם מותר לי לתת לך כסף?
אתה נגיד רב,
שאתה רוצה לפסוק הלכות,
אני נותן לך כסף כדי שתמצא לי היתר.
זה מותר או לא?
זה מותר.
זה מותר? כן. זה לא שוחד, הרי שוחד זה בדין. אם אני אומר, תשמע, אתה דיין,
ואני רוצה שתפסוק לטובתי, הנה קח מתנה,
זה איסור שוחד.
אבל באיסור והיתר,
אני לא מבקש ממך להמציא דין חדש,
אני מבקש שתמצא את הדין.
ואתה,
כי אין לך זמן.
כן, הרב אומר, שמע, אין לי זמן,
אני צריך להתפרנס,
אין לי זמן למצוא לך היתר.
אז בסדר, תיקח כסף, תמצא לי היתר.
זה מותר.
כן, אנשים, מה?
עכשיו,
אז זה גם הרב אומר את זה פה. עכשיו, ניסית את השאלה, אבל בכל זאת, אז אם אתה התארתה מכונת גילוח,
אז מה נשאר מכל מה שהתורה דיברה על ההדר של הזכן?
מה שנשאר זה שאתה מודע לזה,
שאתה נזהר, לא לעשות בתאר.
בסדר? טוב.
ויש דרכים שפועל עלינו ביותר, רחש קדושה ורוממות אמונה לתורתנו הקדושה,
והיותנו סובבים את המעשה שנחמוד על ידי דרכים מסובבים מבלי לעבור על דברי תורת השם,
להטביע גם כן את רוממות ערך התורה שהיא יכולה לכלול בקרבה
שורשים נשגבים כל כך, עד שמה שנראה לנו לדבר שכבר עבר,
עם כל זה,
הננו מוזהרים מבלי לעבור על דבריה מפני הקדושה האלוהית שיש בה וההשפעה של התמימות והתקדשות המעשים והמידות שפועלת עלינו
בהיותנו חשים שאנחנו שלמים עם שמירת כל חוקיה.
כלומר אומר הרב אנחנו אפילו מרוויחים מן ההיתר הזה ההיתר כי האדם רוצה להיות מגולח
והוא לא רוצה לעבור על דברי תורה והתורה היא נצחית אז אנחנו מסדרים לו איזה היתר ואז הוא מתרשם וואה התורה כל כך גדולה
שהיא אפילו מתחשבת בצורכי המודרנה,
ויחד עם זה אני נאמן לה כי היא נצחית.
זה משהו כזה.
זה כמו שלמשל לגבי הלכות
בישולי גויים.
התורה, יש בשולחן ערוך
רשימה שלמה של איסורי בישולי גויים.
מה זה בישול גויים? גוי מבשל בשבילך.
בכלים כשרים, אוכל כשר, אסור לאכול.
אסור לאכול, נכון, אבל
אפשר להתיר באופן כזה, ובאופן כזה, ובאופן כזה, ובסוף אפשר לאכול.
אז מה עשית?
חשבת על זה.
זאת אומרת, הרי למה החכמים אסורים בשביל גויים? כדי שלא יהיה קירוב דעת יותר מדי בין יהודי לגוי.
אז עצם זה שאתה צריך לשאול את עצמך איך אני אוכל,
זה כבר יוצר את החיץ בנפש, והושגה המטרה.
בסדר? זה הרחבה.
זה הרחבה, כן, אפשר להגיד.
בסדר.
עכשיו,
אחרי שלמדנו על הזקן, ולמדנו על בשר בחלב, ולמדנו על דיני שחיטה, וכל הדברים האלה,
אנחנו עוברים להלכות נוספות.
איסור נידה.
איסור נידה.
הוא גם כן דבר מושכל, צריך להבין,
למה זה איסור נידה שהתורה התירה? הרב התיר זה התורה התירה.
בשביל מה יש רבנים?
התורה נתנה להם סמכות להתיר.
עכשיו,
יש ביטוי שהיו אומרים אצל יהודי תוניסיה,
תאורא פי יד קום יא יהוד,
התורה בידכם יהודים.
איזה שפה זאת? בערבית.
בסדר? טוב.
עכשיו אנחנו עוברים לאיסורי נידה. עכשיו, מה זה איסור נידה? איסור נידה,
כשאישה עוברת את התהליך הביולוגי של המחזור וכדומה,
ברור שלא יעלה על הדעת של שום אדם נורמלי לקיים יחסי אישות.
לא שייך.
אבל ללכות נידה זה הרבה יותר רחב מזה.
יש שבעה נקיים, ויש טבילה,
וכל ה... וגם אז יש
וסטות, וכל מיני, יש הרבה מאוד הלכות שמרחיבים מאוד את המניעה הטבעית.
כן, יש בגמרא על אישה אחת,
מסכת שבת,
שהייתה אשתו של תלמיד חכם שמת בגיל צעיר.
והיא עשתה מזה סקנדל, מה קרה, התורה היא אורך חיינו, אז איך הוא זה שהוא מת בגיל צעיר?
ולא היה אדם שידע להשיב לה, עד שאליהו הנביא שאל אותה.
שאל אותה, בעלך,
כשהיית מאה, כלומר,
כשהיה בשעת ביסטך,
היה מתרחק ממך.
אבל כשהיה בשעת ליבונך,
כלומר בשבעה נקיים, כבר שאין מניעה ביולוגית,
אבל לדין יש מניעה הלכתית,
הוא אומר, כן היה מתקרב.
לא היה עומקי מישהו, אבל היה מתקרב.
אז אומר, ברוך המקום שהרגו,
אז צריך להבין, כן, מה המשמעות שלו?
זה גמרא, אמרתי שזה בגמרא, לא?
מסכת שבת, זה פה, זה בגמרא?
אמרתי מסכת שבת, בטוח.
טוב,
אז עכשיו כאן הרב מסביר מה ההיגיון היותר רחב של איסור נידה.
הוא גם כן דבר מושכל מצד זכות האישה
שלא תהיה נעחרת על ידי שרירות לב של איש שטוף בתאוותיו הגסות.
כלומר צריך לשמור על אנשים
ולשמור גם על כבודן.
אז הכבוד הוא שלא תמיד יוכל אדם שיש לו מלא תאוות
למלא את תאוותו בלי שום התחשבות ברגישות הנשים.
