טוב, שלום וברכה.
אנחנו מתקדמים, תרתי משמע,
בתהליך הגאולה.
גם בתהליך הגאולה של הפרשות
וגם בתהליך הגאולה שלנו.
ובתוך שני התהליכים
יש יסודות שאנחנו רואים שהם זהים אחד לשני.
הרי גאולת מצרים זה שורש, שורש הגאולה.
וכשאנחנו מתבוננים על התהליכים שאנחנו עוברים,
הרבה ממה אנחנו יכולים להבין אותם
מתוך התבוננות בגאולת מצרים.
ואני רוצה ככה להתחיל באירועים האחרונים שנשיא ארצות הברית
עולה ובמשפט אחד משנה את הטרלול הפרוגרסיבי
שארצות הברית הייתה בו.
במין משפט אחד הוא אומר מעכשיו ארצות הברית יש
שני מגדרים, זהו.
גבר ואישה, נגמר כל הטרלול הזה.
ואתה מנסה לנתח מה היה פה.
היה פה צעידה במשך כמה שנים
שהיא בעצם הייתה בירור של חירות.
כלומר, האדם מחפש חירות.
האדם רוצה להיות בן חורין.
מה זה להיות בן חורין?
להיות בן חורין, אני רוצה להחליט על עצמי, הכול.
אני רוצה להחליט איפה אני גר,
אני רוצה להחליט עם מי אני מתחתן,
אני רוצה להחליט מה המקצוע שלי,
דברים שפעם לא היו ברורים מאליהם של אדם,
יש את החירות הזאת.
אבל לאט לאט החירות מתחילה להסתבך.
כי האם אני יכול להחליט בחירות הזאת את הכל?
אני יכול להחליט
מה הזהות שלי?
אני יכול להחליט מה המגדר שלי?
כלומר, החירות מתחילה להסתבך בתוך עצמה.
כלומר, האדם יצר לעצמו התנגשות
בין חירות לזהות.
כלומר, אם אני אומר את זה בצורה קצת
אולי מוחלטת,
שלום וברכה.
חירות אמיתית
היא בעצם קצת שיעבוד.
כלומר, מה זה חירות אמיתית?
זה לקבל גם את מה שאתה, עם המוגבלות שלך,
עם המוגבלויות שלך.
אני רוצה להיות בן חוגין, אני רוצה להיות מטר תשעים.
נו, אז מה?
זה לא יקרה.
כלומר, יש בחירות צד של לקבל את השיעבוד.
אנחנו חיים היום התנקשות שנקראת בין חירות לזהות.
בשם החירות אני רוצה להחליט הכול.
האם האדם מחליט מתי הוא בא לעולם?
האם האדם מחליט
מה הפיזיות שלו?
מי ההורים שלו?
מי הילדים שלו?
כלומר, חירות היא איזה מילת קסם כזאתי,
שלפעמים אנחנו שוכחים שאתה עלול ללכת לאיבוד בתוך בקשת החירות ולשעבד את עצמך עוד יותר.
וזה קצת מה שקרה בתהליך הפרוגסיבי.
מתוך בקשת חירות עצומה של העולם שרוצה חירות אחרי מאות ואלפי שנים
של נצרות שקרית, של משטרים טוטליטריים. אני רוצה להיות בן חורין,
אני אחליט,
אתה לא תגיד לי לא מה המקצוע שלי, לא איפה אני אגור, לא, אני אחליט.
עד איפה אני יכול להחליט?
התנגשות בין חירות לזהות.
בבקשה.
מה שהוליד את הפרוגרסיביות?
ודאי.
זו מגמה עולמית, שבוודאי של הקדוש ברוך הוא,
שפתח את שערכי החירות בעולם, זה חלק מהתקדמות האנושות,
שאני רוצה לא להיות משועבד לאף אחד.
בבקשה.
אבל אני רוצה להחליט אם אני חתול או לא חתול.
אתה צודק, אני לא רוצה להיות חתול.
אבל אני רוצה את האופציה להחליט שאני אחליט.
או, שאלה גדולה.
אז זה הפלונטר, זה הפלונטר.
הוא באמת יכול להחליט שהוא נקבה?
עוד לא נולד הגבר שעבר ניתוח והביא ילדים לעולם.
כלומר, יש פה פלונטר.
יש פה פלונטר ששאיפת החירות
משחררת אותי מאיזושהי עבדות מסוימת,
אבל השאלה אם היא לא מכניסה אותי לעבדות אחרת,
לעבדות שאני מאבד את הזהות שלי, שמי אני.
ואז אני הופך להיות עבד של אלף ואחת דברים.
כלומר,
בוא נחשוב רגע, למה הלהט"ביות התרוממה בדיוק
עם המגמה הזאת?
איפה המחנה המשותף?
המחנה המשותף היה שבאמת
בא העולם הלהט"בי ומגלה בתוכו את הרצון הפנימי הפשוט.
