טוב, צהריים טובים.
אנחנו כבר באור של השבת בעזרת השם ומתכנסים ללמוד כאן
דברים נפלאים של אדמו"ר הזקן מספר תורה אור לפרשה.
והיום יש פה חלק מתורה יותר ארוכה, יש כאן דפים,
הבאתי מספיק דפים לדעתי, חשוב שיהיה לכם דפים כי קצת צריך לתפוס ראש פה.
בכבוד, נושב פה.
היום יש לנו דוגמה בתורה הזאת, דוגמה נפלאה לאופן שבו נולדת תורה,
רעיון הכוונה מתוך קריאה
כמעט הייתי אומר מחתרתית או חתרנית משהו של הפסוקים.
בסדר?
של הפסוקים, של פסוקי הפתיחה של הפרשה.
איך מתחילה הפרשה?
מדבר אלוהים אל משה ויאמר אליו אני אדוניי. נדמה לי שעסקנו בזה השבוע, כן?
אלוהים זה הטבע,
אני הסתתרתי עד עכשיו, אבל אני גם י' כו' כי אני הוויה, אני הולך להתגלות ולאבות את כל המציאות.
ואירע אל אברהם, אל יצחק ואל יעקב ואל שדיי.
בשמי אדוני, לא נודעתי להם. כן, אני התכוון, כן, לא...
מאז מתחילה סדרת הבטחות, אכן על זה הדרך.
אז...
אני צריך באמת תנ"ך.
אדמור הזקן,
תכף נראה את פסוקי הפתיחה פה,
הוא קורא את הפסוק הזה בצורה כפולה,
כי המילה ואירע היא גם מילת עבר וגם מילת עתיד.
נכון?
ואירע פשוט זה בעבר, אבל...
ואירע, גם בגלל וו ההיפוך, יכול להיות
שאני אראה בעתיד.
אז זה פסוק שמדבר על עבר ועתיד באותו פסוק.
בסדר?
אני ארע אליך בעתיד, או ארע אליך בעתיד, כן? זו אפשרות אחת.
ומילה אל שדי,
תתפלאו כן,
מזכירה לאדמו"ר הזקן,
הנקה.
כן?
הנקה, הנקה.
דדים, כן, שדיים, שמניקים, האישה מניקה.
הוא אמר, אני נגליתי לעבוד בסוג של הנקה,
ועכשיו אני הולך להתגלות בצורה אחרת. אז אני כרגע מניח את המבנה. מהו המבנה?
המבנה הוא שהקדוש ברוך הוא אומר, אני התגליתי לעבוד בעבר,
בצורה של מזכירה הנקה,
ואני אתגלה לבנים בעתיד
באותה צורה.
באמצע אני מנסה להבין מה היה, באמצע יש איזו גלות.
אבל היה משהו ויהיה משהו,
והמשהו הזה, אדמור הזקן אומר, הוא לקוח מעולמות הלידה וההנקה.
איפה מתוארת יציאת מצרים כלידה?
יחזקאל, אומר לנו רבי חיים,
יחזקאל ט"ז,
זה לידה,
זה המהר"ל אומר,
המהר"ל אומר, המדרש אומר, כמו ההוא שמושך את העובר מתוך הפרה.
אבל בפשט, פסוקים,
אז רבי חיים דקר את הנקודה,
אז הרווחנו, יחזקאל ט"ז,
מה התכוונת להגיד?
התכוונת, התכוונת.
קודם כל, כבר שמת אותנו ביחזקאל.
מפה להגיד שזה ט"ז זה לא כזה חוכמה.
אז אומר,
אומר הנביא יחזקאל,
ויהי דבר ה' לאלמור, בן אדם הודה את ירושלים ואת תועבותיה.
חלילה, חס ושלום. אתם זוכרים, זה היה השבת, השנה.
היה,
כבר שנה שעברה, תשפ"ד.
היה פעמיים, קראנו פעמיים את אותה ההפטרה כדי לא לקרוא את ההפטרה הזאת.
לא רוצים להודיע את ירושלים ואת אוהבותיה, נכון? לא.
ומישהו סיפר לי,
מישהו סיפר, אני לא זוכר מי סיפר לי, אבל הוא סיפר לי על הרב אדרי,
שהיה אדם, הייתה מתחכם, מאוד נעים ומתון, שזה אחד הדברים שהוא,
הוא היה באיזה בית כנסת וניסו לקרוא את ההפטרה הזאת,
והוא בשום פנים באופן לא הסכים.
פשוט לא נתן לזה לקרות.
מי זה, ירושלים לא צריכה להודיע את שבחיה, לא חלילה את ההפך.
טוב,
אבל אז הממשיך הנביא ואמר, ואמרת,
הכה אמר אדוני אלוהים לירושלים, מכורותייך ומולדותייך מארץ הכנעני, אביך האמורי וימיך החיתית,
ומולדותייך
ביום הולדת אותך,
מתואר כאן,
ממש יום לידה,
לא כרת שרך, שרך זה חבל הטבור,
ובמים לא רוחצת למשעי, ואומלח,
לא אומלחת,
ואוחתל, לא חותלת.
