הנושא שנלמד פה היום זה עניין של איך מקרבים אנשים אל הקדוש ברוך הוא, זה מעניין אתכם.
זה מעניין.
לעילוי משמת מעתוק בלולה
הוא יעשה בביתם.
עילוי נשמתם.
לא ירדתם.
כתוב אצל אברהם אבינו, את הנפש אשר עשו בכורן.
אברהם היה מכניס תחת כנפי השכינה וגם שרה,
כל אחד במקומו,
מכון מאיר, מכון הורה,
תחת כנפי השכינה.
ואתמול זכיתי להיפגש קבוצה של רבנים
מכל הארץ,
שרבני קהילות,
גרעינים טירוניים וכל זה, שעוסקים בעניין של קירוב,
והם ביקשו שאני אדבר,
אספר קצת על העניין הזה של קירוב רחוקים מהניסיון של 50 שנה של מכון מיאנד.
ומצאתי לנכון להקריא להם מה שכותב בעל חובות הלבבות
על מי שעוסק בקירוב רחוקים,
כמו אברהם אבינו.
אז בבקשה, מולכם הדפים, אני אקרא מה שכותב בעל חובות הלבבות,
והוא כותב את זה במאמר העשירי.
במאמר העשירי, זאת אומרת, חובות הלבבות, מי שהיא יקרה או למד פעם יודע שזה מדרגות-מדרגות, הוא עולה ממדרגה למדרגה,
ממדרגה למדרגה,
והמדרגה העשירית
זה המדרגה הכי גבוהה שיכולים להגיע אליה.
ונקפוץ ישר למדרגה, דרך אגב, גם הרמב״ם,
בהלכות תשובה,
פרק עשירי,
זה נקרא אהבת אלוקים, אהבת השם,
זה המדרגה הכי גבוהה
שאדם יכול להגיע אליה.
מישהו מעוניין להגיע אל זה?
מאה?
מי רוצה להגיע למדרגה הכי גבוהה?
איים, אני רואה עליך.
אז ברשותכם, אני רוצה לקרוא מה ש...
מה שכותב בעל חובות הלבבות,
רבנו בחיי, זיכרונו לברכה,
על המדרגה הזאת שאפשר להגיע אליה. מי שמעוניין יכול להגיע,
למרות שהיא מדרגה מאוד גבוהה, והוא יכול להגיע לזה.
ראוי לך, אחי,
כותב כאן בעל החובות הלבבות,
כי זכויות המאמין,
אפילו אם יהיה מגיע אל תכלית הרחוקה בתיקון נפשו לאלוקים ידבריו,
יגיע למדרגה הכי גבוהה שהוא יוכל להגיע.
ואילו היה קרוב לנביאים,
הגיע לרוח הקודש ולנבואה ולמדרגה מאוד גבוהה.
במידותם הטובות ומנהגיה המשובחים של הנביאים
והשתדלותם בעבודת הבורא ואהבתם הזכה בו,
נניח יגיע למדרגה הזאת,
אינם כזכויות מי שמורה בני אדם אל הדרך הטובה,
ומיישר הרשעים אל עבודת הבורא.
אתה יכול להיות במענק.
אתה לא מקרב רחוקים?
עוד לא הגעת למדרגה הגבוהה.
אבל אם קרבת מישהו לאבינו שבשמיים,
הגעת למדרגה הכי גבוהה.
ככה הוא כותב.
שזכויותיו נכפלות בעבור זכויותיו בכל הימים ובכל הזמנים. הכוונה היא,
אם לומדים את זה מקין דווקא,
מה היה עם קין?
קול דמי אחיך זועקים אליי מן האדמה.
אומר רש"י במקום,
אתה יודע את מי רצחת?
לא רק את קין, את אבל, סליחה.
לרצת את כל הדורות שיכלו לצאת מהאבל.
אתה מנעת את כל הדורות האלה.
זאת אומרת, אתה יכול לבנות אדם,
או נאמר, להשיב אותו לאבינו שבשמיים,
ולא רק אותו.
אלפי אלפי אנשים שייצאו ממנו, דורות,
שייצאו מכל אחד ואחד.