אל תחליט בשבילי מי אני,
תן לי להחליט.
אבל עד איפה אני יכול להחליט?
יש רגע שבו
זה מתנגש
עם הזהות
המובנית הפנימית שלא בחרתי בה.
בעומק,
זה מה שאני רוצה שנבין,
כי זה המסע המורכב ביותר,
החירות מתנגשת
על פניו
עם הקדוש ברוך הוא.
החירות והזהות מתנגשות.
בעומק הגדול,
החירות מתנגשת עם זה שמישהו,
כן, כפה עליי זהות.
החירות שלי מתנגשת עם ריבונו של עולם.
אבל העומק, אני רק רוצה עוד משפט אחד, שזה מה שאנחנו ננסה להבין, העומק יהיה
אין לך בן חורין אלא מי שהוא עבד של הקדוש ברוך הוא.
כלומר, אם אני מנסה להיות בן חורין באופן מוחלט,
אני אלך לאיבוד.
אני יכול להיות בן חורין אמיתי רק אם אני מוכן להיות עבד של מה?
של מי שאני.
אני מוכן לשעבד את עצמי לזהות של עצמי.
אני רוצה שנבין, כי זה יסוד מאוד חשוב, אבל תכף נבין איך הוא מתגלה בתוך גאולת מצרים.
אני רוצה להיות בן חורין.
אני רוצה להיות בחירות.
אז אני מבין מה זה חירות, אני רוצה להחליט מה הפרנסה שלי, מצוין.
פעם זה לא היה כזה מובן, אתה נולדת למעמד מסוים, זו הפרנסה שלך, אתה לא יכול להיות לא חקלאי,
לא עם ישראל שנים לא יכול להיות חקלאי, אתם יהודים, אתם לא יכולים להיות בעלי אדמות.
אתה תלך, עד היום לדרום אמריקה יש את העשירים ויש את אלה שהם המשרתים, זה כאילו מין תפיסה כזאת, זה מובנה.
אצל התאילנדים, מי ששזוף יותר, הוא נמוך יותר.
לא, אני לא מוכן לזה.
אני רוצה להחליט.
מצוין.
אני רוצה להחליט איפה אני אגור. אתה לא תכפה עליי. מצוין.
אני רוצה להחליט עם מי אני אתחתן. מצוין.
אני רוצה להחליט מתי לבוא לעולם.
אין לך אופציה כזאת.
אני רוצה להחליט מי יהיו ההורים שלי.
לא רוצה להיות משועבד להורים האלה, אני רוצה הורים אחרים.
אין לך אופציה.
אני רוצה להחליט על הפיזיות שלי.
אין לך אופציה.
אני רוצה להחליט
על המין שלי,
אין לך אופציה.
יש היום תנועה שאומרת, אני רוצה להחליט בכלל אם אני אדם.
כמו שאתה אומר,
אף אחד לא רוצה להיות חתול, אבל אני רוצה להחליט שאני לא חתול.
אולי אני רוצה להיות ציפור.
אני מסכים איתך שזה נשמע אבסורד.
בבקשה.
זה ימשיך.
הנטייה הזאת של להחליט, כן.
אז בכל אופן, אנחנו מבינים שהחירות מתנגשת בשלב מסוים
עם משהו שהוא מעליי,
שנכפה עליי.
השאלה מי כפה את זה עליי?
אם פרעה כפה את זה עליי,
אז זה שולל את החירות שלי,
כי זה מנוגד למי שאני.
אם זה הקדוש ברוך הוא כפה עליי,
אז זה חושף את מי שאני.
ואז אין לך בן חורין אלא מי
שעוסק בתורה. למה?
כי הוא דרך התורה מגלה מיהו.
אין לך בן חורין אלא מי שהוא נאמן לעצמיותו.
מהי עצמיותו?
מה שהשם
קבע בו.
אל תקרי חרות על הלוחות,
אלא חרות,
וזה יציאת מצרים המורכבת ביותר.
יציאת מצרים המורכבת היא לא היציאה מבית העבדים של פרעה.
יציאת מצרים המורכבת
היא היציאה מזה שאני לא מבין מה זה בן חורין ואני הופך את עצמי לעבד עוד יותר.
עכשיו בואו נראה את זה בתוך המסע בפרשה שלנו.
יש בפרשה שלנו
איזשהו ביטוי שחוזר על עצמו כבר כמה פעמים.
אחרי מכת ערוב,
ויעש השם כן, ויבוא ערוב כבד בית הפרעה ובית עבדיו,
קורא פרעה אל משה ואהרון ויאמר לכו זבחו לאלוהיכם
אומר משה, שלושת ימים נלך במדבר,
וזבחנו להשם אלוהינו כאשר יאמר אלינו, ויאמר פרעה, אנוכי אשלח אתכם, וזבחתם להשם אלוהיכם במדבר,
אפילו העתיר הוא בעדי מבקש פרעה.
ויש שאלה שאתה שואל את עצמך,
מה משה מבקש?