מצד שמירות התרבות העם,
ימי הנידות אינם ראויים לעיבור. קודם כל, בזמן הנידה, זה הזמן בדרך כלל
שאישה לא מסוגלת גם להיכנס להיריון.
למרות שאנחנו מכירים תופעות שהיום מכנים אותן עקרות הלכתית.
שהזמן שבו אפשר להגיע לביוץ, זה בדיוק הזמן שהיא אסורה, אז בשביל זה יש כל מיני פטנטים של הרבנים,
מה שנקרא דרכי התבונה המעשית המתחשבים בצורכי החיים, אז מוצאים,
ברוך השם, האצבעות רחבות, אפשר לעשות את זה.
אגב, אתם יודעים,
כתוב על בר כוכבא, שכדי לקבל
חיילים ליחידות העילית שלו היה צריך לחתוך אצבע.
עד שחכמים באו אליו בטענות, אתה עושה ישראל בעלי מומין וכולי.
השאלה למה הוא דרש לחתוך את האצבע?
החיילים שלו היו תלמידי רבי עקיבא,
היו בחורי ישיבה,
אז על כל פקודה הם היו עושים פלפול.
כן, כלומר, הוא היה פוקד דבר אחד, אבל כן, אבל אדרבא,
תחתכו את האצבע.
לא, זה, זה...
באמת.
טוב, הלאה.
בסדר.
עכשיו הוא אומר,
ימי הנידו זהם ראויים לעיבור,
וממילא יתמעט העם על ידי פרצה בקדושה זאת.
כלומר, אם אנחנו נתיר אישה נידה,
אז יהיו פחות ילדים.
כן, כי דווקא בזמן שראוי להביא ילדים לא יהיה אישות, ואז עם אלה לא יהיו עיבור.
הנולדים בעיבור נידות
הם המסוגלים למחלות ונגעים, כנודע, על פי הרפואה.
טוב, אני לא יודע,
ככה הרב אומר.
טוב, ועוד זאת,
האישה,
דעתה נעכרת בעת דבותה.
כן, מבחינה פסיכולוגית, אישה שנמצאת במצב של נידות,
בווסת, אז היא יותר רגישה.
אפילו עצבנית הרבה יותר, כן?
ולכן יש כאלה ש...
טוב, בסדר, כלומר, יש מצב של קושי נפשי מאוד גדול, ורוחה...
כן, כי אם אתה תתיר ביאה בשעת הנידה,
אז זאת אומרת, האיש כבר
מילאת אהבתו בשעה שלא ראויה לעיבור, וכשתהיה ראויה לעיבור, לא יבוא עליה.
עכשיו, גם יש, מבחינה פסיכולוגית, המצב של הנידות הוא מצב של רגישות יתרה, ורוחה נשבר,
ונוטה לעצב ושפלות.
הבנים הנולדים על פי תכונה כזאת אינם מסוגלים לקדושה
ורוממות נפש ורוח השם.
למשל, בן הנידה
זה בדרך כלל יש איזה תכונות מסובכות יותר בנפש,
קשה להתמודד עם זה.
על כן,
כל הפורץ גדר קדושה זאת,
הנוגע בנחלת השם לעד ולדורות,
הוא קוצץ את הנטיות הקדושות ונשא עוונו.
כלל, עכשיו פה, עד כאן לגבי היסוד הביולוגי.
אבל למה אתה אוסר את האישות עד טבילה במקווה?
אומר, כלל הימשך הנידות.
עד שתטבול הוא מפני השבת הקדושה ורוח הטהרה והתרוממות הנפש,
שהידיעה שהטהרה רוחנית חזרה אליה פועלת להעתיקה מעכירות הדעת
שמנבלת את הוד ההרגשות הרוחניות,
וממילא כשהרוחניות עומדת בשבחות ערך,
מתגברת ושולטת רק ההרגשה הגסה בהמית,
והוולד נמשכת עליו תכונה בהמית עכורה.
על כן צריך שתהיה ההתקדשות מהנידוד תבואה בחותם דתי ורגש של קדושה,
אז חוזרת השמחה, חוזרת הטהרה הפנימית,
שרק אז תבוא התועלת הרוחנית, מה שאין כן ברחיצה פשוטה,
שאינה מטבעת עם רגש של ניקיון גשמי,
כן? הרי להיכנס לאמבטיה או למקלחת, בסדר, אז זה מנקה,
אבל זה לא יותר מאשר ניקיון.
מה שאין כן טבילה,
שכיוון שיש לזה מימד גם הלכתי, דתי, מה שהוא אומר,
זה יוצר את רוח הקדושה והטהרה המצטרפת אל שיבת האישות.
כן.
חבל לא יכירו מקלחת.
מה?
זה לגברים.
משהו אחר.
כן.
נו?
לזה הוא מתכוון.
לזה הוא מתכוון.
אמנם,
כדי שאת ה... מה?
זה שנמשכת הנידה עד הטבילה.
זה לא, אז איך היא נמשכת?
יכול להיות על ידי שבעתניקים וכל מיני דברים.
אבל זה כבר, יש הבדלים בין דאורייתא לדרבנן,
הוא לא נכנס עכשיו לרזולוציה הזאת.
למרות שגם לזה אפשר להיכנס בפרטי פרטים.
אמנם,
כדי שתבוא הטבילה למידה זו,
שתהיה ראויה לישא עליה תכונה של טהרה רוחנית,
היא מתגדרת ב-40 סאה מים שכל גופו עולה בהם.
הרי מה צריך להיות שיעור מקווה?
שיעור מקווה צריך להיות 40 סאה.
למה 40 סאה?
כתוב ורחץ את כל בשרו במים.
זה כל בשרו? מים שיכולים להכיל את כל בשרו ושיערו חכמים שזה אמה על אמה ברום שלוש אמות.
אם אתה עושה חשבון כמה זה אמה על אמה ברום שלוש אמות, שזה הגובה של אדם שכורע ברך
או שיוקח צורה של חורש באדמה,
זה ארבעים סאה, לכן פחות מארבעים סאה, אין טהר.
השאלה יש לגבי כלים. טבילת כלים,
אנחנו היום מצריכים 40 סאה
כדי לטבול כלים.