הם היו כנראה עוטפים את התינוקות באיזה,
איך?
לא, אני מדבר על ההומלח, מה זה להמליח?
מה, מה עשו?
מולחים איתם.
מולחים את התינוקות?
מה, מלח ממש כאילו?
ואז מה? חריף, ואז אוכלים, אה?
לא, אבל למה עושים את זה?
אה, למה עושים את זה?
זה הוריד את הוורניקס כאילו, הבנתי.
כן, אז מה?
אז הנביא אומר את זה.
את זה, את כל זה לא עשו לך.
לא עשו לך, שנולדת.
לא חסה עלייך עין לעשות אך אחת מאלה לחומלה עלייך ותפושלחי אל פני השדה בגועל נפשך ביום הולדת אותך.
ויבור עלייך וירך מתבוססת בדמייך. זה כולם מכירים את הפסוק.
ואומר לך בדמייך חיי ואומר לך בדמייך חיי רבבה כצמח הסדן תתיך ותרביבה תגדלי ותבואי בידי ידיים שדיים נכונו שעריך צימח.
אז זה מכאן לקוח אל שדיי וכולי.
אל שדיי כאילו אל שמניק אתם יודעים אל תראו את זה הגמרא אומרת נכון
המדרש אומר,
שני שעדייך כי שני עופרים תעמי צביה רואים בו שושנים, שני שעדייך זה משה ואהרון.
ככה הם אומרים, שמניקים את עם ישראל.
אז ויאבור עלייך ויארך ויאנך ריתך עד דודים ואפרוס כנפי עלייך, הוא מתאר פה גם את החתונה שלה.
אבל אז הוא חוזר ללידה, ויארך יצא במים ואשטוף דמייך מעלייך ואסוכך בשמן ואלבישך רקמה ואין עליך תחש
ויחבשך בשש ואחסך משי וכולי וכולי. אז כאן זה פרק מפורש
שמדבר על יציאת מצרים כלידה.
זה אומר שגלות מצרים הייתה עיבור,
אנחנו נולדים מחדש,
וכשאנחנו נולדים אנחנו נזכרים במשהו שהיה לפני העיבור,
שנקרא אברהם יצחק ויעקב, ואירע אל אברהם יצחק ויעקב בעבר,
ואירע אליהם בעתיד,
אל שדי פה, אל שדי שם, ובאמצע הייתה גלות.
מה העניין פה? זה רק המבנה כדי להבין, קצת להיכנס פתאום על הדרשה.
אז בואו ניכנס לדרשה הראשונה.
בתורה האור לפרשה שלנו.
אומר אדמור הזקן, ואירע אל אברהם אל יצחק ואל יעקב אל שדאי,
ושמיע ואיה לא נודעתי להם.
הנה ואירע, יש בו שני פירושים.
אחד לשון עבר,
שמתגלה לאבות,
והשני לשון עתיד,
שהוא לשון הווה שתמיד, עתיד זה כאילו מה שאומרים באנגלית
פרזנט פרוגרסיב, כן, הווה מתמשך.
ואירע כל הזמן.
בלשון הווה שתמיד יש בחינה זו בכל זמן בכל אדם.
ואז הוא אומר כך, כי הנה אין קוראים לאבות אלא שלושה.
והעניין
שבחינת האבות היא ירושה לבניהם אחריהם
בכל דור בדור לכל אחד לפום שיעור הדיליי,
ולכן אומרים אלוהי אבותינו לאברהם אלוהי יצחק וליעקב. אבל שאר בחינות ומעלת הצדיקים,
כגון השבטים, ראובן, שמעון ולוי,
שהם ודאי בחינות אורות עליונים,
יש לך אדם שאין בו כל הבחינות או מדרגות אלו,
מה שאין, כי מבחינת האבות
צריך להיות בכל אדם שהם שורש ומקור כל נשמות ישראל, זה חשוב מאוד.
זו הגדרה סופר חשובה.
אנחנו מתחילים כל תפילה בברכת האבות.
אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב. למה צריך להגיד את זה?
אני יודע, אברהם יצחק ואלוהי יעקב. אני יודע, אברהם יצחק ואלוהי יעקב. הוא לא אומרים את זה בתור ידיעה היסטורית
או כרונולוגית,
אלא
כמו בגנטיקה,
יש לנו תכונות גנטיות
שקיבלנו מהאבות, לפעמים זה צבע עיניים,
לפעמים זה גודל האף,
גודל האוזניים, זה כאילו עובר אליך,
נכון?
ושייכות, אם היה לנו, מה זה?
כן.
אבל אני רוצה להתחבר באיזה אופן.
אז אתה יכול להגיד, היו דמויות כאלו, היו פעם אבות, ואני לומד עליהן וכל זה, זו אפשרות אחת, אפשרות שנייה זה להגיד, לא.