שלח את עמי?
לאן? לחירות מוחלטת?
או נלכה שלושה ימים? מה זה שלושה ימים עליו?
עכשיו, גם הפרשה הקודמת,
ויאמר פרעה מי השם אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל ויאמרו אלוהי העברים נקרא עלינו נלכה נא דרך שלושת ימים במדבר ונזבחה להשם אלוהינו.
למה משה
לכאורה משקר את פרעה?
זה מה שאתה רוצה?
אתה רוצה ללכת שלושה ימים במדבר, זה מה שאתה רוצה?
למה פתאום נכנס הטיעון הזה?
מה זה, זה טקטיקה?
באמת, האור החיים הקדוש אומר, ועדיין,
צריך לתת לב סוף כל סוף למה יצווה השם דברים שאינם מהמוסר
לגנוב דעתם.
בין בהליכה,
שזה לא שלושה ימים, בין בהשאלת חפציהם אחר כך בפרשת בשלח,
שמה, זה באמת לקחו חפצים והחזירו אותם?
בסוף בוא, סליחה.
איזה השאלה? זה לא השאלה, אתם יודעים שהם ייעלמו, מה?
והאמת,
כי כל המעשה הוא משפט צדק.
כי לצד ששיעבדו בישראל צריכים להעלות שכר שכיר. אז הוא אומר, האורח חיים על הכלי כסף וכלי זהב זה באמת לא כסף, זה מגיע להם. הם לא שילמו להם משכורת כל השנים הללו, אז זה בסדר.
אבל על השלושה ימים.
אלא למה יעשה השם הדבר דרך חורמה?
כי חס וחלילה לא צור קצרה ידו מפעידות ישראל בעל כורחם ולהוציא ממוניהם ואינם רועים וקלות.
ונראה לומר כי נתכוון השם בזה להטעותם
כדי שירדפו אחריהם להיכבד בפרעה. כלומר, אומר אורח חיים קדוש, זה באמת היה תכנון
שנגיד שלושה ימים, ואז אחרי שלושה ימים הם הראו שלא חזרנו, ואז הם יצאו אחרינו, ואז יהיה עוד פעם את הנס הגדול של קריעת ים סוף. בסדר.
אבל א',
זה שהשם מחזק את לב פרעה, זה מופיע לאורך כל המכות.
לא היה צריך את התירוץ של השלושה ימים כדי לחזק את לב פרעה.
כלומר, אם השם מחזק את לב פרעה על דם צפרדק,
קינים וכולי.
הוא יכול גם לחזק את לב פרעה, שאחרי שהם יצאו, בלי התירוץ של השלושת פעמים,
ואייבא שלח פרעה את העם, וזהו, ואז הם...
למה ההסתבכות הזאת?
מה קורה אחרי שלושה ימים?
בואו ניקח את התיאוריה שבאמת הם יצאו, פרעה חושב,
הם יוצאים לשלושה ימים. בואו נדבר על פרשת,
בואו שכבר, זהו, הם יוצאים. ואייבא שלח פרעה את העם,
הם יוצאים לשלושה ימים.
תראו מה המכילתא מתארת.
מצרים ובאו עד רמסס וביום שישי ובשבת שבתו שם כלומר זה השלושת הימים הראשונים חמישי שישי שבת מה אמור לקרות ביום ראשון לפי התכנון
אמורים עכשיו לחזור זה מה שאמרו
ובאחד בשבת
שיעור רביעי לנסיעתם
התחילו ישראל מתקנים כלאין ומציעין בהמתם לצאת זהו
אמרו להם האקטורין באמת הנציגים של המלכות
הגיעה הפרוזטיזמה שלכם לחזור למצרים, שנאמר
דרך שלושת ימים.
אמרו להם ישראל,
וכשיצאנו ברשות פרעה יצאנו.
שנאמר מאחורת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה, זהו,
שוחררנו.
אמר להם הקטורין, רוצין ולא רוצין,
סופחין לקיים דברי מלכות.
אתם צריכים לחזור.
עמדו על עם ישראל,
הכו מהם,
פצו מהם, הרגו מהם.
הלכו והגידו לפרעה, אמר להם משה חזרו
לאחריכם כיוון שתקעה קרן לחזור התחילו מחוסרי אמונה שבישראל תולשים שעריהם
ומקרעין בגדיהם עד שאמר להם משה מפי הגבורה נאמר לי
שאתם בני חורין לפיכך נאמר וישורו ויחנו לפני פי החירות
ומה זה פי החירות הזה?
כלומר המדרש מתאר שאחרי שלושה ימים קורה פה משהו
השלושה ימים הללו זה לא רק סיפור טכני
אחרי שלושה ימים
מתחיל בירור רוחני גדול בתוך עם ישראל.
אני רוצה לחזור, אני לא רוצה לחזור.
אני רוצה את השחרור הזה או לא רוצה.