הדבר הזה הוא לא פשוט.
מחלוקת בגמרא, יש אומרים שהכלים כשיעור,
כן, כשיעור הכלי.
לפי זה אם יש לך מחט לטבול, מספיק.
איזה מין שלולית כדי לטבול, ההלכה לא כך.
אבל תראו שיש דבר כזה.
טוב,
מה?
לא הבנתי את השאלה.
אם המטרה של ההלכה זה להפתיע לכל מישהו ספציפי ב...
לא, זה דווקא לא רגש ניקיון.
זה בדיוק הפוך.
אם הייתה רק רכיצה בלי יסוד דתי,
אז זה היה רק ניקיון גשמי, זה מה שהוא אומר.
מה שכתוב.
בסדר, הלאה.
זה מישהו שאומר שכלי לא צריך לבוא עם זה, אז כמה צריך?
גישור הוא כלי.
אבל אין עליך ככה, אז מה אכפת לך? טוב.
אמנם, כדי שתבוא הטבילה למידה זו שתהיה ראויה לישא עליה תכונה של טהרה רוחנית,
היא מתגדרת בארבעים שאה מים שכל גופו עולה בהם,
שרק אז היא ערובה בטוחה שתהיה רחיצה קבועה בלא זלזול,
ודווקא בקרקע ולא בכלים, כן? הרי אם אדם לוקח גיגית
גדולה
שהיא בגודל של בן אדם,
והיא מתמלאת במי גשמים,
זה מקווה כשר או לא?
אם לא, ארבעים שאה.
כן, יש? לא, זה לא, זה מה שהוא אומר,
דווקא קרקע ולא בכלים.
אה, כתוב.
כתוב גדול, כדי לדעת מה ספר אומר, צריך לקרוא בו.
כן, מה?
אתה מדבר על גבר?
אישה שמה? שמקווה?
שמקווה שהוא לא עם השקה אלא... לא, לא, זה לא קשור, לא קשור.
זה הרי גם מקווה עם השקה, זה בקרקע.
שמושג הרחיצה הגשמית בולט בהם,
וממילא שמשך גם כן מזה רגש רק לעניין
טהרה גשמית ולא יתרומות הרוח וקדושה הדרושה. כלומר, אם זה בכלי,
גם אם הכלי גדול, אז בסופו של דבר יש אנשים שיש להם בריכה כזאת מתנפחת בגינה.
לפעמים ראיתם דברים כאלה, כן.
אז זה נותן תחושה יותר של טהרה גשמית ולא טהרה רוחנית.
לכן צריך להיות דווקא בקרקע,
והמים המכונסים בזוחלים יוכלו להזדמן ממי שופכין,
שהם יהיו היפוך הנקיות הגשמית הרבה,
על כן צריך הטבעה שמכונסין יהיו דווקא אשבורן.
נכון?
מה?
הפוך מזוחלין.
הרי המקווה צריך להיות באופן כזה שהמים יכולים, לא הכרחי, אבל יכולים להיות בתנוחה.
מה שאין כן אפילו מקווה גדול מאוד, שבו יש זרימה,
נכנס ויוצא,
אז זה כבר סותר את האפשרות של הטהרה הגשמית גם כן,
כי יכול להזדמן שיהיו שם מים משופכין.
לכן צריך להיות דווקא אשבורן שהמים נעצרים,
אלא אם כן מדובר במעיין.
אם זה מעיין, זה משהו אחר.
למשל, מקווה הארי, מי שהיה שם,
זה מעיין.
לכן זה שזה זוחל, זה בסדר.
לפני שבוע.
מה?
לפני שבוע היית שם. אה, זה מעניין.
נסעת באוטובוס או ברכב?
כן,
כן. למה?
והם לא מעיין.
איך זה קורה?
לרוב זה בשביל מי שופכין.
יכול להזדמן בשביל מי שופכין.
עכשיו, מימי גשמים. נחל יש בעיה. נחל מימי גשמים,
אז זה לא מובן מאליו שמותר לטבול בו. יש סוגיות שלמות על זה בגמרא.
שצריך לעשות מחיצה, כדי, דווקא כדי שהמים ייעצרו.
אין דין בדרך כלל זה כלכלי.
זה גם נכון.
כן?
אגם וים זה גם טוב, זה פחות טוב, פחות טוב ממיקרה.
כן.
שעל פי רוב,
אבל אם אין ברירה זה ים.
כשהרב קוקה יהיה הרב ביפו,
אז הוא אסר לטבול בים.
עכשיו, למה הוא אסר לטבול בים?
כי הוא... מה?
לא, לא.
בגלל שקשה להקפיד על כל הפרטים של הטבילה שם.
בגלל שאדם דווקא נמצא בסכנה והוא צריך להיזהר
יותר על שלמה מאשר על ההלכות,
לכן הרב קוק לא התיר.
אה, בסוף בטיחותית?
לא.
מכיוון שיש סכנה בטיחותית,
האדם ייבהל ולא יקיים הלכות מקווה כראוי.
זה הכוונה.
שעל פי רוב יהיה,
זאת אומרת, דווקא באשבורן, שעל פי רוב יהיו באיזו הכנה.
כלומר, כדי שהמים יהיו באשבורן, אתה צריך
להביא בנאים ואולי אדריכל אפילו.
אז בורן, הכוונה,
כפי שאמרתי כבר שלוש פעמים לפני שאלתך,
הכוונה שהמים עומדים,
נעצרים, כן?
שעל פי רוב יהיו באיזו הכנה ותבוא לבסוף, להתאים גם כן עם הטהרה הפשוטה שהיא גם כן נחוצה.
המעיין שאין צריך שמירה כל כך הוא כשר בכל אופן.
זה למשל במקווה הארי, נכון?
היית שם השבוע?
כן.
בסדר.
וכיוון שיש יסוד מוסד
על יסוד העניינים שייקבעו בחותם קדושה שוב פועלים הדברים על רגש הנפש
בהיות הדבר מתפשט באומה כולה ומתנהל לדורות.
על כן רק על ידי שמירת דקדוקים תבוא התכלית לבסוף. שימו לב
שהרפוק לא מסתפק רק בטעם כללי לאיסור נידה
וחיוב המקווה,
הוא נכנס גם לפרטים ולראות גם שמה איזושהי הנחיה בעלת אופי פסיכולוגי.