היו דמויות כאלו, ואני יורש אותן,
התכונות שלהן נמצאות בי,
בצורה של ירושה,
בדיוק כמו שאנחנו דומים,
דומים גנטית לאבותינו, יש כל מיני תופעות,
לפעמים זה מדלג דור, ואתה רואה שהנכד לא דומה לאבא, אבל הוא מאוד דומה לסבא.
אבל אם היינו צריכים להעמיד כאן אחד מעל השני, מאה דורות למעלה, היינו רואים שזה דומה.
הבן דומה להגיד, יש איזה קווי דמיון, בסוף אתה תראה, גם תלך למאה דורות, אתה תראה שיש כאן איזה דמיון, קווי דמיון ברמה הגופנית, גם ברמה הרוחנית.
אבותינו צרבו בתוכנו
את התכונות הרוחניות,
אצלנו בירושה.
אני אתן דוגמא אחת,
יש הרבה דוגמאות,
לדוגמה עקדת יצחק.
בעקדת יצחק אברהם
התנסה
ללכת אחרי דבר השם
למרות שהוא לא מבין אותו ולא מזדהה איתו.
הוא קיבל ציווי שהוא לא יזדהה איתו, הלך, זה נקרא יראה,
יראת השם.
זה צרב בתוך עם ישראל את היכולת ללכת אחרי הקדוש ברוך הוא בתקופות לא מובנות,
כמו אלפיים שנות גלות.
אתה אומר, שנה הבאה בירושלים הבנויה וכל הדברים האלו, וזה נראה לא ריאלי לגמרי.
אם אתה מתנהג בצורה ריאלית, אתה אמור
לפרוש מהעניין.
ניסיון העקדה
צרב בנו את היכולת
גם למסור את הנפש,
אבל זה גם היה לפני כן,
אבל גם ללכת אחרי הקדוש ברוך הוא
בשדה לא מובן.
ולכן על זה הדרך.
אז זה ירושה.
תכונה.
כמו הרבה מאוד תכונות באדם,
גם אם יש לך תכונה,
לא בטוח שאתה תגלה אותה.
זה נכון, שוב פעם, אני כל פעם עושה את ההשוואה בין
גוף לנפש.
זה נכון בגוף, לדוגמה, יש תכונות שנקראות, אדם הוא נשא של משהו,
או יש לו גן רציסיבי.
הבעל עיניים חומות,
האישה עיניים חומות, יוצא לב ילדים עיניים כחולות. איך זה יכול להיות?
יש לכם גן רציסיבי,
נסתר, של עיניים כחולות, וכשזה, אז הוא מצליח להתחבר.
כל מיני דברים שהם לא דומיננטיים והם לא יוצאים לפועל.
ויש גם בימים של מחלות לפעמים,
נושאים דור ישרים. יש לך כל מיני דברים, אתה נושא אותם בתוכך, אבל הם לא באים לידי ביטוי ולידי גילוי. כנ"ל גם לגבי
ענייני האבות.
האבות הורישו לנו, אברהם הוריש לנו אמונה, יצחק הוריש לנו יראה, יעקב הוריש לנו אמת, כל אחד עם התכונות שלו.
זה אצלנו, זה נתון.
לא בכל מקום זה בא לידי ביטוי.
לא בכל זמן.
זה גן
תכונה קיימת,
אבל בחלק מהזמן היא רדומה וצריך לגלות אותה.
יש פעמים שהיא באה לידי ביטוי,
כמו שאומרים שמחלה מתפרצת,
פתאום תכונה מתפרצת,
ויש פעמים שהיא לא באה לידי ביטוי.
עכשיו במלחמה, פתאום מתפרץ גן האמונה בעם ישראל.
זה מוזר מאוד שמפתיע,
שבאמת בתקופה קשה מאוד של עם ישראל, השיר הלהיט,
"והשם יתברך תמיד אוהב אותי",
ותמיד יהיה לי רק טוב. זה כאילו לא קשור למציאות,
נכון?
זה כאילו לא קשור, וזה הכי קשור.
כי דווקא בזמנים קשים פתאום מתגלה האמונה של עם ישראל בטוב.
שיש שם אוהב אותי, יהיה לי רק טוב, יהיה הכול.
זה שיר שתופס.
שלחו לי סרטון ששרים את זה בהתלהבות עצומה,
ילדים של קייטנת One Family.
כולם איבדו איזה מישהו במלחמה, איזה אח או אבא או משהו כזה.
לא טרור מעבר, זה עכשיו, בשנה האחרונה.
שרים את זה, השמית ואחריות.
איבדת את אבא שלך, איבדת את אח שלך.
איזה גן התפרץ פה פתאום, הוא תמיד היה קיים.
תכונה,
אולי המילה גן זה טוב, כי זה כנגד נ"ג פרקים של ספר התניא, וגן נעול, וגן עדן, וכנראה יש בזה מילה טובה, גן, היא מילה לועזית, כן?
גן נעול אחותי קלה, גן נעול מעיין חתום, כי יש פה איזה גן נעול, אבל הוא צריך להתפרץ.