המבט של הרבנו בחיים עומד את זה ממי? מאברהם אבינו.
את הנפש אשר עשו בכורן.
כן.
זה העניין של לקרב אנשים לאבינו שבשמיים.
האמת היא שזו מלאכת החינוך.
מישהו עסק כאן בחינוך לפעמים?
מי עסק כאן?
נכון.
זה לעתיד.
זה לא רק בהווה.
זה מה שהוא אומר כאן.
אחי,
מי שאין מתקן אלא את נפשו בלבד,
מה זאת אומרת? חושב רק על מי?
אם אין אני לי,
מי לי?
יש כאלה אנשים, חושבים כאן רק על עצמם.
תהיה זכותו מעתה.
ומי שמתקן נפשו ונפשות רבים,
רבות, סליחה,
תיכפל זכותו כפי זכויות כל מי שיתקן לאלוקים.
הכל,
מה תיכפל?
שכפול.
כל מי שיצא מהאדם הזה שקירבת אותו,
כמו שאמרו חז"ל, כל המזכה את הרבים אין חטא בעל ידו.
זה הקראתי להם, לרבנים, את הדבר הפשוט, הסביר להם.
כמה הדבר הזה חשוב לקרב יהודים לאוויר שבשומיים בכל דור ודור,
ובדור שלנו על אחת כמה וכמה.
השאלה, איך לראות את זה?
ברשותכם, אני רוצה דווקא להקריא דברים של רבי נחמי ברסלב, שהוא כותב על עוד דברים.
למטה הבאתי כאן דברים שהוא כותב על העניין הזה של קירוב רחוקי.
עיקר כבוד השם יתברך, הוא כותב למטה גם,
הוא שהרחוקים ביותר מקרבין את עצמן לאשר יתברך.
זאת אומרת, לקרב את הקרובים זה לא חוכמה.
מה החוכמה?
לקרב את הרחוקים ביותר,
זה כבוד שם שמיים.
כי אז הסתלק,
הוא יתעלה,
הוא התייקר, יתכבד, שמו של הקדוש ברוך הוא,
עילה וטטה, למעלה ולמטה.
והתגדל כבודו, יתברך מאוד.
דווקא הקירוב לרחוקים,
זה המדרגה היותר גבוהה.
יש כאן חבורה,
היום יש תמיד,
לצערנו הרב, נערים שהם פה,
הם, איך רואים?
מהמסגרת, נפלטים מהמסגרת.
נושר.
נושל, כן.
ויש כאן תלמיד שלנו לשעבר שהוא לקח את זה כפרויקט.
הוא תלמיד חסם עצום, אבל הוא החליט,
אני יורד לרחוב ואני אוסף את הנערים האלה,
סליחה שאני אומר, עם עגילים וכזה,
ואני לא יודע מה הם עושים.
הוא אוסף אותם כל שבת,
אוסף אותם ביחד, מדברים, מתפללים כמה שהם יכולים וכל הדברים.
זה,
המדרגה הזאת היא יותר מכל מדרגה אחרת,
לאסוף אותם מהרחוב,
לקרב אותם לווינה שבשמיים.
זה מה שרב נחמן אומר,
מה הוא אומר?
רוחמה היא לאסוף את הרחוקים.
על כן צריך כל אדם משתדל מאוד לקרב הרחוקים להשם מדבריו.
גם אין לאדם לומר איך אני יכול להתקרב לשם בעולם ואני רחוק כל כך.
אסור לו להגיד כך, כולם קרובים.
עם קרוביך, אנחנו כולנו קרובים לקדוש ברוך הוא.
על ידי ריבוי מעשים הרעים, אז האדם אומר לעצמו, הדימוי העצמי,
אני יכול להתקרב, הרי אני חס, הדוגמה זה כאלה שהתרחקו.
חס ושלום,
יא אדרבה,
כל מה שהוא רחוק ביותר,
יתגדל על ידו כבוד השם ינברך.
כמה שהוא יותר רחוק,
ואתה מחזק אותו,
יתגדל כבודו.