בסדר?
על כן רק על ידי שמירת דקדוקים תבוא
תחליט לבסוף והעזיבה תחריב את מקום מעמד כל הדברים הרמים שהם מוסדות
לקדושת כלל ישראל לעולם או לעולם, ומה אחרת
אינה צריכה כל כך שמירה ברוחה.
אומנם ישראל עזים הם רגש הדת ורוח הקדושה נשגב
שבם צריך טיפול ושמירה יתרה והתעלות מרובה. זאת אומרת, יש הבדל
בין למשל מסעדת פועלים למסעדת גורמה.
מסעדת פועלים,
המטרה שיהיה לך מספיק כוח כדי להמשיך לעבוד.
לא משנה עד כמה זה מטובל היטב,
משטגרומה, זה כבר זה משהו יותר המעודד וכולי.
אז עוד דבר, לגבי מצוות של גויים,
הם לא חייבים להיכנס לכל עומק הדקדוקים של היהדות.
אבל אצלנו, כיוון שאנחנו אומה בעלת משימה גבוהה יותר מבחינה רוחנית,
אז אנחנו צריכים להרבות בדקדוקים התואמים את מעלתנו.
כן, למשל, למשל, גויים גם טובלים.
איפה ראינו את זה?
זה בגנגס, אתה הולך לגנגס, מיליוני אנשים טובלים שם,
נכון?
זה לא מצווה, אבל הם רואים בזה מצווה.
הם רואים בזה הטהרות, הם לא סתם הולכים, זה לא שהם מחפשים בריכה,
הם מחפשים מקום להיטהר, הם מאמינים שהמקום הזה מטהר אותם.
האם הם, לפני שהם טובלים, עוברים על כל הלכות נידה וחציצה שבשולחן ארוך? לא.
זה מה שאומר הרב. הרעיון כשלעצמו מספיק טוב להם.
כן, מעבר לזה, לנו יש דרישות נוספות, בסדר? הם נוצרים?
לא, הם אינדואיסטים.
כן.
כן.
וזה כן, או לפחות ראוי לחפש.
זה לא אומר שתמיד מצאנו.
כן?
אבל
אם באמת לא הייתה משמעות לכל הפרטים,
אז למה הם קיימים?
כן? זו השאלה. למשל, הרמב״ם כותב במורה נבוכים,
שאל תשאל מדוע בקורבן מוסף של ראש חודש
צריך שיהיו שבעה כבשים
ולא שמונה
או לא שישה.
אל תשאל, אומר הרמב״ם.
למה?
כי אם היו שישה או שמונה, גם אז היית שואל.
זאת אומרת, אומר הרמב״ם, היה צריך איזה מספר להראות הרבה כבשים.
אז הרבה כבשים זה שבעה, בסדר?
עכשיו, אתה יכול להבין שהמקובלים ממש לא אוהבים את זה,
והם צודקים אגב.
את מה הם לא אוהבים? שאין תורה?
לא, להגיד שזה לא חשוב אם זה שבעה או שמונה.
כי אם זה לא חשוב, למה התורה קבעה שבעה?
בכל זאת חייבת להיות איזושהי משמעות לעובדה שזה שבעה כבשים,
ולא שמונה.
לכן צודקים יותר המקובלים ששם הם מחפשים טעמים גם לפרטים האלה. כי הרמב״ם אומר שם, מי שיחפש טעמים לדבר הזה יכלה חולי ארוך.
כלומר, מה זאת אומרת יכלה חולי ארוך?
כי אין לך הסברה רציונלית מספקת לכל הפרטים.
אבל הסברה מיסטית, למה לא?
כן.
ודאי, חכמים לא סתם תיקנו דברים.
למה חכמים תיקנו עם סעדי רבנן?
אז את השאלה אם בטל טעם בטלה תקנה או לא.
פה אתה נכנס לשאלה אחרת.
אפשר להגיד שהפרטים של המצוות זה מדל הבנן,
הם כבר, אין להם משמעות חוץ מהשמרון.
לפעמים, או לא.
למשל, לגבי מים אחרונים.
למה חכמים תיקנו מים אחרונים? מפני מלח סדומית.
אז יש אומרים,
כיוון שאין לנו מלח סדומית,
אין מצוות
מים אחרונים.
זה דעת רוב הפוסקים, אגב.
עכשיו, יש כאלה שאמרו, לא.
הרמב״ם כותב,
אמנם אין לנו מלח סדומית,
אבל יש לנו מלח שהיא כמו מלח סדומית.
לכן עדיין הטעם קיים.
ויש כאלה שאמרו, נכון, אין לנו מלח סדומית,
אבל צריך להמשיך,
כי או בגלל שבטל טעם לא בטלה תקנה,
או בגלל שיש טעם סודי אחר שהחכמים לא גילו לך,
ועל פי הקבלה יש משמעות לדבר.
עכשיו, זה דבר מאוד מעניין, שהרבה פעמים
תקנת חכמים יש לה טעם גלוי,
שבעצם בא לכסות על טעם נסתר.
ולא תמיד אומרים לך אותו,
כי לא רוצים לתקן תקנה על יסוד מיסטי שהציבור לא יכול להבין,
אז לכן עוטפים את זה במשהו.
למשל, כן.
אז השאלה היא, האם זה תמיד עובד או לא? התשובה היא, זה לא תמיד עובד, מה הכלל?
לא ידוע.
כלומר,
לכן אתה תמצא בהרבה מקומות שיש שאלה כזאת, האם התקנה של חכמים עדיין קיימת כשהתנאים ישתנו.
בסדר? כן, בבקשה.
לא שומע.
מלח סדומית זה מלח סדומית.
מה השאלה?
לא ברור?
לא.
רגע, אתה שואל שאלה, סימן שמשהו לא ברור.
אני ניסיתי להסביר,
אתה שאלת מה זה מלח סדומית, ניסיתי להסביר, אמרתי, זו מלח סדומית.
מה לא ברור בשתי המ... האם המילה מלח ברורה?
האם המילה סדומית ברורה?
טוב, יש שאלה יותר... אה?
אה, אתה מנחש. שבאה מסדום, האזור של סדום.