אז זה תכונה
נפלאה מאוד.
אז זה,
בואו נראה את זה. אז זה האבות.
השבטים, מדרגות של צדיקים כאלה ואחרות, זה לא ירושה. זה מי שזוכה זוכה, מי שיש לו איזה תכונה זוכה, אבל האבות, ירושה לנו.
אם זאת ירושה,
זה יכול להתפרץ, בכל רגע.
יכול לבוא לידי ביטוי.
במה זה בא לידי ביטוי? בואו נראה. בואו נמשיך.
והעניין של בחינת האבות היא ירושה לבניהם אחריהם בכל דור ודור, לכל אחד לפום שיעור הדילי.
ולכן אומרים, אלוהי אבותינו, אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב.
אבל שאר בחינות ומעלות הצדיקים, כגון השבטים,
ראובן, שימעון ולוי, שהן ודאי בחינות תורות עליונים, יש לך אדם שאין בו כלל
בחינות ומדרגות אלו.
מה שאין כן בחינת האבות,
צריך להיות בכל אדם שהאבות הן שורש ומקור
כל נשמות ישראל.
אגב, מהמקום הזה אנשים חוזרים בתשובה.
זה שיש איזושהי שאלה או איזה משהו, זה רק טריגר.
זה טריגר כדי לעורר את הנקודה הפנימית שקיימת אצל כל יהודי ויהודי, ירושה מאבותיו, אברהם שחק ויעקב.
והנה,
ולהבין עניין גילוי זה שבכל דור ודור,
בבחינת ומדרגת האבות שבכל אדם בישראל,
הנה הגלות נמשל לעיבור.
הגלות היא עיבור.
וגאולת ימי המשיח, שיהיה במהרה בימינו,
נמשל ללידה.
כמו שכתוב, כי חלה גם ילדה ציון את בניה.
לידה.
וכשישראל נתונים בצרה חלילה כתיב כי באו בנים עד משבר וכוח אין ללידה.
הצרה היא שלא מצליחים לתת מהגלות, הלידה נתקעת.
לא מצליחים לעבור בתעלת הלידה.
זו הצרה.
וכן,
חבלי ימות המשיח נקראים בשם חבלי לידה,
כמו שכתוב, כי חבלי לידה יבואו לך.
וכן בגרויות מצרים המשיל בנבואת יחזקאל כל העניין
לבלד ביום הלידה.
כמו שכתוב, הפסוקים שראינו,
ומולדותיך ויום וליל תותח, לא קראת שער וכו'.
אוקיי, אז עד כאן בנינו רק את הזה. אז הבנו, הגלות זה עיבור, הלידה, הגאולה זה לידה. עכשיו בואו ננסה להבין מה המשמעות.
בואו נגיד את זה קודם כל בעל פה. מה המשמעות שהגלות היא בעיבור?
מה קורה,
הרי באמת מה חסר לעובר,
הגמרא המסכת נידה מתארת
דורשת פסוק בספר איוב, נכון? מה אומר איוב?
מי יתנני כירחי קדם,
נכון?
ביילו נרו עלי ראשי.
אז הגמרא שואלת, איזה תקופה היא שיש בה רק ירחים ואין בה שנים?
זה תשעה ירחי לידה.
ואז הגמרא מתארת, תשעה ירחי לידה,
ואז זה התינוק,
כיף לו יושב.
מתארת איזה אולטרסאנד גמור, נכון?
ראשו בין ברכיו,
ושתי ידיו על שתי ברכיו,
ושתי כפות רגליו על שתי
ושתי ערכיבותיו על שתי עגבותיו,
וכפות ידיו מונחות לו בין שדאיו.
זו גמרא במסכת נידה בדף ל',
ונר דלוק לו על ראשו,
וצופה מסוף העולם ועד סופו,
ומלאך מלמד אותו תורה, ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה כמו הימים האלו, שנאמר,
לוי מי יתנני כי ארכה קדם,
ואילו הנרו עלי ראשי וכו'.
זה משהו אחר, זה על תשמיש, לא על ה...
זה יימן כל כך טוב,
אז למה לצאת?
מה העניין?
הגברה מתארת פה משהו מאוד כמותו.
מהדבר הזה יוצאים לי איזה חדר לידה ואינפלורסנטים ומה כל אלימות.
תן לי להישאר.
מה חסר?
חסר דבר אחד פשוט.
המשנה אומרת,
עובר ירך אמו.
העובר
הוא חלק מהאימא.
אין לו קיום עצמאי.
אין לו עצמאות.
הוא לא ישות נפרדת.
אז זה טוב מאוד.
אבל זה כמו שלאימא יש שתי ידיים,
עם שתי רגליים,
ויש לה גם עוד איזה איבר כרגע שבתוכה.
הטובה הזאת היא טובה מדהימה,
אבל חסר לה את הדבר המרכזי שיצור נברא רוצה,
וזה הנפרדות והעצמאות.
בסדר?
זה לגבי המשל הפיזיולוגי.