הוא ישתדל לשום להתקרב אליו ינברך, כי זה עיקר כבודו ינברך,
דווקא לקרב את מי?
את הרחוקים.
את הרחוקים. זרם נחמן.
מה נאמר על הרב קוק אצלאל?
בוודאי ובוודאי.
אני זכיתי קצת להתקרב לרב שיהודה, זכר צדיק לברכה.
היו באים אליו אנשים,
הוא היה אוסף אנשים לפעמים מרחוב,
היו באים.
וזו המשימה, המשימה לא לקרב את הקרובים,
אלא לקרב את הרחוקים.
ואז שאל אותי אחד,
היו איזה קבוצה של רבנים, רבני קהילות זה נקרא או משהו.
אבל תגיד לי, והוא רב בתל אביב.
הוא אומר שבתל אביב יש יחס מאוד שלילי לדתיים,
לא לכולם, אבל לחלק היו הפגנות וזה,
נגד תפילה בציבור, נגד תפילין, נגד כל זה.
אז הוא אומר, מה עושים האנשים האלה?
ואיך להתייחס אליהם?
שאלה טובה?
שאלה טובה?
שאלתי אותו את הרב.
לפעמים, לפעמים לא תמיד, אבל לפעמים במשפחה יש מה שנקרא
כבשה שחורה.
אני לא יודע אם אתם יודעים מה זה כבשה שחורה.
ילד חריג.
ילד חריג,
בלשכר.
זה הבן שלך.
מה היית עושה איתו?
היית זורק אותו?
לא, לא, זה הבן שלי.
אני צריך לקרב אותו?
לחזק אותו?
זה שעושה נגדך הפגנות הוא אח שלך.
הנה מה טוב ומה נעים,
גם יחד כולנו, אחי.
קשה?
את האתגר.
כן, בבקשה.
זה לא קשר לקרקטורסוקים, גם את האלה שבמוצרו הנכון, גם צריך לשמר אותם.
אתה צודק.
כי אם אתה לא משמר אותם, הרחוב מאוד קורץ.
אתה מספר לי?
צריך לקרב את כולם.
אבל הרב כאן מדבר על הרחוקים.
כולנו יקרב אותנו.
למה העלינו את הנושא הזה?
אנחנו נמצאים בתוך מלחמה,
ואחרי הזעזוע של מלחמת שמחת תורה, מה שהיה וכל הדברים האלה.
ואיך מתמודדים עם כל המציאות המורכבת הזאת שאנחנו נמצאים בה.
הדבר הזה, בואו נבדיל בין שני דברים.
בין המציאות הכללית של כלל ישראל,
ובין המציאות הפרטית של האדם זה או האדם אחר וכל הדברים האלה.
הרב קוק זצ"ל, כשהוא מתייחס למציאות המורכבת שאנחנו נמצאים בה כרגע,
במבט,
בפרספקטיבה גדולה מאוד,
הרב היה,
כמו שאומרים, רואה ורואה, רואה באלף,
אבל גם רואה בעין.
מה זה רואה באלף?
הוא רואה למרחוק.
איזה הוא חכם הרואה את הנולד.
רואה כמו, להבדיל, אבל כמו נביא כזה,
שהוא מסתכל אלפי שנים קדימה,
אז הרב, בתור מנהיג של אז, ואפשר להגיד גם של היום,
הוא מתבונן, רואה ומדריך,
מדריך, לא רק את הדור שלו,
אלא גם את הדורות שיבואו אחריו,
דהיינו הדור שלנו והדורות שיבואו אחרינו.
מבט כללי יותר.
והוא רואה בעין מבחינת מנהיג, רואה זה גם מנהיג.
הוא גם מנהיג, כך אחריות, וגם ראייה.
ויש לו בסוף אורות התשובה,
הדרכה.
איך הדור שלנו התקרב ליהדות כדור, ככלל?
כפרטים,
תכף נראה איך זה בא לידי ביטוי בפרטים,
אבל ככללים.
אז הוא רואה את זה לפני למעלה ממאה שנה.
לפני למאה שנה הוא רואה כבר את התהליך.