עכשיו,
כיוון שהמלח הסדומית
היא מסמאת את העיניים,
ואנשים השתמשו במלח הסדומית,
אז אמרו חכמים, צריך לרחוץ את האצבעות,
ללטול את הידיים אחרי האוכל,
כדי להסיר את המלח הסדומית שמא תיגע בעין.
משכנע?
כן?
אני לא חושב שזה משכנע.
אבל יש כנראה סיבה יותר פנימית.
כן.
לא, מה ההבדל בין אדומית שאין במלח רגיל?
אה, מלח רגיל לא מסמא את העיניים.
כי זה מלח מסוג אחר.
לא, אז מה ההבדל בין אדומית?
אה, זה על פי הטבע.
כימית, זה... כימית, כן.
זה מלח מסוג...
הפוסקים אמרו, אין לנו מלח סדומית היום.
אפרים ניסחה בסדום, אבל לא ניסחם בסדום? יכול להיות שכן, אבל היא לא בשימוש.
אה, אתה יודע, המים בימה של סדום זה נורא מסוכן שם.
יש ברום, יש כל מיני חומרים נוראים.
אז זה אחרת, אז לפי הקבלה זה דומה למושג של שעיר לעזאזל,
שצריך
לתת מזון לקליפות, והקליפות נמצאות בקצה של הציפורניים, שזה קצה הגוף, שזה קצה החיות,
זה המקום של אחיזת החיצונים.
לא, לא קשור, במורה, כן, יש משהו בזה, אבל לא בדיוק אותו דבר.
כן, זה דווקא זה מצד הערך של הציפורניים שם, כן.
לפי הקבלה זה משכנע, אבל אתה לא תפסוק הלכות
על פי דברים שהציבור לא יכול לתפוס.
נותן דוגמה פשוטה.
נטילת ידיים בבוקר.
למה תיקנו חכמים ליטול ידיים בבוקר?
מחלוקת הראש והרשב"א, נכון?
לא הראש ולא הרשב"א אומרים את זה.
אז יש דעה אחת שאומרת שבגלל שידיים משמשניות הן,
ובמשך הלילה אדם נוגע בכל מיני מקומות לא נקיים בגופו,
ולכן צריך
ליטול ידיים בבוקר,
ויש מי שאומר לא,
כי האדם נעשה כבריאה חדשה כשהוא קם בבוקר.
לפי זה תהיה השלכה.
למי שאומר שזה בגלל ידיים משמשניות, מי שישן עם כפפות,
לא יטול ידיים.
ולמי שאומר בריאה חדשה, מי שהיה ער כל הלילה,
לא יטול ידיים.
ולכן,
אבל, וכולם אומרים לו, בכל זאת צריך ליטול ידיים. למה?
זה כבר לא מגלים, זה רוח רע.
יש רוח רע ששורה על הידיים,
אבל אתה לא תתקן הלכה על פי זה,
למרות שזאת הכוונה האמיתית.
מה זה קשור לנושא?
זה לא קשור לנושא.
לא, ששוטר ומישהו על הטלפון או ש...
אולי, ואולי מישהו יגיד לך שלא ממשיך.
לכן אמרתי, זה לא קשור לנושא.
מה?
אה, אתה שואל, האם חקירת טעמי מצוות
זה אפשרות או שזה חיוב?
גם וגם. כלומר, זה אפשרות להמון וחיוב לחכמים.
פרק, מה?
נכון.
טעם על פי הסוד, וגם אני אמרתי שזה טעם על פי הסוד, זה לא מבינים, זה טעם סוד. כי זה לא תמיד נכון גם.
ב.
טעם על פי הסוד לא תמיד משכנע.
זה שיש טעם על פי הסוד זה לא תמיד משכנע.
יש כאילו, תשמע, אין לי רגישות לסוד.
ולפעמים כל דבר שאתה רוצה לאסור, אתה ממציא שזה סוד. על זה נאמר, על עמך יערימו סוד.
ויתייעצו על צפוניך.
אה?
יכול להיות, כן, טוב.
טוב, אני מציע שכיוון שסיימנו את הפרק, נעבור לפרק הבא. מה דעתכם?
או שאתם רוצים להמשיך לעכב אותי?
מה?
נכון. פרק י"ד 1.
אז י"ד 1, אתם רואים שוב בעיה של עריכה של הספר. הספר לא ערוך,
ולכן המספור גם של הפרקים יצא קצת מבולבל.
י"ד 1, עמוד 99. ישנם.
יש י"ד, יש י"ד 1.
לא יודע.
טוב.
טוב,
ישנם אחרים שסוברים
שאי אפשר לאדם שיהיה לבבו תמים באמונה בתורת משה אמת כראוי,
כי אם כשיחשוב שאמונות אחרות כולן הן שווא וטפל ואין שום יתרון למחזיקים בהן והדבר הוא ללא אמת.
כלומר, אתה מאמין בתורה, סימן שכל השאר לא שווה כלום.
כל האמונות האחרות הן חסרות משמעות.
זאת עמדה
שרת אופקים שמשמרת
את האדם מלהציץ החוצה, מחוץ ליהדות.
כן, אומרים, תשמע,
לנוצרים אין מה לומר, המוסלמים אין להם מה לומר, אף אחד אין לו מה לומר, כולם,
במידה ויש שהם אומרים משהו נכון, הם גנבו את זה מהיהדות,
הכל בא מן היהדות, אין מה ללמוד אצלם.
אומר הרב. מה?
זה לא האמת.
כן, אבל יש כאלה, איך אומרים כאן הרב, ישנם אחרים שסוברים, שאי אפשר לאדם,
שיהיה לבבות עמים במדינה בתורת משה אמת כראו, הוא הקים כשיחשוב.
שאמונות אחרות כולן הן שוות אפל ואין שום יתרון למחזיקים בהן,
והדבר הוא ללא אמת.
הוא אומר,
אלה שהוא מדבר עליהם עכשיו זה אלה שלא חושבים כך.
אוקיי, אלה שאומרים, יש גרעין של אמת שם?
האם יש גרעין של אמת בעמדה הצרה הזאת? כן, בוודאי, בכל דבר יש גרעין של אמת.
לפחות נגיד יש אפילו יתרון פדגוגי.