אם נתקדם למשל הרוחני,
תראו, זו דרמה גדולה מאוד, אמרתי לכם, פשוט את המשפט הזה של אל שדיי לא הבאתי, אני אגיד לכם אותו בעל פה, הוא משפט אחד בסך הכול בתוך כל הזה.
יוצא מהדבר הזה, שאם הגלות היא עובר,
שנייה, אני חוזר רגע להרעיון. מי מקיים טאבו בר כשהוא בתוך הבטן?
האימא. מאיפה?
מאיפה הוא אוכל?
הוא אוכל מהטאבור. מה זה אומר שאם הוא אוכל מהטאבור? שמה?
הוא לא אוכל מהפה. כלומר, הוא לא טועם.
אין לו מושג של טעם. הוא רק ניזון. הוא לא טועם.
כלומר, הוא לגמרי האימא.
האימא מאכילה אותו, האימא הכל.
הוא זה.
כשהוא יוצא, אומרים, נסתם הפתוח, נפתח הסתום,
והוא מתחיל לאכול. הוא טועם חלב, הוא טועם זה. אומרים,
וככה ראיתי,
קראתי באיזה ספר,
מדוע כל כך הענקה כל כך חשובה,
היום יודעים את זה, ברוך השם, וממליצים על זה, ויש הדרכות וכל הדברים האלו.
הענקה חשובה מפני שתינוק בבטן אמו
הוא הרי צמוד ללב,
הרחם צמוד ללב, הוא שומע כמובן את הלב,
דופק לו. הלב שלו והלב של אמא שלו.
ואז כשהוא נולד,
מזל אומרים שהמיוחד בבני אדם זה שהיונקים מהלב.
אצל בעלי חיים זה ממקום התינופת, וכאן זה מהלב.
אז הוא יונק מהלב, ובדקו וראו שתינוק,
בשלבים האלו של היניקה, של החצי שנה הראשונה,
הוא לא רואה רחוק.
וגם ככה זה, המרחק שהאימא מחזיקה אותו מהזה,
הוא בדיוק המרחק האופטימלי שהוא רואה. ואז מי שזוכר,
היה לו תינוקות, או יהיו לו, או של נכדים,
אז הוא רואה את התינוק יונק יונק יונק יונק,
פתאום הוא כזה עוצר,
הוא עושה כזה ככה, מסתכל על האימא עם העיניים כזה, חוקר, סוקר את הפנים ואז חוזר לאכול.
הוא כאילו עושה את החיבור הזה,
הוא אומר, הבנתי, הלב ששמעתי בתוך הבטן, זה הלב שאני שומע עכשיו שאני יונק,
שהוא שייך לפנים האלו
שמתנות לי חיים.
זה האירוע.
תבינו מה זה אימא.
אימא.
זה כי הוא עושה את החיבור של ילד, תינוק לאימא שלו,
בגיל שנתיים הוא מבין שיש פה עוד איזה אחד, גבר,
אבא שלו, אוקיי, מה, בסדר, אתה גם בעסק, אבל אימא, אימא זה אימא, אימא זה...
אה?
כן.
כן.
אז זה אימא.
אז אני ניקה איזשהו סוג של פעולה עצמאית.
עכשיו בואו נחזור רגע לרובד הרוחני.
אם עם ישראל נמשל בגלות לעיבור,
מי מחיה אותנו?
מה?
הקדוש ברוך הוא. מה איתנו? אנחנו טועמים משהו?
יש לנו איזה שותפות, כלום, אנחנו אוכלים דרך הטבור.
מה תהיה הגאולה לפי זה?
שניוולד ונתחיל מה?
לטעום.
שנתחיל לגלות רצון, שנתחיל לגלות טעם, שהקדוש ברוך הוא יניק אותנו מחדש, אל שדי.
שלא נאכל דרך הטבור, אלא נאכל דרך הפה,
ולא נאכל דרך השילייה, אלא נאכל דרך ההנקה.
בסדר? כלומר, יהיה כאן מערכות יחסים הדדיות.
זו הגאולה.
זה היה עם אברהם, יצחק ויעקב,
וזה יהיה אחר גלות, זאת אומרת, בגלות אנחנו מעולפים, אנחנו גמורים, גמורים.
כתוב שאנחנו אומרים, אל תדאגו, אני מחזיק אתכם. אני מחזיק אתכם, אתם מצדכם כבר עומדן הייתם מתפרקים, אני מחזיק אתכם.
הוא נותן לנו, מחזיק אותנו, את נצח ישראל.
בגאולה,
זה מתחיל להיות הדדי.
אפילו בחלק מהמקרים הוא נותן לנו להוביל אותו.
איך כתוב
בירמיהו
על הגאולה? כי ברא אדוני חדשה בארץ,
נקבה תסובב גבל.
הנקבה הזו כנסת ישראל,
והגבר זה כינוי לקדוש ברוך הוא,
ובדרך כלל הגבר, היא תוביל,
היא תוביל,
היא תיקח,
היא תוליך.
זה הרעיון, בואו נראה.