בכלל, אדם בכלל, מי שרוצה להבין דברים, צריך לראות את התהליך מראשיתו ועד אחריתו.
כמו שהיה נוהג לומר הרב ציודה, לך צדיק לברכה.
בינו שנות דור ודור, בינו שנות דור.
את הדור הזה,
אם תבינו את הדורות הקודמים וגם את הדורות הבאים,
אנחנו חוליה בשרשרת.
מאיפה באנו?
לאן אנחנו הולכים?
אגב, על העניין הזה של הדור שלנו, אם זה מעניין אתכם,
אותך זה מעניין,
אני לא בטוח שמעניין את כולם.
תשאלו אותי למה.
מקוצר רוח
ועבודה קשה.
זו הפרשה שלנו.
על מה אתה מדבר?
בוא תפתור לנו את הבעיות של היום.
אתה כבר מדבר על הדורות הבאים.
אבל הרב לא מוותר.
הוא רואה בשליחות
להסביר לנו, לדור שלנו,
איך הדברים הלכו והשתלשלו.
ברשותכם, אני אקרא את הדברים שהרב כותב לגבי השתלשלות הדורות,
ומה קורה בדור שלנו,
ואיפה אנחנו נמצאים לקראת הדור הבא.
ארבעה פרקים
שהחינוך של הדור,
שנתרחק מקדושתה של תורה,
צריך להתקרב אל ידם אל מקור הקודש.
כבוד הדת, חיבת הדת, הכרת הדת וקיום הדת.
אני רוצה כאן, בדברים האלה,
להתייחס אליי באופן פרטי, בסדר?
להקיש מזה אל הכלל.
כשהתעניינתי ביהדות,
אני הייתי רחוק מאוד מהדבר, הייתי בקיבוץ, הייתי עולם לגמרי אחר.
אבל כשהתעניינתי ביהדות,
בשלב הראשון היה כבוד הדת,
הכבוד.
איך זה בא לידי ביטוי, הכבוד?
הייתי בצבא,
ואני לא יודע, בצבא,
היו איתי בצבא אנשים דתיים כמה,
אנשים שהם היו
מקיבוץ,
מקיבוצי עמק בית שאן,
מטירת צבי, משדה אליהו,
מעין הנציב, מקומות האלה.
היינו מחלקה של בני קיבוצים ודברים כאלה,
והיינו ביחד, מתאמנים והכול.
והחבר'ה האלה מהקיבוצים כבני אדם, אני לא אומר כדתיים,
היו חבר'ה שמאוד כיבדנו אותם.
חבר'ה טובים.
היינו עושים מסע קילומטר, 40 קילומטר בלילה לפעמים,
והם היו עוזרים אחד לשני,
לנו, היו חברים ממש, עד היום דרך רגע.
אנחנו חברים,
בידידות וחברים.
לא ידע עד אם הוא נמצא כאן.
אחד הנכדים בא אליי ואומר, אני הנכד של
חבר שאוהד היום לטב יתירה עצמי.
אז הוא אמר, בידידות חברי.
וזה יצר אצלי כבוד.
לא הכרתי דתיים, לא ידעתי, יצאתי מה...
איך אומרים? מהחממה.
יצאתי מה... פתאום אני נפגש עם אנשים ש...
זה יצר אצלי כבוד, רק כבוד, לא יותר.
כבוד, יחס של כבוד.
זה נקרא כבוד הדר.
אמרתי אתמול לרבנים, ואני אומר גם לעצמנו,
אנחנו בדור שלנו נמצאים בשלב של כבוד.
אנשים היום בדור שלנו,
הם מכבדים את המסורת.
לא רק כולם,
אבל רוב רובו של העם מכבד את המסורת.
כולל בקיבוץ, שאני באתי ממנה.
ממש מכבדים.
אמר לי הבן כיתתי,
הוא אומר לי,
השנה הוא אמר לי, הוא אומר, דוב,
היה אצלנו מניין בימים נוראים.
אז אמרתי לו, תגיד, אה, בטח הזקנים.
לא, הצעירים!
הצעירים,
הם יזמו את זה, והקימו מניין וכל זה.
הייתי מבסוט.