אחרי שלושה ימים מתחיל בירור של מה החירות שאני רוצה.
ולכן,
מה זה פי החירות?
מה היו החירות הללו?
לא היו משופעות אלא גדודיות, ולא היו טרוטות אלא מוקפות, ולא היו עוגולות אלא מרובעות, ולא היו מעשי אדם אלא מעשי שמיים, ועיניים להם
לפותחות כמין זכר וכמין נקבה יהיו. מה הכוונה?
דבר אחר, פי החירות,
אין חירות אלא מקום חירותן של מצרים,
מיקום איטלין, מקום עבודה זרה שלהם.
לשעבר הייתה נקראת פתאום.
שם הייתה גדולתן של מצרים, שם הייתה תפארתם,
שם היה מיומס שלהם, שם כנס יוסף את הכסף ואת הזהב,
שם כנס יוסף את הכסף ואת הזהב.
מה קורה?
אחרי שלושה ימים, הם בעצם מגיעים
ללב העבודה הזרה של מצרים.
זה פי אחירות.
זה פסגת המצריות.
שם היה, והתיאור הזה,
לא גדודים ולא טרוטות, אלא עגולות ומרובעות ומעשי שמיים ועיניים להם,
מין איזה משהו כזה,
פסל,
מלא זהב, מלא כסף.
ועם ישראל עומד עכשיו מול הדבר הזה.
ובעצם הדבר הזה משקף את כל תיאוריית מצרים.
ועכשיו אתה צריך להחליט.
האם אתה רוצה להיות בן חורין, כן או לא?
והשאלה הזאת היא מורכבת.
כי מאוד מאוד קל לרצות
להיות בן חורין במובן
הריק של המילה.
אני רוצה לעשות רק מה שבא לי, אבל כמו שאמרנו בהתחלה,
מה שבא לי הזה בשלב מסוים נתקע.
צריך להחליט, רגע,
יש לך ייעוד?
יש איזושהי זהות?
מה הזהות שלך?
לכן חז"ל אומרים, לפני פי החירות, ומהי החירות? שנעשו בני חורין שמה.
מה קרה שמה?
כשעם ישראל יוצא ממצרים,
יש תיאור:
"עשה משה את ישראל מים סוף ויצאו למדבר שוב, וילכו שלושת ימים במדבר
ולא מצאו מים".
שוב פעם, אנחנו רואים מסע של שלושה ימים,
שמה קורה בסוף שלושה ימים?
זהו.
יש פתאום צימאון.
שלושה ימים היה שתייה,
היה עם מה למלא את הצרכים שלי, פתאום הגעתי
באיזה ריק.
אומר הזוהר,
וילכו שלושת ימים במדבר ולא מצאו מים, אין מים, אלא תורה.
ומי נתן להם התורה?
הרי עד עתה לא ניתנה להם תורה.
הם יצאו למדבר להסתכל,
והקדוש ברוך הוא לקח זיו הכבוד משם,
והם הלכו להסתכל בו ולא מצאו אותו.
והקדוש ברוך הוא נקרא תורה, ועל כן אין מים אלא תורה, ואין תורה אלא הקדוש ברוך הוא.
בעוד שהיו הולכים במדבר, נגלה עליהם רשות אחרת של שאר הימים.
אותו שהוא שולט במדבר, הוא פגע בהם.
ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים במרק, כי מרים הם, ויצעקו אל השם
מה זוהר מתאר.
אני רוצה שנבין,
כי זה המסע שאנחנו עוברים היום.
החירות הזאת היא מאוד מלאיבה בהתחלה.
וכמו ילד שאתה אומר לו בתחילת החופש,
זהו, חמוד שלי, עכשיו אתה עושה מה שבא לך.
איך יש איזה שיר כזה של הילדים בחופש הגדול,
לא זוכר מה ההמשך, משהו אני עושה,
משהו שבא ואומר אני עושה מה שבא לי.
אבל מה שבא לי הזה, בשלב מסוים נתקע.
מה בא לי?
מה בא לי?
ואז החירות הזאת היא הופכת להיות חירות ריקה.
היא ריקה, מה בא לי?
קרי, מי אני?
אני רוצה להחליט הכל. מצוין.
מה אתה מחליט?
מה אתה מחליט?
בבקשה, תחליט.
לא יודע,
לא יודע, לא, לא,
זה מורכב. בבקשה.
בבקשה.
הריבוי התפליד והגידו לפרעה, ומייד אמר להם משה כזו לא להפחד. נכון.
כן. השאלה היא, ככה נראו אותו את המקום של החירות.
האם אתה חוזר בגלל שאתה מפחד מפרעה או אתה חוזר מתוך אובנה שמשה מכיר אותך בפלטפורמה שלהם.
זאת אותה חברה אחורה. כלומר, נפלא, הערה נפלאה. כלומר, הבירור,
אל תתבלבל.
המשעבד, המשעבד הוא לא פרעה.