ולהבין משל ומליצה,
צריך להבין מהו עניין העיבור.
כי הנה אמרו חז"ל,
דרש רבי סימלי למעבלה דומה במי אמו לפנקס מקופל,
ראשו בן ברכיו ועקבותיו על עקבותיו,
ואוכל ממה שאימו אוכלת ושותה ממה שהיא נולדה, ופיס סתום,
וטבורו פתוח,
וכשיצא לאוויר העולם, נפתח הסתום וניסתם הפתוח.
דהיינו, שיש לעובר כל חיתוך האיברים, ראש ועיניים ואוזניים בתוך הבטן.
אגב, זה פלא עצום איך הם ידעו להגיד את זה. כלומר, היה להם רוח הקודש.
מה, היה להם אולטרסאונד?
מה היה להם?
איך הם ידעו?
איך העובר נראה בבטן של האימא?
פלא עצום.
מה?
ככה אתה אומר, ניתוחי.
רבי ישמעאל שם, בגמרא,
שאמר, אני מביא לך ראייה מהתורה, ואתה מביא לי ראייה מהרופאים.
יש שם...
עושים ניתוחים, אבל כשאתה בניתוח,
אז אתה כבר נראה אחרת.
פה זה כמו מתאר אולטרה סאונד.
הם מתארים אולטרה סאונד.
תורד השם לעירי ההר.
יאללה, הם ידעו את זה.
הם ידעו את זה, חברים, מה יש פה?
הגמרא במסכת ראש שנה, נדמה לי,
אומרת,
אתם מכירים את זה?
הגמרא אומרת?
לא.
על כמה זמן הירח מקיף של כדור הארץ,
אז הגמרא אומרת, רבן גמליאל אומר שמה.
כ"ט, י"ב,
ת"ש, צג, נכון?
כ"ט שעות, כ"ט ימים, י"ב שעות, ות"ש,
צ"ג חלקים מתוך אלף, כמה? אלף?
אלף שמונים?
אלף שמונים.
ככה היה להם נוח לחלק לאלף שמונים, משהו כזה. מאיפה הם ידעו את זה?
מאיפה הם ידעו?
זאת השם להיראה, אבל למה?
כי לא ניתן לחשב את זה עד היום.
לא, עד היום אי אפשר לחשב את זה. זה נקרא במתמטיקה בעיית שלושת הגופים.
שלושה גופים שנעים בעצמם ונעים אחד סביב השני, עוד לא מצאו נוסחה לחשב את זה.
אז מכיוון שכדור הארץ נע סביב עצמו
וגם נע סביב השמש,
והירח נע סביב
כדור הארץ,
אז יש שלושה גופים, יש פה גם שמש, גם ירח, גם כדור הארץ, אין נוסחה לחשב כמה זה, כי צריך לחשב גם את היקף כדור,
הירח מקיף את כדור הארץ, אבל גם כדור הארץ מסתובב, וכל האירוע הזה כולו מסתובב סביב השמש.
לא מצאו, עד היום אין לי נוסחה.
אז מה אפשר לעשות?
למדוד מדידה. אבל להם לא יעטלו מדידה כמו שיש לנו.
היום שיש את הטלסקופ
וב
והאבל וכל החבר'ה האלה, הגיעו למספר הזה.
ממש עם שמונה ספרות אחרי הנקודה.
להם לא היה.
אז רש"י שם הוא אומר מאיפה?
הלכה למשה מסיני.
משה רבנו ירד מהר סיני ואמר זה המספר.
עם שמונה ספרות אחרי הנקודה.
אז כנראה גם זה.
דהיינו שיש לעובר כל חיתוך האיברים,
ראש ועיניים ואוזניים, אלא שראשו מקופל ומונח בין ברכיו, ואינו משמש כלום.
שאינו מחשב ומערער, וכן עיניים לו ולא יראה, ואוזניים ולא ישמע, וגם המאכל שלו,
אף שאוכל עם מה שאימו אוכלת, אינו הולך לו דרך הפה, רק דרך הטבור, לבנה המעיים בלבד.
להגדיל את הגוף!
כמו שנראה בחוש שבתשעה הלכי לידה נגדל גופו.
אבל להיות המאכל עובר דרך הפה,
וכשאדם אוכל דרך הפה הוא נהיה שותף, טעים לו, לא טעים לו, הוא מחווה דעה, זה לא.
אבל להיות המאכל עובר דרך הפה, דהיינו לשלוח חיות ללב,
ומשם למוח,
שהם איברי הנשימה,
אף שנגמרו כל איבריו, ויש בו איברי נשימה. תינוק נראה לי כבר מהחודש השביעי יכול לנשום בעצמו.
בחודש התשיעי זה בישול כזה, כל, אומרים לרופאים, כל יום, עוד תרוויחי, הוא יצא יותר רגוע, יותר פה, יותר שם.
נכון? כי יש הרי פער. תינוק יכול להיוולד ב-38 עד 42. חודש פער!