אם מנהיג אחד תשמע הכל קדוש אצלנו והכל רע בחוץ,
אז אם אתה אדם טוב אתה תיזהר, לא תצא החוצה.
יש או התורה או הרחוב.
זה משכנע אותך?
לא.
אמנם נמצאים רעיונות מונהגים באומה הישראלית שגורמים לרבים מן ההמון לחשוב כן.
זאת אומרת, זה לא במקרה שרבים חושבים בצורה הצרת אופקים הזאת,
כי יש הלכות אפילו שגורמות לחשוב את זה.
וזאת המחשבה הועילה גם כן לחזק האמונה הישראלית לפעמים בלב קטני שכל.
זה טוב, לחזק את האמונה של אנשים קטנים.
כן, מה אתה אומר?
למשל,
שלא עוברים תחת הצל של כנסייה.
למשל.
כן? למשל, הדוגמה הזאת.
יש עוד הרבה דברים, כן? ספרי מינים, לא להסתכל על זה ולא.
כן, זה משתחווים לאלברי,
מתפללים אלוהים להושיעה,
אנחנו משתחווים, לפי מ... אז כלומר, דברים כאלה,
ואפשר להביא עוד הרבה דברים, כן?
נוטים לנו את ההרגשה שרק אנחנו הטובים,
וכל השאר הם הרעים, נכון?
אתה מדבר על דרכי האמורים במשך הכסף.
עצם זה שאתה אומר על משהו שהוא אסור משום דרכי האמורי, זה אומר שהאמורי זה איחסה.
אז בואו נראה מה יש לו לומר על זה.
זה הרעיון, כדי לדעת מה הרב קוק אומר, הכי טוב זה לקרוא אותו.
טוב,
אמנם,
אז,
אה, אז הוא אומר, וזאת המחשבה הואילה גם כן לחזק האמונה הישראלית לפעמים בלב קטני שכל,
שאי אפשר להם שישכילו את רוממות ערכה וקדושתה של תורתנו הקדושה, כי אם בהיותם חושבים אמונות אחרות לדברים של טעות שאין בהם מועיל כלל.
כלומר,
אם אתה פוסל את כל השאר, זה נותן לך הרגשה שאתה צודק,
כי אנשים,
מדובר באנשים שלא מסוגלים לראות את רוממות התורה מצד עצמה,
אבל גם רעות רבות יוצאות מזאת המחשבה הבלתי מתוקנת.
כלומר, אל תחשוב שהתועלת שצמחה מזה לא גרמה גם לחסרונות.
כי
רושם הבוז שנצבע עמוק בלב ההמון על אמונות אחרות
גורם שנמצאים גם כן פורקי עול רשעים, שהם מודדים במידה זו גם כן את האמונה הטהורה הישראלית.
כלומר, אתה רגיל לבקר דתות,
אל תתפלא, שיבקרו גם אותך.
והם אומרים, כל אופיין שווין.
כל אופיין שווין, זה ביטוי בירושלמי, אם אני לא טועה.
לא, במדרש הרבה. בסדר.
שאומרים שכל דבר הוא שווה ערך.
למשל, באסינקרטיזם האלילי, ברומא
היו מקדשים לכל האלים של האימפריה.
אפשר ככה, אפשר ככה.
זאת אמונה וזאת אמונה.
אנחנו מכבדים את כל האמונות.
מה זה משנה יהודי, נוצרי, מוסלמי, הינדואיסטי, בודהיסטי, שינטואיסטי?
אנחנו מכבדים את החולשה של כולם.
לכולם יש חולשות, החולשה שלך זה יהדות,
אחרת, החולשה שלו זה נצרות.
זאת אומרת שאם אתה אומר שום דבר לא שווה,
זה בערך שווה ל... הכל שווה.
על כן,
להציל את צעירי דורנו משחיתות רעות כאלה,
צריכים אנו להעמיק בערכן של אמונות אחרות על פי התורה.
הוא רוצה להבין מה התורה אומרת על האמונות האחרות.
בסדר?
מה התורה אומרת, מה התורה, כן, אז זה בדיוק מה שאומר הרב, שאנחנו צריכים לברר את זה, נכון?
אתה שואל מה התורה אומרת.
בשביל זה יש ספר נפלא, נבוכי הדור,
וכדאי ללמוד אותו.
שם יש תשובות לשאלה. מה הוא מוכיח את השאלה הזאת? אני חושב שכן.
איפה לומדים את זה?
בכל התורה כולה.
השאלה מה זה התורה?
האם התורה זה משהו צר, הלכות בשר בחלב בשבת?
או שמה יש לתורה הרבה, מה לומר. למשל, בספר הזוהר, פרשת בעירה,
יש דף אחד
על הטיול של רבי אבא
בארצות המזרח.
כלומר, אינון דמתקריין בני קדם, אלה הנקראים בני קדם.
ובשם הקדם, מה הם למדים, מה הם עושים וכולי, ורבי אבא מתפעל מזה,
והוא חוזר לרבי שמעון בר יוחאי, ואומר, אני למדתי אצלם וראיתי שהם אומרים כמוך בדברים מסוימים.
ואז רבי שמעון אומר לו, זה נכון,
ולכן אסור ללמוד את זה,
כי זה דומה יותר מדי אלינו.
דווקא הדבר שהוא הפוך, אתה יכול לדחות.
קיצור, יש מה ללמוד,
אז אנחנו צריכים להבין על מה מדברים. תראה, סך הכל,
עם ישראל מתחיל את דרכו מתוך התנגדות לאלילות, נכון?
אז אתה צריך לדעת מה זה אלילות כדי לדעת למה אנחנו מתנגדים.
כן? כלומר,
אם לא, אתה לא מבין.
כן? למשל, משה מגיע לפרעה,
זה בפרשת השבוע, נכון?
מפיל את המטה, טח, נהיה לנחש.
החרטומים, מה, מה, מה, זה אתה מלמד אותנו, אנחנו גם יודעים לעשות, גם הם מפילים, גם הם עושים לחש.
בעצם מה רצה משה לעשות?
או הקדוש ברוך הוא שלח את משה, למה?
כדי לראות את נקודת ההשתוות
בין ישראל למצרים, כדי שיתברר במה זה שונה.