צעירים זה העתיד, צעירי.
ולא רק זה, באחת הלוויות,
כשהייתי ניגש אל האחראי בקיבוץ ללוויות,
הוא אומר לי,
דוב,
דוב הלד היה כאילו,
הלוויה הזאת קשרה למהדרין. שאלתי אותו, למה?
מי שקברנו אותה, איזה אחת החברות,
מי שקברתה,
אימא של אהוד ברק.
עשינו לה טהרת משפחה,
והכול לפי ההלכה,
וקדיש,
הכול אפילו, מה קרה?
אני זוכר לוויות לפני זה.
היו, מה זה, שומעים את האדם בקבר,
בקבר,
והמזכיר היה אומר דברי הספד או משהו כזה, וגמרנו.
לא, אני לא יודעת,
קרה משהו.
זה בקיבוץ שאני הייתי בו,
זה היה קצת רחוק,
וגם שם יש שינוי גדול.
שלב כבוד הדת הוא קיים כרגע
אצל, הייתי אומר, רבבות עמך בית ישראל,
בלי עין רע.
וגם במלחמה.
במלחמה, סיפרתי כאן
שהפטן שלי היה במלחמה, בסיירת איזושהי,
בסיירת הזאת יש כל עם ישראל.
אז הפטן שאומר, בג'יפ היינו,
הוא מתנחל כזה,
מימינו מישהו מצפון תל אביב,
שמאלני, קיצוני,
ועוד שני חבר'ה.
האחים אנחנו.
בכלל לא, כל הנושא הוויכוחים נעלם פתאום,
אנחנו כולנו ביחד.
חל שינוי ביחס הרוחבי, נאמר,
הכללי למסורת, ליהדות, לדברים האלה.
שלב ראשון.
שלב שני, חיבת הדת.
איך זה בא לידי ביטוי אצלי?
חיפשתי כיפות.
הוא דתי? הוא לא דתי?
נחבב את האלה עם הכיפות.
לא דתי.
מישהו עם כיפה, זה אומר לי משהו,
מתחיל לחבב את זה.
היום הרבה אנשים שמים כיפות על הראש,
ולא רק באירועים דתיים, אלא הם רואים את זה כיחס של כבוד או משהו כזה.
היא באה.
עדיין לא מדריגת.
הכרת הדת. מה זה הכרת הדת?
מכון מאיר.
באים ללמוד,
רוצים ללמוד, להכיר.
בלי עין הרע.
אנשים לומדים.
לא רק כאן, עם כל הארץ בלי עין הרע.
ואחר כך, מה בא?
קיום הנ...
זה המדרגות שהרב כותב כאן.
זה יהיה הסדר. קודם כבוד למסורת.
וזה הרבה מאוד תלוי בנו, אם נשמע דוגמה אישית.
אחר כך חיבה, אחר כך הכרה, אחר כך
קיום אדם.
אין שום אדם מישראל יכול לסלק את עצמו מכל מה שנוגע לכבודה של דת ישראל.
הוא יכול להגיד את זה, אבל הוא שייך
לכבודה של דת ישראל.
אתה יהודי,
אתה יהודי,
כן.
רגע, אבל הוא...
לא, הוא היהודי.
ויהודי, והדת אלו שני דברים נפרדים,
אותו דבר.
שאיך שיהיה נשקע בדעות זרות ורחוקות,
הלא בתור בן לאומה הוא חייב בכבודה.
אתה שייך לאומה, לעם ישראל,
אתה צריך לכבד אותה.
על פי הכרתה הכללית
שהוא מאוחד בה עם כבוד דתה,
שכל אוצר הכבוד שלה צפון בקרבה.
רי שחובת הכבוד תתמלא,
יבוא התור לפתח את רגש החיבה לדעת.
אנשים יחבבו,
יבוא לידי ביטוי בכל מיני דברים.
פתאום בא ונזכר, יש לי
מילדות,
חבר בקיבוץ מעלה החמישה, כאן לא אורך בקניקה.
אז פגשתי אותו פעם,
ואנחנו למדנו ביחד.