אז חלק מהחודש זה כאילו טעות סטטיסטית של וסת אחרונה,
אבל חלק זה, כן, יש כאלה שגוררים יותר, יוצאים גדולים.
יותר מבושלים.
אז מכל מקום,
אין לו נשמת רוח חיים עד שיצא לאוויר העולם,
שאז מוציא קול, כמו שאמרו חז"ל, שהוא סימן הלידה.
דשמאי לוולד דצייץ.
עושה ציוץ בטוויטר.
משום שהוציא ראשו.
ולכן אינו שולח חיות לאיברי הנשימה, עדיין.
אלא לאיברי המזון בלבד, דרך טבורו,
ששם במשכן המעיים, איברי המזון, מה שאין כאן רושם עם כל איברי הנשימה, אין משתמשים כלום, והרי הם כמתים. התינוק בבטן של אימא שלו,
אולי זה מצב שחלק מהאנשים גם כן היו רוצים
רק לאכול כל הזמן בלי לחשוב,
אבל זה מה שהוא עוזר, הוא רק אוכל, והראש לא מתפקד לכלום.
ולכן ראשו מוטל בין ברכיו,
מפני שאין לו חיות, כאילו הוא כמו מעולף כזה.
יפה. עד כאן משל מפורט של אדמו"ר הזקן מתחום המיילדות בכלל.
כאילו הוא רופא במחלקה מיילדות. מדהים הדבר הזה.
פירוט מרובה.
והנה,
ככל הדברים האלה וככל המשל הזה, כך נמשלו בני ישראל בעת הגלות.
מה זה גלות?
תגידו, גלות שאנחנו נמצאים ולא בארץ ישראל.
לא.
זה החלק הכי
בולט או בוטה של הגלות.
הגלות היא גלות הדעת.
שהראש לא מתפקד.
הוא לא מתפקד בעבודת השם. הוא לא שותף, הוא לא שואל, הוא לא מתעניין,
הוא לא מקבל טעמים, אין לו כלום.
אז איך בכל אופן חיים? חיים, מזינים אותך מהטבור.
מהטבור הכוונה, המסורת, המחויבות,
אבא לבן, אבל זה לא באמת מלא בחיות.
דינק ככל הדברים האלה וכל המשל הזה, כן יפשו בני ישראל בעת הגלות,
דכתיב השם במרוא משאג, פירוש כמו שכתוב בזוהר,
דסא ליכוד שבריחו לעילה,
כן,
למה השם היא מרום אישה? כי הקדוש ברוך הוא עלה למעלה, הוא הסתלק מהארץ והוא במרום.
וכתיב רחל מבכה על בניה כי עינינו, הוא פירש בזוהר דקאי על הקדוש ברוך הוא.
רחל מבכה על הקדוש ברוך הוא שהוא איננו, הוא נעלם, איפה הוא נעלם? אלי אלילה מעזבתני.
כי עינינו בגו בנהא דסליק,
הוא לא בתוך בניו, הוא הסתלק מהבנים.
פירוש שסילק שכינתו בגילוי עלויותו מהתחתונים,
בדומה לעיני בשר,
כאילו העולם דבר בפני עצמו. העולם מתנהל.
"והשמן לב העם הזה ועיניו השע עיניים להם ולא יראו אור ה'
כי בשמיים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד ואפי"
טוב, אוקיי, טוב, זה נגיד,
תראו, לא רואים אור ה' כשעם ישראל הוא לא חלק מההיסטוריה.
כשעם ישראל הוא על במת ההיסטוריה, מי לא רואה את אור ה'? מי לא רואה את הפלא העצום הזה
של עם ישראל חוזר לארצו, בונה בה את המדינה,
בונה בה את ארצו?
זה כאילו, רואים את זה ממרחק.
חברים, אני מציע לכם, אני ממליץ לכם, קחו לכם זמן,
שהוא לא מהיום ולא מהלילה,
לא על חשבון ביטול תורה, נסיעה,
ותראו את ההשבעה של טראמפ.
זה שעה של נאומים,
לא שלו,
גם שלו,
אבל הנאומים שלפניו,
איזה דיבורים,
איזה דיבורים של, היה שם את הרב אבי ברמן,
רב של האורתודוקסי, של היישוב באוניברסיטי.
כן, היישוב באוניברסיטי, נתן שם דרושך הבא על הזמן.
וגם לפניו, כמה וכמה כמרים כאלה,
רוונגליסטים, דיברו שם,
ציטטו את יציאת מצרים, ציטטו את ספר דניאל,
אלוהים של כל האלוהים, אדון כל ישמור אותך, יגן עליך.
מלא אמונה,
כן?
ועם ישראל שם חי, כאילו, הם הזכירו שם בטקס את עם ישראל, ואת מדינת ישראל, ואת כל ה... ממש, כאילו.
מי יכול להתעלם?
מי יכול להתעלם? אי אפשר להתעלם כשעם ישראל חוזר לארצו, זה לגמרי לא. אבל כשעם ישראל בגלות,
נראה שהעולם הוא הפקר.
השמן לב ה... נכון?