אז זאת אומרת שמשה יודע על מה הוא מדבר.
הוא לא סתם עושה נס כזה,
כשהוא יודע שאלה העומדים מולו יעשו אותו דבר.
נכון, זה הרבה דברים, הם כתגובה.
כתב הגנה, זה נכון.
זו שאלה גדולה, מה עצמי ביהדות?
זו שאלה יפה.
כי אתה אומר, אשר בחר בנו
מכל העמים.
מבייר הרב אשכנזי,
מכל אומה, ואומה לקח קצת, עשה מזה עם ישראל.
זאת אומרת, אתה לא חי בחלל ריק.
אני גיליתי לאחרונה כמה דברים שהפתיעו אותי מאוד. א', שהקדוש ברוך הוא ברא את הגויים,
שזה דבר שהיה בשבילי הפתעה.
הקדוש ברוך הוא ברא את הגויים.
כן, התפלאתי מאוד, אבל גיליתי שזה נכון.
אבל דבר שעוד יותר הפתיע אותי, זה שהוא שם את היהודים ואת הגויים באותו כדור,
באותו כוכב לכת.
אני הייתי שם את היהודים בכדור אחד ואת הגויים בכדור אחר.
והנה הקדוש ברוך הוא, לא יודע, זו החלטה שרירותית, לא? שם את כולם ביחד.
כנראה שיש תוכנית משותפת.
כל אחד והתפקיד שלו, אבל כנראה שהתוכנית היא תוכנית כוללת,
שצריכה להגיע לאיזושהי מטרה.
זו שאלה יפה. כלומר, אם אתה תשים,
תיתן צבע לכל אומה,
מה יהיה הצבע של עם ישראל?
שקוף, יפה, זה הכוונה.
או לבן,
זה אותו הדבר בעצם, כן.
מה?
או שחור.
כן.
כי השאלה אם שחור זה צבע ולבן זה צבע,
כן? כי מכרתי לך טלוויזיה צבעונית, ואתה אומר זה שחור לבן, אבל זה צבע.
כן, מה אתה אומר?
והנה,
אנו צריכים, אז הרב כאן נכנס כבר לפרטים,
אנו צריכים לחלק את כללות האמונות, דיברתי דווקא לאחרונה עם איזה יהודי,
שעשה מפגשים בין דתיים, מפגשים בין דתיים.
והוא פגש, כן כן,
מפגש בין דתי, אז הוא פגש, הוא סיפר לי שהוא פגש אינדואיסטים ובודהיסטים.
והוא נתן להם סמינר עם מספר הרצאות.
אחת ההרצאות הייתה על קבלה,
אחת ההרצאות הייתה על תורת החסידות.
במשובים הוא שואל,
מה מבין ההרצאות משך אתכם יותר מהכל?
ההינדואיסטים התחברו יותר לקבלה והבודהיסטים לחסידות.
כן? משום מה. טוב, אפשר להבין למה, כן?
אבל זה דורש מחקר.
והנה, אנו צריכים לחלק.
אפשר להמשיך, כן?
או שאתם תמשיכו להפריע לי.
והנה, אנו צריכים לחלק את כללות האמונות הנמצאות בעולם לשלושה חלקים חוץ מתורת ישראל.
שגם לפי דברי חוקרי הדתות החופשיים, היא גברת הדתות.
זה דבר מעניין.
כן, כלומר, אם עושים באמת מפה של התפתחות הדתות,
אנחנו רואים שיש מעמד מאוד מיוחד לאמונה הישראלית,
בתור האמונה האמונותאיסטית היותר עתיקה בעולם,
ואיך שדתות התפשטו ממנה וכולי.
במערב, והשאלה גם אולי במזרח.
היום האינדואיסטים טוענים שהם מונותאיסטים.
זה מעניין. בהשפעת המערב,
אנחנו רואים שהאינדואיזם היום מציג את עצמו בעיני
הציבור בסרטונים וכולי,
כאמונה מונותאיסטית, ואתם המערבים לא הבנתם מה אנחנו.
הדבר הזה גרם גם אפילו לרבנים שהתפתו לדבר,
לומר שההינדואיזם זה לא עבודה זרה.
אם זה לא עבודה זרה, אני לא יודע מה כן.
הוא אלילי לחלוטין.
זה נכון, לא התפצל מן היהדות, אז צריך לראות איך,
מה המעמד של היהדות בעיניהם. אגב, אני לא יודע בדיוק למה מתכוון הרב כשהוא אומר כאן
שחוקרי הדתות החופשיים אומרים שהיא גברת הדתות, לא יודע.
הגרועות שבכולן הן אמונות של עבודה זרה,
שאינן יודעות ומכירות כלל מבורא יחיד.
למעלה מהן אמונות שלא נוקו משמץ עבודה זרה,
אבל הן כבר לא עבודה זרה בצורה שפלה,
ולמעלה מהן הן אמונות נקיות מכל עבודה זרה,
והן, אם כל זה הולכות בדרך אחרת מתורתנו הקדושה,
אז זאת אומרת, יש לנו פה
שלוש מדרגות: עבודה זרה, קצת עבודה זרה, בלי עבודה זרה.
בסדר?
למשל, כן, אפשר לחשוב פה הינדואיזם, נצרות ואיסלאם.
הליברלים זה לא דת.
הוא מדבר פה על הדתות.
ומה?
נכון, הוא לא אמר שלא.
הוא מדבר פה עכשיו על דתות.
בסדר?
מדוע הוא לא מדבר גם על גידול חסה בלי תולעים?
למרות שזה נושא מאוד חשוב,
אבל זה לא הנושא שהוא מדבר עליו עכשיו, בסדר?
אז מה שאתה שואל על הליברליזם ובלי דת וכולי, זה נושאים חשובים, רק שזה לא הנושא שהוא מדבר עליו כאן.
אבל זה לא הנושא,
כן?
זה לא הנושא שלו כעת, הוא מדבר על הדתות במובן הדתי, בסדר? עכשיו, למה הוא לא מדבר על נושאים אחרים?
זה כמו שלמשל הוא לא מדבר על ארכיטקטורה יוונית.
למרות שזה נושא חשוב ביותר, כן? יש כותרות קורינטיות ויוניות וכולי,
אבל זה לא הנושא.
ולכן...