יש פה בירור של האם אני משועבד לאידיאולוגיה
או לאדם. שחררתי אותך מהאדם.
האם אתה השתחררת מהאידיאולוגיה?
האידיאולוגיה.
מצרים זה אידיאולוגיה.
הנה הכי נמי.
שחררתי אותך עכשיו מהפחד הזה.
זה מה שהמכילת בהמשך מתארת.
הם עומדים מול העבודה הזרה של מצרים.
מה זה מול העבודה הזרה? של האידיאולוגיה המצרית.
הייתה אידיאולוגיה עצומה למצרים
של סוס ורוחבו, בו כל אחד יהיה שליט אבל הוא גם עבד,
וכסף, ולי יורי ואני עשיתין, אין הקדוש ברוך הוא, פרעה זה עורף השם.
האם אני חלק מהאידיאולוגיה הזאתי או לא?
זה המבחן הגדול. לכן החירות הגדולה או יציאת מצרים הגדולה
זה לא היציאה הפיזית,
זה האם יצאת מהאידיאולוגיה, האם השתחררת?
אנחנו, הרי הגמרא שואלת, למה לא אומרים הלל,
נכון?
למה בפורים,
אז אומרים, עקרתי עבדי אחשורוש ענן.
אנחנו עדיין עבדי אחשורוש,
זה לא... לא השתחררנו, איך יכול להיות? במה אנחנו עקרתי עבדי אחשורוש ענן?
אידיאולוגית.
בא הזוהר ואומר לך, אחרי שלושה ימים הם נהיו צמאים. למה?
האי של החירות המזויפת נגמר.
נגמר, יש חירות.
אני אחליט הכל, אני אחליט אם אני גבר, אם אני אישה, אם אני 30 אחוז גבר,
20% זה שהיה מצוין, גמרת את כל ה-I?
מה אתה?
מה אתה?
לא יודע.
אני פתאום צריך לעמוד ולהכיר שיש אני.
אבל מהו האני הזה?
האני הזה הוא מה שאיזה, לא יודע מה, איזה ערוץ טלוויזיה אמר לי?
או אני, רגע, אני, אני,
הוא מה שהקדוש ברוך הוא שם בי.
אולי הוא קבלע, יכול להיות.
כלומר, מה האני שלי?
לכן אומר הזוהר, אחרי שלושה ימים נגמר המים, זהו, הם צמאים.
ואז צריך מים אמיתיים,
ואין מים אלא תורה.
כלומר, החירות האמיתית
שלח את עמי ויעבדוני.
אין חירות
שמשוללת מזהות, אין דבר כזה.
חירות שמשוללת מזהות היא עבדות לשקר,
כי היא מוחצת ומועכת את האדם. אין אדם.
אין אדם.
זה מה שהפרוגרסיביות עשתה.
אז אם אני בן חורין של הכל, אז מי אני?
אני כלום, אני אעלה נידף, אני שום דבר.
מה באתי לעולם?
טבולה ראסה?
באתי איזה לוח ריק, בלי כלום?
בלי מגמה, בלי זהות, בלי ייעוד?
האדם מתפרק מזה.
זאת חירות שמפרקת את האדם.
והוא נהיה עבד לכל שטות.
הוא נהיה משועבד לכל ריגוש, כי הוא צריך להרגיש חי.
זו העבודה הזרה הכי גדולה.
אבל יש לה עילה של חירות.
תעשה מה שבא לך.
טוב, נו, אז זכר שעשיתי מה שבא לי.
בתאוות,
בריגושים כאלה ואחרים, פתאום האדם מרגיש,
טוב, הוא נגמר.
מי אני?
וזה הבירור הגדול.
נקרא את זה בלשונו של הרב.
אומר הרב,
לא מלאכה קלה היא גם כן ההכרה של מושג האיכות במלואו והיקפו.
זה לא חירות במובן העמוק, זה לא איזה משהו קל, יאללה, אחי, צלע חופשי.
לא, לא, זה לא קל.
עד כדי הבירור להיות נקשר בחירות של אמת
ולא להיכשל בחירות מזויפת שהיא הרבה גרועה ושפלה מכל עבדות.
זאת אומרת, החירות המזויפת
שבאה ואומרת, מה, אני אחליט הכול,
עד כדי כך שאין אני,
היא החירות הכי גדולה.
היא השיעבוד הכי גדול, היא הזיוף הכי גדול.
ולכן חירות אמיתית
היא הבירור מי אני.
זה מאוד קשה.
תראו כמה אנחנו מסתבכים.
במה עם ישראל נמצא בשנתיים האחרונות?
בבירור זהותי
כלפי עצמו וכלפי העולם כולו.
מי אתה?
זהו, חזרת לעם ישראל, אתה בן חזרת לאצלה, אתה בן חובין.
אתה, יש לך מדינה,
יש לך ממשלה,
יש לך צבא, אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה.
עכשיו, מה אתה רוצה לעשות?
תגיד לי, מי אתה?