נראה או קורה לבד.
דומה לעיני בשר כאילו, העולם דבר בפני עצמו, השמן לב העם הזה ועיניו השעה, עיניים להם לא יראו, אור השם.
כי בשמיים ממעל ולארץ מתחת עין הוד. ואפילו השפעת
מצוות ומעשים טובים שהם מזון לנפש,
גם כשעם ישראל מקיימים מצוות, אינו עובר להם דרך הנשימה
לשלוח חיות ללב ולמוח, למען דעת ה' ולאהבה אותו לעובדו בכל לבבם,
בלב שלם ונפש חפצה ותשוקה מורגשת. זה לא עובר להם
דרך
דרך הנשימה, זה לא עובר להם דרך איזו שותפות, אלא מאיפה?
כי אם קניין שנאמר,
ותהי רתם אותי מצוות אנשים מלומדה,
דהיינו מבחינת עשייה גשמית בלבד ובקרירות. עכשיו, אני לא יודע אם הוא אפילו אומר את זה בביקורת.
הוא לא בא, הוא אומר, זה המציאות.
אני יהודי, כי אני יהודי, כי אבא שלי היה יהודי, סבא שלי היה יהודי, מה, לאן אני אלך? אני, קדימה, ממשיכים, זהו, זה המצב.
אתה מרגיש משהו? מה, צריך להרגיש? מי אמר צריך להרגיש?
צריך להמשיך.
נכון?
ככה אומרים על היקים, כן מתחבר, לא מתחבר, מצוות צריך לקיים.
זה כאילו, אתה...
מסכימים את המצוות, זהו.
מגיעים לבית כנסת, מתפללים,
שעה מסוימת, באים, הולכים, זהו, צריך לעשות את זה.
למה? ככה, כי צריך להמשיך את הדורות.
אז זה בלי חיות.
זו גלות.
אין פה הנקה.
היה בעבר, אברהם, מצחק ויעקב. היה גילוי, היה... האבות הרגישו את הקדוש ברוך הוא, חיו אותו, הוא היה נוכח,
הוא העניק אותם.
היה! אומר הקדוש ברוך הוא גם יהיה.
ואז,
וזהו עיקר הגלות ברוחניות, והנה תכלית השלמות
של ימות המשיח
ובחינת לידה
והתגלות אור השם בקרב איש ולב עמוק,
כמו שכתוב
ונגלה כבוד השם וראו כל בשר,
וכתיב כי עין בעין יראו, הוא תלוי במעשינו ובעבודתנו בימי הגלות,
על ידי התעוררות אהבה מסותרת ודאי בלבו של אדם.
התכונה הזאת של אברהם וישחק ויעקב,
שנמצאת על כל אחד ואחד מאיתנו, עד שתחפוץ
בחפיצה ותשוקה ונפש שוקקה,
ולהיות עבודת השם בהתגלות ליבו, שזה בעצם, הוא מסביר פה את ההתעוררות של תנועת החסידות.
יש כאן איזה רצון כן להרגיש,
כן להניח את השאלה,
מה אתה מרגיש בעבודת השם? איך אתה, אתה מתחבר לזה, לא מתחבר לזה? מה?
מה צריך? לא.
זה על זה כאילו קמה מטרת החסידות, ומשפט אחד ש...
אולי אני אנסה לקרוא אותו מכאן רגע.
משפט אחד
שהוא אומר שם בהמשך, שזה,
הוא אומר, אני אגיד את זה בהפה.
זאת אומרת, שלעתיד לבוא, שוב פעם מתקיים,
ושמי אל שדי, לא נודעתי להם,
אברהם צחק באל שדי, זה היה וזה יהיה.
תתחיל הנקה מחודשת,
תתחיל הענקה והנקה מחודשת עם קשר חי, אנחנו נוכל להסתכל ולראות את העיניים, כאילו בעיניים, נוכל לראות את כל הדברים האלו,
כך הוא אומר.
הוא אומר, אתה יובן מה שכתוב,
ואירע אל אברהם, אל יצחק ויעקב ואל שני,
שזה היה ועתיד להיות,
זה היציאה מהגלות, יש איזה לידה.
הלידה בעצם משמעותה קיום עצמאי מול השם יתברך,
שמבקש קשר,
אחריות,
שייכות,
ולא רק אני מקיים כי ככה צריך.
בסדר?
וזה ממש יסוד תורת החסידות שהתעוררה ממש בקצה הגלות, בשאלה הגלות, להגיד, שמע,
אני לא רוצה רק לקיים,
בקריאות למצוא את אנשים מלמודן, אני רוצה לחיות איתה, אני רוצה שזה יהיה לי הדבר הזה.
אז זה ביאור נפלא,
איך הוא לוקח את כל הפסוק הזה והופך אותו בכלל לאירוע של לידה.
אל עיבור,
מין מצב רדום כזה,
שהולך ונולד,
ומקבל מחדש מהערת אל שדאי שהייתה, וגם תהיה, שבת שלום.
::::
::::
::::::