ואז הוא אומר, אנחנו מפגשים,
אז הוא אומר, דומלה,
אתה יודע שאני עושה קידוש בבית.
מה לך ולקידוש?
איך הגעת לזה?
הוא אומר, הייתי שליח במקסיקו,
סיטי,
של הקבוצה, של הקיבוצים.
יום אחד תפסתי את עצמי,
שאני כאן,
איפה השבת? אין כלום.
אז אמרתי, רגע,
לפחות
נעשה קידוש.
מאז אנחנו עושים קידוש בבית.
נותנים חיבה, כבוד.
נותנים ביטוי לשייכות ליהדות.
לדוגמה, כן, זה היה לפני הרבה שנים.
איפה הוא היום, אני לא יודע.
ואחרי שהכבוד והחיבה יבואו,
"אז יבוא זמן לעסוק בהכרת הדת, דהיינו ללמוד,
שלא תוכל להביא את התועלת הרצויה כל זמן שהכבוד והחיבה לא יצאו מן הכוח אל הפועל".
דרך אגב, זה לא רק שייך לכלל, לכל אחד מאיתנו.
אדם שאין לו כבוד לתורה,
או כבוד לדת או למסורת,
אז הלימוד תורה שלו הוא בעייתי.
כבוד תורה קודם לתורה, את תדעי כאן.
גם כבוד הורים וכל הדברים האלה, זה דבר אחר.
כל זמן שהכבוד והחיבה לא יוצאו אל הפועל,
רק כאן מכיל העניין שלה,
רק אחרי ההכרה שתבואו אחרי הכבוד והחיבה,
יכולים אנחנו לקוות
לקיום הדת.
ולאור של התשובה שתופיע על מי? על כל אחינו,
מקרוב ומרחוק, לשוב לצור אישם ומשגבם,
ובזה המפתח של הגאולה הוא גנוז,
אשרי איש שייקח חלק בהרצאתם של פרקי התשובה לנו,
שאור השם עליהם יראה במהרה בימינו אמינו.
אנחנו נמצאים בתקופה כזאת.
אני אומר רק קצת פעם, הערכה
כבוד למסורת יש באופן רוחבי, אני לא יודע, באופן פרטי, זה יכול להיות,
אבל באופן ציבורי, באופן לאומי, יש כבוד למסורת.
חיבה, תלוי כל אחד.
זה כמו פרמידה, בבסיס יש את הכבוד,
אחרי זה יש את החיבה,
אחרי זה יש הרצון ללמוד,
ובסוף יש גם הקיום ברוך השם.
והפרמידה הזאת,
התנועה היא מהבסיס,
לראש.
לאט-לאט מתרבים המכבדים ומתרבים בעלי ההכרה,
ובסוף מלארד זהה את השם כמיים לים מכסים,
כמו שאומר הרמב״ם, במהרה בימינו.
אמן.
אשרנו שאנחנו לוקחים חלק בהרצאה הזאת של...
זו שאלה.
כן.
כן.
תודה רבה. איך אני רואה את זה? באמת, אבל את הקירוב הזה, כי אני הייתי כאילו נושאים שקרובים אליי,
אבל אני חושב שיש להם אנטי דת, כאילו כרבנים,
בדד ומתינת ככה וכל מיני דברים. אני יכול לקרב אותם באהבה, כי באמת,
לקרב אותם.
קודם כל צריך להבין אותם.
אתה רוצה לקרב אדם,
תבין אותם.
תרד אליו.
אתה נשוי כבר?
בעזרת השם.
תתרתן, ויהיה לך ילדים.
אתה צריך להבין את הילדים,
לרדת אליהם.
זה דבר ראשון.
למשל, דוגמה,
אנשים רחוקים, אנטי-דתיים,
אני מכיר אותם,
בשביל לקרב אותם, אתה צריך להבין מה הסיבה למה הם מתנגדים אליך.
אם אתה מבין את זה, אתה יכול לדבר איתם.
וכמובן, אתה צריך לאהוב אותם.
אתה יכול לאהוב אותם.
אתה יכול.
אתה עוד לא נשוי,
קל לך לדבר.