לכן אומר הרב, הדבר הזה, המורכבות הזאת, הבירור הזה נוהג בכל איש פרטי, באופיו המיוחד.
ובאורך חייו המעשיים והמחשבתיים, כל אדם צריך את הבירור הזה,
ונוהג באופן יותר עליון ויותר כללי באומה בכללותה.
האומה צריכה בירור חירותי הרבה הרבה יותר משמעותי, מי אתה?
וכשאנו בודקים את החמץ לאור הנר, אנו בודקים גם כן את חדרי הלב לבאר אחרי חומצת העבדות.
העבדות, היום הייתי אומר,
היא נוכחת הרבה יותר.
אני אולי אומר משהו שיישמע פרדוקסלי, ככל שיש יותר חירות,
יש יותר עבדות.
ככל שיש יותר חירות, יש יותר עבדות.
מי יכול יותר להשתעבד ליצר?
מי שלכאורה או בן חורין.
הוא עושה מה שהוא רוצה. תראו את האנושות.
ככל שיש יותר חירות,
יש יותר עבדות.
אני אתן את זה כדוגמה, כי לפי דעתי היא
דוגמה שכל אחד ואחד מאיתנו יחוש בקרוב ממש.
אני נוסע הרבה.
משהו כמו ממוצע שלוש-ארבע שעות ביום, אני על ההגה.
עוד, לא יודע, חמש-עשר שנים יהיו רכבים אוטונומיים.
אני אקבל חמש שעות ביום חופשיות.
האנושות תקבל
מיליארדי שעות ביום חופשיות. מה יעשו איתם?
תשמעו חדשות.
כלומר,
מצוין, אז מה היה אמור להיות?
לכאורה, עכשיו הבינה המלאכותית, היא תשחרר את האנושות.
האם האנושות תהיה חופשייה
או היא תהיה עוד יותר משועבדת
לעוד סדרות,
לעוד נטפליקס, לעוד מציאות מדומה, לעוד...
מה יקרה?
כלומר, ככל שיש יותר חופש,
ככה אדם יותר בקלות
יכול להשתעבד לחירות המזויפת הזאת.
כשאדם הוא עבד, ברור למה הוא עבד.
זה הלוז שלי.
אני יודע למה אני עבד.
כשאני בן חורין, למה אני עבד?
אתה העבד הכי גדול לחירות המזויפת.
לכן אומר הרב, מה שורש הגלות?
הגלות של האדם מעצמיותו.
הגלות של האדם מעצמיותו
זאת הגלות הגדולה ביותר.
אומר הרב, ואני בתוך הגולה,
האני הפנימי
של האחיד, של הציבור, אינו מתגלה בתוכיותו,
רק לפי
ערך הקדושה והטהרה שלו.
חטאנו עם אבותינו,
חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו,
שפנה לדעתו של נחש ואיבד את עצמו ולא ידע להשיב תשובה ברורה של אייכה.
איפה אתה?
מה זה אייכה?
שלח לי פשוט, תגיד לי, איפה אתה?
איפה האתה שלך?
איפה הוא?
הקב"ה לא שואל את האדם איפה אתה במובן הטכני, הפיזי,
גיאוגרפי, איפה אתה? אתה ליד העץ הזה או ליד העץ הזה?
איפה אתה, אתה, אתה, העצמיות שלך, איפה היא?
בדיוק, איפה האני שלך?
והאדם לא יודע,
מפני שלא ידע נפשו, מפני שהעניות האמיתית, האני האמיתי שלו,
נאבדה ממנו.
וכה הולך העולם וצולל באובדן האני
של כל אחד.
של הפרט, של הכלל.
ואז באים מחנכים מלומדים, מסתכלים בחיצוניות,
ומשיחים דעתם גם הם מן העני. הם מוסיפים תבן על המדורה.
באים להגיד לתלמיד, אתה רוצה לדעת מי אתה? בוא, תעשה חמש יחידות.
בוא, לפי הבגרות אני אגיד לך מי אתה. זה העני שלו?
בוא, תרוויח הרבה כסף, זה יהיה העני שלך. תהיה הייטקיסט, זה העני שלך. אז זה העני שלו?
וככה משקים את הצמאים בחומץ,
מפטמים את המוחות ואת הלבבות בכל משהו חוץ מהם,
והאני הולך ומשתכח.
וכיוון שאין אני, אין הוא,
וקל וחומר שאין אתה, וכל העולם הופך להיות
מורכבות אחת גדולה.
מה זה הגאולה?
רוח אפינו, משיח השם,
זה מה שנותן לנו בחזרה את החיות שלנו.
זה רוח אפינו, זה מחזיר אותנו לחיים.
זו גבורתו, הדר גודלו, איננו מבחוץ לנו. רוח אפינו,
את השם אלוקינו ודוד מלכנו נבקש.
אל השם ואל טובו נפחד, את האני שלנו נבקש,
את עצמנו נבקש.