הכל קשור בכל.
אבל למה, בעצם למה הרב לא מדבר על כל הנושאים ביחד?
אתה יודע למה?
כי הוא לא אלוה.
את זה הקדוש ברוך הוא זכור ושמור בדיבור אחד,
אנחנו לא הקדוש ברוך הוא,
וגם הרב קוק הוא לא הקדוש ברוך הוא, אתה יודע,
זה מפתיע מאוד,
ולכן כשהוא מדבר על נושא אחד, הוא לא מדבר על הנושא השני.
והנה,
בנוגע לעבודה זרה,
נאסרה לנו הסבלנות בפועל.
סבלנות בימי הרב קוק זה סובלנות בעברית שלנו.
כלומר, התורה איננה סובלנית לעבודה זרה.
זה נכון או זה לא נכון?
למשל, לעשות חילוק בין ארץ ישראל, כן.
דבר נוסף, יש הבדל בין סובלנות בפועל לבין סובלנות רעיונית.
למשל, אם תסתכלו בספר הכוזרי בעמוד הראשון,
המלך שם,
הוא עובד בהיכל אשר לכוזרים.
איזה דת הייתה שם?
משהו פגני, עבודת אלילים.
עבודת אלילים בהלכה זה הדבר המשוקץ ביותר שיש, נכון?
ספר הכוזרי, ספר שבא לייצג את היהדות.
מה הוא אומר על העובד אלילים הפגני הזה?
כוונתך רצויה בעיני האלוה,
מה שהוא אומר.
כל הכבוד לרצינות שבה אתה עובד אלילים.
אתה רציני, זה ראוי לכבוד.
כוונתך רצויה.
מאזך אינו רצוי.
אבל אי אפשר להתעלם מן העובדה שגם אצל מי שאתה
מתעב במובן המעשי,
כן, תעב תתעבנו, שקר שקר אצלנו,
אתה מעריך את הרצינות.
אז זה בדיוק מה שאומר הרב.
בנוגע לעבודה זרה, נאסרה לנו הסבלנות בפועל,
ודבר זה הוא מיוחד רק לנו, עם השם, שאין כל אומה ולשון שבעולם יכולה להידמות אלינו בדבר זה.
מפני שאותנו הקים השם בעולמו, שנהיה עדים על כבודו,
על אור אלוהותו והשגחתו ודעת שמו יתברך, על כן,
אנחנו חייבים להיות מסורים בכל מעשינו, דיבורינו, מחשבותינו, בניין הפרט והכלל,
רק למטרה זאת,
להיות גורמים ידיעת שם השם אחד בעולם.
כלומר, זו הסיבה שיש חוסר סובלנות בפועל.
ובאשר אין המין האנושי יכול לבוא לשלמותו הרוחנית והחומרית יחד,
כי אם על ידי שיש שם השם מלא את כל הארץ, כי רק אז
תוכל לבוא הדעה האמיתית להיות נקבעת בלב, שכל בני אדם הם האחים וחייבים להיות מתנהגים זה עם זה באהבה ואחווה,
למרות חילוקי גוייהם ומדינותיהם.
גם ההתרוממות הפרטית האנושית למעלה רמה של מחשבות אמיתיות טהורות, אי אפשר כלל להיות, כי אם בדעת אלה מת,
כלומר,
אם אתה רוצה באמת שיחסי בני אדם בין זה לזה יהיו תקינים, צריך גם שהם יאמינו בשם אחד.
על כן, עבודה זרה היא מעכבת את כל הטוב האלוהי מופיע בעולם.
ועלינו בייחוד החובה שלא להתנהג עמה בסובלנות.
כן, מה זה לא להתנהג בסובלנות? זה אנטרסטייטמנט, כן? את אשר הם תכרותון, פסילי אלוהים תשרפון באש,
והגשרם תגדעון, מזבחותיהם תיטוצון,
ואיבדתם את שמם מן המקום ההוא, וואו, וואו, וואו. חמור.
אבל איפה? רק בארץ.
בחוץ לארץ התורה לא צוותה לעשות שום דבר.
למה היא לא צוותה?
כי יש משמעות לזה שיש עבודת אלילים בעולם.
כן?
זה עולה לזה סבלנות מעשית. זה לא סבלנות מעשית.
זה המלאך אומר.
המלאך,
אנחנו גם יודעים מה המלאך אומר. כוונתך רצויה, זה בסדר.
אף על פי שאין לנו לחרות בלב שנאה על עובדי עבודה זרה.
כלומר, אתה צריך לשנוא עבודה זרה,
אבל לא על עובדיה.
למה?
ולחשוב שהם אשמים במה שהם עובדים עבודה זרה.
כי איזו אשמה אפשר לייחס להם מאחר שמעשי אבותיהם בידיהם? ככה הם גדלו.
מה אתה רוצה? אדם גדל על זה, ותגיד לו, אתה אשם?
כן, אבל זה נורמלי שאדם יבחר ללכת לפי מסורת אבותיו.
אדם גדל בחינוך מסוים,
מרגילים אותו ללכת לעבודה זרה כל יום או כל שבוע, לא יודע מה.
טבעי, לא?
כלומר, במה אני לא בסדר?
אלא שאנו צריכים לשמור את עצמנו
ואת כלל המין האנושי שיבוא על ידי זה להכרת האמת,
במה שאנו נישא לפניו, את דגל שם ה' וכבודו.
אנחנו כשבאים לדבר איתם, אנחנו מראים מה העליונות.
על כן עלינו להתרחק מאוד.
על כן עלינו להתרחק מאוד מכל ענייני עבודה זרה ועזרה יהיו. כי זה התפקיד שלנו, לכן צריך לעשות את זה.
אז מה זה כן?
אז אתה רוצה להגיד שגם אידיאלים וערכים גם זה דת.
כן, אתה יכול לקרוא לזה דת, רק שנגיד על ליברליזם לא נסכלים.
על הקרבה למרקוליס,
כן נסכלים. אז יש הבדל, בכל זאת.
בסדר?
טוב,
מה?
הוא לא יענש, זה לא מה שייענש, מה אתה רוצה שהוא יעשה? הוא עבד עבודה זרה בלב טהור, מה אתה רוצה?
טוב, זה עד כאן להיום.