חוכמה לאהוב
גם מי שאתה לא מסכים איתו.
זו חוכמה.
אתה יכול לאהוב את מי שאתה לא מסכים איתו,
אה?
בזוגיות זה א' ב'.
גם כשלא מסכימים, צריך לאהוב.
סימפתיה.
למרות אי ההסכמה.
אותו דבר בציבור.
גם בציווי, יש אנשים מאוד אנטי, ואני מבין אותם.
בשביל אנשים שהם חברים שלי, לא?
בשביל להניח תפילין זה דבר פגאני,
עבודה זרה.
מה אתה שם קובייה על הראש?
אתה נורמלי?
הוא צודק?
הוא צודק.
רם קוק, כשהוא מסביר לזה, יש ביטוי כזה שנקרא חוצפה יזכה.
מה זה חוצפה יזגה?
שבדור שלנו החוצפה תהיה גדולה.
זאת אומרת, אנשים יוועטו בכל הקדוש לנו.
בשבת, ביהדות, בכל דבר,
מריח יהודי
זוכר את זה.
הוא אומר שם באותו אמר,
הוא מסביר, מה שנקרא,
שראגה בטיהרה, שראגה זה נר,
טיהרה זה בצהריים.
מה זה ישראל בטח אומר שנר שמאיר בצהריים הוא לא מאיר.
הוא לא מאיר.
אדם דתי חושב שהוא נר, נכון?
נכון או לא?
אבל האנשים האלה שמתנגדים,
בשבילם היהדות זה צריך להיות דבר ענק,
גדול.
מה, כל היהדות הזו והתפילין האלה על הראש?
הם רוצים משהו יותר גדול.
אני מבין אותה.
זה מכון מאיר, למשל, לומדים הרבה אמונה.
למה?
להבין מה אתה עושה.
שלא רק תעשה דברים מצוות אנשים מלומדי,
אלא גם תזדהה עם זה ותביני את זה.
הציבור שמתנגד ליהדות,
הוא לא למד במכון מאיר.
שאל אותי למה,
אני אשם.
שאל אותי למה,
כי מכון מאיר היה צריך להיות בכל מקום.
נו, אבל סבלנות, כל דור,
זה בסדר, לאט לאט,
בסדר?
צריך להבין אותם.
הם לא למדו, הם לא יודעים.
תינוק שנשמע.
כן,
אתה רוצה לקרב אותם? קודם כל תאהב אותם,
אל תשנא אותם,
תקרב אותם,
ואל תגדף אותם, בסדר?
אחר כך תתקרב אליהם.
והם ירגישו את זה, לא צריך להגיד את זה.
כשאוהבים מרגישים.
בסדר?
תעשה ניסיון, תגיד לי אם זה הולך.
אני מכיר את זה מהחברים שלי בקיבוץ.
חברים שלי, מבחינה פוליטית,
אנחנו בכלל בקצוות לגמרי.
חברים בלב ובנפש.
לא יודע, מה זה,
הם מבינים אותי,
אני גם מבין אותם.
בתחילת דרכי ביהדות אני התלהבתי.
הייתי באופריה, בהיי.
יש בעלי תשובה שהם מתלהבים.
למה? הם גילו את האמת.
אוהו, האמת, האמת, האמת, האמת.
באתי לחברים שלי
בקיבוץ.
בואו, אחרי האור הגדול, בואו, יאללה, תעזוב אותנו.
מה אתה רוצה?
תנו לי.
זפת על הראש.
הבנתי את הרב.
הם לא במקום שאני נמצא בו.
איך אני יכול להשפיע עליהם?
אבל לי הייתה החלטה עקרונית,
אנחנו ביחד.
למרות שאנחנו לא מסכימים.
זה בסדר?
לא.
בעזרת השם, אני זוכר שכל עם מסוים לחזור בתשובה בעניין של סבלנות.
לקח 100 שנה, 200 שנה,
שבועיים, שלושה,
אבל זה הדבר הכי בטוח שיכול להיות.
כל עם ישראל יחזור בסופו של דבר, להבין מה שבשמיים.
במהרה בימינו, אמן.