הסר כל אלוהי ניכר, הסר כל זר וממזר,
וידעתם כי אני השם אלוהיכם, המוציא אתכם מארץ מצרים,
להיות לכם לאלוהים אני השם.
זה העומק הגדול
של החירות האלוקית.
החירות האלוקית
היא לא מתכחשת לעניות הפרטית,
לעני הפרטי, אלא ההפך, היא מגלה אותו.
היא מגלה אותו.
ואז האדם מגיע למדרגה הכי גבוהה של להיות נאמן לעצמו, קרי לחלק האלוקי שבו.
זה האתגר של הדור,
שבתוך מסע החירות הזה
הלכנו לאיבוד זהות.
אין לאומיות,
אין משפחה,
אין זהות פרטית,
אין כלום, אז מי אני?
אז האדם הולך ומאבד את עצמו.
הוא לא יודע לאיפה ללכת.
הוא מסומם עם מחשבה, אני בן חורין,
אני מחליט הכל.
אתה בעצם לא מחליט כלום.
הדבר היחידי שאתה מחליט
זה שאתה מתכחש למי שאתה.
ואז העולם הולך ושוקע באומללות.
כי אדם יכול להיות מאושר רק אם הוא עצמו.
אחרת הוא חי בתסכול כל הזמן, למה אני לא מישהו אחר?
כמו שהוא אומר, כיוון שאין אני,
אין הוא.
כי אם אני לא אני, והוא לא הוא, אז אין כלום. כמו שהיללה זקיון אומר, כאילו, אין כלום.
הכל הולך
ואיזה ריק מוחלט.
ולכן זה המסע הגדול של יציאת מצרים. המסע הגדול של יציאת מצרים
זה שלושה ימים.
אחרי שלושה ימים בואו נברך.
אחרי זה יתחיל מסע יותר האוכל, מתן תורה.
אבל זאת התחנה הראשונה.
יצאנו ממצרים.
כמו שרבים אמרו על היציאה מהגלות,
הרבה יותר קל לצאת מהגלות
מאשר להוציא את הגלות מתוכנו. להוציא את הגלות מתוכנו זה מסע שהוא
הוא הרבה יותר מורכב.
אני רוצה להספיק עוד פסקה אחת של הרב,
שהיא באמת עוזרת ומעמיקה את מה שאמרנו. אומר הרב ככה:
אמנם העבדות, מקור אחד עשרה,
ודאי גרמה כמה דברים רעים,
כמה תכונות נשחטות, אבל יש בעבדות תכונה אחת טובה. מה?
תכונת ההכנעה וההשתעבדות למי שראוי להשתעבד.
כלומר,
עבד,
יש בו תכונה אחת טובה. מה? הוא יודע להיות עבד.
בן חורין לא יודע להיות עבד.
אבל בן חורין שלא יודע להיות עבד, של מי?
של עצמו, הוא אף פעם לא יהיה בן חורין.
בואו נחשוב רגע, אם אני בן חורין,
ואני עושה כל מה שאחרים מסתכלים עליי, אני כל הזמן רוצה למצוא חן בעיני אחרים.
אני לכאורה עושה כל מה שבא לי.
אני מתלבש איך שבא לי, אבל איך בא לי להתלבש? כמו שהוא מתלבש.
אני בוחר איזה אותו לקנות, אבל איזה אותו בא לי?
כמו שלא.
אני בוחר איזה פלאפון יהיה לי, אבל איזה פלאפון אני רוצה?
כמו שלא. אני בן חורים או אני משועבד?
כלומר, אני צריך שיהיה לי תכונת
יכולת של להשתעבד, אבל למשהו אמיתי.
למי?
לעצמי.
או יותר נכון, לקדוש ברוך הוא.
כשאני משתעבד לרצון האמיתי שלי, אני משתעבד לקדוש ברוך הוא.
לכן אומר הרב,
אבל גם תכונת ההכנעה וההשתעבדות למי שראוי להשתעבד להיות עבד השם באמת,
להיות יכולים לבטל הרצון עצמי והנטייה העצמית בשביל קבלת
עול מלכות שמיים,
זה באמת תכונה חשובה מאוד,
שאסור לאבד אותה.
שאחרי ששיגיו יצורפו של
תכונת עבד הלא נכונה,
וכוח השפלות המוריד את ערך האדם יוסר
על ידי התרוממות הנפש של גאון שם השם ותפארת עוד החיים המלאים כל טוב,
שיברך בהם את עמו באחרית הימים,
אז הוא ישלים את החירות הגמורה.
בהיות האדם כל כך בן חורין עד שיוכל בחירותו המוחלטת לשעבד עצמו ולהיות עבד במקום שעבדות היא החירות האמיתית. תראו איזה ביטוי נפלא.
כלומר אני כל כך בן חורין שאני בוחר להיות עבד. אבל של קודש אבריך.
אני כל כך בן חורין שאני מחליט להיות עני.
אני כל כך בן חורין שאני מחליט אני לא מקשיב
אל מה שלא אני.
אני משעבד את עצמי לעני.
זה הגאולה.
השעבוד של עם ישראל לזהותו האמיתית. אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. זה המבחן של השלושת ימים.
יציאת מצרים,
מה שמשה רבנו בא ואומר שזה הבשורה הגדולה של עם ישראל, זה לא נצא לה חופשי.
זה נלך שלושה ימים
ואז נעבוד את השם.
נלך שלושה ימים ואז נשתעבד.
ואז זה גם ביטול העבדות המצרית,
כי זה מגלה שכל עבדות אחרת היא שקר.
הרי המצרי הממוצע לא חשב שהוא עבד.
מה התיאוריה
של סוס ורוכבו רמה בים,
שחוזר על עצמו כל כך הרבה?
אני רוכב.
אני רוצה להיות רוכב.
אבל כדי להיות רוכב אני מוכן להיות גם סוס.
כי זו פירמידה.
כל אחד הוא רוכב על מישהו.
ואז זה מישהו שמתחתיו הוא סוס, אבל הוא גם רוכב של מישהו.
אני מסכים למין היררכיה כזאת.
שכדי להיות רוכב, אני גם סוס,
ואני גם רוכב על מישהו.
ואז אני מרגיש בן חורין?
בטח שאני בן חורין.
אבל אתה עבד,
אתה לא רוכב, אתה סוס.
בבקשה.
שאלה שאתה מכבד בורי, אז אתה לא אשם. לא להבין את הסרטון הידועה.
היה ביטוי יפה של הרב ענון יצחק,
שהיה אומר,
במקום להגיד
אסור להדליק טלוויזיה בשבת, היה אומר לאנשים,
מותר לא להדליג טלוויזיה בשבת.
מותר לא לנסוע ברכב בשבת.
כלומר, אל תתבלבל, זה לא שזה משעבד אותך, ההפך.
יש לך חירות
להיות משועבד לאמת.
יש לך חירות
להיות עבד. זה לשונו של הרב.
כלומר, מה אומר הרב?
חירות כל כך גבוהה,
ככה נקרא את המשפט המופלא הזה של הרב, בהיותו האדם כל כך בן חורין,
עד שיוכל בחירותו המוחלטת גם כן לשעבד עצמו במקום הראוי, ולהיות עבד
במקום שהעבדות היא החירות האמיתית.
המילה עבד
יכולה להיות החירות האמיתית,
אם אתה עבד לדבר הנכון.
וזה העיוות הגדול של הפרוגרסיביות,
שהיא קידשה את החירות שאין לה גבול.
אבל החירות שאין לה גבול
היא עיבוד העני,
אין כלום.
אז אתה הופך להיות העבד הכי גדול.
אתה עובד להיות העבד הכי גדול, כי אתה עבד לכל דבר שנותן לך טיפה תחושת זהות.
אז אני עבד לסדרה, ואני עבד לקוקה-קולה, ואני עבד לזה, כי כי...
אחרת מה אני אעשה?
ואז כשאתה נותן לאדם זמן חופשי, הוא לא יודע מה לעשות איתו, תעצמו,
שים לי עוד שעשועים, כי מה אני אעשה? כי מי אני?
והקדוש ברוך הוא מוביל את האנושות לחירות.
הנה, בוא נשחרר אותך מהעבודה.
שבוע העבודה הולך ומתקצר.
הולך ומתקצר.
יש מקומות באירופה שזה כבר ירד לשלושים ומשהו שעות עבודה בשבוע.
מדברים עכשיו עם הבינה מלאכותית שהיא תפנה אלפי מקומות עבודה. זה לא אומר שאנשים יהיו עניים,
כי המוצרים ימשיכו להיבנות, ואם תהיה כלכלה מתוקנת,
הדלג לנפש האדם רק יעלה.
אבל הצורך בשעות עבודה,
לא צריך כל כך הרבה, מספיק, שעתיים, שלוש, ביום,
זהו, הכל רץ.
נו, מצוין, ועכשיו מה אתה עושה?
שלוש שעות ביום אתה עובד, ומה אתה עושה?
בעשרים ואחת שעות האחרות,
זה יהיה הבירור הגדול מה נקרא להיות בן חורין.
זה שורש המורכבות שאנחנו חיים,
אבל זה שורש הבשורה הגדולה,
וזה שורש ייעודו של עם ישראל,
ללמד את העולם מהי חירות אמיתית,
מהי חירות שמולידה קומה של מוסר,
קומה של
עבדא דקות שבריחו,
להיות עבד
של הקדוש ברוך הוא. אנחנו הפעמים משתמשים בביטוי הזה.
למה אתה קורא לזה עבד דקוד שמריחו? זה נשמע רע, לא.
ההפך, זאת החירות האמיתית.
הוא לבדו חופשי.
שנזכה בעזרת השם, ברוכים תהיו.
